אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר
דף מ.
[כד] (א) דף מ ע"א אדיתיב וקא מטיין בה א"ל תנן חייבי ערכין ממשכנין אותן חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן חייבי כופרין מהו כיון דכפרה היא כחטאת ואשם דמי מיחמר חמיר עילויה ולא בעי משכוני א"ד כיון דלחבריה הוא דבעי מיתביה ליה ממונא הוא ולא לגבוה הוא לא חמיר עילויה ובעי משכוני כו'. והנה איתא במסכת מכות (דף ב' ע"ב) ת"ר ד' דברים נאמרו בעדים זוממין אין נעשין ב"ג וב"ח כו' ואין משלמין את הכופר כו' ואין משלמין את הכופר קסברי כופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו מאן תנא כופרא כפרה אר"ח רי"ב של ריב"ב הוא דתניא ונתן פדיון נפשו כו' אר"פ לא דכ"ע כופרא כפרה והכא בהא קמפלגי דמ"ס בדניזק שיימינן ומ"ס בדמזיק שיימינן ועיין ברש"י בד"ה כופרא כפרה לכפר על זה שהרג שורו את האדם והני לאו בני כפרה נינהו שלא הרג שורם אדם עכ"ל. ועי' בריטב"א על מס' מכות (שם) בד"ה ת"ר ד' דברים וז"ל לפום פשטא נראה דהני לא חזי לכפרה וקשה דא"כ מהאי טעמא לא ליגלו דהא גלות כפרה הוא כדאיתא לעיל ואלו לעיל אמרינן דאי לאו קרא דמעטינהו מגלות הוה אמרינן דליגלו כי היכי דתיהוי להון כפרה עכ"ל. ולכאורה י"ל דהא דקאמר הש"ס כאן דעדים זוממין לאו בני כפרה נינהו היינו משום דילפינן באמת מדחזינן דגלי קרא דלא ליגלי א"כ חזינן דלאו בני כפרה נינהו וי"ל בזה. והריטב"א ז"ל תי' שם קושיא הנ"ל יעוש"ה:
עוד כתב שם הריטב"א וז"ל וטעמא דלאו בני כפרה נינהו פי' ר"ת ז"ל משום דבחייבי קרבן דהוי כפרה קי"ל דבעינן מעשה ממש כדכתיב תורה אחת לעושה בשגגה וכדאמרינן התם בפרק ד' מיתות (דף ס"ה ע"ב) יצא מגדף ויצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה ומעתה לכופרא דהוא כפרה. נמי לא חזי כו' ואחרים פי' דלאו בני כפרה דכופר קאמרינן שאין כופר אלא במי ששורו הרג את הנפש לפוטרו ממיתה ביד"ש וכדאמרינן התם לפי שמצינו למומתין ביד"ש שנותנין ממון ומתכפר להם כדכתיב אם כופר יושת עליו וגו' וזה שכתב רש"י ז"ל כאן לאו בני כפרה שהרי לא הרג שורם את הנפש ובודאי שלפי שיטה זו לא היינו צריכים לכל אלו הטעמים דהא אית לן טעמא רבא דלאו בני כפרה נינהו בהא כיון שעשו במזיד ולא עשינו [נלע"ד דצ"ל מצינו] כפרה כזו למזידין אלא למי ששורו הרג אדם בפשיעה שלא שמרו כראוי ולא היה מזיד אבל הא ודאי קשיא טובא משום דלאו בני כפרה נינהו למה יהיו פטורים מלשלם הכופר שהיו מחייבין אותו לקיים בהם כאשר זמם דהא כאשר זמם לא בא לכפרה אלא לממונא או לקנסא וי"ל דהזמה לא שייכא בהא למ"ד כופרא כפרה דהא איבעיא לן התם אם ממשכנין על הכופר למ"ד כופרא כפרה וסלקא בתיקו הלכך אין ממשכנין עכ"ל הריטב"א ז"ל. והנה דבריו הקדושים אינם מובנים כלל במ"ש לתרץ הקושיא דלא שייך הזמה למ"ד כופרא כפרה הואיל דהוה איבעיא אם ממשכנין על הכופר וסלקא בתיקו הלכך אין ממשכנין וא"כ א"ש הא דקתני בברייתא דעדים זוממים אינם משלמין כופר הואיל דאין ממשכנין דא"כ אמאי לא קא פשיט הש"ס מהאי ברייתא דאין ממשכנין על הכופר דאם נימא דממשכנין על הכופר א"כ תיקשי קושית הריטב"א הנ"ל דלמה יהיו העדים זוממין פטורים מלשלם כופר הואיל דכפרה הוא הלא כאשר זמם לא בא לכפרה אלא לממונא או לקנסא ויהיו העדים צריכים לשלם כופר מכח כאשר זמם וצ"ע בזה וראיתי בספר מעשה חושב על מסכת ב"ק בסוגיא דידן שהביא דברי הריטב"א הנ"ל ועמד בזה והאריך בפלפול יעויין בדבריו:
ב והנה בעיקר קושית הריטב"א הנ"ל נלע"ד ליישב דהנה במס' כריתות רפ"ג במתני' שנים אומרים אכל והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב אר"מ אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יבואהו לידי קרבן הקל אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי [ובב"מ (דף ג ע"ב) איתא בהדיא וחכמים פוטרים] ובגמ' שם איבעיא להו מ"ט דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש או דלמא משום דאמרינן מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי פטור כי אמר נמי לא אכלתי מהימן עי"ש כל הסוגיא ואיכא פלוגתא בין הראשונים נ"ע אי פסקינן כהאי סברא דעיקר הטעם של רבנן הוא משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש או בעינן דוקא דליהוי ליה מיגו וכבר האריכו בזה. ועי' ברשב"א יבמות (דף פ"ד) בד"ה אמרו לו וגם האחרונים האריכו בזה. וגם אנכי בעניי הארכתי בענין זה בסוגיא דע"א נאמן באיסורים: ומעתה נלע"ד לומר דבר חדש בזה דלמ"ד כופרא כפרה א"כ דומה לחטאת ממש אם המזיק מכחיש את העדים אף דעל מיתת השור העדים נאמנים מ"מ על הכופר אמרינן אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ואין העדים יכולים לחייבו כופר והיינו לפום האי סברא דטעמא דרבנן דסברי דאם אמרו לו שנים אכלת חלב והוא מכחישן דפטור מקרבן הוא משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ולא בעינן כלל שיהיה לו מיגו וי"ל בזה:
ומעתה לפי האמור מיושב שפיר קושית הריטב"א הנ"ל דמש"ה לא שייך לומר דהעדים ישלמו כופר משום כאשר זמם דהא למ"ד כופרא כפרה א"כ אם יכחיש את העדים לא יהיה צריך לשלם כופר הואיל דהוא לכפרה אמרינן בזה דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש וא"כ כשהעדים הם זוממין הרי העידו בשקר והמזיק יודע מזה א"כ הרי בידו של המזיק לפטור א"ע מתשלומי כופר ואפי' אם אין המזיק יודע כלל מ"מ בידו היה לפטור את עצמו ומש"ה לא שייך בזה לחייב את העדים משום כאשר זמם אולם כ"ז הוא דוקא אם אמרינן כופרא כפרה אבל אם נימא כופרא ממונא לא יוכל להכחיש העדים ודוק היטב בזה:
ג והנה בהיותי בזה ראיתי כי יש לעורר עוד על תירוצו של הריטב"א הנ"ל שכתב ליישב קושיא הנ"ל משום דקי"ל דאין ממשכנין על הכופר ומש"ה אין עדים זוממין צריכים לשלם כופר דהא אף דאין ממשכנין מ"מ בודאי דתפיסה מהני ואם יורשי הניזק יתפסו הכופר בודאי מהני והלא כבר כתב הכ"מ בפכ"א מהל' עדות ה"ד דטעמו של הרמב"ם בהא דהעידו על פלוני שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו והוזמו משלמין להאדון דמי העבד ודמי עינו כו' וכתב הרב בהשגות וז"ל א"א והוא כ' בהל' חובל שהאדון אינו משלם אלא אם תפס העבד וא"כ העדים שהוזמו למה משלמין וכתב הכ"מ לתרץ הואיל דהתפיסה בעדים ג"כ מהני ותפיסה כזו שכיחא א"כ חשיב שפיר כאילו רצו העדים להפסידו ממונא ושייך בהו הזמה ומשלמין וכן במגדל עוז כתב שם לתרץ כן דברי הרמב"ם א"כ קשה קושית הריטב"א הנ"ל דאכתי יהיו העדים זוממין חייבין לשלם כופר משום כאשר זמם דנהי דאין הב"ד ממשכנין מ"מ תפיסה בודאי מהני וצ"ע כעת:
ועיין בשמ"ק כאן בד"ה ולענין פסק שהביא בשם הרב המאירי דממשכנין על הכופר וכתב שם וז"ל ומ"מ יראה לי שאין ממשכנין בו אלא ב"ד שבירושלים שאין ב"ד שבשאר עיירות נזקקין לכפרה עכ"ל ולא זכיתי להבין דלמה לא יהיו שאר ב"ד נזקקין לזה ואפי' לשאר קרבנות שהם למזבח ג"כ ימשכנו ויכופו להביא הקרבן וכן גם על כופרא ג"כ נימא כן ועי' ברמב"ם פ"י מהל' נ"מ ה"ד ובה"ה ולח"מ שם מ"ש בזה:
[כה] (א) שם ת"ר שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין ח"נ ושואל משלם ח"נ כו' כל הסוגיא. כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' נ"מ ה"ח וז"ל שאלו בחזקת תם ונמצא מועד אם ידע השואל שהוא נגחן הבעלים משלמין ח"נ שכל מקום שהוא הולך הרי שם בעליו עליו והשואל משלם ח"נ שאפילו היה תם כשעלה בדעתו ח"נ הי' משלם שהרי ידע שהוא נגחו ואם לא ידע שהוא נגחן אין השואל חייב כלום והבעלים משלמין נ"ש עכ"ל וכ' עליו הראב"ד ז"ל וז"ל משלמין נ"ש א"א הא דלאו כהלכתא שאין זה הדין אלא בשתפסוהו ב"ד עכ"ל וה"ה שם אודויי אודי לי' להראב"ד בקושיא זו אלא שדחק לתרץ דברי רבינו ז"ל ע"ש, ועיין בלח"מ שם האריך ג"כ לתמוה על פי' ה"ה יעו"ש ועיין ג"כ במגדל עוז האריך ליישב יעוש"ה באריכות. ולענ"ד לא אוכל לירד לעומקן ז"ל דהרי דעת הרמב"ם ז"ל ברור מללו כי לא הוסיף כלום על סוגית הש"ס דידן ובפירוש מפורש כן להלכה דהנה הש"ס כאן קאמר אמר מר שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין ח"נ ושואל ח"נ ואמאי לימא לי' תורא שאילי אריא לא שאילי אמר רב שהכיר בו שהוא נגחן כו' והנה חזינן דקושית הש"ס הי' דהשואל יפטור לגמרי ואפילו ח"נ ג"כ לא לישלם והטעם הואיל דהשאלה הי' בטעות דאילו הי' ידע שהוא נגחן לא הי' רוצה לשאול לו שור כזה וא"כ לא נתחייב כלל השואל בשמירתו שיהי' חייב בהזיקו וע"ז משני רב כשהכיר בו שהוא נגחן והיינו שידע בו שנגח רק שלא ידע שכבר נתייעד וא"כ לא מצי השואל לטעון שאילו היה יודע שהוא נגחן לא היה שואלו שהרי ידע בו שהוא נגחן אבל אם באמת לא ידע בו שהוא נגחן באמת השואל פטור לגמרי והבעלים דהיינו המשאיל צריך לשלם הכל. והדר פריך הש"ס על איקומתא זו שידע בי' שהוא נגחן ולימא ליה תם שאילו מועד לא שאילי ומשני משום דא"ל סוף סוף אי תם הוה פלגא נזקא בעית שלומי השתא נמי זיל שלים פ"נ ופריך עוד על אוקימתא זו ונימא ליה אי תם הוי משתלם מגופו משום דא"ל סוף סוף את לאו תורא בעית שלומי לדידי ונימא ליה אי תם הוי מודינא ומיפטרינא ואפילו למ"ד פ"נ ממונא נימא ליה אי תם הוה מעריקנא ליה לאגמא אלא הב"ע כגון דאקדים ב"ד ותפסוהו כו' וכל השקלא וטריא קאי דק על אוקימתא דרב שידע בו שהוא נגחן אבל אם לא ידע בו שהוא נגחן פטור השואל לגמרי משום דהוה שאלה בטעות ולא נתחייב השואל כלל בשמירתו וז"פ למעיין היטב בסוגיא זו ומעתה צדקו דברי הרמב"ם ז"ל שכ' בשאלו בחזקת תם ונמצא מועד אם ידע השואל שהוא נגחן הבעלים משלמין ח"נ והשואל ח"נ ולא אמרינן דהואיל דהשאילו להשואל מיקרי רשות אחרת ונימא רשות משנה והרי לא הוה מועד כלל דחזר לתמותו ע"ז כ' הרמב"ם הטעם הואיל דכ"מ שהוא הולך הרי שם בעלים עלי' ומש"ה הרי הוא מועד עדיין וכ' הטעם שהשואל משלם ח"נ שהדי ידע שהוא נגחן והדר כ' ואם לא ידע שהוא נגחן אין השואל חייב כלום והיינו הואיל דגוף השאלה הוא בטעות דאילו ידע שהוא נגחן לא היה שואלו כלל וכקושית הש"ס ולימא ליה תורא שאילי אריא לא שאילי וא"כ הרי השואל לא נתחייב בשמירה כלל ומש"ה הבעלים משלמין כל הנזק וז"פ בדברי רבינו ז"ל:
ב אולם חלילה לשווי' לרבינו הראב"ד ז"ל לטועה בזה ע"כ לולא דמסתפינא הייתי אומר כי טעות הדפוס יש כאן והשגת הראב"ד ז"ל נכתבה שלא במקומה ורק קאי על הדין הראשון כ' רבינו שאלו בחזקת תם ונמצא מועד אם ידע השואל שהוא נגחן הבעלים משלמין ח"נ כו' והשואל משלם ח"נ כו' וע"ז שכ' והשואל משלם ח"נ צ"ל נכתב השגת הראב"ד א"א הא דלאו כהילכתא שאין זה הדין אלא בשתפסוהו ב"ד עכ"ל. ובזה מובן שפיר השגתו דהא על אם ידע בו שהוא נגחן דקאמר הש"ס דהשואל משלם ח"נ ובעלים ח"נ פריך הש"ס דלימא השואל אי תם הוה מודינא ומפטרינא ולמ"ד פ"נ ממונא נימא ליה אי תם הוא הוה מעריקנא ליה לאגמא וע"ז משני הש"ס בשקדים ב"ד ותפסיה הא לא"ה היה השואל פטור מכח הני תרי טענות או דהוה מודה ופטור למ"ד פ"נ קנסא או אפילו למ"ד פ"נ ממונא דהוה מעריקנא לאגמא וא"כ שפיר השיג הראב"ד על הרמב"ם ז"ל דהי"ל לפרש דבעינן דוקא תפסוהו ב"ד ואז משלם השואל ח"נ כנלע"ד פי' השגה של הראב"ד על הרמב"ם. והנה עיינתי היטב וראיתי כי המגדל עוז כ' ההשגה סתם אולם ה"ה הביא באמת ההשגה על הא דקאמר הרמב"ם והשואל משלם ח"נ וכפי המבואר בדברי ה"ה כן היה בגרסתו וא"כ שפיר מובן ההשגה וכפי הנדפס לפנינו אינו מובן כלל וכמו שביארתי לעיל ובודאי טעות סופר יש בזה:
והנה ה"ה כ' לתרץ הואיל דהרמב"ם סובר דקושית הש"ס ולימא אי תם הוה מעריקנא ליה לאגמא קאי רק אליבא דר' ישמעאל דסובר בע"ח נינהו אבל אליבא דר"ע דשותפי נינהו לא מהני כלל מה דמעריק ליה לאגמא והרמב"ם דפוסק כר"ע דשותפי נינהו לא צריך לאוקמי דוקא בדתפסיה ב"ד ע"ש בדבריו. והנה התוס' כאן בד"ה הוה מעריקנא הוקשו באמת זה דקושיא זו של הש"ס לא מצו קאי רק אליבא דר"י אבל לא אליבא דר"ע ובתוס' נדחקו בזה לאוקמי גם אליבא דר"ע והיינו שהיה רוצה לומר מתוך דברים אלו שהייתי עושה היה הניזק מתפשר עמי בדבר מועט והיה מוחל לי יעו"ש אולם צרכינן לומר בדעת הרמב"ם לפום תירוצא של ה"ה דהרמב"ם סובר דאסור לעשות כן ועיין בתה"ד (סי' ש"ו) מובא ביש"ש כאן (סי' ת"י) האריכו בזה אם רשאי לעשות כן יעו"ש והרי מבואר שיטת הרמב"ם דאסור בזה וי"ל בזה:
ג והנה הלח"מ כאן תמה תמיה רבתי על תירוצו של ה"ה הנ"ל דהא הש"ס פריך בכאן שני קושיות חדא דהא השואל יפטור א"ע מח"נ בטענה דהוה מודה ומיפטר דהא מודה בקנס פטור דהא אי היה תם הוה מודה ומיפטר ולמ"ד פ"נ ממונא דלית ליה טענה זו פריך הש"ס דליטעון השואל משום דיכול לומר אי תם הוה מעריקנא ליה לאגמא והנה על קושיא זו דהוה מעריקנא לאגמא שפיר נוכל ליישב דאזלא רק אליבא דר' ישמעאל דבע"ח נינהו וצרכינן לתרץ דבתפסוהו ב"ד אבל אליבא דר"ע דסובר שותפי נינהו ל"ק כלל קושיא זו דליטעון שואל דהוה מעריקנא ליה לאגמא ולא צרכינן לתרץ דקדים ב"ד ותפסוהו וכ"ז הוא רק למ"ד פ"נ ממונא אבל למ"ד פ"נ קנסא אכתי קשיא דיטעון שואל דהוה מודה ומיפטר וצרכינן לתרץ ע"כ כתירוצו של הש"ס דקדים ב"ד ותפסוהו וא"כ הרמב"ם שפסק בפ"ב מהל' נ"מ ה"ז פ"נ קנסא וא"כ ליטעון השואל דאי היה תם היה מודה ומיפטר וצרכינן לומר דקדים ב"ד ותפסוהו וא"כ שפיר קשה קושית הראב"ד על הרמב"ם דהאי דינא דשואל משלם ח"נ הוא דוקא בקדים ב"ד ותפסוהו עכ"ד הלח"מ והניח בצ"ע: ולענד"נ ליישב זה דהנה התוס' כאן בד"ה אי תם הוה מודינא ומיפטרינא כ' הך פירכא ליתא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב וכי קאמר אפילו למ"ד פ"נ ממונא ה"ה דהוי מצי למיפרך אפילו למ"ד פ"נ קנסא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב עכ"ל. והנה באמת יש לומר עוד יותר דאפילו למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור מ"מ זה דוקא היכא דחייב עצמו במידי אבל היכא דלא מחייב עצמו במידי לא חשיבא הודאה ואם באו עדים אח"כ חייב כדאיתא לקמן בפ' מרובה (דף ע"ה ע"א) ע"ש כל הסוגיא. והנה באמת דעת המוהרש"ל ביש"ש שם בפרק מרובה (סי' כ"ו) בדעת הרמב"ם דדוקא גבי כפר בגניבה בתחלה ואטביחה הודה כה"ג חייב אבל בשאר דוכתי לעולם מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אף שלא חייב עצמו במידי חוץ בהודאה דטביחה כיון שכפר בהטלה הגנוב ע"כ הודאתו היה כדי לפטור עצמו מקודם שיבואו העדים כו' והאריך בזה יעוש"ה. אולם המלמ"ל בפ"ג מהל' גניבה ה"ח בד"ה מי שהודה בקנס בסה"ד הנ"ל כ' וז"ל ולפי"ז היה נראה דמודה בח"נ אליבא דמ"ד ח"נ קנסא או במודה שהפיל שן עבדו או עינו דליכא ממונא ואח"כ באו עדים דחייב וכ"נ מההוא דאמרינן אמר רבא קפחתינהו לסבי דבי רב ולקמן נאריך במה שיש לשאת ולתת בדין זה עכ"ל הרי דדעתו של המלמ"ל דבכל מודה בקנס דפטור אפילו אם באו עדים אח"כ למ"ד דבעינן שיתחייב עצמו במידי הוה הדין כן בכל דיני קנסות בח"נ דשור תם ובשן ועין דעבד וכבר האריכו בענין זה. וא"כ הוה מצי התוס' לומר הכא דלמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור מ"מ בעינן דוקא שיתחייב עצמו במידי א"כ ל"ק קושית הש"ס כאן דליטעון שואל דהוה מודה ומיפטר דהא כשבאו עדים אח"כ הוא חייב הואיל דלא חייב עצמו במידי וע"כ צ"ל דהכא מיירי דאיכא עדים על נגיחה זו דאל"כ אין השואל חייב כלל אף שהמשאיל חייב בהודאתו בלבד הואיל דהוא מועד מ"מ השואל פטור באמת וכן צ"ל גם בסברת התוס' שכ' דה"ה דהוה מצי הש"ס למיפרך אפילו למ"ד פ"נ קנסא ולמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב ולכאורה דילמא מיירי הכא דליכא עדים כלל אבל באמת א"ש דהא אי ליכא עדים כלל באמת השואל פטור ורק המשאיל חייב בנ"ש וכמ"ש:
וראיתי במוהרמ"ל שם שכ' וז"ל הך פירכא כו' משום דלדידי' איכא לשנויי דהכא איירי שיש כאן עדים על הנגיחה ולכך אפילו היה מודה קודם שבאו עדים לא היה מיפטר בכך עכ"ל. ודבריו הקדושים נפלאו ממני דהא הכא ע"כ מיירי דאיכא עדים על נגיחה זו דאל"כ בודאי דהשואל פטור לגמרי ורק המשאיל . חייב לשלם נ"ש ודוק:
ומעתה אחר האמור מיושב שפיר קושית הלח"מ הנ"ל על תירוצו של ה"ה הנ"ל דהא ע"כ צ"ל דהאי סוגיא דפריך דהשואל יפטור א"ע מח"נ משום דאי היה תם היה מודה ומיפטר והלא לא מחייב עצמו במידי ולא חשיבא הודאה לענין אם יבואו עדים אח"כ והכא ע"כ מיירי שאיכא עדי נגיחה זו דאל"כ פשיטא דהשואל פטור כמו שביארתי לעיל וע"כ דהאי סוגיא אזלא למ"ד דסובר דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור לעולם פטור אפילו היכא דלא מחייב עצמו במידי דאל"כ לא מהני כאן הודאתו כלל וע"ז צרכינן לתרץ דקדים ב"ד ותפסוהו אבל למ"ד דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור הוא דוקא היכא דחייב עצמו במידי א"כ ל"ק כלל קושי' זו דבח"נ אף למ"ד קנסא ומודה בקנס פטור היינו דלא נוכל לחייבו על הודאתו בלבד בלא עדים אבל כשבאו עדים אח"כ שפיר חייב הואיל דלא חייב עצמו במידי:
והנה הרמב"ם ז"ל דפוסק בפ"ג מהל' גניבה ה"ח ה"ט דהא דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור הוא דוקא היכא דחייב עצמו במידי אבל אי לא חייב עצמו במידי נהי דעל הודאתו בלבד לא מחייבינן ליה מ"מ אי אתו עדים אח"כ חייב א"כ כשכתב להאי דינא דאם הכיר בו שהוא נגחן דשואל משלם ח"נ ע"כ מיירי דאיכא עדים דאל"כ פטור השואל לגמרי וא"כ לית ליה להשואל טענה דהיה מודה ומיפטר דהא לא חייב עצמו במידי בהודאתו ולא חשיבא הודאה כלל ולא צרכינן לומר דמיירי בדקדים ב"ד ותפסוהו. והא דפסק בפ"ב מהל' נ"מ ה"ז דפ"נ דתם הוה קנסא היינו דלא משלם עפ"י עצמו היכא דלא באו עדים כלל וא"כ קושי' הראשונה של הש"ס דהשואל יפטור עצמו משום דאי תם היה היה מודה ומיפטר לא קשה וליכא תו רק קושיא שניה דאפילו למ"ד פ"נ ממונא דהיה מעריקנא לאגמא ושפיר מתרץ ה"ה דקושיא זו הוא רק אליבא דר' ישמעאל אבל לר"ע דשותפי נינהו ל"ק כלל והרמב"ם פוסק כר"ע מש"ה לא הוצרך כלל לומר דמיירי דקדים ב"ד ותפסוהו ודוק היטב בזה:
ד עוד בדרך אחר נלע"ד ליישב השגת הראב"ד ז"ל עפ"י דברי התוס' בד"ה אי תם הוה מודה ומיפטרינא וז"ל וא"ת והיאך יכול לטעון אי תם הוה מודינא אי תם הוה מעריקנא לי' הא קמן שלא הודה ולא הבריח אעפ"י שהיה סבור שהיה תם וי"ל דמיד אחר הנגיחה הגיד לו שהוא מועד וא"ת ולישני כגון שיש עדים שלא הוגד לו משעת נגיחה עד שיצא לב"ד ואפ"ה לא הודה ולא הבריח הא לא שכיח ועדיפא מיניה קא משני דקדים ב"ד ותפסוהו עכ"ל. וא"כ לסברת התוס' הנ"ל הא דפריך הש"ס דליטעון השואל אי תם הוה מודינא ומיפטרינא או הוה מעריקנא ליה היינו היכא דהוה בכה"ג שאחר הנגיחה נודע להשואל שהיה מועד והיכא דהיה בכה"ג צריך הש"ס לתרץ דמיירי דקדים ב"ד ותפסוהו אבל אי מיירי בסתמא שלא נודע לשואל כלל שהיה מועד עד לאחר שהעידו עדים וחייבוהו למזיק לשלם בכה"ג שפיר השואל חייב ולא צרכינן כלל לומר שתפסוהו ב"ד והרמב"ם ז"ל נקיט לישנא דברייתא דבעלים משלמין ח"נ והשואל משלם ח"נ ומיירי בסתמא שלא נודע אח"כ כלל להשואל שהיה מועד עד לאחר גמ"ד וא"כ תו לית לי' להשואל שום טענה דהיה מודה והיה מבריחו דהא חזינן שלא עשה כן ומש"ה משלם השואל ח"נ ואפילו לא קדים ב"ד ותפסוהו וזה פשוט:
[כו] (א) שם ע"ב בגמ' אלא הב"ע כגון דאקדים ב"ד ותפסיה כו' כל הסוגיא ראיתי בספר תורת חיים כאן בד"ה דאקדים ב"ד ותפסיה תימא אמאי נקיט דאקדים בי דינא ותפסיה ולא קאמר דאקדים ניזק ותפס ועוד מאי אלא דקאמר הא לא הדר ביה מהנך שינויי דלעיל וי"ל דהשתא אתי לשנויי תרתי הא דלא מצי למימר אי תם הוה מעריקנא ליה לאגמא ולא מצי נמי למימר אי תם הוה מודינא ומיפטרינא ולכך קאמר דאקדים ב"ד ותפסיה דכיון דב"ד תפסוהו לא מהני תו הודאה דמידי הוא טעמא דמודה בקנס פטור מדכתיב אשר ירשיעון פרט למרשיע א"ע וכיון דב"ד תפסוהו עפ"י עדים אשר ירשיעון קרינן ביה כו' יעו"ש. מבואר יוצא לנו מדבריו דאם קדים ניזק ותפס אכתי אי היה המזיק מודה בי' מיפטר ולא מהני כלל תפיסתו של ניזק ומש"ה הוצרך הש"ס לומר דקדים בי דינא ותפסוהו. והנה באמת שאילתו דמר הוא כשאילת הראשונים ז"ל וגם דאיכא באמת שני גרסאות של הראשונים בזה אית דגרסי דקדים ב"ד ותפסוהו ואית דגרסי דקדים בעל דיניה ותפסיה והיינו שהניזק תפסיה. כי ראיתי בקצוה"ח (סי' א' סק"ח) בנידון אם מהני מגו בקנס אם תפס והביא דברי הרמב"ן ז"ל בספר הזכות (סי' כ"ו) כ' הראב"ד ז"ל מיהו היכא דתפס קודם הודאה וליכא עדים בתפיסתו דיכול לומר להד"ם ואתו לבי דינא וכפר בי' אידך בהאי קנסא אם הודה לאחר מיכן איסתפקא לי מילתא אי הוה האי מגו בעדים ולא אתבררנא נבאי כהוגן עד יבא יורה צדק לנו עכ"ל הראב"ד והרמב"ן ז"ל כתב עליו וז"ל וענין ספיקו של הרב ז"ל בתופס קנס שלא בעדים כבר יצא דינו מכלל דברינו להתחייב מפני שאין ההודאה כלום ואפילו במודה בב"ד מומחין בא"י שלא פטרה תורה בקנס אלא שלא היה חייב אותו מתחלה עפ"י עצמו כדכתיב אשר ירשיעון כו' אבל זה לא עפ"י עצמו מתחייב כו' ע"ש שהביא ראיה מהא דפרק דו"ה אמרינן ולימא ליה אי תם הוה מעריקנא ליה לאגמא ומפרקינן כגון דקדים בע"ד ותפסיה וזהו הוא נוסחאתו של ר"ח ז"ל אלא שיש גורסין כגון דקדמי בי דינא ותפסו ומ"מ הרי הדין פשוט מבלי ספק כלל עכ"ל הרמב"ן וכ' עלה הקצוה"ח ומה שסיים הרמב"ן ז"ל מנוסחאתו של הר"ח ז"ל דקדים בע"ד ותפסיה הוא מביא סיוע לסברתו דמהני מגו בקנס דהא הש"ס הקשה כאן בסוגיא זו ב' קושיות דליטעון שואל שאם היה תם היה מודה ומיפטר ולמ"ד פ"נ ממונא לימא שואל דהוה מעריקנא לאגמא ומשני כגון דקדים בע"ד ותפסיה וכן הוא גירסת הר"ח ואכתי תיקשי קושיא הראשונה דליטעון שואל דהיה מודה ביה ומיפטר דהא מודה בקנס פטור ופי' הרמב"ן ז"ל הסוגיא דאיירי שתפס בע"ד דהיינו הניזק תפס בלא סהדי בגוונא דאית ליה מגו ותו לא מהני הודאתו של המזיק כיון דאיכא מגו לניזק התופס אלמא דמהני מגו בקנס עכ"ד הקצוה"ח והביא שם עוד בשם אחיו הגאון בעל קונטרס הספיקות שכ' לפי"ד הראב"ד מובא ג"כ בה"ה פ"ט מנזקי ממון דסובר שאני פ"נ מכל קנסות דעלמא משום דאפילו למ"ד פ"נ קנסא והודה מעצמו אפ"ה הב"ד אומרין לו לשלם משום דקרן אית ליה גבי' אלא דלא כייפי ליה בי דינא וכשתפס אידך לא מפקינן מיניה אפילו אי תפס בסהדי וא"כ לפי"ד הראב"ד הנ"ל א"ש טפי גירסתו של הר"ח דקדים בע"ד ותפסי' ואפילו אי היה התפיסה בעדים יעוש"ה. ועיין ג"כ בקונטרס הספיקות כלל ב' מז אות ט' ואילך האריך בביאור הדברים ודברי הראב"ד ז"ל הובאו בשמ"ק לעיל על (דף ל"ג) והארכתי לעיל [אי"ד אק"ג ד' ה'] בביאור הדברים על דף הנ"ל בפרק המניח ע"ש. אבל עכ"פ חזינן דלגירסת הר"ח דגריס כגון דקדים בע"ד ותפסי' הוה באמת הדין דתו לא יכול ליפטור א"ע בהודאתו אח"כ בין לפי' הקצוה"ח דהתפיסה היה שלא בעדים ובין לסברת הגאון אחיו ז"ל דאפילו היה בעדים התפיסה לא מהני הודאתו בפ"נ אחר שכבר תפס הניזק ורק להגירסא דקדים ב"ד ותפסוהו נוכל לומר דתפיסתו של הניזק לא מהני לענין זה שלא יוכל המזיק ליפטור א"ע בהודאתו והגאון בעל תורת חיים בודאי לא היה ספר הזכות של הרמב"ן ז"ל בידו לעיין בו:
ב והנה עיינתי בדברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל במ"ש בסוף דבריו וזו היא נוסחאתו של ר"ח ז"ל אלא שיש גורסין כגון דקדמו בי דינא ותפסו ומ"מ הרי הדין פשוט בלי ספק כלל עכ"ל והנה לפי פי' הקצוה"ח עיקר ראייתו של הרמב"ן ז"ל הוא מגירסת הר"ח וכפי פירושו של הקצוה"ח שמעינן דמהני שפיר תפיסתו של הניזק בלא עדים ושמעינן דמהני מגו בקנס אבל לאידך גירסא דגרסינן דקדים בי דינא ותפסוהו ולמה לא נקיט הש"ס דקדים בע"ד ותפסו שמעינן דלא מהני תפיסתו של הבע"ד לענין דלא ליהני הודאתו אח"כ והוה הפי' בדברי הרמב"ן במ"ש ומ"מ הרי הדין פשוט בלי ספק כלל היינו דדין זה תליא בשני הגרסאות הללו דאי גרסינן דקדים בע"ד ותפסיה שמעינן דמהני מגו בקנס ולאידך גירסא דגרסינן דקדים בי דינא ותפסוהו שמעינן דלא מהני מגו בקנס. אלא דאכתי אינו מיושב דהא אכתי איכא ספק איזה מהגרסאות היא נכונה יותר וא"כ אכתי הדין הוא בספק:
ונלע"ד לומר הפי' דנם להגירסא דקדים בי דינא ותפסוהו שפיר נוכל לומר דהיכא דבע"ד תפסיה בלא עדים מהני תפיסתו של הניזק היכא דאית ליה מגו והא דנקיט הש"ס דקדים בי דינא ותפס הו ולא נקיט דקדים בע"ד ותפסיה משום דהש"ס רצה לומר דמיירי שהתפיסה היה אפילו בעדים וזהו דוקא א"ש היכא דבי דינא תפסוהו אבל היכא דבע"ד תפסיה לא מהני אם היה התפיסה בעדים דתו לית ליה מגו. אולם זה ניחא לפירושו של הקצה"ח דסוגית הש"ס דכאן מיירי שהתפיסה היה בלא עדים אבל לפום סברת אחיו הרב ז"ל דנוכל לומר דהתפיסה היה בעדים ג"כ ורק דשאני פ"נ דשור תם משאר קנסות דעלמא א"כ אמאי הוצרך הש"ס לומר דקדים בי דינא ותפסיה לימא דקדים בע"ד ותפסי' ודוק בזה:
[כז] (א) שם בגמ' הניחא היכא דאית ליה נכסי היכא דלית ליה נכסי מא"ל משום דא"ל כי היכא דמשתעבדנא לך ה"נ משתעבדנא להיאך מדר"נ. כ' בהג"א בפרק זה וז"ל ר' נתן אומר מניין לנושה בחבירו כו' פי' רבינו יהודא ב"ר יצחק דדוקא כשאין ללוה במה לפרוע כו' עד ודוקא היכא שלוה לוי מנה משמעון ואח"כ לוה שמעון מראובן אז מוציאין מלוי ונותנין לראובן אבל היכא שלוה שמעון מנה מראובן ואח"כ לוה לוי משמעון לא שייכא נמי דר"נ בנוזל ונגזל ושייכא נמי בנפקד ומסור דמפקינן מנפקד של המסור ויהיב לנמסר עכ"ל ועיין לעיל בשמ"ק על (דף ל"ג ע"ב) בד"ה זאת אומרת המזיק הביא ג"כ שיטה זו ועיין במרדכי פ' המניח (סי' ל"א) מובא ג"כ דעה זו והחולקים עליו ועיין בש"ע חו"מ (סי' פ"ו) דפסקינן דאין חילוק כלל ולעולם אמרינן שעבודא דר"נ ועיין בסמ"ע הביא שתי סברות בזה ועיין בש"כ (סק"א) הביא דברי הג"א הנ"ל ולקמן יבואר בזה. והנה גם בפקדון שייך שעבודא דר"נ דהיינו היכא דהלוה יש לו פקדון אצל אחרים מוציאין מן הנפקד של הלוה ונותנים להמלוה ועיין בש"ע שם ס"ד ובש"כ סק"י וכן פסק המוהרש"ל ביש"ש נ"כ עיין בסי' י"ט מ"ש בזה והביאו ראיה מסוגיא דידן כאשר יתבאר:
והנה הקצה"ח יצא לידון בדבר החדש דבפקדון ל"ש שעבודא דר"נ ומשום דאין למפקיד שום שעבוד על השומר והשואל כל זמן שהחפץ הוא בעין ורק כשיאבד או יארע אונס אז הוי החיוב על השומר והשואל לשלם ללישנא בתרא במס' כתובות (ל"ד ע"ב) דחיוב של שומרים, מתחיל רק משעת פשיעה וגניבה ואונס אבל כל זמן שהוא בעין אין שום חיוב על השומר והשואל ורק החפץ הוא ברשות הבעלים ואין על השומר והשואל חיוב להחזירו ומש"ה ל"ש שעבודא דר"נ בזה וחילי' דידי' הוא מהא דאר"פ שם בכתובות היה לו פרה שאולה וטבחה בשבת פטור משום דחיוב תשלומין וחיוב מיתה באין כאחד אלמא דכל זמן שהוא בעין אין עלי' שום חיוב והא דקאמר הש"ס כאן בב"ק (מ') דשייך שעבודא דר"נ דהשואל מחויב להמשאיל והמשאיל מחויב להניזק מכח שעבודא דר"נ הוה הפי' דהשואל מחויב להמשאיל על פשיעתו שמסר השור להניזק והוה אז חיוב ממון ובזה שייך שעבודא דר"נ ונהי דהג"א כתב דנם בפקדון שייך שעבודא דר"נ היינו דס"ל דהחיוב הוא תיכף משעת משיכת השומר וא"כ איכא אז חיוב על השומר והשואל [ומדברי הקצוה"ח בזה מבואר דס"ל דלמ"ד דהחיוב הוא תיכף משעת משיכת השומר היינו דאז הוא עיקר החיוב לקמן בסי' שמ"א ובמשובב נתיבות לא כתב כן יעוש"ה] ומש"ה גם בפקדון שייכא שעבודא דר"נ ע"כ תורף דבריו בזה וכוונתי לדברי הנתה"מ כאן (בסי' פ"ו סק"א) מ"ש בזה ובמשובב נתיבות מה שמתרץ דבריו בזה יעוש"ה בדבריהם הקדושים ונחמדים. והנה לפום ריהטא במ"ש הקצוה"ח לפרש סוגיא דידן דמש"ה א"ל השואל להמשאיל כי היכא דמשתעבדנא לדידך משתעבדנא נמי להיאך מדר"נ היינו הואיל דהמשאיל רצה לחייבו להשואל מכח שפשע ומסרו להניזק ואיכא חיוב ממון א"כ תו הוה מחויב ממון ושייכא תו ביה שעבודא דר"נ. ולכאורה י"ל בזה דהא אם נימא כן א"כ לשיטת הג"א הנ"ל דהא דאמרינן שעבודא דר"נ הוא דוקא אם לוי היה חייב לשמעון ואח"כ לוה שמעון מראובן אז שייכא שעבודא דר"נ אבל היכא דשמעון לוה מראובן ואח"כ הלוה שמעון ללוי לא שייכא כלל שעבודא דר"נ א"כ לא נוכל לומר הכא הפי' משום דהשואל חייב למשאיל על הפשיעה שפשע ומסר שורו לניזק דא"כ היה החיוב של המשאיל לניזק קודם שנתחייב השואל למשאיל וא"כ לדברי הג"א הנ"ל ע"כ שמעינן דגם בפקדון שייכא שעבודא דר"נ מסוגית הש"ס דהכא וזה שדקדק הג"א וכ' להני שני דינים ביחד והקדים לדין זה דשעבודא דר"נ לא שייכא רק היכא דלוי לוה משמעון קודם שלוה שמעון מראובן ואח"כ כתב לדין זה דגם בפקדון שייך שעבודא דר"נ ושמעינן לה מסוגית הש"ס כאן ולא נוכל לפרש תו כפי' הקצוה"ח דהשעבוד הוא מכח הפשיעה שפשע השואל ונתנו לניזק דבכה"ג לא שייך שעבודא דר"נ כלל ודוק. והקצה"ח נשמר קצת מזה במ"ש דהג"א ס"ל דבפקדון שייכא ג"כ שעבודא דר"נ הוא משום דס"ל כל"ק בכתובות (ל"ד) דחיוב השומר הוא תיכף משעת משיכה וגם בפקדון איכא חיוב על השומר עיי"ש. אולם במשובב מבואר בהיפוך קצת עיי"ש:
ב ובעיקר ראייתו של הקצה"ח מהא דכתובות הי' לו פרה שאולה וטבחה בשבת דפטור אלמא דעיקר החיוב הוא אז בשעת שחיטה אבל כ"ז שהוא בעין ליכא חיוב ושעבוד כלל על השואל עיי"ש. הנה כבר כוונתי לדברי הנתה"מ מ"ש לדחות זה עייש"ה בדבריו. אולם לענ"ד י"ל בפשיטות הואיל דאף דהחיוב הוא משעת משיכה מ"מ לא נגמר אז החיוב תיכף רק שאח"כ כשנאבד ונגנב או נאנס בשואל אז נגמר למפרע החיוב בשעת משיכה והאריך ג"כ הקצה"ח (בסי' ש"מ) והביא דברי הראשונים בזה והארכתי בזה בכמ"ד וא"כ י"ל דהואיל דבסוף דהיינו בשעת הגניבה ואבדה אם אז פטור מכח קלב"מ לא מתחייב כלל למפרע תו וא"כ הכא כשטבחה בשבת אין לחייבו תו על מה שנתחייב בקבלת השמירה כי אז בשעת קבלת השמירה לא נגמר החיוב רק אח"כ בשעת גניבה ואבידה ואונסין אז נגמר החיוב וכ"ז היכא דנגמר החיוב אמרינן דנתחייב למפרע והיכא דבסוף איכא חיוב מיתה ואמרינן קלב"מ לא נגמר כלל החיוב למפרע וזה נכון לענ"ד ודוק כי קצרתי והמעיין היטב בסוגית הש"ס שם במס' כתובות (ל"ד ע"ב) וברש"י ותוס' יראה כי נוכל לומר כן:
ג והנה על גוף דברי הג"א הנ"ל דהא דאמרינן שעבודא דר"נ הוא דוקא היכא דלוי לוה תחלה משמעון קודם שלוה שמעון מראובן נהירנא כי זה איזה שנים הקשה אותי במכתב ידידי המופלג החריף מו"ה אברהם אבא גלאזבערג נ"י מפלונסק ע"ד הג"א הנ"ל מהא דאיתא במס' כתובות (דף ק"י ע"א) במתני' שנים שהוציאו שטר חוב זע"ז אדמון אומר אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני וחכ"א זה גובה וזה גובה שט"ח. ובגמ' פלוגתא דר"נ ור"ש בשנים שהוציאו שט"ח זע"ז ר"נ אומר זה גובה זה גובה ור"ש אמר הפוכי מטרתא ל"ל אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו כו' תנן וחכ"א זה גובה וזה גובה תרגמה ר"נ אליבא דר"ש כו' רמב"ח אמר הכא ביתמי עסקינן דיתמי מיגבי גבי אגבויי לא מגבינן מינייהו והא זה גובה וזה גובה קתני זה גובה וזה ראוי לגבות ואין לו אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דזה גובה וזה גובה קתני ועוד לגבינהו ארעא ליתמי וליהדר ולגבינהו מינייהו כדר"נ דאר"נ ארב"א יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגובה אותה מהן קשיא ע"כ והקשה דהא האי דינא דר"נ ארב"א דיתומים שגבו כו' הוא רק מכח שעבודא דר"נ וכדמפורש במס' פסחים (ל"א ע"א) וא"כ לדברי הג"א הנ"ל מאי פריך רבא על רמב"ח דמוקי לה בדיתמי דליגבינהו ארעא ליתמי וליהדר וליגבינהו מינייהו כדר"נ ארב"א דילמא מיירי בכה"ג דלא שייכא שעבודא דר"נ כגון שהבע"ח החי הלוה להבע"ח המת ואח"כ לוה הבע"ח החי מהבע"ח המת ועתה כשגבו היתומים הקרקע אין הקרקע משועבד להבע"ח החי מכח שעבודא דר"נ דהא בשעה שהלוה הבע"ח החי להבע"ח המת עדיין לא הי' השעבוד של בע"ח המת על הבע"ח החי דנימא דגם שעבוד זה נשתעבד להבע"ח החי עכת"ד הנ"ל. והנה אז השבתי לו במכתב לתרץ קושיא זו אולם לא הנחתי לי העתק ואינני זוכר מה שתירצתי אז קושיא הנ"ל. וכעת עיינתי וכמדומה לי כי גם זה תירצתי אז ע"פ מ"ש השמ"ק שם על מס' כתובות (דף ק"י) בשם רש"י במהדו"ק שמפרש בפלוגתא דאדמון ורבנן שהיתומים הם בע"ח ראשון ע"כ דלהיפוך ליכא למימר דכיון דאדמון ס"ל שהשטר הראשון פסול וחכ"א ג"כ דאינו יכול לגבות מיתומים א"כ במאי קמיפלגי וצריך לעיין בשמ"ק כתובות כי אין לי שמ"ק כתובות אך בספר הפלאה הביאו ומפלפל בדבריו. וא"כ לפ"ד השמ"ק הנ"ל אין התחלה לקושיא הנ"ל דע"כ מיירי בכה"ג דשייכא שעבודא דר"נ ונוכל לומר דגם הג"א מפרש כן ודוק:
ד והנה בהיותי בזה הי' נלע"ד היכא דשיעבד הלוה להמלוה בשטר וכ' בפירוש דאקני אז גם הג"א מודה אף שאח"כ הלוה הלוה הראשון לאחר אמרינן שפיר בזה דשייכא שעבודא דר"נ והטעם בזה דהא עיקר הטעם של הג"א הוא משום דבכה"ג היכא דשמעון הלוה ללוי אחר שלוה שמעון אראובן דאין לוי משועבד מדר"נ הוא משום דבשעת הלואתו של שמעון מראובן לא נשתעבד לוי לראובן כלל כי עדיין לא הי' לוי משועבד לשמעון כלל וכל זה הוא בדלא כתב לו שמעון לראובן דאקני אבל אם כתב לו בפירוש דאקני א"כ בכה"ג הרי כשהלוה אח"כ שמעון ללוי נשתעבד לוי תיכף לראובן והוה תו כאילו הי' לוי משועבד לשמעון בשעת הלואתו של שמעון מראובן ולכאורה י"ל כן:
ואם סברא זו היא אמתית נוכל ליישב בזה קושית הגאון מוהר"א זצ"ל מווילנא בגליון הרא"ש בב"ק כאן מ"ש ע"ד הג"א הנ"ל וז"ל הטהור ע"ד הג"א הנ"ל אבל בה"ת וש"פ חולקין ע"ז. ועיין פ"ק דקדושין (ט"ו ע"א) וי"ל דטעמא דבהא פליגי ת"ק ור"א שם ופ' כת"ק עכ"ל אות באות וביאור דבריו הטהורים הוא דשם במס' קדושין (ט"ו ע"א) מ"ט דת"ק דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד העניק תעניק לו לו ולא למוכר עצמו ואידך האי מיבעיא לי' לו ולא ליורשיו יורשיו אמאי לא שכיר קריה רחמנא מה שכיר פעולתו ליורשיו אף האי פעולתו ליורשיו אלא לו ולא לבע"ח ומדסבירא לן בעלמא כר"נ דתניא אר"נ מניין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו אתא לו לאפוקי ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ ע"כ והקשה הגאון ז"ל דהא ע"כ מיירי הכא שהעבד חייב לבעל חובו החוב מקודם שמגיע לו ההענקה וא"כ בכה"ג לא שייכא כלל שעבודא דר"נ ומתרץ הגאון ז"ל דבאמת יפלגו בהאי דינא של הג"א ר"א ורבנן שם דלר"א לעולם שייכא שעבודא דר"נ ות"ק סובר כהג"א וא"כ גבי הענקה לא שייכא כלל שעבודא דר"נ והפי' דקאמר הש"ס ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ הוה הפי' דבכה"ג לא ס"ל לת"ק דשייכא שעבודא דר"נ הואיל דבשעת הלואה שלוה העבד קודם שהי' לו מגיע ההענקה לא נשתעבד כלל ההענקה לבע"ח של העבד ופסק כת"ק והיינו שהג"א פוסק בזה כת"ק כנלע"ד פי' דברי הגאון. והנה באמת לשיטה זו יהי' מיושב קושית התוס' שם ושאר ראשונים שם דהא בכל הש"ס פסקינן כר"נ והתם קאמר הש"ס דבדינא דר"נ פליגי תנאי ות"ק לא ס"ל כר"נ וא"כ איך נפסוק כר"א דפוסק כר"נ הא ר"א שמותי עיין בתוס' שם ואולם לפום פי' הגאון לשיטת הג"א מיושב שפיר. אולם באמת תיקשי לדידן דלא ס"ל כשיטת הג"א הנ"ל ופסקינן כד"נ ותיקשי קושית הראשונים וכבר האריכו בזה ובילדותי הארכתי ג"כ בענין זה בחידושי על סי' פ"ו בחו"מ אולם אם סברא זו שכתבתי הוא אמיתית נוכל ליישב קושית הגאון הנ"ל דמיירי שהעבד שלוה מהבע"ח כתב לו דאקני וא"כ שפיר שייך שעבודא דר"נ בכה"ג ודוק:
והנה בשעת עיוני שנית עם ב"א הב' החריף המופלג דוד נ"י אמר דלפ"ד הגאון מוהר"א ז"ל יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל התמוהים שפסק בפ"ג מהל' עבדים הי"ב דמוכר עצמו אין מעניקין לו ובפ"ב מהל' מלוה ה"ו פוסק לשעבודא דר"נ ותמהו עליו דהוא כמזכה שטרא לבי תרי ועיין בלח"מ בפ"ב מהל' מלוה הנ"ל ובמלמ"ל בפ"ג מהל' עבדים שכתבו ליישב זה ולפי האמור א"ש די"ל דהרמב"ם סובר ג"כ כהג"א הנ"ל וא"כ שפיר פוסק כת"ק והיינו דמפרש ג"כ דהא דקאמר הש"ס בקדושין דת"ק בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ היינו בכה"ג דוקא שהעבד לוה קודם שמגיע לו הענקה אבל בעלמא שפיר פסקינן כר"נ עכ"ד ודבר חכמה אמר בזה:
[כח] שם בגמ' שור איצטדין אינו חייב מיתה איבעיא להו מהו לגבי מזבח רב אמר כשר ושמואל אמר פסול הרי נעבדה בו עבירה כו' והקשה הפ"י דמנ"ל לשמואל האי סברא לפסול מכח נעבד בו עבירה דהא בסמוך מצרכינן קראי לכל הני פסולים וא"כ אי ס"ד דכללא הוא דכל שנעבד בו עבירה פסול לגבי מזבח אע"ג דלית בי' חיוב מיתה א"כ כל הני קראי למה לי בשלמא על רובע ונרבע ונוגח ונעבד צרכינן דהא רובע ונוגח צרכינן מפני שיש ברובע מה שאין בנוגח ויש בנוגח מה שאין ברובע וצרכינן לתרוייהו קראי ונעבד לא ילפינן מינייהו דברובע ונוגח איכא חיוב מיתה אבל בנעבד ליכא חיוב מיתה להשור אבל קרא רביעי ל"ל למוקצה אמאי איצטריך קרא למעט מוקצה תיפוק לי' דנעבדה בו עבירה וכ' לתרץ דמוקצה לא חשיב כלל נעבד בו עבירה עיי"ש שהאריך עוד בזה. והנה לכאורה י"ל בתחלת דברי הפ"י דהא למה לי בל הני קראי הלא רובע ונוגח ונעבד כל הני נעבדה בהו עבירה וידעינן דפסולי להקרבה אולם באמת נוכל לומר דהכוונה הוא דמנ"ל למיפסל להקרבה היכא דנעבדה בהו עבירה ונוכל לומר דילפינן מהני קראי דחזינן דפסלה תורה רובע ונוגח ונעבד ושמעינן מינה דנעבדה בו עבירה פסול להקרבה:
אולם באמת י"ל דאכתי נימא דבהני דגלי קראי והוה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וכבר כתבו התו"י בקדושין (ל"ה) ובמהרש"א שם דכל היכא דאיכא שני כתובים הבאים כאחד דהוה הדין דאין מלמדין הוה כאילו כתב לן קרא להיפוך דנעבד בו עבירה כשר להקרבה. אולם הכא קאמר הש"ס דיש ברובע מה שאין בנוגח ויש בנוגח מה שאין ברובע וצרכינן תרי קראי לרובע ולנוגח וצרכינן ג"כ קרא לנעבד הואיל דלית בה מיתה קרא יתירא וכדכתבו התוס' כאן בד"ה למה נאמר נוגח אלא דלמה כתבו רחמנא למעט רובע ונוגח לימא דפסול להקרבה מדחזינן דגלי קרא מן הבקר להוציא את הנעבד ונפסול ג"כ לרובע ונרבע. מיהו י"ל דהוה מוקמינן לקרא דמן הבקר למעט רובע הואיל דאית בי' חיוב מיתה להשור או י"ל דמנעבד לא היינו יכולין למילף למיפסל רובע ונוגח משום דבע"ז דחמירי אחמיר בי' רחמנא למיפסל להקרבה ועיין בפ"י כאן שכ"כ ואי לא כתבה רחמנא למעט מוקצה היינו אומרים דמוקצה כשר דלא איתעביד בי' עבירה כלל ואי כתבה רחמנא למעט מוקצה היינו יודעין נעבד דאסור להקרבה ולמה כתבה רחמנא וע"כ י"ל דמיקרי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין והוה כאילו כתבה תורה מיעוט להיפוך דבכל דוכתי כשר אפילו היכא דנעבדה בו עבירה לבד הכא דגלי קרא בכל הני. מיהו י"ל להיפוך דאי לא הי' לן מיעוט לנעבד היינו אומרים דמיעט דמן הצאן אתיא למעט נעבד וא"כ לא היינו יודעים דמוקצה פסול להקרבה וא"כ הוצרכה תורה לכתוב ארבעה מיעוטי למעט כל הני רובע ונוגח ונעבד ומוקצה וא"כ תו נוכל לומר דכל היכא דנעבדה עבירה פסול להקרבה:
אולם באמת פסקינן בכל דוכתי דנעבד בו עבירה כשר להקרבה לבד בכל הני ארבעה דמיעטה תורה בפירוש ופסלה להקרבה כדאיתא במס' חולין (דף קט"ו ע"א) חורש בשור ובחמור וחוסם פי פרה ודש בה ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא השתא מעשה ושבת דחמירי מותרים הני לא כ"ש ופירש"י בד"ה ליתסרו הזרעים והדישה דהא הרחקתיך מהם כל הנך דקאמר ליתסרו באכילה ובהנאה קאמר דליחסרו כו' ובתוד"ה חורש וז"ל פי' השור והחמור די"ס דגרסי השתא לגבוה שרי להדיוט מיבעי' ולגבוה מנ"ל דשרי כתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה מכל אלה אי אתה מקריב פי' מעוך וכתות ונתוק וכרות אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבירה. והנה חזינן דבאמת נעבדה בהן עבירה כשרים לגבוה מקרא דכל אלה ונוכל לומר דהוא אליבא דכ"ע כן דקדשים שנעבדה בהם עבירה כשרים להקרבה. ועיין במס' תמורה (דף כ"ח ע"א) ת"ר מן הבהמה להוציא רובע ונרבע והלא דין הוא ומה בע"מ שלא נתעבדה בה עבירה פסול לגבי, מזבח רובע ונרבע שנתעבדה בהן עבירה אינו דין שאסורים לגבי מזבח חורש בשור ובחמור יוכיח שנתעבדה בו עבירה ומותר לגבי מזבח מה לחורש בשור וחמור שאין חייב מיתה תאמר ברובע ונרבע שחייב מיתה טול לך מה שהבאת הרי שנתעבדה בהן עבירה בשני עדים נעבדה בהן עבירה ע"פ ע"א או ע"פ הבעלים מניין אר"ש אני דן כו' יעו"ש וברייתא זאת היא שנוייה בת"כ פרשת ויקרא פ' ב' ה"ז ע"ש וא"כ שמעינן דנעבדה בו עבירה כשר למזבח ורש"י בחולין (קט"ו) הי' לו גירסא אחרת בגמ' שם והתוס' שהביאו הלימוד דנעבדה בו עבירה כשר להקרבה מקרא דכל אלה היא שנוייה ג"כ בתו"כ פ' אמור אלא דאיכא ב' נוסחאות בזה שם פ' ז' פרק ז' ה"ב לא תקריבו אלה לה' אלה אין אתה מקריב אבל מקריב אתה את שנעבד בה עבירה ואיכא דגרסי את שנעבד בה עבודה יעוש"ה. אבל עכ"פ שמעינן דנעבדה בו עבירה כשר להקרבה מברייתא המובאה במס' תמורה (דף כ"ח) שהבאתי וא"כ תיקשי לשמואל דקאמר הכא דשור איצטדין פסול להקרבה משום שנעבד בו עבירה והלא פסול זה אינו פוסלתו מלהקריב למזבח. וע"כ צרכינן לומר דלעולם שמואל סובר ג"כ דהאי פסול שנעבדה בו עבירה אינה פוסלתו מהקרבה ורק הכא בנוגח דבאמת חזינן דהתורה פסלתו מהקרבה היכא דנגח ברצון והרג אדם א"כ חזינן דגלי קרא דנוגח פסול להקרבה א"כ תו י"ל דלעולם פסלתו התורה מהקרבה אפילו אם הוא אנוס דהא סוף סוף נעבדה בו עבירה ומה לי אם העבירה נעשית ברצון או באונס סוף סוף נעבד בו עבירה דהא חזינן דהקפידה תורה ואסרתו לנוגח כנ"ל בפי' הדבר. ולפי האמור ל"ק כלל קושי' הפ"י שהקשה דלמה לי קרא לפסול מוקצה תיפוק לי' דנעבדה בו עבירה דהא באמת נעבדה כו עבירה כשר להקרבה ורק גבי נוגח חזינן דאסרה תורה להקרבה היכא דהוא ברצון סובר שמואל דהואיל דגלי קרא לפסול נעבדה בו עבירה דנגיחה ה"ה באונס ג"כ פסול להקרבה אבל במוקצה אי לאו דגלי קרא הו"א דכשר להקרבה אף דנימא דמיקרי נעבדה בו עבירה הא חזינן דנעבדה בו עבירה כשר להקרבה. והנה מה דאמרינן דנעבדה בו עבירה כשר למזבח ולכאורה י"ל דנימא דהוה מהב"ע ועיין תמורה (דף כ' ע"ב) א"ר ב' תשובות בדבר חדא דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה עש"ה וא"כ היל"ל דהיכא דהוא לכפרה יופסל בכה"ג דנעבדה בו עבירה. אולם באמת א"ש ע"פ חילוקו של התוס' בסוכה (דף ל' א) ד"ה משים דבעינן דוקא שיהי' המצוה נעשית מכח העבירה עיי"ש וה"נ אין המצוה נעשית מכח העבירה. ועיין בתוספתא חולין סו"פ בתרא לא יטול אדם אם מעל הבנים ואפילו לטהר בה את המצורע מפני שנעבדה בה עבירה עכ"ל וצ"ל דהתם מיקרי המצוה נעשית מכח העבירה דהא אפילו אם כבר לקח האם מעל הבנים עדיין איכא תקנתא בשילוח דהא הוה לאו הניתק לעשה וי"ל בזה:
שם מיתיבי מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח כו' וכ"פ הרמב"ם ז"ל כרב דאיצטדין כשר למזבח וז"ל הרמב"ם בפ"ד מהל' איסורי מזבח אחד הבהמה ואחד העוף שנרבעה או שהמית את האדם או הוקצה או נעבד הכל פסול לגבי המזבח כו' בהמה ששחקו בה והגיחוה עד שהמיתה את האדם ה"ז כשרה למזבח מפני שהיא כאנוסה כו' מאימתי תיפסל הבהמה או העוף משום מוקצה משיעשו בהן הכומרים מעשה כגון שיגזזו אותה כו' הרובע והנרבע בין שהיתה הבהמה שלו בין שהיתה של חבירו בין באונס בין ברצון בין בזדון בין בשגגה בין לפני הקדישה בין לאחר הקדישה ה"ז אסורה למזבח אבל המוקצה אם הוא שלו והוקצה קודם שיקדיש נפסל הקצה של חבירו או שהקצה שלו אחר שהקדישה ה"ז מותר שאין אדם מקצה דבר שאינו שלו. הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו בין באונס בין ברצון בין בזדון בין בשגגה בין לפני הקדש בין לאחר הקדש ה"ז אסור עכ"ל ועיין בכ"מ ה"ה הביא התוספתא פ"ד דתמורה וכ' שהוא ט"ס שם יעוש"ה. והנה הכ"מ לא פי' כלל התוספתא ובמה הוא הט"ס ועיינתי בתוספתא ונלע"ד שיש שם חילוף בין השורות וז"ל התוספתא כפי הכתובה לפנינו רפ"ד דמס' תמורה הנרבע בין משלו ובין משל חבירו בין לפני הקדישו ובין לאחר הקדישו בין בשוגג ובין במזיד בין באונס ובין ברצון פסול לגבי מזבח מוקצה שלו אסור ושל חבירו מותר מאימתי נקרא מוקצה משעת מעשה שעבד בין משלו ובין משל חבירו בין לפני הקדישו בין לאחר הקדישו בין בשוגג ובין במזיד פסול לגבי מזבח באונס כשר ברצון פסול איזהו נעבד כל שעובדין אותו בין באונס ובין ברצון זהו מוקצה לע"ז אבל אמר שור זה לע"ז ובית זה לע"ז לא אמר כלום שאין הקדש לע"ז עכ"ל. ונלע"ד הפירוש בתוספתא ולענ"ד הי' כתוב מסודר כן כי חשב שם בתוספתא שלשה דינים. רובע ונרבע. ונעבד. ומוקצה. ברובע ונרבע לעולם אסור להקרבה בין משלו בין משל חבירו בין לפני הקדישו בין לאחר הקדישו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון. נעבד אסור ג"כ בין שלו בין של חבירו בין שוגג בין מזיד בין לפני הקדישו בין לאחר הקדישו מוקצה בעינן שיעשה בו מעשה ודוקא שלו אסור אבל של חבירו או לאחר הקדישו לא נאסר ובעינן דוקא ברצון אבל באונס כשר וה"ה לשוגג ג"כ כשר והתוספתא לא הביא רק רצון ולא אונס כנלע"ד הפי' בתוספתא והמעיין בלשון התוספתא יוכל לסדר הלשון כן. ושמעינן מהתוספתא הנ"ל דבנעבד אפילו של חבירו ג"כ נאסר וע"כ צרכינן לומר דהוא רק לגבוה אבל להדיוט שרי הואיל דלא עביד מעשה ובתוספתא קתני סתמא דנעבד אסור בין שלו בין של חבירו ול"ק קושית הראב"ד שם והוא כחילוקו של הכ"מ שם. ולכאורה י"ל מדוע לא קתני התנא ג"כ פסול דנוגח דפסול להקרבה וצ"ע כעת: