אור ברסלב

אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר

דף לד.

דף לג.

[כג] (א) דף לד ע"א ת"ר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים כו' אמר מר שבח מזיק נותן כשעת הנזק מני ר"י היא דאמר ב"ח הוא כו' אימא סיפא כחש כשעת העמדה בדין אתאן לר"ע דאמר שותפי נינהו רישא ר"י וסיפא ר"ע לא כולה ר"ע היא והב"ע כשפיטמו כו' כל הסוגיא. והנה לכאורה יש להקשות מסוגיא זו לשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' נזקי ממון ה"ו וכפי פי' ה"ה בדבריו הוא דהא דסובר ר"ע שותפי נינהו הוא דוקא לאחר העמדה בדין אבל קודם העב"ד עדיין לא הוי הניזק שותף הבאתיו לעיל [אי"ח] א"כ קשה דמאי פריך הש"ס דהא דקתני בברייתא שבח מזיק נותן לו כשעת הנזק מני ר"י היא כו' הא קודם העמדה בדין גם ר"ע סובר דב"ח הוא ועיקר פלוגתייהו דר"י ור"ע הוא רק לאחר העמדה בדין. ועוד י"ל בהא דקאמר הש"ס עוד אימא סיפא כחש כשעת העמדה בדין אתאן לר"ע כו' והלא לשיטת הרמב"ם ז"ל אמאי באמת נותן לו רק כשעת העמדה בדין. ולא ראיתי למי שיתעורר מסוגיא זו על הרמב"ם ז"ל:

והנה לכאורה רציתי לומר דמסוגיא זו יש ראיה לדברי שכתבתי לעיל בסוגיין [אות י"ט] בפי' דברי הרמב"ם ז"ל דהא דכתב הרמב"ם דגם לר"ע דסובר שותפי נינהו הוא דוקא לאחר העמדה בדין וכתבתי בזה דלאחר העמדה בדין אז הוה למפרע של הניזק תיכף משעת הנזק וביארתי בזה שיטת הרמב"ם ז"ל ועפ"ז א"ש גם סוגיא זו דהא הכא אנו דנין לאחר גמ"ד כמה יש לו לניזק זכות בהשור ובזה שפיר פריך הש"ס רישא דקתני שבח מזיק נותן כשעת הנזק והיינו דשבח מזיק קודם העמדה בדין ואח"כ נגמר הדין והב"ד דנין כמה יש להניזק זכות בו וקאמר נותן כשעת הנזק וע"ז שפיר פריך הש"ס מני ר"י היא דאמר ב"ח הוא אימא סיפא כחש כשעת העמדה בדין אתאן לר"ע דאמר שותפי נינהו כו' דהא עתה אנו דנין ג"כ רק לאחר גמ"ד וא"כ הרי למפרע משעת הנזק הוא של הניזק ומש"ה אם כחש הוא לניזק לא מיבעיא אם אין השור המזיק שוה יותר מח"נ תיכף בשעת נגיחה כגון שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים פשיטא דכיחש לניזק דהא תם אינו משתלם רק מגופו אלא אפילו שור שוה מאתים נגח שור שוה מאתים דיש למזיק עדיין חצי השור וכיחש המזיק שאינו שוה רק מנה ג"כ הוה הדין לר"ע דגם הניזק מפסיד ואינו נוטל רק נ' זוז דהא למפרע הוא שלו תיכף משעת נגיחה והיינו לאחר שנגמר הדין נעשה למפרע של הניזק וא"כ גם מחלקו של הניזק כיחש וזה הוא דוקא לר"ע דסובר שותפי נינהו אבל לר"י דסובר ב"ח הוא אין הניזק מפסיד כלל מחלקו וזה הוא הנ"מ בין ר"י לר"ע וזה הוא כוונת התוס' ג"כ לעיל (ל"ג ע"א) ד"ה הקדישו ניזק במ"ש וכן אם כיחש המזיק אבל עכ"פ לפי האמור מיושב שפיר קושיא הנ"ל שהקשיתי ודוק היטב בזה. ועיין לקמן בפרקין [ל"ב אק"ג] מ"ש בזה:

ב והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ז מהל' נ"מ הי"ב השביח המזיק בשעת העמדה בדין אם מחמת שפטמו שבח אינו משתלם ממנו אלא מה שהיה שוה בשעה שהזיק ואם מחמת עצמו השביח משתלם ח"נ ממנו כולו כשעת העמדה בדין עכ"ל. והנה הרמב"ם פוסק כמו דמתרץ ר"פ רישא משכחת לה בין שפיטמה בין דשבחא ממילא כו' סיפא לא משכחת לה אלא כשפיטמו ומש"ה מחלק הרמב"ם בין שבח מחמת שפיטמו לבין השביח מחמת עצמו. והנה לכאורה י"ל בלשון הרמב"ם שכתב אם מחמת שפטמו שבח אינו משתלם ממנו אלא מה שהיה שוה בשעה שהזיק דמשמע דמיירי שקודם השבח לא היה שוה הח"נ שמגיע לניזק כגון שור שוה מנה שנגח לשור שוה שלש מאות דהוה הדין דמשלם לו ק"ן ורק שתם אינו משתלם אלא מגופו וא"צ להוסיף לו מעליה ואם פטמו ושבח ושוה עתה בשעת העמדה בדין ק"נ הוה הדין דאינו משתלם ממנו רק מנה והשבח הוא של המזיק. וע"כ צריך לפרש כן דאם היה המזיק שוה בשעת הנזק כדי תשלומי הח"נ א"כ פשיטא דא"צ להוסיף לו אפילו לר"ע דסובר שותפי נינהו הואיל דהיה השבח מחמת זה שפטמו ורק אפילו אם לא היה מגיע כל דמי המזיק כדי הח"נ כגון שור שוה מנה שנגח לשור שוה שלש מאות ואין הנבלה שוה כלום דהיה ההיזק ק"נ והמזיק אינו שוה רק מנה והשביח המזיק מחמת מה שפטמו ג"כ הוה הדין דהשבח הוא של המזיק ואין הניזק נוטל החצי ממה שהיה לו היזק דהא תם אינו משתלם רק מגופו וגם היה השבח מחמת מה שפטמו וזה לא מיקרי מגופו. וכתב עוד הרמב"ם ז"ל ואם מחמת עצמו השביח משתלם ח"נ ממנו כולו כשעת העמדה בדין דמשמע דדוקא ח"נ הוא דמשתלם אבל לא יותר וכגון שור שוה מנה שנגח שור שוה שלש מאות ואין הנבלה יפה כלום והשביח המזיק ממילא והרי הוה שוה עתה מאתים דהוה הדין דגובה הניזק ח"נ דהיינו ק"נ ולא יותר. כן נראה הפי' בדברי הרמב"ם ז"ל. והנה לכאורה י"ל דהא הואיל דר"ע סובר שותפי נינהו א"כ אם אשבח השור ממילא אמאי לא יהי' כולה שבחא דניזק בכה"ג היכא דלא היה השור המזיק שוה בשעת נגיחה יותר מן הח"נ דהא הואיל דכל השור המזיק יהיה שייך להניזק. והנה בסוגית הש"ס נוכל לפרש דבאמת הוה הדין דאם אשבח ממילא הוה כל השבח של ניזק אפילו אם השבח הוא יותר על שיעור חצי נזקו דהיינו שכל הבהמה הוא שוה עכשיו יותר משיעור ח"נ והיינו היכא דהמזיק לא היה שוה יותר בשעת נגיחה משיעור ח"נ כגון שור שוה מנה נגח שור שוה מאתים ואשבח אח"כ נוטל הניזק כל השבח ג"כ ואפילו אם השביח עתה ושוה יותר משיעור ח"נ ג"כ שייך הכל לניזק אם היה השבח ממילא והוא משום דסובר ר"ע שותפי נינהו וכמש"ל אבל בלשון הרמב"ם ז"ל א"א לפרש רק דס"ל דדוקא כנגד מה שעולה הח"נ הוא דיש חילוק, בין השביח מחמת מה שפיטמו ובין השביח ממילא דבאשבח ממילא נוטל ח"נ כשעת העב"ד אבל לא יותר ואע"ג דס"ל לר"ע דשותפי נינהו וע"כ צ"ל דהרמב"ם לשיטתו דסובר דהא דסובר ר"ע שותפי נינהו היינו דוקא לאחר העב"ד אבל קודם העב"ד לא ואפילו כשעמד בדין אח"כ דהוי שותפי היינו דוקא משעת העב"ד ונא אמרינן דהוה למפרע של הניזק כמש"ל בביאור דברי הרמב"ם וא"כ הדרא קושיא שהקשיתי לדוכתה דמאי פריך הש"ס שבח מזיק נותן כשעת הנזק מני ר"י היא כו' והלא גם לר"ע הוה רק שותף לאחר העמדה בדין וא"כ נוכל לאוקמה כר"ע ג"כ ואמאי הוצרך הש"ס לומר דיש חילוק בין אשבח מחמת מה שפיטמו לבין אשבח ממילא. וכן יקשה הא דקאמר הש"ס דסיפא דקתני כחש כשעת העמדה בדין אתאן לר"ע כו' הלא גם לר"ע הוי שותפי רק לאחר העמדה בדין ולכאורה י"ל בזה:

ג וליישב דברי הרמב"ם ז"ל התמוהים לכאורה נלע"ד בזה דשפיר י"ל הסברא שכתבתי לעיל בדבריו דסובר דאף לר"ע דסובר דשותפי נינהו היינו לאחר העמב"ד מ"מ כשעמד בדין זכה הניזק למפרע משעת נגיחה תיכף ומיד בשעת נגיחה יצא השור מרשות המזיק ורק שעדיין לא זכה בו הניזק לגמרי ורק לאחר העמב"ד אז זכה הניזק למפרע משעת נגיחה ובזה א"ש סוגית הש"ס כאן דהנה אף דאמרינן דכשנגמר הדין אח"כ הרי השור המזיק הוא למפרע של הניזק משעה שהזיק הוא דוקא על כמה שהב"ד יכולים לחייבו בשעת גמ"ד ואז אמרינן דכשנגמר הדין הרי השור המזיק הוא למפרע משעת נגיחה של הניזק אבל על יותר מחצי הנזק שאין הב"ד יכולין לחייבו בשעת העמב"ד תו לא שייך לומר דזכה בו הניזק למפרע וא"כ מש"ה אף כשהשביח השור המזיק אחר הנגיחה קודם הגמ"ד ג"כ אין להניזק זכות בהשבח רק עד כדי חצי נזקו אבל לא יותר מכדי חצי נזקו ודוקא בהשביח ממילא למסקנת הש"ס לחלק בין השביח ממילא לבין השביח מחמת שפיטמו וזה שכתב הרמב"ם לחלק דאם השביח מחמת שפיטמו המזיק אינו משתלם ממנו אלא מה שהיה שוה בשעה שהזיק דהא תם אינו משתלם רק מגופו ואם השביח ממילא משתלם ח"נ ממנו כולו כשעת העמב"ד הכוונה שמשתלם כל הח"נ אבל לא יותר כגון שור שוה מנה נגח שור שוה שלש מאות ואח"כ השביח המזיק והרי הוא שוה עתה בשעת העמב"ד מאתים גובה הניזק ח"נ דהיינו ק"נ וחמשים הוא של המזיק וזה שדקדק הרמב"ם ז"ל בלשונו הטהור משתלם ח"נ ממנו כולו כשעת העמב"ד והיינו הואיל דבשעת העמב"ד אין הב"ד יכולין לחייבו רק ח"נ דהיינו ק"נ אמרינן דכשנגמר הדין ומחויב ליתן לו ק"ן הרי הק"נ למפרע של הניזק אבל לא על יותר מכדי חצי נזקו זה לא הוי של הניזק ודוק בזה. ועיין לקמן בפרק הפרה (דף מ"ז ע"א) [או"ח] מ"ש בדברי הר"מ מסרקסטה שם עייש"ה. והא דפריך הש"ס דרישא דקתני שבח מזיק נותן כשעת הנזק מני ר"י היא כו' והלא הוה מצי הש"ס לאוקמי כולה כר"ע ור"ע דסובר שותפי נינהו היינו דוקא לאחר העמב"ד וכמו שהקשיתי לעיל אבל לפי האמור א"ש דהא כשנגמר הדין אח"ז אז למפרע הוא של הניזק תיכף משעת נגיחה אולם דוקא על הח"נ דהיינו כדי חצי נזקו וכמו שביארתי לעיל ומתני' קתני סתמא נותן לו כשעת הנזק משמע אפילו אם אינו מגיע עדיין כדי חצי נזקו כגון שור שוה מנה שנגח שור שוה שלש מאות והשביח ועתה שוה ק"ן כדי הח"נ ואפ"ה קתני נותן לו כשעת הנזק כמה שהיה שוה בשעת הנזק דהיינו מנה וע"ז קאמר הש"ס מני ר"י היא דאמר ב"ח הוא ואין השעבוד על השור המזיק רק מנה ומה שהשביח אח"כ הוא של מזיק דתם אינו משתלם אלא מגופו והיינו מה שהיה שוה בשעה שהזיק ולר"י הוה הדין כן אבל לר"ע דסובר שותפי נינהו הוה הדין דכדי חצי נזק הוה השבח של הניזק ושפיר פריך הש"ס מני ר"י היא. וכן בהא דקאמר הש"ס אימא סיפא כחש כשעת העמב"ד אתאן לר"ע דאמר שותפי נינהו א"ש ג"כ דהא למפרע נעשה של הניזק דהיינו כשנגמר הדין אח"כ אמרינן דלמפרע תיכף משעת הנגיחה היה השור המזיק של הניזק וא"כ אם כחש הרי הוא כיחש גם לניזק וכמש"ל בביאור הדברים והוצרך הש"ס לשנויי כולה כר"ע ורק דיש חילוק בין השביח ממילא לבין השביח מחמת מה שפטמו והבן בזה. ועיין לעיל (אי"ג ואי"ט] מ"ש בזה: (ד) וע"פ הצעה זו מובן היטב הטעם מדוע השמיט הרמב"ם ז"ל האי דינא דקתני בסיפא דברייתא כחש כשעת העמדה בדין דזה אתיא בודאי כר"ע וכדקאמר הש"ס אימא סיפא כחש כשעת העמב"ד אתאן לר"ע כו' ולכאורה י"ל בזה. אולם לפי האמור א"ש דהואיל דלפי מה שביארתי בכוונת הרמב"ם הוה הדין דאף לר"ע דסובר שותפי נינהו וכשנגמר הדין הוה למפרע של הניזק תיכף משעת נגיחה היינו דוקא על מה שהב"ד יכולין לחייבו בשעת גמ"ד והב"ד אין יכולין לחייבו בשעת גמ"ד רק ח"נ ולא יותר וא"כ ממילא שמעינן ג"כ דכשכיחש מזיק הוי הפסידא לניזק ג"כ דכשהב"ד מחייבין אותו בגמ"ד שחייב ח"נ א"כ למפרע נעשה השור המזיק של הניזק וא"כ פשיטא דכיחש גם לניזק ואע"ג דתנא דברייתא הוצרך לאשמעינן בפירוש דין זה דכיחש מזיק היינו משום דאי לא היה מפורש דין זה בהדיא בברייתא הו"א דברייתא זו אתיא כר"י דסובר ב"ח הוא והוצרך לאשמעינן דין זה בהדיא כי היכא דנידוק מינה דקשה רישא לסיפא וע"כ צרכינן לתרץ כולה ר"ע היא ורק דיש חילוק בין השביח מחמת מה שפטמו לבין השביח ממילא אבל הרמב"ם ז"ל שכתב לדינו דהשביח מזיק וכ' בפירוש החילוק בין השביח ממילא לבין השביח מחמת מה שפטמו תו לא הוצרך להביא דין זה דכיחש מזיק דממילא שמעינן לה ודוק ואכתי צ"ע אצלי מדוע השמיט הרמב"ם ז"ל להאי דינא דכיחש מזיק:

[כד] (א) שם ע"ב תני ר' אבהו קמי' דר"י כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א"ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה וא"ת משנה חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו כו' כל הסוגיא וסוגיא זו איתא ג"כ במס' שבת (דף ק"ו ע"א) עייש"ה ובתוס' כאן ד"ה חובל הביאו פירוש הר"ש וכן במס' שבת שם הביאו פי' הר"ש והקשו עליו וכתבו שם דפי' הר"ש הוא כפירש"י בשבת שם ועיי"ש באריכות. והנה התוס' כאן הקשו וז"ל ר"ש פירש דר' אבהו סבר כר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ור' יוחנן ס"ל כר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה פטור וצריך לכלבו או לאפרו לא חשיב מקלקל אלא מתקן דחייב אפילו לר"י וקשה דא"כ אמאי א"ל פוק תני לברא אטו משום דס"ל כר"י מאן דמתני כר"ש משתיקין ליה דכה"ג פריך בפ"ק דחולין ע"כ קושית התוס' עיי"ש. ולע"ד היה נראה ליישב דברי הר"ש ז"ל והוא דהר"ש ז"ל סובר דר' יוחנן סובר דמקלקל לא מיקרי רק אם אין הדבר עומד לכך כגון שלוקח כלי שעומד לתשמיש ושרפו זה מיקרי מקלקל ולא מחייב אם שרף כלי בשבת רק אם הוא צריך לאפרו דחייב דוקא לר"י דסובר מלאכה שאצ"ל חייב ולר"ש פטור בכה"ג אבל אם שורף עצים העומדין לשרוף זה לא מיקרי מקלקל כלל וחייב שפיר והטעם בזה דהתורה דפטרה מקלקל היינו דוקא אם הוא מקלקל אבל אם אינו מקלקל איע" דאינו מתקן חייב לכ"ע ומש"ה שפיר משכחת לה מבעיר דחיבו בשבת כגון שמבעיר עצים העומדין להסקה וכן גבי חובל אם שוחט עוף העומד לשחיטה לאו שם מקלקל עלה וכן גבי מילה ג"כ לאו שם מקלקל עלה דהא הוא עומד לכך למולו וקורע על מתו שאני הואיל דלא הוה החיוב בבגד רק על האדם הלובשו ויעיין במס' שבת (ק"ה ע"ב) ובתוד"ה הא ר"י מ"ש בזה וי"ל בזה. ור' אבהו סובר דגם במבעיר עצים העומדין להסקה ג"כ שם מקלקל עלה כל שאינו מתקן דבעינן דוקא שיהיה תיקון במלאכה זו וכל שאינו מתקן במלאכה זו תו מיקרי מקלקל. והיכא דאינו מתקן המלאכה זו רק שהוא תיקון לצורך דבר אחר תו תליא בפלוגתא דר"י ור"ש אי מלאכה שאצ"ל חייב או לא וי"ל בזה: ומעתה נוכל לפרש הסוגיא לפי פי' רש"י דתני ר"א קמי' דר"י כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א"ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואת"ל משנה חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו כו' וה"פ דר"א תני סתמא דחובל ומבעיר חייב מקלקל וא"ל ר"י פוק תנא לברא כו' דהיינו דר"י סובר דהיכא דהוא באמת מקלקל כ"ע מודו דפטור בין ר' יהודה ובין ר' שמעון אפילו בחובל ומבעיר והא דחייבה התורה חובל ומבעיר הוא דוקא היכא דלא הוי מקלקל וכגון שדרכו בכך וכמש"ל ומש"ה א"ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה וה"פ דשום תנא אינו סובר דחייב מקלקל בחובל ומבעיר ומש"ה א"ש הא דא"ל פוק תני לברא ומיושב שפיר קושית התוס' הנ"ל. והדר קאמר ואת"ל משנה חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו וה"פ ואם תאמר דשנה התנא דמקלקל חייב בחובל ומבעיר והיינו היכא דהוא מקלקל גמור ע"כ איירי בכה"ג ואתיא רק כר' יהודה דסובר משאצ"ל חייב ולר' יוחנן א"ש הא דתני התנא במשנה כל המקלקלין פטורין דמשנה אתיא ככ"ע בין לר"י בין לר"ש. ופריך הש"ס שם בשבת לר"א דסובר דבעינן דוקא שיהיה מתקן הא אל"ה לאו שם מלאכה עלה כלל אע"פ שאינו מקלקל וסובר דחובל ומבעיר חייב אפילו היכא דא"צ לאפרו ולדם והא תנן כל המקלקלין פטורין ומשמע אפילו חובל ומבעיר ומשני הא ר' יהודה והא ר"ש מתני' אתיא כר"י דסובר משאצ"ל חייב וא"כ משכחת לה הא דחייבה התורה חובל ומבעיר כגון שצריך לכלבו ולאפרו וא"כ אמרינן שפיר הא חובל וא"צ לכלבו פטור משום דהוא מקלקל גמור וברייתא אתיא כר"ש דסובר משאצ"ל פטור וא"כ לא משכחת לה כלל חובל ומבעיר שיהיה חייב דהא גם במבעיר כדי לבשל ג"כ הוה משאצ"ל וע"כ דחובל ומבעיר לעולם חייב דגזה"כ הוא וכמו שפירש"י וזה שכתב רש"י ז"ל בד"ה והא תנן לר"א פריך ודוק:

ב והנה התוס' כאן בד"ה חובל וצריך לכלבו וכן בסנהדרין (דף פ"ד ע"ב) אחר שהביאו פי' רש"י והר"ש הנ"ל הקשו עוד וז"ל וא"ת ואמאי מחייב ר' אבהו אע"פ שא"צ לכלבו ולאפרו הא כיון דא"צ כלל משאצ"ל הוא דאע"ג דמחייב ר"ש במקלקל בחבורה מ"מ בעינן צריכה לגופה כדמוכח בריש הנחנקין (דף פ"ד) ובשלהי כל כתבי (קכ"א) ובפרק כלל גדול (ע"ה) ובשילהי ספק אכל (דף כ') ואור"י דכל הנך סוגיות כר"י וההוא דספק אכל ופרק כל כתבי דהוי ברייתא איכא למימר דההוא תנא סבר כר"י בחדא וכר"ש בחדא ועוד תירצו בזה ע"ש. ולכאורה י"ל בזה דהא תוס' כתבו דגם לר"ש אליבא דר"א דסובר מקלקל בחבורה ובהבערה חייב אפ"ה מודה דבעינן דוקא שיהיה צריכה לגופה דאם א"צ לגופה סובר ר"ש דפטור בכל מלאכה והה"נ גבי חובל ומבעיר והביאו ראיות לזה מהא דסנהדרין ומשאר דוכתי והא לשיטת רש"י במס' שבת הנ"ל דהא דסובר ר"ש דחובל ומבעיר חייב אפילו אם הוא מקלקל הוא מטעם דהוא גזה"כ דאל"כ לא משכחת לה כלל חיובא דחובל ומבעיר דאפילו מבעיר עצים לקדירתו מקלקל הוא אצל העצים ואי משום דמתקן הוא אצל אחרים שמבשל אצל האש וכדומה הא זה הוה משאצ"ל וע"כ דגזה"כ הוא לחייב חובל ומבעיר אע"פ שהוא מקלקל וכמבואר בדבריו וא"כ חזינן בהדיא מפורש בדבריו דחובל ומבעיר לעולם חייב מקלקל אע"פ שאצ"ל כלל וא"כ תיקשי מכל הני דוכתי שהביאו התוס' ראיה לשיטתם המא דסנהדרין (דף פ"ד) ואינך דוכתי. ולא נוכל לתרץ כמו שתי' התוס' דהני סוגיות אתיין כר' יוחנן דלפירש"י ע"כ לא מצי ר' יוחנן סובר כר"ש ורק כר' יהודה והני סוגיות שהביאו התוס' אזלי אליבא דר"ש עייש"ה וצ"ע לכאורה:

והנלע"ד בזה ליישב שיטת רש"י ז"ל דלא תקשי עלי' מהסוגי' דסנהדרין דקאמר שם הש"ס בסנהדרין (דף פ"ד ע"ב) והא דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ ליחוש דילמא חביל והי"ל שגגת סקילה התם מקלקל הוא הניחא למ"ד מקלקל פטור אלא למ"ד מקלקל חייב מא"ל מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש הוא ור"ש האמר כל משאצ"ל פטור עלי' ע"כ יש לומר בזה דיש חילוק בין היכא דהוא עושה עיקר החבלה בידים ורק שאין לו בו צורך בהחבלה ההוא כלל או אפילו אם צריך לדם מ"מ מיקרי אין צורך בהחבלה לגופה וא"כ לר"ש דסובר בכל מלאכות דעלמא משאצ"ל פטור א"כ גם כאן הי"ל לומר דפטור עלי' וע"כ דהא דחייב בחובל ומבעיר הוא משום דגזה"כ הוא לחייב חובל ומבעיר אפילו אם הוא מקלקל. אולם כ"ז הוא דוקא היכא דהוא חובל ומבעיר בכוונה היינו שעיקר מלאכתו הוא לחבול ולהבעיר בזה שפיר חייב אפילו אם הוא מקלקל ומשום דגזה"כ הוא דאל"כ לא משכחת לה כלל חובל ומבעיר שיהי' חייב וכדכתב רש"י ז"ל אבל היכא דאין עיקר כוונתו עתה לחבול רק שעיקר מלאכתו הוא דבר אחר ורק שיוכל להיות שיעשה חבורה והבערה בזה שפיר הדרינן לכללא קמא לר"ש דסובר משאצ"ל פטור עליה גם בזה פטור דלא שייך לומר דגזה"כ הוא לחייב חובל ומבעיר אפילו אם הוא מקלקל דאל"כ לא משכחת לה שיהיה חייב בחובל ומבעיר דלעולם מקלקל הוא וכמ"ש רש"י ז"א דהא משכחת לה לחייב חובל ומבעיר היכא דעיקר עשייתו ומלאכתו יהי' רק לעשות דבר זה לחבול ולהבעיר וז"ב לענ"ד. ומעתה א"ש הא דמס' סנהדרין (דף פ"ד) דעיקר כוונתו הוא ליטול את הקוץ ואין כוונתו ורצונו כלל לחבול ורק דיש לחוש דילמא חביל וע"ז שפיר משני הש"ס התם מקלקל הוא ואפילו למ"ד מקלקל בחבורה חייב דהיינו ר"ש דסובר כן מ"מ בעינן שיהיה צריכה לגופה והפירוש הוא דהתם אין עשייתו ורצונו כלל לחבול ובכה"ג שפיר פטור לר"ש דסובר בכה"ת משאצ"ל פטור הה"נ גבי חובל ומבעיר דלא שייך לומר דגזה"כ הוא וכמ"ש רש"י דהא משכחת לה לחייב חובל ומבעיר היכא דיהיה עיקר כוונתו ורצונו לחבול ולהבעיר ודוק:

ומצאתי און לדברי ממ"ש הכ"מ בפ"א מהל' שבת ה"ז וז"ל מ"כ ההפרש שיש בין משאצ"ל ובין פסיק רישי' ולא ימות הוא דגבי פ"ר אינו מכוון למלאכה כל עיקר אלא שהוא מעשה בהכרח כגון שסגר פתח ביתו והיה שם צבי שהוא לא כוון לשמירת הצבי אלא שהמלאכה נעשית בהכרח אבל משאצ"ל הוא מתכוון לגוף המלאכה אלא שאינו מכוון לתכליתה מיסוד ה"ר אברהם החסיד בשם אביו ז"ל עכ"ל הכ"מ והרי מבואר חילוק זה ולפי"ד הנ"ל מובן שפיר מ"ש בזה ועיין במג"א סי' רע"ח סק"א הביאו ג"כ ומ"ש שם בזה ויש להאריך עוד ולהסביר יותר דברי וקצרתי במובן:

ולפי האמור ל"ק ג"כ קושית התוס' מהא דסו"פ ספק אכל דהנה שם במס' כריתות (דף כ' ע"ב) איתא ת"ר החותה גחלים בשבת להתחמם בהם והובערו מאליהן תני חדא חייב ותני אידך פטור הא דתניא חייב קסבר משאצ"ל חייב עלי' והא דתני פטור קסבר משאצ"ל פטור עליה ומייתי התוס' ראיה מזה דהא ר"ש הוא דסבר משאצ"ל פטור הלא הוא סובר דמבעיר חייב אפילו מקלקל ואפילו הכי אם הוא אצ"ל ג"כ פטור עליה. ולפי האמור לשיטת רש"י ל"ק כלל דהא הכא ג"כ הוא אינו רוצה עתה לעשות המלאכה דהיינו מלאכת ההבערה ובכה"ג לר"ש דסובר בכל מלאכת שבת לבד חובל ומבעיר דמשאצ"ל פטור גם הכא פטור וכמש"ל ודוק:

ג והנה מ"ש התוס' עוד ראיה לדבריהם דאע"ג דמחייב ר"ש במקלקל בחבורה מ"מ בעינן צריכא לגופה מהא דפ' כלל גדול (דף ע"ה) הכוונה הוא על הא דקאמר שם רבא אמר אפילו תימא שפצעו חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות דשאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליצול צבעי' ופירש"י בד"ה מתעסק כלומר לגבי נטילת נשמה הוי מתעסק בד"א ולא הוי מלאכת מחשבת שאינו מתכוין שימות ועיין בתוד"ה מתעסק מ"ש בזה ועיין עוד ברש"י ד"ה טפי ניחא ליה שדם החי כו' וכי מודה ר"ש במידי דלא איכפת ליה אי מתרמי ומיהו איכווני לא מכוון ובתוס' שם ד"ה טפי וז"ל פי' אע"ג דהוה פ"ר דמודה ר"ש הכא מיפטר משום דהוי משאצ"ל דאפילו במקלקל פטר ר"ש במשאצ"ל כדאמר בסנהדרין (דף פ"ד) מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש הא אמר משאצ"ל פטור עלי' וכי מודה ר"ש בפ"ר הנ"מ במידי דניחא ליה אי מיתרמי דהוי צריכא לגופה אבל במידי דלא איכפת ליה מודה ורש"י פי' דהא דמודה ר"ש בפ"ר היינו במה דלא איכפת ליה אי מתרמי וליתא כו' עייש"ה. והנה התוס' הקשו לשיטתם אבל לשיטת רש"י ז"ל כפי שמפרש רש"י שם דהא דמודה ר"ש בפ"ר היינו במה דלא איכפת ליה אי מיתרמי וא"כ אין ראי' כלל מהתם דבחבורה ג"כ סובר ר"ש דמשאצ"ל פטור ודוק היטב בזה כי קצרתי:

ד וע"פ האמור יש ליישב קושיא חמורה שהקשה הים התלמוד כאן לפ"ד התוס' על שיטת רש"י הנ"ל מהא דאיתא במס' כתובות (דף ה' ע"ב) ואת"ל הלכה כר"י מקלקל בחבורה הוא או מתקן בחבורה הוא ואת"ל מקלקל בחבורה הוא במקלקל הלכה כר"י או כר"ש כו' ע"ש. והא לשיטת רש"י ז"ל במס' שבת דהא דמקלקל בחבורה חייב או פטור תליא בפלוגתא דר"י ור"ש אי משאצ"ל חייב או פטור דלמ"ד משאצ"ל חייב מקלקל בחבורה פטור ולמ"ד פטור במשאצ"ל חייב במקלקל בחבורה ע"ש וא"כ מאי קאמר הש"ס ואת"ל מקלקל בחבורה הוא הלכה כר"ש או אין הלכה כר"ש הא אף את"ל הלכה כר"ש דמקלקל בחבורה חייב מ"מ הא הוי כאן משאצ"ל ופטור אף לר"ש כקושית התוס' כאן והכא לא שייך תירוצם דכאן מיירי שצריך לדם דהא שם אזלינן באת"ל דלהנאת עצמו צריך ודם ממילא קאתי וא"כ תו הוה משאצ"ל דפטור אף לר"ש וזה הוא קושיא גדולה בעיני עכ"ד הים התלמוד ע"ש. ולפי מה שביארתי אין התחלה לקושייתו כלל דהא התוס' דס"ל דגם לר"ש דסובר מקלקל בחבורה חייב אפ"ה בעינן מלאכה הצריכה לגופה לא סברי כסברת רש"י דפלוגתא דר"י ור"ש אי מקלקל בחבורה חייב או פטור תליא בפלוגתא אי משאצ"ל חייב או פטור ורש"י לא ס"ל כסברת התוס' הנ"ל דלר"ש דסובר מקלקל בחבורה חייב בעינן מלאכה הצריכה לגופה רק דלרש"י ס"ל לר"ש מקלקל בחבורה לעולם חייב היכא דכוונתו לחבול אפילו היכא דא"צ לגופה וכמש"ל וא"כ היכא דבועל בתחלה בשבת הרי הוא עושה מעשה החבלה בכוונתו לבעול וא"כ שפיר חייב אף אם אינו צריך לגופה ודוק היטב בזה:

ה והנה עיינתי עוד בזה הענין ונלע"ד עוד להסביר הדבר ולהוסיף תבלין לסברתי הנ"ל שכתבתי בשיטת רש"י ז"ל דיש חילוק בין היכא דעיקר כוונתו לחבול דהיינו לעשות החבלה ולבין היכא דאין עיקר כוונתו לעשות החבלה יש להוסיף בזה ולומר דהיכא דאין עיקר כוונתו לעשות החבלה ממש וא"כ תו הוה דבר שאינו מתכוון ג"כ ור"ש סובר דשא"מ מותר וא"כ א"ש יותר מ"ש ליישב שיטת רש"י ז"ל מכל הקושיות הנ"ל שהקשו התוס' שהבאתי. ובזה מיושב ג"כ קושית התוס' שהביאו ראיה לדבריהם מהא דמס' שבת (קכ"א ע"ב) דהתם שהורג הנחש אין כוונתו עיקר להרגו ורק להציל א"ע ובכה"ג לר"ש דסובר בכל התורה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור גם בחובל ומבעיר הדין כן דפטור אם אינו מתכוון וא"צ לגופה ויש להאריך עוד בזה וליישב קושית הים התלמוד הנ"ל ועיין בים התלמוד מ"ש ליישב הקושיא הנ"ל והבן:

תוכן העניינים

אמרי הצבי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה