אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר
דף מב.
[מא] (א) דף מב ע"א אלא אביי ורבא דאמרי תרווייהו אנשים אין אסון באשה יענשו יש אסון באשה לא יענשו כו' מתקיף לה ראבא"ה כו' כל הסוגיא. והרמב"ם בפ"ד מהל' חובל ה"ה כתב הנוגף את האשה ויצאו ילדיה ומתה אע"פ שהיה שוגג ה"ז פטור מן התשלומין ואינו משלם כלום כו' בד"א כשנתכוין לאשה אבל אם נתכוין לחבירו ונגף את האשה אעפ"י שמתה הואיל והמיתה בלא כוונה ה"ז כדבר שאין בו מיתת ב"ד ומשלם דמי ולדות עכ"ל והראב"ד ז"ל בהשגות תמה וז"ל א"א לא מיחוורא הא מלתא כר"ש אזלא דאמר נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה ואיהו גופיה פסק כחזקי' דאמר לא חילקת בו בין שוגג למזיד ובין מתכוין לשאינו מתכוין לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון עכ"ל. והנה כוונת דברי הראב"ד ז"ל נראה שהקשה שני קושיות הקושיא הא' הוא דאמאי פוסק כר"ש והלא רבנן פליגי על ר"ש בנתכוין להרוג את זה והרג את זה והי"ל לפסוק כרבנן וקושיא זו עצמה הקשה הראב"ד לקמן בפ"ד מהל' רוצח ה"א שפוסק דנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה ותשלומין ע"ש בהראב"ד בפ"ד מהל' רוצח. ועוד הקשה הראב"ד הקושיא השניה והיינו דאפילו אם נימא דהרמב"ם בפ"ד מהל' רוצח ה"א הוא דפוסק כתנא דב"ח וכרבא ועי' במגדל עוז ובכ"מ שם שתירצו כן דברי הרמב"ם וע"ז כתב הראב"ד דאף אם הרמב"ם יפסוק התם כתנא דב"ח וכרבא א"כ יקשה דהא רבא ותדב"ח פטרי מתשלומין ג"כ וכ"כ הרמב"ם שם בעצמו להלכה וא"כ מדוע יתחייב כאן בתשלומי דמי ולדות. והמ"מ כ' ליישב דהרמב"ם פוסק בזה כרב אדא בר אהבה דאמר אנשים שנתכוונו זל"ז אעפ"י שיש אסון באשה יענשו ואע"ג דראבא"ה סובר כר"ש דנתכוין לזה והרג לזה פטור הלא גם הרמב"ם פוסק כר"ש בזה וכמבואר בפ"ד מהל' רוצח ה"א יעוש"ה. ודברי ה"ה נראין כסותרין במ"ש בפ"י מהל' נזקי ממון ה"ט במ"ש הרמב"ם שור שנתכוין להרוג לחבירו והרג לאדם פטור ממיתה ומשמע דבנתכוין להרוג לאדם זה והרג לאדם אחר חייב ועי' בלח"מ בפ"ד מהל' חובל שהעיר בזה:
ולענד"נ דנוכל לומר בשיטת הרמב"ם דסובר דגם לתדב"ח דסובר דנתכוין להרוג את זה והרג את זה דפטור ממיתה ומתשלומין הוא דוקא לענין הממון של דמי הנהרג אבל בדמי ולדות דהוי כגוף אחר מחייב שפיר בתשלומין גם לתדב"ח ואף שהתוס' בב"ק (כ"ב ע"ב) בד"ה בגדי הוכיחו דדמי ולדות לא חשיב מיתה לזה ותשלומין לזה כיון שהם גוף אחד יעו"ש מ"מ נוכל לומר דסובר הרמב"ם דלענין נתכוין להרוג לזה והרג לזה דלתדב"ח פטור מתשלומין מ"מ זה דוקא על גוף הנהרג משא"כ על דמי ולדות שפיר חייב לשלם ונוכל לומר הואיל דגלי קרא בזה דמשלם דמי ולדות וי"ל בזה. ומצאתי און לדברי בשמ"ק ב"ק כאן בסוגיין בד"ה מתקיף באה"ד שם אחר שהביא דברי התוס' דכאן בד"ה בכוונה הכל באריכות כתב וז"ל וכ"כ הר"ר ישעיה ז"ל כפר"י וכתב דכולהו אית להו לתדב"ח דע"כ לא פטר אלא בממון של גוף הניזק אבל בממון שעמו כגון דמי ולדות מודה עכ"ל והרי מבואר בהדיא כסברא הנ"ל וא"כ מובן לפי"ז דברי הרמב"ם ז"ל ול"ק תו קושית הראב"ד ז"ל. ולפי"ז יצא דהיכא דנתכוין להרוג לראובן והרג לשמעון ושיבר כלים של לוי שפיר חייב לשלם דאף דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור וה"נ ג"כ מיחשב כחייבי מיתות שוגגין לתדב"ח מ"מ זה דוקא לענין דמי הנהרג עצמו אבל לא לענין ממון אחר. מיהו אם נימא דדוקא בדמי ולדות הוא דאמרינן כן ומשום דגלי קרא א"כ אין ללמוד מכאן למק"א. ומדברי השמ"ק הנ"ל משמע דאין חילוק בין דמי ולדות למק"א וי"ל בזה. ועי' לקמן על (דף פ"ו ע"א) [אוי"ב אק"ב] שם הארכתי קצת בביאור דברי הרמב"ם ז"ל במה שפסק כר"ש וגם ביארתי יותר דברי הרמב"ם דפ"ד מהל' חובל ה"ו הנ"ל יעוש"ה:
ב והנה בשמ"ק כאן בד"ה ח"מ תכ"ג ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל אדם שנגף את האשה ויצאו ילדיה ומתה אם נתכוון לה אע"פ שהרג בשוגג פטור מן התשלומין לא נתכוון לאשה יש מי שאומר שזה כמי שאין שם מיתת ב"ד ומשלם דמי ולדות וכשאנו משיבים עליהם מאותה שאמרנו למעלה בשם חזקי' שכל שיש שם דין מיתה אעפ"י שאין שם מיתה כלל פוטרות ממון הם משיבין שלא נאמר כן אלא כשהיתה לו ע"ז כוונה בעלמא אלא שלא התרו בו או שלא כוון להמית אבל כל שלא כוון לזה כלל אין אומרים כן ונמצא שאין זו של רב אדא חולקת עם זו של חזקי' כו' יעוש"ה. והנה דעת היש מי שאומר הוא שיטת הרמב"ם והתשובה שמשיבין על דבריו הוא קושית הראב"ד השניה דהא לחזקיה פטור ממיתה וגם מתשלומין והתי' שהם משיבין הוא לתרץ שיטת הרמב"ם לחלק בין אם היה בלא כוונה להמית אבל דכוון לגוף זה בכה"ג הוא שכתב הרמב"ם דמשלם דמי ולדות. וכן אם היה בלא התראה בכה"ג הוא דמשלם דמי ולדות אבל היכא דנתכוון להמית לראובן ונגף ללאה בכה"ג פטור מדמי ולדות כנ"ל לכאורה לפרש דברי המאירי ז"ל ולשונו מורה כן לכאורה. אולם לא נוכל לכוון כן בלשון הרמב"ם שהרי מבואר ההיפוך בה"ה בתחלת דבריו בנוגף את האשה אעפ"י שהי' בשוגג פטור. וכן מבואר בלשון הברייתא של תד"ח ובכמ"ד בש"ס דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין. ואם נפרש להיפך בכוונת המאירי דבנתכוון לגוף זה אף שהיה בשוגג או שלא היה הכוונה להמית שפיר פטור מדמי ולדות אלא דבנתכוון לגוף אחר ונגף להאשה חייב בדמי ולדות ובזה יהיה מיושב דברי הרמב"ם ז"ל ונוכל להעמיס גם זה בלשון המאירי ז"ל אלא דמסוגית הש"ס דסנהדרין (ע"ט) דקאמר רבא תד"ח מפקא מדרבי כו' אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוון לשאינו מתכוון כו' אלא לפוטרו ממון ולשון אין מתכוון הוא שאינו מתכוון לזה אלא לאחר וכדקאמר הש"ס שם אלמא דפטור מתשלומין בכה"ג והרבה יגעתי בזה להבין דבריו הקדושים של המאירי ז"ל ולא יכולתי להבין כעת:
ולע"ד לולא דמסתפינא היה נ"ל לומר דנהי דשוגג מיקרי בר חיוב מיתה ופוטר מתשלומין וכן מתכוין לראובן והרג לשמעון ג"כ פטור ממיתה ותשלומין לתנא דב"ח ומפקא ליה מגז"ש דמכה אדם ומכה בהמה מ"מ אם היו שניהם כאחד שנתכוין לראובן ובשוגג או בלא התראה וכדומה והרג לשמעון בכה"ג אולי י"ל דאיכא חיוב תשלומין דהיינו הואיל דאיכא תרווייהו כא' שוגג ואינו מתכוין לזה כלל והרבה י"ל בזה. ואם נימא כן היה נוכל ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דבהלכה ה' כתב הדין בשוגג דפטור מתשלומין ובה"ו כתב הדין דאם לא נתכוון לאשה כלל ונוכל לומר דקאי על מ"ש בהלכה ה' והיינו שהיה בשוגג ולא נתכוון להאשה כלל בכה"ג חייב בתשלומין והיה א"ש הכל. ואולי נוכל לכוון זה בכוונת דברי הרב המאירי ז"ל דכוונתו הוא ג"כ בכה"ג וכסברא הנ"ל וי"ל עוד בזה:
[מב] (א) שם ע"ב תניא אידך בעל השור נקי, רע"א נקי מדמי עבד ונימא ר"ע לנפשיה והלא עצמו אין משתלם אלא מגופו הביאוהו לב"ד וישלם לך כו' ובתוד"ה ונימא וז"ל ולא בעי למימר שלא היה יודע אותם תירוצים וכשאמר לו ר"א קיבלם דפשיט לו לגמ' דמסתמא הי' יודע ומה שלא היה חושש משום דאית ליה דרבה דאי אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר כו'. ועיין מהרש"א כאן ע"ד התוס' הנ"ל וז"ל וליכא לאקשויי דאם קיבל תירוצי דר"א ואית ליה דרשא דאם כופר דמחייב כופר שלא בכוונה אמאי לא מוקים נקי למעט בתם חצי כופר די"ל דאיכא למימר דאית ליה כריה"ג דתם נמי משלם חצי כופר מאחר שחייבו הכתוב ח"נ כמ"ש תוס' לעיל לריה"ג וכן צ"ל למאי שכתבו לקמן התוס' בד"ה אלא וא"ת מאי דוחקו לתרץ נימא דגם ר"ע היה יודע וסובר אותו תירוץ שהשיב לו ר"א וסבר דילמא אית ליה טעמא אחריני כדאמר לעיל אקדם ושחטו עכ"ל התוס' וכתב עלה המהרש"א כאן וז"ל ר"ל ואית ליה תם חייב בח"כ כריה"ג וכצ"ל בשמעתין למאי דמוקים למעט דמי עבד בשקדם ושחטו ולא מוקים לה בשקדם ושחטו ולמעט מח"כ דאיכא למימר דקסבר דחייב בחצי כופר מה"ט דסבר ריה"ג דחייב ח"כ כמ"ש התוס' לעיל וכמ"ש ג"כ בסופ"ק דלא מצינו מפורש בהדיא דאית ליה לריה"ג הכי אלא דאיכא למימר הכי עכ"ל המהרש"א. והנם תורף דברי המהרש"א ז"ל הם דר"ע סובר כריה"ג דתם משלם ח"כ ולכאורה דבריו הקדושים נפלאו ממני דהא בהדיא כתבו התוס' כאן תיכף ומיד דמסתמא היה יודע ומה שלא היה חושש משום דאית ליה דרבה דאי אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר הרי דכתבו דס"ל לר"ע דכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר. ועוד דלשון הברייתא דקא"ל ר"ע לר"א והלא הוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו הביאהו לב"ד וישלם לך כו'. הרי דס"ל לר"ע דלא משלם תם חצי כופר דאם נימא דמשלם ח"כ א"כ מאי מקשה לר"א דסובר דקרא ובעל השור נקי אתא למעט תם מח"כ דל"ל קרא למעט תם מחצי כופר הביאהו לב"ד וישלם לך הלא ר"ע סובר באמת דחייב תם בחצי כופר וא"כ לר"א דסובר דתם פטור מח"כ פשיטא דצריכינן קרא ובעל השור נקי למעט תם מחצי כופר. ועוד י"ל דהא בהדיא כתבו התוס' לעיל (בדף ט"ו ע"א) ד"ה הא מני באה"ד שם וז"ל וא"ת א"כ מהאי טעמא אמאי לא מוקי אפי' כר"ע דפוטר בתם מח"כ דכשהשור בסקילה לא איצטריך למיתני שפטור מח"כ דהתנן שהתם משלם מגופו וכיון דמשלם מגופו הביאהו לב"ד וישלם לך וכשאין השור בסקילה כגון עפ"י ע"א ועפ"י בעלים בין תם בין מועד שניהם פטורים מכופר מדרבה כו' יעוש"ה. והרי מפורש כתבו התוס' דלר"ע פטור תם מחצי כופר ולא סבר לה כריה"ג ואיך כתב המהרש"א בשיטת התוס' דלר"ע תם משלם חצי כופר ועי' בשמ"ק לעיל על (דף ט"ו) בד"ה הא מני באה"ד וז"ל תוס' שאנץ ואמר רבי דהא דנקיט ריה"ג לא משום דשמעינן ליה בהדיא אלא כלומר דמצי סבר תם משלם ח"כ ור"א ור"ע פשיטא דלא מצי סברי דמשלם ר"א דדריש התם בהדיא נקי מח"כ ור"ע שהרי השיב לו והלא הוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו כו' יעוש"ה בשמ"ק הרי שכ' בהדיא דלא כהמהרש"א ז"ל: (ב) ולהבין דברי קדשו של רבינו המהרש"א ז"ל נלע"ד דכוונתו הוא רק לפרש כן בקושית התוס' על הא דפריך הש"ס ונימא ר"ע לנפשיה והלא עצמו אין משתלם אלא מגופו הביאהו לב"ד וישלם לך ע"ז הוקשו התוס' דמאי פריך הש"ס נימא שלא היה יודע ר"ע אותם תירוצים שהשיב לו ר"א דקרא ובעל השור נקי צריכינן להיכא דאין השור בסקילה כגון שהרג עפ"י ע"א ועפ"י בעלים או שלא במתכוין וכשאומר לו ר"א הני תירוצים קיבלם ר"ע וע"ז כתב המהרש"א דאם נימא דלא ידע ר"ע הני תירוצים ומש"ה הקשה לו לר"א והלא הוא עצמו אין משתלם אלא מגופו הביאוהו לב"ד וישלם לך אבל כשמשני לו ר"א כן קיבלם א"כ אמאי דריש נקי לדמי עבד נימא דנקי אתי לחצי כופר וע"ז כתב המהרש"א דמשקיבלם ר"ע להני תירוצים מר"א דריש לה לקרא דנקי מדמי עבד ולא דריש לה לנקי מחצי כופר משום דעתה ראה טעמו של ריה"ג וסובר כריה"ג דבאמת תם משלם חצי כופר ומפרש המהרש"א כן בקושית התוס' על הש"ס דמאי פריך הש"ס ונימא ר"ע לנפשיה כו' נימא דלא ידע להני תירוצים ומש"ה אקשי ר"ע האי קושיא והלא הוא עצמו כו' ותירץ לו ר"א דמיירי שהרג עפ"י ע"א והבעלים ושלא במתכוון ור"ע קיבל לתירוצו של ר"א ומש"ה לא קשה ליה לר"ע הביאהו לב"ד ושפיר דריש לקרא למעט תם מדמי עבד וסובר עתה כריה"ג דתם משלם חצי כופר וע"ז תירצו התוס' דשפיר פריך הש"ס ונימא ר"ע לנפשיה כו' משום דפשיט ליה להש"ס דמסתמא היה יודע ר"ע מהני תירוצים של ר"א ואפ"ה אקשי ליה משום דר"ע אית ליה דרבה דאי אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר וא"כ סובר ר"ע ג"כ דתם אינו משלם ח"כ משום האי טעמא והמהרש"א כתב כן רק בקושית התוס' דנימא כן אבל באמת לא ס"ל כן. וכן מ"ש המהרש"א בדברי התוס' בדיבור שאחר זה בד"ה אלא א"ר אשי הוא ג"כ רק בקושית התוס' דנימא כן אבל לפי המסקנא באמת סובר ר"ע דתם אינו משלם ח"כ כנלע"ד בפי' דברי המהרש"א ז"ל. וראיתי בספר פ"י כאן על תוס' זה שהביא דברי המהרש"א הנ"ל והאריך לתמוה עליו יעוש"ה ואם היה מפרש הפ"י דברי המהרש"א כמ"ש לא היה קשה כלל ודוק היטב בזה:
ועיין לקמן בתוס' ד"ה מה כשחייב ב"ח וז"ל ברייתא זו מוכחא דר"ע לא קיבל תשובה דר"א דהא לא דריש ר"ע נקי מחצי כופר ואפ"ה פוטר כאן בתם והיינו משום דכי לא מחייב סקילה פשיטא דפטור מכופר עכ"ל הרי מפורש בהדיא בתוס' כן דלא כמהרש"א וע"כ צ"ל כמו שפירשתי. שוב ראיתי בשמ"ק כאן בד"ה נקי מדמי עבד בסה"ד וז"ל ונימא ר"ע לנפשיה כתוב בתוס' וכשא"ל ר"א קיבלם הקשה מוהר"ר רבינו חיים ב"ר מאיר ז"ל א"כ לימא כרבו ודוחק מאד לתרץ דאין נראה לו לחלק חצי כופר מח"נ כדפ"ל לריה"ג עכ"ל וכוונת השמ"ק הוא כמ"ש המהרש"א בקושית התוס' דנימא דר"ע סובר עתה כריה"ג דתם משלם ח"כ והרי מבואר קושית המהרש"א ותירוצו בקושית התוס' בשמ"ק ודוק:
[מג] שם בגמרא ת"ר והמית איש או אשה כו' מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה וסבר ר"ע לא ירית לה בעל והתניא וירש אותה מכאן שהבעל יורש את אשתו דר"ע אר"ל לא אמר אלא בכופר כו' וכ' הרשב"א ז"ל בד"ה וסבר ר"ע וז"ל תמיהא לי טובא בהא אדרבה מהא משמע דר"ע ס"ל דבעל יורש את אשתו ד"ת דאי לא אמאי איצטריך קרא למעוטי ירושת הבעל בנזקיה לשתוק מיניה ואנא ידענא דמנא תיתי וכ"ת כיון דקנין כספו הוא כדאמרינן ביבמות בר"פ אלמנה לכה"ג ממילא הו"א דאף הוא יורשה אלא שלמד כאן הכתוב שנזקיה ליורשיה ולאשמעינן דאין הבעל יורש את אשתו לא היא דאדרבה איצטריך קרא לאשמעינן דבעל יורשה מדכתיב וירש אותה ואיכא נמי דס"ל ירושת הבעל דרבנן כדאיתא בפרק י"נ ובפרק הכותב אלא מהא דנזקין דר"ע ילפי לה [לענ"ד חסרון קצת יש כאן וכצ"ל הלא מהא דנזקין מצי ר"ע לילף לה דבעל יורש את אשתו והיינו מדחזינן דגילה התורה דאין הבעל יורש נזקיה ש"מ הא שאר דברים של האשה יורש אותה הבעל] וי"ל דאה"נ אלא דניחא ליה לאשמעינן האי דינא דכופר דאפי' למ"ד ירושת הבעל דאורייתא כופר שאינו משתלם אלא לאחר מיחה אינו לבעל דהו"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק כן נ"ל עכ"ל הרשב"א ז"ל והובא ג"כ בשמ"ק כאן בד"ה וסבר ר"ע. והנה לכאורה אינו מובן כלל תירוצו של הרשב"א ז"ל במ"ש דאה"נ אלא דניחא ליה לאשמעינן האי דינא דכופר כו' הלא עיקר הקושיא היה דל"ל קרא דוירש אותה שהבעל יורש את אשתו דהא ילפינן לה מדחזינן דהתורה גילה לן דאין הבעל יורש הכופר מכלל דהבעל יורש את אשתו וא"כ לא תירץ כלום על זה:
והנלע"ד ליישב קושית הרשב"א ז"ל והוא דשפיר נוכל לומר דמכח הסברא החיצונה הו"א דבעל יורש את אשתו הואיל דהוא קנין כספו וגילה התורה דכופר לא ירית לה בעל וא"כ דכתיב קרא דכופר לא ירית לה בעל הו"א תו דלעולם לא ירית לה בעל כלל ואתיא קרא ואפקה מסברא החיצונה והא דכתבה התורה דוקא בכופר דלא ירית לה בעל משום די"ל סברא להיפוך דדוקא ממון שהיה לאשה בחייה הוא דלא ירית לה בעל אבל ממון דאתא לה ממקום אחר לאחר מיתתה לא ירשו לה קרוביה רק הבעל ומש"ה אשמעינן קרא דגם כופר לא ירית לה בעל ומכ"ש ממון שהיה שלה בחייה בודאי דלא ירית לה בעל ומש"ה צריכינן קרא וירש אותה והרי יש לנו שני כתובים שהדרשות סותרות זא"ז דקרא דוירש אותה אשמעינן דירית לה בעל וקרא דמקיש אשה לאיש ילפינן דלא ירית לה בעל וע"כ צריכינן לחלק ולומר דלעולם ירית לה בעל ורק כופר הואיל דהו"ל ראוי אין הבעל יורש וזה הוא כוונת הש"ס וסבר ר"ע דלא ירית לה בעל והתניא וירש אותה כו' וא"כ סותרין הדרשות ומשני ר"ל לחלק בין בעין לבין ראוי ומיושב הכל ואולי נוכל לכוון קצת כן בתירוצו של הרשב"א ז"ל ודוק:
[מד] שם אר"ל לא אמר אלא בכופר הואיל ואינו משתלם אלא לאחר מיתה כו' וכתב השמ"ק בד"ה לא אר"ע אלא בכופר וז"ל ק"ל הא דאמרינן בערכין דמי עלי ומת לא יתנו היורשין שאין דמים למתים וא"כ היאך שמין את הכופר שהוא דמי ניזק לאחר מיתה וא"ת [נלע"ד ט"ס וצ"ל וי"ל] כיון דכפרה הוא למזיק כו' א"נ הכופר י"ל שאינו נישום בעבד אלא בערך האמור בתורה כו' עד לא דמים והרי מת ואין לו דמים כו' עד וראיתי שלא נאמר זה בכל אותה המשנה שאין דמים למתים אלא לענין יורשים כו' הראב"ד ז"ל עכ"ל השמ"ק:
ועיין ברשב"א ז"ל לקמן על (דף מ"ג) בד"ה מאי לאו כופר באה"ד וז"ל והראב"ד ז"ל פירש דאפשר שהכופר הוא בקצב כערכין והדמים כדי שויו כו' הקשה הראב"ד אשמעתין דאמר רבה דמשלם דמים שלא במקום כופר והא אין דמים למת וכדאמרינן בערכין דמי עלי ומת לא יתנו יורשים שאין דמים למתים ותי' הוא ז"ל שלא אמרו שם אלא לענין יורשים שהנודר כבר מת והטעם לפי שאין היורשים מתחייבים בדמיו עד שעת שומא ומשירשו נכסי אביהן וכיון שלא נישום בחייו עכשיו שמת אין שמין אותו לחייב היורשין שאין לו עתה דמים והן לא נתחייבו עד עכשיו אבל לענין כופר ודמים שמזיק חי משעת המיתה נתחייב ליורשיו כו' עכ"ד הרב ז"ל. ועי' ג"כ לקמן על (דף מ"ג ע"א) בשמ"ק ד"ה ואי דמים אמאי לא הביא ג"כ קושית הראב"ד הנ"ל ותירוצו יעו"ש החילוק בלשונו הטהור ממ"ש השמ"ק כאן בשם הראב"ד כי מ"ש השמ"ק כאן האי וא"ת כיון דכפרה כו' ליתא שם כלל: והנה לכאורה י"ל בזה בהקושיא שהקשו הראשונים ז"ל דמשמע דהיה קשה להו רק על דמים אבל על כופר אם נימא דהוא בערך הקצוב בתורה לא קשיא להו וכמפורש בהדיא בשמ"ק וכן מוכח ג"כ מדברי הרשב"א בשם הראב"ד ולכאורה צ"ע דהא אם נימא להסברא דעיקר החיוב הוא לאחר מיתה ואז אין דמים למתים, א"כ תיקשי גם על כופר אפי' אם נימא דנותן כערך הקצוב בתורה הלא גם אין ערכין לאחר מיתה וכדאיתא במסכת ערכין (דף ד' ע"א) דת"ר בערכך להביא ערך סתם כו' יכול שאני מוצא אף דבר שהנשמה תלויה בו ת"ל נפשות נפשות ולא המת כו' ופירש"י נפשות ולא המת שאם אמר מת זה עלי לא אמר כלום עכ"ל הרי דגם בערכין ליתא וא"כ כמו שהוקשו על דמים כן תיקשי ג"כ על כופר אפי' אם נימא דכופר הוא בערך הקצוב בתורה ולכאורה י"ל בזה. והנלע"ד ליישב קצת עפ"י מ"ש התוס' ערכין (דף כ' ע"א) במתני' חומר בערכין מבנדרים כיצד האומר ערכי עלי ומת יתנו היורשים דמי עלי ומת לא יתנו היורשים שאין דמים למתים ופירש"י בד"ה שאין דמים למתים והא דתניא בב"ק ונתן פדיון נפשו דמי ניזק התם הוא טעמא משום דמשעתא דאזיק רמי עלי' לשלומי כשעת ההיזק וההוא שעתא דאזקיה חייב אבל דמי עלי שאינו נודר אלא מה שישומו ב"ד והרי לא בא לידי כך שהרי מת לא יתנו היורשים ובתוד"ה דמי עלי והא דתניא בב"ק כו' גזירת הכתוב הוא אבל הכא אינו נודר אלא דמים שישומו בב"ד והוא לא בא לידי שומא שהרי מת לא יתנו היורשים את דמיו עכ"ל. והנה התוס' תי' בפשיטות דגזה"כ הוא וניחא גם על דמים רק שהתוס' הוסיפו לכתוב ג"כ חילוק של רש"י והראשונים הנ"ל משום דתליא בשומא והרי לא נדר אלא מה שישומו הב"ד כו' וא"כ למה הוצרכו לומר האי סברא להוסיף על דברי רש"י ז"ל ולומר משום דגזה"כ הוא. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דבסברא זו הואיל דהוי גזה"כ ניחא רק על אם נימא דכופר משלם כערך הקצוב בתורה וגזה"כ הוא דמשלם אבל אם אמר ערך מת זה עלי בודאי דלא משלם כלל וזה שייך דוקא על כופר אבל על דמים לא שייך לומר דגזה"כ הוא וא"כ נוכל לומר גם הפי' בראשונים ז"ל דלא קשה להו על כופר אם נימא דהוא כערך הקצוב ורק על דמים קשיא להו ודוק כי קצרתי מעט:
[מה] שם בתוד"ה היתה שפחה פ"ה דנתעברה מן הגר ומן המשוחרר וכו' והא דנקיט היתה שפחה ונשתחררה ולא נקיט היתה משוחררת משום דע"כ כשאין לה בנים קאמר ולהכי נקיט ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב וה"ה לישראלית נשואה לגר ומת הגר דפטור דהא דמי ולדות לבעלה כו' ע"ש. והנה דברי התוס' אינם מובנים לכאורה במ"ש משום דע"כ כשאין לה בנים קאמר דמשמע אם היו לה בנים היו נוטלים הבנים והיינו כשמתה היא אח"כ והיינו כרבה דסובר דהיכא דליתא לבעל הוה שלה וא"כ כשמתה היא יורשים בניה עיין לקמן בפרק הפרה (מ"ט ע"א) וא"כ אינו מובן מ"ש התוס' אח"כ וה"ה לישראלית נשואה לגר ומת הגר דפטור והלא לדידה הוה וצריכינן לומר דמיירי שמת הגר לאחר חבלה ודוחק קצת ולענד"נ דחסרון תיבה אחת יש בתוס' וכצ"ל דע"כ כשאין לה בנים הימנו וה"פ דאם היה לה בנים מן הגר א"כ יורשים הבנים ועיינתי לקמן במתני' (דף מ"ט ע"א) ברש"י ד"ה היתה שפחה שמפרש שם כן וכתוב שם כן חיבת הימנו יעו"ש וא"ש הכל: