אור ברסלב

אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר

דף לו.

דף לה.

שור שנגח ד' וה' פרק רביעי:

[א] (א) דף לו ע"א במתני' שור שנגח דו"ה שוורים זא"ז ישלם לאחרון שבהם כו' ופירש"י בד"ה שור וז"ל ובכולן היה תם דמשתלם מגופו וה"ד כגון ראה שור ונגח וראה שור ולא נגח וראה שור ונגח ואחר נגיחה שניה ראה ב' פעמים או ג' שור ולא נגח דאפילו מועד לסירוגין ליכא כו' ע"ש. ובשמ"ק כאן בד"ה מתני' באה"ד וז"ל שור שנגח דו"ה שוורים פי' והרי הוא תם בכולן כגון שנעשו כולם ביום אחד או שלא הועד בהן בפני הבעלים ובפני ב"ד כו' יעו"ש ועיין בחו"מ סי' ת"א ס"א ובסמ"ע סק"א וש"כ סק"ב מ"ש בזה. ולכאורה י"ל ע"ד הרב המאירי ז"ל במ"ש כגון שנעשו כולם ביום אחד דהא לעיל (בדף כ"ג ע"ב) במתני' פליגי בזה ר"י ור"מ ור"מ סובר מועד כל שהעידו בו שלשה פעמים וגם בגמרא שם ר"ש אומר מועד כל שהעידו בו ג' פעמים ולא אמרו ג' ימים אלא לחזרה ע"ש וא"כ הכא במתני' דידן דהוא לר"מ ור"ש וא"כ לא אשכחנא פיתרא להאי תירוצא של הרב המאירי ז"ל במה שמתרץ דנעשו כולם ביום אחד ואכתי הוא תם וצ"ע אצלי. שוב ראיתי בספ"י כאן שעמד בזה ע"ד רש"י ז"ל שתי' דמיירי שראה שור ונגח וראה שור ולא נגח וכתב הפ"י דהא נוכל לומר דמיירי שנגח ג"פ ביום אחד וניחא ליה הואיל דר"מ ור"ש סוברים דגם אם נגח ג"פ ביום אחד ג"כ נעשה מועד יעוש"ה ונהניתי שכוונתי לזה אך דברי הרב המאירי ז"ל אינם מובנים לי:

ב והנה בגוף הדבר היה נלע"ד לומר בזה בהא דלא נעשה מועד בג' נגיחות הללו בהקדם יבואר דבר אחד מה שי"ל בזה לר"ע דסובר שותפי נינהו. וא"כ הרי יש לניזק ראשון חלק בהשור המזיק ואף קודם גמ"ד דכל שיש בידו להביא ראיה הרי הוא של הניזק ועיין בתוס' כאן ד"ה שור שנגח ומכ"ש לשיטת הראב"ד ז"ל דלא מהני הודאה בקנס לפטור בפלגא נזקא דקרן מובא בשמ"ק לעיל (בדף ל"ג ע"א) והארכתי לעיל [י"ד] בביאור דבריו שם וא"כ הרי זכה הניזק בהשור המזיק ובכל נגיחה ונגיחה זכה בו הניזק הזה וא"כ הא רשות משנה אפילו אם הוא מועד גמור ומכרו לאחר הרי חזר לתמותו ומכ"ש אם עדיין לא נעשה מועד רק שנגח אצל ראובן שני פעמים ומכרו ראובן לשמעון ונגח אח"כ גבי שמעון בודאי דלא נעשה מועד בזה וא"כ לא משכחת לה מועד כלל לר"ע ועיין לקמן (דף מ' ע"ב) דמסיק ר"פ מדסיפא רשות משנה רישא נמי רשות משנה כו' ע"ש וכ"פ להלכה ועיין ברמב"ם פ"ד מהל' נזקי ממון ה"ט וא"כ אינו מובן היאך משכחת לה מועד לר"ע דסובר שותפי נינהו ולכאורה י"ל בזה. ועיין ביש"ש פ"ד סי' י"ד שהאריך בדין זה וחולק על הרמב"ם ז"ל בפסק זה מ"מ קשה למ"ד רשות משנה:

אולם י"ל בזה בהקדם מה שי"ל בהא דאמרינן רשות משנה כגון אם ראובן היה לו שור מועד ומכרו לשמעון דאמרינן דרשות משנה וחזר לתמותו אם חזר שמעון ומכרו לראובן אם חזר להיות נעשה מועד כמו שהיה מקודם דהא עתה הוא חזר להיות ברשותו של בעלים הראשונים ולעד"נ דמצד הסברא הפשוטה חזר להיות מועד כמו שהיה בראשונה דהא באמת השור הזה הוא מועד ליגח ורק דאמרינן דרשות משנה וא"כ כשחזר השור לרשות בעלים הראשונים הרי חזר לחזקתו הראשונה כמו שהיה בתחילה והרי הוא מועד כמו שהיה בתחלה וז"פ לענ"ד:

והנה בהיותי בזה י"ל היכא דמת בעל השור המועד ונפל ליורשים אי אמרינן בזה רשות משנה ולכאורה י"ל דזה תליא בהא דפליגי אמוראי במסכת ב"ק ר"פ הגוזל ומאכיל אי אמרינן רשות יורש כרשות לוקח דמי או לא וי"ל בזה. מיהו יש להוכיח ממתני' לקמן (ל"ט) שור של חש"ו שנגח ב"ד מעמידין להן אפוטרופוס ומעידין להן בפני אפוטרופוס נתפקח החרש כו' והגדיל הקטן חזר לתמותו דר"מ כו' הרי דלמ"ד רשות משנה בכה"ג מיקרי שינוי רשות מכ"ש היכא דנפל לפני יורשים בודאי דמיקרי שינוי רשות. עוד י"ל בהא דאמרינן רשות משנה דאם מכר ראובן השור המועד לשמעון חזר לתמותו אם מכר חצי שור לשמעון אי אמרינן ג"כ רשות משנה וחזר לתמותו לגמרי אפילו מחלק של ראובן ג"כ או דאמרינן דחלקו של ראובן נשאר כבראשונה והוי חציו תם וחציו מועד או דלגמרי לא יצא מחזקת מועד שלו ולא מצאתי מפורש דין זה:

והנה אם נימא דהא דאמרינן דרשות משנה הוא דוקא כשיצא כל השור מרשות בעלים הראשונים אבל אם רק חציו נפיק מרשות בעלים ראשונים עדיין הוא בחזקתו הראשונה והוא מועד כבראשונה א"כ נוכל ליישב מה שהקשיתי לעיל לר"ע דסובר שותפי נינהו ומיד כשהזיק הרי יצא מרשות בעלים הראשונים. וא"כ רשות משנה ומתחיל חשבון חדש והוה כאילו לא הזיק מעולם וא"כ לא משכחת לה מועד כלל. אבל לפי"ז א"ש דהא סתם שור הכתוב בתורה הוא בשור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים וא"כ הרי רק חצי השור המזיק הוא של הניזק והחצי נשאר למזיק ולא אמרינן בכה"ג רשות משנה:

אולם מצד הסברא נלע"ד דלמ"ד דרשות משנה כל שיצא מקצת מן השור לרשות אחר שמכרו הבעלים לאחרים חצי השור ג"כ אמרינן בזה רשות משנה דהא תו לאו כוליה דבעלים הוא וי"ל בזה. וא"כ אכתי קשה דלמ"ד תורא דשותפי נינהו א"כ היאך משכחת לה שור המועד כלל דהא תיכף כשנגח השור הראשון הרי יש לניזק חלק בהשור וא"כ הרי הוא ברשות אחר ואמרינן רשות משנה ואפילו אם אכתי נשאר לבעלים הראשונים חלק בו ג"כ אמרינן רשות משנה. והנה ע"פ האמור לעיל נוכל ליישב דמשכחת לה מועד כגון שפרעו המזיק להניזק בדמים וא"כ הוי כמו חזר ומכרו לו דחזר למה שהיה בראשונה וכמש"ל:

ג והנה לר"ע דסובר שותפי נינהו א"כ תיכף משעה שנגחו יש לניזק חלק בו ואפילו לר"י דסובר בע"ח נינהו מ"מ י"ל משעה שתפסו הניזק הרי יש לו זכות בו דהא באמת גם לר"י דסובר בע"ח הוה מ"מ הא הוי כמו אפותיקי כדאיתא לעיל (דף ל"ג) בעא מיניה רבא מר"נ מכרו מזיק לר"י מהו כיון דאמר ר"י ב"ח הוא וזוזי הוא דמסיק ליה מכור או דילמא כיון דמשועבד ליה לניזק לאו כל כמיניה א"ל אינו מכור כו' כל הסוגיא וא"כ נוכל לומר כשתפסו ניזק גם ר"י מודה שהשור הוא של הניזק ונהי דאם ישלם לו אח"כ מוכרח הוא להחזיר לו השור מ"מ כל כמה שלא שילם לו מהני תפיסתו לענין זה דנימא ביה דרשות משנה וי"ל בזה. וא"כ הכא דמוקי הש"ס כשתפסו ניזק וא"כ אמרינן ביה דרשות משנה ולא נעשה מועד כלל ואפילו בעשרה נגיחות אם בכל פעם שנגח תפסו הניזק ולא מיבעי' לר"ע דסובר שותפי נינהו בודאי דאמרינן בזה רשות משנה אלא אפילו לר"י דסובר ב"ח נינהו מ"מ כשתפסו ניזק נוכל לומר דאמרינן ביה רשות משנה וא"כ מש"ה שפיר משכחת לה כשנגח כמה פעמים ועדיין הוא תם ודוק:

וראיתי בתוי"ט כאן בר"פ הביא פירש"י הנ"ל וכתב עוד וז"ל והוי מצי נמי לפרושי כגון דלא אייעוד בב"ד דהעדאה בב"ד צריכה להיות כו' וכתב בתוס' חדשים וז"ל וקשה דא"כ היאך סבר ר"ש כר"ע דשותפי נינהו כ"ז שלא פסקו הב"ד ואי תפיס קודם שבא לב"ד גם ר"ש ור"ע מודים דהוי כשומר על הכל כדכתב הרא"ש מובא בתוי"ט לקמן בד"ה ר"ש אומר כו' וא"כ ע"כ מיירי שכבר עמדו כל פעם לדין וא"כ הרי נתייעד בזה לכך לא פירש"י כן עכ"ל. והנה לא עיין בשמ"ק הנ"ל שהבאתי כי דברי התוי"ט הם הם דברי הרמ"ה ז"ל ומ"ש התוח"ד דבתפיס קודם שבא לב"ד גם ר"ש ור"ע מודו דהוי כשומר על הכל והביא ראיה מדברי הרא"ש הנ"ל ולענ"ד איני מבין דהא רק לר"י הוה כן אבל לא לר"ע. מיהו הרמב"ם בפ"ח מהל' נזקי ממון ה"ו שם נראה דסובר דגם לר"ע דסובר שותפי נינהו הוא דוקא לאחר גמ"ד עייש"ה ולעיל בפרק המניח [י"ח וי"ט וכ"ג] על (דף ל"ג) הארכתי בביאור דבריו א"כ א"ש דברי התו"ח הנ"ל וצ"ל דרש"י סובר ג"כ בזה כהרמב"ם מ"מ אין תפיסה על התוי"ט בזה דהא הרבה ראשונים סוברים דלר"ע דשותפי נינהו מיד לאחר הנזק יש להניזק חלק בהשור המזיק וכאשר הארכתי לעיל והרבה י"ל בזה: [ב] (א) שם ע"ב אמר רבא לעולם כר"י דאמר בע"ח נינהו ודקשיא לך אחרון אחרון נשכר ראשון ראשון נשכר מיבעיא ליה הב"ע כגון שתפסו ניזק לגבות ממנו ונעשה עליו כש"ש לניזקין א"ה יש בו מותר יחזיר לשלפניו יחזיר לבעלים מבעי' ליה אמר רבינא ה"ק אם יש בו מותר בנזקיו יחזיר לשלפניו כו' כל הסוגיא:

והנה בפי' הסוגיא להלכה דפסקינן כר"ע דשותפי נינהו איכא בזה פלוגתא בין הראשונים נ"ע ויבואר בקצרה. דעת הרי"ף ז"ל דלדידן דפסקינן כר"ע דשותפי נינהו ואם תפס הניזק נעשה שומר על הכל ואין הבעלים מפסידין מחלקם כלל. ורק הניזק שתפס משלם הכל וכן פירש"י כאן בד"ה יחזיר לבעלים מבעי' ליה יעוש"ה. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' נזקי ממון הל' י"ג וז"ל ניזק שתפס בהמה שהזיקה לגבות חצי נזקו מגופה נעשה עליה ש"ש לניזקין ואם יצתה והזיקה הניזק הראשון חייב בנזקיו והבעלים פטורים כיצד שור שוה ר' שנגח שור שוה ר' והפסיד ר' ותפסו הניזק לגבות ממנו ק' וחזר ונגח והפסיד ק"מ הרי הניזק האחרון משתלם ע' והניזק הראשון שתפסו משתלם מותר נזקיו והוא ל' והבעלים ק' וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ועיין בטוח"מ (סי' ת"א) ובש"ע שם (ס"ב) הביא דעת הרמב"ם הנ"ל. ואנכי מסופק בדעת הרמב"ם ז"ל בהא דאמרינן שהניזק שתפס צריך לשלם הכל ואין הבעלים הראשונים מפסידין הכל אם הכוונה הוא דוקא בכה"ג היכא דאין הניזק שתפס צריך לשלם מכיסו וכה"ג שנקיט הרמב"ם שנגח השור האחרון שוה ק"מ דמשלם הניזק שתפס שבעים דהא יש לו חלק בהשור המזיק מנה אבל אם היה מזיק באחרונה שלש מאות דהוי הח"נ ק"נ והניזק שתפס אין לו בהשור רק מנה אפשר דמודה הרמב"ם דאין הניזק שתפס צריך לשלם כל הנזק ומשום דאמרינן שלא נעשה שומר על השור יותר מכדי חלקו שיש לו בהשור או אינו אלא דאם הנזק האחרון הוא הרבה יותר מחלקו שיש לו להניזק התופס ג"כ צריך לשלם הכל מכיסו הואיל דנעשה שומר על כל השור וצ"ע בזה:

ב והנה אם נימא דדעת הרמב"ם ז"ל דהא דאמרינן דנעשה שומר על השור שתפס היינו דוקא כדי חלקו אבל לא יותר מכדי חלקו דהיינו דא"צ לשלם מכיסו היה מובן לשון הרמב"ם ז"ל שדקדק וכתב שאחר שתפס הניזק השור ויש ם חלק בו מנה כתב שנגח שור אחר שוה ק"מ ואמאי שינה הלשון ולא נקיט שנגח שור שוה מאתים כמו שנקיט בראשונה. ועיין בסמ"ע (בסי' ת"א סק"ב) שעמד בזה. ולפי האמור א"ש דאם היה נקיט הרמב"ם שנגח לשור שוה מאתים היינו יכולין לטעות ולומר דה"ה בנגח לשור שוה ג' מאות ג"כ הדין דהניזק שתפס צריך לשלם ק"נ ואעפ"י שאין לו חלק בהשור רק שוה מנה היינו אומרים דמשלם מכיסו ג"כ והא דנקיט הלשון שנגח לשור שוה מאתים לאו דוקא נקיט מאתים רק ה"ה בנגח לשור שוה ג' מאות ג"כ הדין כן ומש"ה דקדק הרמב"ם ז"ל וכתב שנגח לשור שוה ק"מ דמשלם הניזק התופס שבעים ושינה מהני בבות דלעיל לאשמעינן דדוקא היכא דיש להניזק התופס חלק בהשור כדי הזיקו הוא דאמרינן דמשלם הכל דהיינו כל הח"נ והטעם משום דאמרינן דהניזק התופס נעשה שומר על חלקו והרי יש בחלקו של הניזק התופס לשלם כל הח"נ ומש"ה משלם הוא והבעלים אינם מפסידין כלל אבל לענין שישלם עוד מכיסו זה א"צ לשלם ומשום דלא נעשה שומר יותר מכדי חלקו שיש לו בהשור ודוק:

ג ולענד"נ דיש להוכיח דגם הרי"ף ז"ל סובר חילוק זה דאל"כ קשה במאי פליגי ר"י ור"ע כלומר דלא יהיה נ"מ כלל ביניהם בדין זה דהא אם נימא דאם תפס גם לר"ע הוה ש"ש גם על חלק בעלים וחלק הניזקין הקודמין והיינו גם לענין לשלם מכיסו מה שההפסד הוא יותר מחלקו המגיע לו בהשור המזיק וצריך הניזק שתפס לשלם כל מה שהזיק והא לר"י דסובר בע"ח הוא הוי ג"כ הדין דאם תפס הניזק משלם הוא הכל ואפי' מכיסו א"כ אין שום נ"מ בזה בין ר"י ור"ע ורק זה יהיה הנ"מ אם לא תפס דלר"ע הכל שותפין בו ולר"י רק הבעלים משלמין ולא הניזקין הקודמין וסוגית הש"ס מורה דגם בתפס איכא נ"מ בין ר"י ור"ע. וכן מורה לשון הרי"ף ז"ל למדקדק היטב בלשונו הטהור שכתב והילכתא כר"ש כו' והיכא דתפסו ניזק לגבות הימנו נעשה עליו ש"ש לניזקין ומחייב בניזקין והיינו דקתני אם יש בו מותר יחזיר לשלפניו פרישנא הכי אם יש בו מותר בנזקין יחזור לשלפניו ובהא אפילו ר"ש מודה עכ"ל והלא כבר כתב הרי"ף לעיל דהלכה כר"ש כיון דקאי בשיטת ר"ע וא"כ מה זה שכתב ובהא אפי' ר"ש מודה ועוד יש לדקדק הרבה בלשון הרי"ף ז"ל. אבל לפי האמור מובן שפיר דשיטת הרי"ף ז"ל הוא דלר"י היכא דתפס ניזק נעשה שומר על הכל ואפילו לענין לשלם מכיסו ג"כ ור"ע דסובר שותפי נינהו היכא דתפסו ניזק הוה הדין דנעשה שומר על כל חלקו והיינו מכח התפיסה שתפס נעשה ש"ש לענין שהניזק התופס משלם הכל אבל רק כדי חלקו שיש לו בהשור המזיק אבל לא לענין שישלם מכיסו וזה שכתב ובהא אפילו ר"ש מודה ודוק היטב בזה: (ד) והנה אם נימא דלא נעשה שומר יותר מעל חלקו ואם הנזק האחרון שוה יותר הרבה אם הניזק האחרון מפסיד או דבכה"ג גם הבעלים הראשונים מפסידין והניזק האחרון גובה כל חצי נזקו מהשור לא נתבאר כלל בזה דעת הרמב"ם. והנה כדעת הרי"ף ורש"י הנ"ל כן הוא דעת הרמב"ן ז"ל כאן במלחמות יעויין היטב בדבריו שהאריך בזה. והנה דעת רש"י ז"ל כבר הבאתי לעיל שהוא כדעת הרי"ף ועיין בטחו"מ (סי' ת"א) ובב"י שם מ"ש בזה. והיינו דאם תפסו הניזק הוה ש"ש על כל השור וצריך הוא לשלם הכל. וכן מבואר בדברי רש"י בד"ה יחזיר לבעלים ואם אין בכדי חלקו של הניזק התופס לשלם כל המגיע לניזק האחרון אם צריך לשלם מכיסו ג"כ או שהבעלים הראשונים מפסידין ג"כ זה לא נתבאר כלל בדבריו. ולכאורה י"ל דהא רש"י ז"ל כתב הטעם דחייב גם על חלק הבעלים הוא משום דבההוא הנאה דמשתלמי נזקייהו מהשור דלא אעריקו ליה בעלים לאגמא א"כ י"ל הואיל דעיקר הנאתו הוא מה שבטוח מחובו וא"כ דיו שנאמר שנעשה ש"ש כדי חלקו אבל לא יותר מכדי חלקו דהיינו שישלם עוד מכיסו זה לא שמענו ויש לדחות זה וקצרתי: והנה אם לא תפסו הניזק בודאי דלר"ע דסובר שותפי נינהו גובה הניזק האחרון מן השור ומפסיד כל אחד מהראשונים כדי חלקו לפי חשבון:

ה ודעת התוס' כאן בד"ה כגון שתפסו ניזק דלר"ע דסובר שותפי נינהו אין חילוק כלל בין תפסו ניזק או לא תפסו ניזק לעולם משלם רק לפי חשבון והטעם הואיל דשותפין נינהו א"כ לא נעשה שומר כלל על חלקו של חבירו אף שתפסו ניזק ודוקא לר"י דסובר בע"ח נינהו הוא דאמרינן דבתפסו ניזק נעשה שומר עליו ולר"י באם לא תפסו ניזק הוה הדין דראשון נשכר יעויין היטב בתוס' הנ"ל והוא דלא כפירש"י הנ"ל. וכן הוא דעת הרא"ש בריש פירקין שהביא דעת הרש"י דלר"ע נמי אי תפסו ניזק נעשה עליו שומר לניזקין והפסיד חלקו וניזקין אחרים לא הפסידו כיון שלא פשעו בשמירתן. והתוס' פירשו דלר"ע דשותפי נינהו ואם כיחש ושיבח הוא ברשות שניהם לא נעשה שומר אלא מחלקו דעל כל אחד מוטל לשמור חלקו אבל לר"י שאין לו חלק מבורר בגוף השור ולשעבודא בעלמא הוא דתפיס ליה הוה כמו ראובן שחייב לשמעון מנה ותפס שמעון משל ראובן חפץ ששוה מאתים כדי לפרוע ממנו מילתא דפשיטא הוא שחייב בשמירת כל החפץ וכן הדעת נוטה כו' והלכה כר"ע עכ"ל הרא"ש ז"ל וכ"פ הרמ"א להלכה בש"ע (סי' ת"א ס"ב) יעוש"ה:

ו ולפי המבואר לא זכיתי להבין דברי התוס' בד"ה אם יש בו מותר וז"ל והשתא אחרון אחרון נשכר דמתני' אאחרון שבכולם קאי דהוא החמישי אבל פעמים שהרביעי אין לו כלום והשלישי יש לו כגון שנזקי דו"ה שוים ונזקי ג' יתירים ואפי' החמישי נמי פעמים שאין לו כל נזקו אם נזקיו יתירים על של רביעי שאינו נוטל אלא חלקו של רביעי ומיהו כשכל נזקיו שוים כולם מפסידים ואחרון נשכר עכ"ל. ודברי התוס' הללו נפלאו ממני דלמאן קיימינן אי אליבא דר"י הוה הדין דבתפס נעשה שומר על הכל גם על חלק הנזקין הקודמין ועל חלק הבעלים וצריך לשלם על הכל ואי אליבא דר"ע הא התוס' בעצמם כתבו לעיל בד"ה כגון דלר"ע לא נעשה שומר כלל על חלק הבעלים ומשלם לעולם לפי חלקו ואין חילוק כלל בין תפסו ניזק או לא תפסו וצ"ע בזה. וראיתי במהרש"א כאן ובשלטי גבורים שתמהו ג"כ ע"ד התוס' הנ"ל דהא כיון דנעשה ש"ש על חלק הבעלים חייב לשלם כל הנזק כדין שאר ש"ש שפשע וכדאיתא לקמן (דף מ') ת"ר שאלו בחזקת תם יעו"ש בכל הסוגיא ואפילו תימא דלא נעשה ש"ש רק על חלקו ולא על חלק הבעלים אכתי למה לא יטול הניזק האחרון כל נזקו מגוף השור המזיק יעויין היטב בדבריהם והניח בצ"ע וקושיתי שהקשיתי הוא תורף קושייתם ג"כ בביאור קצת:

ז וראיתי בש"כ (סי' ת"א סק"ג) שמתרץ קושייתם ויש קיצור ועירבוב קצת בלשונו ותורף דבריו הוא לתרץ דהבעלים הראשונים והניזקין הקודמים פטורים מלשלם הואיל דהיו אנוסים בדבר דהא לא היה השור המזיק אצלם והניזק שתפס א"צ לשלם מכיסו כי תם אינו משלם אלא מגופו ולא נעשה שומר יותר מעל חלקו דנימא דיהיה כדין שומר יעוש"ה. והנה לתירוצו של הש"כ צריכינן לומר דשיטת התוס' הוא דלר"ע דסובר שותפי נינהו הוה לעולם הדין דכולם שוים בו ואין חילוק כלל בין אם תפס או לא תפס ולעולם משלם כפי חלקו ולר"י הוה הדין דבלא תפס אינו מפסיד כלל דאמרינן בע"ח נינהו והוי כל ההפסד על הבעלים הראשונים וראשון ראשון נשכר דאין הבעלים משלמין מן העליה ורק בתפס הוה הדין דניזק שתפס משלם הכל ואין הבעלים וניזקין הראשונים מפסידין כלל אבל דוקא כנגד חלקו מה שיש לו בהשור הזה דהיינו בהשור המזיק אבל לא משלם מכיסו דהיינו היכא שיש לו לניזק התופס חלק בהשור המזיק מנה ונגח אח"כ שור שוה ג' מאות דהוה הדין לשלם ח"נ והוא ק"נ אינו מפסיד הניזק התופס רק המנה שיש לו בהשור וא"צ להוסיף עוד מכיסו חמשים ולשלם וז"ב בשיטת התוס' הנ"ל. ומעתה הוי שיטת התוס' בתפס לר"י כמו שיטת הרי"ף והרמב"ם ורש"י בתפס לר"ע וכמ"ש. ודוק היטב בזה כי קצרתי במובן:

ח ודעת הרא"ש הוא דלר"י אם תפס הניזק השור המזיק דנעשה שומר עליו לשלם הכל אפי' יותר מכדי חלקו דהיינו ממה שיש לו חלק בהשור ומוסיף עוד מכיסו ומשלם דהא מדמי ליה לבע"ח שתפס משכון ששוה יותר מכדי חובו דנעשה שומר על הכל והביא כן בשם התוס' יעויין היטב בדבריו. ולא זכיתי להבין כלל דברי קדשו דהא לפי המבואר הוה דעת התוס' דגם לר"י דאמרינן דאם תפסו ניזק נעשה שומר. על הכל היינו דוקא כדי מעותיו שיש לו להניזק התופס בהשור המזיק אבל לא על יותר מכדי מעותיו וצ"ע כעת: והנה בש"ע (סי' ת"א) ס"ב פוסק המחבר כשיטת הרי"ף והרמב"ם והביא לשון הרמב"ם ז"ל והרמ"א פוסק כתוס' והרא"ש ולדברי המחבר דפוסק כהרי"ף והרמב"ם היינו דוקא במה שיש לו חלק בהשור המזיק הוא דנעשה שומר עליו אבל לא לשלם מכיסו וכמש"ל והרמ"א פוסק כהתוס' והרא"ש לר"ע דשותפי נינהו אין חילוק כלל בין תפס או לא לעולם אמרינן דכולם הם שותפים בו בין הבעלים ובין הניזקין הראשונים ומשלמין לפי חלקו ודוק היטב בכ"ז: [ג] שם ע"ב וכן כי אתא רבין אר"י משום פשיעת שומרים נגעו בה. עיין בשמ"ק בד"ה וכן כי אתא רבין האריך להביא פירושן של הראשונים ז"ל בזה וע"ש שהביא באה"ד דברי הרא"ה ז"ל וז"ל וכ"ת השתא דאתינן להכי אמאי לא מוקמינן ליה כר"ע נמי וכשתפסו ניזק לגבות ממנו דנעשה עליו ש"ש כו' עד וכ"ת לר"ע כיון דאמרת שותפי נינהו תיפוק ליה דהא קיי"ל השותפין נעשו ש"ש זל"ז נ"ל דלא אמרינן הכי אלא בשותפין שנשתתפו לדעת או אפילו שלא לדעת בשיכולין לחלוק ועומדין בשותפותן אבל בע"כ ואינן יכולין לחלוק כמו אלו ודאי אין נעשין שותפין זל"ז כלל ואין רוצין כלל להנות זה את זה ע"כ עכ"ל:

והנה יש לעיין ולהביא ראיה מכאן לשיטת הרמ"א (בסי' קע"ו) ס"ח שכתב אבל אם אחד אינו מחויב להתעסק רק עושה מנדבת לבו אינו חייב בשמירת השותפות ולא הוי רק כש"ח ועי' בש"כ שם (ס"ק ט"ז) האריך לחלוק על הרמ"א מסוגיא דידן והעלה דאפי' ש"ח ג"כ לא הוי והרבה יש לפלפל עפ"י דברי הרא"ה הנ"ל להביא ראיה לשיטת הרמ"א הנ"ל וקצרתי בזה יען כי כבר האריך בזה הגאון בעל שו"ת חתם סופר יעו"ש בחלק חו"מ (בסי' צ"ג) (ובסי' צ"ז) שהאריך לבאר בזה באריכות ומסיק להלכה כהרמ"א יעו"ש היטב בדבריו:

[ד] שם ע"ב ההוא גברא דתקע לחבריה כו' א"ל ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזי הוא לא בעינא נתביה לעניים הדר א"ל נתביה ניהליה א"ל רב יוסף כבר זכו בו עניים ואע"ג דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן ופירש"י רב יוסף הוי גבאי בשילהי החובל ועיין בתוס' ד"ה יד עניים מ"ש בזה ומ"ש בשם הר"ח ז"ל עייש"ה. והנה בפי' הסוגיא זו האריכו הרבה הראשונים נ"ע וגם הרי"ף והבעה"מ והרמב"ן האריכו הרבה ויש בזה פלפולים עמוקים ואמרתי לבאר בקצרה ומה שי"ל לפלפל קצת בזה: (א) הרי"ף ז"ל הביא שיטת הראשונים והוא לענ"ד שיטת הרב האי גאון ז"ל שהביא הבעה"מ ז"ל והוא דאיכא מאן דפשיט מהא דמאן דיהיב מידי לעניים באמירה יכול לחזור בו וראיה מדהוצרך ר"י לומר אנן יד עניים אנן אלמא דדין עניים כדין הדיוט ומש"ה הוצרך לטעמא דמעמד שלשתן. והרי"ף דחה דבריו דבהדיא אמרינן בפיך זו צדקה אלמא בדיבור מחייב והא דהוצרך ר"י לומר אנן יד עניים אנן היינו משום דהאי פלגא דזוזי לא הוה עדיין ברשותיה ולא היה יכול לאקדושיה אפילו שיכול להוציאו בדיינין משום דמטלטלי הוא ומש"ה הוצרך ר"י לומר אנן יד עניים ולא גרע מדהדיוט דמהני מעמד שלשתן אבל אם היה ברשותיה ואמר הרי הוא לעניים כבר זכו בו עניים ולא מצי למיהדר ביה מקרא דבפיך ואי בעי לשנויי וליקח אותו בהלואה ולשלם אחר תחתיו יש חילוק בין אתא ליד גבאי או לא עכ"ד הרי"ף ז"ל:

והבעה"מ תמה על הרי"ף דנהי דאמרינן דכל שאינו ברשותו לא מצי לאקדושי וכדאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו היינו דוקא אם הגזלן אינו רוצה להחזיר הגזילה לנגזל אבל אם רוצה להחזיר לו שפיר מיקרי שהוא ברשותו של הנגזל ושפיר יכול הנגזל לאקדושי וא"כ ה"נ הואיל דזה היה מודה לו בפלגא דזוזא עפ"י פסק ב"ד וא"כ שפיר מיקרי ברשותו לענין שיכול להקדישו וא"כ שפיר שמעינן מדהוצרך ר"י לומר אנן יד עניים אנן דבעניים לא אמרינן ביה אמירה לגבוה כמסירה ויכול לחזור בו והאריך בזה ויתבאר אי"ה לקמן:

והרמב"ן ז"ל במלחמות דחה דאפילו בגזל חפץ והגזלן מודה ורוצה להחזירו ג"כ אמרינן דהדעת נוטה דאין הנגזל יכול להקדישו ואפילו את"ל דבחפץ כל שגזלן רוצה להחזירו מיקרי שהוא ברשותו של הנגזל ושפיר יכול הנגזל להקדישו מ"מ זה דוקא בגזל חפץ הואיל דהוא חפץ מבורר אבל אם חייב לו מעות אף שהלוה רוצה להחזיר לו המעות אפ"ה אין המלוה יכול להקדישו דאכתי מיקרי אינו ברשותו דהא אין המעות מבורר שמחויב ליתן לו זה המטבע ומכ"ש הכא גבי נזיקין שהיה חייב לשלם לו פלגא דזוזא ומעולם לא היה פלגא דזוזא הדין ביד המוכה ואף שהמכה אינו כופר לו אפ"ה מיקרי אינו ברשותו של המוכה ואינו יכול להקדישו וא"כ אכתי צדקו דברי הרי"ף ז"ל והאריך בראיות לחזק דבריו והעתקתי רק תורף הדברים וגם זה אינו בלשון הרמב"ן ז"ל עצמו רק כתבתי תמצית דבריו הקדושים:

והנה פלוגתא זו של הבעה"מ והרמב"ן ז"ל כבר הובא ג"כ בשמ"ק ב"ק (דף ע') בד"ה לענין פסק הלכה הביא שם שני דיעות הללו בקצרה וגם בכאן הביא השמ"ק ג"כ דיעות הללו יעוש"ה בזה. ועיין בשמ"ק ב"מ (דף ו' ע"א) בד"ה ולענין פסק הלכה כ' הרמ"ך באה"ד שם וז"ל ובמטלטלי דלא כפרי' כגון פקדון וכל דדמי ליה בדאיתיה בעיניה ואי אקדשיה מריה הרי הוא קדוש. וא"כ היכא דהדר גזלן בתשובה וא"ל לנגזל מהדרנא לך מה דגזלתי מינך אי אקדשיה נגזל באפי גבאי וא"ל לגזלן באפי גבאי הביא לעניים אע"ג דליתא בעין אינו יכול לחזור בו דכמעמ"ש דמי כו' ע"ש והוא כשיטת הבעה"מ:

ב והנה לענד"נ לכאורה להביא ראיה לשיטת הרמב"ן ז"ל דבמעות אפי' כי מודה ליה הלוה ג"כ לא מיקרי דבר ברשותו רק דהוי דבר שאינו ברשותו מהא דאיתא במסכת גיטין (דף י"ג ע"ב) גופא אר"ה א"ר מנה לי בידך תנהו לי לפלוני במעמד שלשתן קנה אמר רבא מסתברא מילתא דרב בפקדון אבל במלוה לא והא"ל א"ר אפי' במלוה. והנה לכאורה י"ל מאי חילוק יש בין מלוה לפקדון ולפי סברת הרמב"ן מובן שפיר החילוק בין מלוה לפקדון דבפקדון הרי הוה דבר שברשותו דפקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא ומש"ה הואיל דהוא ברשות הנותן שפיר יכול להקנותו לחבירו ואפי' דמעמ"ש הוה בע"כ של נפקד מ"מ הרי הנפקד מודה עכ"פ בהפקדון וא"כ שפיר יכול להקנותו לאחרים משא"כ במלוה דליתא בעין ואפי' אם הלוה מודה ורוצה לשלם מ"מ מיקרי אינו ברשותו ואינו יכול להקנותו לאחרים ואפילו לפי מה דמסקינן להלכה דגם במלוה מהני מעמ"ש הוא משום דהוי ליה הנאה דקא משתני ממלוה ישנה למלוה חדשה או דהוה באמת הלכתא בלא טעמא וכדמסיק הש"ס שם אלא לשיטת הבעה"מ דכל שהלוה מודה שחייב מעות מיקרי דבר שברשותו א"כ מאי חילוק יש בין מלוה לפקדון ואמאי א"ר מסתברא מילתא דרב בפקדון אבל לא במלוה ולכאורה י"ל בזה. והרמב"ן ז"ל בעצמו הביא לקמן בקצרה מהא דמעמ"ש וז"ל, ואס"ד דבר שברשותו מיקרי כו' ובמעמ"ש נמי מדינא לא הוי מצי למקניא לה והלכתא בלא טעמא עכ"ל. הרי שבגוף הדבר העיר הרמב"ן ז"ל בעצמו מהא דמעמ"ש דלמה הוצרכו כלל לתקנה דמעמ"ש ולפמ"ש יש עוד ראיה מבוררת יותר מהא דגיטין לשיטת הרמב"ן ז"ל:

ג עוד נלע"ד להביא ראיה לשיטת הרמב"ן ז"ל מהא דאיתא במס' גיטין (דף למ"ד ע"א) המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהן מחלקן מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין כו' ובגמ' ואע"ג דלא אתו לידיה אמר רב במכירי כהונה ולויה ושמואל אמר במזכה להן ע"י אחרים עולא אמר ה"מ ר"י הוא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה כו' ת"ר המלוה מעות כו' כל הסוגיא ופירש"י בד"ה ואע"ג דלא אתו לידיה בתמיה אעפ"י שאינו נותנין לכהן ויחזירם לו קתני מתני' דיפריש עליהן וכיון דלא מטו לידיה מאן זכו ליה להאי כהן האי תרומה שיקבלנה זה בחובו והיאך יצא ידי נתינה עכ"ל. ולסברת הבעה"מ הנ"ל דכל שזה רוצה ליתן לו החפץ אע"ג שעדיין לא נתן לו הרי מיקרי זה ברשותו ויכול להקדישו ואפילו אם אינו חפץ מבורר שעדיין לא היה מעולם שלו אם זה רוצה ליתן לו בחובו חפץ וזה רוצה לקבלו הרי החפץ הוא מעתה של המלוה אפילו שלא משכו עדיין ואפי' במעות ג"כ הוה כן שהרי כתב דהכא הואיל דהמכה רצה ליתן לו פלגא דזוזא ומש"ה היה המוכה יכול להקדישו לעניים וכמבואר בדבריו. וא"כ התם גבי מלוה מעות את הכהן והלוי דהרי מגיע להכהן המתנות וא"כ זה הבעה"ב שרוצה ליתנם לכהן זה הרי הוה ממילא שלו ואפי' כי לא משכן ג"כ מיקרי ברשותו של הכהן וזכה בו הכהן ומאי פריך הש"ס ואע"ג דלא אתו לידיה וע"כ מוכח מכאן כשיטת הרמב"ן ז"ל דאפי' בחפץ מבורר ג"כ לא זכה בו דהא כשהפריש הישראל להתרומה הרי תו הוה מבורר ואפ"ה פריך הש"ס ואע"ג דלא אתו לידיה. ואולי י"ל דכשמשני הש"ס במכירי כהונה א"כ ה"נ כשהב"ד פסקו שמחויב ליתן להמוכה נחשב ג"כ כמכירי כהונה. אולם אכתי י"ל דבשלמא במכירי כהונה לאחר ההפרשה תו הוה החפץ מבורר אבל הכא לא הוי הפלגא דזוזי מבורר והרבה י"ל בזה:

ד והנה באמת צריכין להבין דברי הבעה"מ בגוף סברתו שכ' דכל שהלה רוצה ליתן לו הרי מיקרי תו ברשותו דא"כ היאך משכחת לה קנין משיכה כלל דהא מיד כשהלה רוצה ליתן לו חפץ זה הרי הוא ברשותו של המקבל וגם דפסקינן דמעות אינן קונות ובעינן משיכה דוקא והלא כשנתן לו המעות והלה רוצה ליתן לו החפץ הרי הוא כאילו כבר הוא ברשותו ולמה לי תו משיכה כלל ולכאורה י"ל בזה לדברי הבעה"מ ז"ל. אשר על כן נלע"ד לומר בכוונת הבעה"מ ז"ל דלעולם דגם דבעה"מ ס"ל דכל זמן שלא עשה בו קנין המועיל אף שהלה רוצה ליתן לו אכתי לאו שלו מיקרי עד דמשיך לה או שיעשה בו שאר קנין המועיל וגבי גזל ולא נתייאשו הבעלים דהוה הדין דשניהם אינן יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו מ"מ אם הגזלן רוצה להחזיר החפץ שגזל להנגזל שפיר אמרינן דהוה של הנגזל לגמרי דהא באמת החפץ היה שלו מקודם ולא יצא מרשותו לגמרי ורק הואיל דהיה ביד הגזלן לא היה כח ביד הנגזל להקדישו אבל כשרוצה הגזלן אח"כ להחזיר לו החפץ הרי הוא עתה ברשות הנגזל לגמרי והרי הוא עתה שלו כמו שהיה מקודם שגזלו ממנו וכ"ז הוא בחפץ מבורר אבל במעות דיכול להחזיר לו מעות אחר. וכן אם הלוה רוצה ליתן חפץ להמלוה בחובו או שרוצה ליתן לו מעות אשר דבר זה שרוצה הלוה ליתן להמלוה מעולם לא היה עדיין של המלוה בזה ודאי גם הבעה"מ מודה דבזה אכתי לא נכנס לרשות המלוה דנימא דכבר זכה בו המלוה דהא עדיין לא עשה בו המלוה קנין המועיל ובמה יזכה בו ורק לענין שזה המלוה יהיה יכול להקדישו בזה סובר הבעה"מ דאפי' בדבר שלא היה עדיין מעולם שלו אם הלוה או המזיק רוצה ליתן לו חפץ או אפי' מעות תו יכול המזיק והמלוה להקדישו דלענין זה תו מיקרי ברשותו אף שעדיין אינו שלו לגמרי דהא עדיין לא עשה בו קנין המועיל מ"מ יכול להקדישו וטעמא רבא איכא בזה כאשר יבואר אי"ה. דהנה באמת מצינו להר"א ממיץ שכתב בשם הרר"י ז"ל, ג"כ כעין זה יעויין במסכת נדרים (דף ל"ד ע"ב) א"ר היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאוכלה מעל לפי כולה כו' ופירש"י דכיון שהחזיק בה קנאה ואם אכלה מעל כו' ובר"ן ז"ל כתב דהוא היה בתוך ד' אמות שלו שקונות לו בכל מקום ומש"ה כי אמר ככר זו הקדש חייל ומקדיש זה לא קנה להו מעולם רק לצורך ההקדש זכה תיכף ע"ש והרא"ש הביא בשם הר"א ממיץ וז"ל והקשה הר"א ממיץ אמאי נקיט ככר של הפקר נימא היתה לפניו ככר של הקדש ופי' בשם הרר"י שהככר של הפקר היתה רחוקה ממנו הרבה ואין אדם סמוך לה שיוכל לזכות אלא הוא ואמר לכשאזכה בככר זה תהיה הקדש וקמ"ל דחל עליו הקדש דכיון דבידו לזכות כדאמר בפרק אע"פ שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תקדוש דקדשה הואיל ובידו לפדות עכ"ל. והנה באמת כבר הארכתי בזה והבאתי דברי הירושלמי פ"ד דמסכת פיאה ה"א רשב"ל משום אבא כהן ברדלא אדם זוכה לחבירו ממציאה מ"ט ואני בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים וגו' ר"י א"ר הושעיא בעי מה אנן קיימין אם בתוך ארבע אמות עשיר הוא אם בחוץ לד"א ויש אדם מקדיש דבר שאינו שלו וקיימנוה במקדיש ראשון ראשון כו' ובפירוש הגאון מוהרא"פ שהוא מטעם קנין ד' אמות ועיין בספר מחנה אפרים הל' קנין חצר (סי' ט"ז) האריך בזה ופי' ג"כ כן יעוש"ה ונהירנא כי זה זמן רב ראיתי בספר יפה מראה על הירושלמי שכתב ג"כ לפרש דברי הירושלמי הנ"ל ואינני זוכר כעת והספר הנ"ל אינו מצוי לעיין בו. ולענ"ד היה נראה לפרש שכוונת הירושלמי הוא מכח שהוא היה יכול לזכות בו ואם דהמע"ה היה רוצה לזכות בו בודאי לא היה שום אדם נוגע בו לזכות בו ומש"ה היה יכול שפיר להקדישו וכסברת הרא"מ הנ"ל בשם הרר"י. ופי' זה נלע"ד נכון יותר דהא מכח קנין ד' אמות א"כ לא הוי רק קנין דרבנן והיאך מועיל לענין דאורייתא שיהיה שייך בו מעילה ובאמת צ"ע דברי הר"ן ז"ל שפי' הסוגיא דנדרים משום קנין ד' אמות דהא קנין דרבנן לא מהני לענין דאורייתא ועיין מסכת ב"ק (דף ק"ד) ע"ב תוד"ה אגב אסיפיה דביתיה ובב"ק לעיל (דף י"ב ע"א) ומ"ש בזה בעזה"י בחידושי שם [אומ"ח] ועיין לעיל בפרק המניח [יו"ד] וכבר האריכו בזה המפרשים. אבל לדברי הרא"מ ז"ל דהוה הקדש מדאורייתא הואיל שיכול לזכות בו א"כ א"ש הא דנטלה לאכלה מעל לפי כולה וי"ל בזה. ועיין לקמן על (דף ק"ד ע"א) [אוק"ו אק"ב] מ"ש בזה:

ה אולם הוא גופיה טעמא בעי מדוע באמת יהני מדאורייתא הקדש כזה הואיל דיכול לזכות בו הלא אכתי לא זכה בו. ונלע"ד בטעמו של הדבר דיש חילוק בין אם כתוב בתורה דבעינן שיהיה שלו לבין אם יהיה ברשותו. דיהיה מיקרי שלו בודאי דזה לא נחשב שלו הואיל דאכתי לא עשה בו שום קנין המועיל משא"כ לענין שיהיה ברשותו מיקרי ג"כ ברשותו היכא דיכול לזכות בו אע"פ שעדיין לא זכה בו ואפקיה רחמנא בלשון ביתו למילף מיניה מה ביתו ברשותו אף כל שברשותו לעשות בו קנין ולזכות בו באין שום מוחה ומעכב וילפינן לה מדלא כתבה התורה לשון מורה שכבר הוא שלו כדכתיב גבי חמץ לא יראה לך וה"נ הי"ל למיכתב וכי תקדיש שלך ומדאפקיה בלשון ביתו וילפינן מיניה מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו א"כ אמרינן דכל שיכול לזכות בו מיקרי תו ברשותו כנלע"ד בסברת הר"א ממיץ בשם הר"י ז"ל:

ו והנה נזדמן לידי בשאלה שו"ת רדב"ז וראיתי בח"א (סי' קע"ז) בד"ה ולענין אם מעות המלוה נקנה בדרך זה כתב שם באה"ד וז"ל ומה שרצה לדמות נ"ד למקדיש דשלב"ל אם היה מעות של פקדון כאשר חשב יפה דמה אותם אבל כיון שהוא מלוה לא דמי כלל דמלוה אינו ברשותו כלל אלא ברשות אחרים שניתן להוצאה והרי הם של לוה ממש הלכך אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל דקל או שדה ברשותו הם אע"פ שלא באו הפירות לעולם וכן דגים שבים אינם ברשות אחרים עכ"ל הרדב"ז והנה אזיל לשיטתו שכתב דמלוה הוה לגמרי ברשות הלוה, וכ"כ ז"ל בעצמו (סי' צ"א) דמלוה הוא לגמרי ברשות הלוה ואינו יכול להקדישה ועייש"ה. והא דכתב הרדב"ז (בסי' ת"ג) דהמלוה יכול להקדיש החוב שיש לו אצל הלוה הבאתיו לקמן [אק"י] היינו הואיל דהוא רוצה לשלם לו תיכף וטוען הילך והרבה י"ל בזה אבל עכ"פ שמעינן מדברי הרדב"ז כאן (בסי' קע"ז) לחלק בין דבר שהוא ברשות אחרים כגון החוב בזה אין המלוה יכול להקדישה אבל אם אינו ברשות אחרים כגון דגים שבים יכול להקדישו ושמעינן דלענין הקדש אף שאינו ברשותו כל שאינו ברשות אחרים שפיר חל ההקדש והוא כדברי שכתבתי ודוק היטב בזה כי קצרתי:

ז וראיתי במוהרי"ט ח"א (סי' ל"ט) בד"ה וא"ל כתב שם כשיטת הרי"ף דלא מהני אמירה לגבוה רק אם בהדיוט היה מהני מסירה בזה אבל אם הוה אינו ברשותו דלא שייך מסירה בהדיוט לא מהני אמירה לגבוה בזה והוציא כן מדברי הרי"ף הנ"ל ומדברי התוס' והביא דברי הרשב"א בתשובה (סי' תקס"ג) שכתב דלא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אלא בהקדש בה"ב ולא בהקדש עניים והביא הך סוגיא דידן דאמרינן אנן יד עניים דקניא במעמ"ש אלמא הקדישו אין לו קיום אלא א"כ הקנה בקנין או בשטר או באחת מדרכי הקניות וקשה מה הוכחה יש משם דהתם לא שייך שום קנין כיון דליתא בעיניה אם לא במעמ"ש ואפי' אם הוציא הפלגא דזוזא לתתו עדיין לא זכה בו וכדתנן בפ' הזורק א"ל בע"ח זרוק לי חובי כו' א"כ מאי הוכחה מהתם כו' עכ"ל. והנה כוונת המוהרי"ט בקושיתו מהא דהזורק (בדף ח' ע"ב) וכן לענין החוב זרוק לי חובי וזרקו לו קרוב למלוה זכה המלוה קרוב להלוה הלוה חייב כו' הרי דאע"ג דהלוה רוצה לשלם להמלוה החוב מ"מ כל כמה דלא הגיע ליד המלוה אכתי הוא של הלוה וא"כ הקשה המוהרי"ט דאע"ג דאם היה רוצה המכה ליתן הפלגא דזוזא להמוכה אפ"ה לא הוה של המוכה וא"כ היאך הביא הרשב"א ראיה דבצדקה לעניים לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה מדהוצרך הש"ס לבא מכח מעמד שלשתן. אולם לפי מה שביארתי ל"ק כלל קושית המוהרי"ט דבזרוק לי חובי אף שנימא שיצא מרשות הלוה תיכף כשרוצה לפורעו מ"מ אכתי לא מיקרי אתא לרשות המלוה ומש"ה אכתי לא מיקרי פרעון אבל לענין שיהיה המלוה יכול להקדיש שפיר אמרינן דחל ההקדש דכיון דנפיק מרשות הלוה תו לא מיקרי ברשות הלוה וחל ההקדש וכמו שביארתי לעיל:

ומעתה סברת הבעה"מ הוא ממש כדברי הרא"מ בשם הרר"י דהואיל דחבירו מודה לו בו ורוצה ליתן לו המעות הרי הוא כאילו כבר הוא ברשותו ויכול תו להקדישו ודוק היטב בזה:

ח ודעת הרמב"ן ז"ל דכל דלא הוי בידו ולא זכה בו עדיין אכתי מיקרי אינו ברשותו הוא משום דסובר דבעינן דומיא דביתו שהוא ברשותו והוא שלו שכבר זכה בו וע"כ צ"ל דלא ס"ל כסברת הרא"מ בשם הר"י ז"ל. ונוכל לומר עוד דס"ל כסברת הר"ן במסכת כתובות פ' המדיר בסוגיא דהמקדיש מעשה ידי אשתו שכתב שם דמש"ה לא חל ההקדש שהקדיש הבעל מעשה ידיה הוא משום דכל שביד אחרים להפקיע אותו דבר ממנו לא חל ההקדש כלל ומש"ה הואיל דהיא יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה וא"כ לא יהיה תו מעשה ידיה של הבעל ואז אף כי לא אמרה עדיין איני ניזונת ואיני עושה רק שעדיין הוא ניזונית משל הבעל ג"כ לא חל ההקדש שלו יעוש"ה שכ"כ בשיטת הרמב"ם ובחידושי הארכתי בזה בכמ"ד וא"כ ה"ה הכא אף שכבר אמר שיתן לו מעות זה ואפילו חפץ זה הואיל דבידו לחזור בו וגם יכול ליתן לו ממון אחר תו לא חל ההקדש כלל דהא ביד אחרים להפקיע ממנו: מיהו זה שייך דוקא במעות או בחפץ שעדיין לא בא לידו ולא היה עדיין שלו מעולם משא"כ בגזל ולא נתייאשו הבעלים ואח"כ רצה הגזלן להחזיר לנגזל בזה שפיר י"ל דחל ההקדש של הנגזל דהא מה שיוכל אח"כ לעכב עוד הדבר הגזול זה לא יוכל לעכב עפ"י הדין רק בתורת גזילה והלא כבר אמר שרוצה להחזיר וה"ז מיקרי שפיר בידו וברשותו של הנגזל וחל ההקדש של הנגזל ואולי משום זה כתב הרמב"ן ז"ל לדבריו כנראה קצת כמסתפק בדבר זה אם רצה הגזלן להחזיר הדבר הגזול אם הנגזל יכול להקדישו אבל בדבר שלא היה עדיין מעולם שלו אף שחבירו רוצה ליתן לו בזה שפיר כתב בבירור דאין זה יכול להקדישו ודוק היטב בזה. ועיין לקמן (על דף ס"ח) ע"ב [אול"ט] מ"ש בזה:

ט ולכאורה יש להביא ראיה לזה שהרי אם גזל קרבן דחבריה והגזלן הביאו לעזרה ושחטו והקריבו לשם בעלים הראשונים בודאי דעלה לבעלים לשם חובה שהרי לקמן (בדף ע"ו ע"א) כי אתא ר"ד אר"י בשוחט תמימים מבפנים לשם בעלים והרי חזרה קרן לבעלים אר"י ב"א שנשפך הדם יעו"ש והרי מבואר דאם לא נשפך הדם מיקרי חזרה קרן לבעלים משום דעלה לו לבעלים לשם חובה והטעם הואיל דהגזלן רוצה להחזירו להבעלים הרי הוא כבר של הבעלים. מיהו י"ל בזה דהואיל כשהתחיל לשחוט לשם הבעלים הוי זה כמו השבה ליד הבעלים ממש:

והנה אח"ז קניתי ספר תורי"ד החדש על מסכת ב"ק ראיתי כי כתוב שם בב"ק (ע"ו) בד"ה בשוחט תמימים לשם בעלים פי' והא דאמרן לעיל קרבנו ולא הגזול כגון דאקרביה אדעתא דנפשי' אבל היכא דאקרבי' אדעתי' דבעלים הראשונים ה"נ דעולה להן עכ"ל. ולעיל (בדף ס"ו) בד"ה ה"נ דגזל קרבן דחבריה וז"ל ואתא לאשמעינן דאינו עולה לו ולא לבעליו לו אינו עולה שאינו שלו כו' לבעלים נמי אינו עולה ואפילו לא אייאש ואפי' שהביא כהן לשם בעליו דבעי' יביא אותו לרצונו ולא זה שהביאו שלא לרצונו כו' פרט לזה שלא עשאו שליח והקריבו שלא מדעתו עיין לקמן בהאי פירקא שכתבתי שאם הקריבו לשם בעליו שעלה לו לבעליו עכ"ל הטהור וכוונתו שכתב לקמן היא מ"ש על (דף ע"ו) שהבאתי לעיל. ולכאורה נראה מדברי התורי"ד (בדף ס"ו) שסובר דסוגית הש"ס (בדף ס"ו) לא ס"ל כתירוצא דרב דימי (בדף ע"ו) דאל"כ יסתרו דבריו מסוגית הש"ס דלקמן (דף ע"ו). ולכאורה י"ל בהא דקאמר הש"ס (בדף ע"ז ע"ב) אלא ר"ל מ"ט לא אמר כר"י ולישני הש"ס דר"ל סובר דאפי' כי הקריבו הגנב לשם הבעלים ג"כ לא עלה לשם חובה וצרכינן לפרש דהכוונה הוא מ"ט לא אמר כתירוצא דר' אבין משום ר"י דמשני בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים. ויש לומר עוד יותר דר"ל לשיטתו דסובר דהבעלים יכולין להקדישו כשהוא ביד הגנב ג"כ א"כ פשיטא דאם הגנב שוחט הקרבן לשם הבעלים דעלה לבעלים לשם חובה ושפיר פריך הש"ס ור"ל מ"ט לא אמר כר"י והיינו אפי' כתירוצא דר"ד משמיה דר"י בשוחט תמימים בפנים לשם בעלים. אבל עכ"פ שמעינן מדברי התורי"ד הנ"ל דסוגיא דב"ק (דף ס"ו) סובר דאפילו אם הביאו לשם בעלים הראשונים אינו עולה לו לבעליו ולכאורה טעמא בעי דהא לו יהיה כאילו תפסו הנגזל מעצמו מן הגזלן וה"נ נימא דהוה כאילו תפסו הבעלים בעצמן ועוד אמאי לא נימא דהכהן הוה כאילו נעשה שומר לבעלים וכמ"ש הרמ"א בחו"מ (סי' שמ"ח) סעיף ז'. באם בא החפץ הגנוב לידו נעשה שומר אם יודע שהוא גנוב ועיין לקמן על (דף נ"ו ע"ב) [או"ג] ועל (דף ס"ח ע"ב) [אומ"ב] מ"ש בזה וא"כ הי"ל כאילו כבר בא ליד הבעלים. ואולי הוה הטעם משום השחיטה ומיירי שהגנב שחטו בעצמו בשביל הבעלים הראשונים אלמא דס"ל דגם בכה"ג שרוצה הגנב להחזיר הגניבה להבעלים עדיין לא מיקרי של הבעלים והיינו שסוגית הש"ס לקמן (בדף ס"ו) סובר כן וא"כ השתא היכא דהגנב שחטה לשם הבעלים הראשונים אמרינן דהוה כאילו לא בא ליד הבעלים מכ"ש היכא דלא עשה מעשה כלל רק שאמר שרוצה להחזיר להבעלים בודאי דלא הוה כאילו הוא ביד הבעלים הראשונים ונראה לכאורה דסובר סוגית הש"ס בב"ק (ס"ו) כסברת הרמב"ן ואפי' בחפץ מבורר הדין כן לפי פירושו של התורי"ד:

אולם אחר העיון היטב בזה נראה דעיקר סברת התורי"ד הוא דבקרבן בעינן דוקא שההבאה לעזרה ליד כהן יהיה הבעלים דוקא או מיד שלוחו דהוי כידו שכן דקדק בלשונו וכתב דבעינן יביא אותו לרצונו ולא זה שהביאו שלא לרצונו והבעלים מטפלין בו עד העזרה או שולחין אותו ע"י שליח פרט לזה שלא עשאו שליח והקריבו שלא מדעתו ע"ש וא"כ הוא משום דגלי קרא. ובאמת הוא דבר חדש ולא מצאתי עוד בשום מקום כתוב כן אבל אי לאו משום דגלי קרא שפיר היינו אומרים דמיקרי של הבעלים. מיהו ראיה ג"כ ליכא משום דנוכל לדחות כמו שכתבתי לעיל משום דהגנב עושה מעשה ששחטו לשם הבעלים הראשונים וי"ל בזה:

י והנה יש להוכיח מדברי הרדב"ז דסובר ג"כ כשיטת הבעה"מ דחל ההקדש של הנגזל אם הגזלן רוצה להחזירו הגזילה אע"פ שעדיין לא החזירו. והנה לא ראיתי בגוף דברי הרדב"ז רק כפי שהובא בפתחי שערים (ח"ב) במהדו"ב על (דף קי"ב ע"א) וז"ל עפ"י מה דאיתא ברדב"ז ח"א (סי' ת"ג) שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שהיה לו שט"ח על שמעון והקדישו אם הוא קדוש או לא תשובה אינו קדוש דנהי דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוי כאילו מסר את השטר לגזבר מ"מ בעי מסירה וכתיבה וליכא כתיבה כו' ומסתברא לי דאם תבעו לדין וא"ל חמשין לית לך וחמשין אית לך והילך וקפץ והקדישם חל ההקדש על אותן החמשין דאמר הילך דכיון מש"ה חשבינן ליה ככופר הכל ואינו מחויב שבועה מה"ת משום דחשבינן ליה כאילו הם גבויים כבר או פקדון אצלו והם שלו בכ"מ שהן וכ"כ רש"י ז"ל הילך לא הוצאתים והם שלו בכל מקום שהם ואע"ג דלא קיי"ל כוותי' במ"ש לא הוצאתים דאפילו הוציאם והביא אחרים במקומם הילך הוא מ"מ במ"ש והם שלך בכ"מ שהם לא פליגי עליו וכ"כ הגאונים דכל שהם בידו ומזומן לתת אותם לתובע כמי שנתנם לו כבר דמי עכ"ל הרדב"ז. והגאון בעל פ"ש אסברה לה עפי"ד הרא"מ בנדרים (ל"ד) דכל שבידו ליטלם הוה כאילו כבר הוא בידו יעו"ש וגם אנכי בחידושי בעזה"י הרביתי חזון בזה [אח"ז ראיתי ברדב"ז עצמו כתוב שם כן קצת באריכות]. אבל עכ"פ מבואר דכל שהודה הרי הוא כאילו כבר זכה בו וכאילו הוא כבר ברשותו לכל דבר וא"כ ממילא יכול להקדישו. ועיין לקמן על (דף צ"ג) [אומ"ג אק"ב] מ"ש בדברי הרדב"ז הנ"ל:

יא ויש להביא ראיה לזה מהא דאיתא לקמן בב"ק (דף ק"ד ע"א) אלא אמר רבא שאני מתני' כיון דידע למאן גזלי' ואודי ליה כיון דאפשר לאהדורי ממונא למרי' הוי לי' כמאן דאמר לי' יהיה לי בידך הילכך נשבע אע"ג דקאמר לי' יהיה לי בידך כיון דבעי כפרה לא סגי עד דמטי לידיה הא לא אשתבע הוה גביה פקדון עד דאתי ושקיל ליה. ועיין ברש"י ותוס' שם ד"ה אלא א"ר מ"ש בזה. ותורף החילוק שבין רש"י לתוס' הוא דלרש"י מוקי רבא למתני' ככ"ע בין לר"ט ובין לר"ע וכל היכא דאודי ליה בפניו הרי הוא כאילו מסרו לידי' ונראה מדברי רש"י דמוקי למתני' דאידי בפניו ובזה יש חילוק בין קודם שבועה או לאחר שבועה וכמו דמחלק הש"ס. ולהתוס' דוחק לפרש דמיירי דאודי ליה בפניו דא"כ אפי' בהודה לאחר שבועה ג"כ יהיה כמאן דמונח בידי' אלא מיירי בהודה שלא בפניו רק בפני עדים יעויין היטב בדבריהם ועי' בשמ"ק שם. וא"כ מבואר דכל דא"ל גזלן לנגזל שרוצה להחזיר לו הגזילה הרי הוא כאילו כבר החזיר לו והרי הוא ברשותו לגמרי וא"כ ממילא דיכול ג"כ הנגזל להקדישו והוא ראיה ברורה לכאורה ודוק:

יב והנה ראיתי בנתה"מ (סי' פ"ז סק"א) על מ"ש הש"כ שם בסק"ג דבהודה במקצת הפקדון הו"ל הילך דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא ואפילו בביתו של נפקד יעו"ש. ותמה עליו בנתה"מ מהא דריש הבית והעליה גבי אם היה מכיר מקצת אבנים קאמר התם דהוה מודה במקצת ואם אמר על מקצת א"י הוה משואיל"מ וכן הוא לקמן (סי' קמ"ד) ולדעת הש"כ הו"ל הילך וכתב שם הנתה"מ דדוקא בפקדון הוה הילך משום דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא ופקדון ברשות בעלים קאי אבל גזילה אם תבעו שגזל ממנו ב' כלים והוא מודה באחד ועומד בביתו לא הוה הילך דגזילה לא קאי ברשותא דבעלים עד שעת השבה לפני ב"ד דהא בגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכיון דלאו ברשות בעלים קאי לא הו"ל הילך ואף דבב"ק (ק"ג) אמרינן כיון דאודי ליה כמאן דאמר יהי' לי בידך דמי הא כתבו התוס' שם דוקא כששתק והלך לו ע"ש וא"ש הא דר"פ הבית והעלי' דמיירי דפנינהו דרך גזילה וא"כ תו לא הוה הילך ואי מעצמו נפל לרשותא דחד מינייהו נראה דלא הוה מודה במקצת כלל אפילו למ"ד הילך חייב דלא הוה מודה במקצת רק בתבעו הלואה או פקדון דיש עליו חיוב הגוף לשלם או להשיב אבל אם אומר ראובן לשמעון שני בהמות אלו שנכנסו לרשותך או שעומדים בשוק הם שניהם שלי ושמעון אומר אחת שלי ואחת שלך לא הוה מב"מ כיון דליכא חיוב הגוף רק שהם מחולקין על חפץ א' אם הוא של זה או של זה כו' יעוש"ה. וכל דבריו תמוהין בעיני דמנ"ל דבגזל אם הגזלן רוצה להחזיר לנגזל דלא הוי של הנגזל ואף להקדישו שפיר יכול הנגזל וכמו שביארתי לעיל. והנה הרב זצ"ל הרגיש בעצמו מהא דב"ק וכ' הא כתבו התוס' דוקא כששתק והלך לו והנה לא אדע כלל פי' הדברים דהא התוס' לא כתבו רק דבעינן הודה בפניו דוקא והכא בודאי גבי מודה במקצת הוא ע"י תביעה ובודאי בפניו הודה וא"כ פשיטא דבפקדון מיקרי הילך אפילו הוא בביתו של הנפקד ואדרבה מסוגית הש"ס דב"ק יש ראיה גדולה לזה אפילו לשיטת התוס' ומכ"ש לשיטת רש"י ודוק ועיין עוד בנתה"מ (סי' פ"ח סק"ב) מ"ש לתרץ קושית הקצה"ח והלך לשיטתו במ"ש כאן (בסי' פ"ז) וכבר הוכחתי שדבריו לית להו פתרי:

יג וגם במ"ש הנתה"מ דלא הוה מודה במקצת רק בתבעו פקדון או הלואה דיש עליו חיוב הגוף לשלם או להשיב כו' מבואר בדבריו דדוקא בעינן שיהי' לתובע על הנתבע שעבוד הגוף יש לעיין טובא בזה דא"כ בשור תם שהזיק דאינו משתלם אלא מגופו דוקא ואין לניזק על המזיק שום שעבוד הגוף ג"כ היל"ל דלא שייכא מב"מ גבי' ולא כן שמעינן מדברי התוס' במס' ב"ק ר"פ שור שנגח (דף מ"ו ע"א) בד"ה דאפילו ניזק אומר ברי וא"ת והא משואיל"מ כדאמר רבא בפ' השואל (דף צ"ח) והוצרכו לתרץ כמה תירוצים בזה ולפ"ד הנתה"מ אין שום התחלה לקושייתם דהא כל המשנה מיירי בתם שהזיק וא"כ תו ליכא כלל שום שה"ג ורק שעבוד על גוף השור המזיק וא"כ היאך שייך לומר דיהיה משואיל"מ הא לא הוה כלל מודה במקצת דיהי' מחוייב שבועה מה"ת וע"כ מוכח משיטת התוס' דלא ס"ל להאי סברא כלל ודוק:

והנה אם נחזיק כסברת הנתה"מ הנ"ל ולסברתו יהיה באמת מתורץ קושית התוס' הנ"ל יש לעיין לפי דבריו היכא דהטענה היה על גופו של הנתבע דהיינו שבטענתו של תובע היה השעבוד על גופו של הנתבע ג"כ ורק ההודאה שהודה הנתבע לא היה על דבר שיש בו שה"ג עליו ובמה שכפר כפר בדבר שהתובע תבעו ויש בו שה"ג על הנתבע יש לעיין בזה אם זה הוה מב"מ להתחייב בו שבועה מה"ת הואיל דבטענה יש שה"ג או דלמא כיון דבהודאתו במקצת מה שהודה לא הי' בו כלל שה"ג תו לא הוה מודה במקצת להיות חייב שבועה מה"ת. והילך דפטור משבועת התורה דהוה הטעם הואיל דהוא כופר הכל על השאר ובפקדון אם טוען הילך דהוה אפילו בעומד באגם ולדעת הש"כ אפילו עומד בביתו של הנפקד וכמבואר בדבריו (בסי' פ"ז סק"ג) שהבאתי א"כ הי"ל לומר דבעינן דוקא אם במה שמודה לו במקצת הפקדון הוא מסלק מעצמו החיוב שמירה מכאן ולהבא אבל אם עדיין הוא שומר על מה שהודה א"כ אכתי איכא עליו שה"ג ואכתי הוה מודה במקצת כן היה נראה לפי הסברא שכתבתי. אולם לא מצאתי מפורש כן ואדרבה סתמו וכתבו דלעולם הילך פטור בפקדון. ועיין לעיל בפ' המניח [אות כ"ח] מ"ש בזה. ועיין לקמן על (דף ס"ח ע"ב) [אול"ט] מ"ש בהא דגזל ולא נתייאשו הבעלים והגזלן רוצה להחזיר הגזילה לנגזל עיי"ש מ"ש בזה:

יד והנה הרמב"ן ז"ל הקשה ע"ד הבעה"מ ז"ל וז"ל והרי שור תם שהזיק והקדישו ניזק לר"י לא קדיש אע"ג דאגבוהו ניהלי' בדמי הזיקו משום דלאו דילי' הוא דמצי לסלוקי בדמים א"נ משום דמודה ומיפטר כ"ש דזוזי דלא מצי מקדיש עד דאתי לידיה עכ"ל. והנה לשון זה של רבינו הרמב"ן ז"ל מורה דנחית לסברת הר"ן הנ"ל שהבאתי דהואיל דביד אחרים להפקיע לא חל ההקדש כלל והבן בזה. אולם לרבינו הבעה"מ ז"ל ליכא תיובתא כלל מזה דאה"נ דאפילו לר"י אם המזיק ירצה באמת להגבותו מן השור המזיק ויאמר לו כן באמת שפיר היינו אומרים דחל ההקדש שהקדישו ניזק רק הש"ס לעיל (ל"ג) מיירי שלא א"ל כלל המזיק שיגבנו מן השור המזיק הזה וזה תליא באמת בפלוגתא דר"י ור"ע אי בע"ח הוה אי שותפי נינהו ודוק. ועוד י"ל בזה ע"פ מ"ש התוס' לעיל (בדף ל"ג ע"א) ד"ה א"ב וא"ת למ"ד למפרע הוא גובה אמאי אינו קדוש וי"ל דלמ"ד למפרע גובה היינו היכא דגבאו לבסוף אבל הכא אם נתרצה ניזק לבסוף לקבל המעות ולא גבאו לר"י אין קדוש ומ"מ לר"ע קדוש דשותפין נינהו עכ"ל וא"כ לדברי התוס' הנ"ל פשיטא דל"ק קושית הרמב"ן על בעה"מ דהא אף שהי' בידו להקדישו מ"מ הרי שילם לו אח"כ מעות ולא גבה להשור עצמו וא"כ פשיטא דלא חל כלל ההקדש שהקדישו ניזק ודוק היטב בזה והרבה י"ל עוד בזה וקצרתי: והנה דברי הבעה"מ ז"ל עדיין אינם מובנים לי וצריכים ביאור אצלי במ"ש דיכול להקדיש הניזק מעות החוב המגיע לו מהמזיק אם המזיק מודה לו דסוף סוף אין המעות הזה מונח בעין דנימא דיהי' יכול להקדיש דאפילו אם נימא דהבעה"מ ס"ל כסברת רא"מ בשם הר"י ז"ל דכל שיכול לזכות בו הרי הוא יכול להקדישו התם היינו דוקא הואיל דהחפץ הוא בעולם והרי יכול לעשות בו קנין ולזכות בו משא"כ באם מגיע לו חוב ממנו אף שהלה מודה לו שחייב לו מ"מ הלא אכתי אין המעות מבורר ואפילו אם הב"ד חייבוהו לשלם מ"מ הלא אכתי אינו מבורר ואולי אין לו עתה מעות בעין מונח דנימא שיכול זה להקדישו ולכאורה י"ל בזה:

והנלע"ד בזה עפי"ד הרדב"ז בח"א (סי' ת"ג) שהבאתי שכתב ומסתברא לדין דאם תבעו לדין וא"ל חמשין לית לך וחמשין אית לך והילך וקפץ והקדישם חל ההקדש על אותן החמשין דאמר הילך כו' משום דחשבינן להו כאילו הם גבויים כבר או פקדון אצלו והם שלו בכ"מ שהם כו' וכ"כ הגאונים דכל שהם בידו והוא מזומן לתת אותם לתובע כמי שנתנם לו כבר דמי עכ"ל וביאור דבריו נוכל לומר דהוא מטעם הודאה דהא הודה שיש לו מעות בביתו וזכה בו זה ויש להאריך בזה. וא"כ י"ל גם בכוונת הבעה"מ ז"ל דכל שהלוה מודה שחייב לו ורוצה ליתן לו המעות הוה כאילו הודה שיש לו מעות בעין בביתו וזכה בו המלוה ויכול שפיר להקדישו וה"נ בסוגיא דידן שהב"ד חייבוהו לשלם פלגא דזוזא ומשמע שישלם תיכף והמזיק שתק ולא אמר שיתנו לו זמן ב"ד כי אין לו עתה מעות לשלם וא"כ הוה כאילו הודה שיש לו מעות בעין לשלם לו ומיקרי תו כאלו הוא ברשותו של המוכה לענין זה שיהי' יכול להקדישו וכדרך שכתבתי לעיל ודוק:

טו ולפי האמור מיושב שפיר קושית הרמב"ן ז"ל במלחמות שם שהקשה ע"ד הבעה"מ הנ"ל וז"ל ואי ס"ד דבר שברשותו מיקרי כיון שאין הלה מסרב ליתן אמאי קיי"ל דהלואה לא מקניי' במתנת בריא אלא במעמ"ש כדאיתא בפרק מי שמת הא איתא נמי באגב דמטבע נקנה בו ובמעמד שלשתן נמי מדינא לא הוי מצי למקנא לה והלכתא בלא טעמא ועוד אמרו המקדש במלוה אינה מקודשת וכן במקח וממכר אלמא כדשלב"ל דמיא לענין הקדש נמי דשלב"ל הוא וק"ו הדברים כו' עכ"ל הרמב"ן ז"ל. והנה תורף קושייתו הוא דלדברי בעה"מ ז"ל דזה מיקרי דבר שברשותו א"כ אמאי קאמר הש"ס בכל הני דוכתי דלא מהני במלוה והלא במלוה ג"כ הוה כמו דבר שהוא בעין:

אולם לפמ"ש בדברי הבעה"מ אין שום קושיא כלל דהבעה"מ לא קאמר רק היכא דהלוה רוצה לשלם לו תיכף והרי הוה כאילו הודה שיש לו בעין משא"כ היכא דאין הלוה מודה ורוצה ליתן תיכף אף שמודה שחייב ורק שאינו אומר שרוצה לשלם תיכף בכה"ג בודאי דגם הבעה"מ מודה דזה לא מיקרי דבר שברשותו וכל הני דוכתי דאייתי הרמב"ן בהא דהלואה לא מיקני במתנת בריא ובמקדש במלוה התם מיירי בסתמא שאין הלוה רוצה ליתן תיכף המעות ודוק היטב בזה. הא חדא. ועוד קאמינא לפמש"ל בדברי הבעה"מ ז"ל דעד כאן לא קאמר הבעה"מ דהיכא דחבירו מודה לו ורוצה ליתן לו דהוה כאילו הוא ברשותו היינו דוקא לענין שיכול להקדישו דבהקדש אף שעדיין לא זכה בו ולא עשה בו קנין מ"מ כל שיכול לזכות בו ואין אחר יכול לעכב עליו הרי הוא כאילו כבר זכה בו וחל שפיר ההקדש אבל לומר שיהיה נחשב שלו לגמרי כאילו כבר עשה בו קנין בודאי דלא אמרינן כן וכמו שביארתי לעיל וא"כ ל"ק מהא דהלואה לא מקני' במתנת בריא והוצרכו למעמד שלשתן מכח הלכתא בלא טעמא וכן במקדש במלוה ובמקח וממכר דלא מהני במלוה הואיל דעדיין לא זכה בו ושאני הקדש מהדיוט וא"כ צדקו דברי הבעה"מ במ"ש דהכא הואיל דרוצה ליתן לו הוה חל שפיר ההקדש ולא היה צריך לומר ר"י אנן יד עניים אנן דהא השתא אזלינן לפום האי סברא דנימא דצדקה הוה כהקדש ודוק:

טז עוד כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל מ"מ זה דבר הוא שאין אדם יכול להקדיש מה שלא הגיע לידו מעולם ואינו שלו כגון ניזקין אלו ואע"פ שהגיע לידו לאחר מיכן למה זה, דומה לאומר שדה זו לכשאקחנה ממך תקדוש דלא קדשה דליכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמי' קדיש כדאיתא בפרק המדי"ר ואמרינן בפר"ק המדי"ר עכ"ל והנה ד' תיבות הללו הם טעות הדפוס וצ"ל כדאיתא בפרק אע"פ (דף נ"ט ע"א) יעו"ש בסוגיא:

והנה לא זכיתי להבין כלל דבריו הקדושים דמי דמי כלל להתם דהתם באומר שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תקדש דלא קדשה הכי אמר לו חבירו שרוצה למכור לו השדה דילמא לא ירצה הלה כלל להחזיר ולמכור לו ואפילו אם אמר לו שרוצה לחזור ולמכור לו בחזרה השדה הרי מחוסר מעשה המכירה משא"כ הכא בסוגיא דידן אשר הבעה"מ קאמר דהיכא דרוצה זה ליתן לו המעות המגיע לו ממנו בחובו או בעד הזיקו שפיר מיקרי בידו לענין זה שיהיה יכול זה להקדישו ומטעמא הואיל דזה רוצה ליתן לו המעות ובידו של זה המקדיש ליקח המעות שהרי זה הודה לו ורוצה ליתן לו עכשיו או שהב"ד חייבוהו ליתן לו ושתק הרי הוה כאילו הודה שיש לו מעות בעין שפיר מיקרי ברשותו של זה שיהי' יכול להקדישו וכמש"ל בביאור דבריו הקדושים של הבעה"מ. ואדרבה אי איכא לדמויי להא איכא לדמויי לאומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה ומה התם שמחוסר עוד פדיי' שהרי צריך לשלם לו החוב מקודם ואפ"ה חל ההקדש ואמרינן דמיקרי ברשותו שיהי' חל ההקדש מכ"ש הכא שזה רוצה ליתן לו המעות או החפץ ואינו מחוסר מעות כלל דפשיטא דמיקרי ברשותו לענין זה שיהי' חל ההקדש שלו והבן בזה:

וע"פ האמור אינני מבין דברי הרמב"ן ז"ל במ"ש להקשות עוד על הבעה"מ ז"ל וז"ל ואמרינן בפרק כל שעה גבי ב"ח רבא אמר מיכן ולהבא הוא גובה ואי אקדיש מלוה כיון דמצי ליה לסלוקי בדמים לא עשה ולא כלום וש"מ שאין אדם יכול להקדיש מה שלא הגיע לידו ואינו שלו אע"פ שחייב לו חבירו הואיל ומצי חלפי לי' א"נ לסלוקי במיטב וזו ראיה גמורה לדברי רבינו הגדול ז"ל ולפיכך כתב דהני נזקין לא קדשי ק"ו מדר' יוחנן כו' עכ"ל. ולפי האמור לעיל לא תיקשי כלל מסוגיא הנ"ל לרבינו הבעה"מ דהא לא מיבעיא אם נימא דלא מיירי באפותיקי בודאי דא"ש דהא לא צוה לו הלוה שיגבה מקרקע זו ובודאי דמיקרי אינו ברשותו דע"כ לא קאמר הבעה"מ דמיקרי ברשותו ויכול להקדישו אלא דוקא היכא דא"ל שרוצה ליתן לו החפץ זה או קרקע זו או מעות משא"כ התם אלא אפילו אי מיירי באפותיקי כאשר האריכו בזה הראשונים מ"מ הלא לא עשה לו אפותיקי רק אם לא יפרע לו יגבה מזה משא"כ אם ירצה לפרוע לו במעות הלא אין לו רשות לגבות מזה וא"כ הרי לא רצה הלוה כלל ליתן לו זה בפרעון וא"כ בכה"ג בודאי דזה לא מיקרי ברשותו שיהיה יכול להקדישו ומש"ה סובר רבא דאי אקדיש מלוה לא חל כלל ההקדש וי"ל בזה ועיין לקמן [אות ז] מ"ש ע"ד רש"י ז"ל בד"ה ההוא דתבע לי' הבאתי ג"כ דברי הבעה"מ והרמב"ן ז"ל בזה יעויין היטב שם מה שכתבתי בשיטת רש"י ז"ל שם:

יז עוד כתב הרמב"ן ז"ל שם וז"ל ולא תטעה במ"ש ר"ח ז"ל כי לא עלה על לבו לומר שיהא יכול להקדיש מה שאינו ברשותו אלא כך אמר מאחר שקנו עניים במעמ"ש אין אתה רשאי אפילו לשנותה שהרי הוא ביד המחזיק שהוא גבאי בסלע זה ודחיק לה להאי פירושא מדלא קאמר הדרי בי שאם אתה אומר שאפילו שלא במעמ"ש קנה הקדש לא הוצרך ר"י לומר אנן יד עניים אלא כיון דאמר לחובל תנהו לעניים והקדישו הקדש שוב אינו יכול לשנותה שהרי זה נעשה גבאי להקדש וה"ה להדיוט כו' עכ"ל. והנה כוונתו בזה הוא דהבעה"מ הביא לפי' הר"ח שלא רצה לחזור בו מן ההקדש רק ללותה וא"ל ר"י יד עניים אנן והוי כמטי ליד גבאי ואינו יכול ללותה וא"כ שמעינן מדברי הר"ח דס"ל דההקדש חל ורק אם נימא דמיקרי לא אתא ליד גבאי היה יכול ללותה והלא היאך חל ההקדש וע"כ דזה מיקרי דבר שברשותו וחל ההקדש כן נראה מדברי הרמב"ן שכן פי' הבעה"מ בדברי הר"ח ז"ל. וע"ז כ' הרמב"ן דאין ראיה כלל מזה דלעולם דס"ל להר"ח דזה מיקרי אינו ברשותו אפילו שרוצה ליתן זה לעניים ורק הואיל דזכה ביה ר"י לעניים מדין מעמ"ש וא"כ עתה נעשה המזיק גבאי לעניים וה"ז כמו שאתא ליד גבאי ואינו יכול לשנותה דהיינו ללותה כן נראה פי' דברי הרמב"ן ז"ל במלחמות. והנה לכאורה דבריו הקדושים צריכים ביאור דהא הואיל דאתינן עלה דמזיק זה אשר מגיע ממנו לשלם החוב הוא עצמו נחשב לגבאי א"כ למה לי להאי סברא הואיל דר"י הי' גבאי וקנוהו עניים במעמ"ש ת"ל דהמזיק עצמו הוא הגבאי והרי המעות בידו ומיקרי אתא ליד גבאי ואינו רשאי תו לשנותה דהיינו ללותה:

ונוכל להבין זה עפי"ד הש"כ (בסי' קכ"ו ס"ח) בהא שכתב המחבר שם לא הי' במעמ"ש כשא"ל מנה לי בידך תנהו ללוי לא קנה ויכול לחזור בו ל"ש מתנה מרובה כו' ובסמ"ע ס"ק ח"י ולא איירי כאן בעני דבעני צריך לקיים דבריו אפילו אמר כן בפ"ע שלא בפני שום אדם משום דאמירתו לגבוה הוא או משום נדר כמ"ש הטור והמחבר לעיל (קכ"ה ס"ה) ובש"כ (ס"ק כ"ט) דחה דברי הסמ"ע וכ' דפשיטא דהכא אפילו בעני יכול לחזור בו ול"ד לדלעיל (קכ"ה) דהתם הרי הוא נותן המעות לשלוחו והרי המעות ברשותו וזוכים בו עניים אבל באומר מנה לי בידך כיון שאין החוב ברשות הנותן לא זכו בו עניים אלא כשהי' העני או הגבאי אצל המומחה במעמ"ש כמ"ש הפוסקים בפרק שור שנגח דו"ה והטור והמחבר ביו"ד רנ"ח כו' יעו"ש בדבריו והרי מפורש בדבריו דדוקא בכה"ג שכבר זכו בו עניים בזה שייך לומר שזה שהמעות בידו נעשה גבאי על המעות לענין דנימא שמיקרי אתא ליד גבאי ולא יוכל לחזור בו אפילו לשאול עליו אינו יכול משא"כ אם עדיין לא זכו בו עניים ע"י איזה קנין או ע"י מעמ"ש וכדומה לא שייך לומר דזה שהמעות בידו יהי' מיחשב גבאי דהא לא היה החוב ברשות הנותן ולא זכו ביה העניים וא"כ לפ"ז הן הן הדברים שכ' הרמב"ן בשיטת הר"ח דכוונת הר"ח הוא הואיל דזכה בי' ר"י בשביל עניים וא"כ שפיר נעשה המזיק הגבאי בשביל העניים ומיקרי תו אתא ליד גבאי ואינו יכול לשנותה אבל אי לא הוה מכח דזכו העניים במעמ"ש ומכח דר"י הי' גבאי עניים אכתי לא הי' להעניים זכות בהחוב הנ"ל דהא הנותן שהקדיש המעות לעניים דהיינו הניזק לא היה המעות ברשותו ודוק בזה:

יח והנה שם בח"מ (סי' קכ"ה ס"ה) במד"א דהולך הוה כזכי במלוה או בפקדון אבל במתנה לא הוי כזכי כו' ואם היה המקבל עני שאין לו ק"ק זוז נעשה נדר וא"י לחזור בו ובסמ"ע ס"ק כ"ה האריך בזה ותורף דבריו הוא דהכא דהואיל דמסרו ליד השליח שוב אינו יכול לחזור בו אפילו ע"י התרה אבל אם לא מסרו לידו אע"ג דחייב לקיים נדרו מ"מ היה יכול לשאול עליו ולהתיר ובש"כ הוסיף להביא ראיה משו"ת הרשב"א דבכה"ג דהכא אינו יכול לשאול עליו ולהתיר וז"ל וכל מה שכבר מסר ביד הזוכה בו או ביד אחר שזוכה בשביל עניים אינו יכול לחזור בו דהו"ל כתרומה ביד כהן דאינו נשאל עליו עכ"ל הש"כ ובאו"ת שם סק"ח כ' ע"ז אבל לבי חוכך בזה דבתשובת הרשב"א מיירי בנותן לבני אדם שיזכו בשבילו לעניים וא"כ הם זוכים בשביל עניים ואיך אפשר להשאל עליו אבל כאן באומר תנו לעניים דבמתנה לא הוי תן כזכי א"כ ידם הוי כיד בעל הנותן וברשותו קאי בכל אופן ואפשר דמצי להשאיל עליו. ומה שהביאני לידי ספק זה הוא דברי הטוש"ע סי' רנ"ח דכ' בבא ליד גזבר א"י לשאול עליו ומאי איריא ביד גזבר תיפוק לי' בכל אדם אלא ודאי דוקא ביד גזבר דידו כיד עניים אבל באחר דוקא דאומר זכי אבל בתן דלא הוי כזכי אפשר דמצי לשאול עליו וצ"ע עכ"ל התומים. ופלא בעיני דהא מדברי הרמב"ן ז"ל הי"ל להוציא דין זה דלאו דוקא גזבר רק כל אדם לבד הנודר בעצמו שם גזבר עליו לענין דאין יכול לשנותה וה"ה לשאלה ג"כ דהא חזינן הכא דאחר שזכה בו ר"י בהחוב מכח מעמ"ש תו מיקרי המזיק עצמו גבאי עניים וצ"ע כעת. והנה שבתי, וראיתי כי סברת התומים בצד אחד נוכל לקיים סברתו במ"ש דהואיל דהוא בעצמו נתן המעות ליד חבירו א"כ הרי שלוחו של הנותן וידו כידו אולי זה נוכל לקיים דאכתי מיקרי לא אתא ליד גבאי דזה אינו נחשב כגבאי ושאני התם מהאי סוגיא דידן דהכא הרי לא הי' המעות לעולם ברשותו ובידו של הניזק וא"כ לא שייך לומר דהמזיק הוא שלוחו של הניזק וידו כידו ומש"ה שפיר נעשה גבאי משא"כ בנידון שכתב בש"ע (סי' קכ"ה) דראובן נתן מעות לשמעון שיוליכנו ללוי בזה שפיר י"ל סברת התומים דלא מיקרי שמעון גבאי הואיל דידו כיד הנותן וי"ל בזה:

אבל הא שמעינן מדברי הרמב"ן לפי מה שכתב בפירוש הר"ח דכל אדם יכול להיות גבאי וכל שבא צדקה לידו נעשה הוא גבאי אף שאינו גזבר קבוע וכמש"ל בביאור דבריו. מיהו לאו כ"ע ס"ל כן דהרי דעת בעה"מ הוא דדוקא גזבר קבוע בעינן כאשר יבואר להלן אי"ה במ"ש הרמב"ן עוד:

יט עוד כתב הרמב"ן ז"ל שם וז"ל לו בידו פקדון והקנה לאחר קונה לו כגון במתנת ש"מ כיון שקנה ליתנו לאחר אלא ודאי מה שהוצרך ר"י הקדש הוא דבלא"ה לא קני כדברי רבינו:

(הגהה - וה"ה להדיוט שאם היה בחליפין או בדבר שהוא הלה אין הנפקד רשאי למעמ"ש כדי שיקנה אותו הגדול ז"ל זה דעת הר"ח) ז"ל כו' יעויין בדבריו. והנה לפמ"ש הרמב"ן בכוונת הבעה"מ במה שהביא מדברי הר"ח ז"ל הוא דזה מיקרי דבר שברשותו הואיל דהמזיק רצה לשלם לו וא"כ ההקדש חל רק לענין שיהי' נחשב בא ליד גבאי הוצרך ר"י לומר אנן יד עניים אנן ומכח מעמ"ש וכמש"ל מדברי הרמב"ן ז"ל וא"כ שמעינן מזה דהבעה"מ סובר דגזבר הוא דוקא גבאי קבוע ואין כל אדם יכול להיות גבאי, מעצמו וא"כ אין סתירה להבעה"מ כלל בזה דלעולם בהדיוט אמרינן שפיר דאם ראובן יש לו פקדון ביד שמעון והקנהו ללוי בקנין המועיל בודאי דלא יכול לחזור בו כלל רק הכא בצדקה שאני דכל זמן שלא אתא ליד גבאי קבוע לא מיקרי אתא ליד גבאי ולקמן אי"ה [א"ח אק"ד] יתבאר ענין זה אם בעינן דוקא גבאי קבוע או דכל אדם לבד הנודר בעצמו מיקרי גבאי:

כ והעיקר נלע"ד בדברי הבעה"מ דעיקר ראייתו מתשובת רב האי גאון ומדברי הר"ח ז"ל הוא דבצדקה אין חילוק כלל בין הדבר הנדור הוא בעין בביתו או שאינו בעין בביתו לעולם לא הוי כמסירה ממש רק דהנדר חל עליו ודחה בזה פי' הרי"ף שכ' דמש"ה הוצרך הכא ר"י לומר יד עניים ומשום מעמ"ש משום דהסלע לא הי' ברשותו וע"ז כ' הבעה"מ דהואיל דזה רוצה ליתן לו מיקרי ברשותו וא"כ האי פירושא דחויא הוא ולזה הביא תשובת רב האי גאון ופי' הר"ח ז"ל לתרץ הקושיא דהא הכא הוצרך ר"י לבוא מטעם מעמ"ש ומכח דגבאי הי' והלא דרשינן בפיך זו צדקה ולפי"ד רב האי גאון והר"ח ז"ל מיושב זה וא"כ כל דבריו של הרמב"ן ז"ל בזה אין בהם דחוי להבעה"מ ז"ל ודוק היטב כי קצרתי בזה וסמכתי על המעיין היטב בסוגיא ובדבריהם הקדושים:

כא עוד כ' הרמב"ן ז"ל שם וז"ל וזאת הטענה עצמה מכחשת הסמך שסמך בעה"מ ז"ל על רבינו הגאון ז"ל [כוונתו על רב האי גאון ז"ל בתשובה שהביאו הבעה"מ כאן] כי היאך עלה על דעתו שאם הקדיש סלע שהי' לו ביד נפקד וקדשה שיהא רשות בידו להוציאה מיד הנפקד הרי זכה ההקדש והעניים ונעשה שומר שלהם וידו כידם ושוב אין לבעלים אצל נפקד דין ודברים וכך הדין בהדיוט וק"ו להקדש כמו שכתבתי כבר עכ"ל הטהור:

והנה לענ"ד לפי"ד הבעה"מ זיל שכ' שאין חילוק בין אם הדבר הנדור לעניים הוא בעין ברשותו או שהוא ביד אחר בפקדון שהוא ממש כמו שהי' ברשותו או שהוא בהלואה אצל אחר ורק שחבירו מודה לו בה ורוצה ליתנה לו דמיקרי ג"כ ברשותו לשיטת הבעה"מ ובכל אלו הוה הדין דאמירה לצדקה לא נחשב כמסירה ממש רק דאיכא חיוב נדר על הנודר וא"כ חילוק גדול יש בין נודר לעניים לבין הקנהו להדיוט בקנין המועיל ודנימא דהואיל דהוא ביד אחר יהי' האחר נחשב כגבאי וזכה הגבאי לעניים ומיקרי אתא ליד גבאי ג"כ לא אמרינן כן הואיל דדוקא בגזבר שהוא באמת גבאי לעניים שייכא לומר כן משא"כ באינש דעלמא שאינו גבאי וכמש"ל בדברי הבעה"מ ז"ל וע"ז מביא ראיה מדברי תשובת הגאון ז"ל וא"כ דברי הרב בעה"מ ז"ל צדקו לשיטתו והבן:

כב עוד כ' הרמב"ן ז"ל שם וז"ל אבל דעת הגאון ז"ל כן הוא דהאי גברא לאו אקדושי אקדשה מדלא קאמר תהא לעניים אלא נודר הוא שאמר עלי ליתן סלע שחייב לי בנזקי לעניים ויתננה המזיק להם ואינה קדושה ביד המזיק כלל לפיכך מן הדין היה יכול לחזור בו אלא כיון שאמר במעמד ר"י למזיק תננה לעניים קנו ואינו יכול לחזור בו וכן דעתו במקדיש ביתו שברשותו ורבינו הגדול [כוונתו על הרי"ף ז"ל] חלק ואמר דלא נדר כלל אלא שהקדישה ולא קדשה ק"ו מדר' יוחנן אבל מעולם לא עלה על דעת חכם שיוכל אדם להקדיש דבר שלא זכה בו כגון נזיקין עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

והנה המעיין היטב בלשון הזהב שכתב רב. האי גאון ז"ל כפי המובא בבעה"מ ז"ל יראה לכאורה מבואר שאין חילוק כלל בין אמר הרי זה לצדקה לבין אמר הרי עלי ליתנה לצדקה בשניהם הדין שוין שכ"כ הגאון ז"ל הכין חזינא דלענין איחיובי נודר בצדקה מאלתר דאמר הרי מטבע זו לצדקה אחיילה להנפוקי בצדקה ומאלתר דאמר יש עלי לצדקה כך וכך אחייב ליה במה שאמר בפיו זמן כדאתי עני לידיה ואית בידו למיהב לי' ולא יהב כו' הרי שהשווה שני הדינים האלו הן אם אמר הרי זו הן באמר הרי עלי וכתב בסוף דבריו וכולהו נדרי בדיבור פה בלחוד אינון אבל האי נודר אי אתי למיהדר ביה בעון קאי וב"ד לא מצי למיעבד לי' מדעם ולא עניים אית להון בהדי' עסק דברים וכד זכי פרנס לעניים כגון ר"ע כו' יעוש"ה הרי שגם בנודר לעניים ואמר הרי זה ג"כ סובר הגאון ז"ל דלא חל ההקדש צדקה על גוף הדבר הנדור ושיהי' הב"ד יכולין לתפוס זה רק חיובא על גברא הנודר איכא ואי לא מקיים לנדרי' בעון קאי והטעם הואיל דבצדקה לעניים לא אמרינן כמסירה להדיוט והוא כדברי הבעה"מ ומן התשובה זו מביא הבעה"מ הראי' לדבריו ודלא כדברי רבינו הרי"ף ז"ל ודוק:

והנה דקדקתי עוד בלשון הזהב של רבינו הרמב"ן ז"ל שסיים וכתב לשיטת הגאון ז"ל וז"ל וכן דעתו במקדיש ביתו שברשותו עכ"ל ופירוש דבריו הקדושים הוא דכמו דמהני אם הגבאי עומד אצל הנודר דמהני מכח מעמ"ש הה"נ אם מקדיש דבר שהוא ברשותו ג"כ מהני והיינו דדומה ממש זה לזה וגם הב"ד יכולין לכפותו ולטרוף מנכסיו כן נראה הפי' בדברי הרמב"ן ז"ל. אבל לפמש"ל מבואר בדברי הגאון ז"ל שאין חילוק כלל בין זה לזה. וגם לענ"ד לא זכיתי להבין כלל כי מגופי הדברים שכתב הרמב"ן ז"ל בדברי הגאון ז"ל הן הן הדברים בעצמם שכתב הבעה"מ ז"ל שהרי רבינו הרמב"ן ז"ל כ' דהגאון מפרש לסוגיא דידן דלא אמר תהא לעניים רק שאמר שהוא יתנו לעניים שכ' הלשון ניתבי' לעניים ומש"ה צריכינן לבוא מכח מעמ"ש הא אם הי' אמר שיהי' לעניים דהיינו שהי' מקדישה תיכף לעניים שפיר הי' חל ההקדש לעניים ולא היינו צריכין לבוא כלל למעמ"ש והרי"ף סובר דהסוגיא מיירי באמת שהקדישה עתה לעניים ולא חל ההקדש משום דהוה דבר שאינו ברשותו וכדר' יוחנן וא"כ תיקשי לרב האי גאון ז"ל שסובר שאם הי' מקדישה תיכף הי' חל ההקדש בלא הסברא דהוה מעמ"ש א"כ תיקשי דאמאי חל ההקדש דהא הוה דבר שאינו ברשותו וזה גרע יותר מהא דגזל ולא נתייאשו הבעלים הואיל דהתם הי' עכ"פ הדבר הגזול ברשותו משא"כ הכא לא הי' מעולם ברשותו וע"כ צרכינן לומר כסברת הבעה"מ דהואיל דרוצה ליתן לו אף שעדיין לא נתן לו מיקרי שפיר ברשותו לענין שיהיה יכול להקדישו אם נאמר דזה מיקרי הקדש ממש דצדקה דומה להקדש. וע"כ דצדקה לעניים אינו דומה להקדש ממש רק דבצדקה לא הוי כמסירה רק מטעם נדר הוא דמחויב אבל אין הב"ד יורדין לנכסיו וכמ"ש רב האי גאון ז"ל בתשובה ודוק היטב בכ"ז כי עוד יש להאריך בזה וקצרתי:

כג עוד כ' הרמב"ן ז"ל לדון על גוף התשובה שהשיב רבינו האי גאון ז"ל וז"ל ומ"ש תו הבעה"מ ז"ל ושמעינן מדברי רבינו האי גאון ז"ל דמאי דאמרינן דממשכנים על הקופה אפילו בערב שבת לא אמרו אלא כגון בדבר שהוא תנאי בני עיר תשובת הגאון ז"ל בזה אינה מחוורת דמאי דקשיא להו מעשה דר"ג לאו מילתא הוא דהתם שעת הביעור הי' והי' צריך להוציאו מרשותו דקתני רישא דההוא מתני' כיצד הי' הביעור נותן תרומה כו' ומעשר ראשון לבעליו ובתר הכי קתני מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו צריך לקרות להם שם כיצד מעשה דר"ג ותניא בהדיא בברייתא מזכה להן ע"י אחר כו' וכולה מתני' בשעת הביעור דאלת"ה אמאי אקנינהו להו ר"ג והלא מעשר הי' וחייב הוא ליתנו לעניים מה"ת ומה היה חושש אע"כ כדי שיוציאנו מרשותו עשה כן ואי לאו שעת הביעור א"צ אלא לקרות שם בלבד כדתנן שני לוגין כו' עכ"ל. והנה באמת כד אנו באין לעיין בזה הלא כת מרבותינו הראשונים נ"ע דמפרשי ג"כ למתני' להא דר"ג וזקנים שעיקר כוונת ר"ג הי' בכדי שלא יאכלו בני ביתו טבלים וכן פירש"י ז"ל במס' קדושין (דף כ"ו ע"ב) בד"ה ומקומו מושכר לו בסה"ד שם והתוס' שם בד"ה מעשה הקשו על פירש"י ותי' של הר"ת הוא כמו שפי' הרמב"ן כאן יעוש"ה ועיין בתורי"ד שם במס' קדושין שמפרש ג"כ כפירש"י יעו"ש. ועיין בריטב"א קדושין שם שהביא ג"כ שני הפירושים הנ"ל והאריך עוד בזה וכ' ממש כדברי הרמב"ן ז"ל בכאן יעוש"ה. ועיין ג"כ בשמ"ק ב"מ על (דף י"א) האריך ג"כ בזה והביא פי' הרמב"ן בזה יעוש"ה. אבל עיקר הקושיא שהקשה הרמב"ן ז"ל על התשובה של הגאון ז"ל דהלא המעשר הוא מחויב לעניים ליתן לעניים מן התורה והרי הוא של העניים ומה היה חושש בזה אלא ע"כ משום דשנת הביעור הי' וא"כ מאי קא קשיא להו מהאי דר"ג וזקנים על הא דדרשינן בפיך זו צדקה:

ועיין בריטב"א על קדושין (כ"ז) בד"ה ומקומו מושכר לו דייקינן דבעינן ציבורין וכ"ת מנ"ל דמדין אגב הוה דילמא מדין חצר ששכר את מקומו הא ליתא דבחצר המשתמרת לדעת הקונה בעינן וחצרו לא היתה משתמרת לדעת ר"ע ור"י ואינו קונה אא"כ עומד בצדו וכ"ת ואכתי ל"ל אגב דהא פירות בעין הוה דקיי"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי וכיון דכן באמירה בעלמא סגי ואיכא למימר דה"מ לחיובי מדין נדר שאם מקבל עליו לעשות או לתת להקדש או לעניים כו' אבל דבר שלא קיבל עניו אלא חיובא הוא עליו ממילא כגון מעשר ותרומה כו' היכא דאיתנהו בעין ברשותו מוציאין ממנו בע"כ כו' יעו"ש שהאריך בזה. והנה שיטת הריטב"א ז"ל הוא ג"כ כשיטת הרי"ף והרמב"ן ז"ל והביא ג"כ סברא זו שכ' הרמב"ן ז"ל דבמעשר הואיל דלא אתא מכח חיובא שחייב א"ע דהיינו שנדר רק דהוא חיובא דממילא שהתורה חייבה בזה יעוש"ה:

כד ולהבין דברי קדשו של תשובת רב האי גאון ז"ל נלע"ד בזה לפרש דבריו דהנה הא דחייבה התורה להוציא את המעשר בשנת הביעור הלא באמת המעשר אינו שלו רק של העניים וא"כ אמאי חייב להוציאו מן הבית וליתנו לעניים הלא תיכף משעת ההפרשה הרי הוא של העניים הכי נימא דאם עני יתן לו בפקדון מעשר עני שנתנו לו הכי נימא דצריך להוציאו מביתו ומרשותו בשנת הביעור בודאי דז"א וא"כ אפילו מעשר עני שיש לו ג"כ הרי הוא של העניים ואמאי חייבה התורה אותו להוציאו מביתו וליתנו לעניים בשנת הביעור. אמנם טעמו של הדבר דכל זמן שלא נתנו לעני התורה אוקמוה ברשותו לענין זה שיהי' חובה עלי' להוציאו מביתו וליתנו לעניים בשנת הביעור ונוכל להסביר עוד בטעמו של הדבר דהואיל דרשות לבעלים ליתנו לאיזה עני שירצה ויש לו בו טובת הנאה לבעלים א"כ הרי הוא שלו וכשהגיע שעת הביעור הוא מחויב להוציאו מביתו ומרשותו וליתנו לעניים: אולם י"ל נהי דיש לו זכות בו אכתי יהי' סגי באמירה בלחודי' שיאמר להעני שיקח המעשר עני שיש לו בביתו כי הוא נותן לו דהא אפילו אם יש לו חולין ואומר לעני שיקח החולין כי הוא נותן לו דמהני והרי הוא של העני אם נימא דגם בצדקה לעניים ג"כ אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ומהני בכה"ג גם במעשר עני ליהני בכה"ג והיינו דקשי' להו לתלמידיו השואלים לרב האי גאון ז"ל דהא חזינן דר"ג השכיר את מקומו לר"ע שהי' גבאי עניים ול"ל להשכיר את מקומו שיקנה מדין חצר או אגב באמירה בעלמא שיאמר לר"ע שיקח המעשר עני שבביתו לעניים יהי' סגי דהא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וגם בצדקה הדין כן וה"ה הכא גבי מעשר עני וע"כ שמעינן מהתם דבצדקה לעניים לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ומש"ה הי' צריך דוקא להשכיר מקומו א"כ תיקשי מהא דדרשינן בפיך זו צדקה וע"ז השיב הגאון ז"ל דמקרא דבפיך לא הוי רק חיובא על הנודר אבל לא הוה כמסירה וא"כ מש"ה הוצרך ר"ג דוקא להשכיר את מקומו בכדי שיזכה בו ר"ע לעניים וא"כ שפיר נוכל לומר דרב האי גאון ג"כ מפרש להמתני' שהי' שעת הביעור וכפירוש התוס' והרמב"ן הנ"ל מובן שפיר דברי תשובת הגאון ז"ל ודוק היטב בזה:

כה והנה ראיתי להריטב"א בקדושין (כ"ז) שם אשר הבאתיו תחילת דבריו וסיים שם אחר שכתב דהיכא דמקדיש לעניים מה שאינו ברשותו אפילו כי אמר לכשיבא לרשותו יהי' הקדש לעניים לא חל והביא סוגיא דב"ק דכאן וכדברי הרי"ף ז"ל וסיים וז"ל הלכך הא דר"ג שהמעשר הי' ברשותו בדין הוא דבאמירה סגי אלא דלא מיפטר מדין ביעור אי לא מפיק לה מרשותי' לגמרי דלקנינהו ללוים ולעניים הקנאה גמורה דליזכי בי' כך קבלתי שיטה זו מפי רבנן נר"ו עכ"ל. הנה נחית הריטב"א ז"ל לסברא שכתבתי בדברי הגאון ז"ל דבאמירה בלבד לא יצאה מרשותו אלא שלא זכיתי להבין דברי הריטב"א ז"ל דהא לשיטתו לפמ"ש הוא ז"ל דמש"ה צריכינן להא דר"י הי' גבאי עניים והי' מעמ"ש משום דהוה דבר שאינו ברשותו הא אם הי' ברשותו הי' מהני דיבור לחודי' משום דגם בצדקה לעניים אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכשיטת הרי"ף והרמב"ן ז"ל כאן א"כ אכתי קשה ל"ל לר"ג להשכיר מקומו דוקא לר"ע תיפוק ליה דזכי ר"ע לעניים בדיבורא בלבד. אולם סברת הריטב"א ז"ל הוא דלענין ביעור הקפידה תורה דוקא בהוצאה מרשותו לגמרי וכמ"ש הריטב"א ז"נ וא"כ נוכל לומר שפיר דרב האי גאון ס"ל דאם נימא דאמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ממש גם בצדקה לעניים א"כ מיחשב זה היכא דא"ל לגבאי שיקח המעשר עני בשביל עניים כי הוא רוצה ליתן לו הוה זה ג"כ כמסירה ומש"ה קשי' לי' לתלמידי ושואלי הגאון ז"ל מדהוצרך ר"ג להשכיר מקומו לר"ע אלמא דבדיבורא בעלמא לא זכו בי' עניים עדיין והלא אמרינן בפיך זו צדקה ומכח זה הוצרך הגאון ז"ל לחלק ולומר דאמירה לעני לא מיחשב כמסירה רק דנדר הוי עליו ולא זכו בי' עדיין העניים וכמו שכתבתי לעיל בביאור דבריו ובסברא זו פליגי הגאון והבעה"מ עם הרמב"ן אם לענין ביעור מהני זה ודוק היטב בזה:

תוכן העניינים

אמרי הצבי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה