אור ברסלב

אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר

דף לה.

דף לד.

[כה] (א) דף לה ע"א ומנא ידעינן דלבתר דקליי' קמגנדר בקיטמא ופירש"י בד"ה ומנא ידעינן וז"ל דלהכי איכוון דאצטריך לאשמעינן מתני' דאע"ג דמרי' כה"ג מיפטר בתשלומין הוי שור חייב דאי מסתמא אפילו מרי' נמי מחייב אי לא ידעינן ביה דצריך לאפרו ואין כאן יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו עכ"ל רש"י. והנה לכאורה י"ל דהיאך נוכל לחייבו לשלם בסתמא הא יוכל לומר דכוונתו היה בשעת שריפה לצורך אפר וא"כ תו הוה מלאכה ואיכא חיוב מיתה ואפילו בלא התראה או בשוגג גמור ג"כ פטור מתשלומין דהא חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין. ואין לומר דמיירי דהוא טוען האמת שהיה בסתמא ולא איכוון כלל לצורך האפר הא לשון רש"י ז"ל הוא אי לא ידעינן ביה דצריך לאפרו כו' משמע דעיקר תליא אם אנן ידעינן ביה שצריך לאפרו הוא דפטור מתשלומין אבל אם אנן לא ידעינן ביה זה חייב בתשלומין אפילו אם הוא טוען שכוונתו היה לצורך האפר אפ"ה חייב בתשלומין ואמאי הלא הוא טוען ברי לי שכוונתו היה לצורך האפר וא"כ הו"ל מלאכה והו"ל לומר קלב"מ ואמאי חייב לשלם. אולם י"ל בזה דהואיל דאם יאמר שכוונתו היה לצורך האפר א"כ הו"ל מלאכה ונעשה רשע ואין אדם מע"ר ומש"ה אינו נאמן ואע"ג דהוא לפטור א"ע מחיוב ממון ג"כ אמרינן אאמע"ר:

אולם באמת דבר זה במחלוקת שנויה כי הראשונים איפלגו בזה אי גם היכא דהוא לפטור א"ע מממון ג"כ אמרינן אאמע"ר או לא. וז"ל הג"א לקמן בב"ק פרק הגוזל עצים (דף ק"ב ע"ב) בד"ה מעשה בפראגא ראובן שנתן מעות לשלוחו לקנות לו סחורה ידועה והלך וקנה סחורה אחרת וטוען שקנה לעצמו ולכך שינה ודן ריב"ם שכל הריוח לשליח ונשבע שלכך נתכוון ויתיישב לפ"ד רבינו שאומר דלמיפטר נפשיה מממונא אמע"ר כמו הכא שאומר ששינה וקנה לעצמו ומשוי נפשיה גזלן ואבא מורי אומר דאאמע"ר כלל והכא מש"ה נאמן שלפי דעתו שרצה לשלם לראובן מעותיו התירא עביד עכ"ל ועיין בש"ע יו"ד סי' קע"ז סי"ב דפוסק המחבר המקבל מעות לחצי ריוח וטוען שמלוה בריבית היא א"נ וכ' הט"ז בסקי"ט הטעם דאאמע"ר כ"כ ב"י בשם הסמ"ג ובש"ך ס"ק כ"ז אע"ג דאי בעי פטר נפשיה בפרעתי או להד"ם א"נ דאאמע"ר עכ"ל סמ"ג ומשמע דאפילו במע"פ א"נ מה"ט עכ"ל. והנה חזינן דדיעה הראשונה של הג"א הוא דליפטר מממון אמרינן אמע"ר ודיעה שניה ס"ל דגם לפטור מממון ג"כ אמרינן אאמע"ר והוא כמו דפסקינן בש"ע יו"ד סי' קע"ז סי"ב וצרכינן לומר דדעת רש"י ז"ל הוא דגם ליפטר מממון ג"כ אמרינן אאמע"ר וי"ל בזה:

והנה האי דינא של הג"א לא נפסוק כן להלכה בש"ע חו"מ סי' קפ"ג ס"ג וז"ל שליח שקנה לעצמו במעות המשלח אע"פ שזקפן עליו במלוה המקח של המשלח מיהו אם אמר השליח לפני עדים שחוזר בשליחותו י"א דקנה לעצמו וי"א דבכל ענין הוא של המשלח ועיין סמ"ע סק"ו ובש"כ שם הרי דאף להדיעה הראשונה היינו דוקא היכא דאמר כן בפני עדים הוא דאמרינן דקנה השליח אבל היכא דלא אמר בפני עדים לא מהני כלל ואדרבה אמרינן בזה אאמע"ר והוא כמ"ש ביו"ד סי' קע"ז וגם דלא כדיעה שניה של הג"א ודוק ועיין ביש"ש פרק הגוזל קמא סי' ל"א הביא דברי הג"א הנ"ל ותמה עליו ע"ש וי"ל בזה:

ב והנה בעיקר הדבר אכתי י"ל על דברי רש"י ז"ל במ"ש אי לא ידעינן כו' שכתבתי דלא מהני אם הוא אומר ברי שכוונתו היה לצורך האפר משום דאאמע"ר אכתי י"ל בזה ע"פ מ"ש החכ"צ סי' ג' וז"ל ועוד דאף לפי דמיונו דנ"ד דומה לנידון הגמ' מ"ש דלרבנן לא תצא דמצית למימרא ברי לי ואין לבי נוקפי ואף אם לא אומרת כן אינה נאמנת דאאמע"ר. הוא טעות גדול מכמה טעמים חדא דע"כ לא אמרינן אאמע"ר אלא במקום שאין אנו יודעין דבר רע ולא שום ריעותא כו' והרי ע"כ עברה ונשאת בעבריינות שלא כדברי חכמים שאמרו לא תנשא ותהא נאמנת לומר דעבדא איסורא רבא עכ"ל. וא"כ ה"נ אפילו אם לא כוון לאפרו ג"כ עשה איסור דרבנן עכ"פ וכמ"ש התוס' במס' כתובות (דף ה' ע"ב) בד"ה את"ל הלכה כר"י מקלקל הוא אצל הפתח עיי"ש מ"ש בזה וגם היכא דחבל בחבירו אף אם לא כוון לדם ג"כ עשה איסור דעבר על לא יוסיף וא"כ תו יהי' נאמן לומר שעשה המלאכה לצורך האפר והדם ויהיה פטור מלשלם וי"ל בזה:

שוב ראיתי ביש"ש לקמן בפרק החובל סי' כ"ג וז"ל אבל המכה אביו ואמו ועשה בהן חבורה וכן החובל בחבירו בשבת פטור דנידון בנפשו וקשה לפי מה שפסקו התוס' בפרק האורג דמקלקל בחבורה לא חייב לר"ש מאחר שמלאכה שאצ"ל אלא בחובל וצריך הדם לכלבו ודוחק דסתמא דמתני' איירי כה"ג שיחבול בחבירו בעבור להאכיל דמו לכלב כו', ע"כ נראה מי שחובל בחבירו דרך מריבה והכאה ודעתו שיצא דם ויחלוש כנגדו אז הוה שפיר מלאכה שצריכה לגופה וא"ל מנא ידעינן אם דעתו לכך וכן כשצריך לכלבו וי"ל דמודה ואע"פ שאאמע"ר לומר שמחלל השבת מ"מ בנדון זה כבר נעשה רשע שהכה את חבירו ואיתרע חזקת כשרותו ועוד דמכח ספיקא לא יכול הנחבל להוציא ממון דילמא פטור מדרבה מיניה וא"ל דהמזיק יקבל בהיסת שדעתו היה להוציא הדם דא"כ דומה לנשבע להרע מאחר דאאמע"ר אף שכבר נעשה רשע בהרמת יד מ"מ איך יוסיף בשבועה שהרשיע יותר חייב מיתה ואף שכבר איתרע חזקת כשרותו ועומד לכך ס"ס הוא נשבע על רשעתו ודומה לשבועת שוא וגם י"ל דסתמא דחבלה הוא צריכה לגופה לפי מה שפירשתי כו' עכ"ל. והנה מבואר בדבריו דס"ל דאפילו לפטור מממון ג"כ אמרינן אאמע"ר ורק הכא הואיל דחזינן דעשה איסורא שהכה לחבירו וא"כ תו מע"ר והוא כסברת החכ"צ הנ"ל וכפי הדרך שכתבתי וגם שמעינן מדבריו דמכח ספיקא אין הב"ד יכולין לחייבו ממון והוא דלא כמבואר בדברי רש"י ז"ל הנ"ל וכפי שפירשתי וי"ל בזה הרבה. ועיין במג"א סי' רע"ח סק"א הביא דברי המוהרש"ל הנ"ל וע"ש מ"ש בזה:

[כו] שם במתני' שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק ז"א שורך הזיק וז"א לא כי אלא בסלע לקה המע"ה כו' ופירש"י בד"ה בסלע לקה מתחכך היה בסלע ולקה עכ"ל. והנה מפירש"י ז"ל נראה דוקא דטוען שלא הוזק כלל מחמת הרדיפה ג"כ ורק שמעצמו היה מתחכך בסלע ולקה אבל אם מחמת הרדיפה היה זה בורח להציל א"ע שפיר היה חייב לשלם דבגרמתו הוזק. ובשמ"ק ד"ה ז"א וז"ל ואע"פ שמחמת רדיפת השור לקה אין כאן אלא גרמא הרב המאירי ז"ל. עוד שם בשמ"ק ד"ה בסלע לקה ואפילו לר' אחא דאזיל בתר אומדנא כו' הכא רגילות הוא כשהשור בורח שנופל ולוקה בסלע כו' ע"ש ובש"ע חו"מ סי' ת' ס"א שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק ז"א שורך הזיק וז"א ל"כ אלא בסלע לקה המע"ה וכ' הסמ"ע סק"א אלא בסלע לקה ואע"פ שנלקה ע"י רדיפת שורו אחריו לא הוי אלא גרמא בניזקין עכ"ל והוא כמ"ש בשמ"ק כאן. והנה לכאורה י"ל דאמאי לפירש"י חייב בכה"ג הלא הוי רק גרמא בעלמא וכמ"ש השמ"ק הנ"ל. והיה נלע"ד בזה דמכאן ראיה למ"ש הש"ך בסי' שפ"ו סק"ד לדחות דברי המוהרש"ל שכ' בדעת רש"י שגם רש"י מחלק בין דד"ג לגרמא עיי"ש וכ' עליו הש"ך וז"ל ואני אומר במחילה מכ"ת לא ירד לסוף דעת הרמב"ן כו' עיי"ש באריכות עד אלא ודאי ס"ל לרש"י דגרמי וגרמא הכל אחד הוא כו' ועייש"ה וא"כ לשיטת רש"י ז"ל גם בכה"ג היכא דהשור הוזק ע"י מה שברח מפני שרדף אותו שור אחר ולקה בסלע עי"ז ג"כ חייב המזיק לשלם לפי מה דפסקינן דד"ג דאין חילוק בין גרמי לגרמא ומש"ה הוצרך רש"י ז"ל לומר שהמזיק טוען ל"כ אלא בסלע לקה היינו שמתחכך היה בסלע ולקה והיינו שמעצמו היה מתחכך בסלע ולא ע"י מה שברח מפני השור שרדף אותו דבכה"ג היה חייב למ"ד גרמי חייב:

ואולם אכתי י"ל לפ"ד הנ"י בפרק הפרה מובא להלכה בח"מ סי' שפ"ו ס"א בהג"ה דגרמי חייב דוקא באדם אבל בבהמה פטור גרמי וכבר הבאתיו ג"כ לעיל בחידושי על (דף י"ז ע"ב) פ' כיצד הרגל [אות ב] ולקמן בפ' הפרה [אול"ג אוק"ג] וא"כ הכא אכתי ליפטר אפילו אם מה שהוזק היה ע"י מה שברח ולקה בסלע ומוכח מכאן דרש"י ז"ל ס"ל דגם בבהמה חייב גרמי וי"ל בזה:

אחז"ר ראיתי ברמב"ן בדיני דגרמי שהביא הא דפרק הפרה נפל לבור והבאיש מימיו וז"ל כי דיינינן דד"ג הנ"מ בנזקי עצמו אבל בנזקי בהמתו לא שלא חייבתו התורה אלא בנזיקין ממש מכחו אבל בגרמת שורו לא ע"ש. והרי כתב הרמב"ן ג"כ סברת הנ"י ועיין ש"כ סי' שפ"ו סק"ה הביא דהרמב"ן לא ס"ל כהנ"י וי"ל בזה. ובשעת העתקה העירני ב"א הב' החריף כמר דוד נ"י מדברי רש"י לקמן (נ"ג ע"א) בד"ה נפל לפני' דמבואר דס"ל דגרמא בנזקין דפטור וי"ל בזה:

[כז] (א) שם ע"ב מתקיף לה ר"פ מדרישא בברי וברי סיפא נמי בברי וברי אימא סיפא כו' נימא תהוי תיובתא דרבה בר נתן דאמר טענו חיטין והודה לו בשעורין פטיר כו' כל הסוגיא יעויין היטב. ועי' ברמב"ם פ"ט מהל' נזקי ממון ה"ט וז"ל היו ב' שוורים רודפין א' גדול וא' קטן הניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר קטן הזיק היה א' תם וא' מועד הניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר תם הזיק המע"ה ובהל' יו"ד כתב וז"ל לא היתה שם ראיה ברורה שזה הזיק אלא עדים מעידים שאחד משני אלו הזיק משלם המזיק כמו שאומר ואם טען הניזק שאתה יודע בודאי שזה הזיק לפניך הרי המזיק נשבע שבועת התורה ומשלם כמו שהודה שהרי הודה במקצת עכ"ל. וכתב עליו הראב"ד וז"ל א"א אתם ומועד קאי ומתני' דקתני המע"ה כגון דקאמר שמא תם הזיק וליכא שבועה גביה ואי תימא ליהוי כמחויב שבועה שאי"ל דהא אומר מקצת ידענא ומקצת לא ידענא התם תובע אותו בברי ואומר לו באמת אתה יודע עכ"ל הראב"ד ז"ל וכתב עלה ה"ה שם בהל' יו"ד וז"ל והחילוק הזה שכ' הר"א ז"ל בין אומר לו אתה יודע כו' יתבאר דעתו בהל' שאלה ופקדון ודעתו ז"ל באחד תם וא' מועד הרי התם בכלל תביעת המועד שכל הנכסים משועבדין לו אבל כששניהם תמים הרי הם כחיטים ושעורים ואע"פ שיש שם עדים שאחד מהם הזיק פטור מן השבועה ויש לחלוק שאפילו בששניהם תמים כיון שיש שם עדים חייב שבועת התורה וצ"ע עכ"ל ה"ה: והנה באמת דברי הרמב"ם ז"ל הללו אינם מובנים כלל דהא במתני' קתני סתמא המע"ה ובגמרא ג"כ לא נזכר כלל שיהיה בזה דין מודה במקצת ומנ"ל לרבינו הרמב"ם לחדש דבר זה וגם דבהדיא מפורש בש"ס להיפוך דהא הש"ס מדמי לה לטענו חטין והודה לו בשעורים דהא פריך מינה לרבה ב"נ מדקתני המע"ה הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק נימא תהוי תיובתא דרבה ב"נ דאמר ט"ח והודה לו בשעורין פטור ומבואר מזה דהאי דינא בניזק אחד ומזיקין שנים אחד גדול וא' קטן והניזק אומר גדול הזיק ומזיק אומר קטן הזיק דזה מיחשב הודאה שלא ממין הטענה כמו ט"ח והודה לו בשעורין והיאך כתב הרמב"ם דהוה מודה במקצת וצריך לישבע והראב"ד אודי ליה בתם ומועד והלא גם בזה הוה הודאה שלא ממין הטענה וה"ה שכתב לחלק הואיל דהטענה שהמועד הזיק א"כ גם התם משועבד לניזק דהא כל נכסיו משועבדין לו דמועד משתלם מן העליה ג"כ קשה דהא הש"ס פריך מינה לרבה ב"נ אלמא דגם זה הוה הודאה שלא ממין הטענה. ועיין בלח"מ שם שהקשה קושיא זו על הראב"ד הנ"ל וע"ש מ"ש בזה והניח בצ"ע. וכבר האריכו בזה המפרשים ליישב דברי הרמב"ם ז"ל וגם הפ"י האריך בביאור הדברים וכתב דבר חדש בהאי דינא דט"ח והודה לו בשעורין ומיישב בזה דברי הרמב"ם ז"ל. אולם בפי' הסוגיא שמפרש לפי דבריו נדחק מאד במ"ש כי במסקנא של הש"ס הוא דלא כמו שהיה מפרש הס"ד ולא ביאר בזה כל הצורך והוא דחוק מאד כאשר יראה המעיין היטב בסוגית הש"ס ובדבריו:

ב ולעד"נ בישוב הדברים עפ"י הקדמת הפ"י כאן שכתב דבר חדש בסוגיא זו דטענו חיטין והודה לו בשעורין והוא דעיקר אזלינן בתר התביעה ופירוש הדברים הוא דבכה"ג דבבא דרישא שהניזק היה אחד והמזיקין שנים ויש ספק אי הגדול הזיק או הקטן ושניהם הם של אדם אחד ואין הספק בניזק כלל אלא בהמזיק איזה שור הזיק בכה"ג לא דמי כלל לחיטין ושעורים רק דומה לדמי חיטין ושעורין שהדין פשוט דחייב בדמי שעורים כיון ששניהם מודים שזה שור הניזק שעיקר החיוב בא עבורו וזו הוא גוף התביעה של הניזק אלא שההכחשה הוא באיזה ענין יהיה הפרעון שהניזק רוצה שהפרעון יהיה בגוף שור הגדול והמזיק אומר שרוצה לפרוע בגוף הקטן שזהו הפרעון המוטל עליו מגזה"כ לפי דבריו וכן לענין תם ומועד א"כ איך נוכל לומר שיפטור אף מדמי הקטן מטעמא דמחילה הלא עינינו רואות שאינו מוחל לו הנזק של שור הניזק שלו אלא אדרבה צווח שישלם וכי בשביל שמוכחשים מאיזה שור יהיה הפרעון נאמר שיפטור לגמרי ולא שייך כלל מחילה בכה"ג וה"ז דומה למי שנתן לחבירו מנה ע"מ שיתן לו עבורם עשרה כור חטים והמוכר מודה שקיבל המנה אלא שאמר שקבלם ע"מ שיתן לו עשרה כור שעורים וכי נימא בזה שיפטור המוכר לגמרי דטעמא דמחילה בודאי לא שייכא בכה"ג כלל ובודאי דיכול התובע לומר כיון שאתה מכחיש אותי ואינך רוצה ליתן לי חיטין תחזיר לי עכ"פ המנה שאתה מודה בה וגם לטעם דהודאה בודאי דלא שייכא למיפטר בזה הואיל דמכח מה שבא עיקר התביעה אין הכחשה כלל בודאי דלא דמי כלל לט"ח והודה לו בשעורין וחייב שפיר בדמי שעורין בכה"ג עכ"פ וכן משמע להדיא מהא דמסכת ב"מ (דף ק) גבי עבד גדול לקחתי ומוקמינן לה בדמי עבד גדול ודמי עבד קטן והיינו כיון ששניהם מודים בעיקר הדבר בענין אחד שהוא קבלת המעות לא דמי כלל לחיטין ושעורין זה תורף דברי הפ"י כאן על גמרא ד"ה הא לא מייתי ראיה כו' יעו"ש הארכתי בדבריו יען כי הוא יסוד ודבר חדש בסוגיא זו:

והנה לפי"ד הפ"י קשה דהא בגמרא קאמר דגם בכה"ג דניזק אחד ומזיקין שנים ג"כ דומה לט"ח והל"ב מדפריך הש"ס מינה לרבה ב"נ והפ"י בעצמו האריך בזה וכתב דלפום המסקנא הוא דאית לן האי סברא אבל לפום ההו"א היינו אומרים דגם בכה"ג דומה ג"כ לט"ח והל"ב ומיישב בזה דברי הרמב"ם ז"ל. אולם לא פי' כלל הסוגיא שנבין פי' הסוגיא בזה כנראה למעיין היטב בסוגיא:

ג ולעד"נ בישוב הסוגיא דגמרא לפום ההו"א ולפום המסקנא ויהיה מיושב הכל עפ"י דברי הפ"י הנ"ל ובהקדם עוד דבר אחד. דהנה בהא דניזק אומר גדול הזיק ומזיק אומר קטן הזיק וכן בניזק אומר מועד הזיק ומזיק אומר תם הזיק אמרינן המע"ה אמאי לא אמרינן דישבע שבועת התורה דהא הוה מודה במקצת גמור ובאמת הרמב"ם ז"ל פוסק כן ואמאי לא תני תנא דמתני' בהדיא כן:

ובאמת כבר הביא השמ"ק כאן קושיא זו וז"ל בד"ה והמזיק אומר כו' וא"ת אמאי לא מחייב שבועה והלא הוא מודה במקצת וי"ל דמיירי בנתבע טוען שמא ומ"מ לא מחייב שבועה ואי"ל כיון שלא היה לו לידע ואכתי קשה לרחב"א דמוקי לה בגמ' בברי וברי וי"ל דכיון שהדמים אינם מענין אחד שזה טענו דמי גדול וזה טענו דמי קטן וכן במועד ותם ובגמרא נמי מדמי להו לחטים ושעורים ממורי שיחיה תלמיד הר"פ ז"ל עכ"ל השמ"ק. והנה מ"ש לתרץ הואיל דהדמים אינם מענין אחד כו' אינו מובן כל כך והוא דחוק קצת וא"כ נשאר הקושיא לרחב"א דמוקי למתני' בברי וברי הא הוי מודה במקצת וחייב שבועת התורה:

ונלע"ד בפירוש הסוגיא דהנה הש"ס פריך לרחב"א דמוקי למתני' בברי וברי מסיפא דקתני א' גדול וא' קטן כו' א' תם ואחד מועד ניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר תם הזיק המע"ה הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק נימא תיהוי תיובתא דרב"נ כו' וה"פ דבאמת קשה דאמאי לא קתני דהמזיק ישבע שבועת מב"מ ומדלא קתני כן משמע דא"צ המזיק לישבע הואיל דזה הוה הודאה שלא ממין הטענה והוה כט"ח והל"ב ואתיא מתני' כרבנן דפליגי על ר"ג דר"ג סובר דט"ח והל"ב חייב שבועת התורה וכ"ש דצריך לשלם מה שהודה לו ורבנן סברי דכה"ג פטור מן השבועה משום דלא הוי ממין הטענה ואתיא מתני' דידן כרבנן. וכ"ז הוא לענין שבועה אבל לענין שיהיה צריך לשלם מה שהודה עכ"פ גם רבנן סברי דצריך לשלם ורק רב"נ הוא דחדית לן דלרבנן דסברי דלא הוי הודאה ממין הטענה ופטור משבועה ה"ה דפטור ג"כ מלשלם מה שהודה וא"כ שפיר פריך הש"ס כאן לרב"נ דהא במתני' קתני המע"ה ודייקינן מינה הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק נימא תיהוי תיובתא דרב"נ דאמר ט"ח והל"ב פטור אף משעורין ובמתני' הוה ג"כ הודאה שלא ממין הטענה כמו חיטין ושעורין דאל"כ אלא דהוה הודאה ממין הטענה א"כ קשה אמאי לא תני במתני' דחייב לישבע שבועת התורה דהא הוה מב"מ גמור וע"כ דתנא דמתני' מיחשב לה לט"ח והל"ב ואפ"ה מה שהודה המזיק שקיל אפי' אי לא מייתי ראיה וא"כ נימא תיהוי תיובתא דרב"נ דאמר ט"ח והל"ב פטור מלשלם שעורין ג"כ. ומשני הש"ס ע"ז דמתני' מיירי בברי ושמא ומפרש דקאמר ברי מאן דקאמר שמא מאן אי נימא דקאמר ניזק ברי וקאמר מזיק שמא אכתי לימא תיהוי תיובתא דרב"נ וה"פ דאי מיירי דניזק טוען ברי ומזיק שמא וא"כ הוה מזיק מודה במקצת והוה משואי"ל, דמשלם דהא הוה כאמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא וא"כ אמאי קתני התנא המע"ה היל"ל דמשלם כמו שאמר ניזק ומדקתני המע"ה משמע דס"ל לתנא דמתני' דזה הוה כט"ח והל"ב ואפ"ה אי לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק ואכתי הוה תיובתא דרב"נ. ואע"ג דבניזק טוען ברי ומזיק שמא היל"ל דלא שייך לומר דהוי מחויב שבועה ואיל"מ משום דלא הו"ל למידע וכמ"ש התוס' לקמן (בדף מ"ו ע"א) בד"ה דאפילו שמתרץ הר"י כן יעו"ש מ"מ המקשן כאן לא אסיק אדעתיה האי סברא דהיכא דלא הי"ל למידע ל"א משואיל"מ. ומכ"ש דא"ש לשיטת הרמב"ם ז"ל דגם בכה"ג דלא הי"ל למידע ג"כ אמרינן משואי"ל עיין ברמב"ם בפ"ה מהל' שאלה ופקדון ה"ו דכן דעת הרמב"ם והראב"ד חולק יעוש"ה. וע"ז משני הש"ס אלא דקאמר ניזק שמא וקאמר מזיק ברי כו' וה"פ דעתה חזר בו הש"ס מסברא הראשונה רק דבנידון דמתני' דניזק היה רק שור אחד ושל המזיק היו שנים אחד גדול וא' קטן או א' תם וא' מועד בכה"ג הואיל דהתביעה הוא רק דבר אחד שהניזק תובע להמזיק ששור הגדול הזיק או שהמועד הזיק והמזיק משיב ששור הקטן או התם הזיק בכה"ג שאין הניזק תובע על שני דברים רק שתובע שהמזיק ישלם לו בעד השור הניזק והם מחולקים מאיזה דבר יהיה הפרעון אי משור הגדול או משור הקטן בכה"ג שאין החילוק ביניהם מכח איזה דבר בא החיוב בכה"ג לא מיחשב כט"ח והל"ב דבשלמא ט"ח והל"ב הם מחולקים מכח איזה טענה נעשה החוב התובע אמר שמגיע לו חיטים ושעורים אין מגיע כלל או מטעם הודאה או מטעם מחילה והנתבע משיבו שחיטים אינו חייב לו כלל רק שעורים בזה שפיר אמרינן דמיפטר אף השעורים לרב"נ אבל הכא אין הם מחולקים כלל מכח מה בא החיוב ורק עיקר ההכחשה הוא מאיזה דבר יהיה הפרעון זה לא דמי כלל לט"ח והל"ב וכסברת הפ"י הנ"ל. וא"כ שפיר אמרינן דאם שניהם טוענים ברי הוה שפיר המזיק מודה במקצת וחייב המזיק לישבע שבועת התורה ואם הניזק טוען ברי והמזיק טוען שמא נוכל לומר דבזה אמרינן דהוה המזיק משואיל"מ רק דהתנא לא איירי כלל במתני' בכה"ג שהניזק טוען ברי רק מיירי היכא דניזק טוען שמא ומש"ה אמרינן ביה המע"ה ואי לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק עכ"פ ולא שייך לומר בכה"ג למיפרך לרב"נ דסובר ט"ח והל"ב פטור אף משעורים דהכא בכה"ג לא דמי כלל לט"ח והל"ב ורק שהמקשן שהיה סובר דמתני' איירי בברי וברי או דהניזק אומר ברי ומזיק טוען שמא והיה קשה ליה דהא הוה המזיק מודה במקצת והיכא דהמזיק טוען שמא א"כ היל"ל דהוה המזיק משואיל"מ ומדקתני במתני' המע"ה והוה ס"ד דהמקשן דתנא דמתני' סובר דזה הוה ג"כ כמו ט"ח והל"ב. וע"ז הקשה דמוכח ממתני' הא אי לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק והוי תיובתא לרב"נ אבל אליבא דמסקנא דתנא דמתני' איירי בניזק טוען שמא א"כ ליכא כלל שבועת מודה במקצת ושפיר נוכל לומר דבכה"ג לא הוי כלל כמו ט"ח והל"ב הואיל דאינן מחולקין בעיקר התביעה מאין בא החוב וא"כ אי הוה בכה"ג דניזק טוען ברי ומזיק טוען ברי שפיר איכא חיוב שבועה והיכא דמזיק טוען שמא נוכל לומר דאמרינן דהמזיק הוה משואי"ל משלם: (ד) אולם כ"ז הוא דוקא שלא הוזק רק שור אחד ורק שהספק הוא על שני שוורים של המזיק משא"כ היכא דהוזקו שני שוורים של הניזק משני שוורים של המזיק ורק שלא נודע איזה שור הזיק לזה ואיזהו הזיק לזה בכה"ג הוה שפיר כמו ט"ח והל"ב ופטור הואיל דעיקר התביעה הוא משני דברים. וכן מבואר בהדיא בפ"י בסוגין בד"ה בגמרא תנן היו הניזקין שנים כו' עייש"ה. ומובן שפיר הא דהדר פריך הש"ס על רב"נ מסיפא דמתני' היו הנזקין שנים א' גדול וא' קטן כו' הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק אמאי חטים ושעורים נינהו ומשני ראוי ליטול ואין לו והתניא ה"ז משתלם על הקטן מן הגדול ועל הגדול מן הקטן ומשני דתפס והדר פריך הש"ס תנן היה א' תם וא' מועד הניזק אומר מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן והמזיק אומר ל"כ אלא תם את הגדול ומועד את הקטן המע"ה הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק ואמאי חיטין ושעורין נינהו ראוי ליטול ואין לו ורש"י ז"ל בד"ה ראוי ליטול וכן התוס' בד"ה ראוי ליטול הוקשו דאמאי לא משני הש"ס כאן כמו דמשני לעיל דמיירי דקאמר ניזק שמא ומזיק ברי וי"ל דא"כ ה"מ למיפרך היינו הך כדפי' בקונטרס עכ"ל יעויי"ש מ"ש הצריכותא במה שהוצרך התנא למיתני כל הני בבי יעוש"ה. ולפי האמור מובן שפיר דהא כשמתרץ הש"ס בראשונה דהא דקתני בניזק א' ומזיקין שנים דמיירי בשטוען הניזק שמא וא"כ מש"ה לא קתני התנא דנשבע המזיק שבועת מודה במקצת דהא זה לא הוי כט"ח והל"ב הואיל דעיקר התביעה בא מכח דבר אחד והא דא"צ לישבע הוא משום דמיירי שהניזק טוען שמא וא"כ בכה"ג ליכא שבועה כלל ואשמעינן תנא בסיפא בניזקין שנים דהמע"ה ומיירי דניזק טוען ברי והא דפטור משבועה משום דזה הוה ממש ט"ח והל"ב הואיל דהוא שני תביעות והא דקתני המע"ה ומשמע הא אילא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק אע"ג דהוה ט"ח והל"ב משום דמיירי בתפס ואשמעינן התנא בזה האי דינא דטענו חטים והודה לו בשעורים דפטור ואפ"ה מהני תפיסה וז"נ: ומעתה שפיר מובן היטב דברי הרמב"ם ז"ל בפסקיו במה שפסק בפ"ט מנזקי ממון ה"י דבניזק טוען ברי והוא רק על שור אחד שהוזק ושני שוורים של המזיק א' תם וא' מועד או א' גדול וא' קטן דישבע המזיק שבועת התורה דאליבא דמסקנא מסקינן שפיר דזה לא הוי כלל כמו ט"ח והל"ב ודוקא היכא דהניזק טוען ברי שגם המזיק יודע ובהיו הניזקין שנים ומזיקין שנים פסק בהל' י"א שם דפטור מלשלם אפילו כמו שאמר מזיק אם לא הביא הניזק ראיה וממילא נשמע מכ"ש דא"צ המזיק לישבע ורק תפיסה מהני מפני שזה דומה ממש לט"ח והל"ב:

הנה עד כה ביארתי בעזה"י דברי הרמב"ם ז"ל שלא יקשה עליו מסוגית הש"ס דידן ועיקר היסוד הוא עפי"ד הפ"י הנ"ל. ועתה אבא בעזה"י לבאר דברי הראב"ד ז"ל בהשגות שם:

ה והנה כבר הבאתי לעיל דברי הראב"ד ז"ל בהשגות ה"י ומ"ש ה"ה עליו והלח"מ שם הרבה להקשות עליו מסוגיא דידן וכתב דלהרמב"ם ל"ק רק עיקר הקושיא הקשה על הראב"ד יעוש"ה. ובאמת י"ל טובא בדברי הראב"ד ז"ל דקושית הלח"מ היא קושיא אלימתא דהא מסוגית הש"ס דידן מבואר ההיפוך וליישב הסוגיא כמ"ש לעיל ליישב בדברי הרמב"ם ז"ל א"כ קשה דגם בגדול וקטן היל"ל כן דאם הניזק טוען ברי דמחויב המזיק לישבע שבועת התורה. לכן נלע"ד לפרש דברי הראב"ד ז"ל דאיהו יש לו שיטה חדשה בזה והוא דסובר דגם בכה"ג היכא דעיקר הטענה והתביעה הוא מכח דבר אחד אפ"ה כל שההודאה הוא מחולק בשני דברים דהיינו ממה שהניזק רוצה לגבות הם מחולקים שהניזק רוצה לגבות משור הגדול והמזיק רוצה לפורעו משור הקטן בכה"ג תו לא הוה ההודאה ממין הטענה ודלא כסברת הפ"י הנ"ל. ואפי' אם נימא דלענין שיגבה ממה שהמזיק מודה לו עכ"פ שפיר אמרינן דגובה הניזק משום דהתביעה הוא הכל מכח דבר אחד מ"מ לענין שיהיה חייב שבועה אם הוא מודה במקצת בודאי דאינו חייב לישבע שבועת התורה הואיל דלענין שבועת מב"מ דהוא מכח הכפירה ומכח ההודאה וכל שהודאה לא הוי ממין הטענה בכה"ג בודאי דאינו חייב לישבע שבועת התורה ורק היכא דהטענה והתביעה הם על מה שהודה לו ג"כ כגון הכא שהניזק אומר מועד הזיק וכל הנכסים משועבדים לו דהא מועד משתלם מן העליה וגם התם נכלל בכלל השעבוד ונהי דזו הסברא בעצמה לא היה מהני להיות אמרינן דזה הוי ממין הטענה ודנימא ביה בכל דוכתי דחייב לישבע בכה"ג דא"כ היל"ל בכ"ד היכא דהוא טוענו חיטים דהוא תובע ג"כ על כל הנכסים שכל מה שיש לו משועבד לו וזה הל"ב ג"כ היל"ל כן דחייב שבועה הואיל דגם השעורים שהודה לו הם נכללין בתביעת התובע וע"כ דלא אמרינן כן ורק הכא שעיקר התביעה בא מפח דבר אחד ולדברי שניהם לדברי הניזק ולדברי המזיק בא הטענה והתביעה רק מכח השור הניזק וגם בההודאה איכא האי סברא שזה שהודה לו נכלל בכלל תביעות התובע דהא כשתובעו הניזק ואומר מועד הזיק וכל נכסיו משועבדים לו וגם השור התם נכלל בתביעתו לענין גבייה והמזיק אומר שהתם הזיק אבל מ"מ אין הכחשה ביניהם בעיקר התביעה ורק לדברי שניהם בא התביעה וההודאה מכח דבר אחד מכח השור הניזק בזה סובר הראב"ד דזה מיקרי שפיר הטענה וההודאה ממין אחד ושפיר הוה מודה במקצת גמור וחייב שבועת התורה אם הניזק אומר לו אתה יודע וכמ"ש הראב"ד בהדיא ובזה מודה להרמב"ם ורק חולק על מה שסתם דבריו ומשמע מדברי הרמב"ם דגם בקטן וגדול ג"כ איכא שבועת התורה הואיל דהוה מב"מ ע"ז חולק עליו וכתב אתם ומועד קאי. ואולי מפרש הראב"ד לדברי הרמב"ם דגם דבריו של הרמב"ם הם רק על תם ומועד אבל לא על גדול וקטן ודוק: (ו) ומעתה לפי שיטת הראב"ד יתפרש הסוגיא על אופן זה על הדרך שכתבתי לקמן בסוגיין [או"ל] בדברי רש"י ז"ל בד"ה שקיל כדאמר מזיק והוא דעיקר קושית הש"ס היה רק מהאי בבא דתם ומועד דמבבא דגדול וקטן לא קשה דהיינו יכולין לפרש דהא דבגדול וקטן קתני במתני' המע"ה נוכל לומר דאי לא מייתי ראיה לא שקיל כלום הואיל דהוה ט"ח והל"ב וכקושית התוס' בד"ה הא לא מייתי ראיה ע"ש ורק דבאידך בבא דתם ומועד דבזה איכא למיטעי ולומר הואיל דתביעתו של הניזק הוא על כל נכסיו של המזיק וגם השור התם נכלל בזה דהא מועד משתלם מן העליה ויש סברא לומר באמת דזה הוה הודאה ממין הטענה ולא הוה כט"ח והל"ב ושפיר מדייק הש"ס מדקתני סתמא המע"ה משמע דאי לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק. אולם יקשה באמת דא"כ הי"ל להתנא לאשמעינן דחייב שבועה בתם ומועד הואיל דהוה מב"מ וע"כ צ"ל דזה הוה כמו ט"ח והל"ב ולא הוה הודאה ממין הטענה ואפ"ה אמרינן דאי לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק וע"כ הוה הדין דט"ח והל"ב דסברי רבנן דפליגי על ר"ג דפטור משבועה דלא הוה דינו כמודה במקצת אבל במה שמודה צריך לשלם א"כ לימא תיהוי תיובתא דרב"נ דסובר ט"ח והל"ב פטור אף מדמי שעורין. ומשני הש"ס דמיירי בברי ושמא ופריך אי דקטעין ניזק ברי ומזיק שמא אכתי לימא תיהוי תיובתא דרב"נ ומסיק הש"ס דקטעין ניזק שמא ומזיק ברי אבל אם באמת שניהם טוענים ברי הוה הדין דהוה. מב"מ וחייב שבועת התורה וכמש"ל בדברי הרמב"ם ז"ל. אולם להראב"ד הוה זה דוקא בתם ומועד הואיל דאיכא סברא דבעיקר הטענה אין הכחשה ביניהם והכל מודים דבאה התביעה מכח השור הניזק וגם איכא סברא הואיל דכשהניזק טוען מועד הזיק הרי טענתו להשתלם מן העליה והכל משועבד לניזק וגם השור התם נכלל בתביעתו ומכח שני הטעמים הללו שפיר הוה מב"מ גמור אבל בקטן וגדול צריכינן לומר לסברת הראב"ד דזה לא הוי כלל מודה במקצת דאע"ג דעיקר הטענה בא מכח דבר אחד דשניהם מודים דבא הטענה מכח השור הניזק אפ"ה לא הוי מב"מ הואיל דההודאה לא הוי כלל ממין הטענה ורק לענין תשלומין אם משתלם עכ"פ מן הקטן בזה יש לעיין בדברי הראב"ד זיל ונוכל לומר דלענין תשלומין מן הקטן עכ"פ שפיר משתלם ח"נ ורק לענין שבועה של מודה במקצת א"צ לישבע. וזה שכתב הראב"ד בהשגות אתם ומועד וכוונתו הוא לענין שבועה א"צ לישבע רק בתם ומועד אבל בגדול וקטן ליכא שבועה כלל הואיל דזה לא הוי הודאה ממין הטענה אע"ג דהתביעה בא מכח דבר אחד מ"מ בעינן דוקא שגם ההודאה שהודה יהיה ממין הטענה ויש פנים לכאן ולכאן בזה בענין התשלומין עכ"פ ודוק היטב בזה כי קצרתי במובן:

[כח] שם בגמרא מתקיף לה ר"פ מדרישא בברי וברי כו' הקשה השמ"ק בד"ה והמזיק אומר ל"כ וז"ל וא"ת ואמאי לא מחייב שבועה והלא הוא מודה במקצת וי"ל דמיירי בנתבע טוען שמא כו' הבאתי דבריו לעיל [אוכ"ז] ע"ש מ"ש ע"ז והבאתי דברי הרמב"ם דפ"ט מהל' נזקי ממון ה"ט וי' שהם מורים כקושית השמ"ק הנ"ל והארכתי בזה:

והנה לכאורה י"ל בזה לפמ"ש הנתה"מ בסי' פ"ז סק"א דהא דמודה במקצת חייב שבועה הוא דוקא היכא דהוא בדבר דאית ביה שעבוד הגוף משא"כ היכא דהטענה וההודאה לא הוה במידי דאית ביה שעבוד הגוף לא הוי מב"מ יעוש"ה ועיין במ"ש לקמן בפרק שור שנגח ד' וה' על (דף ל"ו ע"ב) [או"ד אקי"ג] שביארתי קצת דבריו וא"כ ה"נ הרי הטענה בדבר דלית ביה שעבוד הגוף כלל דהא תם אינו משתלם אלא מגופו וליכא שעבוד הגוף כלל וכבר עמדתי שם ע"ד הנתה"מ הנ"ל. והנה לפי מה שהעירותי לקמן שם לדברי הנתה"מ היכא דהטענה היה על דבר דאית ביה שעבוד הגוף ורק ההודאה לא היה בדבר דאית ביה שעבוד הגוף אם מיחשב מודה במקצת גמור להיות חייב שבועה דאורייתא הואיל דבהטענה היה שה"ג או אינו אלא דבעינן ג"כ שבההודאה יהיה ג"כ שה"ג. והנה אם נימא דכל שהיה בהטענה שעבוד הגוף אף בההודאה ליכא שה"ג תו לא איכפת לן ומיקרי מודה במקצת גמור וא"כ הכא דהוא טוען מועד הזיק והמזיק טוען תם הזיק וא"כ הרי הטענה הוא בדבר שיש בו שעבוד הגוף וההודאה הוא בדבר שאין בו שעבוד הגוף בכה"ג שפיר הוי מב"מ. וכ"ז הוא היכא דהטענה הוא עכ"פ בדבר שיש בו שעבוד הגוף כגון שאומר מועד הזיק אבל בשניהם תמים ואחד גדול ואחד קטן בכה"ג לא הוי מב"מ כלל הואיל דליכא תביעה בשעבוד הגוף וא"כ אפילו בלא האי טעמא דט"ח והל"ב ג"כ פטור משבועת התורה כן היה נראה לכאורה וא"כ לפי האמור נוכל לומר הפי' בדברי הראב"ד ז"ל שכתב ע"ד הרמב"ם שכתב דחייב שבועת התורה ומשלם כמו שהודה שהרי הודה במקצת. וכתב עליו הראב"ד אתם ומועד קאי כו' ונתקשו המפרשים בפירוש דבריו ועי' בה"ה ובלח"מ שם הבאתים לעיל שם ולפי האמור י"ל דהוה הפי' דדוקא באם הניזק טוען מועד הזיק והמזיק טוען תם הזיק דבטענת הניזק איכא עכ"פ תביעה בדבר דאית ביה שעבוד הגוף בזה הוא דהוי מב"מ וחייב לישבע שבועת התורה משא"כ בשניהם תמים וא' גדול ואחד קטן דליכא כלל מודה במקצת הואיל דליכא לא הטענה ולא ההודאה בדבר שיש בו שעבוד הגוף ודוק:

ובזה היה מרווח לי דקדוק אחר דלמה לא הקשה השמ"ק הנ"ל קושיתו על הרישא דאחד גדול ואחד קטן ורק על הסיפא הגם כי בפשיטות א"ש משום דברישא הוי ט"ח והל"ב וכמש"ל [אכ"ז] אך לפי"ד הנתה"מ הנ"ל ג"כ א"ש משום דברישא אינו חייב שבועת מב"מ משום דאין התביעה על שה"ג: [כט] (א) שם בגמרא הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק נימא תיהוי תיובתא דרב"נ דאמר ט"ח והל"ב פטור כו' כל הסוגיא ועיין במסכת שבועות (דף ל"ח ע"ב) במתני' ט"ח והל"ב פטור ור"ג מחייב ועיין עוד שם (בדף מ' ע"ב) ועוד בכמ"ד בש"ס איתא לסוגיא זו:

והנה בכאן פירש"י בד"ה פטור אף מדמי שעורין דהא א"ל התובע לאו שעורים יהבי לך ואחולי אחיל גבך ועיין בתוד"ה לימא בסה"ד עכ"נ דרב"נ לכ"ע פוטר מדמי שעורים דמשמע ליה דסברא הוא שהוא פטור כיון שהודה לו שאין חייב לו שעורים ומחל לו ובשבועה דוקא פליגי אי בעינן ממין הטענה עכ"ל. והנה מבואר דשיטת רש"י ותוס' הוא דהטעם דפטור מן השעורים הוא משום מחילה וא"כ אפילו שהנתבע יודע בבירור שחייב לו שעורים ג"כ א"צ ליתן לו השעורים דהא אתינן עלה מטעם מחילה ועיין בח"מ סי' פ"ח סעיף י"ב ובסמ"ע ס"ק כ"ג ובש"כ ס"ק י"ז מ"ש בזה בשם הלבוש והב"ח ועי"ש ברמ"א סעיף י"ב שכ"כ בפירוש שאפי' אם הנתבע יודע בבירור שחייב לו שעורים ג"כ פטור משום דמחיל גביה:

אולם ממ"ש התוס' במסכת סנהדרין (דף ו' ע"א) בד"ה צריכה קנין מוכח דמטעם הודאה אתאן עלה דהיינו שהתובע הודה שאינו מגיע לו שעורים כלל וז"ל התוס' שם באה"ד ומט"ח והל"ב דפטור אף משעורים דמודה הוי בהו אין ראיה דהתם ע"כ לאו משום דאמרינן מדלא תבע להו סתמא אחלינהו הוי פטור אלא היינו טעמא מדלא תבע שעורים מודה הוא דלא מחייב ליה שעורים מדפריך עלה בסוף המניח (ל"ה) מהא דתנן היו הניזקין שנים כו' הניזק אומר גדול הזיק את הגדול ומזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק את הגדול כו' ומסיק דאפילו כדאמר מזיק לית ליה והתם א"א להיות הטעם כלל משום מחילה שהרי הוא עומד וצווח עכ"ל מבואר דס"ל לתוס' דעיקר הטעם הוא משום הודאה ולא מטעם מחילה ולכאורה דברי התוס' סותרין להדדי ויש לעיין בזה. ושיטת הרא"ש ז"ל דהוא מטעם הודאה וחולק על רש"י ותוס' הנ"ל וז"ל הרא"ש פי' רש"י פטור אף מדמי שעורין דהוא אומר לאו שעורים יהיב ליה ואחולי אחיל גביה וכן פי' התוס' והקשה הרא"ש ע"ד ומסיק וז"ל ל הילכך נראה לפרש דרב"נ איירי כעין מתני' כגון טענו חיטין הלויתיך באותו יום ובאותה שעה והלוה אומר שעורין היו אם איתא דהלוה שניהם היה טוען על שניהם כיון דבבת אחת הן אלא ודאי הודה שלא הלוה לו שעורין כו' יעו"ש ועיין בש"כ שם ס"ק י"ז מ"ש בזה. ולטעמא דהודאה אם הנתבע יודע בבירור שחייב לו שעורין י"ל אם פטור מלשלם שעורין אם הודאה של תובע מהני ג"כ כמו מחילה וי"ל בזה. והנה הסמ"ע בח"מ סי' פ"ח ס"ק כ"ג הביא שם דברי הרא"ש הנ"ל וכתב שגם הרא"ש ס"ל כסברת רש"י ותוס' והני תרי טעמי דהודאה ומחילה הכל הוא טעם אחד ומודה הרא"ש לסברתם יעוש"ה בדבריו. ועיין בש"כ שם סוף ס"ק ט"ז מ"ש ואפשר שגם דעת רש"י ותוס' כן כו' יעוש"ה:

אולם מדברי התוס' בסנהדרין הנ"ל נראה לכאורה דס"ל דלאו מטעם מחילה הוא רק מטעם הודאה בלחוד וי"ל בזה. והרא"ש כתב בשם הרמ"ה הטעם דפטור מדמי שעורים משום דיכול לטעון משטה. ועיין ש"כ סי' פ"ח ס"ק ט"ז מ"ש בזה ולשיטת הרמ"ה אם הנתבע יודע בעצמו שחייב לו באמת שעורים חייב לשלם לו שעורים עכ"פ. ועיין ג"כ בש"כ סי' ת' סק"ה וסק"י מ"ש בזה: (ב) והנה לכאורה י"ל דהא ל"ל כל הני טעמי לפטור בט"ח והל"ב הלא במסכת שבועות (דף ל"ט ע"ב) ילפינן לה מקרא דכי הוא זה דאיתא שם הטענה ב' כסף אמר רב כפירת טענה ב' כסף ושמואל אמר טענה עצמה ב' כסף כו' ושמואל כתיב הוא וכתיב זה דאי כפר במקצת ואודי במקצת חייב ורב חד להודאה במקצת הטענה וחד להודאה ממין הטענה ושמואל לאו ממילא שמעת מינה דחסרה לה טענה כו' יעו"ש. וא"כ הואיל דילפינן מקרא דט"ח והל"ב פטור למה הוצרכו הראשונים ז"ל לומר טעמי אחריני לפטור בטענו חיטים והודה לו בשעורים ולכאורה י"ל בזה. ועיין בסמ"ע סי' פ"ח ס"ז דהביא ג"כ טעם זה לפטור ודוחק לומר דהני טעמי שכתבו הראשונים ז"ל הוא לומר הטעם דפטרה התורה משבועה משום הני טעמי הואיל דמחיל ליה או דהודה על השעורים או דהיה יכול לטעון משטה וא"כ לאו הודאה הוא ומש"ה תו פטור משבועה ג"כ הואיל דתו ליכא הודאה במקצת. זה דוחק חדא דהא אנן קיי"ל כרבנן דפליגי על ר"ש וסבירא להו דלא דרשינן טעמא דקרא הגם כי היכא דאין נ"מ לדינא לכ"ע דרשינן טעמא דקרא ועיין במסכת יבמות (כ"ג ע"א) ברש"י סוף העמוד והארכתי בענין זה בכמ"ד מ"מ הכא לא שייך לומר כן. ועוד דהוא גופיה קשיא דהואיל דמצד הסברא פטור במה שהודה א"כ תו ליכא כלל הודאה במקצת ולמה באמת הוצרכה התורה לכתוב כי הוא זה תרי מיעוטי ולמעט דבעינן הודאה ממין הטענה דוקא תיפוק ליה דליכא הודאה כלל: והנה באמת קושיא זו היא אלימתא ומצאתי כי היא כתובה בשמ"ק ב"מ על (דף ה' ע"א) בד"ה והודה לו בשעורים פטור תימא לי דלמ"ד אף מדמי שעורים כרב"נ בפרק המניח ליכא הודאה כלל ותו דילמא רשב"ג דמחייב בדמי שעורים אבל משבועה פטור דבעי נמי הודאה ממין הטענה. וי"ל דלת"ק הוא גופא אשמעינן קרא דמשום דפטור אף מדמי שעורים א"כ ליכא הודאה ורשב"ג דמחייב השעורים מחייב ליה נמי שבועה על החיטין כו' יעו"ש שכ"כ בשם מהר"י כ"ץ ז"ל ועיין בספר פ"י שם שהקשה מעצמו קושיא זו יעו"ש מ"ש בזה. הרי דהמוהר"י כ"ץ ז"ל כתב באמת דמש"ה פטרה רחמנא אותו משבועה משום דליכא הודאה כלל ובאמת התורה השמיענו בזה תרתי כאחד דפטור משבועה משום דפטור משעורים וליכא הודאה כלל ולא הוי תו מודה במקצת. ועיין בפ"י במסכת ב"מ (ה' ע"א) על תוס' ד"ה והודה בשעורים מ"ש בזה:

ג והנה לולא דמסתפינא הייתי אומר בזה דבר חדש דתליא בגירסת הש"ס בשבועות שם (ל"ט ע"ב) דלפי הגירסא דילן בהא דקאמר שם הש"ס ושמואל כתיב הוא וכתיב זה דאי כפר במקצת ואודי במקצת חייב ורב חד להודאה במקצת הטענה וחד להודאה ממין הטענה ושמואל לאו ממילא שמעת מינה דחסרה לה טענה אלא א"ל רב כו' כן הוא גירסא דילן והוה הפי' דשמואל ג"כ סובר דמקרא ממעטינן דבעינן דוקא הודאה ממין הטענה ורק הואיל דסובר דהוי רק שני כסף וזה הוא כל הטענה והואיל דבעינן הודאה ממין הטענה א"כ ממילא ידעינן דלא בעינן כפירה שתי כסף. אבל רש"י ז"ל אית ליה גירסא אחרת וז"ל בד"ה ולאו ממילא שמעת מינה דחסרה לה טענה לרב פריך נהי נמי דלמקצת הטענה וממין הטענה אתו מיהו לאו ממילא שמעת מינה דחסרה לה טענה ראשונה ואין כאן עוד כפירה משתי כסף עכ"ל. והנה מבואר דרש"י ז"ל לא היה גורס ושמואל לאו ממילא שמעת מינה וא"כ לשמואל אמרינן דלא ילפינן כלל מקרא דכי יתן דבעינן דוקא ממין הטענה ורק דאיכא ב' מיעוטי חדא אתא להודאה במקצת הטענה וחד דלא בעי שיהיה הטענה יותר משתי כסף ומן השתי כסף איכא ג"כ הודאה וא"כ דלא ילפינן כלל זה מקרא שפיר הוצרכו לומר כל הני טעמי ודוק היטב. מיהו הוא דבר חדש ויראתי לחדש כן:

ד והנה בעיקר הקושיא שהבאתי דהא הואיל דפטור מלשלם שעורים ליכא הודאה כלל ואמאי צרכינן קרא דפטור משבועה ת"ל דליכא הודאה כלל. היה נלע"ד ליישב ע"ד פלפול קצת דהנה עיקר מה דחייבה התורה שבועה למודה במקצת ולא מהימן במיגו דכופר הכל הוא משום דאין אדם מעיז פניו בפני בע"ח כו' וכדאיתא בב"מ (דף ג') ובב"ק (דף ק"ז) כל הסוגיא עד וגבי מלוה הוא דאיכא למימר הכי אבל גבי פקדון מעיז ומעיז ופירש"י אבל בפקדון דאין כאן טובה מעיז ומעיז הלכך אפילו כפר בכוליה רמי רחמנא שבועה עלי' והתוס' שם הקשו על רש"י יעו"ש. והנה היה נלע"ד לומר דהואיל דעיקר הטעם דכופר הכל פטור משבועה הוא משום דאין אדם מעיז פניו בפני ב"ח וכ"ז היכא דהוא כופר הכל גמור אבל בטענו חטין והל"ב נהי דנימא דפטור משעורים מ"מ הלא בכה"ג תו לא שייך לומר דאין אדם מעיז פניו בפני ב"ח ובודאי קושטא קאמר דהא הכא ע"כ מיירי שהטענה וההודאה היה הכל בשעה אחת דהיינו שטוען שבאותה שעה הלוה לו חטין והוא טוען שהלוה לו שעורין אז וא"כ תו לא מיקרי העזה כ"כ דנוכל לתלות בשכחה שסבור ששעורין היו וא"כ הואיל דלא מיקרי העזה והו"א דיהיה חייב שבועה על החטין אע"פ שהוא כופר הכל ולא מיבעיא לשיטת רש"י דכופר הכל בפקדון חייב משום דבכה"ג מעיז וחייב שבועה מה"ת א"כ מכ"ש הכא דהו"א דחייב שבועה אלא אפילו לשיטת התוס' ג"כ יש סברא לומר דיהיה חייב שבועה מה"ת בט"ח והל"ב ומש"ה צרכינן קרא לאשמעינן דפטור משבועת התורה ודוק היטב:

שוב ראיתי בספ"י כאן בד"ה לימא תהוי תיובתא דרב"נ שכתב שם ליישב קושית הרא"ש על הרמ"ה דסובר הטעם דמשטה שנחית ג"כ קצת בכעין זה וכתב סברא זו ג"כ יעוש"ה והרבה י"ל בדבריו עוד:

[ל] שם בגמ' הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק כו' ופירש"י בד"ה שקיל כדאמר מזיק וגובה מן התם ואע"ג דקאמר ניזק ברי לי שזה לא הזיקני עכ"ל. והפ"י תמה ע"ד רש"י ז"ל למה פי' דוקא על הסיפא שהניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר תם הזיק ולמה לא פי' דהקושיא הוא מרישא דאחד גדול ואחד קטן והניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר קטן הזיק ועוד שרוב המפרשים הסכימו דבסיפא אחד תם ואחד מועד לא שייך לדמותו לטענו חטין והודל"ב דכיון שהניזק אומר מועד הזיק שדינו לשלם מן העלי' שבנכסיו ואף שור התם בכלל וא"כ בכה"ג הוי שפיר ממין הטענה יעו"ש שהניח בצ"ע:

והנלע"ד לתרץ קושיא הנ"ל דהנה התוס' בד"ה הא לא מייתי ראיה הקשו דילמא הא לא מייתי ראיה לא שקיל מידי וע"ש מה שתירצו בזה ונוכל לומר דרש"י מתרץ בזה קושית התוס' הנ"ל דבאמת ברישא בקטן וגדול שהניזק אומר גדול הזיק ומזיק אומר קטן הזיק אין שום ספק כלל דזה מיקרי ט"ח והל"ב ופטור וא"כ נוכל לומר דהא דקתני המע"ה על שניהם על גדול וקטן ועל תם ומועד אם היה קתני רק בבא ראשונה גדול וקטן והיה קאמר המע"ה היינו מפרשים באמת דפטור לגמרי מלשלם דמי קטן ג"כ הואיל דהוה ממש טענו חטים והל"ב אבל הא דקתני המע"ה בתר הני תרתי בבי גדול וקטן ותם ומועד והנה בתם ומועד יש סברא לומר דזה לא הוי כלל ט"ח והל"ב הואיל דמועד משתלם מן העלי' וא"כ גם התם נכלל בתשלומי המועד וכמו שבאמת לפי המסקנא הוה הדין דבתם ומועד לא מיקרי ט"ח והל"ב וא"כ תו לא נוכל לפרש דהא דקתני המע"ה היינו אי לא מייתי ראיה לא שקיל כלל אפילו כדאמר מזיק דא"כ הי"ל לתנא לפרש בהדיא דבמועד ותם הדין כן דבהאי דינא דמועד ותם איכא סברא למיטעי ומדלא פי' התנא בהדיא כן ע"כ דאי לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק וא"כ ממילא גם בבבא ראשונה בגדול וקטן ג"כ הדין כן דהא התנא כללינהו ביחד וא"כ שפיר פריך הש"ס נימא תיהוי תיובתא דרב"נ וא"כ עיקר הקושיא הוא מכח סיפא דמועד ותם ומש"ה שפיר פירש"י שקיל כדאמר מזיק וגובה מן התם. ועיין לעיל בפרקין [אכ"ז או"ק וי"ו] מ"ש שם בדברי הראב"ד דפ"ט מהל' נזקי ממון עייש"ה. ועיין לקמן [ל"א אק"ז] מ"ש בזה:

או נוכל לומר דבאמת הוי עיקר הקושיא דפריך הש"ס מסיפא מאחד תם ואחד מועד אבל מרישא אחד גדול ואחד קטן לא קשה כלל דבאמת בזה פטור לגמרי ואפילו כדאמר מזיק לא שקיל והתנא דכלל הני תרתי בבי וקתני בהו המע"ה היינו משום דאתא לאשמעינן דאין הניזק נאמן בלא ראיה אבל אם שקיל כדאמר מזיק או לא בזה יש חילוק בין רישא לסיפא ומש"ה שפיר פירש"י דעיקר הקושיא הוא מסיפא מאחד תם ואחד מועד וי"ל בזה ודוק:

[לא] (א) שם בגמ' הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק כו' כל הסוגיא. עיין בשמ"ק בד"ה הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק תימא היכי ס"ד והא פ"נ קנסא הוא וקנסא אינו משלם ע"פ עצמו ויש מתרצים כו' וא"ת דכל שאין העדים מעידים בבירור אין זה חייב לו ואינו נותן לו כלום דהכא שני גופים הם ואינו כאחד אומר מנה ואחד אומר מאתים שנוטל מנה מתוך מאתים דהתם יש בכלל מאתים מנה וקושיא לרבוותא דנמצא ע"פ עצמו וגם הראב"ד ז"ל דחה תי' זה ואמר דע"כ מתני' דחיטים ושעורים דרב"נ בשאינו מעמיד דבריו הוא דאי במעמד בודאי נותן לו כמו שהודה אלא בודאי דחוזר ואומר מצחק הייתי בך כו' יעוש"ה. והנה בדברי השמ"ק יש ט"ס ועיקר הקושיא הוא לדחות דברי היש מתרצים שמיירי כשיש עדים וע"ז הקשה דהא כל שאין העדים מעידים בבירור שזה חייב לו אין חייב לו כלום וגרע זה מאילו עד אחד אומר מנה ועד השני אומר מאתים דאמרינן דיש בכלל מאתים מנה ומשלם לו מנה משום דהתם אין נ"מ בין הגופים דשם מעות חד הוא משא"כ באלו עד אחד העיד שחייב לו חבית יין ואחד העיד חבית שמן דפטור הואיל דמחולקים הם בגופים והוה עדות מוכחשת ובטלה עדותן וה"נ דומה לזה הואיל דיש חילוק בין אם גדול הזיק או קטן הזיק וכן אם מועד הזיק או תם הזיק וא"כ בכה"ג שהעדים מעידים שאחד מהשני שוורים אלו הזיק והם לא ידעו איזה מהם הזיק בכה"ג לא מהני עדותן כלל ואכתי הוה כמודה מעצמו דפטור דהא פלגא נזקא קנסא כנ"ל בכוונת הדברים הנ"ל ודוק בזה: והנה באמת האריכו כל הראשונים ז"ל בקושיא זו וגם גדולי הפוסקים האריכו הרבה בזה ובאמת קושית השמ"ק הנ"ל הוא קושיא אלימתא וכל העובר עומד משתאה בזה:

ב ולולא דמסתפינא הייתי אומר בזה פי' חדש ובהקדם יבואר בעזה"י עוד דבר אחד. איתא במס' סנהדרין (דף ל"א ע"א) נהרדעי אמרי אפילו אחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן מצטרפים כמאן כריב"ק כו' אלא הוא דאמר כי האי תנא דתניא ארשב"א לא נחלקו ב"ש וב"ה על שתי כיתי עדים שאחת אומרת מאתים ואחת אומרת מנה שיש בכלל מאתים מנה על מה נחלקו על כת אחת שבש"א נחלקו עדותן ובה"א יש בכלל מאתים מנה אחד אומר חבית של יין ואחד אומר חבית של שמן הוה עובדא ואתא לקמיה דר' אמי וחייבי' ר' אמי לשלומי ליה חביתא דחמרא מגו חביתא דמשחא כמאן כרשב"א אימר דארשב"א היכא דיש בכלל מאתים מנה כה"ג מי אמר ל"צ לדמי ופירש"י בד"ה כה"ג דתרי מיני נינהו וכולי האי מיכחשי אהדדי מי אמר כו' יעו"ש כל הסוגיא ועיין במס' ב"ב (מ"א ע"ב) ובמס' נזיר (דף כ') כל הסוגיא הנ"ל וכן פסקינן להלכה בחו"מ סי' ל' ס"ב ע"ש ובסמ"ע שם:

והנה נסתפקתי בזה הענין היכא דאיכא שני כתי עדים המכחישים זא"ז בכה"ג כגון שכת אחת אומרת שחייב לו חבית שמן וכת אחת אומרת חבית יין אם אמרינן בכה"ג דהוי עדות מוכחשת ובטל כל העדות לגמרי כמו בכת אחת עד אחד אומר חבית יין הי' וע"א אומר חבית שמן הי' דבטל כל העדות לגמרי וה"ה גבי שני כיתי עדים ג"כ אמרינן דבטלה כל העדות לגמרי ואפילו חבית יין נמי א"צ לשלם הואיל דכיתי העדים הללו מכחישים זא"ז בטלה עדות שניהם או דילמא דוקא בע"א נגד ע"א הוא דאמרינן דבטלה כל העדות ולא משלם כלל ואפילו חבית יין א"צ ליתן אבל בשני כיתי עדים שמכחישין זל"ז בעדותן י"ל בזה דעכ"פ צריך לשלם בעד חבית יין דבזה הכל מודים דלא אמרינן דנתבטלה כל העדות רק לענין זה שא"צ ליתן חבית שמן אבל חבית יין בודאי דצריך ליתן הואיל דאיכא שני כיתי עדים המכחישים זא"ז בכה"ג דאיכא כל כת לכל עדות לא שייך לומר דנתבטלה כל העדות ולכאורה י"ל בזה: והנה לפום ריהטא היה נלע"ד דבשני כיתי עדים המכחישים זא"ז אף שמכחישים א"ע בגוף הדבר כגון הכא שכת אחת אומרת חבית יין ואחת אומרת חבית שמן אפ"ה צריך ליתן לו עכ"פ חבית יין אע"פ שאין הכחשה בדמים רק בגוף הדבר ומנא אמינא לה מלישנא דש"ס שם בסנהדרין דקאמר אחד אומר חבית של יין ואחד אומר חבית של שמן כו' הרי דעיקר הוא דוקא בע"א אומר חבית יין וע"א אומר חבית שמן הוא דאמרינן דבטלה עדותן וא"צ ליתן כלום אבל היכא דשני כיתי עדים המכחישים זא"ז בכה"ג שפיר הוה עדותן עדות אלא דלא ידעינן לאיזה כת נאמין ומש"ה צריך ליתן עכ"פ כפחות שבשניהם דבזה גם ב"ש מודו וליכא פלוגתא כלל בינייהו ולכ"ע לא נתבטלה עדותן. וכן מורה לשון הברייתא ארשב"א לא נחלקו ב"ש וב"ה על שתי כתי עדים אחת אומרת מאתים ואחת אומרת מנה שיש בכלל מאתים מנה כו' וא"כ לא נתבטלה העדות שלהן כלל ולאו דוקא בתבעו הדמים דא"כ לב"ה אין חילוק כלל בין ב' כיתי עדים המכחישים זא"ז לחד כת שמכחישין העדים זא"ז וכמו דלב"ש עדיף שני כתי עדים שמכחישים זא"ז מחד כת שמכחישין זא"ז וה"ה לב"ה ג"כ עדיף שני כיתי עדים המכחישים זא"ז דבכה"ג אפילו אם הכחשה הוא בגוף הדבר ולא לדמי ג"כ מהני עדותן עכ"פ לענין דצריך ליתן חבית יין כפחות שבשניהם ובחד כת המכחישין זא"ז בכה"ג נתבטלה העדות לגמרי וא"צ ליתן כלל אם לא היכא שזה אומר דמי חבית יין וזה אומר דמי חבית שמן דבכה"ג צריך לשלם לו דמי חבית יין עכ"פ. אולם בעינן דוקא שהוא יתבע שניהם חבית יין וחבית שמן וכ"כ הטור מובא להלכה בח"מ סי' למ"ד ס"ב בהג"ה גבי אם זה אומר מנה שחור וז"א מנה לבן כ' הג"ה וזה תובעו שניהם ובסמ"ע ס"ק י"א דאילו לא תבע לשניהן אז העד האחד מוכחש מפיו ותו אין סברא לגבות ע"י בצירוף אבל כשתבע כדברי שניהן אף שהעדים מכחישים נפשם זא"ז כיון דאין הכחשתן אלא בבדיקות מוציאין מידו כדברי הפחות דבכלל מאתים מנה והו"ל כאלו שניהם העידו אמנה והביא שם דברי הנ"י דלא בעינן שיתבע שניהם יעו"ש שהאריך בזה. וגם י"ל אם לא הוה כטענו חטים והודה לו בשעורים וכבר העיר האו"ת בזה ע"ש מ"ש בזה. והנה הכא בשני כיתי עדים המכחישים זא"ז לפמ"ש דמהני באיכא הכחשה ביניהם בבדיקות כגון שכת אחת אומרת חבית שמן וכת שניה מכחשת ואומרת חבית יין דגובה עכ"פ חבית יין צרכינן לומר דמיירי שהוא תובע שניהם או בטוען התובע שמא ויש להאריך עוד בזה:

ג אמנם עדיין יש לעיין בגוף הדבר הזה דבתרי ותרי אפילו היכא דהכחשה הוא בגוף הדבר כגון הכא דבכה"ג אמרינן דצריך ליתן לו עכ"פ חבית יין ולא דמי לעד נגד עד עדיין הי' בספק אצלי אם לא דמי זה לעד גבי עד והרבה צ"ע בזה. ואחר העיון ראיתי כי כן כתוב ג"כ במהרש"א דבתו"ת לא אמרינן דנתבטלה עדותן ורק דאין אנו יודעין למי להאמין וא"כ עכ"פ נוטל כפחות שבשניהם. דהנה בב"ב (דף נ"ו ע"ב) אר"י אחד אומר אכלה חטין ואחד אומר אכלה שעורין ה"ז חזקה מתקיף לה ר"נ אלא מעתה אחד אומר אכלה ראשונה שלישית וחמישית ואחד אומר אכלה שניה רביעית וששית ה"נ דהוי חזקה כו' ועיין ברשב"ם ותוס' שם ד"ה אלא מעתה ובמהרש"א שם כתב וז"ל אבל בשנים אומרים אכלה אב"ג ובד"ו הניחה בורה כו' וב' אומרים לא כי כו' אע"ג דמכחשי אהדדי הוי חזקה דלעדות אחת עדות הב' כתות בטלות דלא ידעינן הי מינייהו דמשקרי אבל הכא אע"ג דכת אחת ודאי משקרא מתקיימת החזקה בכת השניה ולפירשב"ם יש להסתפק בזה בב' כיתות שאמרו בדילוג ודוק עכ"ל המהרש"א והרי מפורש בהדיא במהרש"א דבשני כיתי עדים המכחישים זא"ז, לא נתבטלה עדותן לגמרי ורק שאין אנו יודעין למי להאמין וא"כ נוטל עכ"פ כפחות שבשניהם ודוק:

ד אולם באמת מצינו בזה פלוגתא דרבוותא הראשונים בהא דאיתא במס' קידושין (דף ס"ה ע"ב) מתיב רב אחדבוי בר אמי שנים שבאו ממדה"י ואשה עמהם וחבילה עמהם ז"א זו אשתי וזה עבדי וזו חבילתי וז"א כו' ואשה אומרת אלו שני עבדי וחבילה שלי צריכה ב' גיטין וגובה כתובתה מן החבילה כו' ה"ד אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי מי מציא אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי אלא לאו בע"א כו' כל הסוגיא וכתב הרשב"א בד"ה ה"ד וז"ל פירשו הראב"ד והרב אב ב"ד ז"ל בשאינן מכחישין אלו את אלו אלא אלו מעידין שנתקדשה לזה ואלו מעידין שנתקדשה לזה ואינן מעידין על זמן ידוע ואפשר שנתקדשה לשניהם בזא"ז גרש זה ונשא זה אבל אם היו מכחישין אלו את אלו לא היתה צריכה גט מאחד מהן שאין כאן עדים ותמיהא לי דהא אפילו במכחישין אלו את אלו הויא לה כב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה דאמרינן בפרק האשה שנתארמלה ה"ז לא תנשא וכאן נמי זיל לגבי האי והו"ל כב' אומרים נתקדשה לו וב' אומרים לא נתקדשה וכן נמי לגבי אידך ועוד דהא קיי"ל בשני כיתי עדים המכחישים זא"ז דזו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה והילכך הכא ודאי חדא מינייהו מהימני ולחד מהני ודאי נתקדשה וכיון שכן ע"כ צריכה גט משניהם ואפילו נשאת תצא דלא אמרו לא תצא אלא בקידושי אחד כו' ומ"מ התם נמי צריכה גט ואפילו למ"ד תו"ת ספיקא דרבנן כו' ומסתברא דאפילו במכחישים עכ"ל הטהור והרי מבואר שיטת הראב"ד והרב אב ב"ד ז"ל דכל דאיכא תרי כיתי עדים המכחישים זא"ז לא מהני עדותן כלל ומשום דמשקרי וכעדי פסולים הם כל הב' כיתות ולשיטת הרשב"א לא הוי עדים פסולים ורק דאין אנו יודעין לאיזה כת להאמין ויש ספק לב"ד איזה כת אומרת אמת ואיזה שקר אבל כל שיוצא לנו איזה דבר משני הכיתות הללו דהיינו שלפי עדותן של שני הכתות הללו יוצא דבר אחד שכולם מודים בזה שפיר מהני עדותן של העדים לחייבו בזה ולא אמרינן דהואיל דהכחישו העדים את הכת השניה והוי נתבטלה העדות לגמרי רק דבתרי כתי עדים המכחישים זא"ז לא נתבטלה העדות ורק שאין אנו יודעין למי להאמין וא"כ אם איכא דבר אחד היוצא מעדותן של שני הכיתות אשר בזה ודאי חייב שפיר צריך לשלם והוא כסברתי שכתבתי וכעין דברי המהרש"א ומדברי המהרש"א מוכח עוד יותר כנראה למעיין היטב בזה וקצרתי מאד בזה וסמכתי על המעיין היטב:

והנה זכיתי בעזה"י לקנות ספר הנחמד דברי אמת להגאון מו"ה יצחק בכר דוד ז"ל ובראיה ראשונה שראיתי בדבריו מן השמים אנהירונהו לעיני כי פתחתי עתה הספר הנ"ל וראיתי שם בענין תו"ת האריך והרחיב הדיבור באסתפקתא זו שנסתפקתי בענין תו"ת המכחישים זא"ז והאריך שם בביאור הסוגיא דמסכת נזיר (דף כ) בהא דאמר רב במונה כו' והביא דברי הירושלמי דמסכת יבמות פ' האשה שהלכה ודמסכת נזיר ודמסכת סנהדרין פ' היו בודקין ומפרש שם דפליגי בהאי סברא רב ור"י דרב סובר דבתו"ת לא נתבטל עדותן ואפי' היכא דלא שייכא האי סברא דבכלל מאתים מנה ור' יוחנן חולק בזה יעו"ש שהאריך לבאר כל חמירא בזה והראה כחו ורב אונו בפלפולו ובקיאותו הרבה. ועיין בשו"ת נוב"י מהדו"ק חאהע"ז סי' מ"ו מ"ש לפרש שם בדברי הירושלמי והביא דברי הפ"מ והרבה י"ל בדבר הזה אולם אין כאן עיקר מקומו ואולי יזכני ה' בזמ"א לברר הדבר:

שוב ראיתי בספר המקנה על מסכת קידושין שם (ס"ה ע"ב) על ד"ה ותסברא שהעיר ג"כ בזה וכתב כן בפשיטות דבתו"ת המכחישים זא"ז כת אחת אומרת חבית שמן וכת שניה מכחשת אותן ואומרת חבית יין דבודאי צריך ליתן חבית יין עכ"פ יעו"ש שמדייק כן מסוגית הש"ס דמסכת סנהדרין כמו שהוכחתי ג"כ והביא ג"כ הא דש"ע אהע"ז סי' י"ז בע"א אומר מת וע"א אומר נהרג ולא העיר כלל במה שהבאתי יעוש"ה בזה. ועיין לקמן בפרק מרובה על (דף ע"ג ע"ב) בסוגיא דמיפך והזמה [אק"ו אק"א] מ"ש שם עוד בענין זה. שוב ראיתי ג"כ בספר דברי חיים להגאון מוהרי"א ז"ל בחלק חו"מ הל' עדות נסתפק ג"כ בזה והביא דברי המהרש"א והנוב"י והירושלמי הנ"ל יעוש"ה בדבריו:

ה והנה ע"פ הצעה זו נוכל ליישב היטב קושית השמ"ק והראשונים הנ"ל דנוכל לומר שפיר דמתני' וכל הסוגי' אתיא אפי' למ"ד פ"נ קנסא ולא תיקשי דהא אם הניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר קטן הזיק הואיל דמיירי דליכא עדים דהא קתני במתני' המע"ה וא"כ הא אפילו אם המזיק מודה ג"כ מיפטר דהא הוה מודה בקנס ולפי האמור א"ש דנוכל לומר דמיירי דאיכא תרי כיתי עדים המכחישים זא"ז דהניזק אומר דגדול הזיק ואיכא שני עדים המעידים כדבריו והמזיק אומר קטן הזיק ואיכא שני עדים המעידים כדבריו ומכחישים לעדים הראשונים וא"כ דאיכא תו"ת המכחישים זא"ז וע"ז קתני המע"ה והיינו שהניזק יביא עדים להזים ולפסול העדים המעידים כדברי המזיק וכן בתם ומועד ג"כ מיירי בכה"ג והמע"ה ג"כ הוה הפי' כן שהניזק יביא עדים אחרים שיזומו לעדים הללו שהביא המזיק וע"ז אזלא סוגית הש"ס דארחב"א דמתני' דלא כסומכוס ואפילו בברי וברי סובר סומכוס דיחלוקו ומתקיף לה ר"פ מדרישא בברי וברי סיפא נמי בו"ב אימא סיפא היה אחד גדול ואחד קטן ניזק אומר גדול הזיק כו' המע"ה הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק נימא תיהוי תיובתא דרב"נ דארב"נ ט"ח והל"ב פטור הוה הפי' מטעם הודאה או מטעם מחילה וא"כ אפילו בדאיכא עדים ג"כ שייך מחילה והודאה. וגם אולי יש לדחוק ולומר דגם לפי' הרמ"ה דטענת משטה ג"כ שייך בכה"ג הואיל דאיכא עדים תרי כיתי המכחישים זא"ז אולי גם בכה"ג שייך משטה הואיל דראה ב' כיתי עדים המכחישים זא"ז וסבר דעדותן בטלה תו יכול לטעון כן דהיה סבור כן והשטה בו וצ"ע בזה. אולם לטענה דהודאה ומחילה א"ש יותר ודוק: ולפי האמור ל"ק כלל דהא בכה"ג היכא דאיכא תרי כתי עדים שכת אומרת כדברי הניזק וכת שנייה מכחשת אותן ואומרת כדברי המזיק וא"כ איכא תו"ת. והנה לשיטת הפוסקים הראשונים הסוברים דבתו"ת המכחישים זא"ז לא אמרינן דנתבטלה עדותן ואפילו אם לא שייך טעמא דיש בכלל מאתים מנה אפ"ה לא נתבטלה עדותן לגמרי ודנין ע"פ העדים הללו ורק דלא ידעינן על איזה כת לסמוך על עדותן ומש"ה דנין ע"פ עדותם כפחות שבשניהם וא"כ הרי חייב המזיק לשלם עכ"פ כדברי העדים המעידים שקטן הזיק וכן אם הוא בין מועד לתם שהניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר תם הזיק מחויב לשלם עכ"פ כמו שאמרו העדים שהתם הזיק ושפיר נוכל לדון ע"פ העדים ולא הוה זה כמודה בקנס הואיל דאנו דנין ע"פ עדותן של העדים ומיושב שפיר קושית השמ"ק והראשונים דהא הוה מודה בקנס הואיל דמיירי דליכא עדים דנוכל לפרש דמיירי בכה"ג דאיכא תו"ת המכחישין זא"ז ודוק היטב בזה: והראב"ד ז"ל דלא ניחא לי' בתירוץ זה ולאוקמי למתני' בכה"ג כגון דאיכא תו"ת המכחישים זא"ז משום דאזיל לשיטתו דסובר דבתו"ת המכחישים זא"ז בגוף הדבר כגון זאת אומרת חבית שמן וכת שניה מכחשת להו ואומרת חבית יין דבכה"ג אמרינן דנתבטל עדותן לגמרי כמו בחד לגבי חד ומש"ה לא מצי לתרץ דמיירי בכה"ג דהא גם בכה"ג שתו"ת מכחישין זא"ז אמרינן ג"כ דנתבטלה עדותן ואין דנין כלל ע"פ עדותן וא"כ ליכא סהדי כלל ואכתי הוה מודה בקנס ושפיר הקשה דהא אף אם יודה יפטר והבן בזה: (ו) אולם אכתי יש לדון בזה דהא הואיל דתם אינו משתלם אלא מגופו וא"כ אכתי לא מהני כלל מה שהב"ד יפסקו ע"פ העדים הללו שמכחישין תרי לתרי וא"כ אכתי הוה כאילו ליכא עדים כלל וא"כ אכתי הוה מודה בקנס ואכתי קשה קושית השמ"ק הנ"ל:

אולם שבתי וראיתי די"ל בזה דהא פסקינן כרבינא בב"ק (דף מ"א ע"א) רבינא אמר במכירין את בעל השור ואין מכירין את השור מאי הי"ל למיעבד משום דאמרי ליה תורא נגחנא אית לך בבקרך איבעי לך נטורי כולי בקרך. וכ"פ הרמב"ם בפ"י מהל' נזקי ממון ה"ג יעוש"ה וא"כ אכתי מהני העדאת עדים הללו והב"ד פוסקין ע"פ עדים הללו וא"כ לא הוה מודה בקנס דהא הב"ד צריכין לפסוק שמחויב לשמור כל העדר וחל הפסק ב"ד ממילא על החיוב תשלומין ג"כ ודוק:

אמנם אכתי י"ל דהא הואיל דתם אינו משתלם אלא מגופו וא"כ נהי דבאמת חייב המזיק לשלם עכ"פ מן הקטן מ"מ הא הניזק טוען שהגדול הזיק וא"כ איך יגבה מן הקטן בשלמא על תם ומועד א"ש הואיל דלפי דברי הניזק שהמועד הזיק וא"כ כל נכסיו משועבדים לניזק דהא מועד משלם מן העלי' וא"כ שפיר גובה עכ"פ מן התם משא"כ בגדול וקטן דשניהם תמים וא"כ איך יגבה הניזק כדברי המזיק מן התם הלא לפי דברי הניזק לא יוכל לגבות כלל מן הקטן ולכאורה י"ל בזה טובא:

ז אולם לפי מה שביארתי לעיל [או"ל] דעיקר קושית הש"ס הוא רק מהאי בבא דתם ומועד א"ש דבאמת נוכל לומר דבהאי בבא דגדול וקטן דקתני המע"ה הוה הפי' דניזק צריך להביא ראיה שהוא כדבריו. והנה לפי מה שביארתי דמיירי דאיכא תו"ת צריך הניזק להביא ראיה הוה הפי' דצריך להביא ראיה לפסול העדים שמעידים כדברי המזיק ואי לא מייתי הניזק ראיה לפסול העדים של המזיק באמת לא שקיל כלום וכקושית התוס' באמת שהקשו בד"ה הא לא מייתי ראיה וא"ת דילמא הא לא מייתי ראיה לא שקיל כלום ורק דעיקר הקושיא הוא מאידך בבא דתם ומועד דבזה לא נוכל לפרש דהמע"ה דאי לא מייתי ראיה לא שקיל כלום דא"כ הי"ל להתנא דמתני' לבאר דין זה ולפרש בהדיא וע"כ מדסתם תנא וקתני המע"ה משמע דאי לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק והוה קושיא לרב"נ דאמר ט"ח והל"ב פטור וממתני' מוכח דחייב וכמו שביארתי לעיל [שם] וא"כ שפיר מיושב הקושיא הנ"ל שהקשה דהא הוה מודה בקנס דהא מיירי בתם. ולפי האמור מיושב שפיר דמיירי בתו"ת ושפיר יוכל לגבות מן התם כדאמר מזיק עכ"פ ודוק: מיהו שבתי וראיתי כי גם זה א"ש דאפילו באחד גדול ואחד קטן ג"כ גובה עכ"פ מן הקטן אפילו בששניהם תמין והם מחולקין בטענותיהם שהניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר קטן הזיק שפיר גובה מן הקטן ואע"ג דתם אינו משתלם אלא מגופו דהא באמת זה הוא קושית הש"ס בסוף הפרק היו שניהם של איש אחד שניהם חייבים א"ל רבא מפרזקא לר"א ש"מ שוורים תמים שהזיקו רצה מזה גובה רצה מזה גובה ומסיק הש"ס אלא לעולם בתמין ור"ע הוא דאמר שותפין נינהו וטעמא דאתנייהו לתרווייהו דלא מצי מדחי ליה אבל ליתנייהו לתרווייהו מצי א"ל זיל אייתי ראיה דהאי תורא אזקך ואשלם לך. ועיין ברש"י ד"ה אלא לעולם בתמין והאי דקתני שניהם לאו כדקאמרת דמאיזה שירצה יגבה אלא הא קמ"ל דכ"ז ששניהם בפנינו גובה אבל אבד האחר אינו גובה ועיין בתוס' שם ד"ה ש"מ ובד"ה ור"ע הוא מ"ש בזה. וא"כ ה"נ שפיר גובה מן הקטן עכ"פ דהא אחד משני השוורים מגיע לניזק וא"כ שפיר מיירי באיכא תרי כיתי עדים המכחישים זא"ז ואפ"ה גובה עכ"פ מן הקטן ודוק היטב כי קצרתי במובן:

ח והנה ע"פ ההצעה זו מיושב שפיר קושית הפ"י על רישא דמתני' שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק ז"א שורך הזיק וז"א ל"כ אלא בסלע לקה המע"ה והקשה הפ"י דהיכי משכחת להאי דינא דמתני' כיון דע"כ בדליכא עדים איירי מדטעין המזיק ל"כ אלא בסלע לקה וא"כ מאי אריא דטעין בסלע לקה אפילו מודה לו ששורו הזיקו אפ"ה פטור מטעם דמודה בקנס פטור וכ"ש כיון דכפר מסתמא קושטא קאמר דאל"כ הי' לו להודות ומה"ט קשה ג"כ אהא דקאמר בשמעתין חולקין עליו חביריו על סומכוס משמע דלסומכוס בכה"ג הוי ממון המוטל בספק וחולקין והיכי משכחת לה דאטו בשופטני עסקינן שיכפור כדי להתחייב ויותר נוח לו להודות ולפטור ועוד דלישנא דמתני' גופא קשיא דתני טעמא דהמע"ה וא"כ משמע להדיא דהיכא דהניזק מוחזק כגון שתפס שלא בעדים נאמן בטענתו כו' והלא מודה בקנס הוא יעוש"ה בפ"י שהאריך הרבה בזה. ובאמת עיקר הקושיא הוא כקושית הראשונים הנ"ל. ולפי האמור מיושב הכל דנוכל לומר דרישא דמתני' מיירי ג"כ בתו"ת ששני עדים אומרים ששורו הזיק ושני עדים אחרים מכחישים אותם ואומרים בסלע לקה ואם היה המזיק מודה היה חייב שהרי פוסל לעדים המכחישים והרי הוא מקיים דברי העדים האומרים ששורו הזיק ולא מיקרי בכה"ג מודה בקנס והא דקתני המע"ה הוה ג"כ הפי' שיביא עדים לפסול העדים האומרים שבסלע לקה והרבה י"ל בזה. אחז"ר ראיתי במהרש"א ר"פ שור שנגח את הפרה (דף מ"ו ע"א) בתוד"ה דאפילו ניזק שכ' שם דבגמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הרגו מ"מ היכא דהמזיק מודה אנן סהדי דכן הוא ולא מיקרי מודה בקנס כו' והוא כעין סברתי שכתבתי כאן וכתב עוד שם המהרש"א דבהא דסו"פ המניח בשור שהיה רודף כו' בסלע לקה המע"ה משמע דאם הוה מודה לא מיפטר משום מודה בקנס מה"ט שכתבנו כיון דאיכא סהדי דרדף כו' והרי הוא כקושית הפ"י הנ"ל ומתרץ לה המהרש"א ז"ל וי"ל בזה. ועיין לקמן בפ' הפרה על (דף מ"ו ע"א) [או"א[מ"ש בדברי המהרש"א הנ"ל:

[לב] (א) שם בגמ' לימא תיהוי תיובתא דרב"נ דאמר טענו חטין והודה לו בשעורין פטור כו' כל הסוגיא. והנה שיטת רש"י ז"ל דהוא מטעם מחילה דהוי כאילו מחל לו השעורים. והנה בכאן מפורסמת הקושיא דלשיטת רש"י דהוא מטעם מחילה א"כ מאי פריך הש"ס לרב"נ ממתני' הלא הכא במתני' איירי בקנס דלמ"ד פ"נ קנסא וא"כ הלא לא מהני מחילה בקנס לשיטת הירושלמי במס' כתובות פ"ג מובא בתוס' במס' כתובות (דף כ"ט ע"א) בד"ה ועל וז"ל ולמאי דאמר בירושלמי דמפותה אינו פטור אלא מבושת ופגם אבל קנס אינה יכולה למחול א"ש ומיהו בש"ס דידן משמע דאין לה אפילו קנס דמוקי הא דאילו הן הלוקין לקמן בגמ' (דף ל"ב) ביתומה ומפותה שאין לה קנס עכ"ל. וא"כ מאי פריך הש"ס ממתני' לרב"נ ועיין בקצה"ח סי' פ"ח סקי"א ועיין בסוף ספר המקנה שהביא חידושים מבנו הרב המנוח מו"ה מאיר יעקב ז"ל בקונטרסו על סוגיא דידן הקשה ג"כ קושיא זו יעוש"ה. והנה הקצה"ח תלה בה כיפי דאפילו לש"ס דילן דקנס יכול למחול וכמ"ש התוס' ר"פ אלו נערות ג"כ קשה דהא כבר כתב הרמב"ן לפי שמשעת ביאה הוא מתחייב וכיון דמרצונה נעשה הוי כאומר קרע שיראין שלי והפטר ועיין בר"נ פא"נ אבל הכא לא שייך טעם זה כיון דהנזק כבר נעשה. וכתב הקצה"ח לתרץ דשאני קנס דפ"נ הואיל דלר"ע יכול הניזק למוכרו לשור המזיק והרי הוא שלו משעת הנזק תיכף וא"כ יכול למחול ג"כ אלא שחזר והקשה לפי מה שהעלה הקצה"ח בסי' ת"ז בשיטת הרמב"ם וש"ע דקודם העמדה בדין גם לר"ע א"י למוכרו ולהקדישו והא דאמרו הקדישו ניזק א"ב היינו לאחר העמדה בדין א"כ הדרא קושיא לדוכתה וכתב לתרץ עפי"ד הר"ן שכתב דמש"ה סובר הש"ס דילן ביתומה ומפותה דאינו משלם קנס הוא משום דזה דומה לכותב לארוסתו דו"ד אין לי בנכסיך דאם מתה אינה יורשה דנחלה הבאה לאדם ממק"א מתנה עלי' שלא יירשנה ע"ש וא"כ ה"נ כיון דלא תבעו סילק נפשו וסילוק מהני בקנס קודם העמדה בדין עכ"ד הקצה"ח. והנה לפי הנראה מדברי הקצה"ח בתי' השני משמע דרצה לתרץ קצת אף לפי"ד הירושלמי דלש"ס דילן ל"ק כלל בפשיטות דהא גם בקנס מהני מחילה ובאמת מ"ש הקצה"ח עפי"ד הר"ן לתרץ הקושיא הלא דברי הר"ן ז"ל הם רק לש"ס דילן ולא לפי"ד הירושלמי. ועיין בקרבן עדה על ירושלמי כתובות על מתני' ה"ז מ"ש בענין סילוק יעוש"ה ויש לפלפל הרבה בדבריו:

והנה בעיקר הקושיא הנ"ל באמת לפמ"ש התוס' דהירושלמי פליג עם ש"ס דילן א"כ ל"ק כלל וכמש"ל. אולם לפמ"ש הרב הגאון המנוח המפורסם מו"ה בעריש נכד הגאון בעל פ"י בכתובות בהקדמה שפלפל הרבה בדברי התוס' שכתבו דהירושלמי חולק עם ש"ס דילן והוא ז"ל העלה דהירושלמי לא פליג עם ש"ס דילן דגם לש"ס דילן הוה הדין דקנס אינו יכול למחול והוכיח זה מתוס' יבמות (נ"ט) ד"ה אלא יעוש"ה במ"ש עוד שם בזה להשוות שיטת הירושלמי עם שיטת הש"ס דילן דגם הש"ס דילן סובר דקנס לא מהני מחילה גבי'. ועכ"פ אם נימא דגם לש"ס דילן אמרינן דקנס לא מהני מחילה גבי' א"כ תיקשי קושית הקצה"ח הנ"ל ביתר שאת ויתר עז:

ב והנלע"ד ליישב קושיא הנ"ל ע"פ מ"ש התוס' במס' ב"ק (דף ע"ב ע"א) ד"ה סיפא באה"ד וז"ל והקשה ריב"א דבריש נערה (דף מ"ב) אמרינן כי קאמרינן ממונא הוי להורישו לבניו בשאר קנסות והתם הוה הפי' משום שעמד בדין אבל לא עמד בדין משמע כולא שמעתא דלא מצי להוריש וי"ל דרבא ור"נ דהכא לית להו סוגיא דהתם דס"ל דיכול להוריש בשאר קנסות אע"ג שלא עמד בדין דנהי דקנס של אונס ופיתוי אין יכול להוריש בשום ענין כדקתני במתני' דהתם היינו משום דאותו דבר שקנס יוצא ממנו דהיינו הבת אין יכול להורישו לבניו כדאמרינן התם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם אבל ממון דהכא שהכפל דו"ה יוצאין ממנו היינו הבהמה הוא מוריש לבניו לפיכך זה הקנס מוריש לבניו עכ"ל. וא"כ נוכל לומר האי סברא ג"כ הכא דהא דאינו יכול למחול קנס היינו דוקא אם הקנס בא מכח דבר שאינו יכול ליתן במתנה ולמחול אותו דבר כגון קנס דאונס ומפותה דהואיל דאין האב יכול למחול וליתן במתנה את בתו לקנס וכן היא עצמה אינה יכולה ליתן א"ע במתנה לקנס ומש"ה אינה יכולה למחול הקנס הזה ולא חל המחילה משא"כ בקנס הבא מכח איזה דבר אשר אם ירצה יוכל ליתן במתנה אותו דבר בכה"ג בודאי דמהני מחילה לקנס דלא עדיף הקנס מכח אותו דבר הבא מכחו וא"כ מש"ה הכא גבי קנס דפ"נ שפיר חל מחילה הואיל דאם ירצה יוכל ליתן במתנה השור עצמו שניזק וא"כ שפיר יכול למחול גם הקנס ולפ"ז גם כפל דו"ה ג"כ מהני ביה מחילה ודוק וא"כ ל"ק כלל קושית הקצה"ח הנ"ל:

עוד היה נלע"ד ליישב קושיא הנ"ל די"ל דגבי קנס דלא מהני מחילה הוא דוקא בקנס שבא ע"י עבירה שעשה שקנסתו תורה משא"כ בקנס דפ"נ נהי דרחמנא קנסי' משום דלא נטרי' לתורא מ"מ לא מיקרי שעבר עבירה ומש"ה הכא גבי קנס דפ"נ שפיר מהני מחילה ול"ק קושית הקצה"ח. ולפ"ז יצא לנו דבר חדש דגבי תשלומי כפל דו"ה דג"כ עשה איסורא שפיר אמרינן דלא מהני מחילה גבי' ועדיין צריך ראי' לזה:

ג והנה האו"ת בסי' פ"ח סי"ב סק"ו כתב בטוען הפקדתי בידך חיטין וזה משיב פקדון שעורין דלא שייך טעמא דמחיל כיון דידוע שהשעורין בעין וכל היכא דאיתא ברשותא דמרי' איתא א"כ לא מהני לשון מחילה רק דוקא לשון מתנה וזה אינו בלשון שיהיה כאומר אני נותן לך כו' יעו"ש. והנה הסברא הנ"ל הוא משים דבחפץ לא שייך לשון מחילה ועיין בח"מ סי' רמ"א ס"ב בהג"ה וז"ל ולשון מחילה אינו שייך אלא במעות שחייב לו אבל אם היה לו חפץ ביד חבירו וא"ל מחול לך לא אמר כלום ועיין בח"מ סי' ע"ג בסמ"ע ס"ק מ"ט ועיין בט"ז שם סי' ע"ג הבא לפדות משכונו שביד שמעון וא"ל כבר מחלת לי אין בדבריו כלום משום דבאדם שחייב לחבירו מעות שייך לשון מחילה אבל כשיש לו ביד חבירו חפץ לא שייך לשון מחילה אלא לשון מתנה והביא דברי הסמ"ע יעוש"ה בדבריו:

והנה באמת י"ל לכאורה בדברי האו"ת דהא הכא בתמין איירי וא"כ דאינו משתלם אלא מגופו וא"כ נימא ג"כ בזה דדומה לאומר יש לי בידך פקדון חטים והוא משיב לו שעורים יש לך בידי הפקדון וא"כ מאי פריך הש"ס מינה תיובתא לרב"נ וראיתי באו"ת שם סק"ו שהעיר בזה וכתב דדוקא היכא דכבר הודה לו בו המזיק או יש עדים א"כ הרי בידו להביאו כל שעה ולמוכרו ולכך חצי השור מוחלט לו וכמ"ש תוס' ר"פ שור שנגח דו"ה בד"ה שור דהואיל דיש בידו להביאו לאלתר זכה בשמירתו ע"ש אבל כל כמה דאין לו עדים ועדיין לא הודה הנתבע א"כ איך יהי' השור מוחלט לו הא עדיין יכול המזיק לכפור בו ולומר כי בסלע לקה וא"כ בכה"ג פשיטא דעדיין לא מיקרי כגבוי ואין עדיין מוחלט לו כו' יעוש"ה בדבריו שהאריך בזה: והנה באמת י"ל בדברי האו"ת דהא כפי המבואר בתוס' לעיל (דף ל"ג ע"א) בד"ה הקדישו ניזק א"ב וכפי אשר ביארתי לעיל (אות כ"ג] דברי הרמב"ם וה והראב"ד כולם סבירא להו דלר"ע דסובר שותפי נינהו תיכף משעת הנזק הוה שור המזיק של הניזק וא"כ אף שעדיין לא הודה המזיק כלל ג"כ הרי הוה השור המזיק של הניזק וא"כ תו מוכח מסוגיא דידן דאפילו באומר יש לי בידך פקדון חטים והוא משיב לו יש לך בידי פקדון שעורים ואפ"ה פריך הש"ס מינה לרב"נ דסובר ט"ח והל"ב פטור אלמא דגם בכה"ג מיחשב כמו טענו חטין והודה לו בשעורין ולכאורה י"ל בזה, וא"כ לפ"ז היה נראה להלכה דגם בטענו חטים פקדון אמרינן טענו חטים והוא הודה לו בשעורים פטור:

ד והנה ראיתי בקצה"ח סי' פ"ח ס"ק י"ג הביא דברי האו"ת הנ"ל וכ' עליו וז"ל וליתי' דהא אשכחן בפרק חזקת הבתים גבי חזקה דשלש שנים עד תלת שנין לא קפיד טפי קפיד ומדשתיק מחיל אע"ג דבקרקע ודאי לא מהני אלא לשון מתנה אלא ודאי כל ששתק בדעתו ליתנו לו והיכא דהוא חוב מוחלו לו והיכא דהוא דבר מסוים נותנו לו ודוקא אומר בפירוש לשון מחילה בדבר המסוים לא מהני אבל סתמא מאי דמוכח משתיקתו נעשה כלשון מתנה ונמי כלשון מחילה היכא דשייך וז"ב ופשוט עכ"ל. ודבר ה' אמת בפיו כי לענד"נ להביא ראיה ברורה לדבריו מהא דאיתא במס' ב"מ (דף כ"ו ע"ב) איכא דאמרי אמר רבא אע"ג דלית ביה אלא שוה שתי פרוטות חייב להחזיר מ"ט אימר שותפי נינהו וחד מינייהו אחולי אחלי למנתי' גבי חברי'. ובחידושי למס' ב"מ (דף כ"ו) שם העירותי בזה דהא גבי חפץ לא שייך מחילה וכמבואר בח"מ סי' רמ"א ס"ב ברמ"א דלשון מחילה אינו שייך אלא במעות אבל לא גבי חפץ והתם נקיט הלשון שוה שתי פרוטות משמע דהוא דוקא חפץ ששוה שני פרוטות ולפ"ד הקצה"ח הנ"ל א"ש דלשון מחילה הוא לאו דוקא והכוונה הוא לשון מתנה דהיינו לשון המועיל:

ה והנה הקצה"ח כתב עוד שם וז"ל מיהו אם הפקדון עומד ברשות אחר לא מיפטר כיון דלא זכה בו כל שעומד ברשות אחר כו' יעוש"ה בדבריו ודבריו מסתברין למאוד להלכה:

אולם אכתי י"ל קצת בדבריו לפ"ד הרשב"ם במס' ב"ב (דף פ"ה) דחצר הנפקד נקנה למפקיד במקום שהפקדון מונח. ועיין במוהרי"ט סי' ס"ה ח"א ובט"ז בחו"מ סי' קפ"ט וכבר האריכו בביאור דבריו וגם אנכי הארכתי בזה בכמ"ד א"כ אפילו אם הפקדון מונח ברשות הנפקד ממש ג"כ הרי הוא כאילו מונח ברשות המפקיד ועדיף יותר מאילו עומד הפקדון ברשות אחר וא"כ אמאי מהני מחילה בכה"ג היכא דטוענו פקדון חטים והוא מודה לו בפקדון שעורים דאמרינן דפטור משעורים ודלא כאו"ת ואמאי מהני בזה מחילה או מתנה דאיזה קנין עשה בזה וגם דזה גרע יותר מאילו מונח הפקדון ברשות אחר שאינו של הנפקד ולכאורה י"ל בזה:

מיהו לפי מה שכבר הארכתי בענין זה במק"א וכתבתי דנהי דהחצר של הנפקד מקום שהפקדון מונח הוא של המפקיד ואפילו בייחד לו מקום דבכה"ג בודאי הוה המקום קנוי להמפקיד כ"ז שהפקדון מונח שם מ"מ שפיר יכול להקנות זה הפקדון עצמו להנפקד והארכתי בענין זה ע"ד המוהרי"ט וגם במה שהאריך בזה הקצה"ח סי' קפ"ט סק"א א"כ יש ליישב קצת זה:

תוכן העניינים

אמרי הצבי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה