אור ברסלב

אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר

דף לט.

דף לח.

[אות כב]:

מתני' שור של חש"ו שנגח ב"ד מעמידין להן אפוטרופוס כו' כל הסוגיא ובראשונים מ"ש בזה. וכתב הרמב"ם בפ"ו מהל' נזקי ממון ה"ג שור של חש"ו ומי שהוא במדה"י שנגחו פטורין אבל ב"ד מעמידין להן אפוטרופסין ומעידין בהם בפני האפוטרופסין עוד שם בה"ד הזיקו אחר שהועדו בפני אפוטרופסין אם עדיין הוא תם משלם ח"נ מגופו ואם הועד בו שלשה ימים ואח"כ הזיק משלם נ"ש מן היפה שבנכסי אפוטרופסין ולכשיגדלו היתומים יעשו דין עם האפוטרופסין וישלמו להן ועיין במ"מ ובכ"מ מ"ש בזה והנה לעיל בפרקין על (דף ל"ז ע"ב) [אי"ד אק"ה] כתבתי ליישב דברי הרמב"ם בפ"ו מהל' אלו ה"ט וכתבתי בדבריו ז"ל שיטה חדשה דפוסק כרבא וכפירש"י בלשון ראשון לעיל (דף כ"ג ע"ב) דאביי סובר דבנגיחה רביעית הוא דהוה מועד ומשלם נ"ש ורבא סובר דבנגיחה שלישית משלם נ"ש וכתבתי שם דהרמב"ם סובר הלכה כרבא ובנגיחה שלישית משלם נ"ש. אולם הבאתי שם כי מדברי הרמב"ם הנ"ל משמע לכאורה דפוסק דבנגיחה רביעית הוא דמשלם נ"ש שהרי כתב ואם הועד בו שלשה ימים ואח"כ הזיק משלם נ"ש מבואר דבנגיחה רביעית הוא דמשלם נ"ש וכבר הבאתי לעיל שם דברי הרמב"ם ז"ל. וכעת נלע"ד דנוכל לומר שפיר דהרמב"ם פוסק דבנגיחה שלישית משלם נ"ש וכוונת הרמב"ם כאן במ"ש ואם הועד בו שלשה ימים ואח"כ הזיק הכוונה הוא דהנגיחה הראשונה שהזיק בפני החש"ו קודם שהב"ד מסרוהו לאפוטרופסין הוא מן חשבון הימים דבאמת לא מצרפינן נגיחה הראשונה הואיל דהי' שלא בפני אפוטרופסין ורק לענין זה מחשבין נגיחה זו הראשונה לחשבון ואחר שהועד בו שלשה ימים היינו שבשעה שמנוהו לאפוטרופוס שהי' אחר נגיחה אחת הרי אמרו לו הב"ד שהוא שור נגח ואם הועד בו שלשה ימים והיינו עוד שני ימים בצירוף היום הראשון שמינוהו לאפוטרופוס ואח"כ נגח משלם נ"ש וא"כ הרי אזיל לשיטתו כפי מה שכתבתי לעיל שם בביאור שיטת הרמב"ם דסובר דבנגיחה שלישית משלם נ"ש ועיין במס' ב"ב (דף כ"ח ע"ב) תוד"ה אלא מעתה באה"ד מה שהוקשו אי לייעודי תורא שכתבו שני תירוצים ועיין בשמ"ק ב"ק על (דף כ"ד ע"א) בד"ה הכי גריס רש"י אלא דמרמזי בסה"ד שהקשה והיאך יתחייב נ"ש מנגיחה רביעית והלא נגיחה רביעית הוא פשיעה שלישית לבעליהם שהרי בנגיחה ראשונה לא פשע שהרי לא התרו בו וא"כ לא הי' לו להתחייב עד פשיעה רביעית דהיינו בנגיחה חמישית כו' יעו"ש מ"ש לתרץ בזה דבנגיחה זו שהוחזק להיות פושע בה חייב עלי' נ"ש יעוש"ה. ולפי האמור הפי' בדברי הרמב"ם יש להסביר קצת עפ"ד התוס' והשמ"ק בקושייתם שהקשו כי לפי קושייתם א"ש דברי הרמב"ם ז"ל כי יש לו שיטה אחרת בזה וכמ"ש ודוק היטב כי קצרתי מאד מאד:

[כג] (א) שם במתני' שור האצטדין אינו חייב מיתה שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' נזקי ממון הל"ה שוורים שמשחקין בהן ומלמדין אותן ליגח זא"ז אינן מועדין זל"ז ואפילו המיתו את האדם אינן מחוייבין מיתה שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו עכ"ל וכ' הראב"ד ז"ל וז"ל כי יגח א"א ולמה לא וליהוי כשור שהוא מועד לשופרות ועוד שפסק למעלה משסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב עכ"ל וה"ה שם כתב דהרמב"ם אזיל לשיטתו דפוסק לעיל בפ"ב מהל' אלו הי"ט דמשסה כלבו דבעל הכלב אינו משלם רק ח"נ ועיין בה"ה מ"ש שם. והנה באמת גם הראב"ד אזיל לשיטתו דפוסק שם לעיל בפ"ב הי"ט דחייב בכולו נזק וי"ל בזה. אולם בעיקר קושית הראב"ד על הרמב"ם נלע"ד ליישב הקושיא כי, יש לפרש ברמב"ם פי' חדש, והוא דהנה הנמוקי יוסף כאן בסוגיא דידן במתני' בד"ה שור האיצטדין וז"ל אם המית את האדם באותו מעמד אינו חייב מיתה שנאמר כי יגח מעצמו ולא שיגיחוהו בע"כ עכ"ל מבואר בדברי הנ"י דדוקא באותו מעמד הוא דפטור הואיל דאחרים כפוהו בע"כ אבל אם שור האיצטדין זה נגח בפעם אחר שלא באותו מעמד שפיר חייב מיתה. והנה אם שור האיצטדין חייב בניזקין באותו מעמד אינו מבואר דהא מקרא דכי יגח לא ממעטינן רק מיתת השור כגון שהמית האדם. מיהו מלשון הרמב"ם שכתב ומלמדין אותו ליגח זא"ז וכן הנ"י כ' ובהמות שמתגרות זו בזו וכולן עם האדם כו' מבואר דגם בנזקי בהמה שייך ג"כ שור האיצטדין אולם לא לענין לפטור לגמרי דהא משסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב וע"כ צרכינן לומר דרק ממועדין ממעטינן לה דלא נעשה מועד. והנה לע"ד הי' נראה לפרש דברי הרמב"ם הנ"ל דכוונתו הוא שאם נגח שלא באותו מעמד ג"כ אמרינן דלא מחשבינן לי' למועד מה שנגח מעיקרא ע"י שהגיחוהו אחרים ורק דהוה כאילו נגח עתה פעם ראשונה ומשלם ח"נ על הנגיחה ולענין מיתה שיהי' השור חייב מיתה בשהרג האדם אמרינן דפטור ממיתה אפילו כי נגח אדם שלא באותו מעמד והטעם דאמרינן דמעצמו לא הי' נוגח רק מחמת שהרגילוהו ליגח נגח גם עתה ולא נוכל לחייב מיתה דהא בזה הוה עיקר המיעוט מקרא כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים וא"כ מיחשב תו כאנוס ואין מחייבין להשור מיתה אפילו אם נגח שלא באותו מעמד:

ועתה מובן שפיר, דברי הרמב"ם שכתב שוורים שמשחקין בהן ומלמדין אותן ליגח זה את זה אינן מועדין זל"ז כוונתו היכא דנגח שלא באותו מעמד ג"כ לא הוה מועד אף שכבר נגח מקודם הרבה פעמים ע"י שהסיתוהו לא נעשה מועד ע"י אילו הנגיחות ורק דהוה כאילו נגח עתה פעם הראשונה ואשמעינן הרמב"ם עתה דין זה דאפילו אם נגח עתה שלא באותו מעמד ג"כ לא הוה מועד דאלו אם נגח באותו מעמד כבר אשמעינן לעיל בפ"ב מהל' אלו הי"ט דאם שיסה כלבו של חבירו דבעל הכלב אינו משלם רק ח"נ אפילו אם הוא מועד לזה וכדמפרש שם בה"ה אבל כאן אשמעינן דאפילו אם נגח שלא באותו מעמר ג"כ לא הוה מועד ע"י נגיחות הראשונות וא"כ אינו משלם רק ח"נ. וכ"ז הוא לענין נזקי ממון אבל לענין שיהי' השור חייב מיתה אם נגח אדם בזה אמרינן דהואיל דתחילה הרגילוהו ליגח וא"כ אף שעתה נגח מעצמו לאדם אמרינן דאינו חייב מיתה ומשום דמיקרי אנוס ולא נוכל לחייב השור מיתה ועיין לקמן (דף מ' ע"ב) דמכשרינן לי' לגבי מזבח משום דמיקרי אנוס וא"כ נוכל לומר דגם אם נגח אדם שלא באותו מעמד ג"כ פטור ממיתה הואיל דהרגילוהו ליגח ודלא כשיטת הנ"י ודוק בזה: ומעתה מיושב היטב קושית הראב"ד על הרמב"ם הקושיא הראשונה מהא דמועד לשופרת י"ל בזה דהנה באמת יש חילוק בין מועד לשופרת למועד ליגח ע"י שמשסין אותו דבמועד לשופרת אין שום אדם מסיתו בזה רק שהוא שומע קול שופר הוא נוגח בזה שפיר אמרינן דהוה מועד אבל הכא שהוא שור האיצטדין דאינו נוגח כלל מחמס עצמו רק שמסיתין אותו ומיעט רחמנא לענין מיתת השור דכתיב כי יגח ולא שיניחוהו ואמרינן ג"כ לענין מועד דלא נעשה מועד ליגח עי"ז ועיין בה"ה כאן שכתב ג"כ סברא זו בקצרה. ובאמת אף שהוא מועד לשופרת הוא דוקא היכא דשמע קול שופר ונגח אז משלם נ"ש אבל אם יגח בלא קול שופר בודאי דלא מהני מה שהוא מועד לשופרת ואמרינן דאינו משלם עתה רק ח"נ וא"כ ה"נ כשנגח שלא באותו מעמד ג"כ אמרינן דעתה הוא מתחיל ענין חדש ואינו משלם רק ח"נ דהוה רק תם דנגיחות הראשונות לא משוי לי' מועד כלל וממש דומה זה למועד לשופרת. ובזה א"ש ליישב גם הקושיא השני' שהקשה הראב"ד מהא דהמשסה כלבו של חבירו בחבירו דחייב בעל הכלב וא"כ עיקר הקושיא דאמאי יפטור הכא ולא יהי' מועד. והנה כבר כתבתי לעיל והבאתי דברי ה"ה דהרמב"ם לשיטתו דסובר לעיל בפ"ב דבעל הכלב אינו משלם רק ח"נ אלא אפילו אם נימא דבעל הכלב חייב בנ"ש מ"מ לא קשה כלל דהא הרמב"ם אשמעינן עתה כאן דין חדש היכא דנגח שלא באותו מעמד דנגיחות הראשונות לא משוי לי' מועד שיחייב לאח"כ נ"ש אם נגח אח"כ מעצמו משום דעתה הוא ענין חדש לנגיחה וכמו שביארתי לעיל ודוק בזה:

ב אולם צרכינן לבאר ג"כ דברי הראב"ד ז"ל כי באמת דבריו הקדושים אין להם פירוש כלל וכאשר כבר תמה ע"ז המגדול עוז דהא קושית הראב"ד לא על הרמב"ם יקשה רק על המתני' דיליף לה מקרח דכי יגח ולא שיגיחוהו אחרים ועיין במגדול עוז מ"ש בזה. וגם י"ל להבין פי' דברי הראב"ד לעיל שם בפ"ב מהל' נזקי ממון הי"ט וז"ל הרמב"ם שם המשסה כלבו של חבירו בחבירו פטור מדיני אדם וחייב בד"ש ובעל הכלב חייב ח"נ שכיון שהוא יודע שאם שיסה את כלבו להזיק נושך לא הי' לו להניחו ואם שיסוהו בעצמו בעל הכלב פעור עכ"ל. וכתב עליו הראב"ד בהשגות וז"ל ובעל הכלב חייב ח"נ א"א ואם מועד הוא נ"ש משלם עכ"ל. ובאמת דבריו הקדושים אין להם הבנה לכאורה דהא אם מועד הוא להיות נושך ע"י שיסוי יהי' חייב נ"ש דהא ממש זה הוה שור האיצטדין וכאשר באמת תמה עליו ה"ה שכ' וז"ל בהשגות א"א ואם הוא מועד נ"ש משלם ול"נ שאפילו מועד אינו משלם אלא ח"נ כיון שלא עשה מעצמו אלא ע"י שיסוי וכדאמרינן בדין מיחת אדם שור איצטדין פטור כי יגח ולא שיגיחוהו אף כאן דינו כתם ואינו משלם אלא ח"נ כו' עכ"ל. והנלע"ד בכוונת דברי הראב"ד ז"ל דסובר דהא דדרשינן מקרא כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים ולמעוטי שור האיצטדין היינו דוקא ממיתת השור דאם נגח אדם אינו חייב מיתה אבל לא ממעטינן מינה לענין נזיקין ואפילו מועד נעשה ע"י נגיחות הללו אם נגח ג"פ ומש"ה שפיר כתב הראב"ד לעיל בפ"ב מהל' נזקי ממון הי"ט ואם מועד הוא נ"ש משלם ודעת הרמב"ם ז"ל דכל דלא נגח מעצמו רק ע"י גרמת אחרים שהסיתוהו לא נעשה מועד ע"י נגיחות הללו ודינו לעולם בהם כתם ואינו משלם רק ח"נ וכמו דממעטינן מקרא דכי יגח ולא שיגיחוהו אחרים לענין חיוב מיתה דאין השור חייב מיתה אם הרג אדם כמו כן ממעטינן ג"כ דלא נעשה מועד ומש"ה כתב הרמב"ם לעיל בפ"ב מהל' נ"מ דבעל הכלב אינו משלם רק ח"נ והיינו אפילו אם הוא מועד לכך וזה הוא הפלוגתא בין הרמב"ם והראב"ד אם נעשה מועד ע"י נגיחות הללו לענין לשלם נ"ש או לא וכמו שביארתי. ומעתה א"ש דברי הראב"ד בפ"ב מהל' נ"מ שכ' דאם הכלב הוא מועד לישוך בכך משלם נ"ש דלא ממעטינן שור האיצטדין רק ממיתה אבל לא לענין תשלומין נ"ש ונעשה שפיר מועד בזה ול"ק קושיא הנ"ל שהבאתי בשם ה"ה על הראב"ד ודוק:

ג ועתה יתבאר היטב דברי הראב"ד ז"ל בכאן בפ"ו מהל' נ"מ דהכי מקשה על הרמב"ם ז"ל שכתב על שור האיצטדין דאינן נעשין מועדין זל"ז וכ' ואפילו אם המיתו את האדם אינן מחוייבין מיתה שנאמר כי יגח ולא שיניחוהו וכוונת הרמב"ם דהשתא אם המית אדם בכך אין השור חייב מיחה דגלי קרא כי יגח ולא שיגיחוהו מכ"ש דאינו נעשה מועד בנגיחות הללו וכן מורה לשון הזהב של הרמב"ם ז"ל שכ' ואפילו אם המיתו את האדם כו' אלמא דדייק לה מדאינו חייב השור מיתה מכ"ש דלא נעשה מועד בכך וע"ז תמה הראב"ד ולמה לא וליהוי כשור שמועד לשופרות וכוונתו הוא דנהי דממעטינן שור האיצטדין מקרא דכי יגח ודרשינן ולא שיניחוהו היינו דוקא ממיתת השור ממעטינן אבל לא מענין נזיקין ונעשה שפיר מועד בכך ע"י נגיחות הללו לשלם נ"ש והביא ראיה לזה מדחזינן דנעשה מועד לשופרות אע"ג דאין הנגיחה מחמת עצמו רק ע"י ששומע קול שופר וא"כ היל"ל דלא נעשה מועד בכך דדמיא לשור האיצטדין וע"כ צ"ל דיש חילוק בין מיתת השור לבין שיהי' נעשה מועד לשלם נ"ש דהא דמעטי' קרא דכי יגח ולא שיניחוהו היינו דוקא שאין שור איצטדין חייב מיתה אבל שפיר נעשה מועד ע"י נגיחות הללו לשלם נ"ש ומש"ה אם הוא מועד לשופרות משלם נ"ש וה"ה לשור האיצטדין ג"כ נעשה מועד לשלם נ"ש ע"י נגיחות הללו וזה שתמה הראב"ד על הרמב"ם הוא על ריש הדין שכתב דשור האיצטדין אינן נעשין מועדין זל"ז ע"ז הקשה הראב"ד דלמה לא נעשה מועד לענין לשלם נ"ש ואזיל לשיטתו דלעיל בפ"ב כ' הראב"ד ג"כ דאם הכלב הוא מועד לישוך ע"י שיסוי משלם בעל הכלב נ"ש והשנה זו עם ההשגה דלעיל הוא הכל השגה אחת והרמב"ם אזיל לשיטתי' והראב"ד אזיל לשיטתי'. והא דציין הראב"ד להשגתו על סוף דברי הרמב"ם וז"ל כי יגח כו' היינו הואיל דהרמב"ם יליף דין זה דאין נעשה מועד ע"י נגיחות הללו מכח כ"ש מדחזינן דאין השור חייב מיתה מש"ה ציין הראב"ד להשגתו ע"ז אבל לעולם עיקר השגתו של הראב"ד הוא רק ע"ז שיהי' נעשה מועד ע"י נגיחות הללו לשלם נ"ש וכמו שביארתי לעיל. אולם גם לשיטת הראב"ד ז"ל דסובר דשור איצטדין דומה לשור שהוא מועד לשופרות וחייב נ"ש מ"מ בעינן תו דוקא דומיא למועד לשופרות דכמו דאם הוא מועד לשופרות אמרינן דוקא לשופרות הוא דהוה מועד כגון אם שמע קול שופר ונגח משלם נ"ש אבל אם נגח אח"כ בלא שמע קול שופר אינו משלם רק ח"נ ה"ה נמי הכא בשור האיצטדין דאמרינן דנעשה מועד בזה נ"כ הי"ל לומר דדוקא באם שיסוהו ליגח ונגח אז הוא דמשלם נ"ש אבל אם נגח אח"כ מעצמו אינו משלם רק ח"נ דהא לזה לא נעשה מועד עדיין כן הי' נראה לכאורה:

ד והנה לכאורה י"ל לשיטת הראב"ד דמדמה שור האיצטדין למועד לשופרות א"כ היל"ל דאם שמע קול שופר והרג את האדם דיהי' השור פטור ממיתה כמו שור האיצטדין דפטור ממיתה. אולם באמת ז"א דדוקא היכא דנגח ג"פ ע"י שמיעת קול שופר אמרינן דהוחזק ליגח ע"י קול שופר אבל בפעם אחד ששמע קול שופר ונגח אמרינן דמה שנגח לא הי' כלל מכח קול שופר ששמע וא"כ בפעם ראשון שנגח ע"י קול שופר והרג את האדם אמרינן דחייב השור מיתה דלא תלינן שהי' הנגיחה מחמת קול שופר משא"כ בשור איצטדין תיכף בפעם ראשון שהרג את האדם הרי דעת מוכחת איכא כאן שמה שהרג את האדם הי' רק מכח מה שהסיתו אותו להרוג ומש"ה תיכף פטור השור ממיתה משום דמיעטי' קרא כי יגח ולא שיניחוהו וזה נכון חלק כן:

ומעתה מובן היטב הראב"ד בהשגה שניה שהשיג על הרמב"ם וז"ל ועוד שכבר פסק למעלה משסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב עכ"ל וכוונתו בזה הוא דלעיל בפ"ב מהל' נ"מ הי"ט כתב הרמב"ם דמשלם הבעל הכלב רק ח"נ ממנ"פ אי מיירי כשהוא מועד הרי כבר השיג למעלה שאם הוא מועד משלם נ"ש דהא מה דממעטינן שור האיצטדין הוא רק ממיתה אבל לא מתשלומין ואם הוא מועד לכך משלם נ"ש ואם משום דסובר דכמו דממעטינן שור האיצטדין מחיוב מיתה ה"נ ממעטינן מתשלומי נ"ש ומשום דלא נעשה מועד ע"י נגיחות אלו א"כ למה הביא בכאן דין זה דשור האיצטדין דלא נעשה מועד ע"י נגיחות הללו הלא כבר סתם למעלה וכתב דמשסה כלבו של חבירו בעל הכלב משלם ח"נ ומשמע דאפילו אם הכלב הוא מועד לכך ג"כ אינו משלם רק ח"נ וי"ל עוד דמדנקיט הרמב"ם לשונו וכ' דבעל הכלב משלם ח"נ ליתני סתמא בעל הכלב משלם וע"כ דאפילו אם הוא מועד לכך ג"כ משלם רק ח"נ א"כ למה איכפל וכתב כאן בפ"ו עוד הפעם דשור איצטדין אינן מועדין זה לזה כנלע"ד בכוונת הראב"ד ז"ל:

ה ומעתה לפי האמור נוכל ליישב בפשיטות דברי הרמב"ם ז"ל דסובר דכי היכא דמיעט רחמנא לשור איצטדין ממיתה ה"ה נמי דלא נעשה מועד ע"י נגיחות הללו ודינו כתם ומשום גזה"כ אבל במועד לשופרות שפיר הוי מועד לשופרות וא"כ סובר הרמב"ם דאם נגח באותו מעמד לא הוי מועד ואינו משלם רק ח"נ ואם נגח אח"כ שלא באותו מעמד הרי דינו כתם דהא נם במועד לשופרות הוי ג"כ הדין כן דאם נגח אח"כ שלא מחמת קול שופר דאינו משלם רק ח"נ ובנגח אדם באותו מעמד פטור ממיתה ואם נגח אדם שלא באותו מעמד בודאי חייב מיתה ונוכל לומר דסובר ג"כ כשיטת הנ"י הנ"ל וא"כ ל"ק קושי' הראשונה של הראב"ד מהא דמועד לשופרות. ועל הקושיא שני' של הראב"ד דהא כבר הביא לעיל בפ"ב דין זה דמשסה כלבו של חבירו דבעל הכלב משלם ח"נ י"ל בזה דאם מהא דינא דלעיל שלא חילק הרמב"ם ז"ל בין אם הוא מועד לכך או לא נוכל לומר דהא דסתם הרמב"ם לעיל וכ' דבעל הכלב אינו משלם רק ח"נ היינו אפילו אם הוא מועד ורק שמועד לישוך מעצמו שלא ע"י הסתה ואשמעינן הרמב"ם ז"ל דאפילו שהכלב הוא מועד לישוך מעצמו מ"מ הואיל דלא נשך מעצמו אפילו דלא נוכל לחייב להמשסה מדיני אדם מ"מ אין בעל הכלב חייב רק ח"נ דאע"ג דפסק הרמב"ם ז"ל לקמן בפי"ב מהל' נ"מ ה"ט כר"נ דאמר כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי וא"כ ה"נ הי"ל לומר דהואיל דהמשסה פטור מדיני אדם ליחייב בעל הכלב כולה מ"מ פטור מלשלם כל הנזק ואינו משלם רק ח"נ משום דנהי דהוי מועד לישוך מעצמו מ"מ הא באמת לא נשך מעצמו וא"כ מכח מה שהוא מועד לו לא נשך ורק מכח הסתה דאחרים ולזה לא הוי מועד עדיין ואע"ג דיש סברא לומר דהשתא שהוא מועד לישוך מעצמו מכ"ש שיהי' מועד לשוך ע"י הסתה דאחרים מ"מ כד מעיינין היטב בזה יש סברא טובה להיפוך דהא על מה שהוא מועד לו לא עשה השתא ורק שחבירו שיסה אותו ולזה לא הוי מועד ונוכל לדמות זה למועד ליגח בקרן דאינו מועד להזיק בדבר אחר בגופו או בדגלו וה"נ דכוותי'. וא"כ התם לעיל בפ"ב מהל' נ"מ לא איירי הרמב"ם כלל מהאי דינא דשור האיצטדין ומש"ה הוצרך הרמב"ם ז"ל בכאן בפ"ו לכתוב האי דינא דשור האיצטדין ודוק:

ו אולם בגוף הדבר שכתבתי דפליגי הרמב"ם והראב"ד אם כמו דממעטינן מקרא דכי יגח ולא שיגיחוהו אחרים דאין השור חייב מיתה אם הוא שור האיצטדין אם גם לענין נזקין הוי ג"כ הדין כן דלא נעשה מועד ע"י נגיחות הללו לכאורה י"ל בזה דהא כמו דממעטינן מקרא דכי יגח ודרשינן דוקא שיגח מעצמו אבל לא ע"י אחרים דהיינו שמלמדין אותו ליגח כמו כן נילף מקרא דכי יגוף דוקא שיגוף מעצמו ולא שיגוף ע"י אחרים דהאי קרא דוכי יגוף מיירי בשור דאזיק שור. וגם על שיטת הרמב"ם ז"ל י"ל דסובר דממעטינן ג"כ דלא נעשה מועד ע"י נגיחות הללו נימא דגם מח"נ פטור הואיל דלא נגח השור מעצמו ולכאורה י"ל בזה טובא:

ולהבין הדברים סלותי לי בזה דרך חדש ליישב דברי הרמב"ם ובהקדם צריך אנכי לבאר קצת בזה מ"ש לעיל והבאתי דברי הנ"י דכאן דבעינן דוקא אם יגח השור באותו מעמד אז פטור השור ממיתה ולענין נזקין לא כתב הנ"י כאן כלל. אולם לעיל בפ' כיצד הרגל מבאר הנ"י דין זה לענין נזיקין ובהקדם יבואר, דעת התוס' בזה. הנה לעיל בב"ק (דף כ"ד ע"ב) אמר רבא את"ל המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב שיסהו הוא בעצמו פטור וכתבו התוס' בד"ה המשסה לא דמי לשור האיצטדין שהאדם נלחם עמו להורגו עכ"ל. הרי מבואר בתוס' שיש חילוק בין משסה להא דשור האיצטדין והוא דלא כסברת ה"ה בפ"ב מהל' נ"מ הי"ט דמדמה משסה לשור איצטדין הבאתיו לעיל [או"ק א']. והנה התוס' כתבו לחלק בין משסה לשור איצטדין משום דאיצטדין האדם נלחם עמו להורגו ומש"ה פטור השור דזה נחשב כאונס אבל משסה לא נחשב כאונס. ומדברי התוס' נראה מבואר דגם לענין נזקי ממון ג"כ הדין כן דשור איצטדין פטור דאל"כ מאי הקשו התוס' מהא דשור האיצטדין דהתם איירי לענין מיתת השור אמרינן דפטור משא"כ בנ"מ שפיר חייב וגבי משסה כלבו של חבירו איירי בנזקי ממון אע"כ דס"ל להתוס' דגבי שור האיצטדין פטור גם מנזקי ממון אם עושין מלחמה בין השוורים שינגחו זא"ז פטור בעל השור מלשלם והיינו היכא דאדם אחר שאינו בעל השור עשה זה [והיכא דבעל השור עשה זה צ"ע אצלי כעת אם חייב או לא וי"ל בזה] וא"כ שמעינן ג"כ מדברי התוס' הנ"ל דשור האיצטדין פטור לגמרי מנזקין ואפילו ח"נ ג"כ אינו משלם לא מיבעיא דלא נעשה מועד ע"י נגיחות הללו רק אפילו ח"נ ג"כ אינו משלם דאל"כ אכתי אינו מובן קושית התוס' הנ"ל דהא נימא דהא דמשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב היינו ח"נ אשר באמת כן הוא שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' נ"מ הי"ט שהבאתי לעיל ושור האיצטדין דפטור היינו דאינו משלם כל הנזק דלא נעשה מועד בזה אע"כ דס"ל להתוס' דשור איצטדין פטור לגמרי מנזיקין ואפילו ח"נ ג"כ אינו משלם. ועיין בנ"י לעיל שם על (דף כ"ד ע"ב) על סוגיא הנ"ל וז"ל ואסקי' רבא את"ל ר"י אלפסי ז"ל פסק דחייב בעל הכלב מדאמר רבא הכי וכ"כ הרמ"ה ז"ל ואי קשיא לי דמ"ש משור איצטדין דאמרינן לקמן שהוא פטור דכתיב כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים י"ל דשאני שור איצטדין שרגיל הרבה בכך ואין בו דעת כלל אלא שנוגח דרך תרבותו כל זמן שמשסין בו כפי מה שהרגילוהו אבל כלב שיש בו דעת וכ"פ שמשסין אותו ואינו נושך ליכא למימר שיגח ולא שיגיחוהו אחרים הרא"ה ז"ל אמר המחבר כ' הריטב"א ז"ל דשור האיצטדין דפטור היינו ממיתה אבל לשלם נזיקין אפשר דחייב ולי נראה דשור ההוא הוא אנוס שאינו נוגח ע"י שיסוי לבד אלא ע"י שמצערין אותו שאין בו דעת ואינו כמו הכלב דסגי לי' בשיסוי כך נ"ל עכ"ל הנ"י. הרי דדעת הריטב"א דלענין נזיקין חייב שור האיצטדין וא"כ לשיטתו ל"ק כלל מהא דשור האיצטדין לההוא דמשסה כלבו של חבירו דהא לענין נזיקין גם שור איצטדין ג"כ חייב ורק ממיתה הוא דפטור. והנה לענין נזקין דחייב שור איצטדין אם חייב בכולה נזק או רק ח"נ היכא דכבר הוא מועד לכך לא נתבאר כלל בדברי הריטב"א ז"ל. אולם שיטת הרמ"ה ז"ל המובא בנ"י מבואר דס"ל דשור איצטדין פטור גם מנזיקין מדהוצרך לחלק בין שור האיצטדין להא דמשסה כלבו של חבירו בחבירו ושמעינן ג"כ דס"ל דאיצטדין פטור לגמרי ואפילו ח"נ ג"כ לא משלם וכמו שהוכחתי לעיל משיטת התוס' ובן נוטה דעת הנ"י מדכ' לחלק בין שור איצטדין להא דמשסה כלבו של חבירו בחבירו הואיל דאיצטדין הוא אנוס כו' משמע דס"ל ג"כ דאיצטדין פטור מניזקין ג"כ ואפילו ח"נ ג"כ לא משלם וכמו שהוכחתי לעיל. הרי לנו דעת התוס' והרמ"ה והנ"י כולם סבירא להו דאיצטדין פטור מנזיקין לגמרי ואפילו ח"נ ג"כ לא משלם ורק דעת הריטב"א דס"ל דחייב בנזקין אולם לא נתבאר אי ח"נ אי נ"ש וה"ה בפ"ב מהל' נ"מ הי"ט הבאתיו לעיל ס"ל דאיצטדין חייב בנזק ולא בכולה נזק אפילו אם הוא מועד רק לעולם בין אם הוא תם בין מועד ליגח ע"י איצטדין ושיסוי לעולם אינו משלם רק ח"נ כאשר הבאתיו לעיל בביאור דבריו:

ז ומעתה לפי האמור יש להבין דברי הרמב"ם בפ"ו מהל' ל"מ דהרמב"ם ז"ל סובר ג"כ כשיטת התוס' והרמ"ה והנ"י דשור איצטדין גם מניזקין פטור ואפי' ח"נ ג"כ לא משלם והטעם כבר כתבתי לעיל דכמו דממעטינן להשור איצטדין ממיתה היכא דנגח אדם משום דכתיב כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים כמו כן נוכל למעט לענין נזיקין מקרא דכי יגוף והא דלא הביא הש"ס להאי דינא לפטור שור איצטדין מנזיקין ולמילף מקרא דכי יגוף משום דשמעינן לה מכח כ"ש דהשתא דממעטינן לשור איצטדין ממיתה היכא דנגח אדם מכ"ש דפטרינן ליה מניזקין או י"ל בפשיטות דהואיל דממעטינן לשור איצטדין ממיתה מקרא דכי יגח ממילא אימעיט נמי מתשלומי נזק לגמרי ואפי' ח"נ אינו משלם. והא דמשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב היינו ח"נ וסבירא ליה דלא דמי משסה להא דשור איצטדין משום דשור איצטדין אנוס הוא וכתירוצו של התוס' והרמ"ה והנ"י הנ"ל ומש"ה פוסק לעיל בפ"ב מהל' נ"מ הי"ט דמשסה חייב ח"נ ואפי' אם הוא מועד לישוך מעצמו מ"מ לענין שיסוי עדיין לא נתייעד וכמש"ל סברא זו והיכא דהוא מועד לישוך ע"י שיסוי דאחרים לא נתבאר כלל בדברי הרמב"ם ז"ל כי אין דרכו להביא רק דין המוזכר בהדיא בש"ס. וי"ל ג"כ דס"ל לרבינו הרמב"ם ז"ל דהיכא דהוא מועד לישוך ע"י הסתה דאחרים שמשסין אותו דאינו משלם רק ח"נ והטעם נוכל לומר בזה דנהי דאמרינן דמשסה לא דמי לשור איצטדין דאיצטדין מיקרי אנוס אבל משסה לא מיקרי אנוס אבל מ"מ לא נעשה מועד ע"י נגיחות הללו שישלם נ"ש וי"ל בזה. ויש להסביר הדבר עוד יותר דבאמת הא דמועד חייב בכולה נזקא הוא משום כיון דיודע המזיק הבעל השור ששורו הוא נגחן איבעיא ליה לנטורי וכשפשע ולא נטרי' משלם כולה נזק. וכ"ז הוא היכא דמועד ליגח מעצמו בלי שום הגרמת אחרים משא"כ אם הוא מועד לישוך ע"י שיסוי דאחרים דבאמת המשסה עביד איסורא וחייב בדיני שמים ורק בדיני אדם אין הב"ד יכולין לחייבו הואיל דלא הוה אלא גרמא וא"כ אכתי יכול בעל הכלב לומר הואיל דאין הכלב מועד לישוך מעצמו רק ע"י שיסוי דאחרים לא הייתי צריך לנטרי' בשביל זה שלא ישיסוהו אחרים דבודאי לא יעשו איסורא שיסיתו אותו דאף דכבר השיסוהו מכבר ג"כ דאם הם היו חשודין וכי כל ישראל יהיו חשודין לעבור על איסורא וגם המסיתין הראשונים אם עבר פ"א אפילו ג"פ לא הייתי יודע שיעברו עוד הפעם על איסורא במידי דלית להו הנאה כלל. ול"ד למועד לשופרות דהתם התוקע בשופר אינו מתכוין כלל לתקוע בשביל זה שהשור יזיק רק הוא תוקע לעצמו והשור שומע קול שופר הוא מזיק ואין התוקע עושה שום איסור כלל בכה"ג שפיר אמרינן דאם הוא מועד לשופרות משלם נ"ש דאיבעיא ליה לבעל השור לנטורי' להשור שלא יצא לחוץ כי פן ישמע קול שופר ויזיק לאחרים אבל הכא גבי משסה כלבו של חבירו בחבירו אפי' אם מועד לכך ולישוך ע"י שיסוי דאחרים מ"מ אינו משלם רק ח"נ דיכול בעל הכלב לטעון וכי הוי ידעינן שיעשה זה איסור וישיסוהו ודוק היטב בסברא זו:

אמנם אף שכתבתי לחלק בין איצטדין למשסה לענין תשלומין דאיצטדין פטור לגמרי משום דמיקרי אנוס אבל משסה כלבו של חבירו דחייב בעל הכלב ח"נ עכ"פ משום דלא מיקרי אנוס מ"מ אם שיסה כלבו של חבירו והרג הנפש אין הכלב חייב מיתה וכן מבואר בהדיא ברמב"ם ז"ל בפ"י מהל' נ"מ ה"ח המשסה כלב בחבירו והרגו אין הכלב נסקל וכן אם גירה בו בהמה וחי' והרגוהו עכ"ל וה"ה שם כתב דזהו דין דשור איצטדין עש"ה. והנה באמת יש חילוק בין שור איצטדין לזה דאיצטדין מיקרי אנוס אבל זה שישיסוהו לאו אונס גמור מיקרי. ועי' ביש"ש כאן בסוגיין (סי' כ') ולעיל בפרק כיצד הרגל (סי' כ"ט) מ"ש בזה והרבה י"ל בזה. ולקמן יתבאר מנ"ל דמשתסה חמור מאיצטדין וקצרתי בזה:

ח ועפי"ז יתבארו היטב דברי הרמב"ם ז"ל בכאן בפ"ו מהל' נ"מ שכתב וז"ל שוורים שמשחקין בהן ומלמדין אותן ליגח זא"ז אינם מועדין זל"ז כו' וכוונתו דשוורים שמשחקין בהן דהיינו שור איצטדין אינם מועדין זל"ז והיינו שפטורים לגמרי ואפי' ח"נ אינם משלמים כלל והביא ראיה לזה מהא דכתב תיכף אח"ז ואפי' המיתו את האדם אינן חייבין מיתה שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו עכ"ל. והנה תיבת ואפי' שכתב רבינו ז"ל אינו מובן והי"ל לכתוב אם המיתו את כו' ועוד שדין זה שהמית את האדם אין כאן מקומו כלל ולקמן בפ"י ה"ח כתב זה המשסה כלב בחבירו והרגו אין הכלב נסקל וכן אם גירה בו בהמה או חיה והרגוהו כו' ולמה כתבו כאן עוד הפעם אלא שהרמב"ם ז"ל הביא כאן לדין זה דאם המית את האדם פטור ממיתה משום להוציא ממנו דין זה דגם בנזיקין פטור דהשתא אם המית את האדם פטור ממיתה משום דילפינן מקרא דכי יגח ולא שיגיחוהו אחרים מכ"ש דפטור מלשלם נ"מ אם שור האיצטדין הזיק וכמש"ל ומדויק היטב תיבת ואפי' המיתו את כו' דהיינו אפי' אם המיתו אדם השור פטור ממיתה מכ"ש אם הזיק דודאי פטורים הבעלים מלשלם ואפי' ח"נ אינם משלמים משום דס"ל כשיטת התוס' והרמ"ה והנ"י שהבאתי לעיל. ולפי מה שפירשתי דברי הרמב"ם ז"ל ל"ק כלל קושית הראב"ד ז"ל במה שהקשה הראב"ד ולמה לא וליהוי כשור שהוא מועד לשופרות ולפמ"ש ל"ק דשאני שור איצטדין דהוה אונס בדבר ומש"ה פטורין הבעלים מלשלם משא"כ במועד לשופרות שאינו אנוס כלל ומש"ה אם הוא מועד לשופרות משלם נ"ש. וקושיא שניה שהקשה הראב"ד ז"ל ועוד שכבר פסק למעלה המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב עכ"ל. ולפי האמור לעיל ל"ק כלל על הרמב"ם דשאני משסה כלבו של חבירו דחייב דלא מיקרי אנוס משא"כ שור איצטדין פטור משום דמיקרי אנוס ופטור לגמרי מלשלם תשלומי נזק וכמו שביארתי לעיל וכמ"ש היש"ש הנ"ל עש"ה:

והנה דעת הראב"ד ז"ל י"ל דס"ל ג"כ כשיטת הריטב"א הנ"ל דשור איצטדין רק ממיתה פטור אבל לא מתשלומין וא"כ אתמוה קא מתמה על הרמב"ם ז"ל דסובר דשור איצטדין פטור תשלומין מ"ש משור שהוא מועד לשופרות ובזה אזדא לה קושית המגדל עוז על הראב"ד דאמאי הקשה על הרמב"ם והלא הש"ס יליף כן מקרא עי"ש במגדל עוז ז"ל אבל לפי האמור מובן היטב דברי הראב"ד ז"ל דלשיטתו לא קשיא דהא הש"ס פוטר שור איצטדין ומ"ש משור שהוא מועד לשופרות. דלהראב"ד לא קשה כלל דהא איהו סובר דהא דפטרינן שור איצטדין היינו ממיתה אבל לא לענין תשלומין וא"כ ל"ק משור שהוא מועד לשופרות דהתם היינו לענין תשלומין דלענין מיתת השור תיכף בפעם ראשון קטלינן להשור אם נגח אדם אפי' אם שמע קול שופר ונגח דבפעם ראשון לא תלינן בקול שופר ורק לענין ממון הוא דנ"מ אם הוא מועד לשופרות וא"כ לשיטת הראב"ד ז"ל ל"ק כלל. ומובן ג"כ השגה שניה של הראב"ד שתמה על הרמב"ם ז"ל וז"ל ועוד שפסק למעלה המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב עכ"ל כוונתו בזה דהא להרמב"ם דסובר דשור איצטדין פטור מתשלומין ג"כ ולגמרי פטור מ"ש מהא דהמשסה כלבו של חבירו בחבירו בשלמא להראב"ד ל"ק דאיהו סובר דלא ממעטינן שור איצטדין רק ממיתה אבל לא מתשלומין וא"כ ל"ק מהא דשור איצטדין להא דמשסה משום דשור איצטדין ג"כ חייב בתשלומין אבל להרמב"ם דסובר דאימעוט ג"כ מתשלומין א"כ לדידיה קשה מ"ש שור איצטדין מהא דמשסה והוא באמת כקושית התוס' לעיל (דף כ"ד ע"ב) שהבאתי לעיל והרמב"ם ס"ל כתירוצו של התוס' לחלק דשור איצטדין הוה אנוס וכמו שביארתי לעיל, כללן של הדברים דעיקר פלוגתא שבין הרמב"ם והראב"ד הוא אם שור איצטדין חייב בתשלומין דדעת הרמב"ם דגם מתשלומין פטור ואפי' ח"נ לא משלם וכשיטת התוס' והרמ"ה והנ"י שהבאתי ודעת הראב"ד כשיטת הריטב"א הנ"ל דשור איצטדין לא אימעוט רק ממיתה אבל לא מתשלומין ושור המשתסה אינו משלם רק ח"נ לדעת הרמב"ם אפילו אם הוא מועד בכך ודעת הראב"ד דאם הוא מועד לכך חייב בנ"ש אבל לכ"ע גם שור המשתסה פטור ממיתה אם הרג אדם ע"י שיסוי ודוק היטב בכ"ז. אולם עדיין אינו מיושב לשיטת הראב"ד והריטב"א וה"ה דלמה לא נמעוט גם לניזקין מקרא דכי יגוף ולא שיגיפוהו אחרים וכמש"ל וצ"ע כעת:

ט והנה איתא בירושלמי בפירקין כאן ה"ד על מתני' שור איצטדין אינו חייב מיתה וז"ל אמר אבא בר רב הונא הדא אמרה המכיש בהמת חבירו והלכה והזיקה חייב בנזקיה וכתב הפ"מ וז"ל על מתני' קאי שור איצטדין אינו חייב מיתה דמשמע השור הוא דאינו נהרג דמיעטו הכתוב אבל אם הזיק חייב בנזקו זאת אומרת המכיש בהמת חבירו ומחמת כן הלכה והזיקה המכיש חייב בנזקיו וה"ג [ט"ס וצ"ל ה"נ] במתני' זה שמלמדו ומרגילו לנגוח אם הזיק הוא חייב בנזקו עכ"ל. והנה לפירושו משמע דחייב בכולה נזק הואיל דמדין אדם המזיק הוא דמחייבינן להמכיש. והנה באמת דין זה דהכישה מובא ג"כ בש"ס דילן בב"ק לקמן (נ"ו ע"ב) כי הא דא"ר א"ר מתנה א"ר המעמיד בהמת חבירו כו' א"ל אביי לר' יוסף הכישה אמרת לן וליסטים. נמי דהכישוה ופירש"י שם בד"ה הכישה במקל אמרת לן בההוא דמעמיד ומש"ה חייב עכ"ל ועי"ש בתוס' וברא"ש והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' נ"מ ה"ג המעמיד כו' וכן אם הכישה עד שהלכה לקמת חבירו והזיקה זה שהכישה חייב ועי' בהשגות ובה"ה ובלח"מ שם מ"ש בזה:

והנה בירושלמי דדייק זה הדין משור איצטדין לענין נזיקין דחייב א"כ סתרו פסקיו של הרמב"ם אהדדי דא"כ הואיל דפסק דהכישה חייב והיינו דהמכיש חייב א"כ גם בשור איצטדין הול"ל כן וגם דבפי' פוסק לעיל שם בפ"ב מהל' נ"מ דמשסה את הכלב המשסה פטור לגמרי ובעל הכלב חייב ח"נ וא"כ סתרו פסקיו של רבינו הרמב"ם ז"ל אהדדי. וראיתי במראה הפנים על הירושלמי שם העיר ג"כ בזה וראיתי בדבריו שם בסוה"ד שמתרץ ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל על הדרך שכתבתי כאן ליישב באופן הג' והוא דהרמב"ם סובר ג"כ כשיטת התוס' הנ"ל דאיצטדין פטור גם מנזקין וכנראה מדבריו דהבין דהתוס' דפטרו שור איצטדין מנזיקין היינו רק מנ"ש אבל ח"נ משלם וכן סובר הרמב"ם ג"כ וא"כ משסה דומה ממש לאיצטדין יעוש"ה. אולם כבר הוכחתי לעיל דע"כ ס"ל להתו' דאיצטדין פטור לגמרי בנזיקין ואפי' ח"נ אינו משלם דאל"כ אין התחלה כלל לקושייתם על הא דמשסה כלבו ול"ד לשור איצטדין והוצרכו לחלק הואיל דאיצטדין נלחם עמו להורגו והוה אנוס נימא דגם משסה אינו חייב רק ח"נ אשר באמת כן הוא שיטת הרמב"ם בפ"ב מהל' נ"מ הי"ט וכאשר הוכחתי לעיל וגם כי בעיקר הקושיא הנ"ל שהעיר המ"פ מהא דירושלמי דהכישה והביא דברי הרמב"ם דפ"ד מנ"מ ה"ג והש"ס דר"פ הכונס מזה לא תי' כלום ועוד יש הרבה לדקדק בדבריו ז"ל: (י) ובעיקר דברי הירושלמי הנ"ל לולא דמסתפינא הייתי אומר בפי' הדברים דהא דאמר אבא בר"ה הדא אמרה המכיש בהמת חבירו והלכה והזיקה חייב בנזקי' דאין הכוונה המכיש שהכישה במקל דא"כ מנ"ל למידק זה ממתני' דילן משור איצטדין רק הכוונה הוא שהסיתו את הבהמה וקרא לה מכיש אבל לא הוה הכוונה הכישה במקל ובלשון הירושלמי מיקרי שיסוי מכיש ועי' לעיל ב"ק (כ"ג ע"ב) ובמסכת סנהדרין (דף ע"ח ע"א) מכיש בסייף כו' נרשם שם בגליון הש"ס דצ"ל משיך. ובש"ס דילן לקמן בב"ק (דף נ"ו ע"ב) הכישה אמרת לן הוצרך רש"י לפרש הכישה במקל אבל זה פשוט לענ"ד דהכוונה בירושלמי שאמר המכיש בהמת חבירו היינו לשון שיסוי וע"ז אמר חייב בנזקיו והיינו שבעל הבהמה חייב בנזיקין אבל המכיש פטור משום דלא הוי אלא גרמא וא"כ יש לדין זה שייכות להא דשור איצטדין ונוכל לפרש הירושלמי הזה לפי כל השיטות בין אם נימא דאיצטדין פטור מנזיקין ובין אם נימא דאיצטדין חייב בנזיקין ורק ממיתה פטור דהנה לשיטת הסוברים דאיצטדין חייב בנזיקין וא"כ משסה דומה ממש לדין איצטדין כי שניהם פטורים ממיתה ורק בנזיקין שניהם חייבין א"כ דייק הירושלמי ממתני' דקתני שור איצטדין פטור ממיתה אבל מנזיקין לא קתני דפטור א"כ שמעינן דחייב בנזיקין והיינו בין איצטדין בין אם שיסוהו ואם חייב בנ"ש אם הוא מועד לכך או לא זה לא נתבאר כלל בירושלמי. ולשיטת הסוברים דאיצטדין פטור מנזיקין לגמרי יפרשו הירושלמי כן מדחזינן דמשסה ואיצטדין שניהם הדין שוה לענין מיתה דשניהם פטורים ממיתה א"כ אמאי לא אשמעינן התנא דפטורין מנזיקין הדא אמרה דמשסה חייב השור בנזיקין ואיצטדין פטורין מנזיקין לגמרי וא"כ לא הוה יכול התנא לכללם כאחד דהא יש חילוק ביניהם לענין נזיקין ומש"ה השמיט התנא האי דינא דנזיקין ולא קתני רק פטור ממיתה דבזה הדין שוה בשניהם משום דילפינן מקרא דכי יגח ולא שיגיחוהו אחרים א"כ אין חילוק בין אם הוא איצטדין או הוא ע"י ששיסוהו אבל בנזיקין חייב אם שיסוהו ואיצטדין פטור לגמרי ויש לדייק כן מלשון הירושלמי דנקיט הדא אמרה המכיש בהמת חבירו חייב בנזקי' דהא מכיש ע"כ היינו משסה וא"כ עדיפא הי"ל לאשמעינן דאיצטדין ג"כ חייב בנזיקין ולמה השמיט אצטדין דאיירי בי' בהדיא במתני' ונקיט שיסוי אשר רק מכללא שמעינן לה הואיל דאימעוט לה מקרא דכי יגח והיינו שיגח מעצמו ולא שיגח ע"י אחרים בין ע"י איצטדין בין ע"י שיסוי דאחרים וא"כ הו"ל למידק הא לנזיקין חייב אפי' איצטדין אע"כ דאיצטדין פטור לגמרי מנזיקין רק שיסוי חייב בנזיקין ודוק:

ומעתה מיושב לי דברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' נ"מ ה"ח דפוסק דמשסה כלב דהכלב פטור ממיתה וה"ה כתב הטעם דזהו דין איצטדין ולכאורה אינו מובן דהא מנ"ל דמשסה דומה לאיצטדין ומכ"ש לפמש"ל בביאור דברי הרמב"ם דסובר דאיצטדין פטור לגמרי מנזיקין ואפי' ח"נ ג"כ לא משלם א"כ חזינן דמשסה גרע מאיצטדין וא"כ מנ"ל דמשסה הכלב פטור ממיתה דלמא תנא דמתני' נקיט דוקא איצטדין הוא דפטור ממיתה אבל שיסוי חייב במיתה. אבל לפי מה שפירשתי דברי הירושלמי הנ"ל א"ש דיצא לו לרבינו מהירושלמי הנ"ל שמדמה שיסוי לאיצטדין ויליף חיוב נזיקין ממתני' דקתני איצטדין אלמא דלענין פטור ממיתה שוה משסה לאיצטדין ודוק היטב בכ"ז:

מיהו לפמש"ל באופן הב' ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דסובר דאצטדין חייב בנזיקין רק בח"נ וא"כ לשיטתו הנ"ל שוה שיסוי לאיצטדין א"כ יש ראיה גדולה לדבריו מהירושלמי הנ"ל דשוה איצטדין ומשסה ומיושב הכל בלי שום דוחק כלל ודוק כי קצרתי בזה כי מובן היטב למעיין בזה:

ולכאורה י"ל מדוע לא הובא דין זה דשור איצטדין בטוש"ע אם חייב בניזקין בין אם נימא דמשלם רק ח"נ בין אם נימא דלא משלם כלל עכ"פ הי"ל להביאו:

(ובסי' שצ"ה) הובא הדין דהמשסה ולסברת הה"מ הנ"ל הוא ממש כמו שור איצטדין אבל עכ"פ למה השמיטו לגמרי הא דשור האיצטדין וצ"ע בזה:

תוכן העניינים

אמרי הצבי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה