אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר
דף מד:
[מט] (א) דף מד ע"ב תוד"ה כל קבוע ותימא לר"ש קבוע מנ"ל כו' דאכתי קשה לתד"ח מנ"ל דכל קבוע כו' וי"ל דלר"ש בכולן ישראל ועכו"ם אחד ואמר לאותו שעומד שם אני מכוין דפטור מטעם קבוע מוארב לו דבכה"ג כולן ישראל חייבין עכ"ל והנה ז"נ לר"ש דסובר כרבי דונתתה נפש תחת נפש היינו ממון וא"כ ידעינן דפטור ממיתה ולא יליף תו דאינו מתכוין פטור ממיתה מקרא דוארב כדהוה ס"ד מעיקרא במסכת סנהדרין וכדקאמר הש"ס כאן אלא כמסקנת הש"ס בסנהדרין שם דר"ש סובר כרבי דונתתה נפש היינו ממון אייתר קרא דוארב לקבוע והיינו בכה"ג שכתבו התוס' דאמר לאותו שעומד שם אני מתכוין אבל לתנא דב"ח לא נוכל לומר כן וא"כ קשה קושיא הנ"ל דמנ"ל קבוע דהא ע"כ לתנא דב"ח לא ידעינן דמתכוין לזה והרג לאחר דפטור אלא מקרא דמוארב לו דמגז"ש דמכה מכה לא ידעינן רק פטור תשלומין אבל פטור מיתה לא ידעינן מהאי גז"ש וא"כ נשאר הקושיא הנ"ל לתדב"ח וראיתי במוהרמ"ל כאן שכתב בהדיא כן. ועי' בפ"י כאן שכתב ג"כ כן בביאור דברי התוס' הנ"ל:
והנה רש"י ז"ל בסנהדרין (דף ע"ט ע"ב) בד"ה אלא לפוטרו אלמא פטור ממון לתדב"ח וממיתה נמי ש"מ דפטור ליה מדאיצטריך למיפטריה מתשלומין כדמפרש ואזיל ואי בר קטלא מי איצטרך למיפטר עכ"ל ומבואר בדברי רש"י ז"ל דלחזקיה ידעינן ג"כ פטור מיתה מהאי גז"ש דמכה מכה וא"כ מתכוין לזה והרג לזה פטור מתשלומין מהגז"ש הנ"ל וממילא ידעינן תו פטור מיתה דאל"כ אלא דחייב מיתה א"כ פשיטא דפטור מתשלומין דקלב"מ וא"כ לפירש"י הנ"ל תו אייתר לן לגמרי קרא דוארב לו וא"כ שמעינן דין קבוע וג"כ בכה"ג שכתבו התוס' לר"ש דהיינו בכולן ישראל ועכו"ם אחד ואמר לאותו שעומד שם אני מכוין דפטור מטעם קבוע. ובזה היה א"ש ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' רוצח דפסק המתכוין להרוג לראובן והרג לשמעון דפטור ממיתה ומתשלומין וכן הזורק אבן לתוך עדה מישראל דפטור ע"ש והראב"ד השיג עליו במה דפוסק כר"ש ותירצו המגדל עוז והכ"מ דהוא פוסק כתדב"ח ע"ש וא"כ תיקשי דהא לפי"ז מנ"ל קבוע מה"ת וכקושית התוס' לתדב"ח הנ"ל. אולם לפירש"י א"ש גם לתדב"ח אייתר קרא דוארב לו לדין קבוע ומיירי בכה"ג שכתבו התוס' אליבא דר"ש. ונוכל לכוון זה בכוונת הכ"מ בפ"ד מהל' רוצח ה"א עייש"ה ודוק. ועי' לקמן על (דף פ"ו ע"א) [אוי"ב אקי"א] מה שכתב בענין זה:
אולם דברי רש"י ז"ל אינם מובנים לי כלל במ"ש דמהגז"ש דילפינן מכה מכה דהיינו אפילו אינו מתכוין לזה אלא לאחר ג"כ פטור מתשלומין ממילא ידעינן ג"כ מזה דפטור ממיתה דאל"כ אלא דחייב מיתה א"כ פשיטא דפטור מתשלומין דהנה ז"ג אם היה כתוב בקרא בפירוש דבאינו מתכוין לזה אלא לאחר פטור מתשלומין שפיר היה נשמע ג"כ דפטור ממיתה ג"כ דאל"כ למה לי קרא מפורש לזה דפטור מממון אבל השתא דקרא מפורש לית לן לפטור מממון ורק מגז"ש דמכה מכה ובההוא גז"ש ילפינן ג' דברים שוגג ודרך עליה ואינו מתכוין ונהי דמרבינן כל הני תלתא משום דנוכל ללמוד כל התלתא מוקמינן הגז"ש לכל הני תלתא דינים וגם אין גז"ש למחצה ומכ"ש דהקישא הוא ועי' בתוס' סנהדרין (ע"ט ע"ב) ד"ה מכה מבואר דהקישא הוא וא"כ אין היקש למחצה וילפינן כל הני תלתא מ"מ תו לא נוכל לידע מזה דפטור ממיתה דילמא לעולם דאיכא חיוב מיתה באינו מתכוין לזה ובאמת ידעינן תו פטור מתשלומין באינו מתכוין בכה"ג הואיל דקלב"מ וההיקש דמכה מכה אתא רק לפטור בשוגג ודרך עליה אבל לא אתא כלל לאשמעינן דפטור מממון באינו מתכוין לזה וצ"ע כעת להבין דברי רש"י ז"ל:
ב והנה מ"ש התוס' לתרץ לר"ש לפי מסקנת הש"ס דר"ש סובר כרבי דונתתה נפש היינו ממון א"כ ממילא ידעינן דנתכוין לזה והרג לאחר פטור ממיתה ואייתר וארב לו לקבוע והיינו בתשעה ישראלים וחד עכו"ם ואמר לאותו שעומד שם אני מתכוין כו'. ועי' סנהדרין (ע"ט) ובהפלאה בכתובות (דף ט"ו) על תוד"ה פרט לזורק כתב ע"ד הנ"ל נראה מדבריהם דזה מיקרי קבוע דאורייתא אפי' אין ידוע הקבוע במקומו כו' והוא נגד דבריהם בנזיר (דף י"ב) ד"ה אסור שכתבו דלא אמרינן קבוע כמע"מ דמי אלא כשהאיסור ניכר לעצמו וההיתר לעצמו ניכר אבל כשאין האיסור ניכר לעצמו לא מיקרי קבוע כו' יעו"ש שהאריך בזה וכתב פי' חדש בהסוגיא:
ולענ"ד לא הבנתי מה זה אשר עמד ההפלאה ז"ל בקושיא זו דוקא על תירוצם של התוס' אליבא דר"ש והלא גם לרבנן דס"ל דוארב לו אתא לזורק אבן לגו והיינו לתשעה ישראלים וחד עכו"ם דאמרינן קבוע כמע"מ ומינה ידעינן קבוע לכה"ת כולה דכמע"מ דמי וג"כ תיקשי לשיטת התוס' בנזיר שם דבכה"ג דלא ניכר האיסור במקומו לא הוי קבוע דאורייתא ואמאי חשיב בכה"ג. קבוע ותיקשי להתוס' הנ"ל דנזיר ואדמקשה דברי התוס' אהדדי ליקשי מסוגיא ערוכה במקומה דגם בכה"ג חשוב קבוע דאורייתא:
אולם באמת ביאור הדבר נלע"ד בפשיטות דהתוס' שפיר כתבו בנזיר דבכה"ג דלא ניכר האיסור לעצמו במקומו לא חשיב קבוע והתם הנשים לא ניכר כלל הקבוע במקומו שהרי אינו ידוע כלל את מי קידש דהא מת השליח בכה"ג דאין בידינו עכשיו לברר מי הוא האיסור שפיר כתבו התוס' דזה לא הוי קבוע דאורייתא כלל ורק מדרבנן ובחניות בכה"ג אם לא נודע כלל איזהו היא הטריפה והיינו שאינו ניכר לשום אדם שבעולם כגון שנתערב בהמה טריפה בתשעה בהמות כשרות ואח"כ הכניסו כל בהמה לחנות מיוחדת דבכה"ג שאי אפשר לשום אדם לידע איזהו החניות המוכרות בשר טריפה בכה"ג לא מיחשב כלל קבוע וכמבואר בראשונים ז"ל אבל אם ידוע לאדם אחר איזהו החנות מוכרת בשר טריפה ורק שזה שלקח אינו יודע זה הוא קבוע דבר תורה וזה הוא עיקר הדין דתשע חניות. והנה הכא תשעה ישראלים ועכו"ם אחד וזה הזורק האבן אומר לאותו שעומד שם במקום פלוני או שמלובש מלבוש פלוני לזה הוא רוצה לזרוק הרי כל איש ניכר לעצמו מי הוא אם הוא עכו"ם או ישראל ואפשר לברר הדבר וא"כ זה שפיר מיקרי קבוע גמור מה"ת שהרי יוכל להכיר האיסור במקומו ודברי הגאון ההפלאה ז"ל צ"ע אצלי להבין ד"ק:
[נ] (א) שם אר"ה פוטר היה ר"י אפילו נגח ולבסוף הקדיש נגח ולבסוף הפקיר כו'. וכתב הנ"י בד"ה רי"א באה"ד וז"ל ושור המדבר אע"ג דלית ליה בעלים ושור הקדש אע"ג דאיכא פסידא להקדש ושור הגר שמת לא איצטריך למתני' דהיינו שור המדבר דהפקירה אלא איידי דאיצטריך ליה לקרא לרבויי איצטריך תנא נמי למתני' עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דהוא גופא קשיא למה לן קרא לרבויי דהא התנא דברייתא קאמר דשבעה שור כתיבי בפרשה חד לגופא ושית לרבויי כל הני וקחשיב שור המדבר ושור הגר שמת ואין לו יורשים ולמה לן תרי קראי לרבויי לשור המדבר ולשור הגר שמת ואין לו יורשים. וראיתי בתוי"ט על משנתנו שהביא דברי הנ"י הנ"ל והקשה כן. וכתב לתרץ דאי לאו קרא הו"א דוקא נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר שהיה לו בעלים בשעת נגיחה הוא דחייבה רחמנא אבל כי הוה דהקדש או גר שמת ואח"כ המית לא חייבה קרא כיון דלא הוי ליה בעלים בשעת נגיחה הילכך איצטריך קרא לרבויי והשתא דקרא איצטריך מתני' נמי איצטריך כך נ"ל עכ"ל התוי"ט:
ולעד"נ לתרץ הקושיא הנ"ל בהקדם מה שהעירותי לעיל על (דף י"ג ע"ב) במתניתא תנא פרט לנכסי הפקר רבינא אמר למעוטי נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר לשיטת הרמב"ם בפ"ב מהל' נדרים הי"ד ההפקר הרי הוא כנדר ואסור לחזור בו ועיין בב"י חו"מ (סי' רע"ג) והקצה"ח שם האריך בביאור הדברים ותורף הדברים הוא דהפקר לא יצא עדיין מרשות הבעלים המפקירין דהפקר אינו עושה קנין ורק שאסור לו למפקיר לחזור מדיבורו ואם רוצה לזכות בו צריך לעשות קנין וא"כ אמאי נגח ואח"כ הפקיר פטור משום שנאמר והועד בבעליו כו' עד שתהא מיתה והעמדה וגמ"ד שווין כאחד הלא עדיין הוא ברשות בעלים הראשונים המפקירין ומיקרי שוין כאחד וניחא לי עפמ"ש הקצה"ח שם דנהי דהוה שלו מ"מ מיקרי אינו ברשותו כיון שאסור לחזור בו ודבר שאינו ברשותו נמי חשיב כמו אינו שלו וא"כ הואיל דמיקרי אינו ברשותו תו פעור השור ממיתה דהתורה הקפידה שיהיה מיתה והעמדה בדין וגמ"ד שוין כאחד והיינו שיהיה הכל עדיין ברשות הבעלים וכשהפקירו הרי לא היה תו ברשותו של הבעלים הראשונים ולעיל הארכתי עוד בביאור הדבר [אג"ה] עיי"ש:
ומעתה לפי"ז נוכל ליישב ולומר דשפיר צרכינן תרי קראי לרבויי שור המדבר ולרבויי שור הגר שמת ואין לו יורשין דאי לא היה כתוב אלא חד קרא היינו אומרים דדוקא היכא דהפקירוהו הבעלים והבעלים קיימין וזהו שור המדבר הוא דחייבה רחמנא מיתה להשור דנהי דאינו ברשותו מ"מ הלא יש לו בעלים ושלו מיקרי משא"כ בשור הגר שמת ואין לו יורשים דבאמת אין לו עוד בעלים כלל והרי הוא הפקר לגמרי הו"א דיהיה פעור ממיתה ומש"ה צרכינן תרי קראי לרבויי דהשור שהמית חייב מיתה בין אם הוא הפקר לגמרי כגון גר שמת ואין לו יורשים דלגמרי אין לו בעלים בלל היכא דהפקירוהו הבעלים דחייב מיתה והא דנקיט התנא שור המדבר היינו שהפקירוהו הבעלים ואף דהוה עדיין של הבעלים הראשונים מ"מ לאו שלו מיקרי אפ"ה חייב השור מיתה ואשמעינן נמי גר שמת ואין לו יורשים דאף דלגמרי אין לו בעלים כלל אפ"ה חייב השור מיתה. והא דקאמר ר"ה פוטר הים ר"י אפילו נגח ולבסוף הקדיש נגח ולבסוף הפקיר כו' ה"פ דר"י סובר דשור הפקר שהמית פטור השור ממיתה ולמה הוצרך ר"י לנקוט תרתי שור המדבר ושור הגר שמת ליתני רק חדא שור המדבר דהוה פירושו שהפקירוהו הבעלים או לנקוט שור הפקר ולמה ליה לר"י למיתני תרתי שור המדבר ושור הגר שמת אלא ע"כ דאתא לאוריי דאפילו נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר ג"כ פטור ושור הגר שמת היו לו בעלים בשעת הנגיחה ואח"כ מת הגר קודם גמר דין ג"כ פטור ועיין ברש"י ד"ה הא קמ"ל הא דהדר תני שור הגר לר"י דאע"ג דנגח בחיי הגר ומת והו"ל הפקר פטור עכ"ל וכוונתו ז"ל כמו שפירשתי:
ב עיין במוהרי"ט אלגזי על מס' בכורות פ"ק (אות א') וז"ל. והנה ראיתי להתוספתא בפ"ב דבכורות וז"ל בהמת המדבר וההקדש וגר שמת ואין לו יורשים פטורים מהבכורה ע"כ ונראה פשוט דהכוונה הוא דבהמת מדבר דהיינו שהיתה הפקר מתחלה ולא היה לה בעלים מעולם או שהיה לה בעלים שהיתה של גר ומת ואין לו יורשים דנשארה הפקר דאם ילדה בכור בעודה הפקר קודם שזכה בה שום אדם לא חייל קדושה על הבכור מאליו בפטר רחם כל שבשעה שנולד לא היה לה בעלים ואם זכה בו אדם אח"כ אינו חייב להקדישו בקדושת בכור וה"ט דאע"ג דבכור בפטר רחם קדוש מאליו אף שלא הקדישו בפה מ"מ בעינן שיהיה לה בעלים וראוי להקדישו דבהכי אף דלא הקדישו בפה קדוש מאליו כו' ומאי דנקיט בברייתא תרי גווני הפקר מדבר וגר שאין לו יורשים אעפ"י שהכל אחד דמה לי אם היה לה בעלים מעיקרא או לא כיון דבתר שעת לידה אזלינן ושניהם בשעת לידה הפקר נינהו י"ל דנקיט גר שמת שאין לו יורשים לאשמעינן דאפילו אם נתעברה בהמה זו בחיי הגר ונמצא דנתהוה עובר זה בזמן שהיה לו בעלים ונראה למצות בכור עכ"ז כיון דבתר פטר רחם אזלינן פטור ועיין בב"ק (דף מ"ד ע"ב) דמייתי שם ברייתא דשור המדבר ושור של גר שאין לו יורשים שנגחו פטור והאריך הש"ס שם צריכותא למה נקיט תנא תרי גווני הפקר יע"ש זה נראה פשוט בכוונת התוספתא דמיירי כשנולד בעודו הפקר קודם שזכה בו אדם דאם מיירי שנולד אחר שזכה בו אדם פשיטא דחייבת בבכורה כו' עכ"ל: והנה לכאורה המעיין בסוגיא דידן יראה דרק לר' יהודה דפוטר שור הפקר ממיתה קא מדייק הגמ' דלמה לי' לר' יהודה למינקט תרתי שור המדבר ושור הגר שמת ואין לו יורשים וע"כ דאתא לאשמעינן לנגח ואח"כ הפקיר דג"כ פטור אבל לת"ק ליכא כלל צריכותא. אולם ע"כ צרכינן לומר דגם לת"ק צרכינן להאי צריכותא דל"ל תרי קראי וע"כ דאי מחד קרא היינו אומרים דדוקא נגח ואח"כ הפקיר הוא דחייב השור מיתה אבל אם בשעת נגיחה כבר היה הפקר יהיה פטור ממיתה וצרכינן קרא יתירא למידרש דגם בכה"ג חייב השור מיתה וכתירוצו של התוי"ט שהבאתיו לעיל. וכן ראיתי ג"כ בפ"י כאן בד"ה שור שור שבעה שכתב כן מסברא דנפשיה יעו"ש בדבריו:
אולם לפי מה שפירשתי לחלק בין אם ההפקר הוא שהפקירו הבעלים דאכתי מיקרי שלו לבין אם הוא הפקר לגמרי ואין לו עוד שום שם בעלים כגון גר שמת ואין לו יורשים א"כ נוכל לפרש גם התוספתא כן דבהמת המדבר היינו שאדם הפקירוהו שאכתי יש לאדם המפקירו קצת שם עליו ומיקרי שלו וגר שמת כו' זה מיקרי אין לו בעלים כלל ואשמעינן התוספתא דבשניהם פטורה מן הבכורה והוצרך התנא לאשמעינן תרתי בהמת המדבר וגר שמת ואין לו יורשים לגלויי דהא דקתני בהמת המדבר היינו שאדם הפקירה ואפ"ה פטור מן הבכורה:
ג והנה ראיתי שם במוהרי"ט אלגזי ז"ל שהקשה קושיא חמורה על זה מדאיתא במס' חולין (קל"ו ע"ב) אדרבה מבכור הי"ל למילף שכן יתום שלקחו בשותפות כו' ופירש"י שם בכור וגז נוהגים בלקוח ובשותפות אבל לקוח פעור מן המעשר וכן השותפות כו' והקשה דהיכא משכחת לה בבכור דחייב הלוקח משא"כ במעשר דאין לומר דלקח בהמה שלא בכרה דאותה בהמה עצמה חייבת בבכורה משא"כ במעשר דהא ליתא דבככור נמי אין גוף הבהמה שלקח הוא עצמה הבכור כי אם הבכור אשר תלד מתקדש בבכורה ואינו דומה לראשית הגז שגיזת גוף הבהמה אשר לקח הוה ראשית הגז וכה"ג דבכור כן במעשר שהנולד מלקוח חייב ועכצ"ל דנ"מ לבהמת הפקר דאם נולד הבכור בהיותו הפקר אם זכה ישראל עצמו מן ההפקר נעשה הזוכה כיורש מן הגר ומשעה שזכה בו חל קדושת בכור עליו וכה"ג משכחת לה לקוח דחייב בבכורה כו' והתוספתא דקתני דבהמת הפקר פטורה מן הבכורה מיירי שעכו"ם זכה מן ההפקר ואח"כ מכרו או נתנו לישראל אז פטורה מבכורה עכת"ד הקדושים. והנה מלבד שהוא דבר חדש לגמרי דהא עיקר קדושת בכור תליא בפטר רחם ולא תליא כלל בין אם אח"כ בא ליד ישראל מן ההפקר או קדם וזכה בו עכו"ם רק אפילו לשיטתו ז"ל יש לספק אם כשבא ליד ישראל מן ההפקר נתקדש אז בבכורה ועד אז היה חולין והיה מותר לישראל לעבוד בו וליהנות ממנו כשיפרש בהדיא שאין כוונתו לזכות רי ואם נימא כן בודאי דיקשה דהא עיקר קדושת בכור הוא בפטר רחם, ורק אפילו אם נימא דהקדושה חל למפרע דהיינו כשזכה הישראל מן ההפקר אז חל קדושת בכור למפרע משעת לידה ואסור לישראל ליהנות ממנו בעודו הפקר ג"כ צע"ג דהאיך שייך לומר דקדושת בכור פטר רחם יהיה תליא בספק באם יזכה בו הישראל מן ההפקר יחול קדושת בכור למפרע ואם יזכה עכו"ם מן ההפקר לא יחול קדושת בכור בודאי דלא נוכל לומר כן והרבה י"ל בזה:
והנה באמת קושית המוהרי"ט אלגזי ז"ל מהא דחולין (קל"ו) היא פליאה עצומה ולחומר הנושא צרכינן לומר דה"פ אדרבה מבכור הי"ל למילף שכן יתום שלקחו בשותפות כו' והיינו דשם לוקח חייב בבכורה כלומר דלוקח אינו פוטרו מבכורה והיינו אם לקח בכור אינו נפטר על ידי זה מבכורה רק עדיין קדושת בכור עליו ולא נפקע ממנו הקדושת בכור ובראשית הגז חייב לוקח משא"כ במעשר פטור לוקח וכה"ג מצינו הרבה פעמים בש"ס דכשבעי הש"ס למיחשב הני נפישין הוה ג"כ אם הוה רק פירכא קלה לומר דשייך בזה משא"כ בחבירו:
והנה יש לעיין לכאורה לפי סברת הקצה"ח הנ"ל מ"ש בשיטת הרמב"ם ז"ל הנ"ל דהפקר הוה עדיין שלו רק דאינו ברשותו כיון דאסור לחזור בו א"כ גבי בכורה הי"ל לומר דהפקר חייב בבכורה והיינו היכא דהפקיר אדם בהמתו אבל היכא דהוא הפקר לגמרי ממילא כגון בהמת גר שמת ואין לו יורשים זה פטור מן הבכורה רק היכא דהפקיר אדם בהמתו בכה"ג י"ל דחייבת בבכורה ומדברי התוספתא הנ"ל מבואר דגם בכה"ג פטורה מן הבכורה לפי מה שכתבתי לפרש דברי התוספתא ובש"ע לא נתבאר כלל דין זה אם הפקר פטור מבכורה רק בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' כ"ה) כתב בפשיטות דמה"ת הפקר פטור מבכורה, ורק מדרבנן חייב יעו"ש שכתב כן מדעתיה דנפשיה וחידוש שלא הביא התוספתא הנ"ל:
ד והנה ראיתי בשו"ת ח"ס חיו"ד (סי' שט"ז) הביא שם דברי השו"ת עבוה"ג הנ"ל והביא כי בטורי אבן סובר דהפקר חייב בבכורה ואח"כ הביא דברי התוספתא הנ"ל ומ"ש בזה המוהרי"ט אלגזי ז"ל ופלפל בדבריו הרבה יעוש"ה וראיתי שהביא ג"כ דברי הקצה"ח הנ"ל ותמה ע"ד הקצה"ח וז"ל ועיקר קושייתו של הקצה"ח כיון שאינו אלא גדר א"כ אם מת אין בניו צריכים לקיים נדרו דבר בטל הוא הרי כבר קיים נדרו ובדיבור בעלמא הריני מפקיר כבר נתקיים הנדר כאומר קונם ככרי על כל העולם הרי כבר נתקיים הנדר והרי הוא קונם ואם הוא חוזר ונהנה ממנו עובר על בל יחל ה"נ בהפקר אם לא שחוזר וזוכה בו מטעם זכיה כאינש אחרינא ולא דמי לאומר הריני מקבל עלי ליתן כו"כ לעניים ומת שאין בניו מתחייבים לקיים נדרו מפני שלא נתקיים הנדר ולא חל על נכסים ידועים אלא אקרקפתא דידיה להפריש המעות וכל זמן שלא קיים נדרו אין על הבנים לקיים אבל כשהפקיר כבר הם מופקרים וכבר נתקיים הנדר ומה לבניו עם הנכסים עוד עכ"ד הקדושים. והנה אם כי הגאון בעל ח"ס ז"ל צדק מאד בסברתו אולם צריך ביאור לשון הרמב"ם ז"ל שכתב ההפקר הרי הוא כמו נדר ואסור לחזור בו משמע קצת דאם רצה יכול לחזור בו רק דאיסורא איכא עליו מטעם דהוי כעבר על הנדר. הן אמת דלכאורה יש לעיין דאם נימא דאם חזר בו מן ההפקר ועשה באמת איסור א"כ לא מהני תו כלל ההפקר דהאיך מהני זכייתו של הזוכה מן ההפקר הלא ביד המפקיר להפקיע ההפקר לגמרי וא"כ ממילא יהיה נפקע זכייתו שזכה זה מן ההפקר וא"כ אפילו אם לא חזר בו עדיין מן ההפקר ג"כ לא מהני זכייתו כלל הואיל דביד אחרים להפקיע וסברא זו כתב הר"ן ז"ל במס' כתובות פרק אעפ"י (נ"ז) בסוגיא דהמקדיש מעשה ידי אשתו עייש"ה בדבריו והארכתי בביאור סברת הר"ן ז"ל בכמ"ד: אולם י"ל בזה דנהי דיכול לחזור בו מ"מ היינו דוקא קודם שזכה בו אחר אבל משזכה בו אחר תו אינו יכול לחזור בו מההפקר וכיוצא בזה כתב הר"ן במס' נדרים (דף פ"ה ע"א) בד"ה ואני מסתפק עייש"ה מ"ש בזה. וא"כ שפיר מהני זכייתו שזכה בה הזוכה וי"ל במס' נדרים בסו"פ אין בין המודר בכל הסוגיא שם. וא"כ תו י"ל דאכתי לא יצא הדבר המופקר לגמרי מרשותו ולא הוי תו רק כמו שאר נדר כעין המונח על קרקפתא דגברא וצ"ע אכתי בדבר זה:
[נא] שם ע"ב במתני' ר' יהודה אומר שור המדבר שור הקדש ושור הגר שמת ואין לו יורשים פטורים מן המיתה מפני שאין להן בעלים ועיין בגמ' כל הסוגיא. איתא בירושלמי כאן ה"ז מ"ט דר' יודן והועד בבעליו ולא ישמרנו אין בעלים לאלו לענין נזיקין תני ר' הושעיא לענין נזיקין ר"מ מחייב ור' יודן פוטר לכופר מה רבי פדת בשם רבי הושעיא הכל מודין בכופר שהוא חייב ואית דאמרין ר' יוחנן בשם רבי ינאי כשם שחולקין בנזיקין כך הן חולקין בכופר רבי ירמיה בעי קומי רבי זעירא האיך עבדין עובדא א"ל כר' הושעיא לענין נזיקין ר"מ מחייב ורבי יודן פוטר הא לכופר דברי הכל חייב ע"כ ופי' הפ"מ הכל מודין בכופר שהוא חייב ואפילו לר' יהודה דאם כופר יושת עליו כתיב בקרא אחריני ואפילו אין לו בעלים הזוכה בהן משלם את הכופר עכ"ל ועיין במראה הפנים שם ד"ה האיך מ"ש בזה:
ודבריו הקדושים נפלאו ממני דהאיך שייך לומר דהזוכה בו יהיה חייב לשלם כופר דלא מבעיא אם נימא כופרא כפרה דלא שייך לומר דהזוכה יחייב בכפרה דהא לא נגח כלל ברשותו וכן אם נימא כופרא קנסא לפי המבואר קצת לעיל (דף מ"א ע"ב) עפ"י בעלים מודה בקנס הוא עיי"ש ברש"י ובתוס' ד"ה מודה בקנס ובשמ"ק שם ד"ה אלא כשהמית עפ"י יעו"ש בשם הראשונים ז"ל ג"כ לא שייך הכא בכה"ג למקנסיה להזוכה בו ועיין בראב"ד מובא בשמ"ק שם שכתב דלא גרסינן עפ"י בעלים מודה בקנס הוא דמה קאמר מודה בקנס פשיטא דהא ליכא מ"ד הכי בשום דוכתא דלהוי כופרא קנסא אלא או כפרה או ממונא כו' עיי"ש. וכן איתא לעיל (דף מ' ע"א) דפליגי רבנן ור"י בנו של ריב"ב הוה רק אי כופרא כפרה או ממונא עיי"ש כל הסוגיא ואפילו למ"ד כופרא ממונא ג"כ אין שום סברא לומר דהזוכה בו יתחייב לשלם כופר דהא מה דאמרינן כופרא ממונא הוא הואיל דהשור היה שלו היה לו לאנטוריה שפיר אבל זה שזוכה בו אמאי ליחייב זה לשלם כופר הואיל דבשעה שהמית לא היה שלו וצ"ע אצלי פירושו בזה:
ולעד"נ דהפי' בירושלמי הוא הכל מודין בכופר שהוא חייב היינו היכא דנגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר דרבנן מחייבי להשור מיתה ור' יהודה פוטרו אפ"ה לענין כופר מודה ר' יהודה דלענין כופר מחויב לשלם והטעם הואיל דהיה הוא הבעלים בשעת נגיחה א"כ נתחייב הוא לשלם כופר בין למ"ד ממונא ובין למ"ד כפרה דהוא פשע אז שלא שמר היטב שורו. ולכאורה רבי פדת בשם רבי הושעיא פליג על רבה דס"ל לעיל (דף מ"ג ע"א) כ"ז שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר אין השור בסקילה אין בעלים משלמין כופר. ואולי י"ל דרבה קאמר כן אליבא דהילכתא דלרבנן הדין כן אבל ר' יהודה סובר דלא תליא זה בזה:
והנה הרמב"ם ז"ל לא הביא כלל הדין לענין כופר והוא ז"ל פוסק כרבנן דשור הגר כו' ושור המדבר והקדש חייבין במיתה כרבנן דר"י וכמבואר בפ"י מהל' נ"מ ה"ו ובזה דחייבין מיתה ולא שייך כופר כלל גבייהו דמאן לישלם ובשור האשה ויתומים ואפוטרופסין כ' דנסקלין ואין משלמין הכופר שהכופר כפרה ואין הקטנים וחרשין והשוטים בני כפרה עיי"ש. והנה בנגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר דר"י סובר דפטורין ממיתה ורבנן מחייבין דהא אפילו הפקיר בשעת נגיחה נסקל וא"כ אמאי לא הביא הרמב"ם להאי דינא דבנגח ואח"כ הפקיר אם חייב בכופר ולכאורה י"ל בזה. ואולי הואיל דסובר הרמב"ם דכופרא כפרה וכדכתב שם בפ"ו ה"ה א"כ מילתא דפשיטא הוא דבנגח ואח"כ הפקיר והקדיש דמשלם כופר ועיין במראה הפנים שם ד"ה היך וז"ל ולענין כופר לא נתבאר ומשמע מהרמב"ם פ"י מנ"מ ה"ו דלענין כופר לא פסק כהאי דהכא כו' עיי"ש ואזיל לשיטתו לפירושו שמפרש שם הירושלמי ודבריו אינן מוכרחין ולע"ד הפי' הנכון הוא כמו שכתבתי:
[נב] שם בגמ' ת"ר שור שהמית עד שלא נגמר דינו מכרו מכור כו' ופירש"י בד"ה אם עד שלא נגמר דינו ואפילו לרבנן דלא דרשי בבעליו דנהוי מיתה והעמדה בדין כאחת ומחייב קטלא מכור הוא לרדיא עכ"ל ועיין בפ"י כאן שהקשה דלפירש"י משמע דלר' יהודה דדריש והועד בבעליו סובר דשור שהמית מד שלא נגמר דינו מכור לגמרי ופטור ממיתה והוא מדנקיט ר"י בלישניה עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד דלשון כאחד משמע שצריך שיהיה לו אותן בעלים גופא שהיה בשעת נגיחה וכפירש"י לעיל (בדף י"ג ע"ב) אבל קשה אמאי נקיט ר יהודה נגח ולבסוף הקדיש הו"ל למינקט נגח ולבסוף מכר דהו' רבותא טפי עיי"ש שלא תי' כלום על זה:
ולעד"נ לתרץ עפ"י מ"ש הקצה"ח (בסי' רע"ג) סק"א הבאתיו לעיל [או"ג] וגם לעיל על (דף י"ג ע"ב) [אג"ה] שכתב בדעת הרמב"ם בפ"ב מהל' נדרים ה"ו דהפקר הרי הוא כמו נדר ואסור לחזור בו וכתב הקצה"ח בזה דנהי דהוא שלו מ"מ אינו ברשותו והאריך בזה וא"כ י"ל דאם לא הי' תני בברייתא יתר מ"כ אר"י אפילו נגח ואח"כ הפקיר רק הי' תני נגח ואח"כ מכר הייתי אומר דדוקא נגח ואח"כ מכר הוא דפוטר ר"י ממיתה משום דכבר יצא השור מרשות בעלים הראשונים אבל בנגח ואח"כ הפקיר הוא הואיל דעוד הוא של הבעלים הראשונים יהיה חייב השור מיתה אע"ג דאם נגח משהיה הפקר פטור מ"מ אם נגח ואח"כ הפקיר יהיה נידון השור במיתה הואיל דאכתי מיקרי של הבעלים הראשונים ומש"ה הוצרך למתני בברייתא דנגח ואח"כ הפקיר ג"כ פטור השור ממיתה וגם הוצרך למתני בברייתא דנגח ואח"כ הקדיש ג"כ פטור השור ממיתה דאי לא הוה תני לה בברייתא הייתי אומר דאע"ג דאם שור הקדש נגח פטור ממיתה אבל אם נגח ואח"כ הקדיש חייב השור מיתה ומשום הואיל דאי בעי מתשיל עלה חשיב אכתי כשלו ועיין פסחים (מ"ו ע'"ב) כל הסוגיא דהואיל ובתוס' שם ד"ה הואיל תימא לרשב"א אמאי אמר בפרק כל שעה דמצות מע"ש אין יוצא בה בפסח לד"מ דסבר מע"ש עמון גבוה ולא חשיב מצתכם הא הואיל אי בעי מתשיל עלה חשבינן לי כשלו ועוד דאמר לעיל (דף ה') אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל אי בעי מתשיל עלי' ותי' ר"י דשאני הנהו דכתיב בהו קודש לה' אע"ג דאי בעי מתשיל עלי' חשבי' הכתוב של גבוה כו' עיי"ש אבל גבי סתם הקדש בודאי דשייך לומר בי' הואיל אי בעי מתשיל עלי' ומכ"ש בהקדש בדה"ב בודאי דשייכא בי' הואיל אי בעי מתשיל והכא כשהמית אדם הרי הוא פסול להקרבה ולא חל עליו קדושת מזבח רק קדושת בדה"ב. ולפ"ז שפיר מובן החילוק בין אם נגח כשהי' הקדש דאז חל עליו מקודם קדושת מזבח ויש סברא לומר דפטור ממיתה אבל אם נגח ואח"כ הקדיש דאז לא חל עליו קדושת מזבח רק קדושת בדה"ב בודאי דאמרינן בי' הואיל דאי בעי מתשיל עלי'. אולם באמת גם בקדושת מזבח אמרינן ג"כ בי' הואיל אי בעי מתשיל עלה וא"כ אי לא הוה תני בברייתא אפילו נגח ואח"כ הקדיש ג"כ פטור הייתי אומר דבכה"ג גם לר"י הוה הדין דהשור חייב מיתה ומש"ה הוצרך ר"י לאשמעינן דאפילו נגח ואח"כ הקדיש ג"כ פעור השור ממיתה וא"כ הואיל דהוצרך ר"י לאשמעינן הני תרתי נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר ג"כ פעור השור ממיתה ומש"ה לא רצה להאריך וליתני ג"כ נגח ואח"כ מכר דפטור דנוכל לומר דזה שמעינן מכ"ש דהשתא נגח ואח"כ הקדיש דיש סברא לומר דמיקרי בבעלי' הואיל דאי בעי מתשיל עלה ונגח ואח"כ הפקיר דאכתי מיקרי שלו אפ"ה פטור השור ממיתה מכ"ש נגח ואח"כ מכר דנפיק לי' לגמרי מרשות בעלים הראשונים דפשיטא דאין השור חייב מיתה ודוק: