אור ברסלב

אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר

דף מו.

דף מה.

[אות א]:

אר"י אמר שמואל זו דברי סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל חכ"א זה כלל גדול בדין המע"ה כו' ובתוד"ה דאפילו וא"ת והא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע הוא שזה מודה במקצת בנזק הפרה ובחק הולד אומר איני יודע ומתוך שאיל"מ כדא"ר בב"מ (דף צ"ח) כו' ועוד י"ל דלמ"ד פ"נ קנסא לא יהא מחויב שבועה גדולה מהודאת עצמו דמודה בקנס פטור עכ"ל ועי' במהרש"א שהקשה דא"כ מ"ט דסומכוס דסובר יחלוקו הלא ליכא חיוב כלל כל זמן שלא העידו עדים בב"ד לחייבו ועיי"ש שתי' וז"ל ונ"ל לומר דאע"ג דלא קיי"ל כמ"ד גמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הרגו מ"מ היכא דהמזיק מודה אנן סהדי דכן הוא ולא מיקרי מודה בקנס וה"נ הכא כיון דאיכא סהדי דהאי שור נגח הפרה ונמצא העובר מת בצדה והמזיק מודה לאו מודה בקנס מיקרי אלא דאהני סהדי סמכינן ובידוע שזה השור הרג גם הולד וכן צ"ל בההוא דסו"פ המניח בשור שהי' רודף אחר שור כו' וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה המע"ה משמע דאי הוה מודה לא מיפטר משום דמודה בקנס הוא מה"ט שכתבנו כיון דאיכא סהדי דרדף אחריו והוא מודה לית למתלי אלא בשור ולא בסלע והתוס' שכתבו לא יהא מחויב שבועה גדולה מהודאת עצמו ר"ל לא יהא מחויב שבועה הכא גבי קנס גדולה מהודאת עצמו בשאר דוכתין דמודה גופי' בקנס פטור עכ"ל:

והנה באמת בעיקר הקושיא לעיל בסו"פ המניח כבר הקשו כן הראשונים ז"ל ועיין ברא"ש שם (סי' ט"ז) שהביא דברי הרמ"ה ז"ל דטעמא דטענו חטים והודה לו בשעורים הוא מטעם דיכול לטעון משטה כ' הרא"ש ז"ל עלה וז"ל ול"נ לי דא"כ מאי פריך לרב"נ ממתני' דהך טעמא דמשטה אני בך לא שייך במתני' דע"כ מיירי שראו עדים הנגיחה אלא שאינם יודעים אם גדול הזיק או קטן דאל"כ הוה מודה בקנס כו' עיי"ש. וכבר האריכו הראשונים ז"ל בזה ולעיל על (דף ל"ה) שם הארכתי הרבה בזה בעזה"י. והנה הרא"ש ז"ל כ' לדינו על גדול וקטן ובאמת גם ברישא דמתני' דזה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה ג"כ צרכינן לומד כן ועיין בפ"י שם על מתני' דזה אומר בסלע לקה הקשה באמת קושיא זו והאריך בזה והביא דברי הראשונים הראב"ד ד והרמב"ן מובאים ברא"ש ב"ק סופ"ק דהראב"ד סובר דאפילו תפס מקמי הודאה בב"ד לא מהני תפיסתו והביא ראיה מהא דא"ל ר"ג לר"י אי אתה יודע שטבי עבדי יוצא לחירות וקא"ל ר"י אין בדבריך כלום אע"ג דהעבד הי' מוחזק בעצמו והרמב"ן חולק עליו בזה דהודאה בב"ד דוקא בעינן והאידנא דליכא ב"ד מהני תפיסתו והאריך הפ"י בזה ועיין בח"מ (סי' א' ס"ה) בסמ"ע (ס"ק י"ח) ובש"כ (ס"ק ט"ז) ובקצה"ח שם (סק"ו וסק"ח) ובנתה"מ שם והארכתי בזה לעיל על (דף ל"ה ע"ב) [אול"א]: והיותר נלע"ד להסביר סברת המהרש"א ע"פ דברי הראב"ד ז"ל מובא בשמ"ק ב"ק (דף ל"ה) בד"ה הא לא מייתי ראי' ועל (דף ל"ג ע"א) בד"ה א"ב הביא בשם הראב"ד דשאני קנס ח"נ משאר קנסא דעלמא דאע"ג דליכא עידי נגיחה ומודה בקנס פטור לא דמי האי קנסא לשאר קנסות דהכא קרנא ובי דינא כי מודה זיל שלים אמרי, לי' וכ"ש דאי תפס לא מפקינן מיני' ואע"ג דבשאר קנסות לא אמרינן הכי עכ"ל. והארכתי לעיל על (דף ל"ג) [אוי"ר אוק"ג] בביאור דברי קדשו עיי"ש וא"כ נוכל לומר דזה הוא כוונת המהרש"א ז"ל דגבי קנס דח"נ הואיל דאית לי' פסידא בזה מחויב באמת לשלם רק דבלא ערים אין הב"ד יכולים לחייבו ומש"ה כי איכא אומדנא ומודה שפיר מחויב לשלם ע"פ עידי האומדנא ומש"ה לסומכוס הוה הדין כאן דיחלוקו והתוס' שכתבו דלמ"ד פ"נ קנסא לא יהי' מחויב שבועה גדולה מהעדאת עצמו כוונתם הואיל דאנן לא אתינן עלה מכח הספק עצמו דסומכוס סובר דכל דאיכא ספק לב"ד הספק בעצמו מחייבו ממון אבל לרבנן דאין הספק יוכל לחייבו כלל ולא אתינן עלה רק מכח החיוב שבועה ואינו יכול לישבע בזה לא אמרינן דלישלם דסוף סוף ליכא עדים ואפילו אם הי' ע"א המעיד ששורו נגח והוא מכחישו דאף דבכל דוכתי ע"א קם לשבועה היינו דוקא היכא דאיכא חיוב גמור אפילו אם הודה ע"פ עצמו אבל בקנס בעינן דוקא שעדים יחייבו אותו וליכא שבועה כלל בכה"ג ועיין לעיל (דף מ"א ע"ב) בתוס' ד"ה מודה מ"ש בזה ועיין בשמ"ק שם ולעיל הארכתי בביאור הענין יעוש"ה [אול"ח] מ"ש בזה:

ועיין ברמב"ם פ"ט מהל' נזקי ממון ה"ג שור שנגח פרה מעוברת ונמצא עוברה נופל בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה הפילה או מחמת נגיחה הפילה משלם נזק הפרה ואינו משלם נזק הולד שהמע"ה עכ"ל. וסתם הרמב"ם ז"ל ולא הביא כלל דאפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא הדין כן ונוכל לומר דסמך עצמו על הא דכתב שם בה"ו שור שהי' רודף אחר שור אחר והוזק הניזק אומר שורך הזיק וז"א א"י שמא בסלע לקה המע"ה ואע"פ שהניזק אומר אני יודע בודאי וז"א א"י טען הניזק ואמר ודאי אתה יודע ששורך הזיק ה"ז נשבע שבועת היסת שא"י אם הי' מועד אבל אם הי' תם פטור אף משבועת היסת שאפילו הודה מעצמו פטור שח"נ קנס הוא ומודה בקנס פטור הוא עכ"ל ועיין עוד שם בהל' יו"ד ובהשנות הראב"ד ובה"ה ובלח"מ שם ועיין מה שכתבתי לעיל על (דף ל"ה) בסו"פ המניח הארכתי בביאור הדברים. והנה דברי הרמב"ם ז"ל בה"ו שכ' שאם הי' תם פעור אף משבועת היסת הואיל שאפילו הודה מעצמו פטור דקנס הוא ומודה בקנס פטור והוא כסברת התוס' כאן וכפי מ"ש המהרש"א ז"ל ומ"ש הרמב"ם בהל' יו"ד דאיכא שבועת התורה כבר פירשתי לעיל על (דף ל"ה) [אוכ"ז] וי"ל בזה: אחז"ר עיינתי עוד בזה הענין וראיתי כי רבינו הרמב"ם ז"ל סובר סברת המהרש"א הנ"ל שכ' בפ"ה מהל' חובל ה"ו ז"ל הודה החובל שהוא חבל משלם ה' דברים שהרי העדים היו שם שנכנס לתוך ידו שלם בשעת המריבה ויצא חבול אבל אם לא היו שם עדים כלל הוא אומר חבלת בי והודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער וחייב בשבת וכו' ע"ש. והנה סובר הרמב"ם דנזק הוא קנס וא"כ מה מהני לן שהעדים ראוהו שנכנס שלם ויצא חבול הלא היאך יכולין הב"ד לחייבו נזק ע"פ העדות של העדים הללו דהא העדים לא ראוהו שחבל בו זה וא"כ היל"ל דאפילו כי הודה המזיק ג"כ ליפטר דהא הוי מודה בקנס אלא ע"כ צ"ל דהואיל דהוי אומדנא שזה חבל בו שהרי העדים ראוהו נכנס שלם ויצא חבול ורק דלא נוכל לחייב ע"פ אומדנא אבל אם הודה המזיק מהני הודאתו ולא הוי תו מודה בקנס וכ"כ הה"מ שם וז"ל דעת הרב ז"ל שאין זה מודה בקנס כיון שיש שם עדים כו' עייש"ה והוא ממש כדברי המהרש"א הנ"ל ודוק היטב:

וראיתי בגליון הגאון מוהר"א ז"ל שכ' ע"ד התוס' כאן וז"ל וכ"כ הראב"ד וש"פ אבל הרמב"ם חולק על זה עכ"ל ולע"ד לא זכיתי להבין דהא לפי המבואר גם דעת הרמב"ם כן הוא ומ"ש בהל' יו"ד שם עיין בחידושי לעיל מה שביארתי דברי הרמב"ם והראב"ד ז"ל. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דגליון הזה נרשם כאן שלא במקומו וקאי על תי' השני של התוס' דהיכא דלא הי"ל למידע לא אמרינן מחויב שבועה ואיל"מ ובזה פליגי הרמב"ם והראב"ד וש"פ והוא בפ"ה מהל' שאלה ופקדון ה"ו עייש"ה. אחז"ר עיינתי עוד בזה ונלע"ד לחזק סברתי הנ"ל שכתבתי בדברי המהרש"א כי לכאורה י"ל מהא דמס' כתובות (דף ל"ו ע"ב) במתני' ואלו שאין להם קנס הבא מל הגיורת ועל השבויה ועל השפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתירות על בנות נ"ש ויום אחד ר"י אומר שבויה שנפדית הרי היא בקדושתה אע"פ שגדולה וכתבו התוס' בד"ה ואלו אע"ג דמדאורייתא שבויה לא הוי בחזקת בעולה כדאמרינן בכ"ד דבשבויה הקילו מ"מ אין לה קנס דמשום גזירה שלא תנשא לכהן עשאוהו כבעולה לכל דבריה וכ"כ בשמ"ק שם בשם הרא"ש ז"ל וכ"כ בתוס' ונראה דאלו בחזקת הפקר הן ונבעלו בגיותם והשבוי' בשבייתם וכדפירש"י ז"ל ומיהו היינו דוקא לגבי קנסא משום דלא מפקינן ממונא אלא בראיה ברורה והני איתרע חזקתייהו וכדכתיבנא וחזקת ממונא עדיפי דאוקי ממונא בחזקת מרי' אבל בשאר דוכתי אמרינן שפיר בשבויה הקילו כיון דלא ברירא גבן אי נבעלו בודאי כנ"ל עכ"ל ולשיטת המהרש"א הנ"ל אם יורה הבועל שהיתה בתולה היל"ל דחייב קנס דבכה"ג לא מיקרי מודה בקנס דעל עיקר הבעולה איכא עדים ורק שהיתה בחזקת בעולה וכי מודה שמצאה בתולה היל"ל דחייב לשלם קנס והרי בשמ"ק כתב הטעם דלא מפקינן ממונא אלא בראיה ברורה אבל כי מודה היל"ל דחייב ולא מיחשב בכה"ג מודה בקנס לשיטת המהרש"א הנ"ל. אולם לפמ"ש בדברי המהרש"א דלא כ"כ אלא דוקא בקנס דח"נ אז מתחייב בכה"ג הואיל דאית לי' פסידא אבל בשאר קנסא הוי שפיר מודה בקנס בכה"ג ופטור א"ש. ולפי האמור היל"ל דבושת ופגם שפיר משלם בכה"ג אע"ג דפגם הוא נזק ושיטת הרמב"ם דנזק הוא קנס וכדמוכח ברמב"ם פ"ה מהל' חובל ה"ו שהבאתי מ"מ משלם דהוה כאילו אפסדי' ממונא ודומה לקנס דח"נ וי"ל בכ"ז:

[ב] שם ע"ב ארשב"ג מניין להמע"ה שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם יגיש ראיה אליהם מתקיף לה רב אשי הא ל"ל קרא סברא הוא דכאיב לי' כאיבא אזיל לבי אסיא כו' כל הסוגיא כ' המוהרמ"ל ז"ל וז"ל יש לדקדק מאי פריך רב אשי ל"ל קרא סברא הוא הא קמן דסומכוס ס"ל דיחלוקו ועוד נימא דקרא אתא אפילו היכא דאיכא רובא נגד החזקה כההיא דרב ושמואל דלעיל דרובא דאינשי לרדיא זבני דליכא למימר סברא הוא דהא חזינן דס"ל דאזלינן בתר רובא ואשמעינן קרא דאפ"ה אמרינן המע"ה כדשמואל וכ' ליישב משום קרא לא משתמע דאיירי בממון המוטל בספק דקרא לא איירי בממון כי אם בבעלי דינים כו' עיי"ש. והנה על גוף הקושיא דנימא דקרא אתא לאפוקי מסברת סומכוס ומסברת רב באמת דוחק לומר כן דא"כ הי"ל להש"ס להקשות על סברת סומכוס וסברת רב ולימא דקרא מסייע לרבנן דפליגי על סומכוס ומסייע לשמואל כדקאמר הש"ס בב"מ (מ"ח) אמר רבא קרא ומתניתא מסייע לר"ל והתם בפלוגתא דר"י ור"ל בב"מ שם איכא גדולי הראשונים ז"ל דפסקו כר' יוחנן דד"ת מעות קונות יעוש"ה בסוגי' ובראשונים:

וגם בעיקר הקושיא י"ל בזה דהא סומכוס דסובר ממון המוטל בספק חולקין הוא דוקא בעומד באגם ברשות שאינו של שניהם אבל בעומד ברשות הנתבע לא אמר סומכוס יחלוקו. ועיין בב"מ (דף ק' ע"א) בתוס' ד"ה וליחזי כתבו כן בשם רבינו שמואל ועיין בנמוקי יוסף כאן שכ' ג"כ כן וא"כ רשב"נ דקאמר מניין להמע"ה משמע שהאידך הוא מוחזק ובכה"ג גם סומכוס מודה דאמרינן המע"ה:

ועוד י"ל בזה דהא סומכוס דסובר ממון המוטל בספק חולקין הוא דוקא היכא דאיכא דררא דממונא כגון שבלא טענותיהם יש ספק לב"ד אבל היכא דעיקר הספק הוא רק מכח טענותיהם בלבד בודאי דבכה"ג לא אמר סומכוס דיחלוקו דאל"כ לא יהיה שייך כלל מודה במקצת ולא כופר הכל דנימא דיחלוקו ולא שבקת חיי ועיין במרדכי כאן ריש פרקין שכ' בהדיא כן: וא"כ רשב"נ דאמר מניין להמע"ה מיירי בדוכתא דליכא כלל שום דררא דממונא וא"כ בכה"ג גם סומכוס מודה דהמע"ה וליכא שום סברא להיפוך ושפיר פריך רב אשי פשיטא ל"ל קרא. מיהו י"ל דקרא איירי להיכא דאיכא דררא דממונא ואפ"ה אמרינן דהמע"ה ואצטריך קרא לאשמעינן זה ואע"ג דקרא סתמא כתיב אמרינן דקאי על היכא דאיכא דררא דממונא דבדליכא דררא דממונא לא צרכינן קרא כלל דפשיטא הוא ורק על היכא דאיכא דררא דממונא דאיכא סברא לומר כסומכוס וצרכינן קרא לזה ולפ"ז שפיר הקשה המוהרמ"ל דמאי פריך רב אשי פשיטא הא לאו מילתא דפשיטא הוא דהא איכא סומכוס דס"ל דבכה"ג אמרינן ממון המוטל בספק חולקין:

וראיתי בשמ"ק כאן בד"ה מתקיף לה רב אשי כו' כלומר ובהא אפילו סומכוס מודה דזימנין דהמע"ה ובמאי דפליגי סומכוס ורבנן ליכא ראיה מקרא כלל א"נ פשיטא לי' דליתא לסומכוס והלכתא כרבנן דלא איצטריך קרא כלל הרא"ה ז"ל עכ"ל. והנה חזינן דהרא"ה ז"ל העיר בקושיא הראשונה הנ"ל של המוהרמ"ל ז"ל. ובמ"ש בתי' השני דפשיטא לי' דליתא לסומכוס כו' לכאורה אינו מובן דהא היאך שייך לומר דמילתא דפשיטא הוא הלא איכא סומכוס דסובר להיפוך וא"כ שפיר צרכינן קרא לאשמעינן כרבנן ולא כסומכוס וצ"ע לכאורה. ומ"ש הרא"ה בתי' הראשון דבהא אפילו סומכוס מודה דזימנין דהמע"ה ובמאי דפליגי סימכוס ורבנן ליכא ראיה מקרא כלל כוונתו הוא לחלק כמו שכתבתי דסומכוס לא ס"ל יחלוקו רק דוקא בעומדת באגם אבל היכא דאחד מוחזק לא אמרינן יחלוקו וכמ"ש לעיל וכ"כ התוס' כאן בריש פרקין ד"ה שור שנגח יעויין היטב בזה:

עוד כ' השמ"ק כאן בד"ה שנאמר מי בע"ד כלל גדול נתן מרע"ה לע' זקנים ואהרן וחור שלא ידונו שום אפוקי ממונא בדעת מכרעת וברובא אלא בראי' סברא הוא דכאיב לי' כו' כך התובע צריך להראות לו פנים שתביעתו חזקה וברורה כלומר בעדים ה"ר יונתן ז"ל עכ"ל. וכוונת הר"י ז"ל שמרע"ה מסר להם הכלל שלא ידונו לחייב ממון ע"פ אומדנא או ע"פ רובא דהיינו לחייב ממון ע"י הרוב רק בעדים דוקא ופריך רב אשי על זה פשיטא דסברא הוא כו' ולכאורה גם בזה י"ל דהא באמת איכא רב אחא דאזיל בתר אומדנא ומחייב ממון ע"פ אומדנא ואיך שייך לומר דסברא זו לחייב ממון ע"פ אומדנא היא סברא חיצונה כ"כ עד דלא נצטרך כלל קרא לאפוקי מסברא זו דפריך רב אשי עלה פשיטא. וכמו כן יקשה על רובא דהא איכא רב דסובר דמוציאין ממון ע"פ רובא וא"כ תו לא הוה סברא חיצונה כ"כ והיא באמת כקושית המוהרמ"ל ז"ל שהבאתי:

וראיתי בספר רביד הזהב עה"ת סו"פ משפטים יגש אליהם ארשב"ג מכאן המע"ה וקאמר הא סברא הוא אלא כו' ומ"מ כך הסוגי' דלא נדחה דרשא זו וכן בירושלמי מייתי ב' הדרשות ממקרא זה וכן בפ' הניזקין נפקא לה לממע"ה מהאי קרא [בפ' הניזקין ליתא כלל בגמרא רק רש"י ז"ל פי' שם כן בר"פ הניזקין עיי"ש] ונראה אע"ג דאיכא סברא איצטריך לקרא ללמדנו דאפילו תובע ברי ונתבע שמא המע"ה כדאמרינן שם כו' יעו"ש, והנה לכאורה במאי דקאמר דצרכינן לתובע ברי ומזיק שמא למ"ד דלא אמרינן ברי עדיף א"ש רק למ"ד דברי עדיף ודק היכא דברי טוב ושמא גרוע אבל היכא דברי גרוע לא אמרינן ברי עדיף וא"כ י"ל דהיכא דברי טוב כו' שפיר אמרינן ברי עדיף וא"צ להביא ראיה והיכא דברי גרוע פשיטא ול"ל קרא ואולי גם היכא דברי גרוע לא הוה הסברא פשיטא כ"כ ושפיר צרכינן קרא דהמע"ה:

אבל עכ"פ שמעינן מדברי הרביד הזהב דבאמת ילפינן דהמע"ה מקרא זה ולא מכח הסברא בלבד וקושי' דרב אשי לא הוה אליבא דהלכתא ולפ"ז י"ל גם בקושית השמ"ק ומוהרמ"ל הנ"ל ודוק כי קצרתי במובן:

שוב ראיתי באו"ת (סי' כ"ד) הביא בשם י"א לתרץ מדוע השמיט הרמב"ם ז"ל להאי דינא דאין נזקקין אלא לתובע החלה וכתבו לתרץ ע"פ הקושי' דמאי פריך פשיטא דילמא מיירי קרא בכה"ג דהספק לב"ד בלא טענותיהם וא"כ הא איכא סומכוס דס"ל דלא אמרינן המע"ה ואיצטריך קרא דלא אמרינן כן והאריך בזה עיי"ש והוא כמו שכתבתי לעיל בשם השמ"ק ומוהרמ"ל. והאו"ת האריך עוד שם בפלפול ליישב הקושי' מדוע השמיט הרמב"ם להאי דינא והעיר שם בהא דקאמר הש"ס במס' סנהדרין (ל"ה) דילפינן מקרא דאשרו חמוץ ול"ל תרי קראי עיי"ש. וראיתי בספר ערוך לנר על מס' סנהדרין שם שהקשה כן והניח בקושיא וכבר קדמו בתומים:

[ג] (א) שם בגמ' חצי נזק ורביע נזק פלגא נזקא הוא דבעי שלומי כו' כל הסוגי'. כתב הבעה"מ ז"ל ה"ג בנוסחי דוקאני ח"נ ורביע נזק מאי עבידתייהו פלגא נזקא הכי ריבעא בעי לשלומי ופירושה כו' עד ודאמרינן בלישנא בתרא דאביי דאע"ג דקדים ותבעי' לבעל הפרה תחלה מצי מדחי לי', דא"ל אנא שותפא אית לי הדין לישנא לאו לאוקמי' מתני' בהכי אתא דלעולם לא מתוקמא מתני' אלא כלישנא קמא דקדים ותבעי' לבעל ולכתחלה [כ"כ בדפוס ווין ובדפוס ווארשא הגיהו דקדים ותבעי' לבעל הפרה תחלה ע"כ ובאמת המגיה טעה טעות גדול בזה דהא ללישנא קמא כי קדים ותבעי' לבעל הפרה תחלה לא מתוקמא מתני' בהכי כדקאמר הש"ס ואי דקדים תבעי' לבעל פרה תחלה ה"נ דא"ל לבעל פרה פרה דידך אזיקתן הב לי ראי' דאית לך שותפי אלא דקדים תבעי' לבעל ולד תחלה דא"ל גלית אדעתך דשותפא אית לי ע"כ. וא"כ נלע"ד דכצ"ל ותבעי' לבעל ולד תחלה ובנוסחי שלפנינו בדפוס ווין ובדפוס זולצבאך כתוב ותבעי' לבעל ולכתחלה והי' כתוב ולד תחלה ונתחלף בין דל"ת לכ"ף וטעה המדפיס וכתב ולכתחלה וגם הלשון ולכתחלה אינו מובן כלל וכך הי' צ"ל תחלה וע"כ שהוא כאשר כתבתי] והדין לישנא לא אתא אלא לאפלוגי אלישנא קמא דאמר אי קדים ותבעי' לבעל פרה תחלה מצי מדחי לי' דא"ל שותפא אית לי ומשתלם רביע ח"נ מבעל ולד ושלשה רביע ח"נ מבעל הפרה עכ"ל וכאן הוא סוף הדיבור ומכאן ואילך הוא ד"ה בפ"ע. והנה באמת אינו מובן דברי הבעה"מ ז"ל כפשטן והרבה יגעתי בזה ונלע"ד דכוונתו ז"ל הוא דתחלה כתב לדחות הספרים שכתוב בהם פלגא נזקא נכי ריבעא הוא דבעי לשלומי דמשובשים הם וה"פ דלשון זה משמע דלא משכחת לה כלל בכה"ג דיהא הניזק גובה כל הח"נ המגיע לו שכן מורה הלשון נכי ריבעא הוא דבעי לשלומי דמשמע דלעולם הדין כן בכה"ג וזה אינו רק דגם בכה"ג לפעמים משתלם הניזק כל הח"נ המגיע לו. והביא עוד שני נוסחאות בזה והראשונה הוא בנוסחא דוקאני ה"ג חצי נזק ורביע נזק מאי עבידתייהו פלגא נזקא נכי ריבעא בעי לשלומי כלומר לא מסתייע דלא מנכית לי' דהא מכח הספק הזה איכא סברא לומר דיש פסידא לניזק מכח הספק דאינו גובה כל הח"נ ואיך תאמר שירויח עוד ע"י הספק ויגבה עוד יותר מח"נ וא"כ עיקר קושית הש"ס הוא על הריוח אבל שיהי' סברת המקשן דיהי' הניזק נוטל פחות מח"נ זה לא עלתה על דעת המקשן כלל ואפילו אם נימא דמשכחת לה שלא יהי' הניזק משתלם כל הח"נ אבל לא הוי סברא פשיטא כ"כ וגם לא לעולם יהי' הדין כן בכה"ג. והביא עוד יש ספרים שכתבו הנוסחא וכן הוא נוסחת הרי"ף דפריך הש"ס ח"נ ורביע נזק פלגא נזקא הוא דבעי לשלומי נכי ריבעא מאי עבידתי' וגם זה נכון והיינו דלפום גירסא זו הוה ג"כ סברת המקשן לסברא פשיטא דאין לניזק להפסיד מהח"נ כלל ורק דקושית הש"ס הוא דיותר מפ"נ לא לישלם דוכי ירויח הניזק ע"י הספק. ונוכל לומר עוד יותר בזה דהמקשן הי' ג"כ יודע דנוכל לפרש דהא דקתני במתני' משלם ח"נ מפרה ורביע נזק מולד דיהי' הפירוש מן הח"נ הלז שמגיע לניזק ישלם בעל הפרה חציו ממנו דהיינו רביע נזק כגון אם הח"נ הוא מאה ישלם בעל הפרה חציו ממנו דהיינו חמשים ובעל הולד כ"ה וא"כ יפסיד הניזק מהח"נ המגיע לו והלא ח"נ מיבעי' לי' להיות לניזק ואמאי לא ישלמו לו רק פחות מתשלומי ח"נ אבל עכ"פ זאת הוא בודאי דלא הוה סברא פשיטא כ"כ דבודאי יגבה הניזק פחות מח"נ גם בכה"ג. ועל זה משני אביי דלא לעולם מגיע לניזק פחות מתשלומי ח"נ בכה"ג רק דמשכחת לה לפעמים בכה"ג דאין הניזק גובה כל הח"נ ולפעמים משכחת לה גם בכה"ג דהניזק גובה כל התשלומי חצי נזקו. אבל לספרים שכתוב בהם פלגא נזקא נכי ריבעא הוא דבעי לשלומי דמשמע דלעולם לא משכחת לה בכה"ג שיגבה הניזק כל הח"נ וכ' עלה הבעה"מ דנוסחא זו משובשת היא. זה הוא הקדמת הבעה"מ ז"ל ועל זה סובב והולך פירושו בתירוצא דאביי ובהני תרי לישני אליבא דאביי כאשר יבואר אי"ה:

והנה אביי משני לקושית הש"ס דהא דקתני במתני' משתלם ח"נ מן הפרה ורביע נזק מן הולד הוה הפי' ח"נ אחד מארבעה בנזק ורביע נזק אחד משמונה בנזק והיינו שאם הח"נ הוא מנה גובה מבעל הפרה חמשים ומבעל הולד כ"ה וכ"ה מפסיד הניזק מהח"נ המגיע לו. אולם זה דוקא באם תבעי' לבעל הולד תחלה אבל אם תבעי' לבעל הפרה תחלה גובה הכל מבעל הפרה והיינו כל המנה ואין הבעל הפרה יוכל לדחותו לבעל הולד רק דבעל הפרה משלם כל המנה וחוזר בעל הפרה לגבות מבעל הולד כ"ה כדין ממון המוטל בספק או שאינו יכול לחזור על בעל הולד ואפילו אם מת הולד ג"כ מחויב בעל הפרה לשלם כל המנה להניזק משום דא"ל לבעל הפרה פרה דידך אזיקתן הב לי ראי' דאית לך שותפי והיינו הואיל דאתה ודאי היית המזיק ונתחייבת לשלם עכ"פ רביע נזק גם לדבריך שגם הולד הי' בשעת הנזק וא"כ איתרע לה חזקת ממון שלך ומחויב אתה לשלם לי הכל. [וסברא כזו כתבתי לעיל בחידושי בעזה"י על (דף כ"ג ע"ב) [אוי"ז או"ק א'] יעוש"ה] ומתני' קתני משתלם ח"נ מפרה ורביע חק מולד דהוה ע"כ הפי' דמשתלם רביע נזק מן הפרה ואחד משמינית מולד וקאמר הש"ס דמתני' ע"כ איירי בדקדים ותבעי' לבעל ולד תחלה דא"ל גלית אדעתך דשותפא אית לי וא"כ אין בעל הולד משלם רק רביע נזק דהיינו כ"ה כדין כל ממון המוטל בספק דחולקין לסומכוס הואיל דלטענת בעל הולד הוא אינו מחויב כלל לשלם וא"כ להאי לישנא אליבא דאביי הוה הדין דאי קדים ותבעי' לבעל הפרה גובה כל המנה מבעל הפרה ולא יכול בעל הפרה לדחותו כלל לבעל הולד. ואיכא דאמרי אע"ג דקדים תבעי' לבעל הפרה תחלה מצי מדחי לי' דאמר לי' מידע ידעי אנא דשותפא אית לי וה"פ דלישנא בתרא סובר דאפילו אי קדים ותבעי' לבעל הפרה תחלה אין בעל הפרה צריך לשלם לניזק כל המנה דמשום דאע"ג דאתחייב לי' בעל הפרה לשלם לניזק עכ"פ רביע נזק מ"מ לא נוכל לחייבו עי"ז לשלם כל הח"נ דהיינו כל המנה ורק החמשים שהוא רביע נזק משלם לו לניזק ועוד חמשים דהיינו עוד רביע נזק השני הוה ממון המוטל בספק וחולקין ומשלם בעל הפרה עוד כ"ה נמצא משלם בעל הפרה בין הכל ע"ה ובעל ולד משלם ג"כ כ"ה הואיל דאיכא ספק אם הי' הולד ג"כ בשעת נגיחה או לא ומש"ה משלם בעל הולד כ"ה אבל אינו יכול לגבות כל המנה מבעל הפרה רק ע"ה מבעל הפרה וכ"ה מבעל הולד ואם מת הולד אינו יכול לגבות הכל מבעל הפרה ורק ע"ה יכול לגבות מבעל הפרה וכ"ה מפסיד הניזק אם מת הולד ורק אם תבע לבעל ולד ברישא אז מפסיד הניזק כ"ה דמבעל ולד אינו יכול לגבות רק כ"ה ומבעל הפרה אינו יכול לגבות רק חמשים ומשום דא"ל בעל הפרה גלית אדעתיך דשותפא אית לי'. וא"כ בין ללישנא קמא ובין לאיכא דאמרי צרכינן לומר דהא דקתני במתני' משתלם ח"נ מן הפרה ורביע נזק מן הולד כדמשני אביי דה"פ חצי נזק אחד מארבעה בנזק ורביע נזק אחד משמונה בנזק ומפסיד ניזק רביע מהח"נ דמיירי דוקא בדקדים תבעי' לבעל הולד אבל בדקדים תבעי' לבעל הפרה לא פסיד ניזק כלל ורק ללישנא קמא גובה כל הח"נ דהיינו המנה מבעל הפרה ומשום דא"ל פרה דידך אזיקתן הב לי ראי' דאית לך שותפא ואין בעל הפרה יכול לדחותו כלל לבעל הולד אפילו על רביע מהח"נ ואפילו אם מת הולד ג"כ מחויב בעל הפרה לשלם לו כל הח"נ וללישנא בתרא אם קדים תבעי' לבעל הפרה ג"כ יכול לדחותו ג"כ לבעל הולד על רביע מהח"נ ורק שבעל הפרה צריך לשלם ע"ה דהיינו ג' רביעי ח"נ כן הוא שורש דברי הבעה"מ ז"ל כפי אשר הבנתי מדבריו הקדושים אחר העיון גדול בדבריו:

וז"ש הבעה"מ ודאמרינן בלישנא בתרא דאביי דאע"ג דקדים ותבעי' לבעל הפרה תחלה מצי מדחי לי' דא"ל אנא שותפא אית לי הדין לישנא לאו לאוקמי' מתני' בהכי אתא דלעולם לא מתוקמא מתני' אלא כלישנא קמא דקדים ותבעי' לבעל ולד תחלה כו' וה"פ דגם ללישנא בתרא הוה הדין דאם קדים ותבעי' לבעל הפרה דהניזק גובה כל הח"נ ורק דאינו גובה כל הח"נ מבעל הפרה רק ג' רביעי ח"נ מבעל שפרה ורביע ח"נ מבעל הולד וא"כ לא נוכל לומר דלישנא בתרא מפרשי למתני' פי' אחר מלישנא קמא ורק לשני הלשונות הללו אליבא דאביי צרכינן לומר דמתני' דקתני משתלם ח"נ מפרה ורביע נזק מולד הוה ח"נ מן הח"נ דהיינו רביע נזק מן הפרה וא' משמינית הנזק מן הולד. וע"כ צרכינן לומר דמיירי רק בדקדים ותבעי' לבעל ולד תחלה דבדקדים תבעי' לבעל פרה תחלה הוה הדין דגובה הניזק כל הח"נ ורק לל"ק גובה הכל מהפרה ואין בעל הפרה יכול לדחותו כלל לבעל הולד אפילו על חלק רביעי מן הח"נ וללישנא בתרא הוה הדין דהניזק גובה כל הח"נ ורק שעל חלק רביעי מן הח"נ יכול בעל הפרה לדחותו דהיינו על כ"ה ונקיט בעה"מ ז"ל כלישנא בתרא לאביי וזה שסיים בסוף דבריו וכתב ומשתלם רביע ח"נ מבעל ולד ושלשה רביעי ח"נ מבעל פרה עכ"ל והיינו בדקדים תבעי' לבעל פרה תחלה אבל בדקדים תבעי' לבעל ולד תחלה מפסיד ניזק חלק רביעי מהח"נ המגיע לו ונוטל חצי מהח"נ מבעל הפרה דהיינו חמשים ומבעל הולד נוטל רביע מהח"נ דהיינו כ"ה וכדקתני במתני' משתלם ח"נ מהפרה דהיינו חצי מהח"נ שהוא רביע נזק ורביע נזק מבעל הולד דהיינו רביע מהח"נ שהיא שמינית שבנזק דמתני' איירי בדקדים תבעי' לבעל ולד ברישא כנלע"ד פי' דברי בעה"מ ז"ל:

ב והנה בירושלמי על מתני' איתא א"ר ינאי כיני מתניתא משלם ח"נ מן הפרה ובעל הולדות עולה לבעל הפרה רביע א"ר יוסי זה נותן מחצה וזה נותן מחצה מה מפקא מביניהון מתו הולדות מאן דמר משלם ח"נ לפרה ורביעי נזק לולד אהן יהיב נזקי ואהן יהיב נזקי מאן דמר משלם ח"נ מפרה ובעל הולדות עולה לבעל הפרה רביע אהן יהיב נזקי' ואהן אמר לא לדין בעית איידי ליקומך עכ"ל. ופי' הפ"מ בד"ה זה נותן מחצה ר' יוסי ס"ל דלא מצי בעל השור לגבות מעיקרא ח"נ מן הפרה ע"מ שיחזיר לו בעל הולדות רביע אלא בתחלה גובה מזה מחצה מחלקו והוא רביע נזקו ומחצה והוא רביע נזק מזה וחצי נזק מהפרה דקתני חצי המגיע לו ממנו בעד נזקו והוא רביע עכ"ל. ופירושו חמוה דלפירושו סובר ר' יוסי דבעל הולד ובעל הפרה משלמים שניהם בשוה זה חמשים שהוא רביע נזק וזה חמשים שהוא רביע נזק והלא בעל הפרה שמשלם חמשים שהוא רביע נזק הוא מחויב ע"פ ודאי לשלם דהיינו אפילו אם הי' ידעינן בבירור שכשהיתה מעוברת נגחה אבל בעל הולד אמאי משלם חמשים הא אפילו אם היינו יודעין בבירור שכשהיתה מעוברת נגחה לא הי' צריך לשלם רק רביע נזק שהוא חמשים וא"כ עכשיו שהוא ספק הי"ל לומר דלא משלם רק א' משמינית בנזק שהוא כ"ה וגם אמאי לבעל הפרה קרו לי' התנא ח"נ ולבעל הולד קרו לי' רביע נזק הלא שניהם משלמין בשוה לר' יוסי. ועיין ברשב"א כאן בד"ה ה"ג ח"נ כו' שהביא ג"כ הירושלמי הנ"ל ולא הביא רק הרישא הא דא"ר ינאי אבל הא דר' יוסי לא הביא כלל עיי"ש ברשב"א ובשמ"ק כאן בד"ה ה"ג הביאו עיי"ש:

ולפי האמור נוכל לפרש היטב דברי הירושלמי דר' ינאי סובר דבעל הפרה משלם כל הח"נ ובעל הולד צריך להחזיר לבעל הפרה רביע מהח"נ ונמצא שבעל הפרה משלם ג' רביעי ח"נ דהיינו ע"ה ובעל הולד משלם רביע מהח"נ שהוא כ"ה ורק שבעל הפרה משלם הכל כל בח"נ וחוזר וגובה מבעל הולד חלק רביעי מהח"נ והוא כלישנא קמא אליבא דאביי ורק שבש"ס דילן מחלק אביי בין תבעי' לבעל ולד תחלה דאז אין בעל הפרה משלם רק החצי מהח"נ שהוא חמשים ובעל הולד משלם רק רביע מהח"נ שהוא כ"ה ורביע מהח"נ שהוא כ"ה פסיד הניזק אבל היכא דקדים תבעי' לבעל הפרה משלם בעל הפרה כל הח"נ שהוא מנה וחוזר וגובה מבעל הולד רביע מהח"נ שהוא כ"ה ומוקי למתני' דוקא בדקדים תבעי' לבעל ולד תחלה וכמו שפירשתי לעיל בארוכה. ואלו בהירושלמי לא מחלק ר' ינאי כלל בין קדים ותבעי' לבעל פרה ובין קדים ותבעי' לבעל הולד ובשניהם הדין שוה דבעל הפרה משלם כל הח"נ וחוזר וגובה רביע מהח"נ מבעל הולד דהיינו שבעל הפרה חוזר וגובה רביע מהח"נ מבעל הולד ומפרש למתני' כפשיטא דגובה ח"נ מפרה היינו דניזק גובה כל הח"נ מבעל הפרה ורביע נזק מולד הוה הפי' דבעל הפרה חוזר וגובה רביע נזק מבעל הולד ולא קשה תו כלל קושית הש"ס דילן. ור' יוסי דאמר זה נותן מחצה וזה נותן מחצה כו' היא כלישנא בתרא בש"ס דילן אליבא דאביי והיינו דלא מחלק ר' יוסי כלל בין קדים ותבעי' לבעל הפרה ובין קדים ותבעי' לבעל ולד ורק לעולם הדין כן דבעל הפרה נותן ג' רביעי חצי נזק שהוא ע"ה ובעל הולד נותן רביע חצי נזק שהוא כ"ה. והא דקאמר זה נותן מחצה וזה נותן מחצה ה"פ דבעל הפרה משלם תחלה רביע נזק דהיינו חצי מהח"נ שהוא חמשים דזה בודאי צריך לשלם ורק עוד על חצי מהח"נ שהוא חמשים הוה הדין דעל הדבר הספק ביניהם חולקין ומשלם בעל הפרה חצי מהספק וכן בעל הולד ומשלם כל אחד מהספק כ"ה ונמצא משלם בעל הפרה ע"ה ובעל הולד משלם כ"ה אבל הניזק לא פסיד כלל שהוא גובה כל הח"נ משלם, והא דקתני במתני' משלם ח"נ מפרה ורביע נזק מולד ה"פ משלם ח"נ מפרה והיינו חצי מהח"נ דהיינו חמשים דזה מחייב בעל הפרה בודאי ועל החצי השני מהח"נ משלם בעל הולד רביע נזק והיינו רביע מהח"נ שהוא כ"ה והיינו שבעל הולד א"צ לשלם יותר הואיל דהספק הוא רק על חמשים וחולקין וממילא ידעינן דבעל הפרה משלם עוד הכ"ה דהיינו הרביעי הח"נ החסר עוד להשלים הח"נ המגיע לניזק והניזק לא פסיד כלל וגובה כל הח"נ משלם והוא כלישנא בתרא אליבא דאביי ורק שבש"ס דילן הוא כן רק על היכא דקדים ותבעי' לבעל פרה תחלה אבל לא היכא דקדים ותבעי' לבעל ולד תחלה. ומוקמי' למתני' דוקא בדקדים תבעי' לבעל ולד תחלה ומפרשי למתני' בפי' אחר ובירושלמי מוקי ר' יוסי למתני' כן וכמש"ל. ועל זה פריך הירושלמי הואיל דבין לר' ינאי ובין לר' יוסי לא פסיד ניזק כלל א"כ מאי מפקא מביניהן ומתרץ הירושלמי מתו הולדות כו' והיינו דלר' ינאי גובה הניזק כל הח"נ מבעל הפרה ואח"כ חוזר בעל הפרה וגובה רביע מהח"נ מהולד ואם מתו הולדות ג"כ צריך בעל הפרה לשלם כל הח"נ להניזק ולר' יוסי אין הבעל פרה צריך לשלם לניזק רק ג' רביעי מהח"נ ובעל הולד משלם רביע הח"נ ואם מתו הולדות פסיד הניזק וכמו שביארתי לעיל בפי' הבעה"מ וזה נכון לענ"ד בפי' הירושלמי ודוק:

המורם מכל הנ"ל דדעת בעה"מ ז"ל דללישנא קמא אליבא דאביי אי קדים ותבעי' לבעל הפרה יוכל הניזק לגבות כל הח"נ מבעל הפרה ואפילו אי מת הולד ג"כ גובה כל הח"נ מבעל הפרה וללישנא בתרא אליבא דאביי אי קדים ותבעי' לבעל הפרה גובה ממנו ג' רביעי ח"נ שאם הח"נ הוא מנה גובה מבעל הפרה חמשה ושבעים ומבעל הולד גובה כ"ה רביע ח"נ. אבל אי קדים ותבעי' לבעל הולד גובה מבעל הולד רביע הח"נ שהוא כ"ה ומבעל הפרה גובה רק חמשים ורביע הח"נ פסיד הניזק מן הח"נ המגיע לו וזה הוא בין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא דאביי ומתני' דמפרש אביי ח"נ א' מארבעה בנזק ורביע נזק א' משמונה בנזק ומיירי דוקא רק בדתבע לבעל הולד ברישא ופי' זה דאביי הוא בין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא דאביי: (ג) והנה הרמב"ן ז"ל במלחמות האריך להקשות על שיטת הבעה"מ ז"ל ואפרש דבריו קצת וליישב שיטת הבעה"מ ז"ל וז"ל הרמב"ן ז"ל אמר הכותב והרי אמרו בגמ' דקדים ותבעי' לבעל ולד תחלה אינו משתלם מבעל הפרה אלא ח"נ שהוא אחד מארבעה בנ"ש משום דא"ל הואיל דגלית אדעתיך דאנא שותפי אית לי דתבעתי' מבעל הולד ואשתלמת מיני' רביע ח"נ פטור אני לגמרי ואף אנו נאמר כשתבעי' לבעל הפרה תחלה ברביע הנזק ודחאו אצל בעל ולד ונשתלם מיני' רביעי ח"נ כשחוזר אצל בעל הפרה אומר לו כיון דתבעתי' לבעל ולד ואשתלמת מיני' גלית אדעתך דשותפי אית לי כו' וכן אם תבעי' לבעל פרה תחלה ונשתלם ממנו שלשה רביעי ח"נ בעל הולד פטור לגמרי דא"ל גלית אדעתך דאיהו אזקי' בלחודי' ולאו אנא כו' עכ"ל. ותורף קושייתו של הרמב"ן הוא דכל שגבה מבעל הולד קודם שגבה מבעל הפרה מאי מהני מאי שקדם תבעי' לבעל הפרה הלא כשגבה תחלה מבעל ולד רביע ח"נ א"כ הרי גילה בדעתו שגם הולד הזיק וא"כ היאך יכול לגבות אח"כ ג' רביע ח"נ מבעל הפרה הרי בעל הפרה יאמר לו למה לקחת רביע ח"נ מבעל הולד וע"כ דמידע ידעית דגם הולד אזיק וא"כ אינו מגיע לך ממני רק חצי הח"נ שהוא חמשים ואם נימא שבאמת נימא דהא דקאמר דקדים ותבעי' לבעל הפרה היינו דאשתלם ממנו ג' רביע ח"נ א"כ היאך באמת יכול לגבות כלל מבעל הולד אפילו רביע הח"נ הלא בעל הולד יאמר לו למה לקחת מבעל הפרה יותר מחצי הח"נ וע"כ דאודית שהוא עשה כל הנזק א"כ אין מגיע לך כלל ממני הואיל דכשנגחה כבר ילדה ושני הקושיות של הרמב"ן ז"ל הם קושיא אחת בממה נפשך:

ונלע"ד ליישב הקושיא הנ"ל על בעה"מ ז"ל דהנה ללישנא קמא דאביי דאי קדים תבעי' לבעל פרה תחלה ה"נ דא"ל לבעל פרה פרה דידך אזיקתן הב לי ראי' דאית לך שותפי כו' כ' השמ"ק בד"ה ואי דקדים וז"ל כלומר תן לי רביע נזק בלי ספק ועוד תן לי הרביע האחר שאינו נוטל מן הולד מ"מ אינו נוטל ח"נ שלם. ויש ספרים שכתוב בהם ואי קדים ותבעי' לבעל פרה לישתלם כולי' מבעל פרה וכו' כלומר דאת ודאי ואיהו ספק ועלך רמיא מילתא לאתויי דאית לך שותפי [כצ"ל] ויש לו פנים. מיהו בלישנא בתרא דאביי בעל פרה לא משלם אלא רביע נזק ובעל הולד אחד משמונה בנזק ואידך מנתא כי היאך מפסיד ואע"ג דקדים ותבעי' לבעל פרה וטעמא דמילתא משום דאיכא גבי בעל הפרה תרי חזקי חזקת מעוברת וחזקה דממונא וכה"ג אפילו סומכוס מודה כו' עכ"ל בשם הראב"ד ז"ל עיי"ש:

והנה האי סברא ללישנא בתרא הואיל דאיכא גבי בעל הפרה חזקת מעוברת וחזקת ממונא כתבו ג"כ התוס' כאן בד"ה מידע ידעי דשותפא עיי"ש ורק ללישנא קמא דאביי דגובה מבעל הפרה כל הח"נ היכא דקדים ותבעי' לבעל הפרה והלא איכא חזקת מעוברת וחזקת ממון המסייע לבטל הפרה וכ' הראב"ד ז"ל הסברא משום דא"ל הניזק את ודאי ובעל הולד ספק והיינו הואיל דבעל הפרה מחויב לשלם עכ"פ וליכא גבי' תו חזקת ממון וכמו שביארתי לעיל בדברי בעה"מ. וצרכינן לומר ג"כ דללישנא קמא דאביי לא משגחינן כלל על חזקת מעוברת המסייע לבעל הפרה וכן צרכינן לומר דאם נפרש דהא דללישנא קמא אי קדים תבעי' לבעל פרה גובה מבעל פרה ג' רביעי ח"נ אבל רביע ח"נ לעולם פסיד הניזק והיאך יכול לגבות כל הג' רביעי ח"נ מבעל הפרה הלא חזקת מעוברת מסייע לבעל הפרה וע"כ צרכינן לומר דלא משגחינן כלל על חזקת מעוברת לסומכוס ללישנא קמא דאביי. אמנם היכא דתבעי' לבעל ולד תחלה דגובה מבעל הולד רביע ח"נ שהוא כ"ה ואז תו לא יכול לגבות מבעל הפרה רק חצי ח"נ שהוא חמשים וכ"ה פסיד הניזק והלא גם לבעל הפרה איכא ספק לחיובא ואמאי לא נכנס בעל הפרה בגדר הספק ולישלם פלגא דהא ללישנא קמא דאביי סובר סומכוס דלעולם אמרינן ממון המוטל בספק חולקין ואפילו היכא דאיכא חזקת מעוברת וחזקת ממון דהא בדקדים תבעי' לבעל פרה לא משגחינן כלל על חזקת מעוברת וחזקת ממון. וצרכינן לומר לחלק דבשלמא היכא דקדים ותבעי' לבעל הולד הרי הניזק החזיק לחזקת מעוברת לחזקה אלימתא דהא תבעי' לבעל הולד תחלה וא"כ תו לא יוכל אח"כ לתובעו לבעל הפרה דהא אף בעל הפרה יאמר לו הרי אתה בעצמך החזקת לחזקת מעוברת לחזקה אלימתא וא"כ אין אני צריך לשלם לך רק חצי מהח"נ ולא יותר אבל כי תבעי' לבעל הפרה תחלה הרי הניזק לא החזיק כלל לחזקת מעוברת לחזקה אלימתא ואדרבה הרי עתה חזקה דהשתא דכמו דעתה אינה מעוברת כמו כן גם בשעת הנגיחה ג"כ לא היתה מעוברת ובצירוף האי סברא דא"ל ניזק את ודאי ובעל הולד ספק ועלך רמיא מילתא לברר דשותפא אית לך כנלע"ד להסביר הדברים בין להאי נוסחא דאי קדים תבעי' לבעל הפרה גובה מבעל הפרה ג' רביע נזק לל"ק דאביי או דגובה כל הח"נ צריכין להסביר כן וע"כ גם הרמב"ן ז"ל לשיטתו צריך להסביר כן סברת הלישנא קמא דאביי ודוק בזה:

ומעתה גם שיטת הבעה"מ ז"ל א"ש לפ"ז דזה הוא החילוק בין קדים תבעי' לבעל ולד לקדים ותבעי' לבעל פרה דבקדים ותבעי' לבעל הולד הרי בא הניזק לגבות מבעל הולד מכח חזקת מעוברת וא"כ תו לא יוכל לגבות מבעל הפרה אח"כ הואיל דניזק גופי' הוא דאחזקי' לחזקת מעוברת לחזקה אלימתא משא"כ בדקדים תבעי' לבעל הפרה הרי לא אחזיק לחזקת מעוברת לחזקה אלימתא ואדרבה הרי קדים ותבעי' לבעל הפרה בכל הח"נ ומשום דלא היתה הפרה מעוברת בשעת נגיחה ורק הכי משום זה דהניזק אחזקי' לפרה בחזקת שלא היתה מעוברת הכי אחזקי כן לודאי דהא אע"ג דאיכא חזקה דהשתא שאינה מעוברת מ"מ לא עדיפא חזקה דהשתא מחזקה דמעיקרא והוי ספק השקול ורק דאפ"ה יכול הניזק לתבעו בכל הח"נ מבעל הפרה ומשום דא"ל ניזק את ודאי ואיהו בעל הולד הוא רק ספק וכמו שביארתי לעיל והבעל הפרה בודאי דיכול הוא לתבוע מבעל הולד אח"כ שישלם לו הואיל דחזקת מעוברת מסייע לו לבעל הפרה ונהי דלא יהי' בעל הולד מחויב לשלם כל החצי הח"נ הואיל דבחזקת מעוברת בלחודי' לא נוכל לחייבו לבעל הולד והוי ג"כ ספק וחולקין לסומכוס וצריך בעל הולד לשלם רביע הח"נ וא"כ כשתבעו ניזק לבעל הפרה מתחלה הרי גילה בדעתי' דחזקת מעוברת לא נחשבת אצלו לודאי ומחויב בעל הפרה לשלם לו כל הח"נ וכשדחאו לבעל הולד והניזק שמע לו לאו דשמע לו בבירור רק ג"כ מכח ספק ובא לבעל הולד בשליחותי' דבעל הפרה וכשגבה רביע ח"נ מבעל הולד חוזר וגובה כל הג' רביע ח"נ מבעל הפרה אבל כי תבעי' מדנפשי' לבעל הולד הרי ע"כ בא הניזק רק מכח דחזקת מעוברת הוא אצלו חזקה אלימתא כל כך וא"כ נהי דבעל הולד א"צ לשלם לו רק רביע ח"נ מ"מ תו לא יוכל אח"כ לבא על בעל הפרה ולתובעו רק בחצי ח"נ שזה מגיע לו בודאי אבל כל שתבעי' לבעל הפרה תחלה אפילו לא שילם לו תיכף ודחאו אצל בעל הולד ובעל הולד שילם לו רביע החצי נזק כ"ה ג"כ גובה מבעל הפרה הג' רביע ח"נ משלם:

ונוכל להסביר עוד יותר דכשקדים ותבעי' לבעל ולד הרי אפילו דבאמת הוה ספק ומגיע ג"כ מבעל הולד רביע ח"נ מ"מ הרי מבעל הפרה מגיע ג' רביעי ח"נ והרי הי' לו לתובעו לבעל הפרה תחלה ומדתבעי' לבעל ולד תחלה הרי גילה הניזק דעתו שמגיע גם מבעל הולד חצי ח"נ ומשום דבודאי היתה מעוברת כשנגחה ומש"ה לא יוכל לתובעו לבעל הפרה שישלם לו ג' רביע ח"נ אבל כשתבעי' לבעל פרה תחלה נוכל לומר דתבעי' רק בג' רביע ח"נ והא דתבעי' מעיקרא לבעל הפרה משום דמבעל הפרה מגיע לו יותר מבעל הולד ומש"ה אף שבעל הפרה דחאו אצל בעל הולד וגבה מיני' רביע ח"נ חוזר על בעל הפרה וגובה ממנו ג' רביע ח"נ וזה נכון ג"כ:

ומעתה ל"ק קושית הרמב"ן הנ"ל וא"ש ג"כ הא דאם תבעי' לבעל הפרה ברישי' ושילם לו ג' רביעי ח"נ דחוזר וגובה מבעל הולד רבוע ח"נ ומשום דאתא מכח בעל הפרה או משום דגם מעיקרא כשתבעי' לבעל הפרה בכולי' ח"נ ג"כ לא סילק עצמו מן התביעה על בעל הולד והא דתבעי' לבעל פרה קודם משום דמבעל הפרה מגיע לו יותר מן בעל הולד. ונוכל לומר עוד בזה דאם בעל הפרה שילם לו ג' רביע ח"נ שפיר יכול לתובעי' לבעל הולד מכח חזקת מעוברת דמסייע לו עתה לתובע ודוק היטב בזה:

ד ולפי האמור י"ל ג"כ במ"ש הרמב"ן עוד וז"ל וידעתי כי מקצת המפרשים מסכימים במ"ש דאי קדים תבעי' לבעל פרה תחלה משתלם רביע ח"נ מבעל ולד וג' רביע ח"נ מבעל פרה וא"א לומר כן דכל חד א"ל אי אנא לאו אידך ואי אידך לאו אנא וכדאמרינן בשתבעו לבעל ולד תחלה גלית אדעתיך דשותפי אית לי וכדאוקמה אביי ומי שחולק בין זה לזה אין בדבריו ממש עכ"ל. ולפי מה שביארתי לעיל יש סברא גדולה לחלק בין תבעי' לבעל פרה תחלה לבין תבעי' לבעל ולד תחלה דבתבעי' לבעל ולד תחלה שפיר יכול בעל הפרה לומר לו הי' לך לתובעני תחלה דאני בודאי חייב לך חצי ח"נ ועוד רביע ח"נ ג"כ מכח ממון המוטל בספק דחולקין ומדתבעת לבעל ולד תחלה גלית אדעתיך דשותפי אית לי וגם חזקת מעוברת מסייעני וגם אתה סמכת על חזקת מעוברת ועשית את החזקה ודאי אבל בדתבעי' לבעל פרה תחלה שפיר י"ל דמצי תבע עוד לבעל ולד ומן הסברות שכתבתי לעיל. וע"כ צרכינן לחלק כן דאל"כ אמאי ללישנא קמא דאביי יכול לתבוע הכל מבעל הפרה ואפילו לשיטת הרמב"ן דאינו יכול לגבות כל הח"נ ורק לעולם מפסיד הניזק רביע הח"נ מ"מ לל"ק דאביי יכול עכ"פ לגבות כל הג' רביע ח"נ מבעל הפרה לבדו אם תבעי' לבעל פרה תחלה ואינו יכול לדחותו כלל לבעל הולד ואמאי הא חזקת מעוברת מסייע לי' לבעל הפרה וע"כ צרכינן לומר הסברא כמו שכתבתי וביארתי לעיל. ומ"ש דכל חד א"ל אי אנא לאו אידך ואי אידך לאו אנא כו' ולפי מ"ש לעיל א"ש גם זה דמש"ה אי תבעי' לבעל פרה תחלה יכול לתבעי' אח"כ לבעל ולד הואיל דגם בעל פרה עצמו יכול לתבוע מבעל הולד חצי ח"נ ומחמת ספק מגיע לו רק רביע ח"נ וא"כ יכול הניזק לגבות הרביע ח"נ דהוה כאילו בא בהרשאה או מכח שעבודא דר"נ. וגם לפמ"ש לעיל לחלק דבשתבעי' לבעל ולד תחלה הרי הוי כאלו הודה בעצמו שכשהי' מעוברת נגחה ומדתבעי' לבעל ולד קודם והרי החזיק לחזקת מעוברת לחזקה אלימתא אבל בשתבעי' לבעל פרה קודם לא סילק עצמו גם מתביעתו לבעל ולד ולא שייך שיאמר לו ממנ"פ אי אנא לאו אידך ודוק כי קצרתי מעט בזה:

ח והנה הרמב"ן ז"ל הוסיף עוד בזה וז"ל ותמה על עצמך אטו משום דנפישי לי' בעלי דינים רווח שאילו בממון המוטל בספק לזה עם היחיד לעולם הוא מפסיד חצי הספק כגון רביע ח"נ זה ולא מצינו שיפה כח היחיד מכח הרבים כו' עכ"ל הטהור. ולא זכיתי להבין דברי קדשו ז"ל דבשלמא כשהספק הוא לאחד עם אחר כגון ברישא דמתני' שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה דיחלוקו וכן בשאר דוכתי שם הוה הספק אם נתחייב כלל המזיק לשלם עבור הולד או לא וא"כ גם הניזק שייך להאי ספיקא אם מגיע לו לשלם כלל בעד הולד או לא דהא אם עד שלא נגח השור הפילה אין המזיק צריך לשלם כלל בעד הולד ומש"ה הואיל דהניזק שייך ג"כ להספק אמרינן דממון המוטל בספק וחולקין ומפסיד הניזק ג"כ מחצה משא"כ הכא בסיפא דהלא הניזק לא שייך כלל להאי ספק דהרי בודאי צרכינן המזיקין לשלם לו בעד השור ח"נ המגיע לו דהיינו מנה ורק שאין אנו יודעין אם הולד הי' ג"כ אחד מהמזיקין או שרק הפרה לבדה נגחה ואמרינן דאין יכול לגבות הכל מבעל הפרה רק ג' רביע ח"נ דהא חצי ח"נ בודאי מחויב בעל הפרה לשלם ורק על אידך חצי ח"נ אנו מסופקין אם הבעל הולד צריך לשלם או בעל הפרה צריך לשלם וא"כ ממ"נ בין שניהם צריכין לשלם דבכל אחד אמרינן ממון המוטל בספק חולקין ומשלם בעל הפרה עוד רביע ח"נ וגם בעל הולד משלם רביע ח"נ והיכא דתבעי' לבעל ולד תחלה טעמא אחריני אית בי' דלא יוכל לתבוע הרביעי ח"נ מבעל הפרה וכמש"ל אבל בשתבעי' לבעל פרה תחלה שפיר גובה מבעל הפרה ג' רביע ח"נ ומבעל הולד רביע ח"נ ולכאורה י"ל בדברי הרמב"ן ז"ל:

ו והנה ראיתי בספר מעשה חושב על מס' ב"ק כאן שהעיר ע"ד הרמב"ן ז"ל שכתב דא"ל אם הוא לאו אנא ואם אנא לאו הוא כו' מהא דמס' ב"מ (דף פ' ע"א) השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה אם נשבר הקנקן פטור וכו' ובגמ' היכא דלא שני בה מאן משלם אר"פ דנקיט פרשא משלם ר"ש ברי דר"א אמר דנקיט מנא משלם והלכתא דנקיט מנא משלם ואי דוכתי דמחזיק גונדרא תרווייהו משלמין ופירש"י תרוייהו משלמים שהי' להם להזהר מאד ובדבר מועט שעוות אף המנהיג הוא נשבר והוי דבר המוטל בספק עכ"ל ובתוס' ד"ה ואי וז"ל פ"ה משום דהוה ספק מי עשה ואין נראה דלא קיי"ל בב"ק (ל"ה) כסומכוס אלא כרבנן והמע"ה ואי הוה ספק הוה שניהם פטורים אלא נ"ל דהכא שניהם פשעו כו' והי' לכ"א ליתן לב על חבירו כמו על עצמו ולהזהירו ואחרי שלא הזהירו גם הוא פשע עכ"ל. הרי שהתוס' הבינו דעת רש"י משום ממון המוטל בספק ולשיטת הרמב"ן הנ"ל היכא משכחת לה שיגבה הכל משניהם הא מיד שגובה מאחד תחלה החצי שוב לא נשאר הזיקו אלא חצי א"כ אין על השני תביעה אלא ח"נ וכיון דהוא ממון המוטל בספק דדילמא אין השני חייב כלום לא ישלם אלא רביע חצי מה שנשאר אחר תשלומי החצי דראשון וכסברת הרמב"ן ז"ל והאריך ליישב זה יעייש"ה. והרי שרש"י ותוס' לא ס"ל כסברת הרמב"ן הנ"ל רק אם שני בני אדם הזיקו דהיינו שאחד משניהם הזיקו ולא ידעינן מי מהם הזיק לסומכוס דסובר ממון המוטל בספק חולקין צריך כל אחד מהם לשלם חצי להניזק ואין הניזק מפסיד כלום:

אולם י"ל בזה לפי מה שכתבתי בחידושי בעזה"י שם על מס' ב"מ ליישב סברת רש"י ז"ל משום דהואיל דשניהם פועלים וקיבלו שניהם לעשות מלאכה בקנקן של הבעה"ב כל אחד מהם נתחייב חציו בשביל עצמו וחציו השני בחלקו של חבירו הוא ערב ומש"ה ממנ"פ מחוייבין שניהם לשלם וא"כ תו לא צרכינן כלל לומר דאתיא כסומכוס ומכח ממון המוטל בספק חולקין וביארתי שם יותר וא"כ אין ראי' משיטת רש"י דלא ס"ל כסברת הרמב"ן הנ"ל וגם התוס' שכתבו דמשום פשיעה חייבין ג"כ אין ראי' ורק מדכתבו התוס' דשיטת רש"י הוא מכח דהוה ספק וחולקין ומשמע דלא כהרמב"ן דאל"כ רק כסברת הרמב"ן א"כ אמאי ישלמו הכל יפסיד גם הניזק הואיל דהוה ממון המוטל בספק: אלא שראיתי לו ז"ל שתמה מהא דלקמן (נ"ג) גבי שור שדחף חבירו לבור בתם משלם בעל הבור ג' חלקים ובעל השור משלם רביע כגון אם השור הניזק שוה מנה משלם בעל הבור ע"ה ובעל השור משלם כ"ה ולשיטת הרמב"ן הנ"ל קשה דאמאי יטול מבעל השור כ"ה נימא כיון דאתה נוטל מבעל הבור ע"ה אין לך הפסד אלא כ"ה ותם משלם רק ח"נ ולא לישלם רק י"ב וחצי בשלמא להאי תירוצא דהש"ס שם דס"ל דכ"א כולי' הזיקא עביד והא דבעל השור אינו משלם אלא רביע הוא משום דא"ל שותפאי מאי אהני לא קשה כלל ורק אם נימא כ"א פלגא הזיקא עביד קשה איך ישלם השור רביע נימא כיון דאתה נוטל תשלומי ג' רביעי מבעל הבור וא"כ לית לך תו הזיקא רק כ"ה ותם אינו משלם רק פלגא והאריך בביאור הקושיא והניח בצ"ע ע"ש: ולענ"ד ל"ק כלל משם על הרמב"ן דדוקא הכא דהוה הספק דדילמא אין בעל הולד מחויב כלל לשלם ורק דסומכוס סובר דממון המוטל בספק חולקין וצריך בעל הולד לשלם פלגא וסובר הרמב"ן דאם קדם וגבה מבעל הפרה ג' רביע ח"נ דהיינו ע"ה ומגיע לו עוד כ"ה וכשיתבע אח"כ לבעל הולד יאמר לו הבעל הולד הלא איכא ספק דילמא איננו חייב כלל ורק מכח ספק וצריך אני לשלם רק פלגא ממה שחסר לך עוד לתשלום הח"נ דהיינו י"ב וחצי ואתה כמו כן תפסיד י"ב וחצי מהח"נ המגיע לך משא"כ התם גבי שור שדחף חבירו לבור דהלא באמת בעל השור צריך לשלם רביע נזק דהא באמת גם אי פלגא הזיקא עביד צריך לשלם רביע הואיל דהוא תם וא"כ בודאי הוא חייב לשלם לניזק הרביע נזק ומה לו לבעל השור במה שזה גבה מבעל הבור ומש"ה צריך לשלם לו רביע נזק משלם. ועוד דאם לא יהי' יוכל לגבות מבעל השור רק י"ב וחצי א"כ יחזור עוד הפעם על בעל הבור שישלם לו הך י"ב וחצי וא"כ בודאי דבעל השור צריך לשלם כל החלק רביע נזק המגיע עליו וזה פשוט. ויתר דברי הרמב"ן ז"ל במלחמות הם מובנים היטב אחר העיון היטב. ובגוף דברי הנ"ל שכתבתי י"ל עוד ועיין בקצה"ח (סי' שפ"ג סק"א) מ"ש שם בזה והביא שם בענין אי פסקינן כסומכוס ועיין בקונטרס הספיקות (כלל א' סי' א') מ"ש בזה. ובגוף הפי' בש"ס בהאי סוגיא דידן שפי' בו הבעה"מ והרמב"ן עיין עוד בשמ"ק כאן הביא הרבה פירושים מהראשונים נ"ע יעויין היטב בדבריהם כי הוא ג"כ קצת בדרך הנ"ל ודוק היטב:

[ד] שם ברש"י ד"ה דפרה דחד וולד דחד כגון שמכר לו פרה חוץ מעוברה עכ"ל. דקדק רש"י ז"ל לכתוב שהמוכר שייר לעצמו הולד ולימא סתם דהיינו אפילו שמכר הולד ושמעינן מרש"י ז"ל דס"ל דאם מכר הולד אפילו כשכבר היתה הפרה מעוברת ג"כ לא חל המכירה הואיל דהוה דשלב"ל ועיין בב"י בחו"מ (סי' רי"ב) הביא התוספתא וירושלמי המוכר עובר שפחתו לחבירו לא עשה ולא כלום המוכר ולד בהמתו לחבירו לא עשה ולא כלום כו' ועיין ברא"ש מס' ב"ב פרק המוכר את הבית הביא התוספתא וירושלמי הנ"ל והב"י (בסי' רי"ב) מסופק אם הי' הבהמה או השפחה מעוברת כשמכר לו ולדותיהן אם קנה ואין הכרע בדברי ירושלמי כי יש לפרש בו שקנה ויש לפרש בו שלא קנה עכ"ל. ועיין בהג"א פרק הזהב על (דף מ"ח) והיכא דאין לו כו' הלכך נראה בעיני ישראל שיש לו בהמה מבכרת מותר לו לישראל לקבל המעות מן הא"י ולמכור לו העובר אע"ג דלא משך כו' הואיל ואינו יכול למשוך העובר מעות קונות עכ"ל ועיין עוד בהג"א על מס' ב"ב פרק מי שמת על (דף קמ"א ע"ב) אם מוכר העובר של בהמה מבכרת דלא קנה אף כשבאת לעולם לר"נ כו' עד ורשב"ם פי' דטעמא דר"נ דחשיב עובר כאלו היא בעולם לענין זה כשתלד קנה א"כ יהי' משמע דקנה לענין מכירת העובר כו' ועיין בכורות (דף ג' ע"ב) בתוס' ד"ה דקא שני פירושים של הר"ת דלפי' הראשון כלו חיותא דרמב"ח משום דמפקע ליה לגוף הבכור מקדושתו אבל הקנין הי' חל אע"ג דמקנה לי' חלק בהעובר וחזינן דעובר לא מיקרי דשלב"ל ולפי' השני של ר"ת מיקרי עובר דשלב"ל ולא מהני גם לדידן אם מקנה העובר בלבד ועיין ברא"ש וכ"פ להלכה בש"פ יו"ד (סי' ש"כ) ועיין במח"א הל' דשלב"ל (רי' א') האריך בספיקו של הב"י הנ"ל ופשיט לה מהירושלמי דפ"ק קדושין וכ' דתליא אי עובר ירך אמו אז מהני כי אמר משוך בהמה ע"מ לקנות העובר אם היתה מעוברת יעוש"ה שהאריך בזה ועיין במוהרי"ט אלגזי פ"ק סוף אות א' מ"ש בזה ועיין קצה"ח (סי' ר"ט סק"א) וכבר האריכו בזה הרבה:

והנה ראיתי בספר אור זרוע הגדול הנדפס זה לא כביר בהל' בכורות אות ת"פ ועוד שם בשאלות ותשובות אות ו' המעיין היטב שם יראה כי הדברים המבוארים בהג"א הנ"ל בקצרה שמה המה באריכות ובביאור גדול ומסיק להלכה ברורה דאם עדיין לא היתה מעוברת אם מקני אוזן העובר וה"ה לעובר גופי' אי מקני לי' לא חל הקנין הואיל דהוי דשלב"ל אבל כי מקנה הבהמה לקנין העובר כגון דאמר משוך בהמה זו שתקנה העובר שתתעבר מהני דהוי כמו שהקנה לו דקל לפירותיו דחל בודאי ולא מיקרי תו דשלב"ל אבל אי לא אמר הכי רק דמקנה לו סתם העובר אם לא היתה עדיין מעוברת והוכר עוברה לא חל הקנין כלל אבל כי היתה מעוברת והוכר העובר מהני כי מקני לעכו"ם אוזן העובר וגם הר"ת מודה בזה יעוש"ה באריכות גדול והרבה פלפולים שפלפלו גדולי המחברים נכללו דבריהם בדברי הקדמון ז"ל. ועיין בשו"ת מוהר"ם בר"ב ז"ל בח"נ הנדפס מחדש בלבוב (סי' קנ"ג) הביא שם העתק מאור זרוע וז"ל באמצע התשובה הלכך נראה בעיני אני המחבר ישראל שיש לו בהמה מבכרת מותר לו לישראל לקבל מעות מן העכו"ם ולמכור לו העובר אע"ג דלא משך העכו"ם ומועיל להפקיע העובר מן הבכורה וחוזר וקונה מן הגוי אחר שיולד ואפילו לר"ת דפסק במס' ע"ז (ע"א) דמשיכה קונה בגוי הואיל ואינו יכול למשוך העובר מעות קונות ומשיכת האם אינה מועלת דהא ר"ת גופי' פסק בסנהדרין (דף פ') דעובר לאו ירך אמו הוא וא"כ כמאן דמנחא בדיקולא דמיא והו"ל ככלים המונחים ע"ג בהמה כו' ועיי"ש שמסיק להלכה דבמקנה כשהיא כבר מעוברת דבודאי מהני הקנין על העובר כו' יעוש"ה שיש שינוי קצת ממ"ש באור זרוע ושם הוא בקיצור ממ"ש באו"ז הגדול. והנה מ"ש דתליא באם עובר ירך אמו הן הן הדברים שכוון המח"א וכבר העיר בזה מו"ר הגאון הגדול המנוח מוהרי"ש זצ"ל בהגהותיו למוהר"ם ז"ל ע"ש היטב. והנה לפי מה שכתב האו"ז מבואר דגם רש"י ז"ל סובר דמהני היכא דמקנה לו אוזן העובר אלמא דחל המכירה על העובר בלבד ולפי האמור בדברי רש"י ז"ל כאן נראה לכאורה דסובר דלא מהני כלל מכירת העובר דלא חל המכר כלל משום דהוי דשלב"ל ואפילו אם היא כבר מעוברת וגדולה מזו נוכל לדייק מרש"י ז"ל דאפילו אם מקנה לו הפרה שיקנה הולד ג"כ לא מהני והיינו היכא שאינו מקנה לו בעצם הפרה רק שיקנה הולד ע"י משיכת הפרה דאל"כ הוה מצי לאשכוחי פרה דחד וולד דחד כגון שהקנה לו הפרה שיקנה הולד דהיינו שימשוך את הפרה שיקנה הולד והפרה יהי' נשאר לבעלים ורש"י ז"ל דקדק לפרש שהקנה לו הפרה ושייר לעצמו הולד והרבה י"ל בזה. ועיין בש"ע חו"מ (סי' ר"ע ס"ד) אין אדם מקנה דשלב"ל כיצד כו' תנו מה שתלד בהמה זו לפלוני או שאמר מה שתלד פרתי או שפחתי מכור לך או נתון לך לא אמר כלום אפילו היתה הפרה או השפחה מעוברת לא קנה כלום כו' ויכול לחזור בו אפילו אחר שתלד הפרה כו' ועיין בבאה"ג שכ' על דין זה באות ט' וז"ל הב"י לא כתב מוצא דין זה ונלע"ד שלמדו ממ"ש התוס' בקדושין סוף (דף ס"ב) אהא דא"ר חנינא ל"ש אלא שאין אשתו מעוברת וכו' דאין הלכה כראב"י וכ"פ הרא"ש שם דאפילו מעוברת אינה מקודשת ועיין באה"ע סס"מ עכ"ל. ולעד"נ מדברי רש"י ז"ל נוכל ללמוד דאפילו אם היתה הפרה מעוברת ג"כ אינו יכול למכור הולד לאחר הואיל דהוה דשלב"ל מדנקיט רש"י ז"ל דוקא שמכר לו פרה חוץ מעוברה דדוקא לשייר לעצמו הוא דחל השיור אבל למכור הולד לאחר אינו יכול הואיל דהוה דשלב"ל. ואם נימא דכשהפרה מעוברת שפיר חייל המכירה א"כ הא משכחת לה בכה"ג ודוק. מיהו לענין בכור אף דמבואר בש"ע (סי' ש"כ) דלא חל המכירה שמכר הולד מ"מ באם היתה מעוברת כבר אז הואיל דבא"ז הגדול מבואר בפירוש דמהני גם לשיטת הר"ת ורבותינו בעלי הש"ע בימיהם לא נתגלה עדיין האור הגדול א"כ לדינא צ"ע אם בכה"ג הוה ודאי בכור וגם כי במה שמסופק הב"י שהבאתי כבר מבואר בכל מ"ש בשם האו"ז. שוב ראיתי בנוב"י מהדו"ת חיו"ד (סי' קצ"א וקצ"ב) פסק להלכה דהוה ספק וקיל עוד יותר מספק דעלמא דמתיר להטיל בו מום ע"י עכו"ם ראיתי ושמחתי:

[ה] (א) שם בתוד"ה גלית אדעתיך דשותפי אית לי ומאחר שהודה שיש לו שותף לא ישלם רק חצי התשלומין ואידך פלגא לא משלם כולי' בעל הולד דשמא ילדה ואח"כ נגחה וחולקין ואפילו לר' נתן [לקמן בדף נ"ג ע"א] דאמר כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי מודה הכא כו' אבל כאן שאם הולד במעי אמו בשעת נגיחה יש לו להתחייב בתשלומין אין לחייב הפרה תשלומין שהם על הולד לשלם אם נגח עכ"ל ועיין בח"מ (סי' ת"י סל"ז) יש מי שאומר ה"ה לשנים שהזיקו ושניהם, בני חיובא אלא שאחד ברח או שאין לו במה לשלם משתלם מאחר עד שיעור מה שהי' הוא חייב על חק זה אלו עשאו לבדו והוא דעת הרמ"ה] ויש חולקין דכיון דחבירו מדינא בר תשלומין אלא שאין לו מה לשלם למה יפרע זה בשבילו כו' והוא דעת הר"ר חזקי' עיי"ש והקשה הקצה"ח שם (בסק"ד) דלשיטת הרמ"ה אכתי תקשה קושית התוס' הנ"ל דלר"נ דסובר כי ליכא, לאשתלומי מהאי משתלם מהאי א"כ הכא אפילו כי קדים תבעי' לבעל ולד תחלה נ"כ יוכל לגבות כל הג' רביעי ח"נ מבעל הפרה דהא סוף סוף אינו גובה מבעל ולד רק רביע ח"נ. וכתב הקצה"ח דבר מושכל ליישב זה דהאי דינא של הרמ"ה לא שייכו כלל בשור תם דהא שותפי נינהו וא"כ הרי החצי הולד הוא של הניזק ואם מת אח"כ הולד הרי לניזק מת ג"כ וא"כ כי לא יוכל לגבות מן הולד כל הרביע נזק הרי הוא כאילו מת הולד או כיחש דלניזק הוה הפסידא ודינא של הרמ"ה לא נאמר רק היכא דלא משתלם מגופו דוקא והאריך בזה להשוות דעת הרמ"ה עם דעת הר"ר חזקיה יעוש"ה ודפח"ח:

אולם באמת המעיין בדברי המחבר שם יראה מבואר ההיפוך שאחר שהביא דעת הר"ר חזקי' כ' וז"ל ולפ"ז שור שדחף בהמה לבור האידנא אינו משלם אלא ג' חלקים אע"פ שהשור פטור אף מרביע שהרי אין דנין דיני קנסות אין בעל הבור משלם אותו בשבילו עכ"ל הרי מבואר דגם בשור תם הוה רק הדין כן לשיטת הר"ר חזקיה אבל לשיטת הרמ"ה גם בכה"ג הוה הדין דבעל הבור משלם כולו. והנה לכאורה י"ל בזה גם לסברת התוס' שכ' דע"כ לא קאמר ר"נ כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי אלא דוקא היכא דאינו מגיע לו מחבירו כו' ג"כ י"ל דבזה"ז מיקרי דלא מגיע לו כלל מחבירו דהא אינו יכול לגבות כלל. מיהו באמת ז"א דהא באמת חייב לו ורק שאין הב"ד יכולין לדונו ולחייבו אבל תפיסה מהני א"כ מיקרי שפיר שחייב לו ופטור בעל הבור לשלם בעד חלקו של השור וי"ל בזה. וא"כ צרכינן לומר דהא דכ' המחבר לשיטת הר"ר חזקי' דבזה"ז דאין דנין דין קנסות אינו יכול לגבות כל הנזק מבעל הבור דהוא מכח דמיקרי חייב לו הואיל דמהני תפיסה ולתירוצו של הקצה"ח הנ"ל לשיטת הרמ"ה צרכינן לומר דבאמת הא דכ' המחבר לדינו דבזה"ז אינו יכול לגבות כל הנזק מבעל הבור גם הרמ"ה מודה בזה וכמש"ל. ועיין בש"כ (ס"ס שצ"ט) דמסיק דאפילו להרמ"ה ז"ל דסובר דלא מהני תפיסה בקנס עיי"ש היינו דוקא היכא דכבר הודה כו' יעו"ש אבל בזה"ז דליכא מומחין ולא חשיבי הודאה פשיטא דמהני תפיסה בקנס בכל ענין אם יש לו מיגו עיי"ש בש"כ שמשמע דגם דעת הרמ"ה ז"ל כן הוא וא"כ בנידון דידן דמיירי המחבר ג"כ בזה"ז ואם אינו יכול לגבות מבעל השור מ"מ אם הי' תופס לבעל השור הי' מהני תפיסה ומיקרי שפיר דיכול לגבות מבעל השור וא"כ אינו יכול לגבות מבעל הבור רק ג' חלקים וי"ל בכ"ז וקצרתי מעט. והשתא דאתית להכי נוכל ליישב בפשיטות קושית הקצה"ח מסוגיא דידן על הרמ"ה דנוכל לומר דע"כ לא קאמר הרמ"ה רק דוקא היכא דאין לאחד במה לשלם כגון שהיא עני או שברח אבל, היכא דמשכחת לה בשום אופן תשלומין בכה"ג נם ר"נ סובר דלא יוכל לגבות מהשני ואפילו היכא דלא יוכל לגבות, מהאחר רק ע"י תפיסה בכה"ג מיקרי איכא לאשתלומי ולא יוכל לגבות מהאחר וא"כ הכא בסוגיין דאם יתפוס מבעל הולד כל הולד יהני התפיסה א"כ תיקרי איכא לאשתלומי מבעל הולד ולא משתלם תו מבעל הפרה ודוק היטב כי קצרתי מעט:

והנה לתירוצו של הקצה"ח הנ"ל לחלק בין תם למועד דבתם דשותפי נינהו ואם כיחש מזיק הוה פסידא דניזק וה"ה אם אינו יכול לגבות מכח מה דהוה ספק דילמא לא נגח הולד כלל ובתם נם הרמ"ה מודה מ"מ נלע"ד דאם הולד כולו אינו שוה כמו רביע נזק כגון שהח"נ הוא מנה והולד כולו אינו שוה רק עשרים דפשיטא דגובה מבעל הפרה שמונים ועשרה מן הולד ועשרה מפסיד דנהי דהוא תם הא בכה"ג מיקרי שפיר ליכא לאשתלומי מהאי ומשתלם מהאי. וכן מבואר ג"כ בנמוקי יוסף סו"פ המניח וז"ל אבל לענין שני שוורים תמים של איש אחד שהזיקו תרווייהו לא איפשטא אי יגבה מהי מינייהו דבעי אי לא ומספיקא לית לי' לאשתלומי אלא מתרווייהו רביע חק מזה ורביע נזק מזה ואי ליכא לאשתלומי כולי' רביע נזק מהאי משתלם שארא מהאיך כר' נתן דאמר כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי וכן הלכה עכ"ל וא"כ ה"ה הכא דאפילו אם נימא דגם הולד נגח מ"מ אם אין הולד שוה כדי רביע נזק פשיטא דגובה מבעל הפרה מה שהח"נ הוא יותר מן שויו של הולד ומן הולד נוטל החצי והשאר מפסיד. והנה התוס' לקמן (בדף מ"ז ע"א) בד"ה מ"ט גופא הוא שכ' אך משמעתין יש להוכיח כי ליתא לפרה להשתלם משתלם מן הולד ואם לאו ירך אמו למה משתלם מולד חלקו וחלק הפרה אטו שני שוורים תמים שהזיקו אם נאבד אחד מהן מי הוה משלם חלקו וחלק חבירו עכ"ל ומבואר בתוס' דלא כשיטת הנ"י הנ"ל והיינו דהתוס' ס"ל כשיטת הר"ר חזקי' שהביא הטור והמחבר (בסי' ח"י סל"ז) ומ"ש התוס' כאן בד"ה גלית אדעתיך הוא לשיטתם דסוברים כשיטת הר"ר חזקי' הנ"ל והנ"י סובר כדעה הראשונה שם והוא שיטת הרמ"ה וא"כ א"ש כאן מה שכתבתי ליישב קושית הקצה"ח דלהרמ"ה יקשה קושית התוס' ולפי האמור ל"ק כלל וכמ"ש ודוק. ועיין לקמן בסוגיין [או"ז אוק"ד] מ"ש שם בשיטת התוס': (ב) והנה ראיתי בספר מעשה חושב על מס' ב"ק (בדף נ"ג ע"א) בהאי פלוגתא דר"נ ורבנן כתב שם להסתפק לשיטת הטור בשם הר"ר חזקי' דר"נ לא קאמר כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי רק היכא דהשני פטור מדינא לשלם אבל היכא דהשני מחויב לשלם ורק שאינו יכול לגבות ממנו כגון שהעני או ברח דאינו יכול לגבות כולו מן האחר אם השני מחויב לשלם מחמת ספק כגון דהוה איבעיא דלא איפשטא כגון בחופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה וחזר וסתם לאותו טפח וכדומה אם הבעל השור שדחף שור אחר לבור הואיל דשניהם של הבור פטורים אם יכול לגבות כולו מן בעל השור והאריך בזה ורצה לדייק מסוגיא דידן דאינו יכול לגבות כולו מן השני מדחזינן הכא דאינו יכול לגבות כל הרביע נזק מן הולד ואפ"ה לא גבה כולו מבעל הפרה וכמ"ש התוס' כאן בד"ה גלית אדעתך דאפילו לר"נ הדין כן והדר דחי לה לראי' זו דהא דידן גבי בעל הפרה ובעל הולד איירי דהספק לא הי' בשעת נגיחה רק אח"כ שכחו העדים להעיד בבירור שלא שמו אל לבם בשעת נגיחה על זה אבל בשעת מעשה הנגיחה לא היה ספק כלל א"כ אלו אחר הנגיחה ילדה חל על הולד מיד בשעת נגיחה חיוב חלק התשלומין ומה ששכחו העדים אח"כ אינו מביא חיוב על בעל הפרה משא"כ בנידון הנ"ל דמעולם לא היה חל על בעל הבור תשלומין א"כ מיד על בעל השור חל לשלם הכל מכח דאי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי והאריך בזה בפלפול נאה יעוש"ה בדבריו הנחמדים. ולענ"ד לולא דמסתפי הייתי אומר בזה דהנה לכאורה נוכל לומר דזה תליא בשני אוקימתות בגמ' שם בב"ק (דף נ"ג ע"א) דלישנא קמא שם דסובר דר"נ סובר דהאי כולי' הזיקא עביד והאי כולי' הזיקא עביד וא"כ בשני שורים של ראובן ושמעון שנגחו לשור של לוי הוי כאילו שור של ראובן נגחו כולו ונתחייב בכל התשלומין וכן שור של שמעון נתחייב בכל התשלומין וא"כ על כל אחד מהם חל החיוב תשלומין בכולו ורק שיכול לפטור את עצמו מהחצי התשלומין הואיל דנם חבירו היה שותף עמו וא"כ זה דוקא באם השני מתחייב בבירור בהחצי תשלומין אבל היכא דהוא ספק אם חבירו נתחייב בחצי התשלומין א"כ תו אין יכול זה לפטור את עצמו מכח מה דהוי ספק אם חבירו נתחייב דהא באמת הוא עשה כל הנזק וא"כ הרי הניזק אומר לו אתם בבירור עשית כל הנזק והרי נתחייבת בכל החיוב תשלומין והיאך אתה יכול לפטור את עצמך בספק זה שמא גם חבירו נתחייב ודומה זה קצת לכמו איני יודע אם פרעתיך דהחיוב הוא ודאי והפטור הוא ספק דחייב וה"נ דכוותי' אבל להאי לישנא בתרא דסובר ר"נ דהאי פלגא נזקא עביד והאי פלגא נזקא עביד וא"כ באמת כל אחד מהם לא עשה רק ח"נ ומחויב בחצי התשלומין באמת ולא ביותר מחמת הזיקו ורק הואיל דעביד ההיזק, בשותפות עם עוד אחר אם אין חל כלל החיוב תשלומין על האחר מחוייב זה לשלם כולו וא"כ באמת ליכא על האחד חיוב תשלומין רק החצי ורק אם ליכא לאשתלומי מהאחר שהאחר הוא פטור אז נתוסף עליו על הראשון החיוב תשלומין בכולו וא"כ אם הוה ספק אם השני הוא פטור מלשלם או לא תו לא נוכל לחייבו להאחד לשלם בכולו דדילמא הוה הדין דהשני מחויב ג"כ בהחצי תשלומין וא"כ הוה הספק בעיקר החיוב ודומה לאיני יודע אם נתחייבתי לך דפטור וא"כ ספק זה של הגאון בעל מעשה חושב תליא בהני תרי לישני דקאמר הש"ס שם אליבא דר"נ אי סבר ר"נ האי כולי' הזיקא עביד כו' או האי פלגא הזיקא עביד כו' והוא נכון לכאורה: והנה ראיתי בשמ"ק לקמן (דף נ"ג) בד"ה ואמאי כורה באה"ד שם מ"ש בשם הרא"ה ז"ל מבואר דס"ל דאין נ"מ לדינא בין ל"ק דסובר האי כולי' הזיקא עביד ובין ל"ב דסובר האי פלגא הזיקא עביד כו' ע"ש והוא דלא כמ"ש. אולם עוד שם בשמ"ק בד"ה הא כרבנן באה"ד כתב בשם תוס' שאנץ ותלמיד הר"פ ז"ל דהיכא נ"מ לדינא בין הני תרי לישני הנ"ל עייש"ה וא"כ שפיר יש מקום לדברי שכתבתי בספיקו של הגאון בעל מעשה חושב הנ"ל: (ג) ולולא שאיני כדאי הי' נלע"ד לומר עוד דפלוגתא זו דאיפלגו בה הראשונים נ"ע הרמ"ה והר"ר חזקי' ז"ל המובאים בטור פליגי ג"כ בהני ב' לישני כמאן פסקינן דהרמ"ה ז"ל סובר דפסקינן כלישנא קמא דר"נ סובר דהאי כולי' הזיקא עביד כו' וא"כ באמת כל החיוב תשלומין מוטל על האחד ורק כי השני ג"כ מחוב והיינו דוקא אם השני פורע הח"נ המוטל עליו אבל כל שאינו פורע לו לניזק החצי תשלומין המוטל עליו הן אם אינו מחויב או אפילו אם מחויב ורק אם אינו רוצה לשלם לניזק או שאין לו או שברח מחויב האחד לשלם כולו דהא באמת כולי' נזקא הוא דעביד אבל הר"ר חזקי' סובר דפסקינן כלישנא בתרא דהאי פלגא היזקא עביד כו' ונהי דאם השני הוא פטור לגמרי מחויב האחד לשלם כולו או מטעמא דאמר אנא תוראי בבירך אשכחתי' או מטעמא אחריני דהא חזינן דגם בשני שוורים של ראובן ושל שמעון שנגחו לשור של לוי והת"נ הוא מנה ושור של שמעון אינו שוה רק עשרה דמחויב ראובן לשלם תשעים והתם לא שייכא האי טעמא דתוראי בבירך אשכחי' אבל עכ"פ הדין כן יהי' מאיזה סברא וטעמא כ"ז הוא דוקא באם אין השני מחויב יותר לשלם אבל אם באמת הוא מחויב רק שאין לו או שברח לא נוכל לחייבו לזה יותר מחצי תשלומין המגיע על חלקו דהא באמת לא עשה רק פלגא הזיקא כנלע"ד לומר בזה:

ואם הדברים הללו הם כנים נוכל ליישב היטב קושית הקצה"ח על הרמ"ה ז"ל דנוכל לומר דהרמ"ה ז"ל הי' מפרש דסוגית הש"ס דידן כאן (בדף מ"ו) הא דאביי אזלא כלישנא בתרא לקמן (נ"ג) דסובר ר"נ האי פלגא הזיקא עביד והאי פלגא הזיקא עביד וא"כ כי איכא ספיקא אם חבירו מחויב או לא לא נוכל לחייבו לזה בכל התשלומין דהא לא עשה רק פלגא הזיקא ונהי דאם השני פטור לגמרי ע"פ הדין בודאי אז ניתוסף על האחד החיוב תשלומין בכולו אבל כל שהוא ספק ולא נוכל לחייבו להשני מספק לא ניתוסף על האחד החיוב תשלומין לשלם בכולו דהוי הספק בעיקר החיוב והוה כמו איני יודע אם נתחייבתי לך וכמו שכתבתי לעיל אבל הרמ"ה ז"ל פוסק להלכה כלישנא קמא דלקמן (דף נ"ג) דר"נ סובר דהאי כולי' הזיקא עביד והאי כולי' הזיקא עביד וכמש"ל ול"ק כלל ודוק:

ועיין בשמ"ק לקמן (נ"ג) בד"ה הא כרבנן שכ' שם דאביי ורבא ס"ל כלישנא קמא עיי"ש הבאתיו לעיל מ"מ נוכל לומר דהרמ"ה ז"ל ס"ל דהאי סוגיא דכאן אזלא ללישנא בתרא דסובר דהאי פלגא הזיקא עביד כי הי' קשה לו קושית התוס' כאן בד"ה גלית אדעתיך דלר"נ דסובר כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי א"כ כי לא יוכל לגבות מבעל הולד רק רביע ח"נ א"כ ליגבי מבעל הפרה ג' רביע נזק וניחא לי' בזה דהאי סוגיא אזלא כלישנא בתרא דהאי פלגא הזיקא עביד כו' וא"כ כשבעל הולד פטור מספק ולא נוכל לחייבו יותר מרביע ח"נ לא נוכל מספק להטיל על בעל הפרה לשלם ג' רביע נזק הואיל דלא עביד רק פלגא הזיקא וכמש"ל ודוק בזה: [ו] שם בתוד"ה מידע ידעי וז"ל פי' שיש לנו להעמיד הפרה בחזקת שהיא מעוברת והשתא היא דילדה ומודי סומכוס כו' ומיהו להוציא ממון מיד בעל הולד אין מועלת החזקה כו' וה"נ משמע מההוא דהמחליף פרה בחמור כו' עכ"ל. וכ' המהרש"א וז"ל ק"ק דרישא דמתני' דהכא הוה מצי לאתויי משור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה וכו' דלא משלם אלא רביע נזק לולד ולא אמרינן אוקי אחזקתי' והשתא הוא דילדה להוציא ממון מחזקת מ"ק ודוק עכ"ל. ועיין בפ"י מ"ש ליישב קושית המהרש"א:

וראיתי בספר מעשה חושב על (דף מ"ו ע"א) תוס' ד"ה דאפילו ניזק בסוה"ד כתב שם באמצע פלפולו וז"ל ותימא על המהרש"א שהקשה על תוס' ד"ה מידע ידעי דל"ל להתוס' להביא ראי' ולא הביאו ראי' מרישא דמתני' משור שנגח את הפרה עיי"ש ולק"מ דברישא לא מהני חזקה דהשתא ילדה דאיכא ספק דילמא מחמת ביעתותא ילדה עכ"ל וכוונתו הוא דבמס' ב"ב (דף צ"ג ע"א) דפריך שם הש"ס לרב דסובר אין הולכין בממון אחר הרוב מרישא דמתני' דידן ומשני להאי סברא דמבעתותא הפילה עייש"ה בסוגית הגמ' ובתוד"ה מקמא:

אולם לענד"נ דצדקו דברי המהרש"א דהתם בב"ב דפריך הש"ס לרב דסובר דמוציאין ממון ע"פ הרוב והא איכא רוב פרות מתעברות ויולדות וא"כ נוציא ממון ע"פ הרוב ועל זה משני הש"ס דאיכא תרי מיעוטי ומגרעי להרוב והו"ל פלגא ופלגא אבל מענין חזקת הגוף שהוא חזקת מעוברת לא איירינן כלל ולענין הרוב דרוב פרות מתעברות ויולדות לענין זה שפיר אמרינן דתרי מיעוטי הללו מגרעי להרוב והטעם דנהי דרוב מתעברות ויולדות היינו היכא דליכא ריעותא דמבעתותא אבל היכא דאיכא בעתותא הוה מיעוטי דבעתותא ועוד איכא סתמא דמיעוטא מפילות ומגרעי להרוב אבל כשבאנו לדון על חזקת מעוברת דאמרינן דכמו שהיתה מקודם מעוברת כן היתה גם ברגע זו שנגחה ג"כ מעוברת בזו ליכא למימר כלל דמיעט דמבעתותא יהי' מגרע לחזקה ושפיר הקשה המהרש"א דהוה מצי התוס' למידק מרישא דמתני' ודוק היטב בזה. ואולי נוכל לומר דסברת התוס' הוא דהאי חזקת הגוף דהיינו חזקת מעוברת הוא ג"כ רק כמו חזקה הבא מכח הרוב דרוב פרות מתעברות ויולדות וי"ל טובא עוד בזה:

תוכן העניינים

אמרי הצבי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה