אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר
דף מא.
[אות ל]:
בתוד"ה וכמאן דקטלה דמי וא"ת ומה פשע השור היא הרגה עצמה שהרי הביאתו עליה וי"ל כמו שפיר"ת שקפץ עליה השור לרבעה ואלבשה יצרה ונתרצה ואפילו למ"ד בכתובות (דף נ"א) תחלה באונס וסופה ברצון כו' אבל הכא תחלת ביאה זו ברצון ואסורה לכ"ע וה"ה שנהרגה עכ"ל. והגיעני מכתב מידידי מחו' הרב הגדול מו"ה שלמה נ"י אבד"ק נייאשטאט הקשה ע"ד התוס' הנ"ל במ"ש אבל הכא תחלת ביאה זו ברצון ואסורה לכ"ע דהא בנרבעת לבהמה אינה אסורה לכהן ואין אסורה על בעלה ג"כ וכמבואר בהדיא במס' יבמות (דף נ"ט ע"ב) ובתוס' כתובות (דף ג' ע"ב) ד"ה ולידרוש עכ"ד. ולכאורה קושייתו אלימא דהא בהדיא מבואר דלא כהתוס'. ולענד"נ דכוונת התוס' הוא במ"ש אבל כו' ואסורה לכ"ע קאי על החילוק שכתבו התוס' דתחלתו באונס וסופה ברצון דמותר הוא דוקא אם תחלת הביאה היתה באונס אבל אם תחלת הביאה ברצון אסורה לכ"ע והיינו היכא דנבעלה לאדם וה"ה שנהרגה בכה"ג בין שנבעלה א"א לאדם ובין אשה פנויה הנבעלה לבהמה בכה"ג כנ"ל בפשט דברי התוס':
[לא] (א) שם ע"א בגמ' וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה כו' אלא הב"ע כגון שסיכן לשלשה בני אדם כו' כל הסוגיא ופירש"י בד"ה שסיכן ג' ב"א לפיכך לא נסקל בשנים הראשונים וכשנגח שלישי מתו כולם הלכך משלם עליו כופר עכ"ל מבואר מזה דרש"י ז"ל ס"ל דפסקינן דבנגיחה שלישית משלם נ"ש וכופר ונעשה מועד בנגיחה שלישית לשלם גם על נגיחה שלישית נ"ש וסובר דפליגי בזה אביי ורבא לעיל (דף כ"ג ע"ב) וכמו שפירש"י שם. ועי' תוס' שם ד"ה ולא ישמרנו כתבו דרש"י ז"ל חזר מזה וסובר דגם רבא סובר דלא מחייב נ"ש עד נגיחה רביעית יעו"ש וכאן מבואר דרש"י סובר דבנגיחה שלישית הרי הוא מועד וגם על אותה נגיחה שנעשה בה מועד משלם נ"ש וכופר:
ועיין עוד כאן ברש"י ז"ל ד"ה שהוזמו זוממי זוממין כשנגח ב' נגיחות ראשונות והעידו בו ב' כתות עדים באו כת אחת והזימום ופטרוהו וכשנגח נגיחה שלישית והעידו בו באתה כת המזמת להזימן והוזמה אותה אף על הזמות ראשונות ונמצא השור מועד ומשלם כופר על השלישית עכ"ל והנה באמת יש לעיין למה הוצרך רש"י להאריך ולומר שכשהעידו הכת השלישית על נגיחה שלישית באו ג"כ הזוממין הראשונים להזים גם כת זו השלישית בפשיטות הי"ל לפרש ולומר שלאחר שהעידו כת השלישית על נגיחה שלישית באו עדים והוזמו להזוממין הראשונים ונמצא שהשור הוא מועד ולכאורה י"ל בזה דבודאי היה לרש"י ז"ל איזהו כוונה בזה:
אבל עכ"פ שמעינן גם מדברי רש"י בכאן דבנגיחה שלישית הרי הוא מועד וגם על נגיחה שלישית משלם כופר ועי' עוד ברש"י ד"ה רבינא אמר משכחת לה דלא נסקל בשתים הראשונות כגון שהעדים המעידים עליו אין מכירין את השור וב"ג הוכר עכ"ל הרי שמפרש ג"כ כהנ"ל. ועי' לעיל על (דף כ"ג ע"ב) [אות י"ח] מ"ש בזה:
והנה כד נדייק בלשון הש"ס בתירוצו דרב זביד כגון שהרג שלש בהמות וכן בתירוץ של רב שימי כגון שהרג שלשה עכו"ם וכן בתירוץ של רשב"ל כגון שהרג שלשה ב"א טריפה ומבואר בזה דסבירא להו דדוקא על נגיחה רביעית הוא דהוה מועד ומשלם כופר ונ"ש אבל על נגיחה שלישית לא משלם כופר ורק דנעשה מועד בנגיחה שלישית לשלם כופר ונ"ש אם יגח אח"כ נגיחה רביעית. ור"פ דמשני כגון דקטל וערק לאגמא דקטל וערק לאגמא נקיט שני פעמים משמע קצת דעל נגיחה שלישית חייב כופר. מיהא זה יש לדחות דר"פ לא חש להאריך. ועיין בשמ"ק כאן בד"ה כגון שסיכן ג' ב"א פי' ומתו יחד קודם נגיחה רביעית ועי' עוד בשמ"ק ד"ה שהוזמו זוממי זוממין פ"ה לאחר שנגח נגיחה רביעית ונתברר עתה שהוא מועד מקודם שנגח נגיחה רביעית כו' יעו"ש מבואר דדוקא בנגיחה רביעית הוא דמשלם כופר ומסתמא ה"ה לנ"ש. וברש"י שלפנינו בד"ה שהוזמו שהבאתי לעיל מבואר להיפוך ממ"ש בשמ"ק בשם רש"י ז"ל:
ב וז"ל הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' נזקי ממון ה"ג והואיל וכל בהמה חיה ועוף שהרגו את האדם נסקלין האיך ימצא מועד להרוג עד שישלמו בעליו את הכופר כגון שהרג ג' עכו"ם ואח"כ הרג ישראל שהמועד לעכו"ם ה"ז מועד לישראל או שהרג ג' ישראל טריפה ואח"כ הרג שלם או שהרג וברח וברביעי נתפס שאין הבעלים חייבין בכופר עד שיסקל השור וכן אם סכן ג' ב"א כאחד או שהרג ג' בהמות ה"ז מועד להריגה ובעלים משלמין את הכופר. וכן אם הכירו עדים את בעל השור ולא הכירו את השור בפעם ראשונה ושניה ושלישית וברביעית ראו שורו שהרג ולא היו יודעין אם זה הוא השור שהרג בג"פ הראשונות או אחר היה הואיל והועדו הבעלים שיש להם בקרבם שור שהרג ג"פ היה להם לשמור כל בהמתם ומאחר שלא שמרו משלמין את הכופר עכ"ל. הרי דנקיט הרמב"ם ז"ל ג"כ שהרג שלשה פעמים וברביעית הוא דנעשה מועד לשלם עליו כופר ולעיל בחידושי על (דף ל"ז ע"א) [י"ד אק"ה] העליתי בשיטת הרמב"ם ז"ל דסובר דבנגיחה שלישית משלם נ"ש ודפוסק כרבא וסובר דפליגי בזה אביי ורבא וכמו שפי' רש"י לעיל (בדף כ"נ ע"ב) יעויין לעיל בזה וכאן מפורש ברמב"ם דבנגיחה רביעית הוא דמשלם כופר. מיהו י"ל דהרמב"ם נקיט בכאן נגיחה רביעית לרווחא דמלתא אבל לעולם דס"ל דבנגיחה שלישית ג"כ משלם כופר וה"ה נ"ש ורק דנקיט לשון הש"ס ונוכל לומר דהני אמוראי דמתרצי לה למתני' דידן ונקטו עיקר על נגיחה רביעית או משום דסבירא להו כאביי או דנוכל לומר דסבירא להו להלכה כרבא ורק דנקטו אליבא דכ"ע וצ"ע כעת עדיין. שוב ראיתי ביש"ש כאן (סי' כ"ג) שהאריך בדברי רש"י הנ"ל והביא דברי ה"ה שהיה לו נוסחא אחרת בדברי רש"י כאן יעוש"ה שהאריך בזה:
ג והנה בדברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל בפ"י מהל' נזקי ממון ה"ג האריכו בזה מפרשיו כי דבריו הקדושים אינם מובנים כלל לכאורה כי הביא כל הני אוקימתות בש"ס אוקימתא דרב זביד דמוקי כגון שהרג שלשה בהמות פריך לה הש"ס ומועד לבהמה הוי מועד לאדם אלא אר"ש כגון שהרג כו' ופריך לה הש"ס ומועד כו' וכן בהא דמשני רשב"ל כגון ג' טריפה פריך לה הש"ס ומועד לטריפה הוי מועד לשלם ואיך פוסק הרמב"ם להני ג' אוקימתות דאידחי להו בש"ס וה"ה שם בה"ג כתב ליישב על הני ב' אוקימתות כשהרג לג' עכו"ם ולג' טריפה דהרמב"ם הי' גורס בש"ס ומועד לטריפה הוי מועד לשלם וכן ומועד לעכו"ם הוי מועד לישראל ול"נ בתר הכי אלא וא"כ הוה זה בניחותא עי"ש ורק בהאי אוקימתא דרב זביד כשהרג לג' בהמות כתב עלה וזו קשה מן הראשונות דהא ודאי בתמיה אמר התם ומועד לבהמה הוי מועד לאדם ובכמה מקומות נראה כן ורבינו ז"ל בעצמו כתב בפיו ה"ח הועד לאדם אינו מועד לבהמה וכ"ש דמועד לבהמה אינו מועד לאדם ואפי' גרסינן לה בניחותא ודאי אין הלכה כרב זביד דאמר הכין אלא כר"פ דפליג בריש פרקין ואמר דשור שהוא מועד למין אחד אינו מועד למין אחר ורבינו ז"ל פסק כר"פ כמ"ש למעלה בפ"ו וצריך לי עיון עכ"ל הה"מ ז"ל:
והנה ראיתי בגליון הה"מ שם ע"ד הה"מ שהקשה דהא הרמב"ם פסק לעיל בפ"ו דהועד לאדם לא הוי מועד לבהמה וכ"ש דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם כתוב בגליון וז"ל האי כ"ש פריכא הוא דאנא אמינא דמועד להיזק גדול אינו מועד להיזק קטן אבל מועד להיזק קטן מכ"ש דמועד להיזק גדול עכ"ל הגליון ודבריו נפלאו ממנו דאדרבא אם הוא מועד להיזק גדול כ"ש דהועד להיזק קטן אבל אם הועד לקטן לא הועד לגדול וכן מבואר לעיל (בדף ל"ז ע"א) רב זביד דייק מסיפא דקתני מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים אא"ב ואינו מועד קתני הא סתמא הוי מועד הא קמ"ל דאפי' מקטנים לגדולים נמי מסתמא הוי מועד אא"א אינו מועד קתני סתמא לא הוה מועד השתא י"ל מקטנים לקטנים דעלמא סתמא לא הוי מועד מקטנים לגדולים צריכא למימר דלא הוי מועד כו' ר"פ דייק מרישא דקתני מועד לאדם אינו מועד לבהמה אא"ב אינו מועד תנן סתמא לא הוי מועד הא קמ"ל דאפי' מאדם לבהמה נמי סתמא לא הוי מועד אא"א ואינו מועד קתני הא סתמא הוי מועד השתא י"ל מבהמה לבהמה סתמא הוי מועד מאדם לבהמה צריכא למימר כו' והרי מבואר ההיפוך דמועד להיזק גדול כ"ש דמועד להיזק קטן ומועד לאדם כ"ש דהוי מועד לבהמה אבל מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם ומועד להיזק קטן בודאי דלא הוי מועד להיזק גדול. ואף דבאמת מדייק ר"פ דאינו מועד תנן וסתמא לא הוי מועד מ"מ חזינן דהסברא היה דמועד להיזק גדול בודאי דהוי מועד להיזק קטן ומועד להיזק קטן לא הוי מועד להיזק גדול ואליבא דמסקנא אמרינן דמועד להיזק גדול לא הוי מועד להיזק קטן ומועד להיזק קטן לא הוי מועד להיזק גדול ובמתני' בהדיא קתני כן מועד לאדם ואינו מועד לבהמה מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים ולר"פ אינו מועד תנן וכ"פ הרמב"ם בהדיא בפ"ו מהל' נזקי ממון ה"ח במתני' וכר"פ יעוש"ה וצ"ע אלי דברי הגליון הנ"ל. וגם צ"ע ע"ד הגליון הנ"ל מהא דלעיל (דף ב' ע"ב) הא קמ"ל דמועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם. ואף דהרמב"ם סובר דאין חילוק מ"מ לא עדיף מועד לקטן ממועד לגדול: והנה על האי אוקימתא דנגח לשלש בהמות כ' עלה הה"מ דזו קשה מן הראשונות דהא פסק הרמב"ם לעיל דמועד לאדם לא הוי מועד לבהמה ומכ"ש דהועד לבהמה דלא הועד לאדם וכתב הכ"מ לתרץ זה וז"ל ואני אומר איני יודע מאי קושיא יש בזו יותר מבראשונות דהא ודאי גם זו אי אפשר לפרש בניחותא ולומר דל"ג אלא כמו בראשונות ומה שהקשה מדברי רבינו בפ"ו ה"ח וממאי דאר"פ שור שהוא מועד למין אחד אינו מועד למין אחר לאו כלום הוא דהתם במועד להזיק והכא במועד להרוג וזה שדקדק רבינו לכתוב ה"ז מועד להריגה עכ"ל. ועיין בלח"מ שם ה"ג שהקשה על דברי הכ"מ מהא דריש מכילתין (דף ב' ע"ב) מ"ש גבי אדם דכתיב כי יגח ומ"ש גבי בהמה דכתיב כי יגוף מלתא אגב אורחיה קמ"ל דמועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם והתוס' לעיל (דף נ"ז ע"א) בד"ה ר"ז כתבו באמת ראיה משם דר"ז בעצמו חזר בו מזה וסובר ג"כ דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם והאריך עוד שם בזה יעוש"ה:
ד והנה באמת גוף סברת הכ"מ לחלק בין מועד להזיק לבין מועד להרוג איננו מובן לכאורה דמנ"ל לחלק חילוק זה ולעד"נ בזה להסביר הסברא ועפי"ז נוכל לומר תו דגם הרמב"ם ז"ל היה גורס ג"כ בגירסתו כגירסת הספרים שלנו שהיה ג"כ גורס אלא רק שהיה מפרש בהא דמקשה הש"ס על אוקימתא דר"ז כגון שהרג לשלש בהמות ופריך הש"ס ומועד לבהמה הוי מועד לאדם דהכוונה הוא דמנ"ל זה דמועד לבהמה הוי מועד לאדם דלמא דוקא לבהמה הוי מועד אבל לאדם לא נתייעד עדיין. ונוכל לומר עוד יותר דנהי דמתרמי הרבה פעמים שכל שהוא רגיל ליגח בהמות תו רגיל הוא ליגח אדם ג"כ דנימא לבהמה הוא דרגיל ליגח אבל לאדם לא יגח דהא איכא כמה שוורים אשר אף שרגילים ליגח בהמות מ"מ אימת אדם עליהן ולא יקרבו ליגח את האדם ונהי דהרבה שוורים ישנן אשר כל שהועדו ורגילים הם ליגח בהמות תו רגילים הם ג"כ ליגח את האדם מ"מ אין זה אצל כל השוורים וא"כ מנא ידעינן דשור נגח זה שכבר נגח ג' בהמות ורגיל ליגח בהמה מנ"ל דרגיל ג"כ ליגח אדם וזה שפריך הש"ס על תירוץ של רב זביד דמיירי שנגח ג' בהמות ואח"כ נגח אדם והוי מועד מן נגיחות הבהמות ופריך הש"ס ע"ז ומועד לבהמה הוי מועד לאדם וה"פ וכי נוכל לחייבו כופר על זה הספק דדלמא לא היה עתיד ליגח אח"כ את האדם אע"ג שנגח כבר ג' בהמות. ויש להביא קצת ראיה לזה הסברא דהא חזינן דאם נגח אדם שור: וחמור דכתבו התוס' לעיל (דף ב' ע"ב) ד"ה ומלתא דבכה"ג גם ר"פ מודה דנעשה מועד לכל אפי' לאדם וא"כ האיך נעשה מועד לאדם הלא לא נגח לאדם רק פעם אחד אלא ע"כ צריכינן לומר האי סברא הנ"ל דבאמת הא דאמרינן דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם לא הוי ודאי שלא נעשה מועד ורגיל ליגח רק שלא נעשה מועד בבירור ומש"ה כי נגח אדם שור וחמור נעשה מועד לכל ואף שהרמב"ם לא הביא להלכה דין זה דאם נגח אדם שור וחמור דנעשה מועד לכל מ"מ שפיר סובר סברא זו שכתבתי דהא דאמרינן דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם הוא רק מטעם ספק. ועי' לח"מ פ"י ה"ג מ"ש בזה:
ויש להוסיף עוד ולהסביר הדבר יותר דלא נעשה מועד לכל אדם ויש לעשות סמוכין לזה מהאגדה במסכת שבת (דף קנ"א ע"ב) וסנהדרין (ל"ח ע"ב) ארמב"ח אין חיה רעה שולטת באדם אלא א"כ נדמה לו כבהמה שנאמר נמשל כבהמות נדמו וי"ל בזה:
ומעתה יהיה הפי' בהא דקא פריך הש"ס על אוקימתא דרב זביד שנגח לג' בהמות ומועד לבהמה הוי מועד לאדם כלומר וכי הוי דבר ברור דשור זה נעשה מועד לאדם וא"כ איכא ספק והאיך נוכל לחייבו כופר מספק וקאמר הש"ס שפיר אלא אמר רב שימי כגון שהרג לג' עכו"ם ופריך הש"ס ומועד לעכו"ם כו' ג"כ על זה הדרך וכי הוה הדבר ברור כן שכבר הורגל ליגח גם לישראל וא"כ האיך נוכל לחייבו כופר מספק וקאמר הש"ס אלא אמר רשב"ל כגון שהורגל לג' ב"א טריפה ופריך הש"ס ומועד לטריפה הוי מועד לשלם ג"כ על זה הדרך ועל זה קאמר הש"ס אלא אמר ר"פ כגון דקטל וערק לאגמא דקטל וערק לאגמא כן נלע"ד בדברי הרמב"ם שכן היה מפרש הרמב"ם הפי' בדברי הש"ס הנ"ל והיה לו הגירסא בכל הני שלש אוקימתות אלא וי"ל עוד בזה:
והנה זה ניחא לומר אם נימא דכופרא ממונא הוא וא"כ שפיר פריך הש"ס דמכח ספיקא האיך נוכל לחייבו כופר מספק אבל למ"ד כופרא כפרה וא"כ גם מספק חייב בכופר והיה מפרש הרמב"ם דהאי סוגיא אזלא אם נימא כופרא ממונא אבל לדידן דפסקינן כופרא כפרה וחייב מספק לשלם כופר וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל שם בפ"י ה"ה שור של שני שותפין שהרג כל אחד משלם כופר שלם משום דסובר כופרא כפרה ומשלם מספק וכמ"ש הה"מ שם וא"כ מש"ה שפיר פסק הרמב"ם ז"ל כאן דאם הרג ג' בהמות ואח"כ הרג אדם או ג' עכו"ם ואח"כ ישראל או ג' טריפה ואח"כ שלם דמשלם כופרא הואיל דפוסק כופרא כפרה. אולם זה דוקא לענין לשלם כופר אבל לענין לשלם נ"ש שפיר אמרינן דלא נעשה מועד עדיין לשלם נ"ש בכה"ג הואיל דהוי ספק ממונא ופטור מלשלם מספק דהמע"ה ודוק:
וכן הוא סברת הכ"מ כאן שכתב לחלק בין מועד להזיק דאמרינן מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם ובין מועד להרוג והכא איירי במועד להרוג והכוונה כמו שכתבתי בביאור הדברים אלא שככ"מ כתב שהרמב"ם לא היה גורס אלא והיה מפרש כפשוטו כגון שהרג ג' בהמות ומועד לבהמה הוי מועד לאדם וכן בהא דהרג ג' עכו"ם וכן בהא דהרג ג' ב"א טריפה ג"כ הוה הפי' בניחותא ולא היה גריס אלא בכל הני ולפי מה שכתבתי נוכל לקיים שפיר הגירסא כמו שכתוב לפנינו וגרסינן בכל הני אלא:
והנה עפ"י האמור נוכל ליישב קצת קושית התוס' לעיל בב"ק (דף ל"ז ע"א) על ר"ז דסובר מועד לבהמה הוי מועד לאדם והרי לעיל בב"ק (דף ב' ע"ב) קאמר הש"ס מ"ש גבי אדם דכתיב כי יגח ומ"ש גבי בהמה כתיב כי יגוף כו' הא קמ"ל מועד לאדם הוי מועד לבהמה מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם וכתב באמת דר"ז חזר מזה ולפי הנ"ל י"ל דהש"ס ה"ק דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם היינו דבודאי לא הוי מועד לאדם ורק דהוי ספק בזה אי מועד לבהמה הוי מועד לאדם או לא דהא חזינן דהתורה כתבה גבי אדם כי יגח וגבי בהמה כי יגוף וא"כ הוי ספק בזה. ועי' תוס' חולין (כ"ב ע"ב) ד"ה איצטריך שכ' דהיכא דא"א לברר הספק דלפעמים הוא כך ולפעמים הוא כך שפיר צריכינן למעט ספק ג"כ עי"ש וא"כ ה"נ כיון דלפעמים הוא כך ולפעמים כך צריכינן קרא למעט הספק אבל לעולם דהוי רק ספק. והא דקאמר ר"ז דמועד לבהמה הוי מועד לאדם משום דר"ז סובר כופרא כפרה ומש"ה גם מספיקא משלם כופר והש"ס מתמה ומועד לבהמה הוי מועד לאדם היינו דמספק לא משלם כופר הואיל דכופרא ממונא. או י"ל עוד דנהי דנימא דגם היכא דהוה ספק ג"כ משלם כופר מ"מ דוחק לאוקמי לקרא רק בכה"ג הואיל דעיקר החיוב הוא רק מכח ספק כנלע"ד ליישב קושית התוס' הנ"ל:
ה והנה ראיתי בשטמ"ק כאן בד"ה ומועד לבהמה הוי מועד אדם גדולי המחברים כתבו שמועד לבהמה ולעכו"ם ולטריפה מועד לאדם ולישראל ולשלם ובמקום אחר כתבו שאף במועד לאדם אינו מועד לבהמה ויראה מדבריהם שבענין הריגה מועד לזה ומועד לזה אבל לא לניזקין ואין דבריהם נראין שהרי בודאי אינו נסקל וכל שאינו בדין סקילה אינו משלם כופר הרב המאירי ז"ל עכ"ל. והנה מ"ש גדולי המחברים כוונתו על הרמב"ם ז"ל והקשה הקושיא הנ"ל של הה"מ וכתב התי' שכ' הכ"מ. אולם במה שהקשה הואיל דאינו נסקל האיך משלם כופר לעד"נ ליישב זה דהא שכתב הרמב"ם להאי כללא דהיכא דנסקל הוא דמשלם כופר היינו דוקא היכא דעל אותה מיתה שהמית השור אם אין השור נסקל אז אין הבעלים משלמים כופר אבל לא בעינן שעל נגיחות שנעשה מועד עליהם שיהיה חייב השור סקילה והכא הרי על אותה מיתה שהמית השור את האדם ומשלם הבעלים כופר הרי על אותה מיתה עצמו חייב השור באמת סקילה דהא אפי' אם השור הוא תם ג"כ חייב השור סקילה ונסקל עליו ושפיר משלמים הבעלים כופר:
[לב] (א) שם ע"א בגמרא וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה אמר רבה הב"ע כגון שאמדוהו לג' ב"א כו' כל הסוגיא ועי' בתוס' ד"ה מאחר לא מצי לאוקמי כגון שבג' נגיחות ראשונות נתכוין להרוג הבהמה והרג את האדם דכה"ג לא הוי מועד לאדם הואיל ולא נתכוין לאדם וגם בהרג ג"פ ע"פ בעליו לא הוי מועד כדאמרינן בפ"ב (דף כ"ד) אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני הבעלים ובפני ב"ד עכ"ל. ועי' בשמ"ק בד"ה וכי הביא הראשונים ז"ל שהאריכו הרבה הזה יעוש"ה:
והנה לכאורה יש לעיין עפ"י מ"ש רש"י במסכת זבחים ותמורה דמה שהשור שהרג את האדם חייב השור מיתה הוא מטעם קנס וכמבואר במסכת זבחים (דף ע"א ע"א) במתני' שם בד"ה נתערב זבחים כשירים בשור שנעבד בו עבירה אחד באחד ומפרש ואזיל מה היא כגון שהמית את האדם עפ"י ע"א או ע"פ הבעלים דשור שהמית עפ"י הבעלים איפטר ליה מסקילה דמודה בקנס פטור. וכן רובע ונרבע עפ"י ע"א או ע"פ הבעלים דהשתא לאו שור הנסקל הוא וליכא למימר ימותו שהרי מותרין להדיוט כו' ועי' ג"כ במסכת תמורה (דף כ"ח ע"א) ברש"י ד"ה אבל כו' דבהכי עסקינן שרבע או נרבע עפ"י ע"א דאינה נסקלת בכך, או שהבעלים הודו ומודה בקנס פטור כו' יעו"ש ועי' לקמן (מ"א ע"ב) בתוד"ה עפ"י הבעלים הביאו דברי רש"י הנ"ל ודחו דבריו ופירשו פי' אחר ע"ש:
ועיין בט"ז על חו"מ (סי' ל' ס"ה) בהא דכתב המחבר שם מי שתבע את חבירו שיש לו בידו ק"ק זהובים בפקדון להשיבם לו והלה כופר בכל וע"א מעיד ששמע מפיו שהיו חמשים וע"א מעיד ששמע שהיו ק"ן הוחזק כפרן לאותו ממון ומשלם ק"ק ובסמ"ע שם (ס"ק י"ט) בכאן לא שייך לומר איך העדים שע"י הצירוף יחייבו ממון ושבועה כמ"ש (בסעיף ג') דשאני התם דכ"א מעיד על הלואה מיוחדת א' בניסן וא' באייר משא"כ בפקדון אף ששמעו ממנו בזמנים מתחלפים זה נו"ן וזה ק"ן מ"מ יוכל להיות דפקדון אחד הוא שהודה לפניהם מש"ה לא מיקרי עדות ע"י צירוף עיי"ש בסמ"ע והט"ז הקשה עליו א"כ א' אומר ק' וא' אומר ר' נמי לימא דעל הלואה א' מעידים להתחייב גם שבועה אחר שישלם הפחות והא ודאי ליתא דא"כ הי"ל להפוסקים להזכיר שבועה בס"ב אלא יראה לענ"ד פשוט דבכל מקום שצריך אתה להשתמש חצי העדות לממון וחצי עדות לשבועה ודאי לא מצטרפין משא"כ כאן דהעדות מועלת לתשלומין חמשין זהובים ואותן התשלומין עצמן מביאין לידי שבועה דאורייתא מטעם שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים אלא דקשה במ"ש הטור בשם הרמב"ן בדרך הראשון של צירוף תשלומי ת"ש ואין שם שבועה דאורייתא והא יש עכ"פ שבועה דאורייתא מכח העדים שמזקיקין לשלם ת"ש ונראה לתרץ דהא דהעדאת עדים מביא לידי שבועה דאורייתא ילפינן לה במסקנא בפ"א דב"מ מפיו וע"א כמ"ש התוס' שם בד"ה אבל והק"ו הוא מפיו שאין מחייבו קנס מחייבו שבועה ק"ו לעדים שמחייבין קנס דמחייבין אותו שבועה וכאן הוי עדות מיוחדת דהא אינם מעידים על יום אחד ולא מהני לענין קנס כמו דלא מהני בא' אומר נסתרה שחרית וא' אומר ערבית דלא מהני לענין איסור אישות כמ"ש הב"י סי' ז' מחו' ב' וה"נ דלא מחייבין קנס בעדות מיוחדת בשום אופן דאין חיוב קנס אלא על כל מעשה אחד שראו שניהם כאחד אבל בהך דהכא בתשו' הרא"ש אין כאן עדות מיוחדת שזה מעיד על יום א' וזה מעיד ק"ן על יום אחר מודה הרא"ש להרמב"ן דאין כאן שבועה דאורייתא רק שמשלם חמשים וההוא דא' אומר ק' וא' אומר ק"ק אמרינן שכ"א מעיד על זמן מיוחדת דמספיקא אזלינן לקולא כדי שלא להוציא ממון או שבועה דהא אין כאן פסול לעדים אם נאמר כן והוי כההיא דרמב"ן שזכרנו אבל אם אמרו בפי' על זמן אחד זה מנה וזה ק"ק צריך לשלם מאה וגם שבועה וכההיא דהרא"ש בפקדון כנלע"ד ברור ומוכרח עכ"ל הט"ז ז"ל העתקתי כל דבריו כי לקמן (בדף זה ע"ב) יבואר עוד בענין זה עי' לקמן מה שכתבתי בזה. היוצא לנו מדברי הט"ז הנ"ל דעל עדות מיוחדת אינו מתחייב קנס וגם אין העדים הללו יכולין לחייבו שבועה כמו שאר מודה במקצת עפ"י עדים ועיין באו"ת שם שהעלה ג"כ סברא זו מדעתיה דנפשיה וכוון להט"ז ואח"כ דחאו. והנה לשיטת הט"ז הנ"ל א"כ תיקשי לשיטת רש"י ז"ל דסובר דשור שהמית אדם דחייב מיתה הוא רק מכח קנס וא"כ אם היה העדות מיוחדת על זה השור שהמית האדם לא נוכל לחייב מיתה להשור א"כ מאי פריך הש"ס וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכא משכחת ליה הא משכחת לה שהעידו שלשה כתי עדים על ג' נגיחות ובכל פעם היה רק עדות מיוחדת וכגון שלא ראו העדים זה את זה בשעה שראו נגיחת השור או שלא העידו שניהם כאחד דבכה"ג הוי עדות מיוחדת וכדאיתא במסכת מכות (דף ו' ע"ב) במתני' וכ"פ הרמב"ם ז"ל להלכה בפ"ד מהל' עדות ה"א עידי נפשות צריכין שיהיו שניהם רואין את העושה עבירה כא' וצריכין להעיד כאחד ובב"ד אחד אבל דיני ממונות א"צ לכך כיצד היה אחד רואהו מחלון זה כשעבר העבירה והעד האחר רואהו מחלון אחר אם היו ב' העדים רואין זה את זה מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין כו' יעו"ש. ולשיטת הט"ז דעדות מיוחדת פסול לקנס וא"כ אם היה בכה"ג ששני העדים הללו ראו את המעשה אבל לא ראו זה את זה בשעת מעשה הנגיחה או אפילו ראו זא"ז רק שלא העידו כאחד מיקרי תו עדות מיוחדת ועי' ג"כ בסמ"ע (סי' ל' סק"כ) וא"כ תו לא נוכל להרוג השור בכה"ג ואפ"ה נעשה מועד ע"י שלשה כתי עדים מיוחדין דהא סברת התוס' כאן הי' דנימא דנעשה מועד עפ"י הבעלים עצמן ורק משום דאין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד וא"כ ע"י עדות מיוחדת בודאי דנעשה מועד ולא קטלינן להשור וי"ל עוד יותר שהרי הש"ס מתרץ שם כמה תירוצים כגון שהרג ג' טריפה וכדומה ופריך לה הש"ס וא"כ מכ"ש דע"י עדות מיוחדת נעשה מועד אף דלא קטלינן להשור ולכאורה צ"ע בזה אם לא שנימא ששיטת רש"י ז"ל הוא דלא כהט"ז רק דס"ל לרש"י ז"ל דקנס דינו כדיני ממונות ומהני גם עדות מיוחדת וי"ל בכ"ז:
ב והנה ראיתי בהקצה"ח (סי' ל') שם סק"ח הביא ג"כ דברי הט"ז הנ"ל והקשה על סברא זו מהא דאיתא בב"ק לקמן (דף ע"ד ע"ב) בהא דקתני במתני' שם גנב ע"פ שנים וטבח ומכר עפ"י ע"א או ע"פ עצמו משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי דו"ה ופריך הש"ס עפ"י ע"א פשיטא אמרי הא קמ"ל עפ"י עצמו דומיא דע"פ ע"א מה ע"פ ע"א כי אתא ע"א מצטרף בהדיה מחייב ע"פ עצמו נמי כי אתא עדים מחייב ולאפוקי מדר"ה א"ר דאר"ה א"ר מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ופירש"י בד"ה כי אתא ע"א דהלכה כר"י ב"ק דאמר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו ע"כ והלא בדיני נפשות בודאי בעינן ראיה והגדה כאחת ואי נימא דקנס דינו שוה כדיני נפשות האיך שומעין דבריו של זה היום ושל חבירו למחר אלא על כרחך דקנס שוה בזה לדיני ממונות כו' עיי"ש שהאריך עוד בזה: והנה באמת לפי מה שכתבו התוס' שם (בדף ע"ד ע"ב) בד"ה כי אתא וז"ל למ"ד בסנהדרין (דף ל') אין עדותן מצטרפת עד שיעידו שניהם כאחד הוי הכא השני מצטרף בהדיה היינו שיעידו שניהם בב"ד עכ"ל. ולכאורה רציתי לומר דלפ"ד התוס' הנ"ל א"כ שפיר נוכל לומר כהט"ז דבקנס לא מהני עדות מיוחדת והא דקאמר הש"ס כי אתא ע"א מצטרף בהדי' היינו שגם העד הראשון יעיד עוד הפעם עדותו בפני הב"ד בהדיה העד השני ול"ק על הט"ז רק מפירש"י בד"ה כי אתא ע"א שהבאתי לעיל וכבר הוכחתי לעיל דשיטת רש"י ז"ל ע"כ דלא כהט"ז רק דגם עדות מיוחדת מהני בקנס דדינו של קנס שוה לדיני ממונות:
אולם כד עיינתי היטב בזה נראה דשפיר הקשה הקצה"ח גם לפ"ד התוס' דהא גם התוס' כתבו למ"ד אין עדותן מצטרפת עד שיעידו שניהם כאחד הוי הכא השני מצטרף שיעיד עוד הפעם בפני הב"ד בהדי העד השני והיינו דוקא למ"ד דגם בדיני ממונות פסול עדות מיוחדת אבל למ"ד דבד"מ מהני עדות מיוחדת לא בעינן התם שיעיד העד הראשון עוד הפעם עם העד השני כאחד והלא הוי קנס ומבואר בהדיא דלא כהט"ז. ועיינתי עוד שם בקצה"ח וראיתי כי נשמר מזה שכתב שם בסוף דבריו גם מתוס' פרק מרובה שם משמע דלר"י ב"ק שומעין דבריו היום ושל חבירו למחר וכמ"ש רש"י ע"ש עכ"ל וכוונתו כמו שכתבתי:
ג והלום נזכרתי וראיתי בשו"ת נוב"י מהדו"ק חאהע"ז (סי' ע"ב) במ"ש שם באריכות בסתירת ההיתר הראשון בענין דרישה וחקירה האריך בפלפול עצום ועי"ש בד"ה הכלל העולה מתמצית דברינו בסוה"ד שם וז"ל והנה מסתעף מדברי דין חדש דאף דקיי"ל כר"נ דשומעין דבריו של זה היום ושל חבירו למחר היינו בד"מ אבל לא בדיני קנסות שהרי כתבתי דזה סותר לעדות שאי"ל דבמקום דבעינן עדות שאי"ל ודאי א"א לצרף העד המעיד היום לעד המעיד אחר כמה ימים וק"ל. ואל תשיבני מגמ' ערוכה פרק מרובה, (דף ע"ד ע"ב) דמקשי הגמ' עפ"י ע"א פשיטא אמרי הא קמ"ל עפ"י עצמו דומיא דעפ"י ע"א מה ע"א כי אתא אחר מלטרף בהדיה וכו' ע"ש ושם איירי בדיני קנסות יכילנא להשיב כמ"ש בתוס' ד"ה כי אתא היינו שיעידו מחדש שניהם כאחד בב"ד ודוק עכ"ל הטהור:
הנה מצאנו שגם הנוב"י ז"ל העלה מדעתו הגדולה חילוק זה שכ' רבינו הט"ז ז"ל ועמד ג"כ בקושיא של הקצה"ח ז"ל וניחא ליה כמו שכתבתי ג"כ בתחלה אבל לפי מה שביארתי אדרבה מדברי התוס' עצמם מבואר ההיפוך רק בקנס ג"כ מהני עדות מיוחדת והתוס' כתבו כן למ"ד דגם בממון לא מהני עדות מיוחדת אבל למ"ד דבממון מהני עדות מיוחדת ה"ה נמי דמהני גם בקנס עדות מיוחדת וצ"ע אצלי דברי הנוב"י ז"ל. אם לא שנימא דמפרש בהש"ס הפי' כמו שכתבו התוס' והיינו דכוונת הש"ס דקאמר כי אתא ע"א מצטרף בהדיה היינו שיעיד העד הראשון עמו עוד הפעם לפני הב"ד והיינו לכ"ע דאפי' למ"ד דבדיני ממונות מהני עדות מיוחדת אבל בקנס לא מהני עדות מיוחדת ומ"ש יכילנא להשיב כמ"ש בתוס' הנ"ל היינו שהוא ז"ל יפרש הסוגיא כן כמ"ש התוס' להאי מ"ד אבל עכ"פ חזינן דרש"י ותוס' לא מפרשי כן ודוק בזה:
ואחר העיון נלע"ד לומר עוד בזה עפ"י מ"ש הנוב"י בעצמו שם (בסי' ע"ד) בד"ה והנה ראיה ראשונה שהבאתי ואעתיק שורש דבריו היקרים במה שהעלה הנוב"י שם דבקנס פסול עדות מיוחדת כתב לחלק בין קנס שיש עמו גם דיני ממון לבין קנס לבד שאין בעדותן שום ממון דבקנס עם ממון פסול עדות מיוחדת כגון באונס ומפתה או גניבה שהקרן ממון והכפל קנס אם הוא עדות מיוחדת לא מהני לענין קנס דהוי עדות שאין אתה יכול להזימה משום דיכול העד הראשון לומר לא באתי רק לחייב שבועה ונהי דעל הקנס ליכא חיוב שבועה מ"מ יכול העד לטעון כן הואיל דאיכא בעדותו גם עדות ממון וא"כ הוי עדות שאי אתה יכול להזימה ולא הוי עדות כלל משא"כ היכא דאין בעדותן רק על קנס לבד ולא הוי עדותן כלל על ממון א"כ תו לא יכול העד הראשון לומר כוונתי היה רק לחייבו שבועה דהא על קנס ליכא שבועה כלל וא"כ שפיר הוי עדות שאתה יכול להזימה אפילו אם הוא על עדות מיוחדת ושפיר כשר עדות מיוחדת לענין קנס לבד יעוש"ה בדבריו היקרים:
ומעתה לפום סברא זו ל"ק תו כלל הקושיא מהא דב"ק (דף ע"ד ע"ב) דהא התם על הגניבה איכא שני עדים ורק על הטביחה ליכא רק ע"א וא"כ לא הוי תו עדותו של העד הזה רק על קנס לבד ובכה"ג היכא דלא הוי רק על קנס לבד שפיר כשר גם עדות מיוחדת ושפיר קאמר הש"ס הא קמ"ל ע"פ עצמו דומיא דע"פ ע"א מה ע"פ ע"א כי אתא עד אחר מצטרף בהדיה כו' והיינו הואיל דלא הוי רק קנס לבד שפיר מהני גם עדות מיוחדת וחידוש על הנוב"י ז"ל שלא כתב בעצמו כן ליישב הקושיא מהא דב"ק (דף ע"ד) לפום סברתו הנ"ל:
והנה עפ"י סברת הנוב"י הנ"ל ארווח לי ליישב מה שהיה קשה לי בהא דאיפלגו ר"פ ור"ה בריה. דר"י אי פלגא נזקא קנסא או ממונא וכתב רש"י ז"ל לעיל בב"ק (דף ט"ו ע"א) בד"ה ממונא דין הוא שישלמנו ואינו קנס ונפקא מינה דאי מודי מקמי דאתי סהדי לא מיפטר עכ"ל ואם נימא דעדות מיוחדת פסול בקנס א"כ איכא נ"מ לעדות מיוחדת דאי ממונא הוא כשר עדות מיוחדת ואי קנסא הוא פסול עדות מיוחדת. ולכאורה רציתי לומר בזה לפי מה שכתבתי לעיל דשיטת רש"י ז"ל הוא דעדות מיוחדת כשר בקנס וא"כ שפיר הוצרך רש"י לומר דהנ"מ הוא אי מודה מקמי דאתי סהדי:
אולם לפי"ד הנוב"י הנ"ל א"ש דהא הוי רק קנס לחודי' ושפיר כשר עדות מיוחדת. ולפי האמור מיושב ג"כ לשיטת רש"י ז"ל דסובר דמה שהורגין להשור שהרג להאדם הוא קנס והקשיתי דא"כ משכחת לה שהרג ג"פ והיה רק עדות מיוחדת שלא העידו שניהם כאחד בפני הב"ד וא"כ אין השור נסקל ומשכחת לה דנעשה מועד וכמש"ל אבל לפי"ד הנוב"י א"ש גם זה דהא הוי רק קנס בלחודיה וליכא ביה שום ממון כלל ובכה"ג גם בקנס כשר עדות מיוחדת ודוק:
אמנם לשיטת הט"ז הנ"ל א"א לומר כן שהרי הט"ז כ' בפירוש דהעדאת עדים ע"י צירוף אינו מביא לידי שבועה הואיל דעיקר הק"ו הוא מקנס וגבי קנס לא מהני עדות ע"י צירוף ואם נימא דהיכא דהוה רק קנס בלחודיה מהני עדות שע"י צירוף דהיינו עדות מיוחדת א"כ אכתי איכא למימר הק"ו גם על עדות מיוחדת מקנס לחודיה דמה פיו שאינו מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו קנס ואפי' עדות מיוחדת מכ"ש דמחייבין אותו שבועה ואדרבא עיקר הק"ו הוא רק מקנס בלחודיה וא"כ הואיל דהט"ז לית ליה להאי סברא א"כ תיקשי כל הני קושיות שהבאתי לעיל:
ד ועיין ברמב"ם פ"ח מהל' שבועות ה"א וז"ל הגונב שורו של חבירו וטבחו או מכרו תבעו בעל השור וא"ל גנבת שורי וטבחת או מכרת והוא אומר גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי ונשבע ה"ז פטור משבועת הפקדון שאילו הודה מעצמו שטבח או מכר לא היה משלם תשלומי דו"ה מפני שהוא קנס כמו שיתבאר בהל' גניבה כו' ע"ש. וכתב המלמ"ל שם וז"ל שאילו הודה מעצמו לכאורה נראה דוי"ו דומפני מיותרת וצריך לגרוס מפני אך אפשר לומר דתרי טעמי יהיב רבינו חדא דאף דנימא דמה דמשלם בעד הטביחה או המכירה הוא ממון אפ"ה פטור משבועת הפקדון משום דכיון דנפטר מכפל משום דהודה על הגניבה שוב לא יתחייב על הטביחה או על המכירה משום דתשלומי דו"ה אמר רחמנא ולא תשלומי גו"ד דהא אם הודה טל הגניבה וכפר על הטביחה פטור מהאי טעמא וכמ"ש רש"י בפרק מרובה (דף ע"ה) ועוד כ' טעם אחר מפני שהוא קנס כו' נמצא שלא כפר לו ממון עכ"ל המלמ"ל. והנה הגירסא ברמב"ם שלפנינו הוא באמת מפני והוא עפ"י גירסתו של המלמ"ל ז"ל:
והנה מ"ש המלמ"ל דיש פנים לומר דאף דתשלומי כפל בודאי הוי קנס מ"מ התשלומי גו"ד לא הוי קנס רק ממון לא אדע מהיכן למד הרב ז"ל לסברא זו. אבל באמת סוגית הש"ס שם בב"ק (ע"ד ע"ב) דקאמר הש"ס ע"פ עצמו דומיא דעפ"י ע"א מה עפ"י ע"א כי אתא ע"א מצטרף בהדיה אף עפ"י עצמו נמי כי אתו עדים מחייב לאפוקי מדר"ה א"ר דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור והא התם איכא עדים על הגניבה ורק על הטביחה ומכירה ליכא אלא ע"א וקרי ליה הש"ס מודה בקנס וצ"ע כעת. ועי' לקמן בפרק מרובה (דף ס"ה ע"א) [אוי"ד אק"ב] מ"ש שם ע"ד המלמ"ל הנ"ל עייש"ה:
ה והנה לכאורה י"ל דהא להראשונים החולקים על שיטת רש"י ז"ל וס"ל דמיתת השור שהרג את האדם לא הוי קנס ועיין בתוס' לקמן בד"ה עפ"י ע"א או הבעלים שחולקים על רש"י. ומסופק אנכי אם מהני עדות מיוחדת הואיל דלא הוי קנס גם עדות מיוחדת כשר או דלמא דאמרינן כמיתת הבעלים כך מיתת השור וכי היכי דבמיתת הבעלים פסול עדות מיוחדת ה"ה במיתת השור ג"כ פסול עדות מיוחדת:
ואם נימא דעדות מיוחדת פסול ואין הורגין את השור א"כ תיקשי קושיא הנ"ל שהקשיתי לרש"י גם להתוס' דהא בודאי לענין שיהיה נעשה מועד בודאי דאפי' עדות מיוחדת כשר דהא גם אם אין מכירין את השור ורק מכירין לבעל השור ג"כ נעשה מועד לאוקימתא דרבינא וא"כ מכ"ש דעדות מיוחדת ג"כ מהני לענין שיהי' נעשה מועד ומכ"ש דבשני נגיחות הראשונית בודאי דמהני עדות מיוחדת וא"כ קשה אמאי לא משני הש"ס דמשכחת לה דלא קטלינן ליה כשהוא תם כגון שבנגיחות הראשונות היה עדות מיוחדת ולא קטלינן להשור דהא כמיתת הבעלים כך מיתת השור וא"כ כמו במיתת הבעלים לא מהני עדות מיוחדת ה"ה במיתת השור וא"כ קשה קושיא הנ"ל גם לשיטת התוס' ולכאורה י"ל בזה:
וצריכינן לדחוק ולומר דהא דאמרינן כמיתת בעלים כך מיתת השור הוא דוקא בדבר הנוגע בגוף המשפט אבל בענין העדות לא אמרינן ביה דבעינן שיהיה שוה לעדות הבעלים וע"כ צריכינן לומר כן ושמעינן לה ג"כ מדברי התוס' כן שכתבו שם בד"ה עפ"י ע"א וז"ל ונראה דהיינו טעמא דלא מחייב ע"פ הבעלים אפילו יהיו ב' כגון של שני שותפין ומעידין עליו משום דאדם קרוב אצל ממונו דהא דאמרינן בסנהדרין דאין אדם קרוב אצל ממונו ה"מ כשבאין להעיד ג"כ על חבירו מתוך שנאמן על חבירו נאמן גם על שורו כדמוכח סוגיא התם אבל אמר שורי נרבע לא מיבעיא לן דפשיטא דקרוב אצל ממונו הוא כיון שלא בא להעיד על חבירו עכ"ל ואמאי לא נימא בפשיטות משום דבעינן כמיתת בעלים כך מיתת השור וכי היכי דאין הבעלים נהרגין עפ"י עצמן הה"נ דאין השור נהרג עפ"י הבעלים אלא ע"כ דלענין העדאת העדים לא דרשינן כמיתת בעלים כך מיתת השור:
והנה עוד י"ל לשיטת הט"ז דבקנס פסול עדות מיוחדת א"כ בהא דקתני בב"ק (ע"ז ע"ב) ת"ש מה בין תם למועד אלא שהתם משלם ח"נ מגופו ומועד משלם נ"ש מן העליה וליתני ג"כ הנ"מ לענין עדות מיוחדת ושם בב"ק (דף ע"ו ע"א) פריך מינה הש"ס למ"ד פ"נ קנסא דאינו משלם עפ"י עצמו דליתני נמי הא כו' יעו"ש ואמאי לא פריך הש"ס גם זה. ואולי י"ל דזה נכלל ג"כ בקושית הש"ס וי"ל בכ"ז:
ובגוף דברי הט"ז כבר האריכו בזה הקצה"ח והנתה"מ שם כ' לדחות דברי הקצה"ח ומיישב דברי הט"ז ועי' במשובב נתיבות להקצה"ח האריך ג"כ בפלפול עצום ומביא ראיה לדבריו מסו"פ המניח במתני' ניזק אומר מועד הזיק ומזיק אומר תם הזיק והביא ראיה מדברי הרא"ש ז"ל שם יעוש"ה והרבה יש לפלפל בדבריו ועי' בספר פ"י על ר"פ שור שנגח את הפרה מ"ש שם בזה ועיין בספר יה"ת לקמן על (דף ע"ד ע"ב) מ"ש שם בזה:
[לג] שם ע"א ת"ר ממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שנבילה היא ונבילה אסורה באכילה ומה ת"ל לא יאכל את בשרו מגיד לך הכתוב שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה אין לי אלא באכילה בהנאה מניין ת"ל ובעל השור נקי כו' יעו"ש ועיין במסכת פסחים (דף כ"א ע"ב) וכל הסוגיא שם פלוגתא דר"א וחזקיה יעוש"ה:
א והנה לכאורה י"ל דהא לר' אבהו דסובר דלא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע אם הכוונה הוא דלשון זה משמע איסור אכילה והנאה ג"כ וא"כ גם בנבילה היינו אומרים דאסור בהנאה ומש"ה הוצרך התורה לגלות היתר הנאה בנבילה או אינו דלשון לא יאכל לא תאכלו הוה הפי' הפשוט רק איסור אכילה בלבד ורק הואיל דחזינן דבנבילה כתיב לא תאכלו כל נבילה הוצרך התורה לגלות בה היתר הנאה מינה ילפינן לכל דוכתי דכתיב כן דהוי איסור הנאה ג"כ אבל הלשון בעצמו לא משמע רק איסור אכילה בלבד. אולם י"ל בזה דאם נימא דהא דהני לשונות משמע איסור הנאה ג"כ הוא רק מדגלי קרא היתר הנאה בנבילה א"כ נימא דרק לשון לא תאכלו הוי איסור הנאה ג"כ דבנבילה כתיב לא תאכלו אבל לא יאכל ולא תאכל לא הוי הכוונה איסור הנאה ודוחק לומר דהואיל דגלי קרא היתר הנאה בנבילה דכתיב ביה לא תאכלו ושמעינן מינה דכל היכא דכתיב לא תאכלו הוי איסור הנאה ג"כ א"כ תו ילפינן ג"כ מינה להיכא דכתיב לא יאכל לא תאכלו דג"כ הוה הפי' כן בין איסור אכילה ובין איסור הנאה דמנ"ל לומר כן דלמא גילה התורה דוקא בלשון לא תאכלו אבל היכא דכתיב לא יאכל לא תאכל הוה הכוונה רק איסור אכילה אבל לא איסור הנאה. אולם באמת י"ל דהואיל דגלי קרא דלא תאכלו הוה הפי' איסור הנאה ג"כ א"כ גם לא יאכל ולא תאכל ג"כ הוה הכוונה איסור הנאה ג"כ דאין סברא לחלק בין לשון לא תאכלו ללשון לא יאכל ולא תאכל דדוקא לא יאכל הוא דמורה יותר איסור הנאה מלא יאכל לא תאכל לחזקיה משא"כ לר' אבהו א"כ לא יאכל ולא תאכל שוין ללשון לא תאכלו ונוכל לומר שפיר דעיקר מה דסובר ר' אבהו דכ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו הוי איסור הנאה הוה הפי' מדגלי קרא גבי נבילה היתר הנאה וע"כ לאשמעינן דכל היכי דכתיב לא תאכלו הוה איסור הנאה וה"ה להיכא דכתיב לא יאכל לא תאכל דכל הני ג' לשונות שוים הם ועיין בתוס' כאן ד"ה כל מקום מ"ש בזה ומדגלי קרא גבי נבילה היתר הנאה שמעינן לכל דוכתי דכתיב הני לישני דאסור בהנאה ג"כ ואף דהלשון דא"ר אבהו כ"מ שנאמר לא יאכל כו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרע לך בנבילה משמע קצת דהלשון זה בעצמו מורה איסור הנאה ג"כ מ"מ סוגית הש"ס מורה דעיקר מה דאמרינן דכל הני ג' לישני מורין איסור הנאה ג"כ הוא רק מכח דחזינן דגלי קרא היתר הנאה בנבילה שמעינן דהני ג' לשונות מורין איסור הנאה ג"כ דהא הש"ס בפסחים שם קאמר בשלמא לר"מ דאמר א' גר כו' בין במכירה בין בנתינה מדאיצטריך קרא למישרי נבילה בהנאה הא כל איסורין שבתורה אסורין בין באכילה ובין בהנאה אלא לר"י דאמר דברים ככתבן הוא דאתא הא כל איסורים שבתורה מנ"ל דאסורין בהנאה נפקא ליה מלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה כו' יעו"ש מבואר מזה דהני ג' לישני אינן מורין איסור הנאה מצד הלשון בעצמן רק מכח דחזינן דגלי קרא פ"א היתר הנאה הוא דידעינן דהני לשונות מורין איסור הנאה ג"כ וז"פ:
ב והנה לכאורה י"ל דמנ"ל לר' אבהו כן נימא דלשון לא תאכלו ולא תאכל ולא יאכל הוה מצינן לפרש בין איסור אכילה ובין איסור הנאה, וגלי רחמנא בנבילה היתר הנאה למילף מינה. לכל דוכתי דכתיבא הני ג' לישני היינו רק איסור אכילה אבל בהנאה שרי ונימא דילפינן מנבילה דגלי רחמנא בנבילה היתר הנאה בפירוש לאורויי לן דכל היכא דכתיבא הני לישני הוי הכוונה רק איסור אכילה בלבד ולא איסור הנאה ולכאורה י"ל בזה:
והנלע"ד ליישב זה ע"ד פלפול קצת ובהקדם מה שהקשה הצצ"ח בשם יש מקשים דלמה לן קרא גבי נבילה לגלות היתר הנאה מקרא דלגר אשר בשעריך תיפוק ליה מדכתיב גבי בור ונפל שמה שור או חמור וכתיב גביה והמת יהיה לו א"כ שמעינן דנבילה מותר בהנאה וכתב לתרץ דהו"א דקרא קאי על חמור דהוא בהמה טמאה דלא חל נבילה על בהמה טמאה דאין איסור חע"א וכדפסק הרמב"ם בפ"ד ממ"א דאין איסור נבילה חל על איסור טומאה אלא שקשה על זה התירוץ דהא הטעם דלא חל איסור נבילה על איסור טומאה משום דאין איסור חע"א וכ"ז אם נבילה מותר בהנאה אבל אם נבילה תהיה אסור בהנאה א"כ הוי נבילה איסור מוסיף על איסור טומאה לשיטת הרמב"ם דאיסור הנאה הוי איסור מוסיף וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דנילף דנבילה מותר בהנאה מקרא דוהמת יהיה לו. וראיתי כי הצל"ח בעצמו העיר בזה וגם דאיכא עוד קרא בשור שנגח שור רעהו כתיב וגם את המת יחצון יעויין בצל"ח שם בפסחים בסוף הסוגיא שם כד"ה ר' אבהו סבר אותו למעוטי הני יעויין שם היטב מ"ש בזה:
ומעתה נוכל לומר דשני הקושיות הללו מתורצים חדא בירך חברתה דאם היה כתוב רק וגם את המת יחצון והמת יהיה לו הו"א דנהי דידעינן משם דנבילה מותר בהנאה הו"א דנילוף משם לכל התורם כולה דכל היכא דכתיב לא תאכלו הוה רק איסור אכילה אבל לא איסור הנאה וא"כ ה"ה להיכא דכתיב לא, יאכל לא תאכל ג"כ הוי רק איסור אכילה בלבד ולא איסור הנאה והשתא דכתב לן קרא בפירוש גבי נבילה לגר אשר בשעריך דחזינן דמותר בהנאה ול"ל קרא הא שפיר ידעינן זה מקרא דוהמת יהיה לו או מקרא דגם. את המת יחצון והי"ל תו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. ואפי' אם נימא דשני כתובין הבאין כאחד מלמדין י"ל דהכא איכא ג' כתובין דהא כתיב גבי נזקי בור והמת יהיה לו וגם גבי שור שנגח כתיב וגם את המת יחצון. וא"כ אמרינן דבכ"ד דכתיב לא תאכלו הוה איסורי הנאה ג"כ וה"ה להיכא דכתיב לא יאכל ולא תאכל. ויש לעשות עוד סמוכין לזה עפי"ד התו"י במסכת קידושין ומהרש"א שם על (דף ל"ה ע"א) בד"ה אלא למ"ד תפילין וז"ל שם ואומר השר מקוצי דא"צ למיגמר מראיה כפירש"י הכא אלא כיון דמצה והקהל הוי שני כתובין אין מלמדין חיוב אלא פטור וכן בכל דוכתא דאמרינן שני כתובין אין מלמדין הא איפכא מלמדין בלא שום קרא עכ"ל תו"י ומהרש"ל נדחק בזה וא"צ ודוק עכ"ל המהרש"א שם וכבר ביארתי בכמ"ד הכוונה בזה דהיכא דאיכא שני כתובים הבאים כאחד דאין מלמדין הוי כאילו כתב לן קרא להיפוך וילפינן משני כתובים הללו דבכל דוכתי הוה ההיפוך ממה דגלי קרא כאן והארכתי בזה בכמ"ד. ומעתה א"ש הכא דהואיל דכאן גבי נבילה כתיב לא תאכלו וגלי לן קראי שני כתובים להיתר הנאה וא"כ אמרינן דבנבילה דכתיב לא תאכלו גלי לן ב' קראי היתר הנאה הא בכ"ד דכתיב לא תאכלו הוי הכוונה גם איסור הנאה וא"כ אמרינן תו ה"ה להיכא דכתיב לא יאכל לא תאכל הוה ג"כ הפי' איסור הנאה ג"כ ושפיר קאמר ר' אבהו דילפינן לה מנבילה דגלי קרא היתר הנאה בנבילה הא בכ"ד אסור בהנאה וזה דוקא לר"מ דס"ל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין ואפילו אם נימא דר"מ ס"ל דש"כ הבאין כאחד מלמדין וכמו שנראה קצת מגמרא דמסכת קידושין (ל"ה) במסקנא שם הלא איכא הכא שלשה כתובים אחד גבי נזקי בור ואחד בנזקי קרן וא' גבי נבילה. אבל לר' יהודה דסובר דברים ככתבן וא"כ לית לן רק שני כתובין אי גבי נזקי בור וא' גבי נזקי קרן ור' יהודה ס"ל ב' כתובין הבאים כאחד מלמדין כדאיתא במסכת סנהדרין (ס"ז) ע"ש פריך הש"ס לר"י מא"ל ומשני דיליף לה מאותו אי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה. והיינו דיליף לה מקרא דאותו דהוא מיותר לגמרי ודוק בזה:
[לד] שם ע"א ת"ר ממשמע שנאמר סקול יסקל השור כו' כל הסוגיא. ולכאורה יש להקשות לפי סוגית הש"ס במסכת, יומא (דף ל"ו ע"ב) אר"י בלאו דנבילה קא מיפלגי ר"ע סובר לאו מעליא הוא וריה"ג סובר לאו לאו מעליא הוא ועי' ברש"י ותוס' שם דאין לוקין על לאו דנבילה לריה"ג לפום האי שינויא דרב ירמיה דמיחשב ליה לאו הנל"ע א"כ קשה דלמא אתא קרא דולא יאכל את בשרו לאוקמיה בלאו גמור וללקות עליו והרבה יש לפלפל בזה אולם חדאי נפשי כי מצאתי אח"כ במקנה על מסכת קידושין (דף נ"ו ע"ב) על סוגיא דידן וגם בפני אריה על מסכת ב"ק כאן העירו בזה ופלפלו הרבה וע"כ קצרתי. ולעד"נ דנוכל לומר בזה דהא רש"י ז"ל ביומא שם בד"ה וריה"ג סבר לאו דנבילה אע"ג דע"כ עשה דבתריה מעיקרא משמע הואיל ובתריה דלאו כתיב אין לוקין עליו דלא דמי ללאו דחסימה כו' ע"ש. ונראה מדברי רש"י דעיקר הטעם הוא הואיל דסמכי' הכתוב להאי לגר אשר בשעריך ללא תאכלו כל נבילה וא"כ היה אפשר לפרש להברייתא דילן אליבא דרב ירמי' בשיטת ריה"ג דהכי קאמר איני יודע שנבילה הוא ואסורה באכילה ומדכתביה רחמנא גבי שור הנסקל ולא יאכל את בשרו דמיותר הוא ואם נימא דאתא לאשמעינן דלוקין עליו א"כ תו שמעינן דנבילה דעלמא אין לוקין עליו ולמה אסמכיה הכתוב להאי לגר אשר בשעריך ללאו דלא תאכלו כל נבילה הלא ממילא ידעינן דאין לוקין על נבילה דעלמא מדהוצרכה התורה למיכתב גבי שור הנסקל ולא יאכל את בשרו וע"ז קאמרה הברייתא מגיד לך הכתוב שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה וא"כ לא שמעינן מקרא דלא יאכל את בשרו לנבילה כלל ואי לאו הסמיכות דלגר אשר בשעריך ללאו דלא תאכלו כל נבילה הוי לקי על לאו דנבילה ודוק:
[לה] (א) שם ע"א וממאי דלא יאכל את בשרו להיכא דשחטי' כו' נכתוב רחמנא לא יהנה כו' כל הסוגיא. והנה בכאן הקושיא גלוי' לשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' מאכלות אסורות הט"ז דעל הנאה אין לוקין א"כ מאי קאמר הש"ס דנכתוב רחמנא לא יהנה הלא עיקר הטעם דאין לוקין על הנאה הוא משום דאפקיה רחמנא בלשון אכילה ואמרינן דכל שהוא רק הנאה ואינו אוכלו מיקרי שלא כדרך הנאתן ועיי"ש בהה"מ ועיין במלמ"ל בפ"ה מהל' יסוה"ת שהאריך בזה וא"כ אי היה כתוב לא יהנה הו"א דלוקין על הנאה הואיל דלא כתיב בלשון אכילה והוי כמו כלאי הכרם דלוקין על הנאה וכן עכו"ם הואיל דלא כתיב אכילה והתורה רצתה שלא ילקה על הנאה דשור הנסקל ומש"ה כתבה רחמנא בלשון לא יאכל וי"ל עוד בזה:
והנלע"ד בזה דנהי דאמרינן דאין לוקין על הנאה והואיל דאפקי' קרא בלשון אכילה הוא דוקא היכא דילפי' איסור אכילה והנאה מחד קרא אמרינן דהואיל דילפינן תרווייהו אכילה והנאה מחד קרא הוא דאמרינן דעיקר אתא לאכילה הואיל דכתיב בלשון לא יאכל ואמרינן דאין לוקין על הנאה הואיל דכל שאינו אוכלו מיקרי שלא כדרך אכילתן וכסברת הה"מ הנ"ל משא"כ היכא דאיסור אכילה לא ילפינן מהאי קרא ורק האי קרא אתא רק להנאה אף דכתיב בלשון לא יאכל ג"כ היינו אומרים דלוקה על ההנאה וא"כ גם אם הי' כתוב לא יאכל גבי שור הנסקל הואיל דאכילה דאסור ידעינן הואיל דהוא נבלה ואתא קרא רק לאיסור הנאה שפיר היינו אומרים דלוקין על הנאה ג"כ אף דכתיב לא יאכל וא"כ שפיר פריך הש"ס דא"כ לכתוב קרא לא יהנה וז"נ לע"ד:
וא"ל דהא אם הי' כתוב לא יאכל אף דאתי רק להנאה לא הי' לוקה הואיל דלא מפורש בהדיא רק דילפינן לה מאם אין ענין והלח"מ שם בפ"ט מהל' מ"א ה"ב כתב דכל שאינו מפורש בקרא רק דידעינן לה מבאם אין ענין לא לקי יעו"ש והמלמ"ל בהל' יסוה"ת בהג"ה הביאו ומפלפל בדבריו ומבאר להיפוך יעוש"ה והרבה י"ל בדבריו ואכ"מ. מיהו הכא א"ש גם להלח"מ הנ"ל דהואיל דבאמת לשון לא יאכל כולל שניהם אכילה והנאה בזה י"ל דהואיל דעל אכילה לא צרכינן קרא א"כ בכה"ג שפיר הי' לוקין על הנאה ודוק. שוב ראיתי בשעה"מ פ"ה מהל' יסוה"ת שהקשה ג"כ קושיא זו ועיי"ש שתי' דזהו באמת קושית הש"ס דנימא דעיקר קרא אתא ללקות על הנאה דאיסור הנאה ידעינן מקרא דבעל השור נקי יעוש"ה בדבריו וגם לדבריו צ"ל הסברא הנ"ל דבזה גם הלח"מ מודה והבן:
ב עוד בדרך אחר נלע"ד ליישב קושיא הנ"ל ובהקדם יבואר קצת סוגיא דפסחים שם (דף כ"ד ע"ב) אר"א אר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן למעוטי מאי אר"ש בר אשי למעוטי שאם אכל חלב חי שפטור איכא דאמרי אר"א אר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן למעוטי מאי אר"ש ב"א למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהוא פטור וכ"ש אוכל חלב חי שהוא פטור כו' כל הסוגיא. והנה נראה דהני תרי לישני פליגי בזה אי לוקין על ההנאה דל"ק סובר דאין לוקין על הנאה אפילו הוא כדרך הנאתן ומש"ה נקיט דוקא על דרך אכילתן דאם הוא שלא כדרך אכילתן אין לוקין ולישנא בתרא סובר דעל ההנאה לוקין ורק אם הוא כדרך הנאתן. וכן מוכח לישנא דהש"ס בפסחים לל"ב דאין לוקין אלא כדרך הנאתן למעוטי מאי ארשב"א למעוטי הניח חלב חי של שוה"נ ע"ג מכתו שהוא פטור ופירש"י בד"ה חלב אין דרך הנאתו אלא בהבערה ולמשוח עורות ולא לרפואה וכ"ש אוכל חלב חי עכ"ל. הרי דהא דאין לוקין על ההנאה הוא רק משום דהוא שלא כדה"נ הא אם נהנה ממנו כדה"נ לוקין על ההנאה. והנה הרמב"ם שפוסק בפ"ח מהל' מ"א הל' ט"ז דאין לוקין על ההנאה הוא כל"ק ולכאורה י"ל בזה דהא בכ"ד פוסק הרמב"ם כל"ב:
ועיין ברמב"ם פי"ד מהל' מ"א ה"י וז"ל כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהן עד שיאכל אותן דרך הנאה חוץ מבב"ח וכלאי הכרם לפי שלא נאמר בהן אכילה אלא הוציא איסור אכילה בלשון אחרת בלשון בישול ובלשון הקדש לאסור אותן ואפילו שלא בדרך הנייה עכ"ל. וכתב הכ"מ מימרא דר"י וכל"ב בפסחים (כ"ד) ע"ש ואם נימא דהרמב"ם פוסק כל"ב א"כ אמאי אין לוקין על הנאה ולעיל שם בפ"ח כתב הה"מ הטעם דאין לוקין על הנאה הוא משום דכל דבר שראוי לאכול כל שאינו אוכלו מיקרי שלא כדרך הנאתו עיי"ש וא"כ א"ש ג"כ דברי הכ"מ הנ"ל. אולם י"ל דהא הש"ס בפסחים שם קאמר דלל"ב דאמר אין לוקין עליהם אלא כדה"נ למעוטי הניח חלב של שוה"נ ע"ג מכתו אבל אם נהנה מן החלב של שוה"נ למשוח עורות או להדלקה לוקין עליו והלא הרמב"ם כללא כייל דאין לוקין על הנאה ולכאורה י"ל בזה ועיין מלמ"ל פ"ה מהל' יסוה"ת ובשעה"מ שם:
ולענ"ד הי' נראה ליישב כל הנ"ל דנוכל לפרש סוגית הש"ס כאן בב"ק (דף מ"א) ולתרץ הקושיא הנ"ל שהקשה השעה"מ על הרמב"ם דלשיטתו דאין לוקין על הנאה א"כ מאי קאמר הש"ס לכתוב רחמנא לא יהנה הלא אי הי' כתוב לא יהנה הי' לוקה על הנאה דנוכל לומר דזה הוא באמת הפי' בסוגיא דידן כאן דקאמר הש"ס אמרי הנ"מ היכא דנפיק לי' איסור אכילה ואיסור הנאה מקרא דלא יאכל אבל הכא דאיסור אכילה מסקול יסקל נפקא אס"ד האי לא יאכל את בשרו איסור הנאה הוא נכתוב רחמנא לא יהנה א"נ לא יאכל את בשרו ל"ל דאע"ג דעבדי' כעין בשר דשחטי' אסור והנה הש"ס קאמר כאן שני תירוצים חדא דנכתוב רחמנא לא יהנה ועוד את בשרו ל"ל ונלע"ד דזה הוא באמת כוונת הש"ס כאן במ"ש התירוץ הראשון א"כ נכתוב קרא לא יהנה והיינו דתי' זה אזלא ללישנא בתרא דר' אבהו אר"י דכל איסורין אין לוקין עליהן אלא כדרה"נ אבל כדרה"נ לקי וא"כ שפיר קאמר הש"ס דא"כ נכתוב קרא לא יהנה דהא גם אי כתיב לא יאכל ג"כ לקי על ההנאה ואם נימא דקרא קאי להיכא דסקלי' מסקל וא"כ לא צרכינן קרא על איסור אכילה רק על איסור הנאה בלבד וא"כ נכתוב קרא לא יהנה. וכ"ז הוא ללישנא בתרא דר"א א"ר יוחנן דלוקה על ההנאה אבל ללישנא קמא דאין לוקין על הנאה א"כ אכתי קשה קושית הש"ס דנימא דקרא דלא יאכל את בשרו אתי רק להיכא דסקלי' מסקל ולאיסור הנאה ואי משום דנכתוב קרא לא יהנה הא אם הי' כתוב לא יהנה הי' לוקה על הנאה ובאמת הדין הוא דאין לוקין על ההנאה ומש"ה הוצרך לכתוב דוקא לא יאכל ועל זה משני הש"ס א"נ לא יאכל את בשרו ל"ל והיינו דלמה לי את בשרו וע"כ דאתא לאסור אפילו דעבדי' כעין בשר וא"כ לפ"ז ל"ק כלל קושית השעה"מ הנ"ל דזה תליא באמת בהני שני תירוצי של הש"ס וכמו שפירשתי:
וא"כ הואיל דהני תרי תירוצים של הש"ס כאן תליא בשני לישנא דר"א א"ר יוחנן והתי' הראשון כאן אזיל ללישנא בתרא דר"א א"ר יוחנן דלוקין על ההנאה והתי' השני כאן אזיל כלישנא קמא דר"א אר"י דאין לוקין על הנאה חזינן דהש"ס סתם כאן בתי' השני כלישנא קמא דר"א אר"י דאין לוקין על הנאה ומש"ה פוסק הרמב"ם בפ"ח מהל' מ"א ה' ט"ז דאין לוקין על ההנאה וכסתימת הש"ס כאן בתירוץ השני. ומ"ש הרמב"ם בפי"ד מהל' מ"א ה"י כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותן דרך הנאה כו' הוא באמת כלישנא קמא דר"א אר"י ורק הש"ס נקיט דרך אכילתן והרמב"ם נקיט דרך הנאתן אבל הכוונה הוא שיאכל אותם כדרך אכילתן ואם אכל חלב חי פטור הואיל דאין זה דרך אכילתן אבל על הנאה פטור ואין לוקין והוא באמת כלישנא קמא דללישנא בתרא לוקין על הנאה אם הוא כדרך הנאתן ויותר אין שום נ"מ בין ל"ק ובין ל"ב והרמב"ם הא פוסק דאין לוקין על איסור הנאה וע"כ דפוסק כלישנא קמא ודוק:
ג ויש לעשות עוד סמוכין לזה מהירושלמי דמס' פסחים פ"ב ה"א ובערלה פ"ג ה"א והנה הרבה דברים שמעינן מהירושלמי ואעתיק בכאן תורף הענין בקצרה ז"ל הירושלמי בפסחים ר' אבהו בשם ר"א כ"מ שנאמר לא תאכל לא תאכלו לא יאכלו את תופס איסור הנייה כאיסור אכילה עד שיבא הכתוב ויפרש לך כשם שפירש לך באבר מן החי ונבלה וכי מה פירש לנו באבמ"ה ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו [פי' דבשר בשדה קאי על אבהמ"ח ובש"ס דילן חולין (ק"ב ע"ב) קאמר ר' יוחנן שם לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבמ"ה ובשר בשדה כו' זה בשר מן החי ובשר מן הטריפה רשב"ל אמר לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבמ"ה ובשר מה"ח ובשר בשדה טריפה זה בשר מן הטריפה. ואולי כוונת הירושלמי כאן על בשר מן החי דלר"י ילפינן מקרא דבשר בשדה וכתיב בי' לכלב תשליכון אותו ומותר בהנאה] וכי מה פי' לנו בנבלה ל"ת כל נבלה לגר אשר בשעריך עכ"ל הירושלמי. ולכאורה י"ל למה הוצרך הירושלמי להביא משני מקראות ממה דהותר אבמ"ה בהנאה ונבילה הותר בהנאה ונוכל לומר על הדרך שכתבתי לעיל דהיינו הואיל דאיכא שני כתובים המתירים בהנאה אע"ג דכתיב לא תאכלו וא"כ למ"ד שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין הוה כאילו כתיב קרא בפירוש לאסור בהנאה בכל דוכתא ועיין לעיל בפרקין [אל"ג אק"ב] מ"ש בזה: עוד שם בירושלמי תני חזקי' ופליג וכי מי אסרו לכלב והא כתיב כל חלב כו' והכתיב על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה א"ר אבהו קיימתיה בגיד הנשה שבנבילות [ופירשו המפרשים ז"ל בערלה ובכאן בפסחים בזה פירושים חילוקים בהקושי' הגאון מוהרא"פ ז"ל על מס' ערלה מפרש והכתיב ע"כ לא יאכלו וקיי"ל דמותר דתנן ירך שנתבשל בהגיד הנשה אם יש בה בנ"ט וכו' וה"נ אר"נ התם בששים ואלו הי' מאיסורי הנאה הי' אוסר ביותר מששים עכ"ל ודבריו נפלאו ממני דהיאך מפורש כן דאיסורי הנאה אינם בטלים בששים והש"ס במס' ע"ז (דף ע"ד ע"א) דקחשיב במתני' אלו אסורין ואוסרין בכ"ש יי"נ כו' ושור הנסקל הא מסיק הש"ס שם דוקא היכא דהוא דבר שבמנין ואיסורי הנאה אבל איסור הנאה בלחוד בטל יעו"ש וכן מפורש להלכה ברמב"ם פט"ו מהל' מ"א ה"ו נמצאת למד שכל איסורין שבתורה בין איסורי מלקות בין איסורי כרת בין איסורי הנייה שנתערבו במאכל המותר מין בשא"מ בנ"ט מב"מ שא"א לעמוד על הטעם בששים או במאה או במאתים כו' וא"כ התם גבי ירך שנתבשל בה גיד הנשה דעיקר הוא רק משום הטעם ולא שייך דבר שבמנין בודאי לכ"ע בטל אפילו אם הי' גיד הנשה אסור בהנאה ודבריו צ"ע אצלי והנכון כמו שפי' הגאון בעל קרבן העדה דהקושיא הוא מהא דקתני במתני' חולין (צ"ג ע"ב) שולח אדם ירך לנכרי וגה"נ בתוכה מפני שמקומה ניכר הרי מפרש דמותר בהנאה וגם במה שתי' הירושלמי אר"א קיימתיה בגיד הנשה שבנבלות ופי' המפרשים ז"ל בגה"נ שבנבלות הוא דמותר בהנאה כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה והלכך מותר לשלחה לעכו"ם כיון דגיד בתוכה וידע הישראל שרואהו בתוכו דמסתמא נבלה הוא ולא יאכלנה אבל גה"נ של כשרה אסור בהנאה עכ"ל. והנה לפירושם חולק הש"ס דילן שם במס' חולין (דף צ"ד) על זה כמבואר בסוגיא שם למעיין היטב וגם דלא פסקינן כן להלכה דהא הרמב"ם פוסק דכ"מ שנאמר לא יאכל לא יאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וא"כ הי' לו לפסוק דגה"נ של כשירה אסור בהנאה ובכמ"ד בש"ס מוכח להיפוך ואין להאריך בזה:
ובאמת בש"ס דילן בפסחים (כ"ב) פריך הש"ס ג"כ לר"א מהאי דגה"נ ומשני הש"ס קסבר ר"א כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה ופירש"י והרי לך היתר הנאה בלאו דגיד הנשה לא שנא נבילה ול"ש כשירה עכ"ל. ובאמת נוכל לפרש גם הירושלמי כן קיימתי' בגה"נ של נבילות דמותר בהנאה ומשום דכשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה וה"ה לכשירה ג"כ וי"ל בזה]: עוד בירושלמי והא כתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה א"ר אבא מרי אחוי דר' יוסי שנייה היא שקבע הכתוב זמן [והיינו הואיל דלאחר הבאת העומר יהי' מותר ולכאורה גם בחמץ כן דלאחר הפסח יהי' מותר וצ"ל דהירושלמי נקיט זה למ"ד דחמץ לאחה"פ אסור בהנאה ושם בירושלמי לקמן ה"ב הביא פלוגתא בזה וכן כאן בסוגיא זו בירושלמי דקאמר ר' אבהו בשם ר"י העושה איספלנית משור הנסקל ומחמץ שעבר עליו הפסח אינו לוקה כו' והלא חמץ שעבר עליו הפסח הוא רק מדרבנן וסבור הייתי לומר כי ט"ס יש וצ"ל חמץ בפסח. אולם שבתי וראיתי כי י"ל דס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מן התורה וא"כ ה"נ שפיר קאמר הירושלמי הכא על חדש שנייה הוא שקבע לו זמן שלאחר הבאת עומר מותר אבל חמץ לעולם אסור זה החמץ. ועוד יש לומר דיש חילוק בין חדש לחמץ דחדש מותר להשהותו עד שיביא העומר ושפיר קאמר שני' הוא שקבע לו זמן אבל חמץ עובר בב"י וב"י ואיכא עליו עשה דתשביתו וי"ל בזה. והש"ס דילן מתרץ קושיא זו מחדש דכתיב קצירכם]. עוד בירושלמי והא כתיב לא תאכלום כי שקץ הם א"ר מיעט איסור הנייה שבו ר' אבהו בשם ר' יוחנן העושה איספלנית משור הנסקל ומחמץ שעבר עליו הפסח אינו לוקה שאין לא תעשה שבו מחוור מכלאי הכרם לוקה א"ר חנינא פן תקדש פן תוקד אש מערלה צריכה עשה לרחקו כתיב כו' [ועיין בירושלמי ערלה הנוסחא בזה ויש לי לפרש גם כפי הנוסחא הכתובה לפנינו כאן וקצרתי]. מתניתא פליגי על ר"י ממשמע שנאמר סקול יסקל השור וכי אין אנו יודעים שבשרו אסור באכילה מת"ל לא יאכל את בשרו בא להודיעך שכשם שהוא אסור באכילה כך הוא אסור בהנייה מה עבד לה ר' יוחנן פתר לה בשקדמו הבעלים ושחטוהו כו' ועיין בפירוש המפרשים שם:
והנה שמעינן מהירושלמי דר' אבהו בשם ר' יוחנן סובר דאין לוקין על איסור הנאה הואיל דאין הלאו שבו מחוור והיינו הואיל דאכילה והנאה ילפינן מחד קרא ופשטא דקרא קאי רק על אכילה ומש"ה לא לקי על הנאה והוא ע"כ כלישנא קמא דר' אבהו א"ר יוחנן בפסחים (כ"ד) דס"ל דאין לוקין על הנאה ומש"ה סתם הש"ס כאן בב"ק תירוצא בתרא אליבא דהאי לישנא ופוסק הרמב"ם ז"ל כן. רק שיש לעיין על הירושלמי מדוע נקיט דוקא אספלנית משור הנסקל דהא זה הוה שלא כדרך הנאתו הלא לפום האי טעמא שכ' הירושלמי הואיל דאין לא תעשה שבו מחוור אפילו אם הוא כדרך הנאתו ג"כ לא לילקי ובקרבן עדה הניח בצ"ע אם לא שנדחקו דנקיט זה אגב חמץ ואכתי צ"ע:
ד והנה ראיתי בספר פני אריה הנספח לספר פ"י בב"ק שהאריך בסוגיא זו למאוד ואנקוט חדא שהקשה דלמה לי קרא בשור הנסקל דאסור בהנאה הי"ל למילף ק"ו מערלה שלא נעבדה בו עבירה אסור בהנאה ק"ו לשור הנסקל שנעבדה בו עבירה וא"ל מה לערלה שלא היתה לו שעת הכושר איכא למימר בב"ח יוכיח שהיתה לו שעת הכושר ואסור בהנאה ואפילו לר"ש דס"ל בב"ח מותר בהנאה איכא למימר חמץ בפסח יוכיח כדאמרינן בפרק כ"ש (כ"ה) ולריה"ג דס"ל דחמץ מותר בהנאה איכא למימר בב"ח יוכיח אע"כ דה"ק אין לי אלא באכילה דאיכא מלקות בהנאה מנין דאיכא מלקות ומש"ה לא ילפינן מק"ו דאין מזהירין מן הדין אלא לשיטת הרמב"ם דאין לוקין על הנאה א"כ תיקשי ל"ל קרא נילף מק"ו מערלה ומכח קושיא זו העלה דבר חדש דגבי שור הנסקל גם הרמב"ם מודה דלוקה על הנאתו והטעם בזה דהא מאי דסובר הרמב"ם דאין לוקין על הנאה הוא משום דפוסק כר' אבהו והי"ל לאו שבכללות כיון שכולל אכילה והנאה ואין לאו של הנאה מפורש ומש"ה אין לוקין משא"כ בשור הנסקל דילפינן מבעל השור נקי או מאא"ע גם הרמב"ם מודה דאיכא מלקות ובזה כתב פרפרת נאה ומתקבל במה דאמר רב שימי בר אשי בפסחים (כ"ד ע"ב) ללישנא בתרא למעוטי מאי למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו ודקדק דוקא בחלב של שור הנסקל דבשור הנסקל לוקין על הנאתו ודוקא אם הוא כדרך הנאתו יעוש"ה שהאריך בזה ובפלפול עמוק בכל השיטה. ולא אדע מה יענה הגאון ז"ל לדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' מאכלות אסורות הכ"ב וז"ל ולא נאמר בשור הנסקל ולא יאכל את בשרו והיאך הי' אפשר לאכלו אחר שנסקל והרי הוא נבלה אלא לא בא הכתוב אלא להודיעך שכיון שנגמר דינו לסקילה נאסר ונעשה כבהמה טמאה ואם קדם ושחטו שחיטה כשרה ה"ז אסור בהנאה ואם אכל מבשרו כזית לוקה וכן כשיסקל לא ימכר ולא יתננו לכלבים ולא לעכו"ם לכך נאמר לא יאכל את בשרו כו' הרי שדקדק הרמב"ם בלשונו הטהור וכתב ואם אכל מבשרו כזית לוקה ומשמע אבל על הנאה לא לקי דאזיל לשיטתו דאין לוקין על הנאה ואין חילוק בין שור הנסקל לשאר איסורי הנאה וצ"ע כעת:
[לו] שם תוס' ד"ה איני יודע שהיא נבלה וא"ת איצטרך לבן פקועה לרבנן דר"מ דלא בעי שחיטה כו' יעו"ש מה שתי' בזה. ובשמ"ק הביא ג"כ קושיא זו בשם הרבה ראשונים ז"ל ומה שתירצו בזה ובד"ה אינו יודע וז"ל באה"ד ורבינו ישעי' תירץ הא דלא משני דאיצטריך משום בן פקועה משום דמ"מ נחירה טפי והאריך עוד עיי"ש והנה מ"ש מ"מ נחירה טפי הוא ט"ס וצ"ל נחירה בעי. והנה שמעינן מדבריו ז"ל דמה"ת בעי נחירה עכ"פ ובש"ע לא מצאתי דעה זו וגם לא בב"י ורק דבעי שחיטה מדרבנן אבל מדאורייתא ליבעי נחירה לא מצאתי כלל וגם דלפ"ד רבינו ישעי' הנ"ל צרכינן לומר דבן פקועה שמת מיתת עצמו אסור באכילה ודוקא כי נחר לי' שרי והוא דבר חדש מאד:
ועיין מס' חולין (דף ע"ה ע"א) פלוגתא אי בן פקועה מקבל טומאה מחיים ופסקינן כרבנן דסברי דלא מקבל טומאה מחיים דנהי דא"צ שחיטה מ"מ חי הוא ודומה לדגים ועיין ברמב"ם פ"ב מהל' טומאת אוכלין ה"ו. ולענין שבת אם שחט לבן פקועה בשבת בודאי דחייב משום נטילת נשמה. ועיין בפר"ד להגאון בעל מלמ"ל דרך האתרים דרוש ראשון הביא שם במה שהיו מחולקין יוסף עם אחיו השבטים לענין מפרכסת וכ' שם וז"ל וראיתי להרב מוהר"ש יפה שכתב בשם רבו ז"ל שטעות יוסף הי' שראה את אחיו אוכלים בן פקועה בלא שחיטה דשרי כדאיתא בפרק בהמה המקשה ויוסף לא ידע שהוא בן פקועה עכ"ד. ונוראות נפלאתי על הרב כו' והאריך בזה עד לבסוף שכתב כללו של דבר אין חילוק כלל בין מפרכסת לבן פקועה. עוד אני חמי' בשיטת רבו הלזו דמוקי טעותו של יוסף בבן פקועה שלא הי' יודע שהוא בן פקועה דהא פשיטא לי דבן פקועה נהי דלא בעי שחיטה אבל נחירה מיהו בעי ואי לא אסור משום לא תאכלו על הדם שהרי כתב הרמב"ם בפ"א מהל' מ"א ה"ב ואסור לאכול מן השחיטה כל זמן שהיא מפרכסת והאוכל ממנה קודם שתצא נפשה עובר בל"ת והרי הוא בכלל לא תאכלו על הדם ע"כ ופשיטא דלא גרע בן פקועה ממפרכסת וא"כ מה הוא שראה יוסף באחיו אם ראה שהיו חותכין קודם שתמות א"כ נמצא שגם השבטים טעו דנהי דלית בה משום אבמה"ח הא איכא משום לא תאכלו על הדם ואם חתכו לאחר נחירה הרי אין כאן לתא דאבמה"ח והי' לו לומר שאוכלים נבלות כיון שלא ידע יוסף שהוא בן פקועה כו' עכ"ד המלמ"ל:
והנה לא אבין דברי המלמ"ל הנ"ל דהא שכתב הרמב"ם שהאוכל ממפרכסת קודם שת"נ הוא עובר על לא תאכלו על הדם הוא דוקא אם אוכל אז ממנה קודם שת"נ אבל אם חתך מבהמה מפרכסת והניח החתיכת בשר עד שת"נ בודאי דלא שייך לאו דלא תאכלו על הדם ורק איסור מבליע דם באיברים הוא דאיכא והוא רק דרבנן ורק אבמה"ח אסור לעולם וא"כ שפיר י"ל דהשבטים חתכו מבן פקועה ויוסף לא ידע שהוא בן פקועה וסבור שהוא אבמה"ח ונוכל לומר שבאמת המתינו מלאכול עד שת"נ של הבהמה ומה שלא אמר יוסף עליהם שאוכלים נבלות הלא אם איכא איסור אבמה"ח לא חל איסור נבלות כלל וגם שיוסף לא אמר עליהם רק שעוברים על אבהמ"ח שהוא מן השבע מצות. והנה שמעינן מדברי המלמ"ל הנ"ל דסובר דאפילו בבן פקועה דניתר בשחיטת אמו מ"מ אם חתך ממנו אבמה"ח ואכלו עובר על לא תאכלו על הדם אפילו אכלו לאבר כשכבר מתה הבהמה והוא הולך כשיטת רבינו ישעי' הנ"ל המובא בשמ"ק כאן דבעי נחירה עכ"פ מה"ת וחידוש שלא הביא המלמ"ל ראיה לדבריו מן רבינו ישעי' הנ"ל:
וראיתי בפרמ"ג יו"ד (סי' י"ג) בשפ"ד סק"ג וז"ל ודע שאני נסתפקתי בספרי ראש יוסף אם מותר להושיט אבמ"ה של בן פקועה לב"נ מי אמרינן דדמי לחתוך בשר מפרכסת דשרי להושיט דליכא מידי כמ"ש (בסי' כ"ז) או דילמא אכתי לא דמי להתם דהא שה מעליא הוא ורהיט ואזיל ופודין בו כמבואר סי' שכ"א א"כ יש לאסור לב"נ והדבר צ"ע עכ"ל. הנה לא נסתפק ז"ל אלא לב"נ אבל לישראל בודאי דשרי וע"כ מיידי לאחר שת"נ דאל"כ אסור משום לא תאכלו על הדם וי"ל בזה. ועיין בטי"ד (סי' כ"ז) ובש"ע שם (ס"א) ובט"ז ובש"כ (סק"א) ומבואר שם דאם חתך ממפרכסת ואח"כ מתה הבהמה ליכא כלל איסור דלא תאכלו על הדם ועיין תבו"ש שם ובכו"פ ובפמ"ג שם האריך בביאור הדבר וי"ל בזה ועיין פרימ"ג במשב"ז שם ס"ס בד"ה קשיא לימ"ש בזה:
אחז"ר ראיתי בתורי"ד על קדושין (דף נ"ו) שכתב לתרץ הקושי' מבן פקועה וז"ל ובודאי בן פקועה שנגח והמית ממיתין אותו כדי לסלק הנזק מן העולם אבל בשרו אינו אסור דכבישרא בדקולא דמי ודמי לשור ששחטו בו שנים או רוב שנים והמית את האדם שאין בשרו נאסר כיון שהוא שחוט ע"ש ובריטב"א קדושין שם כתב לתרץ דהא ודאי כי אמר רחמנא סקול יסקל השור לאו משום קנסא דשור אלא משום קנסא דבעלים נמי הילכך ע"כ אסרי' באכילה לעולם ואפילו בבן פקועה דאי לאו מאי קנסא איכא לבעלים אלא ודאי שלכך אמרה תורה שיסקל כדי שיהא דינו כנבלה ואפילו בבן פקועה שאין טעון שחיטה עכ"ל ועיין כאן בשמ"ק סוד"ה איני יודע מ"ש בשם תלמידי הר"פ ועיין עוד שם בד"ה איני יודע מ"ש עוד בשם הרא"ה ז"ל והוא כמבואר בתורי"ד וריטב"א יעוי' היטב בזה:
ולע"ד י"ל מהא דקתני במס' עדיות פ"ו מ"א ריב"ב העיד כו' ושנסקל תרנגול בירושלים על שהרג את הנפש. ולכאורה י"ל למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת היל"ל דאינו נסקל וסתמא דעדיות הוא להלכה אליבא דכ"ע ולא הביא הש"ס משנה דמס' עדיות דסובר יש שחיטה לעוף מה"ת והלא הוה כבן פקועה ולשון שנסקל משמע דדינו לגמרי כשור הנסקל ולהריטב"א מובן שפיר אלא להתורי"ד נצטרך לומר דלא הוה כשור הנסקל לגמרי אלא דנסקל אבל לא הי' נאסר בהנאה כמו שור הנסקל וי"ל בזה:
מיהו לסברת הרבינו ישעי' הנ"ל דבן פקועה בעי נחירה מה"ת א"ש דהא במס' חולין (דף כ' ע"א) בתוד"ה לא אמרן כתבו דגם למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אבל נחירה בעי מה"ת א"כ א"ש הא דנסקל תרנגול בירושלים דהוא ממש כמו שור הנסקל דאסור בהנאה ודוק:
[לז] שם ע"ב והשתא דנפקא לי' איסור כו' בעל השור נקי ל"ל להנאת עורו כו' הנאת עורו מנ"ל נפ"ל מאת בשרו כו'. ולכאורה י"ל למ"ד אין בגידין בנ"ט וא"כ ליכא בגידין טעם בשר כלל ועץ בעלמא הוא וגה"נ עץ הוא והתורה אסרתו וא"כ הי' סברא לומר דגידין יהיו מותרין בהנאה דהא לאו בשר הן כלל ומ"מ יותר נופל עלייהו שם בשר מעל העור וא"כ מנ"ל דאתא קרא דאת בשרו על העור דילמא אתא רק על הגידין אבל העור שרי ובשלמא אם ילפינן זה מקרא דבעל השור נקי א"כ מלת נקי ממעט הכל אבל אם ממעטינן רק ממלת את בשרו א"כ יותר יש סברא למעט הגידין אבל עור מנ"ל דאסור בהנאה ולמ"ד יש בגידין בנ"ט א"ש דהרי הוא בשר ממש אבל למ"ד אין בגידין בנ"ט צ"ע לכאורה ועיין בתוד"ה נפקא משמע דריה"ג דריש אתים דאיהו דריש לקמן נקי מדמי ולדות וא"כ א"ש דהא ריה"ג אית לי' במס' חולין (דף ק"א ע"א) יש בגידין בנ"ט. מיהו ר"א סובר לקמן נקי מחצי כופר והגירסא כך ולהנך תנאי דמפקי לי' להא דבעל השור נקי לדרשא אחרינא כדבעינן למימר לקמן הנאת עורו מנ"ל ומשמע דקאי על ר' אליעזר א"כ אכתי צ"ל דר"א סובר ג"כ יש בגידין בנ"ט דאל"כ יקשה מה שהקשיתי: [לח] שם ת"ר ובעל השור נקי ר"א אומר נקי מחצי כופר כו' ע"פ הבעלים מודה בקנס הוא קסבר כופרא, כפרה ופירש"י בד"ה מודה בקנס פטור כי היכא דמיפטר מקטלא מיפטר נמי מכופר ול"ל קרא וה"ה דהוה מצי למיפרך אעד אחד פשיטא דפטור עכ"ל והטעם בדברי רש"י ז"ל דהואיל דבחיובי דקנס בעינן דוקא שני עדים אבל היכא דליכא שני עדים ליכא שום חיוב כלל וא"כ כי ליכא רק ע"א ליכא חיוב כלל ואפילו לשבועה לא קם דהא אפילו כי יודה לי' הבעלים לא מתחייב כלל ודוקא בממון שחייב לו רק שהוא כופר בזה קם ע"א לשבועה דהא כי יודה לי' הוא מתחייב לשלם אבל בקנס עדיין ליכא שום חיוב כלל כל שלא נתחייב ע"פ שני עדים בב"ר ומש"ה ע"א לא קם לשבועה בזה כנלע"ד בסברת רש"י ז"ל ועיין עוד ברש"י ד"ה מתכוין א"ל ברישא דראי' גדולה היא דלהאי ודאי איצטריך קרא אבל המית ע"פ ע"א כו' ראי' קטנה היא דאיכא לאותבי' מודה בקנס פטור ובע"א נמי איכא למימר פשיטא דלא מחייב דהא תרי בעינן לאפוקי ממונא ואפילו גבי מועד נמי פטור עכ"ל. והנה רש"י ז"ל אזיל לשיטתו דהקושיא הוא גם על המית ע"פ ע"א אבל מ"ש רש"י ז"ל בסוף דבע"א נמי איכא למימר פשיטא דלא מחייב דהא תרי בעינן לאפוקי ממונא כו' דזה אינו מובן לכאורה דהא במועד דהוה ממון א"כ ע"א יהי' מחייב שבועה עכ"פ ורש"י ז"ל נחית בזה מכח דלחייבו ממון בעינן שני עדים ולא נחית עלה מכח קנסא דבקנס ליכא חיוב כלל רק ע"פ שני עדים ובגמ"ד וא"כ נימא דגם בתם יהי' ע"א קם לשבועה וא"כ אם לא נשבע יהי' משלם ואיצטריך קרא ובעל השור נקי לפוטרו משבועה ג"כ דליכא שום חיוב כלל. וגם מה שנראה מדברי רש"י ז"ל דגם לפום ההו"א דכופרא קנסא זה דוקא בתם אבל במועד הוה ממונא מדקאמר רש"י ז"ל הלשון ואפילו גבי מועד נמי פטור ולא אדע מנ"ל לרש"י ז"ל זה דילמא אי אמרינן כופרא קנסא לעולם הוי קנסא ואפילו במועד דדוקא לענין תשלומי נזק שפיר איכא חילוק בין תם למועד אבל כופרא לעולם הוי קנסא ולכאורה י"ל טובא בכ"ז:
ב ועיין תוד"ה מודה בקנס הוא דקיי"ל פ"נ קנסא ונראה דהוה מצי למיפרך אע"א דאין סברא לומר שלא יחשוב מרשיע עצמו כשמודה ואינו רוצה לישבע ואע"ג דע"י העד בא עליו חיוב זה אלא הפשוט יותר נקיט עכ"ל מבואר בהדיא בתוס' דמה שנתחייב ע"י העד אכתי חשוב מרשיע א"ע הואיל דלא הוי החיוב ע"י שני עדים דבקנס לא הוי שום חיוב כלל אי ליכא שני עדים המחייבין אותו דהיינו שמעידין עליו בפני ב"ד וא"כ פשיטא דגם שבועה ליכא כלל נגד הע"א וכמ"ש בסברת רש"י הנ"ל. מיהו הראשונים ז"ל האריכו בזה וקצת מהראשונים סוברים דהקושיא שמקשה הש"ס כאן ע"פ הבעלים מודה בקנס הוא הוה הקושיא רק ע"פ הבעלים אבל על ע"א לא מקשה הש"ס דמודה בקנס הוא הואיל דעכ"פ מהני לענין שבועה דע"א מחייב שבועה עכ"פ וא"כ שפיר צרכינן קרא דבעל השור נקי למיפטרי' גם משבועה יעוי' ברשב"א כאן וגם הובא דבריו בשמ"ק כאן וז"ל והא דפריך וע"פ הבעלים ה"ה ע"פ ע"א אלא משום דפירכא דע"פ הבעלים פשיטא טפי פריך בה אבל ע"פ ע"א נמי איכא למיפרך דהא ע"א אינו מחייב ממון ולא איצטריך למיפטר הכא ואע"ג דע"א קם לשבועה כשכפר מסתברא דהכא אפילו כשכפר אינו בא לידי שבועה דאין שבועת ע"א ככפירת בעל דבר אלא במקום שאם הודה מחייב על פיו שאין השבועה אלא כדי שיודה וכאן אילו הודה פטור דאינו משלם קנס ע"פ עצמו ואע"ג דאיכא ע"א כל שאין מחייבו ממון ע"פ עצמו קרי לי' כו' יעו"ש ברשב"א ובשמ"ק ד"ה אלא כשהמית ע"פ ע"א האריכו בזה. אולם בשמ"ק כאן בד"ה מודה בקנס וז"ל דקיי"ל כמ"ד פ"נ קנסא אבל אע"א לא פריך דכיון דמחייבו שבועה ואם אינו רוצה לישבע משלם לא חשיב מרשיע א"ע במה שאינו נשבע כיון שע"י העד בא עליו חיוב זה כו' יעוש"ה מבואר דס"ל לשיטה זו דבקנס מצי ע"א לחייבו שבועה ואם אינו יכול לישבע משלם ואע"ג דחיובי דקנס הוא ע"פ עדים וע"פ ב"ד דוקא מ"מ ע"א מחייבו שבועה ואם איל"מ ועיין עוד בשמ"ק ב"מ על (דף ג' ע"ב) בד"ה עדים שמחייבין אותו קנס וז"ל א"נ י"ל תמצא קנס שמתחייב אמה שאין מעידין כגון שע"א העיד שאנס או פתה ונתחייב שבועה ועדים מעידים שגזל ואז אין יכול לישבע ומתוך שאיל"מ הקנס כו' ע"ש מבואר בהדיא בשמ"ק הנ"ל דע"א יכול לחייבו קנס והיינו שמחייבו שבועה ואם איל"מ וכמ"ש השמ"ק כאן. ולכאורה אינו מובן כלל שיטת השמ"ק הנ"ל דהא היאך מחייבין לי' קנס ע"פ ע"א דבשלמא בתביעת ממון ע"פ ע"א והלוה כופר דהא לפי דברי העד הוא חייב לו ממון גמור ורק דאין ע"א קם לממון רק לשבועה בזה שפיר אמרינן דאם איל"מ אבל הכא גבי קנס דנהי שהעד מעיד שחייב קנס מ"מ עדיין לא הוה חיוב גמור דהא בעינן דוקא שיעידו שני עדים בפני הב"ד והב"ד יחייבוהו קנס וא"כ הע"א שהעיד ששורו נגח וצריך לשלם ח"נ הלא אין עדותו של העד שכבר חייב הוא ח"נ רק שעדותו הוא שיש עליו חיוב שהב"ד יחייבוהו ח"נ על זה וכ"ז שלא חייבוהו הב"ד עדיין ליכא עוד חיוב גמור עליו וא"כ איך שייך שבועה בכה"ג. ועוד יש לתמוה בזה דהא אם ע"א המעיד ששורו תם נגח וחייב לשלם ח"נ ואם הבעלים יודו שכדברי העד כן הוא בודאי דאין הבעלים צריכים לשלם דהא ליכא שני עדים שיחייבוהו וא"כ ע"פ ע"א לא נוכל לחייבו קנס ורק הואיל שכפרו הבעלים והם חשודין לשבועה דנימא דישלמו או אם יכולין לישבע צריכין לישבע להכחיש העד והלא אם הודו הבעלים ג"כ פטורין מלשלם הואיל דליכא שני עדים וחיובו דקנס הוא רק ע"פ שני עדים ובפני ב"ד דוקא וא"כ הכי נימא דהיכא דהכחישוהו הבעלים ואינו יכול לישבע יביאוהו יותר לידי חיוב מאלו הודו הבעלים ולכאורה י"ל בזה:
ג והנלע"ד ליישב זה דהנה היכא דהודו הבעלים שכדברי הע"א כן הוא א"כ לא בא החיוב ע"י העד כלל דק ע"י הודאת הבעלים דהא ע"א אינו קם לממון וא"כ שפיר פטורין הבעלים מלשלם דמיקרי מרשיע את עצמו משא"כ היכא דכפרו הבעלים ונתחייבו שבועה מכח העד ואם אינן יכולין לישבע משלמין שפיר הואיל דעיקר התחייבות הוא עפ"י העד ולא מיקרי תו מרשיע א"ע ועדיף יותר היכא דכפרו הבעלים מאילו היכא דהודו הבעלים ודוק: ויש להוסיף עוד ולבאר קצת עפ"י מ"ש בעזה"י בענין מקדש בע"א דאיפלגי בזה במס' קידושין (דף ס"ה) אי חוששין לקידושין ובש"ע אהע"ז (סי' מ"ב ס"ב) כתב הרמ"א יש מחמירין אם מקדש לפני ע"א כו'. ועיין בחמ"ח וב"ש שם מ"ש בזה והארכתי בביאור הענין ותורף דברי במ"ש בענין השני שם עפי"ד רש"י ז"ל במס' קידושין (ס"ה) שם וז"ל הא דתניא אין חוששין משום דלא מהימן הוא והא הימני' או דילמא משום דאין קידושין חלין כלל בלא עדים ויליף דבר דבר מממון כתיב בעריות ערות דבר ובממון על פי שנים עדים יקום דבר עכ"ל ועל סברת מ"ד דחוששין לקידושין כתב רש"י שם בדף הנ"ל (ע"ב) דהטעם הוא הואיל דע"א חשיב לחייבו שבועה בדיני ממונות הילכך בערוה נמי חשוב להתקיים קידושין בפניו היכא דשניהם מודים יעוש"ה בד"ה ואי וכתבתי לבאר הדברים דעיקר פלוגתתן דהני שני מ"ד דמר סבר דהאי דבר קאי על ע"א ומדמי לי' לדבר ומ"ס דהואיל דגבי האי דבר כתיב על פי שנים עדים יקום דבר ומדמינן האי דבר דכתיב גבי ערוה להאי דבר ואמרינן דמדמי ליה להאי דבר דסמיך לי' שני עדים ובעינן קידושין בפני שני עדים דוקא או משום דע"י דבר דגבי ערוה בא לידי נפשות ומש"ה בעינן דוקא שנים ועיין בפ"י שם שהעיר ג"כ כעין זה וכתבתי שם לפרש כוונת התוס' במס' מכות (דף ו' ע"א) בד"ה אמר שפירש"י שם הואיל דגבי ד"נ כתיב ושפטו העדה והצילו העדה והוקשו התוס' דהא כתיב משפט אחד ופיר"י ז"ל שם דבד"נ שייך שפיר למילף משנים דעדותן בטילה משום דמאי שנים כי נמצא אחד מהם קא"פ עדותן בטילה לגמרי ומעתה אינה מועלת עדותן לכלום הילכך בשלשה נמי עדותן בטילה לגמרי אבל בד"מ דבשנים נמי כי נמצא אחד מהם קא"פ השני אינו בטל לגמרי דחייב לו שבועה לכך נמי כי נמצא אחד מהם קא"פ תתקיים העדות בשאר עכ"ל ולכאורה אינו מובן כלל ועיין בחידושי הריטב"א שם מ"ש בזה. ופרשתי כוונת התוס' הוא כך דבשלמא בד"נ דאותו עד כשר צריך לעד השני דבלעדי העד השני לא תתקיים עדותו כלל לשום דבר לכך כי נמצא השני פסול פשיטא דגם עדותו בטל ואין לו חלות כלל וכ"כ אמרינן דמקיש שלשה לשנים ואף בשלשה כי נמצא אחד מהם קא"פ אף דבלעדי הפסול ג"כ היה סגי בעדותן של שנים אפ"ה אמרינן דעדותן בטל אבל בד"מ דאף בלעדי העד השני הפסול אלא דהעד הכשר בלבד העיד ג"כ היה מועיל עדותו לענין שבועה תו ליכא סברא פשיטא לומר דמאי שנים כי נמצא אחד מהם קא"פ עדותן בטילה דהא גם אם לא היה מעיד הפסול עמו כלל ג"כ היה מועיל עדותו ומש"ה תו ליכא למימר מקיש שלשה לשנים וזה הוא טעמיה דר' יוסי דסובר דבד"מ תתקיים עדותן בשאר ולא אמרינן בד"מ נמצא אחד מהם קא"פ עדותן בטילה ורבי סובר דגם בד"מ הדין כן דגם בד"מ שייך לומר נמצא אחד מהן קא"פ גבי שני עדים דסברא פשיטא הוא דאינו מועיל כלל דהא אם לא היה אלא ע"א לא היה מועיל כלל לענין ממון ואף דהי' מועיל לענין שבועה מ"מ זה לא הוה בכלל דבר כלל דנימא דאותו דבר היה מקויים בלעדי עד הפסול גם אם לא היה מעיד כלל ומש"ה גם בד"מ אמרינן נמצא אחד מהם קא"פ עדותן בטילה ובזה פליגי ר' יוסי ורבי אם גבי שבועה של ע"א נכלל בדבר דכתיב על פי שנים עדים יקום דבר דר' יוסי סובר דגם שרועה הוא בכלל דבר וא"כ תו ליכא סברא פשיטא מה שנים נמצא אחד מהם קא"פ עדותן בטילה אבל רבי סובר דשבועה אינו בכלל דבר. וכתבתי עוד די"ל דזה תליא בהאי פלוגתא דאיתא במס' שבועות (דף ל"ב ע"א) עד אחד כי אתא לשבועה הוא דקא אתי או לממונא הוא דאתי והמסקנא בש"ס שם דתליא בפלוגתא דגורם לממון יעו"ש ובב"ק (דף ק"ה ע"ב) גבי פלוגתא דר"א אר"ח ושמואל יעוש"ה והסברתי בזה הטעם דמ"ד המקדש בע"א חוששין לקידושין הוא. הואיל דע"א קם לשבועה וכפרש"י ולכאורה בעי טעמא והארכתי בזה רק תורף הדברים הוא דמשום דקידושין גמרינן הא דכתיב ערות דבר מהא דכתיב על פי שנים עדים יקום דבר ואף שבועת ע"א סובר ר' יוסי דהוא בכלל דבר ומדמינן לה לדבר דע"א ואף דלא פסקינן כר' יוסי בזה מ"מ גבי קידושין חוששין לחומרא וכתבתי עוד לבאר יותר דגם א"ש אפילו לרבי דע"כ לא קאמר רבי דאינו מחייב אפילו שבועה אלא דוקא התם דהואיל דאסהיד בהדיה חברי' הפסול וברצונו היה להצטרף עם העד האחר לחייבו ממון ובכה"ג אמרינן דעדותו בטל גם לשבועה אבל גבי קידושין דאף ע"א מהני למ"ד דסובר כן וסגי בע"א תו לא איכפת לן כלל אף בהצטרף עמו עוד עד פסול ולא שייך תו לומר כלל בזה נמצא א' מהם קא"פ עדותן בטילה ע"כ תורף הדברים שכתבתי שם בזה: