אור ברסלב

אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר

דף מה.

דף מד:

[אות נג]:

מכרו מכור בתוס' ד"ה מכור פי' בקו' לרדיא ומשנגמר דינו אינו מכור דאסור בהנאה ואפילו לר"ת דמפרש דמחיים לא מיתסר מ"מ הרי אסור להשהותו לענות דינו בביאור דברי הר"ת הארכתי זה כמה במ"ש להרה"ג בעל מקראי קודש במס' זו לקמן (דף צ' ע"ב). ולכאורה יש קצת ראי' להר"ת ממס' מכות (כ"א ע"ב) יש חורש תלם א' וחייב ח' לאוין וליחשב נמי שור הנסקל לרבנן דסוברים דשור הקדש ג"כ נסקל אבל לשי' הר"ת ניחא. מיהו למ"ש המל"מ בפ"ה מהל' יסוה"ת בשיטת הרמב"ם דאין לוקין על הנאה אין ראי' משם ועיין בפרקין על (דף מ"א) [אות ל"ה] מ"ש שם. ועיין בשמ"ק כאן בד"ה מכרו מכור בסה"ד וז"ל כתוב בתוס' אסור להשהותו לענות דינו ואתא גופי' כר' יעקב דבסמוך דבעלים מתענין בשהיית דין שוורים עכ"ל. ולא זכיתי להבין כלל דהיאך תליא זה בפלוגתא דר' יעקב ורבנן ואם אפשר לומר דתליא בפלוגתא דר' יעקב ורבנן איפכא הוא דאיכא למימר דלרבנן דסברי דאין גומרין דינו של שור שלא בפניו משום דכמיתת בעלים כך מיתת השור א"כ י"ל דזה מיקרי עינוי הדין לבעלים ודומה גמ"ד של שור ומיתתו לבעלים ואיכא עינוי הדין לבעלים אבל לא לר' יעקב. ועיין ברמב"ם פי"א מנזקי ממון ה"ח ובהשגות הראב"ד שם מבואר דפליגי בזה דשיטת הרמב"ם דבשור לא שייך עינוי הדין ושיטת הראב"ד דגם בשור שייך עינוי הדין אבל עיקר העינוי הוא רק לבעלים דהבעלים מתענין וכמבואר בשמ"ק כאן אבל לא אדע היאך תליא זה בפלוגתא דר"י ורבנן וצ"ע כעת:

[נד] שם הקדישו מוקדש כ' בשמ"ק בד"ה הקדישו מוקדש משום דר' אבהו הרא"ה ז"ל עכ"ל. ולכאורה צ"ע אצלי פי' דבריו הקדושים דהיאך שייך בכאן הקדישו מוקדש משום דר' אבהו דלעיל (דף ל"ג ע"ב) דאיירי בשור תם שהזיק דמשתלם מגופו והמזיק הקדישו והניזק יגבה הזיקו מן השור המזיק שפיר קאמר הש"ס דההקדש חל מדר' אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ולפי המבואר שם ברש"י ד"ה כדר' אבהו הניזק פודהו מן ההקדש בדבר מועט אבל היאך שייך דר' אבהו לכאן. ונלע"ד דהפי' הוא דכל זמן שלא גמרו דינו חל ש ההקדש ואם נהנה בו אז מעל וכדאיתא ברש"י כאן בד"ה הקדישו ונ"מ דאי אתהני בי' מעל אבל מ"ש משום דר' אבהו אינו מובן כלל דהא מדינא חל ההקדש עד שיגמרו דינו ולא שייך לומר כלל משום דר' אבהו והנהנה ממנו מעל ואם נימא דההקדש הוא רק מדר' אבהו בודאי דלית בי' מעילה וצ"ע כעת:

עוד כ' שם בשמ"ק וז"ל וכ"כ הרב המאירי ז"ל וז"ל הקדישו מוקדש וב"ד מכריחין אותו לפדותו בשוויו וליתן דמיו לבדה"ב שהרי לא ירדה עליו קדושת מזבח שהנוגח שהמית פסול כמו שביארנו ואחר שנפדה ב"ד סוקלין אותו שהרי אף של הקדש עצמו שהמית נסקל לדעת חכמים והנהנה ממנו קודם פדיון מעל כו' עכ"ל:

והנה מ"ש השמ"ק הלשון וכ"כ הרב המאירי בדברי הרב המאירי אינו מבואר כלל דההקדש הוא משום דר' אבהו ומ"ש הרב המאירי ז"ל דהב"ד מכריחין אותו לפדותו בשוויו וליתן דמיו לבדה"ב משמע דלא הוה ההקדש מדר' אבהו דאל"כ אמאי פודהו בשוויו היל"ל דיפדה בדבר מועט ורק בעיקר דברי הרב המאירי ז"ל י"ל טובא דמנ"ל להרב ז"ל דהב"ד מכריחין את המקדיש לפדותו הלא לרבנן שור הקדש שהמית נסקל הכי נחייב את מי לפדותו וא"כ הכא בשהקדישו לאחר נגיחה אמאי נכוף למקדיש לפדותו הלא הב"ד יכולין לגמור דינו ולסוקלו ומשום שלא יאמרו ג"כ לא שייך חדא דא"כ אמאי יפדנו בשוויו הא סגי בדבר מועט וגם בשלמא התם שהבע"ח או הניזק יהנה מן הדבר המוקדש שייך לומר דקדוש וצריך לפדותו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון משא"כ היכא דיסקלוהו בודאי דלא שייכא כלל האי גזירה שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וברמב"ם לא נזכר מזה כלל להלכה שיהי' המקדיש מחוייב לפדותו בלל וצע"ג בזה:

עוד כ' שם בשמ"ק וז"ל אף הפקר נראה שהדין כן שקודם גמ"ד הפקרו הפקר וזכה הזוכה למה שנשתמש בו או שאם שחטו מותר לו באכילה ואין כאן גזל לאחר גמ"ד אינו הפקר ואם נשתמש בו הזוכה יחזיר דמי שכירתו ויאסרו בהנאה עכ"ל:

וגם בזה לא יכולתי להבין לענ"ד דהיאך מצינו כן דאם נהנה מאיסור הנאה בשוגג או אפילו אם עבר ונהנה דיהיה צריך לשלם אח"כ מה שנהנה דהא באוכל תרומת חמץ בפסח יש חילוק בין שוגג למזיד והתם הוה הטעם משום דאכל תרומה אבל בחמץ דעלמא אם אכל הן בשוגג הן במזיד בודאי דא"צ לשלם מכיסו כלל כנגד מה שנהנה כבר מאיסורי הנאה וגם מ"ש דיחזיר דמי שכירתו ויאסרו בהנאה היאך מצינו ששור הנסקל יתפוס את דמיו דהא כל איסורי הנאה אינו תופס דמיו רק ע"ז ושביעית וצ"ע אצלי כ"ז. ועיין רש"י מס' חולין (דף ד' ע"ב) בד"ה מפני באה"ד וז"ל ולדידן מיהא שרי דאין לך איסור הנאה תופס חליפין חוץ מע"ז והקדש ושביעית וי"א שאף לעצמו מותר וטעות הוא בידם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל שאם רצה מוכרו לנכרי ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים עכ"ל. ועיין בתוס' שם ד"ה מותר האריכו בזה אבל כל זה הוא דוקא אם החליפין איתנהו בעין אבל אם עבר ונהנה מן איסורי הנאה בזה לא נשמע משם כלל דיהי' צריך להפריש הדמים עבור מה שנהנה והדמים יהי' אסור בהנאה וצ"ע בדין זה. וגם י"ל לפ"ז במ"ש רש"י בנדרים (מ"ז) גבי מכרן וקידש בדמיהן מקודשת משום מצות פריה ורביה הלא איכא תקנה להפריש הדמים וצ"ע כעת. מיהו י"ל בזה דהואיל דבשעת הקידושין דהי' המעות בעין ואסור ליהנות מהם ולא שייך תקנה זו. ועיין במלמ"ל פ"ה מהל' אישות ה"א באריכות ובפט"ז מהל' מכירה במלמ"ל הי"ד מ"ש בשם הבעה"ת שכ' בשם רש"י ז"ל וי"ל הרבה בזה:

[נה] שם ברש"י ד"ה הקדישו מוקדש ונ"מ דאי מתהני מיני' מעל עכ"ל. ולכאורה משמע דאי אתהני מיני' לאחר שכבר נגמר דינו לא מעל תו דהא אף אם השור הקדש המית אדם ג"כ חייב השור מיתה ומיפקע כח הקדש מיני' ומכ"ש היכא דאקדשי' לאחר נגיחה קודם גמ"ד דפשיטא דלכשנגמר דינו פקע מיני' כח הקדש לגמרי ואי אתהני מיני' לאסר גמ"ד לא מעל מיהו לשיטת הר"ת דסובר דמחיים לא מיתסר בהנאה א"כ י"ל דגם לאחר גמ"ד לא פקע מיניה כח הקדש ואי אתהני מיני' מחיים לאחר גמ"ד ג"כ מעל אבל לאחר שסקלוהו יש לומר דאז לגמרי פקע מיני' רשות הקדש ואי עבר ואיתהני ממנו אח"כ לא מעל. מיהו צ"ע אצלי דיש סברא לומר דאף לאחר שנסקל ג"כ לא פקע עדיין כח הקדש ממנו דנהי דשור דהדיוט שנסקל נאסר בהנאה ופקע ממנו לגמרי רשות בעלים דאיסור הנאה לית לי' בעלים מ"מ בשור של הקדש שהמית ונסקל לא פקע ממנו כח הקדש ואף דאסור בהנאה מ"מ במאי פקע ממנו כח הקדש. ועיין מס' חולין (דף קל"ט ע"א) כל הסוגיא שם דבקדושת מזבח לכ"ע לא פקע קדושה מיני' היכא שמרדו ובקדושת בדה"ב איכא פלוגתא דאמוראי יעוש"ה וא"כ י"ל ה"נ ג"כ לא פקע זכות הקדש מינה אף שנסקל. מיהו לענין מעילה הא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה כדאיתא בריש מס' מעילה:

(ובדף י"ב ע"ב ובדף ט"ו ע"א) ועיין היטב כל הסוגיא שם ובחידושי מכבר הארכתי קצת בהא דמס' ע"ז (נ"ב) גבי אבני מזבח ששקצום אנשי יון בפלוגתא שבין הבעה"מ והמלחמות שם ולפי אשר העירותי שם לבאר קצת הוא דהקדש שנאסר בהנאה יצא מידי מעילה דבר תורה ופקע זכות הקדש לגמרי ונעשה חול. ועיין ברמב"ם פ"ג מהל' מעילה ה"א פוסק דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה רק מדברי סופרים איכא מעילה. ועיין בכ"מ שם דה"ה בקדשי בדה"ב הדין כן ואם נימא דמד"ס איכא מעילה א"כ ה"ה בשור של הקדש שהמית ונסקל ג"כ איכא מעילה מד"ס עכ"פ ויהי' נ"מ לענין חולה דמאכילין הקל הקל כגון שיש שור הנסקל ויש שור הקדש שנסקל דמאכילין שור הנסקל ולא של הקדש שנסקל ועיין כריתות י"ג ע"ב) יש אוכל כו' ואשם אחד ובתו"י כ' והא דחייב אשם מעילה אנותר אע"ג דלא שוה מידי ואמרינן בפ' כל שעה (כ"ט) האוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל התם בקדושת דמים דלא נחת עליו קדושת הגוף וכשנאסר בהנאה אינו ש"פ ולא נהנה מן ההקדש ש"פ עכ"ל וא"כ היכא דהי' הקדש קדוה"ג ונגח דבכה"ג י"ל דלא פקע מיני' כח הקדש ועתה שמת ויצא מידי מעילה ד"ת אבל מדרבנן איכא מעילה ואם נהנה ממנו ליחייב לשלם להקדש מה שנהנה וי"ל עוד בזה: [נו] שם תוס' ד"ה השתא באה"ד וז"ל וקשה לפי' דאם זה ההיזק לא הוי היזק ניכר אפילו אתפסי' בידים לא יתחייב ואם הוא ניכר אפילו תפסו ב"ד מאליהן למה יפטר וכי לא היה לו לשומרו שלא יבא לידי כך כו' ע"ש. והנה המלמ"ל בפ"ג מהל' גזילה ה"ד האריך לתמוה ע"ד התוס' הנ"ל דהא התוס' לקמן (דף צ"ח) כתבו דהא דתרומה ונטמאת או"ל הש"ל דוקא בנטמאה מאליה אבל אם טמאה בידים חייב ועוד מהא דהמטמא והמדמע כו' חייב כו' ע"ש והשעה"מ בהשמטות מתרץ קושית המלמ"ל על תוס' דבאמת מטמא נמי פטור אלא מזיד דחייב שלא יהי' כ"א הולך כו' ובשור שהמית את האדם לא שייך למינזר שלא יהי' כ"א הולך ומוסר שור של חבירו בב"ד ויאמר פטור אני וע"ש עוד בזה. ואין לי כעת ספר שעה"מ לעיין בו. ועיין במלמ"ל שכתב שם וז"ל וסבור אני לומר דאף דבהניזקין חלקו בהיזק שא"נ בין שוגג למזיד ובשוגג פטור אף שעשאו בידים היינו דוקא היכא דלא אתא לידי' בתורת שמירה וגם לא גזלו אלא שהלך וטימא טהרותיו של חבירו בזה הוא דאמרינן דבשוגג פטור אבל בגזלן או בשומר שטימא בידים תרומתו של חבירו אף שהי' שוגג חייב משום דאילו בעי למעבד השבה מעלייתא וכיון שהזיקו בידים אף בהן שוגגין והוא היזק שא"נ לא מצי אמרי הש"ל כו' ע"ש ולא הביא המלמ"ל שום ראי' לזה. ולע"ד י"ל מהא דירושלמי גיטין פ"ה ה"ד והובא בקיצור בירושלמי ב"ק פרק הגוזל עצים ה"ג וז"ל ר' יודן לא נחית לבית וועדא קם עם ר' מנא א"ל מה חדתין יימרון א"ל כן א"ר יוסי המטמא אינו כעושה מעשה מן הדא תרומה ונטמאת א"ל תפתור שנטמאת מאלי' ולית שמע מינה כלום עכ"ל. והנה אין לי כעת רק ירושלמי בלא פירוש ונלע"ד לפרש דר' יודן א"ל לר' מנא שיאמר לו דבר חדש מבהמ"ד וא"ל ר' מנא דר' יוסי אמר המטמא אינו כעושה מעשה והביא ראי' ממתני' דהגוזל עצים דגזל תרומה ונטמאת או"ל הש"ל ואם הי' מטמא כעושה מעשה אף דהוא היזק שא"נ מ"מ לא הי' יכול לומר הש"ל הואיל דהוא גזלן עלה ולא יכול למיפטר את עצמו בטענה זו דהש"ל ואפילו טימא התרומה בשוגג דבכה"ג לא קנסוהו רבנן לשלם או מטעמא דכדי שיודיעהו זה דוקא אם לא נעשה גזלן עלה אבל אם נעשה גזלן עלה מעיקרא דצריך למעבד השבה אינו יכול לומר הש"ל אם הגזלן טימא בידים אף שהי' שוגג ומדחזינן דיכול הגזלן לומר הש"ל שמעינן דמטמא לא מיחשב כעושה מעשה וע"ז השיב לו ר' יודן לר' מנא דלעולם דיש לומר דמטמא מיחשב כעושה מעשה ומתני' דהגוזל עצים דיכול לומר הש"ל מיירי שנטמאת מאלי' אבל בטמאה הגזלן בידים חייב אף שהי' שוגג דמטמא מיחשב כעושה מעשה והרי מבואר בהדיא בירושלמי דאם הגזלן עשה מעשה והזיק בהיזק שא"נ בשוגג דאינו יכול לומר הש"ל והטעם משום דבעי למעבד השבה מעליא והוא כדברי המל"מ וי"ל מהירושלמי הזה ע"ד התוס' הנ"ל וי"ל בזה וכדברי הירושלמי הזה כתבו התוס' בהדיא לקמן (בדף צ"ח ע"א) בד"ה הצורם והמלמ"ל הביא שם דברי התוס' הנ"ל יעוש"ה. ועיין במלמ"ל פ"ג מגזילה ה"ה הביא הירושלמי שם מיד אח"ז הא דחילפי אמר נשבע לו קודם הפסח כו' וחידוש שלא הביא הירושלמי שהבאתי שהוא מבואר בו כדבריו ועיין ש"כ ח"מ (סי' שס"ג סק"ז) ובנתה"מ סק"ג מ"ש שם:

[נז] שם בתוד"ה השתא בסה"ד ושור תם דמזיק ברשות שומר אפילו קודם גמ"ד אם יחזירנו שומר לבעלים לא יפטור בכך כיון דמזיק ע"י פשיעת שומר ונפל ברשות ניזק להחליט לו מיד לר"ע להשתעבד בו ולר"י לגבות מגופו והו"ל היזק ניכר שהוא מופסד שנפל ברשות אחרים ולא יכול לומר הש"ל כו'. הנה מ"ש התוס' הלשון לר"ע להשתעבד בו ולר"י לגבות מגופו כו' אינו מובן לכאורה ועיין ביש"ש בפרקין (סוף סי' ל') שכתב הלשון ומ"מ שור תם שהזיק בבית השומר אף קודם גמ"ד החזירו אינו מוחזר דלא יכול לפטור עצמו בטענת הש"ל כיון דהזיק ע"י פשיעה של שומר ונפל ברשות ניזק להחליטו לר' עקיבא ואף לר' ישמעאל להשתעבד בו לגבות מגופו אין לך היזק ניכר גדול מזו שהוא מופסד ביד אחרים עכ"ל היש"ש. וכוונת התוס' הוא נ"כ כן והי' נלע"ד דטעות הדפוס יש בתוס' וכצ"ל להחליט לו מיד לר"ע ולר' ישמעאל להשתעבד בו לגבות מגופו והו"ל היזק ניכר כו'. אולם יראתי להגיה בלשון התוס' אבל הכוונה בתוס' הוא בודאי כדברי היש"ש הנ"ל. ועיין בשמ"ק כאן בד"ה השתא בסה"ד עוד כ' בתוס' ושור תם דמזיק ברשות שומר אפילו קגמ"ד אומר מוהרא"ל דצריך ר"י לדקדוק זה דלעיל גבי שאלו בחזקת שהוא תם קאמר אי תם הוה מעריקנא לי' ולא קאמר הוה מהדרנא לך דאינו מוחזר לכ"ע הר"א מגרמיזא ז"ל עכ"ל. ולכאורה י"ל בזה לפי מה דאית לי' לרבה לעיל (דף מ"ג ע"א) דיש דמים לבן חורין א"כ הכא בהמית אדם הרי לא גרע מהמית שור וצריך לשלם דמיו וא"כ כמו בהמית שור אמרינן דלר"ע הוה שותף בו ולר"י עכ"פ שעבוד יש לו עליו והרי יש נו רשות בעלים אחרים עליו ולא יהי' יכול השומר לומר לו הש"ל ומה לי המית שור או המית אדם ולכאורה י"ל בזה:

והנה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' נ"מ הי"ד דאין דמים לבן חורין ודלא כרבה ודעת הראב"ד שם דיש דמים לבן חורין ופסקינן כרבה יעוש"ה ובה"ה ובלח"מ שם ונימא דגם דעת התוס' כשיטת הרמב"ם ז"ל בזה וא"ש. אולם אכתי קשה דהא הכא כל הסוגיא אזלא אליבא דרבה ואיהו הא סבר דיש דמים לבן חורין וא"כ אינו מובן דברי התוס' בזה. ועיין בשמ"ק כאן ד"ה דא"כ לפלוג בחמץ בפסח באה"ד וז"ל וזה לפי מה שהם גורסים כאן רבא [צ"ל רבה ועיין היטב לקמן בב"ק (דף צ"ח) דרבה גרסינן שם בר פלוגתא דרב חסדא וא"כ ע"כ צ"ל בשמ"ק כאן רבה] אבל גירסת ר"ח ז"ל לא גריס רבא [גם כאן צ"ל רבה] אלא רבינא שהוא בתרא ושפיר ידע לה לההוא ברייתא דאייתי רבה בר שמואל הרשב"א ז"ל עכ"ל. והנה לפי מה דגרסינן כאן רבינא א"ש דברי התוס' אבל לגירסת התוס' ע"כ הוה גרסי כאן רבה וא"כ אכתי אינו מובן דבריהם הקדושים ז"ל בזה:

והיה נלע"ד ליישב קצת ע"ד פלפול בהקדם מ"ש הקצה"ח (בסי' ת"ה סק"א) שכ' בשם מוהרש"ל ביש"ש דכמו דאינו משלם כופר אלא לאחר מיתה ה"ה דמים נמי לא משלם אלא לאחר מיתה וכ' הקצה"ח לפ"ז דכיון דפלגא נזקא קנסא אין אדם מוריש קנס לבניו כדאיתא בפרק נערה וא"כ לא משכחת דמים לבן חורין בפלגא נזקא דתם כיון דבתורת ירושה בא הדמים ליורשי המת כו' יעוש"ה בדבריו וא"כ א"ש הכא דאי מיירי במועד א"כ ליכא כלל שעבוד על שור המזיק יותר מעל שאר נכסי' בין לר"ע ובין לר"י וא"כ שפיר יכול השומר לומר הש"ל ואי מיירי בתם א"כ תו אמרינן בי' אין אדם מוריש קנס לבניו הואיל דעיקר חיובא אתא לאחר מיתה וחצי דמים דתם הוה קנס ואין אדם מוריש קנס לבניו ומש"ה ליכא כלל חיובא דדמים ושפיר יכול השומר לומר הש"ל ושפיר יש חילוק בין המית אדם להמית שור ודוק. מיהו בגוף דברי הקצה"ח הנ"ל כבר העירותי עליו לעיל על (דף מ"ג ע"א) [אמ"ז] יעו"ש מה שכתבתי בזה בעזה"י עפ"ד התוס' לקמן (דף ע"ב ע"א) בד"ה סיפא דלאו בכל הקנסות אמרינן אין אדם מוריש קנס לבניו וא"כ אכתי אינו מיושב זה. ואולי י"ל בזה דבתם שהמית אדם לא שייך כלל תשלומי דמים לבן חורין היכא דהוא מחויב מיתה הואיל דתם אינו משלם אלא מגופו והרי הב"ד סוקלין אותו ואין הבעלים או השומר צריכין לשלם דמים ליורשים כלל ודוק בזה:

[נח] שם ת"ר ארבעה נכנסו תחת הבעלים ואלו הן ש"ח והשואל נושא שכר והשוכר הרגו חמין נהרגין ופטורין מן הכופר מועדין נהרגין ומשלמין את הכופר וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו חוץ מש"ח בו' כל הסוגיא ועיין בתוס' שם ד"ה אפילו ושואל גופי' נהי דחייב לשלם דמי שור לבעלים מ"מ כופר אינו משלם עכ"ל. והטעם דבשמרו שמירה מעולה א"כ הוה רק כנאנס ופטור מן הכופר ורק לשלם דמי השור חייב דשואל חייב באונסין. ועיין ברש"י ד"ה כולהו נמי ליפטרו בר משואל דהא אנוסין הם:

והנה הרמב"ם ז"ל לא הביא כלל להאי ברייתא לענין אם המית את האדם אם השומרים חייבים לשלם כופר ורק לענין נזיקין כ' בפ"ד מהל' נ"מ ה"ד המוסר בהמתו לש"ח כו' נכנסו תחת הבעלים ואם הזיקה חייב השומר בד"א בזמן שלא שמרוה כלל אבל אם שמרוהו שמירה מעילה כראוי ויצאת והזיקה השומרין פטורין והבעלים חייבין אפילו המיתה את האדם כו' ועיין בה"ה ובכ"מ ובלח"מ שם הביאו בשם הרמב"ם ז"ל שהשיב לחכמי לוניל ז"ל שט"ס יש בזה וכצ"ל אבל אם שמרוהו שמירה מעילה כראוי ויצאת והזיקה השומרים פטורין שמרוה שמירה פחותה אם ש"ח הוא פטור והבעלים חייבין אפילו המית אדם ואם ש"ש או שוכר או שואל הוא חייבין עייש"ה ונוכל לפרש דכוונת הרמב"ם בזה דאפילו המיתה את האדם הבעלים חייבין לענין כופר וממילא נשמע דהיכא דהשומרים חייבין לענין נזיקין גם לענין כופר חייבין השומרים לשלם ואכתי צ"ע מדוע לא הביא הרמב"ם בפירוש להאי דינא בפ"י מהל' אלו אשר שם עיקר הדינים לענין כופר:

גם י"ל מדוע לא הביא הרמב"ם ז"ל להאי דינא היכא דשמרו שמירה מעולה והמית אדם דהשואל צריך לשלם דמי הבהמה להבעלים הואיל דנסקלת והשואל חייב באונסין וכמ"ש רש"י והתוס' כאן ועיין בה"ה מ"ש בשם יש מי שכתב. ובגוף דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל י"ל הרבה ועיין ג"כ בש"ע (סי' שצ"ו ס"ח) ובסמ"ע (ס"ק י"ח) עייש"ה:

שוב ראיתי בשמ"ק כאן בד"ה ולענין פסק באה"ד והר"מ מסרקסטה ז"ל כ' בשם הרמב"ם בפ"ד מנ"מ המוסר בהמתו כו' הביא כנוסחאות הרמב"ם שלפנינו אולם בשינוי הסדר קצת וכ' עלה ואי במועדים קא מיירי קשה אמאי בעלים חייבים כדכתיבנא לעיל אליבא דר' יהודה ובתם הוא דאיכא למימר הכי ותמיהא מילתא בשואל כיון שכל הנאה שלו אמאי אינו נכנס תחת הבעלים לגמרי ואפילו אם שמרה שמירה מעולה הי' ראוי לשלם לבעלים מה שיגבה ניזק מגופו של שור וצ"ע עכ"ד וכ' עלה השמ"ק וכבר הגיה הרמב"ם ז"ל הלשון עצמו וכ' כך והוא כמו שהשיב הרמב"ם לחכמי לוניל ז"ל וכאשר מובא בכ"מ ולח"מ שהבאתי לעיל. והנה מ"ש בשם הר"מ מסרקסטה לתמוה דגבי שואל שכל הנאה שלו אמאי לא ישלם לבעלים מה שיגבה ניזק מגופו של שיר אפילו אם שמרו שמירה מעולה. הנה באמת אינו מבואר ברמב"ם ז"ל רק שאינו מביא כלל דין זה ורש"י ותוס' כתבו באמת בפירוש כן כמו שביארתי לעיל:

ומ"ש השמ"ק בשם הר"מ ז"ל ואי במועדים קא מיירי קשה אמאי בעלים חייבים כו' ולא זכיתי להבין זה דהא לפי דברי המוהר"ם מסרקסטה בשמרו שמירה מעולה כראוי השומרים פטורים והבעלים חייבין וא"כ בשמירה מעולה ממש גם בתם פטור וא"כ אמאי הבעלים חייבין. וצ"ל דכוונתו לשמירה פחותה כראוי דהשומרים פטורים והבעלים חייבים בתם וצ"ע כעת פי' דבריו הקדושים:

[נט] שם ע"ב במתני' קשרו בעליו במסירה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק אחד תם וא' מועד חייב דר"מ רי"א תם חייב ומועד פטור שנאמר ולא ישמרנו בעליו ושמור הוא זה כו' ועיין בפירש"י. וכ' השמ"ק בשם הרב המאירי ז"ל רי"א תם חייב ומועד פטור ונראה לי הטעם הואיל דקול יש לו אף הבריות ראויות להשמר עכ"ל וכוונתו שגם בהמות שמורות הם דהבעלים משמרין אותן כשרואין ששור המועד הולך. ולכאורה י"ל דאיך דרשינן טעמא דקרא הא בפירוש יליף לה ר' יהודה מקרא ולא ישמרנו וכדמפרש הש"ס ולכאורה תליא זה בפלוגתא דתנאי אי דרשינן טעמא דקרא. אולם היכא דאין נ"מ לכ"ע דרשינן טעמא דקרא ועיין יבמות (דף כ"ג ע"א) ברש"י סוף העמוד והארכתי במק"א בזה וי"ל אם יהי' נ"מ לדינא ע"פ האי טעם הנ"ל. אולם דרכן של הראשונים ז"ל ליתן טעמים על כל המצות וי"ל בזה: אולם מה שק"ל לכאורה ע"ד הרב המאירי ז"ל מהאי דלקמן אמר רב מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל אמרי אליבא דמאן כו' כל הסוגיא ובפירש"י יעויין היטב בזה. ולדברי הרב המאירי ז"ל אמאי אמרינן דמועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל הא עיקר הטעם דמועד סגי לי' בשמירה פחותה משום דגם הבריות נשמרין ממנו והי"ל שמירה פחותה דידי' כמו שמירה מעולה דתם א"כ היכא דמועד לקרן ימין הבריות נשמרין ממנו שלא ינגחם בקרן ימין וא"כ הי"ל שמירה פחותה דידי' כמו שמירה מעולה ואמאי משלם אם נגח בקרן שמאל הא אילו שמרו שמירה מעולה והזיק פטור גם בתם וא"כ נימא דשמירה פחותה דידי' הוה כמו שמירה מעולה ואמאי הוה תם לקרן שמאל דלא סגי לי' בשמירה פחותה. ואולי י"ל דאם הוא מועד רק לקרן ימין אין הבריות נשמרין ממנו רק מצד ימין שלו שלא יגח בקרנו אבל בצד שמאל שלו אין הבריות נשמרין ממנו ומש"ה לא הוה מועד לקרן שמאל ולגבי קרן שמאל בעי שמירה מעולה:

אולם מה שי"ל בזה במה דאמר ראב"א צד תמות במקומה עומדת ואף כי עביד לה שמירה פחותה למועד נהי דלא משלם כולה נזק אבל ח"נ מיהא משלם ולשיטת הרב המאירי ז"ל אמאי לישלם ח"נ הלא שמירה פחותה דמועד הוה כמו שמירה מעולה דתם ולגמרי לפטור ולכאורה י"ל בזה:

ואולי י"ל דזה הוא באמת טעמי' דרב דפליג על ראב"א וס"ל דלא אמרינן צד תמות במקומה עומדת אשר לכאורה אינו מובן מדוע פליג רב על סברת ראב"א הלא סברתו של ראב"א הוא סברא טובה דאטו משום דנעשה מועד אישתני למעליותא לפטור וכמ"ש התוס' כאן בד"ה לא פטר וז"ל מסברא אומר כן דאטו משום שנעשה מועד יגרע ויפטר אפילו מח"נ בשמירה פחותה אבל לפי סברת הרב המאירי ז"ל מובן היטב סברת רב דסובר דלא אמרינן צד תמות במקומה עומדת משום דשמירה פחותה דגבי מועד הו"ל כמו שמירה מעולה דתם וי"ל דהרב המאירי ז"ל דכ' לסברתו הנ"ל בטעמא של ר"י הוא כמו דמסיק הש"ס אליבא דרב דס"ל דלא אמרינן צד תמות במקומה עומדת והבן בזה:

שוב ראיתי בספ"י על הא דרב לא ס"ל כראב"א כ' באמת כן וכוון מדעתי' הגדולה לסברת הרב המאירי ז"ל יעוש"ה:

[ס] (א) שם א"ר אדא בר אהבה לא פטר ר"י אלא צד העדאה שבו אבל צד חמות במקומה עומדת. אמר רב מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל אמרי אליבא דמאן כו' אי אליבא דר"י מאי אריא קרן שמאל אפילו בימין נמי אית בי' צד תמות ואית בי' צד מועדת אמרי לעולם כר"י ולא סבר לי' דרב אדא ב"א וה"ק כה"ג הוא דמשכחת בי' צד תמות ומועדת אבל מועד לגמרי לא משכחת בי' צד תמות כלל ועיין בפירש"י ותוס' ד"ה מועד מ"ש בזה ועיין בשמ"ק כאן בד"ה ולענין פסק כ' הרב המאירי ז"ל וז"ל מועד לקרן ימין כו' ואחר שמועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל שמרו שמירה פחותה ויצא והזיק אם בימין נגח פטור ואם בשמאל נגח חייב וגדולי המחברים כתבו בענין מועד לקרן ימין דברים שלא נראו לנו עכ"ל: והנה מ"ש בשם גדולי המחברים הם הרמב"ם והראב"ד ז"ל בפ"ז מהל' נזקי ממון ובאמת דבריהם הקדושים צריכין ביאור וז"ל הרמב"ם שם בהל' א' שור שקשרו בעליו במסירה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק אם תם הוא משלם ח"נ ואם הי' מועד פטור שנאמר ולא ישמרנו הא אם שמרו פטור ושמור הוא זה כו' ועיין בה"ה שמביא מקורו מסוגיא דידן דפוסק כר"י דתם בעי שמירה מעולה ומועד סגי לי' בשמירה פחותה ולא פסק כרב אדא ב"א דצד תמות במקומה עומדת ומש"ה מועד פטור לגמרי בשמרו שמירה פחותה עיי"ש ובהל' ב' כ' הי' מועד לקרן ימין ואינו מועד לקרן שמאל ויצא אחר ששמרו כראוי ונגח בין בקרן ימין בין בשמאל משלם ח"נ וכ' עלה הראב"ד ז"ל א"א מגופו כר"י עכ"ל ועיין בה"ה שכ' די"מ שאם הזיק בקרן ימין שהוא מועד שפטור לגמרי ואין כן דעת הרב ז"ל ורבו הפירושים באותה שמועה ופי' ח"נ מגופו משתלם וכ"כ בהשגות א"א מגופו כר"י ופשוט הוא דח"נ משום צד תמות הוא ומגופו בדוקא כדין תם בעלמא ולפיכך לא חשש רבינו ז"ל לפרש עכ"ל ה"ה ועיין בלח"מ מ"ש בזה:

והנה באמת לכאורה דברי הרמב"ם ז"ל הם תמוהים מאד כי בה"א פוסק דאם שמרו שמירה פחותה תם חייב ומועד פטור והיינו פטור לגמרי דאפילו ח"נ ג"כ לא משלם והוא כרב דפליג על רב אדא ב"א וכמ"ש הה"מ שם ואילו בה"ב פוסק דמועד לקרן ימין לא הוה מועד לקרן שמאל ואפ"ה פוסק דאם נגח בקרן ימין משלם ח"נ ואמאי הא הוי מועד לקרן ימין וסגי לי' בשמירה פחותה ולגמרי ליפטר וה"ה כתב דהרמב"ם מפרש כן בפירוש דהא דקאמר רב מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל הוה הפי' שאם נגח בקרן ימין משלם ח"נ ומשום צד תמות הלא הרמב"ם פוסק דלא אמרינן צד תמות במקומה עומדת וגם דבפירוש קאמר הש"ס דרב לית לי' הא דראב"א וא"כ איך יתפרש ופי' הסוגיא שם ולכאורה צע"ג בזה כנראה למעיין היטב בזה. עיין מ"ש לעיל בחידושי על (דף י"ג ע"ב) [אג"ז] הבאתי דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל מ"ש כאן בהל' ב' שמבואר קצת דפוסק כרב אדא ב"א דפסקינן צד תמות במקומה עומדת וישבתי קושית הפלפלא חריפתא בדרך פלפול. אולם באמת בהל' א' מבואר דלא פסק כרב אדא ב"א וא"כ קשה לכאורה דנראה כסותר א"ע מיניה וביה:

ב והנלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל בהקדם דברי הרב המאירי ז"ל המובא בשמ"ק הבאתיו לעיל [אג"ט] דבמועד דסגי לי' בשמירה פחותה היא משום דהואיל דקול יש לו שהוא מועד הבריות נשמרין ממנו וא"כ מיחשב תו שמירה מעולה ולעיל פירשתי קצח דבריו ז"ל דבמועד לקרן ימין דלא הוה מועד לקרן שמאל וכשנגח בקרן שמאל חייב אפילו היכא דעביד לה שמירה פחותה הוא משום דהבריות בדילין ממנו בצד ימין שהוא מועד ליגח בקרן ימין אבל מצד שמאל לא בדילין ואינן נשמרין ממנו. וכעת נלע"ד לבאר עוד בהקדם מה דאיתא לקמן (דף נ"ב ע"ב) כי א איבעי' לן הכי הוא דאיבעי' לן כסהו כסוי שיכול לעמוד בפני שוורים וא"י לעמוד בפני גמלים ושכיחי גמלים והתליע מתוכו מהו מי אמרינן מיגו דהוה פושע אצל גמלים הוי פושע נמי לענין התלעה או דילמא לא אמרינן מיגו כו' עד לבסוף הסוגיא אלא ש"מ לא אמרינן מיגו ש"מ ועיין בתוס' שם ד"ה ושכיחי ובשמ"ק הביא הראשונים שהאריכו בזה דאמאי לא תליא זה בפלוגתא דפליגי במס' ב"מ (ל"ו) בתחלתו בפשיעה וסופו באונס אי חייב או לא יעוש"ה בזה. והנה בשמ"ק שם בד"ה ושכיחי גמלים הביא הרבה תירוצים שתי' הראשונים בזה לחלק דין זה מהא דמס' ב"מ דפליגי בתחלתו בפשיעה וסופו באונס אי חייב או פטור ובסה"ד הביא בשם הרב המאירי וז"ל ומ"מ יש מתרצין שלא נאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס אלא בדבר שאם הי' נשמר מהפשיעה הי' ניצול מן האונס אבל בזו אע"פ שנשמר מן הפשיעה האונס בא שאפילו הי' יכול לעמוד בפני גמלים אין התלעה מתוכו נפקא ושמא תאמר א"כ לענין שור פקח שהוא פטור נאמר שמאחר שפשע לענין חרש ש"ו חייב בפקח שהרי אם נשמר מן הפשיעה ניצל מן האונס מ"מ אין אומרים כן מדבר אחד לדבר אחר כדעת חי' הראשון כו' עכ"ל ועיין עוד שם לעיל מינה מ"ש בשם הראב"ד דדוקא התם גבי זוזי דאותבינהו בצריפי דאורבני כו' הוי תחלתו בפשיעה וסו"ב דבהנהו זוזי דפשע לענין נורא הנהו זוזי גופייהו איגנבו אבל הכא בחרש פשע ובחרש לא אירע הנזק אלא בפקח ובפקח לא פשע ולא מידי ויש שהקשו עליו שהרי פשע אף לענין פקח במהלך בלילה ואפ"ה ביום פטור ולא אמרינן מגו והרב ז"ל בעצמו נשמר מזו ואמר ומשימור לילה ויום נמי בשני מינין הן ולא אמרינן מיגו דהוה פשיעותא להאי הוי פשיעותא להאי כו' והוא ז"ל כ' שא"א לתירוץ זה ע"ד המפרשים שפירשו דשכיחי גמלים לבא תמיד ולא עוד אלא שהקשה שהראי' שהביאו בגמ' משור פקח וחרש שאינן דומין זל"ז כו' ופירש בו פי' אחר יעוש"ה:

והנה הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' נ"מ ה"ה כ' התליע מתוכו ונפלו בו שוורים אע"פ שהנמלים מצויין שם תמיד והרי הוא פושע לגמלים הואיל ומחמת שהתליע נפלו בו השוורים ה"ז פטור וכן כל כיוצא בזה וכ' עליו הראב"ד ז"ל א"א הרי"ף לא הביא בה' מכל אותה סוגיא כלום דומה שאינו עיקר וסמך על מה שהסכימו בעלי הגמ' דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב וצ"ע עכ"ל וה"ה כ' שם עלה וז"ל וכבר חלקו המפרשים בין זו לתחילתו בפשיעה דשאני הכא שלא בא האונס מחמת הפשיעה וכן תירצו ז"ל והיאך עלה בדעת הר"א לדחות בעיא דאיפשטא מברייתא בשביל סברא לומר שקשה לאמוראים דאמרו תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב ואין ראיה מדברי הרב הרי"ף ז"ל שהרי השמיט הרבה הלכות פסוקות מענינים אלו לפי שאינן מצויים וזו אחת מהן עכ"ל ועיין בלח"מ שם. והנה דברי ה"ה ז"ל הם ממש תירוצם של התוס' שם יעוש"ה. והנה לפי מ"ש בשם הרב המאירי ז"ל לחלק בין אם הי' נשמר מן הפשיעה הי' ניצל מן האונס הוא דחייב או לפמ"ש בשם הראב"ד ז"ל בשם יש מתרצין לחלק בין אם הפשיעה הי' באותו דבר עצמו שבא בו האונס א"ש ג"כ ליישב קושית הראב"ד על הרמב"ם והראב"ד ז"ל שהקשה צרכינן לומר דלא ס"ל כחילוקו של התוס' ולא חילוקו של הרב המאירי ולא החילוק שכתב הוא ז"ל בעצמו בשם יש מתרצים דהא דתאו ג"כ וכמפורש באריכות בשמ"ק וי"ל בזה הרבה ואכ"מ:

ג ומעתה לפי האמור שפיר נוכל ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל דבמועד לקרן ימין דאינו מועד לקרן שמאל ואף דבמועד סגי לי' בשמירה פחותה מ"מ בכה"ג היכא דשמרו שמירה פחותה אם נגח בקרן שמאל פשיטא דמשלם ח"נ דלקרן שמאל לא אתייעד ובעי שמירה מעולה או משום דהוא גזה"כ או כסברת הרב המאירי ז"ל שהבאתי לעיל ובכה"ג אפילו נגח בקרן ימין ג"כ משלם ח"נ דאע"ג דלקרן ימין אתייעד וסגי לי' בשמירה פחותה מ"מ הא עיקר הטעם דאמרינן דמועד סגי לי' בשמירה פחותה הוא משום דגלי קרא ושימור הוא זה וכסברת המאירי מ"מ הא לא סגי זה רק לקרן ימין אבל לקרן שמאל לא סגי לי' האי שמירה פחותה וא"כ תו לא מיקרי שימור כלל דהא יכול השור ליגח בקרן שמאל וא"כ דומה שפיר לתחלתו בפשיעה וסופו באונס דחייב דהוה כאילו הוה בפשיעה וא"כ תו לא מיקרי שמירה כלל ואפילו שמירה פחותה לא מיקרי כלל דהא הכא אם הי' שמרו שמירה מעולה מן הפשיעה דהיינו מקרן שמאל אם הי' שומרו היטב שלא הי' יכול ליגח בקרן שמאל והי' נועלו היטב לא הי' יכול לבוא לידי אונס שיגח בקרן ימין דבכה"ג חייב וכמש"כ השמ"ק בשם הרב המאירי ז"ל הבאתיו לעיל וכן לפי היש מתרצים שכ' הראב"ד לחלק בין אם האונס בא באותו דבר עצמו שפשע בו א"כ ה"נ באותו שור עצמו שהי' בו הפשיעה בא בו האונס ומקרי זה דבר אחד אף שהפשיעה הוא בקרן שמאל והאונס הוא בקרן ימין מ"מ הכל הוא בשור אחד ומיקרי שפיר תחלתו בפשיעה וסופו באונס וחייב וי"ל בזה אולם קצרתי מעט:

ומעתה לפ"ז יתפרש היטב סוגית הש"ס כאן לשיטת הסוברים דבנגח בקרן ימין ג"כ חייב ח"נ דה"פ בהא דקאמר הש"ס אמרי לעולם כר"י ולא ס"ל דראב"א והכי קאמר כה"ג הוא דמשכחת בי' צד תמות ומועדת אבל מועד לגמרי לא משכחת בי' צד תמות כלל. וה"פ דמשכחת בי' צד תמות ומועדת היינו היכא דלא עביד לי' כלל שימור ונגח בקרן ימין דמשלם נ"ש אבל כי נגח בקרן שמאל משלם ת"נ והיכא דעביד לי' שמירה פחותה ונגח בקרן ימין משלם נ"כ ח"נ והטעם הואיל דהי' תחלתו בפשיעה לגבי קרן שמאל א"כ חייב ג"כ על קרן ימין ח"נ. וא"ל א"כ כי מחייבינן לי' על קרן ימין ח"נ משום דאפילו אם שמרו שמירה פחותה ומועד סגי לי' בשמירה פחותה משום דלא הי' שמור לגבי קרן שמאל א"כ נימא דמשלם נ"ש אם נגח בקרן ימין דהא הוא מועד לקרן ימין. אבל באמת ז"א דהא עיקר מה דמחייבינן לי' על קרן ימין אף דעביד לי' שמירה פחותה וסגי לי' בשמירה פחותה דהא הוה מועד הוא משום דלא הוה שמור לקרן שמאל וא"כ עיקר החיוב הוא הואיל דלא הוה שמור לקרן שמאל וא"כ לא נוכל לחייבו יותר מאילו נגח בקרן שמאל דלא הי' משלם רק ח"נ דהא תם הוא וא"כ גם בקרן ימין לא משלם יותר רק ח"נ וז"נ בסברא ובטעמא:

ומעתה לפי הצעה זו עולה יפה פסקו של רבינו הרמב"ם ז"ל במ"ש דאם הועד לקרן ימין ולא הועד לשמאל ושמרו כראוי דהיינו שמירה פחותה דמשלם על של ימין ועל של שמאל ח"נ והיינו דשפיר פוסק דלא אמרינן צד תמות במקומה עומדת והא דמשלם על של ימין ח"נ הוא משום דלא הי' שמור לשל שמאל וכמו שביארתי וע"ז כ' הראב"ד דהח"נ הוא מגופו והיינו דהא עיקר החיוב על של ימין הוא משום דלא הי' שמור לשל שמאל וא"כ לא נוכל לחייבו על של ימין יותר משל שמאל וכי היכא דבנגח בשל שמאל לא הי' משלם אלא מגופו ה"ה בנגח בשל ימין ג"כ הדין כן דאינו משלם אלא מגופו ודוק:

ועיין בלח"מ שם שכ' דרבינו ז"ל סובר דבין בקרן ימין בין בקרן שמאל משלם ח"נ נראה דמפרש כך משכחת צד תמות ומועדת כלומר אע"פ שהוא מועד מ"מ יש לו דין תם שמשלם ח"נ דהרי הוא בפעולתו הוא מועד, לענין הקרן ימין ומשלם ח"נ כיון שאינו מועד לשתיהן אבל שתאמר לר"י דמועד לגמרי ששמרו שמירה פחותה דאע"פ שהוא מועד בפעולתו יהי' לו דין תם וישלם ח"נ הא לא אמרינן עכ"ל. ולכאורה אינו מובן דבריו אבל לפי מה שביארתי מובן שפיר והוא עה"ד שכתבתי ואולי גם כוונת הלח"מ הוא כמו שכתבתי: אבל הרא"ש ז"ל כאן בסוה"פ כ' וז"ל ודוקא צד מועד סגי בשמירה פחותה אבל צד תמות בעי שמירה מעולה כרב אדא בר אהבה ואע"ג דרב פליגי עלי' הלכתא כראב"א דאמוראי סברי כוותי' בשמעתתא דמעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו עכ"ל, ועיין ביש"ש (סי' ל"ד) כאן האריך בסוגיא זו והביא דברי הרא"ש הללו והקשה עליו והביא ג"כ דברי הרמב"ם הנ"ל ומפרש בדבריו שהרמב"ם פי' שרב אף בקרן ימין קאמר דמשלם ח"נ בשמירה פחותה כי צד תמות במקומה עומדת ודוקא הכא דמאחר שאית בי' צד תמות ממש בקרן שמאל הלכך אף בקרן ימין צד תמות במקומה עומדת אבל במועד לגמרי כלומר בשאר מועד לא וסוגי' דשמעתתא משמע כמו שפירשתי מדאקשי לעיל אפילו בקרן ימין נמי ומשני לעולם כר' יהודה ס"ל ולא ס"ל דדאב"א ואם הי' כפי' הרמב"ם שאפילו בקרן ימין אמר רב א"כ הי"ל להשיב אין ה"נ והא קמ"ל דבמועד לגמרי לא משכחת בי' צד תמות ולא ס"ל כרב אדא כו' והאריך בזה. ולעד"נ נכון מאד פירושי שפירשתי בסוגית הש"ס דכאן לשיטת הרמב"ם ז"ל וא"ש הכל ודוק היטב כי קצרתי במובן: שור שנגח את הפרה פרק חמישי:

תוכן העניינים

אמרי הצבי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה