אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר
דף לג.
[י] (א) דף לג ע"א מתני' מני ר"ע היא דתניא יושם השור בב"ד דר' ישמעאל ר"ע אומר הוחלט השור. במאי קא מיפלגי ר"י סבר בע"ח הוא וזוזי הוא דמסיק ליה ור"ע סבר שותפי נינהו כו' מאי בינייהו הקדישו ניזק א"ב. ובתוס' ד"ה א"ב דלר"י אין קדוש וא"ת ואמאי אין קדוש למ"ד בפרק כ"ש (דף ל' ע"ב) למפרע הוא גובה וי"ל דלמ"ד למפרע הוא גובה היינו היכא דגבאו לבסוף אבל הכא אם נתרצה ניזק לבסוף לקבל המעות ולא גבאו לר"י אין קדוש ומ"מ לר"ע קדוש דשותפין נינהו כו' עכ"ל: ועיין בשמ"ק בד"ה יושם השור מ"ש בשם הריב"א יעוש"ה ועוד שם בשמ"ק בד"ה מתני' מני הביא ג"כ פי' הריב"א הנ"ל ובאה"ד שם וז"ל לכ"נ לר"י לפרש לשיטת הריב"א שאינו יכול לסלקו כלל אף כששוה יותר ולא פליגי ר"י ור"ע אלא שר"ע עושה החלטה משעת הנזק ור"י עושה החלטה בב"ד כדאמר יושם השור בב"ד והאי דקאמר יושם השור בב"ד לא שיכול לסלקו בזוזי אלא ה"ק ישומו ב"ד את השור ואח"כ מחליטין אותו לניזק כנגד חצי נזקו וא"ת א"כ היכי קאמר הקדישו ניזק א"ב דלר"י לא קדיש נהי דהוי בע"ח מ"מ כיון שאינו יכול לסלקו כדפירשתי יש לו כח להקדיש כו' וי"ל דמיירי התם שגבאו בע"ח לבסוף אבל הכא מיירי שנתרצה ניזק לבסוף לקבל המעות ולא גבאו ולכך אינו קדוש לר"י ומ"מ לר"ע קדוש דשותפי נינהו והוי של ניזק בשעת הקדש וכי נמי נתרצה לקבל מעות הוי כמכרה לו ומה"ט נמי ניחא אף לאביי דאמר התם ב"ח למפרע הוא גובה תלמיד הר"ף ז"ל עכ"ל. ולכאורה י"ל בזה דהא לדבריו הוה דגם ר"י סובר דאם הניזק רוצה נוטל השור בע"כ של המזיק ורק דלא הוי של הניזק תיכף משעת הנזק רק עד שהב"ד יחליטו השור דהיינו שיפסקו שהשור הוא של הניזק וא"כ אמאי לא חל, ההקדש שהקדישו הניזק תיכף לאחר הנזק דהא בנדרים (דף ל"ד ע"ב) א"ר היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאוכלה מעל לפי כולה להורישה לבניו מעל לפי טובת הנאה שבה כו' כל הסוגיא ועיין ברש"י שם ובד"ה לא לאפוקי דאי אזמניה עליה מ"ש בזה ובפי' הרא"ש והקשה הר"א ממיץ אמאי נקט ככר של הפקר נימא היתה לפניו ככר של הקדש ופי' בשם הרר"י שהככר של הפקר היתה רחוקה ממנו הרבה ואין אדם סמוך לה שיוכל לזכות אלא הוא ואמר לכשאזכה בככר זה תהיה הקדש וקמ"ל דחל עליה הקדש דכיון דבידו לזכות בו כדאמר בפ' אע"פ שדה זו שמשכנתי לך וכשאפדנה תקדוש דקדשה הואיל ובידו לפדות עכ"ל. וא"כ ה"נ אמאי אם הקדישו ניזק לא חל ההקדש דהא בידו לזכות בהשור אם לא ירצה לגבות ממקום אחר רק מהשור דוקא דהוה הדין גם לר"י דהב"ד מחליטין לו השור ולכאורה צ"ע בזה:
והנה למ"ד למפרע הוא גובה דאמרינן דלא חל ההקדש של המלוה לא קשה כלל דשאני התם דהא אין ביד המלוה לגבות דבר זה שלא מדעת הלוה דהא ביד הלוה לשלם לו מעות אבל הכא דאם הניזק רוצה דוקא בהשור הרי המזיק מוכרח ליתן לו וא"כ אמאי לא חל ההקדש של הניזק גם לר"י:
והנה הא דסובר רבא בנדרים שם דנטלה לאוכלה מעל וכסברת הר"א ממיץ וכן הוא דעת הרבה ראשונים ז"ל וביארתי הדברים בעזה"י בחידושי למסכת ב"מ על (דף מו) ובכמ"ד וע"כ דקנין זה הואיל דיכול לזכות בו הוה קנין דאורייתא מדחזינן דנטלה לאוכלה מעל וע"כ מדאורייתא הוא וביארתי זה בחי' למסכת ב"מ על (דף י' ע"ב) ועו"ש על (דף ב') מ"ש בזה וא"כ הואיל דהוה קנין דאורייתא א"כ קשה מה שהקשיתי דאם היינו אומרים דקנין זה לא הוי רק קנין דרבנן לא הוי קשה זה דהוה מצינו לומר דהנ"מ הוא בין ר"י ור"ע אם הקדישו ניזק אם חל ההקדש מדאורייתא דלר"ע חל ההקדש מדאורייתא ולר"י לא חל ההקדש מדאורייתא והוה נ"מ גדולה בזה אבל כבר הוכחתי שם דע"כ הוה זה קנין דאורייתא וא"כ קשה קושיא זו:
והנה לפי מה שרציתי לומר בחידושי שם על (דף מ"ו ודף י' ע"ב) דגם הא דכתב הרא"מ ז"ל דהואיל דיכול לזכות בו הוה כאילו זכה בו לא הוה הפי' כאילו זכה בו עכשיו תיכף בשעת ההקדש ואז תיכף נגמר ההקדש רק דעתה מתחיל ההקדש וכשלקחו בידו אח"כ אז נגמר ההקדש למפרע א"כ יש ליישב זה דהואיל דעדיין אינו של הניזק לגמרי רק עד שהב"ד מחליטין לו ואז היה נגמר ההקדש למפרע אבל אם לא גבאו אח"כ ורק שילם לו הנזק ממק"א א"כ לא נגמר כלל ההקדש ושפיר איכא נ"מ בין ר"י ור"ע אם הקדישו ניזק ואח"כ לא גבאו לשור זה לר"י לא חל ההקדש כיון דהשור לא הוי של הניזק רק אחר שהב"ד החליטו השור להניזק ולר"ע חל ההקדש כיון דסובר שותפי נינהו א"כ הרי השור המזיק הוא לגמרי של הניזק תיכף משעת הנגיחה. אולם כבר ביארתי שם דלרא"מ הוה הדין דאם הקדישו חל תיכף ההקדש לגמרי וכ"נ מדברי הקצוה"ח (סי' ר"ד סק"ג) שמפרש ג"כ דברי הרא"מ כן וא"כ קשה מה שהקשיתי. ועיין בקצה"ח (סי' רי"ב סק"ד) מ"ש שם דנראה לכאורה דמפרש דההקדש חל רק בשעת נטילה ונראה כסותרין דבריו זל"ז עייש"ה]: והנה זה זמן רב פלפלתי ג"כ בענין הנ"ל בסוגיא דנדרים (דף ל"ד) שם ויען כי מאד חביב עלי מ"ש מכבר ואעתיקנו כאן כי הוא שייך לכאן: (ב) איתא במס' נדרים (דף ל"ד ע"ב) אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאכלה מעל לפי כולה כו' כל הסוגיא ועיין ברש"י ד"ה נטלה ע"מ לאכלה דכיון שהחזיק בה קנאה ואם אכלה מעל לפי כולה ומשלם להקדש לפי כולה וחומש שהרי הוציאה לחולין עכ"ל מדברי רש"י ז"ל משמע דההקדש אינו חל אלא אח"כ כשנטלה. אמנם הרא"ש ז"ל בפירושו כתב משום הואיל דבידו לקנות והוה כשלו ודמיא לאומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תקדוש יעו"ש וכן הר"ן ז"ל פי' משום דהואיל דהוא בתוך ד' אמותיו ובידו לקנות ומש"ה יכול להקדישו מבואר מזה דההקדש חל תיכף בשעת אמירתו יעוש"ה. ולכאורה יש לעורר בזה בהא דאיתא במס' חולין (דף קל"ט ע"א) הני מוקדשין היכי דמי אילימא דהי"ל קן בתוך ביתו ואקדשיה מי מחייב כי יקרא פרט למזומן אלא דחזא קן בעלמא ואקדשיה ומי קדוש איש כי יקדיש את ביתו קודש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו אלא דאגבהינהו לאפרוחים ואקדשינהו והדר הדרינהו האי אפילו בחולין לא מחייב כו'. ולפי האמור קשה דהא שפיר משכחת לה דחזא קן והיה יכול ליטלה דבכה"ג שפיר יכול להקדישה ובשלמא לשיטת רש"י דההקדש אינו חל מיד אלא לאחר שבא לידו אז חל ההקדש למפרע א"ש דהא הואיל שההקדש אינו חל אלא כשבא לידו והחיוב לשלוח הוא קודם שבא לידו דמיד שראה הקן הוא מחייב לשלוח ומש"ה שפיר פריך הש"ס האי מוקדשין ה"ד כו' וכ"ז ניחא לשיטת רש"י אלא לשיטת הרא"ש והר"ן דס"ל דההקדש חל מיד א"כ קשה דהא שפיר משכחת לה דחזא קן והיה בידו ליטלו והקדישו ולכאורה צ"ע בזה. והנה לשיטת הר"ן ג"כ נוכל לתרץ קצת דהואיל דקנין ד' אמות לא הוה אלא קנין דרבנן והש"ס קאי לדינא דאורייתא וי"ל בזה אי קנין דרבנן מהני לדאורייתא. וגם דלשון מעל לפי כולה משמע דהוא מדאורייתא וי"ל בזה [ונהירנא כי בילדותי ראיתי ג"כ קושי' כזו בשו"ת בית אפרים חחו"מ ואין לי הספר בית אפרים לעיין בו] אבל לשיטת הרא"ש משמע דהוה קנין דאורייתא הואיל דיכול לזכות בו וחל ההקדש מדאורייתא אכ"ק הנ"ל. מיהו אם נימא דגם לשי' הרא"ש הוה דלא אמרינן דההקדש חל מיד רק דכשבא לידו אח"כ אז חל ההקדש א"כ א"ש מה דפריך הש"ס שם במס' חולין האי מוקדשין ה"ד ועיין בקצה"ח (סי' ר"ד סק"ג וסי' רי"ב סק"ד) מ"ש בזה. ע"כ מ"ש בילדותי מכבר:
וכעת עיינתי עוד הפעם בזה וראיתי כי א"א לומר כלל דלהרא"ש לא חל ההקדש רק כשיבא לידו אח"כ דבפירוש מוכח מדבריו דההקדש חל למפרע ורק די"ל בזה לפמ"ש לעיל דכשיבא לידו אח"כ אז חל ההקדש למפרע משעת אמירה ג"כ נוכל ליישב קצת קושיא הנ"ל במס' חולין שם דהואיל דעיקר ההקדש נגמר כשיבא לידו אח"כ ונהי דכשיבא אח"כ לידו חל ההקדש למפרע מ"מ גבי שילוח הקן דכשבא לידו תו מתחייב בשילוח ואם היה מקדישו אז לא היה חל ההקדש דהא אז אינו שלו א"כ תו לא מצי לחול ההקדש למפרע דדוקא היכא דבידו להקדישו אח"כ כשיבא לידו הוא דאמרינן דחל ההקדש למפרע אבל אם אינו יכול להקדישו אז תו לא חל ההקדש למפרע וא"ש ודוק:
ג אולם אכתי י"ל בהא דפריך הש"ס שם במס' חולין (קל"ט) בסוגיא הנ"ל אלא דאגבהינהו לאפרוחים ואקדשינהו והדר הדרינהו האי אפילו בחולין נמי לא מחייב דתניא נטל את הבנים והחזירן לקן ואח"כ חזרה האם עליהן פטור מלשלח כו' כל הסוגיא וא"כ אכתי קשה קושיא הנ"ל דהא משכחת לה שילוח הקן במוקדשין כגון דחזא קן ואקדשינהו לאפרוחים והביצים וחל ההקדש הואיל דבידו לזכות בהן ואמאי הוצרך הש"ס להקשות דמשכחת לה בכה"ג דאגבהינהו לאפרוחים לסברת הרא"מ ז"ל הנ"ל דהיכא דבידו לזכות בו יכול להקדישו ולא שייכא בזה תירוץ הש"ס דהאי אפילו בחולין נמי לא מחייב דהא תניא נטל את הבנים והחזירן לקן ואח"כ חזרה האם עליהן פטור מלשלח דהא בכה"ג היכא דלא אגבהינהו ורק שהיה יכול לזכות בהן והקדישן דחל ההקדש ומשכחת לה שפיר שילוח הקן במוקדשין בכה"ג וגם תירוצי שתירצתי לעיל לא שייך רק על הקושיא דיקדיש האם אבל על הקושיא זו דיקדיש האפרוחים לא שייך תי' זה דהא כשיבאו האפרוחים לידו אז יהיה יכול להקדישם שפיר וא"כ קשה קושיא זו לשיטת הרא"מ ז"ל כמו דפריך הש"ס בחולין שם דמשכחת לה דאקדיש לאפרוחים ע"י הגבהה לאפרוחים בשעה שאין האם עליהן הלא משכחת לה אפילו כשהאם היא עליהם ורק שלא הגביהם אלא הקדישם בלא הגבהה כלל ורק מטעם שיכול לזכות בהם וכסברת הרא"מ ז"ל הנ"ל:
אולם שבתי וראיתי כי יש ליישב גם קושיא זו דהביצים והאפרוחים לא מצי להקדיש כלל הואיל דאסור לו לזכות בהן עד שישלח האם תחלה תו לא מיקרי מצי לזכות בהן וכדאיתא בחולין שם (דף קמ"א ע"ב) והשתא דאר"י א"ר אסור לזכות בביצים שהאם רובצת עליהם שנאמר שלח תשלח את האם והדר הבנים תקח לך אפילו תימא אע"ג דנפל לחצרו כל היכא דאיהו מצי זכי חצרו נמי זכיא וכל היכא דאיהו לא מצי זכי חצרו נמי לא זכיא ליה יעו"ש וא"כ ה"נ דכוותיה דכל זמן שלא שילח האם לא מצי זכי בהאפרוחים והביצים ולא מצי תו להקדישם ומש"ה נקיט הש"ס דוקא לקושייתם היכא דאקדיש להבנים בשעה שלא הי' האם רובצת עליהן דאז יכול שפיר לזכות בהם. אולם אכתי קשה קצת דאמאי הוצרך הש"ס למינקט הלשון אלא דאגבהינהו לאפרוחים ואמאי לא קאמר סתם דאקדשינהו לאפרוחים והיינו בשעה שלא היה האם עליהן הקדישן בלא הגבהה כלל ורק הואיל דיכול לזכות בהן ושפיר חל ההקדש בכה"ג לשיטת הרא"מ ז"ל. ונוכל לומר בזה דהש"ס נקיט הקושיא בפשיטות יותר אלא דע"ד הפלפול קצת נוכל ליישב קצת על הדרך שכתבתי לעיל דנהי דאמרינן דההקדש חל מיד בשעת דיבורו מ"מ בעינן דוקא בשעה שבא לידו יכול ג"כ להקדישו אז ואז הוא דאמרינן דההקדש חל מעיקרא אבל אם בשעה שבא לידו אינו יכול להקדישו תו לא חל ההקדש מעיקרא וא"כ נוכל לומר הכא דמש"ה הוכרח הש"ס להקשות רק דאגבהינהו לאפרוחים ואקדשינהו דבדיבורו בעלמא לא חל ההקדש אף שיכול לזכות בהם והיינו דלא משכחת לה כלל שילוח הקן בהקדש בכה"ג היכא דלא אגבהינהו להאפרוחים והטעם הואיל דלא אגבהינהו א"כ בשעה שחזרה האם עליהן אסור לו ליטלם וההקדש עדיין לא חל וא"כ בשעה שפקע זכותם מליטלם פקע לה הקדישו ומש"ה הוצרך הש"ס להקשות דוקא היכא דאגבהינהו לאפרוחים בשעה שאין האם עליהן ואקדשינהו וע"ז משני הש"ס דבכה"ג היכא דאגבהינהו מעיקרא תו גם בחולין פטור מלשלח ודוק היטב בזה:
אחז"ר ראיתי בשו"ת בנין ציון סי' קס"ו שמפלפל בדברי הרא"מ ז"ל ומפרש ג"כ כן דסובר הרא"מ דההקדש הוא חל תיכף בשעת הקדישו והוכיח ג"כ כמ"ש והרב השואל שם הביא הש"ס דמס' חולין (קל"ט) יעו"ש מ"ש בזה. ולכאורה היה מקום לעיין עוד מהא דב"מ (דף ט' ע"א) דאלת"ה טלית שהיא מונחת חציה ע"ג קרקע וחציה ע"ג עמוד ובא אחד והגביה חציה מעג"ק ובא אחר והגביה חציה מע"ג עמוד ה"נ דקמא קני ובתרא ל"ק הואיל ויכול לנתק כו' והלא הי"ל לומר בפשיטות דהראשון קני כיון שיכול לזכות בכולו. מיהו באמת ל"ק כלל דבודאי צריך קנין בהפקר ולא מהני מה שיכול לזכות בו ורק אם מקדישו אז אמרינן הואיל דיכול לזכות בו חל ההקדש וגם בעינן דוקא שאין שם שום אדם אחר שיהי' האחר יכול לזכות בו והתם מיירי שהיו שם אנשים אחרים ואף דקאמר הלשון ובא אחר אין הכוונה שלא היה שם בשעה שהגביה הא' החציה רק י"ל שהיו שם אנשים אחרים ג"כ ועוד מכמה טעמים לא דמי להתם וקצרתי במובן:
ד [והנה בהיותי בזה צ"ע אצלי בהא דפריך הש"ס שם בחולין דמשכחת לה שילוח הקן במוקדשין כגון דאגבהינהו לאפרוחים ואקדשינהו ת"ל דבכה"ג פטור מלשלח הואיל דלא קרינן ביה ואת הבנים תקח לך כדאיתא לקמן (דף ק"מ ע"א) כדאר"כ תקח לך ולא לכלביך כו' וא"כ מכ"ש היכא דהקדיש האפרוחים דפשיטא דפטור מלשלח ועיין בתוד"ה יצא זה וז"ל ופי' בקו' מתקח לך לא מצי לאתויי דהא ביצי תורין לא מועלים ולא נהנים ואע"ג דבקדשי בה"ב מועלים מתני' איירי בקדשי מזבח לכ"ע ול"פ בסמוך אלא בקדשי בדה"ב ולהכי לא מצי ממעט מתקח לך כו' עיי"ש מבואר מדברי התוס' הנ"ל דבהקדיש למזבח דבר שאינו ראוי למזבח בהקדיש לגופה דלא מועלין ולא חל עלה כלל שם הקדש מדאורייתא ועיין בחידושי הר"ן על מס' חולין שם בד"ה מוקדשין באה"ד וז"ל וא"ת ותיפוק ליה מתקח לך פרט לזו שא"א יכול ליקח לעצמך כדפטרינן נמי טהור רובץ על ביצי טמא והכא כיון דשל הקדש הם הרי הבנים אסורים וי"ל דכי איצטרכי קראי לקדשי מזבח שאין מועלין בהן ומדרבנן בלחוד הוא דאסירי ביציהן אבל בשל בדה"ב שמועלין בהן לא צריך קרא וברייתא לכ"ע בקדשי מזבח מיתוקמא כו' עיי"ש. הרי שכ' בפירוש כן דרק איסור דרבנן בלבד איכא. אולם התוס' במס' מעילה (י"ב ע"ב) בד"ה חלב המוקדשין מסקי שם דרק מעילה ליכא אבל איסור דאורייתא איכא יעוש"ה וכן מורה לשון הרמב"ם בפ"ג מהל' מעילה הי"ב ע"ש. וגם הא תינח בביצים אבל באפרוחים שייכא בהו קדושת מזבח ואולי כוונתם הוא רק על ביצים וצ"ע בזה. וא"כ הש"ס דפריך דמשכחת לה דאגבהינהו לאפרוחים ואקדשינהו ונקיט לשון אפרוחים א"כ קשה תיפוק ליה דבכה"ג לא מחייב בשילוח כלל דלא קרינן ביה תקח לך וצ"ע]:
וי"ל עוד בפשיטות ליישב קושיא הנ"ל על הרא"מ מחולין הנ"ל דהא אם נימא דתיכף כשראה הקן יכול להקדישו משום דבידו לזכות בו א"כ הואיל דמיחשב כבידו ממש הואיל דיכול לזכות בו א"כ תו איחייב ליה תיכף בשילוח וי"ל בזה:
ה ובעיקר הקושיא שהקשיתי כאן דגם לר"י היל"ל דאם הקדישו הניזק דחל ההקדש תיכף י"ל בזה דזה לא מיקרי בידו לזכות בו דהא עדיין תליא בהגדת עדים בב"ד וגם דאי יודה יפטור דהא הוה מודה בקנס ועיין בש"מ בד"ה א"ב דלר"ע קדוש אע"ג דאי מודה מיפטר דקנס הוא מ"מ השתא מיהו לא הודה כמ"ש התוס' והנהנה ממנו תלוי ועומד אי מודה לא מעל הרא"ש ז"ל עכ"ל. ועיין בתוד"ה א"ב מ"ש בזה וא"כ לר"י לא הוי בידו ולר"ע מיקרי לגמרי שלו מעכשיו הואיל דבאמת הוא שלו תיכף משעת נגיחה וי"ל בזה. ובזה יש ליישב ג"כ מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל להאי דינא דהקדישו ניזק ועיין מ"ש בזה לקמן על האי ברייתא ת"ר שור תם שהזיקו עד שלא עמד בדין ושם כתבתי ליישב זה. ולפי האמור ג"כ א"ש דהואיל דהרמב"ם בפ"ד מהל' מעילה ה"ט פסק להאי דינא דרבא גבי היה לפניו ככר של הפקר והקדישה דחל ההקדש עיי"ש. א"כ ממילא דחל ההקדש שהקדישו ניזק הואיל דבידו לזכות בו וזה עדיף יותר הואיל דבאמת הוא של הניזק לר"ע דסובר שותפי נינהו וא"כ שמעינן זה מכח כ"ש ודוק היטב בזה:
[יא] שם מתניתין מני ר"ע היא כו'. וכתב בשמ"ק בד"ה מתני' מני בסה"ד ולר"ע קדוש וא"ת והאמר ר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש אלמא חזינא דהנגזל שהוא שלו ולא נתייאש ממנו א"י להקדיש לפי שאינו ברשותו וא"כ הנזק שמעולם לא בא ברשותו היאך יכול להקדישו וי"ל דאחר שגבאו ובא ברשותו ולא קיבל הדמים לר"ע אנו רואין כאלו מעיקרא כשהקדישו היה כבר בא ברשותו וכן בגזל גמור נמי אם הקדישו הנגזל ואח"כ העמיד הגזלן בדין והוציאו מידו בב"ד ה"נ דקדוש והא דאר"י דאינו קדוש הוא היכא שלא הוציאו בב"ד הרא"ש ז"ל זה מצאתי בפירוש רבינו מאיר הלוי ז"ל עכ"ל השמ"ק. והוא דבר חדש דכל שהוציאו בדיינין אח"כ חל ההקדש של הנגזל למפרע בשעה שהקדישו. ועיין לקמן על (דף ע' ע"א) שכתבתי שגם בדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות מבואר כן עיי"ש [אונ"ו]: והנה לכאורה י"ל בזה מהא דאיתא לקמן בב"ק (דף ע' ע"א) אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי אר"א לאמימר מ"ט א"ל משום דר"י דאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ופירש"י בד"ה משום דר"י דהואיל ואינו ברשות הבעלים אינו יכול להקנותו לשליח הלכך אם אבד יכול לחזור ולתבוע מיד הנאמן עכ"ל. ולדברי השמ"ק הנ"ל קשה דהא כי מטא ליד השליח הרי הוא כאילו בא לידו וא"כ הרי נגמר הקנין למפרע דמה לי אם בא ליד המשלח ממש דאז בודאי היינו אומרין דהשליח קנה כמו גבי הקדש וא"כ אם בא ליד השליח ג"כ נגמר הקנין למפרע וא"כ אף אם אבד מיד השליח אמאי יהיה יכול המשלח לחזור ולתבוע מיד הנאמן ולכאורה י"ל בזה. אחז"ר ראיתי כי הב"י בסי' קכ"ג הקשה כיוצא בזה ע"ד רש"י ז"ל דהא לא גרע משליח בעדים דנהי דאין הלוה מחויב ליתנו לשלוחו אם ליכא הרשאה בידו אבל כי נתן ונאבד מן השליח שפיר פטור הלוה ולקמן על (דף ע') [אונ"ד אק"ב] שם כתבתי ליישב קושית ב"י הנ"ל יעו"ש. וכן י"ל מהא דאיתא לקמן (בדף ס"ח ע"ב) איתיביה ר"י לר"ל גנב והקדיש ואח"כ טבח משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי דו"ה אימת אילימא לפני יאוש מי קדוש כו' אלא פשיטא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש הוא דאינו משלם תשלומי דו"ה דכי קא טבח דהקדש קא טבח אבל לא הקדיש טבח משלם תשלומי דו"ה ואס"ד יאוש קונה אמאי משלם שלו הוא טובח שלו הוא מוכר א"ל הב"ע כגון שהקדישוהו בעלים ביד גנב ומי קדוש והאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' הוא דאמר כצנועין כו' ולסברת הרמ"ה הנ"ל גם לר"ל א"ש ומיירי שפיר שהקדישוהו בעלים ביד גנב ואחר שחיטה החזיר לו הגנב הבהמה שחוטה וא"כ הרי נעשית הקדש למפרע וא"כ מש"ה פטור מתשלומי דו"ה וכפל חייב ומיירי שהחזרה הי' ע"י ב"ד דאל"כ הרי הודה מעצמו ופטור ולכאורה י"ל בזה. אם לא שנאמר דזה שהחזיר לו לאחר שחיטה לא נעשית למפרע הקדש כשהיה מחיים ודוחק: ואח"ז עיינתי עוד הפעם בזה ונלע"ד כי הסברא זו שכתבתי לחלק דבהחזיר לו לאחר שחיטה לא נעשית הקדש למפרע היא נכונה מאד והוא דהגנב קנהו בשינוי מעשה דלכ"ע הוי קנין גמור וכדפריך הש"ס שם (בדף ס"ח ע"א) שינוי מעשה דטביחה מי איכא למ"ד דל"ק וא"כ תו אינו מחויב כלל להשיב הבהמה שחוטה ורק דמים צריך לשלם וא"כ הוי כאלו מכרו לו עתה ולא חל כלל ההקדש שהקדישו הנגזל מקודם וז"פ:
[יב] עוד שם בגמרא הקדישו ניזק כו' וכתב הרא"ש כאן סי' י"ד וז"ל מתני' מני ר"ע היא דתניא יושם השור בב"ד דר"י רע"א יוחלט והלכה כר"ע מחבירו ואם הקדישו ניזק קדוש ואם מכרו מכור ואם שבח או כחש ברשות הניזק כחש ושיבח וגם א"י לסלקו בזוזי ולר"י יכול לסלקו ולפירש"י אם הקדישו מזיק קדוש משום דר"א עכ"ל. ובהג"ה נדפס וז"ל מצאתי בשם רש"ל דצ"ל ולר"ע אם הקדישו מזיק קדוש כו' וכ' שם עוד בשם הגאון בעל שארית יוסף יעוש"ה. והנה על הא דכ' הרא"ש ואם הקדישו ניזק קדוש ואם מכרו מכור ואם שבח כו' על הא דואם שבח מציין הגהות אשר"י וז"ל ואפילו קודם גבייה מכרן הקדישו מוקדש ולא לגמרי לפדותו בשוויו אלא ליתן פדיונו דבר מועט שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון מא"ז עכ"ל. והנה אין לדבריו הקדושים הבנה כלל גם הציון אינו מובן. אולם נלע"ד דצ"ל דמצויין על הא ואם הקדישו ניזק קדוש ע"ז קאי דברי הגהות אשר"י. אולם גוף דבריו אינם מובנים דהא אם הקדישו ניזק ההקדש חל מדינא ולא משום דר' אבהו דהא לר"ע הוה הדין דהוחלט השור וי"ל בזה:
ולולא דמסתפינא היה נלע"ד בזה דהפי' הוא אם מכרו הניזק מכור ואפילו קודם גבייה והיינו אם אין השור המזיק שוה יותר מח"נ הרי כולו מכור ואם שור המזיק שוה יותר מח"נ המגיע לניזק דלא הוי כולו מכור דאין כל השור המזיק של הניזק אבל עכ"פ חלקו מכור דהיינו כפי המגיע לו ח"נ זה הוא מכור וכ' עוד הקדישו מוקדש ולא לגמרי לפדותו בשוויו כו' והכוונה אם אין הח"נ עולה כל שוויו של שור המזיק והקדישו ניזק דעל חלקו המגיע לו בודאי חל ההקדש לגמרי ורק על כל דמי השור ג"כ חל ההקדש לענין שאם המזיק רוצה ליקח חלקו הרי צריך לפדות חלקו בדינר משום דר"א שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. ולא דמי לשני שותפין דעלמא שהקדיש אחד מהן דלא פשטה קדושה בכולה ואין השותף השני צריך לפדות חלקו משום דר"א דהכא שאני הואיל דשור המזיק נגח וכל חלק מהשור המזיק הוא משועבד לניזק דהא גם חלק זה נגח ותם משתלם מגופו ומש"ה שפיר יש סברא למיתפס ההקדש וצריך פדיון משום דר' אבהו שלא יאמרו ודוק. ואם כי דוחק קצת לפרש דברי הג"א ע"פ פי' זה מ"מ גוף הסברא ניתן להאמר: [יג] שם בתוד"ה איכא בינייהו דלר' ישמעאל אין קדוש וא"ת ואמאי אין קדוש למ"ד בפרק כל שעה (דף ל') למפרע הוא גובה וי"ל כו' ועוד דלר"ע קדוש הגוף והשבח משהקדיש אבל ר' ישמעאל אפילו למ"ד למפרע הוא גובה שבח דמזיק הוה ולא קדיש עד שיגבנו עכ"ל. ולכאורה אינו מובן דהא הואיל דלמפרע הוא קדוש וגם לר"י כשגבאו לבסוף נעשה למפרע קדוש דהא למפרע הוא גובה וא"כ גם השבח יהיה של הקדש ואפילו אם נימא דמיירי ששור ששוה מנה נגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום דמגיע לניזק רק מנה ואם השור המזיק ששוה מנה השביח אח"כ ושוה מאה וחמשים הלא גם החמשים שהשביח ג"כ יהיה להקדש הואיל דכשגבאו לבסוף א"כ אמרינן דלמפרע בשעת ההיזק תיכף היה כל השור של הניזק וא"כ הרי גם השבח יהיה של הקדש. והנראה בזה דנהי דאמרינן למפרע הוא קדוש היינו כל מה שראוי ומגיע לו בשעת גבייה דהיינו בשעת גמר דין שהב"ד מגבין לו אז השור וכל מה שראוי לגבות אז בשעת גבייה ע"ז חל ההקדש למפרע אבל מה שאינו ראוי לגבות אז דהיינו מה שהשביח אח"כ והשבח הוא יותר על מה שמגיע לניזק הח"נ א"כ לא חל ג"כ ההקדש למפרע. ועיין לקמן [אכ"ג]. ולפ"ז יצא לנו דהיכא דשור המזיק אינו שוה כ"כ כמו ח"נ כגון שור שוה מנה שנגח לשור שוה ג' מאות ואין הנבלה יפה כלום דהוה הדין דא"צ לשלם לו רק השור דמגופו משתלם ואינו משתלם מן העליה ואם אח"כ השביח השור המזיק ושוה ק"נ דבודאי נוטל הניזק כל השור וא"כ בכה"ג בודאי דחל ההקדש למפרע לגמרי גם על השבח אם גבאו לבסוף אפילו לר' ישמעאל והנה לר"י דסובר דיכול לסלקו בזוזי אם אינו מניע לח"נ בודאי יכול הניזק לומר לדידי שוה לי ונוטל דוקא השור. ול"ד להא דאיתא במס' כתובות (דף צ"א ע"א) במתני' שם יעוש"ה כל הסוגיא דהכא עדיף יותר הואיל דאיכא פסידא לניזק ודוק כי קצרתי במובן. והנה לר"ע דסובר דהשבח הוא של הקדש אע"ג דהשבח בא אח"כ ולכאורה היה נראה דתליא בסוגיא דב"ב (דף ע"ט) ובראשונים וכפי שהביא הרמב"ן שני תירוצים שם וז"ל והא דאמרינן אין מועלין במה שבתוכן שמעתי משום דלא קניא חצר להקדש דמשום יד איתרבאי ואין יד להקדש וכ"כ הרר"ש ז"ל א"נ קני לה אין מעילה בזכייתה עכ"ל. והנה לתי' הראשון לא חל ההקדש כלל. אולם באמת הא בורכא דלא פליגי רק בהקדש הנקנה ע"י חצר אבל הקדש שהשביח בודאי דחל ההקדש ואיכא פלוגתא בכ"ד בש"ס אי מתכפר בשבח הקדש. ועיין במס' כריתות (דף כ"ז ע"א) אבל לעולם דחל ההקדש והיינו דיש חילוק דאם הדבר של הקדש נתייקר בודאי דהוא של הקדש ואפילו מעילה ג"כ איתנהו בשבח וכן בולד של הקדש ג"כ איכא מעילה וזה פשוט וא"צ לפנים:
[יד] (א) שם באה"ד וז"ל ונראה דאע"ג דלר"ע קיימא ליה ברשותיה משעת הנזק קודם העמדה בדין כו' ואע"ג דקיי"ל פ"נ קנסא מ"מ אם העידו עדים ששורו נגח ביום א' ואתו עדים אחריני ואמרו ביום א' עמנו הייתם אלא בע"ש נגח דמשלמין דבעידנא דקמסהדי גברא לאו בר תשלומין כו' אע"ג דקם ברשותיה דניזק בשעת הנזק כו' עיי"ש. והנה אינו מבואר כלל הסברא מדוע באמת מהני ההקדש שהקדישו ניזק לר"ע דהא הוה קנסא ואי מודה מיפטר ובסוף דבריהם הוא דכתבו ושמא י"ל דה"ט דזוכה משעת נגיחה משום דגלי לן קרא דמשמע לר"ע דמכרו אמזיק וניזק קאי אבל בתחלת דבריהם לא כתבו שום טעם וסברא לזה:
והנה לכאורה חשבתי לומר בכוונת דבריהם ז"ל ע"פ מ"ש התוס' במס' כתובות (דף מ"ב ע"א) בד"ה ר"ש פוטר באה"ד וז"ל ואור"י כגון שייחד לו כלי כך לכשיעמוד בדין בב"ד ויתחייב לו יהא כלי זה מיוחד לו לגבות ממנו דמי אנסו וא"ת וכי נימא דסבר ר"ש אדם מקנה דשלב"ל דאפילו את"ל דאם אמר כלי זה יהא שלך אם ירדו גשמים היום דחשיב דשב"ל היינו משום דכלי שנותן לו הוא בעולם וזוכה בו למפרע כשירדו גשמים והא דקאמר אם ירדו תנאה בעלמא הוא אבל הכא אינו נותן לו הכלי מיד אלא שמיחדו לו לגבות ממנו קנס אם יתחייב כשיעמוד בדין והא לא בא לעולם עכ"ל. ודבריהם צריכין ביאור ובהפלאה שם כ' להסביר דבריהם דכוונתם הוא דהתם הקנין הוא מיד אלא שמתנה תנאי בעלמא אבל הכא גוף הממון שנעשה בו הקנין אינו בעולם ע"ש. וא"כ נוכל לומר בכוונת התוס' כאן דהא ר"ע סובר דאדם מקנה דשלב"ל וא"כ ר"ע דסובר שותפי נינהו והרי אם שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה שוה כלל הרי השור המזיק הוא של הניזק ורק שמ"מ לא קנה אותו לגמרי בקנין גמור משום דאי יודה יפטר ומיחשב כמו דשלב"ל ודומה זה כמו שמיחד לו כלי זו לגבות ממנה קנס אם יתחייב כשיעמוד בדין ונהי דהוי כמו דשלב"ל הא ר"ע אית ליה אמדשלב"ל וכדאיתא ביבמות (צ"ג) וה"נ דומה ממש לזה שאם יפסקו הב"ד שחייב לשלם לו ח"נ הרי השור המזיק הוא של הניזק ומה שהתורה אמרה דשור תם משתלם מגופו מיחשב ממש כמו שהוא בעצמו ייחד לו כלי זה ואדרבה מה שהתורה אמרה שתם משתלם מגופו עדיף יותר מאילו ייחד לו בעצמו וא"כ לאחר שפסקו הב"ד שחייב לשלם לו ח"נ נגמר ההקדש למפרע ואפילו אם גבה מעות לבסוף ולא השור גופא מ"מ תיכף כשפסקו הב"ד שחייב לשלם הנזק תיכף נגמר ההקדש שהקדישו הניזק. וכ"ז הוא גבי שור תם שמשתלם מגופו א"כ תיכף כשפסקו הב"ד נגמר ההקדש אבל אם אין אנו דנין על גוף החפץ רק על מעות א"כ לא שייך האי סברא ומש"ה שפיר כתבו התוס' דאם העידו עדים ששורו נגח ביום א' ואתו עדים אחריני ואמרו ביום א' הייתם עמנו אלא בע"ש נגח דמשלמין דבעידנא דקמסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא דכ"ז שלא נתגלה הדבר שלא העידו עליו חשוב לאו בר תשלומין אע"ג דקם ברשותיה דניזק בשעת הנזק וכוונתם הוא דגבי עדים זוממין כיון דעתה בשעת הגדת עד עדות עדיין לא נגמר לגמרי כלומר דכ"ז שלא נגמר הדין לא חשיב בר תשלומין וא"כ שפיר לא נגמר החיוב ועדיין לא מיקרי גברא בר תשלומין והביאו ראיה לזה מלקמן (דף ע"ד) דגבי עבד עדיין לא מיקרי יצא העבד מרשות האדון כל זמן שלא העידו עליו בב"ד כנ"ל לכאורה בסברת התוס': ולפ"ז היה מיושב שפיר קושית התוס' לקמן שהקשו וז"ל וא"ת דבפ' נערה (מ"א) תנן לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה ואמאי והא משעת פתוי זכה בה האב אלמא משמע דבקנס לא זכה עד שעת העמדה בדין והכא סבר ר"ע דזכי משעת הנזק כו'. ולפי האמור מיושב שפיר דבאמת גם לר"ע לא הוה השור המזיק לגמרי של הניזק תיכף משעת נגיחה ורק הא דמהני הקדישו ניזק הוא דאח"כ תיכף כשפסקו הב"ד שחייב לשלם לו מיד הוחלט השור לניזק תיכף משעת נגיחה ונגמר ההקדש למפרע אבל בקנס דנערה דחייב לשלם דמים והיינו בשעת פסק דין ואז כבר נתבגרה ודוק בזה. והנה שבתי וראיתי מדתוס' הקשו קושיא זו בתר שכתבו האי סברא דלעיל מוכח לכאורה דסברא זו שכתבתי בדבריהם אינה אמיתית והגם כי יש לדחוק ולומר דמצינו כ"פ בתוס' שהקשו קושיא ולפי סברתם שכתבו בראשונה לא קשה קושיא זו מ"מ הוא דוחק לפרש כן:
ב והנה ראיתי בשמ"ק כאן בד"ה א"ב וז"ל לשתי הקושיות שמקשים התוס' למ"ד פ"נ קנסא חדא מה שמקשים דבפרק נערה תנן לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה דלר"ע היאך הוא קדוש והא אי מודה מיפטר דמודה בקנס פטור תירץ הראב"ד ז"ל דקנס דפלגא נזקא שאני דקרן הוא דמשלם ושותפין נינהו ומכי אודעי' שורך הזיק שורו של פלוני קרנא הוא דמחייב ואי קדים ומודה בב"ד נמי לא מיפטר דמחמת ביעתותא דעדים הוא דקא מודה הלכך כי מסהדי עליו בב"ד איגלאי מילתא דמעיקרא נמי שותפי נינהו ע"כ. וגדולה מזו כ' הרב בשילהי פירקין גבי ואי לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק אע"ג דקנסא הוא וליכא עידי נגיחה ומודה בקנס פטור דלא דמי האי קנסא לשאר קנסות דהכא קרנא וב"ד כי מודה אמרי' ליה זיל שלים וכ"ש דאי תפס לא מפקינן מיניה ואע"ג דבשאר קנסות לא דיינינן הכי ע"כ. ולא ירדתי לסוף דעתו דפ"נ קנסא הא אמרינן לעיל בשילהי פ"ק דאי מודה ביה מיפטר וב"ד אמרי ליה זיל שלים ואי אמר לא משלמנא דקנסא הוא לא מגבי' ליה האי דינא לא שמעינן ליה בשום דוכתא ודברי הרב ז"ל צל"ע הרשב"א ז"ל עכ"ל. והנה לשון זה עצמו הוא בחידושי רשב"א כאן. ועיין לקמן בסוף פירקין (דף ל"ו) ברשב"א ד"ה והא תניא באה"ד וז"ל ותירץ הוא ז"ל דקנסא דפ"נ שאני משאר קנסא דעלמא דהכא קרנא הוא וכי אתי לב"ד ומודה זיל שלים אמרינן ליה אלו דברי הר"ב ז"ל וכבר כתבתי למעלה שאיני יורד לסוף דעתו בזו דפ"נ ודאי אינו משלם ע"פ עצמו כדאיתא בשילהי פ"ק אא"כ יפרש הרב ז"ל דזיל שלים אמרינן ליה אבל אכפויי לא מכפינן דאינו משלם ע"פ עצמו בע"כ כדאמרינן וזה תימא שלא שמענו כן בשום מקום ומסתברא לי דשמעתין כמ"ד פ"נ ממונא כנ"ל עכ"ל הרשב"א ז"ל. ועיין בה"ה פט"ו מהל' נזקי ממון הי"א שהביא ג"כ דברי הראב"ד הנ"ל וכ' שגם דעת הרמב"ם הוא כן יעוש"ה. והנה הארכתי להעתיק כל דבריו הקדושים בזה יען כי הרבה י"ל בזה ואם כי כבר האריכו בדבריו:
הנה מ"ש הראב"ד ז"ל דב"ד אמרי ליה זיל שלים כי הודה. ולכאורה אינו מובן כלל פי' דבריו דהא אפילו לצי"ש הרי הוא פטור כי הודה בקנס ועיין ברשב"א לקמן על (דף ע"ד ע"ב) מובא בשמ"ק שם בד"ה א"ל אין בדבריך כלום מכאן נראה דבלא עדים אפילו תפס לא עשה ולא כלום שהרי טבי עבדו של ר"ג היה גדול וזוכה בעצמו להיות בן חורין ואם איתא כי אין לו עדים מאי הוה הא תפס ונפק ליה לחירות מיד שסימא את עין כו' אלא ש"מ כו' דאינו זוכה אלא בעדים ובב"ד אלא דקשיא לי ברייתא דלעיל מעידין אנו באיש פלוני שסימא כו' משלמין דמי עין לעבד אלמא משעה שהפיל את שינו יצא לחירות כו' וי"ל דכל שבאו עדים לבסוף נמצא בן חורין למפרע אלא שגזה"כ הוא שלא להוציא לחירות אלא ע"י עדים. ומיהו שמעינן דקנס כל שאין שם עדים אפילו לצי"ש אינו חייב ליתן דא"כ יוציאנו ר"ג לחירות כדי לצי"ש וכן אמרו בירושלמי סו"פ אלו נערות ודייקי לה מהא דר"ג כו' יעו"ש. וכבר האריכו בזה דתפיסה אי מהני תליא אי חייב לצי"ש וכן הוא דעת רש"י ז"ל בב"מ (דף צ') וא"כ אם נימא דב"ד אמרי ליה זיל שלים א"כ ליהני ג"כ תפיסה. ועיין בקצה"ח סי' א' ובנתה"מ שם מ"ש בזה. ועיין לקמן על (דף מ"א ע"ב) [אול"ח אק"ח] מ"ש בזה בדברי ספר הזכות ועיין לקמן על (דף ע"ד ע"ב) [אוקט"ו אק"ב] ביארתי שם דברי הראב"ד והרמב"ן שבספר הזכות דלא ס"ל כהרשב"א הנ"ל ומ"ש לפרש דברי הירושלמי ספ"ג דכתובות: ן:
ועיין בשמ"ק ב"ק על (דף ט"ו ע"ב) בד"ה ולענין פסק כ' הרב המאירי ז"ל וז"ל קי"ל כמ"ד פ"נ קנסא ואינו משלם ע"פ עצמו והרבה כתבו בשם הראב"ד ז"ל שח"נ של תם משלם ע"פ עצמו הואיל וקרן הוא ואינו דומה לשאר קנסות ותמהו עליו מסוגיא זו דהקשו למ"ד קנסא ממה שאמרו המית שורו כו' וכן אמרו בפדו"ה אי תם הוה והוה מודינא ומפטרנא ומ"מ לא כתב דבר זה מעולם והם טעו בנוסח דבריו ומ"ש הוא שח"נ ב"ד אומרים לו לך ושלים אם הודה אלא שאין כופין אותו משא"כ בקצת קנסות שאין אומרים לו לך ושלם כלל ואי תפס לא מפקינן מיניה אבל שאר קנסות כל שהודה מוציאין מידו אף בתפס כך כתב בתשובות שאלה ואף בזו יש חולקין שאין אומרין לו שלם כלל עכ"ל. והנה הרב המאירי ז"ל כ' ג"כ לחלק בין הקנסות וחלק קנס דח"נ משאר קנסות אולם לא ביאר הסברא לחלק בזה. ועוד י"ל בדברי הראב"ד ז"ל שכתב ואי קדים ומודה בב"ד נמי לא מיפטר דמחמת ביעתותא דעדים הוא דקא מודה הילכך כי מסהדי עלי' בב"ד איגלאי מילתא דמעיקרא נמי שותפי נינהו עכ"ל. ואינו מובן כלל דא"כ בכל מודה בקנס נמי נימא הכי. וגם לקמן (דף ע"ה ע"א) דקאמר הש"ס להאי סברא הוא דוקא לראבר"ש ובראה עדים ממשמשין ובאין וגם בכה"ג פליגי רבנן שם כנראה למעיין בסוגיא שם. ונהי דהתם איירי בקנס דטביחה ומכירה ונוכל לומר דבח"נ דנגיחה שפיר אמרינן להאי סברא אבל מנ"ל להראב"ד ז"ל לחלק כן וגם דמבואר בהדיא בכמ"ד בש"ס דגם בפ"נ דנגיחה ג"כ אמרינן מודה בקנס פטור. ולכאורה י"ל בזה:
ג ובעיקר כוונת דברי הראב"ד ז"ל במ"ש לתרץ הקושי' הנ"ל דהואיל דאי מודה מיפטר א"כ אמאי סובר ר"ע דאי אקדיש ניזק חל ההקדש לולא דמסתפינא היה נ"ל בזה לומר בכוונתו דלא יקשה עליו מכמה סוגיות בש"ס ע"פ מה דאיתא במס' ב"מ (דף ו' ע"א) את"ל תקפה אחד בפנינו אין מוציאין אותה מידו הקדישה בלא תקפה מהו כיון דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי כמאן דתקפה דמי או דילמא השתא מיהו הא לא תקפה וכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו לאפוקי האי דלאו ברשותיה ת"ש דההוא מסותא כו' כל הסוגיא עד מאי הוה עלה דמסותא ת"ש דארחב"א הוה עובדא בי ר"ח ור"ח בי ר"ה ופשטה מהא דאר"נ כל ממון שאין יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש הא יכול להוציאו בדיינין הקדישו קדוש אע"ג דלא אפקיה והאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש כו' מי סברת במסותא מטלטלין עסקינן במסותא מקרקעי עסקינן דכי יכול להוציאה בדיינין ברשותיה קיימא וכתב בשמ"ק שם בד"ה ולענין פסק הלכה כ' הרמ"ך באה"ד שם וז"ל ובמטלטלי דלא כפרי' כגון פקדון וכל "דדמי ליה בדאיתי' בעיני'" אי אקדשי' מרי' הרי הוא קדוש וא"נ היכא דהדר הגזלן בתשובה ואמר ליה לנגזל מהדרנא לך מאי דגזלתי מינך כו' ועיין ב"ק (ע') תוד"ה לא כתבינן יעו"ש ועיין עוד בשמ"ק על ב"ק (דף ע') מ"ש בזה יעוש"ה. מבואר שם בסוגיא הנ"ל דכל היכא דיכול להוציאו בדיינין ע"י ראיה אמרינן דכמו דתקפיה מהני ה"ה אקדשי' מהני דאי אקדשיה הוה כמו תפס ואע"ג אי הוה מטלטלי כל שחבירו לא גזלו ממנו בתורת גזלה שאינו רוצה להחזירו דהיינו שאין חבירו המוחזק בה טוען ששלו הוא הוה הקדיש כמו תפיסה והיכא דתפיסה מהני ה"ה הקדישה מהני ג"כ וז"ב למעיין היטב בסוגי' שם. ויש להביא ראיה לזה מירושלמי מס' כתובות פרק האשה שנפלו הלכה יו"ד וז"ל ר' אבהו בשם ר"י לכן צריכא במופקדים אצלו כו' אר"א ב"ע נשמעיניה מן הדא הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה נכסים הללו ולא סוף דבר דינר אלא אפילו כל שהוא שלא יהא הקדש נראה יוצא בלא פדיון ר' אבהו בשם ר"י מועלין מעילה גמורה וקשיא אם מועלין בהן מעילה גמורה יהא נפדה בשוה ואם אינו נפדה בשוה לא ימעלו בו מעילה גמורה מה אנן קיימין אם במחובר לקרקע וכי יש מעילה בקרקע אלא כן קיימין בקמה מאחר שאילו עבר הגזבר ותפס אין מוציאין מידו הוא גזבר הוא יורש מה גזבר עבר הגזבר ותפס אין מוציאין מידו אף יורש אם עבר היורש ותפס אין מוציאין מידו עכ"ל והפי' הפשוט בירושלמי הוא דמיירי בקמה ומש"ה הנהנה ממנה מועיל הואיל דתפיסה מהני לזכות בו ואם היה הגזבר תפס בודאי היה חל ההקדש והיו מועלין בה מש"ה אע"ג דלא תפסיה הגזבר ג"כ חל ההקדש כאילו תפס הגזבר דמה שהקדישה הוה כאילו כבר תפסיה ההקדש ומשום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וזה שדקדק הירושלמי וכ' הלשון מאחר שאילו עבר הגזבר ותפס אין מוציאין מידו וכוונתו כמ"ש ואף יורש כן אילו תפסיה היורש ג"כ מהני תפיסתו. ומ"ש הירושלמי אח"כ הלשון מה גזבר עבר הגזבר ותפס כו' לאו דוקא שתפסיה הגזבר אלא דעיקר כוונתו להביא ראיה דתפיסתו של היורש מהני וזה שכתב אילו עבר הגזבר ותפס אבל לעולם דבהקדש לא בעינן תפיסה כלל רק כיון שהקדישה הרי הוא כאלו תפסיה הגזבר כבר דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וז"ב לענ"ד בפי' הירושלמי וראיתי בקרבן עדה שמפרש שם ונראה קצת מדבריו דגם בהקדש בעינן תפסיה הגזבר דוקא עיי"ש ולענ"ד נראה דפי' כמו שכתבתי. שוב אחז"ר ראיתי בפי' הפ"מ על הירושלמי שם בד"ה אע"כ אנן קיימין בקמה של תבואה העומדת ליקצר וכקצור דמיא וכה"ג בשארי מטלטלין דמאחר שאילו עבר הגזבר ותפס בשביל הקדש אין מוציאין מידו אע"פ שיש עליהן כתובת אשה ובע"ח והילכך חל הקדש עליהן ושייכא בהו מעילה עכ"ל. והרי מפרש בהדיא בפירושו דמש"ה אפילו כי לא תפס הגזבר ג"כ חל ההקדש הואיל דאם הי' תופס היה חל ההקדש ואמרינן דההקדש בעצמו הוי כאילו תפס ממש ומשום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא הוי כאילו תפס:
ד והנה לכאורה י"ל עוד בזה שכתבתי דכל היכא דמהני תפיסה ה"ה אם הקדיש מהני ג"כ דהוה זה כמו שתפס דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא י"ל לכאורה מהא דאיתא במס' ב"ב (קמ"ח ע"ב) ש"מ שהקדיש כל נכסיו ועמד מהו מי אמרינן כל לגבי הקדש גמר ומקני או דילמא כל לגבי נפשי' לא גמר ומקני הפקיר כל נכסיו מהו כו' חילק כל נכסיו לעניים מהו כו' תיקו ופסקינן להלכה דהוה בחזקת היורשין וכן דעת כל הפוסקים. והרא"ש שכ' שם דהוה בחזקת הקדש ועניים הא כתב הטעם שם משום דלא הוה ברור האומדנא ע"ש ובש"ע חו"מ סי' ר"נ ס"ג וכ' שם בהג"ה דאפילו תפיסה שתפסו עניים לא מהני והוא דעת הריב"ש סי' ק"ס ע"ש. והנה אם נימא דהקדש הוה כמו תפס וא"כ לשיטת הסוברים דתפיסה מהני בתיקו א"כ גם אם הקדיש כל נכסיו ליהני ג"כ כמו תפס. אולם באמת תברא בצדה דהא חזינן בהדיא דאפילו תפסו עניים לא מהני וכן חילק נכסיו לעניים דהי' תפיסה ברשות ג"כ לא מהני וא"כ תו אין להקדש מעלה ע"ז שחילק לעניים או אם תפסו עניים בעצמם וכבר האריכו שם בענין זה ועיין בשו"ת מהרי"ט ח"א חאהע"ז סי' ל"ט בד"ה ואין לומר באה"ד שם ובמח"א הל' צדקה סי' ד' מ"ש בזה ועיין קצה"ח סי' ר"ן סק"ו וחידוש על הקצה"ח שלא העיר כלל בדברי המוהרי"ט הנ"ל ועיין עוד במוהרי"ט סי' ס"ז בסוף התשובה שם ועיין או"ת בקיצור תקפו כהן סי' ע"ז ע"ח יעו"ש:
ובגוף הסברא אמאי לא אמרינן דהקדש הוי כתפס י"ל בזה דדוקא היכא דהיה הדין קודם שהקדיש דמהני תפיסה בזה שפיר נוכל לומר דמה שהקדיש אח"כ הוי כמו תפס משא"כ התם דעיקר הספק בא עתה מכח ההקדש ואם נימא דלא חל ההקדש א"כ ליכא תו שום ספק כלל ולא שום תפיסה ובכה"ג לא שייך לומר דההקדש הוי כתפס ואפילו אם הגזבר תפסו אח"כ ג"כ לא מהני הואיל דהוה ספק בעיקר התפיסה וכמ"ש התוס' במס' כתובות (דף כ' ע"א) ד"ה ואוקי ממונא דהיכא דהתופס טוען שמא לא מהני תפיסתו וכבר האריכו בזה הראשונים והאחרונים ומש"ה א"ש מ"ש הריב"ש דאפילו אם תפסו העניים ג"כ לא מהני וכן אם חילקו לעניים ג"כ לא מהני משא"כ הכא הואיל דהוה הדין דתפס מהני שפיר אמרינן דאם הקדישו אח"כ מהני דהוי ההקדש כמו אם תפס ממש וכן בהא דהירושלמי הוה ג"כ כן דהא באמת הקמה עדיין הוא של הלוה ורק שיש לבע"ח שעבוד עליו והקדש מפקיע מידי שעבוד ושפיר אמרינן דאם הקדישו הוה כאלו כבר תפסיה הגזבר ודוק בזה:
ה והנה יען כי גוף סברא זו שהוכחתי מסוגית הש"ס דב"מ בסוגיא דתקפו כהן דהיכא דתפיסה מהני ה"ה הקדש מהני כמו תפיסה הוא דבר חדש לכן אמרתי להסביר הדבר עוד ע"פ מ"ש התוס' שם בד"ה והא הכא וז"ל נראה דהכי מיבעיא ליה במסותא כיון דמקרקעי הוא והוה דינא כל דאלים גבר וכיון דאם תקפה אחד והקדישה כשהוא בידו מסתמא תו לא פקע אפילו חזר חבירו ותקפה ממנו כי הקדישה בלא תקפה נמי הוה הקדש או דילמא כיון דאפילו גבר האחד אם יכול השני לחזור ולתקפה ממנו זוכה ה"ה הקדיש בלא תקפה לא יחול הקדש כלל כיון דחבירו אם תקפה היה זוכה דלא אלים הקדש מתקיפה והשתא אייתי והא הכא אם תקפה כהן אין מוציאין ולכך אפילו לא תקפה אסורין בגיזה ועבודה מספק משום דיש לכהן חלק בו ולכך יכול לתקפה אלמא אפינו לא תקפה חשיב כאילו תקפה כבר והקדישה בעודה בידו ודחי רבה כו' עיי"ש. ועיין בשמ"ק ד"ה ואת"ל האריך שם בזה וכ' בשם מוהר"י אבוהב וז"ל ויש להקשות היאך עלה על דעתו שיחול ההקדש על מה שביד חבירו כו' והסברא דיכולין לומר שחל הקדש שזה הנושא אפילו צווח לפי שאנו רואין חומרא אחרת בהקדש שכל דבר שבעולם צריך משיכה להדיוט ובהקדש אמירתו לגבוה וכיון שיש לו זאת החומרא אמרינן שיש לו חומרא אחרת שאע"פ שלא הודה חל עליו כח הקדש עכ"ל ועיין עוד שם מ"ש בשם הריטב"א יעוש"ה. ועיין באו"ת בקיצור תקפו כהן סק"א הביא דברי התוס' הנ"ל ומבואר ג"כ דלס"ד אלים כח הקדש יעוש"ה. והנה מבואר דהקדש הוה כמו שתפס ממש וכמסקנת הש"ס דקאמר מאי הוה עלה דמסותא דקאמר הש"ס דיש חילוק בין יכול להוציאו בדיינין או לא ואפילו היכא דיכול להוציאו בדיינין אם הוא ביד חבירו בגזל דהיינו שאינו רוצה להחזירו ומחזיקו הוא דאינו יכול להקדישו משום דר"י דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש כו' היינו דוקא היכא דהשני אינו מודה לו אבל היכא דמודה לו הרי הוא כמו פקדון בידו ושפיר חל ההקדש. ועיין שם בתוד"ה הקדישה בלא תקפה וז"ב לענ"ד בסברא ובטעמא וי"ל בהא דלקמן בב"ק (דף ל"ו ע"ב) בפלוגתא דהרי"ף ובעה"מ והרמב"ן ולקמן [או"ד[אי"ה יבואר זה. והנה אף להסוברים דלענין קנין ממש לא מיחשב כמסירה ממש גבי הקדש יעו"ש שהאריכו בזה מ"מ בקדושת הגוף בודאי אין שום ספק דכולם מודו בזה דנחשב כמסירה ממש ומכ"ש לענין תפיסה דבודאי היכא דמהני תפיסה בודאי דאם הקדיש קדושת הגוף בודאי דהוה כמו תפס וז"ב: (ו) ומעתה לפ"ז נוכל לפרש כוונת הראב"ד ז"ל ג"כ שתי' קושית התוס' דמש"ה מהני הקדישו ניזק לר"ע דסובר שותפי נינהו אע"ג דאי מודה מיפטר דהא גבי מודה בקנס אי תפס הניזק קודם מהני תפיסתו וא"כ כשהקדיש ניזק השור א"כ הרי הוא כאילו תפסיה דהא זה הוה מטלטלי דלא כפריה והרי משעת הנזק תיכף הרי השור הוא של הניזק לר"ע דסובר שותפי נינהו ואינו יכול לסלקו במעות וממנ"פ חל ההקדש דאי יכפור בו א"כ לא הוה מודה בקנס כלל והרי השור הוא של הניזק תיכף משעת נגיחה דהא עיקר הספק והחשש שלא יהיה יכול הניזק להקדישו הוא דילמא יודה ויפטר והרי לא יודה ואי יודה א"כ הוה מטלטלי דלא כפרי' וכ"ז שלא הודה לא מיפטר עדיין דהא לא הודה בב"ד ומהני תו הקדישו. וקנייתו והקדישו באין שניהם כאחד. אולם זה הוא דוקא בח"נ דנגיחה דמגופו משתלם והרי השור המזיק הוא של הניזק שפיר יכול להקדישו ולא שייך לומר תו דילמא מודה ומיפטר דהא הוה כאילו כבר תפס להשור משא"כ בשאר קנסות דאינו חייב לשלם רק ממון וא"כ לא שייך לומר דאקדשיה דהא לא הוי רק חוב בעלמא ולא מהני הקדישו של ניזק ואפילו אם נימא דמהני הקדש בחוב ועיין בשמ"ק ב"ק (ע') מ"מ הכא לא מהני הואיל דעדיין לא הוי חוב גמור דהא לא הוה אלא קנס ואי מודה מיפטר ואינו יכול להקדישו:
והנה עוד יש לבאר אם הניזק מכרו לפי פי' הראב"ד הנ"ל הי"ל לומר דלא חל המכירה של הניזק אם מכרו בקנין כסף או בקנין אג"ק ואילו מדברי הש"ס כאן מוכח דלר"ע מהני המכירה של הניזק דהא הש"ס פריך מכרו מאן אילימא מזיק מכרו אינו מכור מני ר"ע היא דאמר הוחלט השור כו' אלא ניזק מכרו אינו מכור מני ר"י הקדישו מוקדש אתאן לר"ע הרי מבואר דלר"ע חל המכר של הניזק ולפמ"ש בסברת הראב"ד ז"ל הי"ל לומר דלא חל המכירה של הניזק. אם לא שנימא דהואיל דקתני סתמא מכרו אינו מכור ומשמע אפילו שכבר תפס הניזק להשור ומכרו בקנין משיכה ג"כ הוה הדין דאינו מכור ומש"ה קאמר הש"ס מכרו אינו מכור אתאן לר"י וי"ל בזה. ועיין לקמן בפרקין [אי"ח] מ"ש בשיטת הרמב"ם שם:
ז ולעד"נ עוד לומר בזה ע"פ מ"ש הראשונים אם דוקא קדושת הגוף הוא דמפקיע מידי שעבוד או גם קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד דדעת רש"י ותוס' והראב"ד דדוקא קדושת הגוף הוא דמפקיע מידי שעבוד אבל לא קדושת דמים ודעת הרמב"ם דגם קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד וכבר האריכו בזה ועיין בפ"י על מס' קדושין (דף ס"ב) בסוגיא דדשלב"ל יעויי"ש שחקר בזה ועיין בספר בית מאיר על אה"ע סי' מ' ס"ח הביא ג"כ דברי הפ"י ומפלפל בדבריו וא"כ י"ל דגם על דבר שאינו ברשותו ג"כ חל קדושת הגוף. ולכאורה הוא דבר חדש אולם ראיתי כי גם הקצה"ח בסי' קי"ז סק"ב האריך והרחיב הדיבור בסוגיא זו וז"ל בסה"ד ונראה לשיטת רש"י דאע"ג דקדושת דמים לא חיילא בדבר שאינו ברשותו דילפינן מכי יקדיש את ביתו קודש היינו דוקא קדושת דמים אבל שור תם למזבח אפילו דבר שאינו ברשותו חיילא וכיוצא בזה כתב בכ"מ פי"ב מהל' נדרים דס"ל דקדושת הגוף חיילא אפילו בדשלב"ל אע"ג דקדושת דמים לא חייל בדשלב"ל ע"ש וכ"כ בר"ן פרק אע"פ ובב"י יו"ד סי' רל"ד וא"כ י"ל ה"ה לענין דבר שאינו ברשותו כ"ז נלע"ד בשיטת רש"י אח"כ מצאתי בריב"ש סי' שנ"ט כו' עכ"ל הקצה"ח ועיין מ"ש בזה לקמן על (דף ל"ו ע"ב) [או"ה אק"ב]. וא"כ י"ל ג"כ בכוונת הראב"ד ז"ל דמיירי ג"כ שהקדישו קדושת הגוף ואע"ג דעדיין לא הוי ברשותו אפילו לר"ע דסובר דשותפי נינהו מ"מ י"ל הואיל דאי תפסי' מהני הואיל דקנס דח"נ שאני מכל דיני קנסות דעלמא הואיל דהוא על חפץ מבורר דתם מגופיה משתלם וא"כ הואיל דמהני תפיסה מהני ג"כ אי אקדשיה דהקדש זה הוי כתפס ולא שייך לומר דהוי אינו ברשותו דמיירי בהקדיש קדושת הגוף ושפיר כתב הראב"ד דחל ההקדש ואולם זה הוא דוקא לר"ע דסובר שותפי נינהו אבל לר"י דסובר ב"ח נינהו לא חל כלל ההקדש עדיין ושפיר קאמר הש"ס הקדישו ניזק איכא בינייהו ויש להאריך עוד בזה:
ח שוב מצאתי און לדברי מדברי הריטב"א ז"ל במס' מכות דף ה' ע"א) דבעידנא דקא מסהדי וז"ל ואיכא למידק דהא לענין ח"נ דשור תם דקיי"ל דהוי קנסא אמרינן התם בב"ק דלמ"ד שותפין נינהו אם הקדישו ניזק אפילו קודם גמ"ד ואח"כ נגמר דינו הקדישו הקדש שדנין אותו למפרע שהי' שלו ויכול להקדישו ה"נ אמרינן התם בב"ק שאם באו שני עדים ואמרו שהפיל את שינו של עבדו ואח"כ סימא את עינו שיוצא לחירות בשינו ונותן לו דמי עינו כאינש דעלמא ואע"ג דלא נגמר דינו של שינו עד עתה דנין למפרע כאלו נגמר קודם שסימא את עינו ונ"ל דשאני הקדש ושחרור דהוה מידי דזכה בו שמים דגבי שמים דנין למפרע כאלו נגמר הדין אבל לגבי הדיוט לא אמרינן ובמס' ב"ק כתבתי תירוצים אחרים וכולם יש בהם גמגום גדול עכ"ל. הרי שכתב הריטב"א ג"כ כעין סברא זו הואיל דזכה בו שמים בכה"ג דנין למפרע ולדברי הריטב"א הנ"ל ג"כ קשה דא"כ אמאי אם מכרו ניזק חל המכירה לר"ע ומסוגיא דידן מוכח דלר"ע אם מכרו ניזק חל המכירה וכמו שהוכחתי לעיל. וע"כ צרכינן לתרץ כמו שתירצתי לעיל דכוונת הש"ס במה דקאמר אלא ניזק מכרו אינו מכור מני ר' ישמעאל דהואיל דקתני סתמא מכרו אינו מכור ומשמע אפילו שכבר תפס הניזק להשור ומכרו בקנין משיכה ג"כ הוה הדין כן דאינו מכור ומש"ה קאמר הש"ס מכרו אינו מכור אתאן לר"י:
ובזה נוכל ליישב היטב דברי הרמ"א ז"ל בח"מ סי' ת"ז ס"א שור תם שהזיק אם מכרו המזיק עד שלא עמד בדין אע"פ שהוא מכור הרי הניזק גובה הימנו וחוזר הלוקח וגובה מהמזיק שמכר לו כו' וכ' הרמ"א וז"ל מכרו ניזק מכור וכשיתפסנו יקחנו הלוקח. טור. עכ"ל וכן הוא באמת בטור לשון זה. ולכאורה אינו מובן אמאי נקיט דוקא היכא דתפסיה הניזק מהני המכירה שמכרו הניזק ועיין בבאר הגולה שם שכתב וז"ל שם בגמ' פירוש לדידן דלא מגבינן ליה ואי תפס לא מפקינן מיניה עכ"ל והנכון עמו בזה אולם לענד"נ דנוכל לומר בזה דגם לדינא דש"ס בעינן דוקא שתפסיה ניזק ואז הוא דחל המכירה של הניזק דדוקא היכא דכבר עשה הניזק בו קנין גמור דהיינו שתפסיה כבר הוא דחל המכירה ולא אמרינן דילמא מודה ומיפטר ולא הוי שלו ורק דמהני תפיסתו של הניזק ומהני ג"כ המכירה אבל אי לא תפסי' הניזק לא חל כלל המכירה דעדיין לא הוי של הניזק דדילמא מודה ומיפטר וכמ"ש וא"ש יותר ע"פ דברי הר"ן ז"ל שהבאתי לקמן [אות י"ז] דכל שיש ביד אחרים כח להפקיע דבר זה מידו לא חל המכירה כלל א"כ מש"ה בעינן דוקא שכבר תפסיה הניזק ודוק היטב:
והנה במ"ש מיושבים כל הקושיות שהקשו על הראב"ד ז"ל ועיין ברשב"א ובשמ"ק שהבאתי לעיל ועיין ג"כ בקוהס"פ כלל ב' סי' ט' שהביא ג"כ דברי הראב"ד הנ"ל והקשה עליו עוד מהא דפרק שור שנגח דו"ה (דף מ"א ע"ב) דאר"א כך אני בעיניך אין דיני אלא בשהמית ע"פ ע"א או ע"פ בעלים כו' יעו"ש ולפמ"ש מתיישב שפיר ודוק. ויש להסביר עוד דברי הראב"ד הנ"ל בישוב שכתבתי משום דבפ"נ הואיל דבאמת חסריה ממונא עדיף משאר קנסות דעלמא ובודאי מהני תפיסה בזה ולא מהני הודאתו שהודה אח"כ כל שתפס מקודם הודאתו וכ"כ הראב"ד בעצמו בפירוש בפ"ח מהל' עבדים הל"ד וז"ל א"א אין תפיסה מועלת בקנסות אלא במי שחסרו ממון עכ"ל ועיין עוד בפ"ב מהל' גניבה הל' י"ב וז"ל א"א לא מיחוורא לי דתפיסה תיהני בהא כיון דיותר ממה שהזיק אין כח לחייבו אלא בב"ד כו' ע"ש והרי מבואר סברא זו בראב"ד דעל ממון שהזיקו שפיר מהני תפיסה עייש"ה וא"כ נתחזקו דברי בעזה"י ובגוף דברי הראב"ד בפ"ב מגניבה הנ"ל י"ל הרבה. אולם ראיתי, כי כבר האריך הרב בעל קונטרס הספיקות כלל ד' אות ח' ט' ע"כ קצרתי כאן ודוק:
[טו] שם בתוס' באה"ד וא"ת דבפרק נערה (דף מ"א) תנן לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה ואמאי הא משעת פיתוי זכה בה האב אלמא משמע דבקנס לא זכה עד שעת העמדה בדין והכא סבר ר"ע דזכי משעת הנזק כו'. ולענ"ד היה נוכל לתרץ ולחלק בין הקנסות בין אי הטענה הוא על חפץ מבורר כגון בשור תם דמשתלם מגופו בזה סובר ר"ע דבכה"ג מהני הקדישו ניזק אבל בקנס דפיתוי דהוי רק ממון ולא חפץ מבורר בכה"ג לא הוי כגבוי ולא מהני הקדישו וכבר הזכרתי כעין סברא זו לעיל [אוי"ד]. שוב ראיתי בשמ"ק ד"ה א"ב באה"ד שכתב שם בשם התוס' משאנץ כעין סברא זו יעוש"ה:
[טז] עוד שם בתוס' ועוד דר"ע אית ליה בהשולח (דף מ"ב ע"ב) דיוצא בשן ועין דצריך גט שחרור והתם אמר דמ"ד דצריך גט שחרור קסבר יוצא בשינו ועינו עכ"ל. וראיתי בהגהות הגאון רע"א זצ"ל כאן וז"ל תמוה לי טובא דמאי קושיא דהתם כיון דצריך גט שחרור מש"ה לא שייך לומר דלמפרע נשתחרר משעה שהפיל שינו דהא הוא מחוסר גט שחרור אבל בעלמא וכמו הכא בתם שפיר י"ל דלמפרע קם ברשותיה כאילו גבה אז את נזקו ומה דמיון זל"ז וצע"ג עכ"ד ומכח זה נכנס בדוחק ליישב לומר דאין זה קושיא בפ"ע אלא דבאו לחזק קושייתם דבמרובה משמע דאי לא כתיב תחת עינו ה"א דיוצא כו' יעוש"ה בדבריו. ולעד"נ בפשיטות ל"ק כלל דכוונת התוס' בקושייתם הוא דנימא דהא דחייבה התורה בסם ח"נ מגופו הוא דוקא לאחר העמדה בדין וגמ"ד וכל שלא נגמר הדין אין שום התחלת חיוב כלל וא"כ תו שוה ליוצא בשן ועין דכמו דיוצא בשו"ע לא נשתחרר העבד רק בגט שחרור דוקא כמו כן גבי תם שהזיק ג"כ ליתא לחיובא כלל רק בשעת גמ"ד וע"ז הוצרכו התוס' לתרץ דשאני הכא דגלי קרא ומכרו את השור משמע לי' לר"ע דתיכף משעת נגיחה יש לניזק זכות בשור המזיק וז"פ לענ"ד. ועיין לקמן בפ' מרובה על (דף ע"ג ע"ב) [אק"ז אק"א] מ"ש בזה:
[יז] שם ע"ב תוד"ה איכא בינייהו וז"ל דלר"ע קדוש אע"ג דאי מודה מיפטר דקנס הוה מ"מ השתא מיהא לא הודה ע"כ ועיין בשמ"ק מ"ש בזה. ולכאורה י"ל לפי סברת הר"ן ז"ל בכתובות פרק אע"פ על (דף נ"ח) בסוגיא דהמקדיש מעשה ידי אשתו על הא דאמר שמואל הלכה כר"י הסנדלר כתב הר"ן ז"ל דקיי"ל דאפילו במעלה לה מזונות ומעה כסף אפ"ה אין הקדישו חל הואיל דהוה דשלב"ל כו' עד לבסוף שכתב אבל לדידן דקיי"ל דיכולה אשה לומר לבעלה א"נ וא"ע אפילו כי אמר לה הכי לא מהני כיון דלאו דידיה נינהו כיון שיכולה להפקיע משעבודו כו' יעו"ש והמתבאר מדבריו הוא דמש"ה לא חל ההקדש של בעל הואיל דביד האשה להפקיע מידו ולא חל כלל ההקדש וא"כ שמעינן מיניה לכל דבר שביד אחרים להפקיע הדבר הזה ממנו לא חל הקדישו כלל והארכתי בזה בפלפולי עם ידידי הרהג"א המפורסם מו"ה יעקב יצחק נ"י בעהמ"ח ספר מקראי קודש לבאר אם דעת התוס' מסכימים לסברא זו וא"כ י"ל הכא דהואיל דאי יודה המזיק יפטור א"כ איך חל הקדישו של הניזק. וגם י"ל על הא שכתבו התוס' לעיל בד"ה א"ב וא"ת ואמאי אינו קדוש לר"י למ"ד בפרק כל שעה למפרע הוא גובה וי"ל דלמ"ד למפרע הוא גובה היינו היכא דגבאו לבסוף אבל הכא אם נתרצה ניזק לבסוף לקבל המעות ולא גבאו לר"י אין קדוש כו' מבואר מזה, דהיכא דגבאו לבסוף גם ר"י מודה דחל ההקדש של הניזק ואמאי והלא היה ביד המזיק להפקיע אם היה משלם לו דמים וי"ל בזה:
וגם י"ל לפי מה שביארתי שם דלאו דוקא בהקדש הדין כן אלא גם במכר הדין דכל שיש כח ביד אחר להפקיע הדבר הזה לא חל המכירה כלל וכתבתי דזה תליא בשני תירוצי התוס' במס' זבחים (דף ע"א) בתוד"ה אפילו דלתי' הראשון של הר"ת לית ליה סברת הר"ן ז"ל ולתי' שני של הר"ת אית ליה סברת הר"ן ז"ל וא"כ אמאי אם מכרו מזיק מכור לרדיא עכ"פ הלא ביד הניזק להפקיע זכותו של המזיק וא"כ אמאי חל כלל המכירה של המזיק ולכאורה י"ל בזה וכעת נלע"ד דדבר זה לא הוי ברור כ"כ וי"ל בזה מדברי התוס' במס' ב"מ (דף ו' ע"א) ד"ה והא הכא וז"ל נראה דהכי מיבעיא ליה במסותא כו' או דילמא כיון דאפילו גבר האחד אם יכול השני לחזור ולתקפה ממנו זוכה ה"ה הקדיש בלא תקפה לא יחול הקדש כלל כיון דחבירו אם תקפה היה זוכה דלא אלים הקדש מתקפה כו' ועיין מ"ש בשמ"ק ג"כ בזה ועיין או"ת קיצור ת"כ סק"א ובנתה"מ בדיני תפיסה סק"א מ"ש בזה. ולענ"ד היה נוכל לפרש דזה הוא כוונת התוס' דזה הוא באמת האיבעיא דכמו דאם תקפה אחד וחזר השני ותקפה ממנו מהני תפיסתו של השני א"כ לא חל הקדישו של ראשון הואיל דביד אחר להפקיע ולא חל תו ההקדש כלל כן היה נ"ל לכאורה:
אולם שבתי וראיתי כי מדהוצרכו התוס' לומר דלא אלים הקדש מתקפה משמע דלא נחתו לסברא זו ויש להאריך בכ"ז ועיין שו"ת חת"ס חיו"ד סי' רכ"ה שהרב השואל הביא דברי הר"ן הנ"ל ומ"ש שם בזה:
[יח] (א) שם ת"ר שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור כו' משעמד בדין מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש כו' מועד שהזיק כו' אמר מר מכרו מכור לרדיא הקדישו מוקדש משום דר' אבהו כו' כל הסוגיא. והנה פשטות הסוגיא בכאן הוא דברייתא זו אתיא כר"י דסובר ב"ח נינהו ומש"ה מחלק בין עמד בדין לקודם שעמד בדין דעד שלא עמד בדין אם מכרו מזיק מכור לרדיא וכמדמסיק הש"ס והקדישו מוקדש משום דר"א אבל משעמד בדין מכרו אינו מכור כלל אפילו לרדיא דמשעמד בדין זכה בו הניזק לגמרי אפילו לר"י. והא דמשעמד בדין לא חל ההקדש שהקדישו המזיק ולא שייך ביה לומר שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וע"כ צריכינן לומר דהואיל דעמד בדין קלא אית ליה למלתא והכל יודעין בבירור שהוא של הניזק ולא שייך תו האי חששא שמא יאמרו כו' וברייתא דלעיל דתני רב תחליפא בר מערבא קמיה דר"א מכרו אינו מכור הקדישו מוקדש דמסיק הש"ס דברייתא אתיא לדברי הכל הקדישו מוקדש אפי' לר"ע דסובר שותפי נינהו משום דר"א שלא יאמרו כו' אע"ג דלר"ע הוה קודם העמדה בדין כמו לר"י לאחר העמדה בדין וגם אית ליה קלא דתורא נגחנא הוא אפילו קודם העמדה בדין וכדקאמר הש"ס לעיל וא"כ גם לר"י לאחר גמ"ד אם הקדישו מזיק ג"כ היל"ל דחל ההקדש משום דר"א שלא יאמרו כו'. וע"כ צ"ל דסוגית הש"ס סברי נהי דאמרינן כיון דנגח קלא אית ליה למילתא ומש"ה אם מכרו המזיק הניזק גובה הימנו דהוי כמו אפותיקי מ"מ לענין חששא שלא יאמרו כו' אכתי חיישינן אבל אם כבר עמד בדין ונגמר הדין בכה"ג קלא רבה אית לה למלתא ולא חיישינן תו לשמא יאמרו כו' כנלע"ד בפי' הסוגיא וכן פירשו הראשונים ז"ל דברייתא זו אתיא כר"י וכן נראה מדברי התוס' בד"ה משום דר"א וכמו שביארתי לקמן בסוגיין ועי' בשמ"ק כאן בד"ה הא דתניא שכתב בשם הרשב"א ז"ל וז"ל שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו קדוש ברייתא כולה ר"י ופירושו הקדשו מוקדש משום דר"א ומסתברא דלרבותא נקט הא דר"א כו' יעוש"ה:
ב אולם רבינו הרמב"ם ז"ל יש לו שיטה אחרת בזה ולפי הנראה מדבריו שסובר דהא דפליגי ר"י ור"ע אי ב"ח הוא או שותפי הוא הוא דוקא לאחר שעמד בדין אבל קידם שעמד בדין גם ר"ע סובר דלא הוי שותפי עדיין אלא בע"ח ולדבריו ההוא ברייתא בתרייתא דקתני שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור כו' דמוקי הש"ס דהא דקתני עד שלא עמד בדין מכרו מכור לרדיא כו' אתיא כר"ע דסובר שותפי נינהו וגם לר"ע יש חילוק בין עמד בדין בין אם עדיין לא עמד בדין שכ"כ שם להלכה כהאי ברייתא וז"ל בפ"ח מהל' נזקי ממון ה"ו שור תם שהזיק אם מכרו המזיק עד שלא עמד בדין אעפ"י שהוא מכור הרי הניזק גובה הימנו וחוזר הלוקח וגובה מן המזיק שמכר לו שכיון שנגח קול יש לו ולא היה לו ללוקח ליקח עד שיגבה הניזק. הקדישו המזיק ה"ז מוקדש כדי שלא יאמרו כו' שחטו גובה מבשרו כו'. הזיק ועמד בדין ואח"כ מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש כו' עי"ש שפסק לגמרי כברייתא זו וכתב עלה ה"ה וז"ל בברייתא פרק המניח ל"ג ת"ר שור תם שהזיק כו' ומ"ש אע"פ שהוא מכור הכוונה לומר שהלוקח חורש בו לכתחילה וכן שהמכר קיים ואין כל אחד יכול לחזור בו נראה שהוא סובר דברייתא אתיא אפילו לר"ע דאמר התם שותפי נינהו ויליף לה מדקאמר הקדישו מוקדש מדר"א כו' דאי לר"י דאמר ב"ח לא צרכינן לר"א ובאמת שאין בסוגיא דבר בהיפך דוק ותשכח עכ"ל ה"ה ועיין בשמ"ק בד"ה ולענין פסק כתב הרב המאירי וז"ל שמועה זו שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מזיק מכור לדעת ר"י הוא שנויא ואין הלכה כן אלא אף אם לא עמד בדין הדין כמו שכתבנו שדר"ע שאמר הוחלט השור עד שלא עמד בדין הן אמורין כו' עד גדולי המחברים תופסין בו שיטה אחרת ויראה מדבריהם שדברי ר"ע לאחר שעמדו בדין נאמרו ומתוך כך פסקו שקודם שעמד בדין מכרו המזיק מכור אלא שהניזק חוזר וגובה ממנו שה"ז כאפותיקי כו' אבל אם עמד בדין אם מכרו אינו מכור ואם הקדישו אינו מוקדש עכ"ל. הרי שהביא שתי שיטות הללו ומ"ש גדולי המחברים כוונתו על הרמב"ם ז"ל הנ"ל. ומה שדחקו לרמב"ם ז"ל לפרש כן הוא משום דלפי' זה ל"ק כלל קושית התוס' והראשונים ז"ל דהא הואיל דפ"נ קנסא א"כ אמאי נחשב כגבוי דנימא דשותפי הוא תיכף משעת נגיחה וגם קשה מר"פ נערה במס' כתובות דאמרינן דקנס לאו כגבוי דמי וכמו שהוקשו התוס' בד"ה א"ב הבאתים לעיל ולפי פי' זה של הרמב"ם ל"ק כלל קושיות הנ"ל ודוק:
ג אולם עדיין אינו מובן לשיטת הרמב"ם ז"ל הא דקאמר הש"ס לעיל מאי בינייהו הקדישו ניזק א"ב אלמא דלר"ע הקדישו ניזק חל תיכף ההקדש ויכול הניזק להקדישו תיכף משעת נגיחה אם לא שנדחוק לפרש דברי הרמב"ם ז"ל הא דקאמר הש"ס הקדישו ניזק א"ב היינו הכל לאחר העמדה בדין דלר"ע לאחר העמדה בדין חל ההקדש של הניזק ולר"י לא חל ודוחק קצת לפרש כן וראיתי במוהרש"ל ביש"ש כאן סי' כ"ח שהאריך בביאור השיטות והביא שיטת התוס' והראשונים והביא ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל ותמה בזה ע"ש שהביא דברי הטוח"מ סי' ת"ז ועי' בש"ע ס"א ובש"כ סק"א הביא דברי היש"ש הנ"ל ועיין בקצוה"ח שם סק"א שמתרץ ג"כ קושיא מהא דהקדישו ניזק כמ"ש בביאור דבריו דהיינו שהקדישו ניזק א"ב דקאמר הש"ס הוה הפי' הכל לאחר העמדה בדין יעוש"ה בדבריו:
והנני מתפלא עוד מדוע השמיט הרמב"ם ז"ל לגמרי האי דינא דהקדישו ניזק דאפילו לשיטתו ג"כ הי"ל עכ"פ להביא הדין דהקדישו ניזק לאחר העמדה בדין דחל ההקדש הואיל דפסקינן כר"ע דשותפי נינהו ונהי דנוכל לדחוק ולומר דהואיל דהביא האי דינא דהקדישו מזיק ומכרו מזיק דיש חילוק בין קודם העמדה בדין לאחר העב"ד דלאחר העב"ד לא יכול המזיק להקדישו ואינו קדוש כלל אפילו מדר"א ג"כ ממילא נשמע דהרי הוא של הניזק לגמרי מ"מ אין דרכו של רבינו הרמב"ם ז"ל להשמיט דין פשוט המפורש בהדיא בש"ס דהא בהדיא קאמר הש"ס הקדישו ניזק א"ב ולכאורה י"ל בזה: (ד) ולענד"נ ליישב הקושיא הנ"ל על הרמב"ם ז"ל עפ"י מ"ש לעיל [אוי"ד] ליישב קושית הרשב"א על הראב"ד ז"ל דכתב דשאני פ"נ משאר קנסות דהכא קרנא וב"ד כי מודה זיל שלים אמרינן ליה וכ"ש דאי תפס לא מפקינן מיניה כו' ותמה הרשב"א דהא בהדיא קאמר הש"ס בכמ"ד דגם בח"נ דתם דאי מודה מיפטר כו' וכתבתי לעיל לתרץ דכוונת הראב"ד הוא עפ"י מה דאיתא בב"מ (דף ז' ע"א) דכל דיכול להוציאו בדיינין יכול להקדישו אי לא הוה מטלטלי דכפרי' וכמו דבקנס דח"נ מהני תפיסה ה"ה דמהני הקדישו. אולם זה דוקא היכא דמקדיש חפץ מבורר אבל היכא דאין החפץ מבורר רק שמגיע לו ממון בכה"ג לא מהני הקדישו ומש"ה בח"נ דנגיחה דמשתלם מגופו שפיר יכול הניזק להקדישו תיכף אחר הנגיחה והארכתי בזה בכוונת הראב"ד. ועפ"י האמור נוכל ליישב ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל דהנה ה"ה כתב שם בפ"ט מהל' נזקי ממון הי"א שהביא שם דברי הראב"ד הנ"ל וכתב שם שגם דעת הרמב"ם ז"ל הוא כן וא"כ נוכל לומר דגם הרמב"ם ז"ל סובר לסברא זו שכתבתי בדברי הראב"ד ומש"ה הקדישו ניזק חל ההקדש תיכף אחר נגיחה אפילו קודם העמדה בדין יכול להקדישו ושפיר קאמר הש"ס הקדישו ניזק א"ב והיינו דלר"ע יכול להקדישו תיכף לאחר הנניחה דהא אם יתפסנו הניזק לאחר הנגיחה מהני התפיסה ומהני ג"כ הקדישו דהקדישו הוה כמו תפסי' ואעפ"י שעדיין הוא ברשות המזיק קודם העמדה בדין לענין זה שאם מכרו מכור לרדיא מ"מ מהני שפיר הקדישו של הניזק אפילו קודם העמדה בדין הואיל דהוא מקדיש חפץ מבורר. ולענין אם הניזק מכרו לאחר קודם העמדה בדין שפיר נוכל לומר דלא חל המכירה והיינו דוקא אם מכרו והניזק לא עשה בו משיכה מקודם ורק מכרו בקנין כסף או אג"ק אבל אם הניזק עשה בו משיכה ואח"כ מכרו שפיר מהני תפיסתו של הניזק והרי יכול תו למוכרו ג"כ וכמש"ל. ובזה א"ש ג"כ מה שהרמב"ם ז"ל השמיט לדין זה דהקדישו ניזק דהואיל דפסק בפ"ו מהל' ערכין הכ"ב וכ"ג דכל שיוכל להוציאו בדיינין חל ההקדש וא"כ ממילא שמעינן דניזק יכול להקדיש השור המזיק הואיל דהוא תם ומשתלם מגופו אפילו קודם העמדה בדין הואיל דיכול לעמוד עמו בדין תו חל ההקדש ועל הדרך שכתבתי לעיל בדברי הראב"ד וא"כ כשהביא הרמב"ם להאי דינא בפ"ו מהל' ערכין תו לא צריך להביאו כאן ודוק היטב בזה. וי"ל ג"כ בדברי הרמב"ם ז"ל עפ"י דברי הריטב"א במסכת מכות (דף ה') שהבאתי לעיל [אי"ד] שכתב לחלק דבהקדש דוקא מהני וא"כ שפיר נוכל לומר דהרמב"ם ג"כ מודה דהקדישו ניזק שפיר מהני ומש"ה שפיר קאמר הש"ס הקדישו ניזק א"ב אלא דאינו מיושב עדיין מדוע השמיט הרמב"ם ז"ל להאי דינא ולפמש"ל א"ש הכל:
[יט] שם בגמרא ת"ר שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין כו' כל הסוגיא. והנה לכאורה נראה דהאי ברייתא פליגי על ברייתא דלעיל דתני רב תחליפא בר מערבא קמיה דר"א מכרו אינו מכור הקדישו מוקדש דמוקי הש"ס לעיל לעולם מזיק וד"ה מכרו אינו מכור אפילו לר"י דהא משעבדא ליה לניזק הקדישו מוקדש אפילו לר"ע משום דר"א כו' ולא חילק התנא כלל בין אם היה זה קודם שעמד בדין או לאחר שעמד בדין. והנה לשיטת הראשונים דהאי ברייתא דשור תם דמחלק בין עמד בדין או לא עמד בדין אתיא כר"י וא"כ ע"כ צרכינן לומר דהאי ברייתא דלעיל דתני ר"ת מיירי ג"כ קודם שעמד בדין דוקא ואפילו לשיטת הרמב"ם דפוסק כהאי ברייתא שני' וכפי פי' ה"ה שם וכפי מה שביארתי בסמוך [אי"ח] אתיא האי ברייתא כר"ע ג"כ צריכינן לומר דברייתא דתני ר"ת מיירי דוקא קודם שעמד בדין וז"פ:
והנה לכאורה אינו מובן לשיטת הרמב"ם דהאי ברייתא אתיא כר"ע וגם לר"ע דסובר שותפי נינהו הוה ג"כ הדין דאם מכרו המזיק קודם העמדה בדין חל המכירה לרדיא ורשאי הלוקח לחרוש בו לכתחלה ודלא כפירש"י לעיל בד"ה לרדיא שאם חרש בו לוקח אינו נותן דמי חרישה לניזק דמשמע דוקא אם חרש בו אבל לכתחילה אסור לו לחרוש אבל מדברי הרמב"ם מבואר דמותר להלוקח לחרוש בו קודם העב"ד דהמכירה חל לרדיא ולכאורה טעמא בעי לר"ע דסובר שותפי נינהו. ולולא דמסתפינא הייתי אומר בזה דהנה באמת אם ראובן מוכר שורו לחבירו דצריך הלוקח לעשות בו קנין או קנין כסף למ"ד מעות קונות או קנין משיכה אבל בלא עשה בו קנין בודאי דלא קנה הלוקח וכן במתנה צריך המקבל מתנה לעשות בו קנין וא"כ י"ל הכא דבמה יקנה הניזק להשור ואי דנימא דהתורה הקנתה להניזק השור המזיק זה לא מצינו שהתורה הקנתה לאחד דבר של חבירו דהיינו דבר שהיה מקודם של חבירו ובמה יקנה הניזק להשור המזיק. והנה גבי ירושה דהוה הדין דזכה היורש בהנכסים תיכף בשעת מיתת המוריש וכדאיתא בב"ב (דף ק"מ) פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן יורשין ופירשב"ם כבר זכו בשעת מיתת אביהן כו' אע"ג דלא עשה היורש קנין בהקרקע התם הוה הטעם משום דבמקום אביו קאי אבל הכא גבי שור המזיק אף דאמרינן שותפי נינהו במאי זכה הניזק בהשור המזיק. והנה היכא דהיה לאחר העב"ד ג"כ י"ל במאי זכה והנה בכל גוביינא דבי דינא י"ל דעיקר הקנין הוא שעושה המלוה חזקה אח"כ והא דשומא הדרא י"ל דהתקנה הוה כן שאע"פ שעושה המלוה חזקה אח"כ מ"מ הדרא השומא עד תריסר ירחי שתא אבל לולא החזקה לא אדע במה הוה הקנין דבר תורה וי"ל בזה. אבל שנימא דחיוב התורה דהיינו מה שחייבה התורה אותו לשלם עושה הקנין זה בודאי דלא הוה קנין מן התורה. והנה הכא גבי שור תם שהזיק דמשתלם מגופו ונהי דסובר ר"ע דשותפי נינהו ואם שור תם שוה מנה שנגח שור שוה מאתים דהוה הדין דהוחלט השור מ"מ במה קנה אותו הניזק דהא עד עתה היה של המזיק ונהי דנימא דפקע זכות המזיק במה שנגח מ"מ באיזה קנין נכנס לרשות הניזק לגמרי והיכן מצינו דחיוב התורה יעשה קנין. ולולא דמסתפינא הייתי אומר בזה דכמו דאמרינן הפקר ב"ד הפקר לא הוי קנין משום דאין כח לחכמים רק להפקיע מרשות בעלים הראשונים אבל לא להכניס הדבר ברשות האחר וכבר האריכו בזה הרשב"א ומוהרש"ל במסכת יבמות (דף צ') וכתבו דזה תליא בפלוגתא דאמוראי יעוש"ה ועיין במק"ח סי' תמ"ח ובג"פ שהעירו מעצמם בזה וכבר הארכתי ג"כ בזה על מסכת ב"מ (דף ב) ובכמ"ד וא"כ כ"כ נאמר הכא דנהי דהשור תם משתלם מגופו מ"מ עדיין לא עשה הניזק קנין בו דחיוב שחייבה התורה לשלם ח"נ ומגופו היינו שיש רק חיוב עליו וגם נוכל לומר דיצא בזה מרשות המזיק אבל לא שיהיה לגמרי של הניזק ונהי דאם מת הוא ברשות הניזק וכן אם הוזל היינו משום דגזיה"כ הוא דרק מגופו משתלם אבל מ"מ עדיין לא הוי לגמרי של הניזק ורק בשעת העמדה בדין אז הוא לגמרי של הניזק כמו כל גבי גביית חוב ונוכל לומר עוד דאם היה גמ"ד אז שפיר הוא של הניזק אפילו לא עשה בו הניזק שום קנין משום דהואיל דכבר יצא מרשות המזיק תיכף משעת נגיחה א"כ שפיר יש כח לב"ד להעמידו לגמרי ברשות הניזק דנהי דאין כח ביד ב"ד להפקיר ולהעמידו ברשות אחר היינו דוקא היכא דהב"ד צריכין לעשות שני דברים להפקיע מרשות בעלים הראשונים ולהעמידו ברשות האחר זה אין כח ביד חכמים אבל אם הדבר הזה אין לו בעלים שכבר יצא הדבר מרשות בעלים הראשונים שפיר יש כח לב"ד להעמידו ברשות אחר וכבר הארכתי בביאור סברא זו בחידושי לב"מ שם וה"נ דכוותיה. והא דאם מכרו מזיק מכור לרדיא הוה הטעם בזה דהואיל דלא זכה בו עדיין הניזק לגמרי רק שהתורה הוציאה מרשותו ודוקא לענין זה שאם יעמוד בדין ויהיה גמ"ד יזכה בו הניזק ונוכל לומר תו שכאשר יהיה הגמ"ד יזכה בו למפרע ועי' לקמן [אכ"ג]. וא"כ לפי"ז א"ש פסקו של הרמב"ם ז"ל בזה דמש"ה אם מכרו מזיק קודם גמ"ד מכור לרדיא דאכתי אינו של הניזק ומותר ללוקח לחרוש בו לכתחלה דהמכירה חל הואיל דאכתי לא הוה של הניזק בשעה שמכרו תו לא הוה רק כמו שיש לניזק שעבוד על השור והקדישו מזיק הוא קדוש רק משום דר"א שלא יאמרו כו' דהא באמת אינו תו של המזיק ולאחר גמ"ד אז הוא לגמרי של הניזק ומש"ה אם מכרו מזיק לא חל המכירה כלל ואפילו אם מכרו קודם גמ"ד תיכף כשנגמר הדין הוא למפרע של הניזק ונתבטלה המכירה ומכ"ש דאם הקדישו המזיק דלא חל ההקדש כלל דהא אז לא שייך הא דר"א שלא יאמרו כו' דהא הוא לגמרי עתה של הניזק דדוקא קודם גמ"ד דאז עדיין אינו לגמרי של הניזק והמזיק הוא הבעלים הראשונים שייך שפיר לומר דחל ההקדש משום שלא יאמרו כו' והקדישו ניזק קודם גמ"ד שפיר חל ההקדש הואיל דכבר יצא מרשות המזיק וא"כ דומה להא דנדרים בהיו לפניו ככר של הפקר והקדישה דחל ההקדש וכמש"ל [אות י'] על תוס' ד"ה א"ב וי"ל עוד בזה. ועי' בפנ"י ד"ה שחטו ונתנו במתנה מ"ש שם ע"ד רש"י ז"ל להסביר הדבר במה שאם מכרו המזיק מכור לרדיא ולענ"ד א"ש מה שכתבתי בעזה"י:
וראיתי בד"מ בח"מ סי' ת"ז אות א' וז"ל ומשמע עוד שם בדברי הרמב"ם הא דמכרו מזיק אינו מכור וחוזר הניזק וגובה מהלוקח היינו דוקא כשמכר לאחר העמדה בדין אבל לא קודם העב"ד ועי"ש עכ"ל ולא זכיתי להבין כלל דהא בהדיא מפורש כתוב ברמב"ם להיפוך שכתב בפ"ח מהל' נזקי ממון ה"ו שור תם שהזיק אם מכרו המזיק עד שלא עמד בדין אע"פ שהוא מכור הרי הניזק גובה הימנו וחוזר הלוקח וגובה מן המזיק שמכר לו שכיון שנגח קול יש לו ולא היה ללוקח ליקח עד שיגבה הניזק ולקמן בהלכה ח' כתב הזיק ועמד בדין ואח"כ מכרו אינו מכור כו' הרי שכתב בפירוש דהא דמכרו מזיק חוזר הניזק וגובה מלוקח הוא דוקא קודם גמ"ד אבל לאחר גמ"ד לא חלה כלל המכירה ולא שייך כלל הלשון שהניזק גובה מהלוקח רק שנוטלו מהלוקח ודוקא במכרו קודם גמ"ד דחלה המכירה של המזיק לרדיא עכ"פ בזה שייך הלשון חוזר הניזק וגובה מהלוקח וז"ב. ומ"ש הד"מ הלשון הא דמכרו מזיק אינו מכור היינו לאחר העמדה בדין דוקא זה אמת הוא דאינו מכור כלל וכולם מודו בזה וי"ל בזה. ובש"ע הביא המחבר דעת הרמב"ם ופוסק כן והוא כמו שפירשתי יעוש"ה:
[כ] שם בתוד"ה משום דר' אבהו וז"ל אבל בלא ר"א לא קדוש משום דקדושת דמים אין מפקעת מידי שעבוד ומיירי הכא בבע"מ כו' עכ"ל. ולכאורה אינו מובן דהא הש"ס דקאמר הקדישו מוקדש אפילו לר"ע משום דר"א היינו משום דר"ע סובר הוחלט השור וא"כ משעת נגיחה הו"ל של הניזק ואיך כתבו משום דקדושת דמים אין מפקיע מידי שעבוד הלא ליכא הכא שעבוד כלל רק שקנוי הוא להניזק תיכף משעת נגיחה ואפילו אי היה מקדיש קדושת הגוף ג"כ לא היה מהני ההקדש שהקדישו המזיק. ועיין במהרש"א שכתב באמת דדברי התוס' הנ"ל קאי על הא דקאמר בש"ס לקמן על הברייתא דשור תם שהזיק עד שלא עמד בדין כו' אמר מר כו' הקדישו מוקדש משום דר"א דההוא ברייתא קאי אליבא דר' ישמעאל ולר"י ליכא רק שעבוד וע"ז שפיר כתבו התוס' דבלא ר"א לא קדיש משום דקדושת דמים אין מפקיע מידי שעבוד יעוש"ה במהרש"א ועיין בפ"י שכ' ג"כ כן יעוש"ה. ולענד"נ דנוכל לומר דהתוס' קאי על הא דקאמר הש"ס על ברייתא קמייתא לעולם דקאי על המזיק כו' הקדישו מוקדש אפילו לר"ק משום דר"א כו' ומדקאמר הש"ס סתם דהטעם דהקדישו מוקדש הוא משום דר"א משמע דבין לר"י ובין לר"ע צריכינן לזה הטעם דהא ע"כ האי ברייתא כר"י ודאי אתיא כדמשמע בש"ס וא"כ לר"י דסובר דב"ח נינהו א"כ הוה ליה להניזק רק שעבוד א"כ הי"ל להש"ס לומר בפשיטות הטעם לר"י משום דהקדש מפקיע מידי שעבוד וע"ז כתבו התוס' דדוקא קדושת הגוף הוא דמפקיע מידי שעבוד אבל לא קדושת דמים והכא מיירי בבע"מ וא"כ הוי רק קדושת דמים ומש"ה לא מצי הש"ס לומר הטעם לר"י משום דהקדש מפקיע מידי שעבוד והוצרך הש"ס לומר הטעם דוקא גם לר"י משום דר"א וזה נכון בפשיטות. שוב ראיתי בשמ"ק כאן בד"ה משום דר"א בסוה"ד וז"ל תימא לר"י ל"ל דר"א וליכא למימר דלא איצטריך טעמא דר"א אלא לר"ע דלישנא לא משמע הכי דקאמר מוקדש אפילו לר"ע משום דר"א משמע בין לר"ע בין לר"י לא קדיש אלא משום דר"א וי"ל דלפי המסקנא משמע ליה דמיירי גם בבע"מ דלא קדיש גם לר"י בלא ר"א כו' ע"ש ועיין ג"כ שם בד"ה הקדישו מוקדש מ"ש בזה והוא ממש כמו שכתבתי ג"כ בדברי התוס' הנ"ל. והנה לפ"ד התוס' הנ"ל הן לפמ"ש הראשונים נ"ע והן לפמ"ש והן לפ"ד המהרש"א הנ"ל סוברים התוס' דלר"ע דסובר שותפי נינהו הוה תיכף של הניזק משעת נגיחה אפילו קודם גמ"ד וכן מתבאר מדברי התוס' לעיל בד"ה א"ב הבאתים לעיל באריכות [אות י"ד] אולם דעת הרמב"ם ז"ל נראה שיטה חדשה בזה ונתבאר לעיל בגמ'. ועיין בשמ"ק כאן בד"ה משום דר"א כתיב בשם הגליון ע"ש שהם ממש כדברי המהרש"א והפ"י הנ"ל עייש"ה:
[כא] שם אמר מר כו' שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי אר"ה בדר"י זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור כו' עד הא נמי רבה אמרה דא"ר השורף שטרותיו של חבירו פטור כו'. וראיתי בקצוה"ח סי' שפ"ו סק"א שהקשה לשיטת התוס' בב"ק (ע"א ע"ב) בד"ה וסבר דהא דר"מ דאין דד"ג הוא דוקא בדבר שראוי לכל העולם כגון שורף שטרותיו של חבירו דיכול למוכרו בכתיבה ומסירה אבל שור הנסקל דאינו ראוי אלא לזה שיוכל לפטור עצמו בו גם ר"מ מודה דפטור ע"ש בתוס' שכתבו דיש סברא לומר כן וא"כ היאך מוכיח הש"ס כאן דמזיק שש"ח פטור מהא דשורף שטרותיו דהא שטר ראוי הוא לכל העולם אבל שור תם אינו ראוי לכל העולם כיון דקיי"ל דמוכר קנסיו לא עשה ולא כלום ושור תם ליתא במכירה וכמ"ש התוס' בב"ק (דף ל"ג) דהך ברייתא דשור תם אתיא כר' ישמעאל. וביותר קשה במ"ש התוס' שם דהאי תנא דברייתא דשחטו תם הוא דפליג על ר"מ ולא דאין דד"ג ולפי סברת התוס' הנ"ל דילמא גם האי תנא ס"ל כר"מ דדאין דד"ג והכא בשור תם גם ר"מ מודה דפטור משום דליתא במכירה ע"כ קושית הקצוה"ח הנ"ל והניח בצ"ע עייש"ה. ולעד"נ דל"ק כלל דהתוס' הנ"ל כתבו שפיר דבשור הנסקל גם ר"מ מודה דפטור משום דאינו ראוי כלל לכל העולם לא לאכילה ולא ליהנות ממנו אבל הכא בשור תם נהי דאינו ראוי למכור משום דלא חל המכירה מ"מ מותר באכילה ובכל הנאות וכה"ג מיקרי ראוי הוא לכל העולם וחייב לר"מ ומיושב קושית הקצוה"ח הנ"ל ויש להאריך הרבה בזה אלא יען כי ראיתי בספר מפרשי הים על פרק הגוזל (דף צ"ח) אות י"ב ואות כ' שם שקדמני בזה לכן קצרתי: ועוד י"ל בזה עפ"י מ"ש הקצוה"ח בעצמו שם בס"ק הנ"ל לעיל מינה לדחות ראיות הש"ך ומה שהקשה הש"ך שם על שני תירוצי התוס' בב"ק (ע"א) בד"ה וסבר ותורף דברי הקצוה"ח דדוקא למאן דדאין דד"ג הוא דמחלקו התוס' בין ראוי לכל העולם או לא אבל למאן דלא דאין דד"ג אין חילוק כלל בזה ע"ש בקצוה"ח וא"כ הא ר"ה בדר"י לא דאין דד"ג וגם התנא דברייתא דשחטו תם כו' לא דאין דד"ג וכ"כ התוס' וגם מאן דסובר מזיק שעבודו של חבירו פטור לא דאין דד"ג א"כ אין חילוק כלל בין ראוי לכל העולם או לא ואף שקושית הקצוה"ח הוא מנ"ל כלל דהאי תנא דברייתא דשחטו מה שעשה עשוי סובר דלא דיינינן דד"ג דילמא דאין דד"ג ורק דוקא היכא דראוי לכל העולם וזה אינו ראוי לכל העולם אבל מזיק שש"ח חייב משום דראוי הוא לכל העולם י"ל בזה דר"ה בדר"י לשיטתו דסובר דלא דיינינן דד"ג א"כ אין חילוק כלל בין ראוי לכל העולם או לא ושפיר קאמר דהאי תנא דברייתא הנ"ל סובר ג"כ דלא דיינינן דד"ג ושמעינן מינה תו דהמזיק שש"ח פטור ופליגי תנאי בזה אי מחלקינן חילוק זה בין ראוי לכל העולם או לא דר"מ דדאין דד"ג מחלק בין ראוי לכל העולם או לא ותנא דברייתא סובר דאין חילוק כלל בזה וסובר דלא דיינינן דד"ג ושפיר מוכח מינה ר"ה בדר"י דהמזיק שש"ח פטור ושפיר כתבו התוס' דתנא דהאי ברייתא הוא דפליג על ר"מ וי"ל עוד בזה ודוק: