אור ברסלב

אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר

דף כג.

דף כב.

[טו] (א) דף כג ע"א אמר רבא קשיא ליה לאביי למ"ד אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת ליה וניחא ליה כגון שנפלה דליקה לאותו חצר כו' כל הסוגיא. ולכאורה י"ל בזה דאמאי ניחא אי מיירי כגון שנפלה דליקה לאותו חצר ונפלה גדר שלא מחמת דליקה דכלו ליה חציו דהא לפמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' חובל ומזיק ה"ח הזורק כלי של חבירו מראש הגג ע"ג כרים וכסתות של בעל הכלי וקדם בעל הכלי והסיר הכרים הזורק חייב שזריקתו הוא הגורם הראשון לשבירת הכלי ואם קדם אחר וסילקן שניהם חייבין הזורק והמסלק ששניהם גרמו לאבד ממונו של זה עכ"ל. ועיין בכ"מ שם ועיין עוד בהל' ז' שם ובכ"מ מ"ש בזה. וא"כ הכא אף דמיירי שנפלה גדר שלא מחמת דליקה דכלו ליה חציו אכתי ליחייב דהא לא גרע מזה שזרק הכלי ע"ג כרים וכסתות ואחר סילקן דהוה הדין דשניהם חייבין וא"כ ה"נ דמה שנפלה גדר שלא מחמת דליקה הוה כמו זה שסילק הכרים וא"כ ה"נ נעשה ההיזק ע"י שניהם עי"ז שהדליק האש וגם מה שנפלה הגדר דמה לי אם אדם אחר הפיל הגדר ועי"ז הלך האש לחצר השני דבכה"ג בודאי דהי"ל לומר דשניהם חייבין זה שהדליק האש וזה שהפיל הגדר דבכה"ג דומה ממש לזה שזרק כלי מראש גגו ע"ג כרים וכסתות ובא אחר וסילקן דבגרמת שניהם נשבר הכלי דשניהם חייבין וא"כ ה"נ בודאי היה הדין דשניהם חייבין המדליק והמפיל הגדר אם לא היה האש הולך לחצר השני אם לא היה נופל הגדר וא"כ ה"נ אם נפל הגדר מעצמו שלא מחמת האש ג"כ הי"ל כאילו המדליק עשה מחצית ההיזק וא"כ ליחייב עכ"פ מחצה ממה שהזיק אם היה בכה"ג וא"כ אכתי תיקשי טמון באש דפטרה רחמנא היכא משכחת לה דהא אפילו אם נימא דמיירי בכה"ג שנפלה גדר שלא מחמת דליקה ג"כ קשה ליחייב עכ"פ מחצה ואמאי קאמר הש"ס דזה מיקרי כלו ליה חציו דמ"ש מזורק כלי מראש הגג ע"ג כרים ובא אחר וסילקן נימא ג"כ דהואיל דהיה מונח תחתיו כרים וכסתות ג"כ כלו ליה חציו דראשון דהיינו של הזורק ולכאורה י"ל בזה:

והנה לפום ריהטא ר"ל בזה לחלק ע"פ מ"ש התוס' לעיל (דף י"ז ע"ב) בד"ה זרק כלי נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דפשיטא דחייב ולא שייך כאן מנא תבירא תבר דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות ח"נ וסברא פשוטה לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו עכ"ל. והטעם לחלק בזה הוא הואיל דבזורק כלי הוא עושה מעשה בגוף הכלי משא"כ בזורק חץ אינו עושה מעשה בגופה של כלי וכבר הארכתי בזה לעיל (בדף י"ז ע"ב) [אז"ג[וא"כ י"ל ג"כ הכא דנהי דבזורק כלי ע"ג כרים ובא אחר וסילקם דשניהם חייבין היינו משום דהזורק עשה מעשה בגופה של כלי משא"כ בהדליק בחצירו ולא היה האש ראוי להלוך לחצר הסמוך לו ונפלה גדר שלא מחמת דליקה דבכה"ג המדליק פטור לגמרי הואיל דלא עשה מעשה בגוף דבר הניזוק ומש"ה פטור:

אולם אחר העיון נראה מבורר דהרמב"ם לא ס"ל להאי חילוקא שמחלקים התוס' הנ"ל שהרי כתב שם בפ"ז מחובל ה"ז כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם נ"ש כו' כיצד הזורק כלי שלו מראש הגג ע"ג כרים ובא אחר וקדם וסילק את הכרים מעל הארץ ונחבט הכלי בארץ ונשבר חייב נ"ש כאלו שברו בידו שסילוק הכרים והכסתות גרם לו שישבר וכן כל כיוצא בזה וכתב עליו הראב"ד ז"ל וז"ל א"א הרב פסק כן משום דדיינינן דד"ג ואין הכל מודין לו לפי שלא עשה בכלי מעשה עכ"ל ועיין בכ"מ שם מ"ש בזה. וא"כ חזינן דהרמב"ם ז"ל ס"ל דאפילו דלא עשה מעשה כלל בגוף הכלי ג"כ חייב ועוד ממ"ש הרמב"ם בהל' ח' הנ"ל דהמסלק חייב ג"כ הואיל ששניהם הזורק והמסלק גרמו לאבד ממונו של זה. הרי מבואר דלא ס"ל לחלק הכא כן וא"כ קשה מה שהקשיתי דאכתי קשה קושיא דמקשה אביי טמון באש דפטור היכא משכחת לה דהא אפילו אם נימא דמיירי דנפלה גדר שלא מחמת דליקה ג"כ ליחייב עכ"פ מחצה וכמש"ל:

ויש להוסיף עוד ולהקשות דאפילו רל הנזק לישלם זה שהדליק בתוך שלו ונפלה גדר שלא מחמת האש דהא אנן פסקינן כר"נ דכל היכא דליכא לשלומי מהאי משתלם מהאי כולה וכדאיתא לקמן (דף נ"ג ע"א) וברמב"ם (פי"ב מהל' נזקי ממון הי"ט וכ"א) וא"כ ה"ה ה"נ הואיל דזה שהדליק בתוך שלו ומה שנפל הגדר שלא מחמת הדליקה הוי כאילו עשה המדליק הנזק עם עוד אחר והואיל דליכא לשלומי מאחר לישלם האי כולה וכמו שור של הדיוט ושל פסולי המוקדשין שנגחו דמשלם הדיוט כולה וה"נ דכוותיה ולכאורה י"ל בזה טובא. ועייןרמב"ן במלחמות שם (דף נ"ג) דאף היכא דאין כ"א יכול לבדו לעשות ההיזק כולו ג"כ סובר ר"נ כן ועיין קצה"ח סי' ת"י סק"ג מ"ש בזה ולעיל בפ' ארבעה אבות [אות ל"ה] הארכתי בזה:

והנה באמת י"ל בזה דאביי סובר כרבה דהוא רבי' דרבה סובר דד"ג פטור ומש"ה שפיר ניחא ליה דמיירי שנפלה גדר שלא מחמת דליקה דכלו ליה חציו והא דהמסלק הכרים חייב וכמ"ש הרמב"ם הוא משום דהרמב"ם פוסק דד"ג חייב אבל רבה דסובר גרמי פטור סובר באמת דזה המסלק הכרים פטור וגם הזורק פטור וכדאמר רבה בהדיא סו"פ כיצד הרגל דהזורק והמסלק שניהם פטורים ואפילו אם קדם הוא עצמו וסילקן פטור ומש"ה ניחא ליה לאביי לשנויי כגון שנפלה גדר שלא מחמת דליקה דכלו ליה חציו ומשכחת לה דטמון באש פטור אבל להרמב"ם דסובר דד"ג חייב וכ"פ להלכה וא"כ אכתי קשה טמון באש דפטרה רחמנא היכא משכחת לה דהא הרמב"ם פוסק כר"י דאשו משום חציו וקשה קושית הש"ס דהיינו מאי דקשיא ליה לאביי קשה לדידן דהא לא שייך לתרץ כמו שמתרץ אביי וכמש"ל:

ב והנה לפמ"ש הראשונים דהא דחייב לשלם מדד"ג לא הוי חיובא מדאורייתא רק מדרבנן ועיין בש"כ סי' שפ"ו הבאתיו לעיל על (דף י"ג ע"ב) [אונ"ז] ועל (דף י"ח ע"ב) [או"ד] והארכתי בעזה"י בשיטת הרמב"ם ז"ל אין דעתו נוטה בהא דפוסק גרמי חייב אם הוא מדאורייתא או רק מדרבנן. והנה אם נימא דחיובא דגרמי הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא פטור גרמי א"כ ל"ק כל כך קושית אביי לשיטת הרמב"ם ז"ל דהא כד נדייק בלישנא דהש"ס דקאמר קשיא ליה לאביי טמון באש דפטר רחמנא היכא משכחת לה וניחא ליה כגון שנפלה גדר שלא מחמת דליקה כו' ובכה"ג פטרה רחמנא לטמון אבל מדרבנן שפיר י"ל דחייב גם בטמון בכה"ג מטעם דד"ג. ולפ"ז ל"צ לומר דאביי סובר כרבה רבי' דד"ג פטור דלעולם נוכל לומר דסובר גרמי חייב ורק דעיקר חיובא דגרמי הוא רק חיובא דרבנן אבל מדאורייתא פטור וא"כ שפיר משכחת לה טמון באש דפטור בכה"ג וכגון שנפלה גדר שלא מחמת דליקה דכלו ליה חציו וע"ז פריך הש"ס א"ה גלוי נמי דהואיל דאנו דנין על דין תורה א"כ בכה"ג הי"ל לומר דגם גלוי פטור ומשני דר"י דאמר משום חציו אית ליה נמי משום ממונו כו':

אולם לפי האמור אכתי תקשה דעכ"פ הי"ל להרמב"ם ולש"ע לבאר דעכ"פ מדרבנן חייב על נזקי טמון באש ומטעם גרמי והיינו אף דמיירי בכה"ג דנפלה גדר שלא מחמת דליקה ג"כ ליחייב מדרבנן דנהי דכלו ליה חציו מ"מ מטעם גרמי ליחייב ובהדיא פסקינן בש"ע סי' תי"ח סי"ג דטמון באש פטור יעוש"ה. ועיין עוד שם סי' הנ"ל סי"ז ויתבאר אי"ה לקמן:

והנה י"ל בזה דהא דחייב לשלם בגרמי מדרבנן הוא משום שלא יפסיד ממון חבירו ע"י גרמי וכ"ז הוא דוקא היכא דליכא כאן רק אותו היזק בלבד דהיינו מה שהפסידו בגרמי משא"כ היכא דאיכא בזה עוד הפסד אחר מה שמזיקו ממש בזה תו לא שייך לומר לחייבו מדין גרמי דהא בלא זה יצטרך לשלם על ההיזק שאינו מכח גרמי רק שהוא היזק גמור וא"כ תו לא שייך לומר לחייבו מדין גרמי בכדי שלא יפסיד לחבירו דהא בלא זה ישמור א"ע שלא יזיק לחבירו דהא יצטרך לשלם מה שהזיקו בידים ונהי דלא חילקו רבנן בזה וחייבו לשלם דד"ג מ"מ הכא בודאי מיפטר על מה שהזיקו ע"י גרמי שלו דהא לעולם הוה גרמי זה עם היזק ממש דהא כשהזיק האש בגלוי חייב מדינא לשלם מטעם דמסקינן בש"ס דר"י דאית ליה משום חציו אית ליה כמי משום ממונו ומשום ממונו פטור על טמון ועל גלוי חייב ולא משכחת לה כלל שיזיק האש בטמון בלבד שלא יהי' ג"כ היזק בגלוי ועל הגלוי חייב מדין תורה דהא ממונו אזיק וא"כ על טמון תו פטור דהא אם אמרינן אשו משום ממונו פטור על טמון באש ורק להאי סברא דאשו משום חציו הי"ל ליחייב גם על טמון באש דהא הוה כאילו הזיק בעצמו בידו ממש דאין חילוק בין טמון לגלוי ומשני הש"ס כגון שנפלה גדר שלא מחמת דליקה דכלו ליה חציו אולם אכתי יש סברא לחייבו מדין גרמי וכמו שהקשיתי בזה אמרינן תו דהואיל דא"א לנזקי אש שלא יהי' ג"כ היזק בגלוי ועל הגלוי חייב מדינא דאורייתא ורק דאיכא ג"כ היזק בטמון ובכה"ג הואיל דלא משכחת לה היזק בטמון אם לא יהי' ג"כ היזק בגלוי בכה"ג י"ל דלא חייבוהו רבנן לשלם על הטמון מטעם דד"ג להסוברים דד"ג הוא רק מדרבנן משום דהואיל דחייב על הגלוי בודאי ישמור עצמו שלא יזיק ע"י גרמי ובכה"ג פטור כנלע"ד לכאורה ודוק בסברא זו ואכתי צריך תבלין וראיה לסברא זו:

ג והנה לפי סוגית הש"ס בכאן דמקשה אביי ומשני הוה הדין דלר"י דסובר אשו משום חציו היכא דלא כלו ליה חציו חייב גם בטמון באש. והנה הרמב"ם דפוסק כר"י דאשו משום חצין הי"ל לומר דטמון באש חייב היכא דלא כלו ליה חציו והרמב"ם לא הביא כלל דין זה וכבר עמד ע"ז ה"ה בסו"פ י"ד מהל' נזקי ממון הט"ו וז"ל זה מבואר בפ' כיצד הרגל בפלוגתא דר"י ופסק כר"י דאמר אשו משום חציו ואני תמה אחר שהוא ז"ל פוסק כר"י איך לא חלק בטמון כמו שחלקו שם הסוגיא דלא משכחת לר"י טמון פטור אלא כשנופל גדר שלא מחמת דליקה והי' לו לגדור ולא גדרה ואולי שרז"ל מפרשו בפנים אחרות ואפשר שדעתו ז"ל שאין להניח פשט המשניות והברייתות והמימרות שלא חלקו בטמון מפני סוגיא ההיא עכ"ל:

והנה לא ביאר ה"ה הסוגיות המבוארות בזה שיהי' נראה להיפוך מסוגיא זו רק מדסתמו ולא חלקו בזה. ולענד"נ מבואר בש"ס להיפוך מסוגיא דידן והרמב"ם ז"ל פסק לה לאידך סוגיא דאזלא להיפוך מסוגיא זו כאשר יבואר. איתא לקמן (דף ס"א ע"ב) במתני' המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו ר"י אומר משלם מה שבתוכו וחכ"א אינו משלם אלא גדיש של חטין או של שעורים כו' ומודים חכמים לר"י במדליק את הבירה שהוא משלם כל מה שבתוכו שכן דרך בני אדם להניח בבתים ובגמ' א"ר כהנא מחלוקת במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו דר"י מחייב אנזקי טמון באש ורבנן פטרי אבל במדליק בתוך של חבירו ד"ה משלם כל מה שבתוכו א"ל רבא א"ה כו' אלא אמר רבא בתרתי פליגי פליגי במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו דר"י מחייב אטמון באש ורבנן סברי לא מחייב ופליגי נמי במדליק בשל חבירו דר"י סבר משלם כל מה שבתוכו ואפילו ארנקי ורבנן סברי כלים שדרכן להטמין בגדיש כגון מוריגין וכלי בקר הוא דמשלם כלים שאין דרכן להטמין בגדיש לא משלם ע"כ ע"ש. והנה לאוקימתא דרבא הנ"ל אכתי נשאר קושיא דמקשה אביי לר"י דסובר אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה דהא רבנן סברי אפילו בהדליק בשל חבירו ג"כ פטרה רחמנא טמון באש ואמאי פטור דהא אשו משום חציו ולטעמא דמשום חציו אין סברא לפטור טמון באש בכה"ג היכא דהדליק בשל חבירו דהא בכה"ג לא שייך לומר דכלו לו חציו. בשלמא לרב כהנא דסובר דבהדליק בשל חבירו ד"ה דמשלם כל מה שבתוכו ורק הא דפטרי רבנן טמון באש הוא דוקא במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בשל חבירו נוכל לומר דלר"י דסובר אשו משום חציו הא דפטרה רחמנא טמון באש הוא דוקא בכה"ג כגון שהדליק בתוך שלו ונפלה גדר שלא מחמת הדליקה וכדמשני אביי אבל לרבא קשה. וע"כ צ"ל דאביי דאקשי בסוגיא דידן לר"י דסובר כרב כהנא דעיקר פלוגתייהו דרבנן ור"י אי טמון באש פטור הוא דוקא בהדליק בתוך שלו והלכה הדליקה לשל חבירו אבל בהדליק בשל חבירו גם רבנן מודו דחייב על טמון באש א"כ שפיר משני אביי דטמון באש דפטור הוא דוקא בכה"ג שהדליק בתוך שלו כו' ואביי מוסיף ומפרש דמיירי כגון שנפלה גדר שלא מחמת הדליקה אבל לרבא דסובר דגם בהדליק בשל חבירו ג"כ סברי רבנן דטמון באש פטור על כלים שאין דרכן להטמין בגדיש וא"כ אכתי קשה קושית אביי הנ"ל לר"י ולא נוכל לתרץ כדמתרץ אביי ורבא דאמר קשיא ליה לאביי כו' וניחא ליה היינו דוקא לאביי דסובר כרב כהנא יוכל לתרץ כן אבל רבא אליבא דידיה לא מצי לתרץ כן. וע"כ דרבא אית ליה תירוץ אחר על קושיא זו דמקשה אביי והרמב"ם ז"ל פסק להאי דרבא דלרבנן פטור טמון באש אפילו הדליק בשל חבירו בדברים שאין דרכן להטמין בגדיש והרמב"ם פוסק כרבנן דטמון באש פטור וכתירוצא דרבא דאפילו בהדליק בתוך של חבירו ג"כ פטור בדברים שאין דרכן להטמין בגדיש וכמבואר בדבריו בפי"ד מהל' נזקי ממון הל' ח' וט' וא"כ מש"ה אינו מחלק כלל כתירוצו של אביי גבי טמון באש דנימא דטמון באש חייב אם לא בכה"ג שנפל גדר שלא מחמת דליקה והיה יכול לגדור ולא גדר דכלו ליה חציו דהא לרבא הוה הדין דלרבנן בכל ענין פטור על טמון באש אפילו היכא שלא כלו לו חציו דהא גם בהדליק בשל חבירו ג"כ פטור על טמון בדברים שאין דרכן להטמין בגדיש. והאי דינא דנפלה גדר שלא מחמת דליקה והיה יכול לגדור ולא גדר דחיוב משום ממונו דהא לפום מסקנא דידן דר"י דסובר אשו משום חציו סובר ג"כ משום ממונו לא מצינו דפליג רבא עלי' ופסק הרמב"ם כן וכמ"ש בסו"פ י"ד מהל' נזקי ממון וא"כ בנפל גדר שלא מחמת דליקה והדליקה היה בתוך שלו דכלו לי' חציו ורק דחייב משום נזקי ממונו הביא הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהל' נזקי ממון שם ה"ד עיי"ש. וצדקו דברי הרמב"ם ז"ל משום דפוסק כרבא דהלכה כרבא ודוק היטב:

ד וע"פ הצעה זו עלה בידי ישוב נכון לדברי הפ"י בסוגין ותורף דברי הפ"י כבר הובא בשמ"ק כאן והוא. דהנה רש"י ז"ל פי' כאן (בדף כ"ב ע"א) בד"ה משום ממונו וז"ל כשורו ובורו שהזיקו וקס"ד דאיכא בינייהו כגון שהדליק בגחלת שאינו שלו דלר"י חייב דחציו הן ולר"ל פטור דלאו ממונו הוא עכ"ל. ובתוד"ה אשו משום ממונו הוקשו על פירש"י הנ"ל מהא דלקמן (בדף נ"ו ע"א) בכופף קומתו של חבירו בפני הדליקה ומטי' ברוח מצויה וגבי גץ שיצא מתחת הפטיש אע"ג דמסתמא מפקיר ליה ועוד דאין לך אדם שיתחייב בדליקה שיפקיר הגחלים וידליק גדיש של חבירו ע"ש בתוס' והפ"י האריך בזה ותורף דבריו הוא וז"ל אבל הנלע"ד ליישב דלפירש"י לא פליגי ר"י ור"ל באשו משום מאי מחייב אלא דוקא במי שמדליק בתוך שלו ברשות אלא שלא שימר גחלתו ויצאת הגחלת מעצמה והזיקה ובכה"ג דוקא פליגי ר"י ור"ל לפרש משום מאי מחייב ר"י אמר שיש לחייבו משום חציו דכיון שלא שימר גחלתו מרוח מצויה מעיקרא הו"ל כזורק חץ וע"ז אמר ר"ל דלא דמי כלל לחץ כיון דלאו מכחו קאזלא אלא משום ממונו יש לחייבו אבל במי שנתכוין להדליק בשל חבירו לא שייכא כלל פלוגתא דר"ל ור"י לפרש משום מאי מחייב דהא ודאי יש לחייבו מטעם אדם המזיק שהוא מועד לעולם ונלמד במכ"ש מכורה בור שההיזק בא לאחר מכאן ומכ"ש כאן שמזיק בידים וכן נראה מלשון הש"ס דקאמר אשו משום מאי מחייב ולא קאמר אש משום מאי מחייב או מבעיר משום מאי מחייב א"ו דלא פליגי אלא באשו של היתר דוקא וא"כ לפ"ז נתיישבו אליבא דרש"י כל הקושיא של התוס' כו' עיי"ש היטב בפ"י שהאריך בזה. ובשמ"ק כאן כתב ג"כ תורף תירוץ זה וכללו בקצרה בנעימות לשונו הטהור וז"ל בד"ה ור"ל באה"ד וכ"כ תלמידי הר"י דיש לחלק בין כשהדליקה בא מעצמו מחמת שלא שימר דאז בעינן שיהיה ממונו אבל כשבעצמו עושה הדליקה אין חילוק בין שהאש ממונו או לאו ממונו עכ"ל. והרי שכתב ג"כ ליישב קושית התוס' על רש"י כמ"ש הפנ"י הנ"ל. ולכאורה דברי השמ"ק והפ"י הנ"ל הם תמוהים דא"כ מאי קאמר הש"ס לקמן (כ"ג ע"א) אמר רבא קשיא ליה לאביי למ"ד אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא היכא משכחת ליה כו' והלא בכה"ג היכא שהדליק בשל חבירו גם ר"ל מודה דאשו משום חציו וא"כ גם לדידיה תיקשי טמון באש דפטר רחמנא היכא משכחת ליה ואמאי קא מקשה דוקא לר' יוחנן ולכאורה צע"ג בזה: אולם לפי האמור מיושב שפיר דאביי סובר כרב כהנא לקמן (בדף ס"א ע"ב) דהא דפטרי רבנן טמון באש הוא דוקא בהדליק בתוך שלו ואח"כ הלכה הדליקה לשל חבירו ובכה"ג הוא דסברי רבנן דטמון באש פטור ובכה"ג סובר ר"ל דאשו משום ממונו וא"כ ל"ק כלל הא דפטרה רחמנא טמון באש ולא קשה רק לר"י דסובר דגם בכה"ג שהדליק בשלו ואח"כ הלכה הדליקה לשל חבירו ג"כ חייב משום חציו וכ"ז הוא אליבא דרב כהנא שפיר אזלא סוגית הש"ס דהיינו מה שמקשה אביי ומאי דמשני ורבא דייק בלישני' וקאמר קשיא לי' לאביי ומש"ה שפיר קא פריך אביי רק למ"ד אשו משום חציו והיינו דוקא אליבא דר"י ודוק. אבל רבא דסובר דגם בהדליק בשל חבירו סוברים רבנן דטמון באש פטור א"כ קשיא קושית אביי אליבא דכ"ע בין לר"י ובין לר"ל וע"כ דרבא אית ליה תי' אחר על קושיא זו וא"כ מיושב ג"כ מה שלא פסק הרמב"ם דבהדליק בשל חבירו חייב על טמון באש אע"ג דסובר אשו משום חציו כר"י וכמש"ל ומיושב שפיר דברי השמ"ק והפ"י הנ"ל ודוק היטב בכ"ז:

שוב ראיתי בספר פ"י על (דף כ"ב ע"ב) בהא דפריך הש"ס ת"ש המדליק את הגדיש והיה גדי כפות לו ועבד סמוך לו כו' אשר קשה מזה דאם נימא דבכה"ג היכא דהדליק בשל חבירו גם ר"ל מודה דאשו משום חציו מאי פריך הש"ס מכאן לר"ל ותיתי לי כי הקשיתי ג"כ קושיא זו ומצאתיה בספר פ"י שעמד בעצמו בזה וכתב ליישב דמיירי בהדליק בשלו ואח"כ הלכה לשל חבירו והביא דפליגי בזה אמוראי לקמן (שם ס"א ע"ב) כו' ע"ש והרי שכתב ג"כ דסוגיא זו אזלא אליבא דרב כהנא יעו"ש וי"ל בזה: [טז] שם וכי מאחר דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו מאי בינייהו א"ב לחייבו בד' דברים. ובנמוקי יוסף בד"ה וכי מאחר באה"ד וז"ל אמר המחבר ולפי' הרמ"ה ז"ל נ"ל ברור דמי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו וב"כ וב"כ עברה לו השעה שאינו נקרא מזיד ופושע אלא הרי הוא בכלל טעה ולא התפלל שמתפלל שתים לתשלומין וכן מי שנתחייב לחבירו בשבועה שיתן לו מעות יום פלוני ונזכר בעוד היום גדול ואומר בלבו עוד יש לי פנאי והולך לעסקיו ושכח עד שעבר היום ה"ז כאנוס ומיהו לענין תפלה יש לחוש יותר מפני שאמרו חז"ל לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה ולא לדון שמא יעבור וכיון שזה אינו רשאי לומר אני אעשה ולא אעבור כשעושה הרי הוא כפושע כנ"ל עכ"ל הנ"י:

א והנה דין זה של הנ"י גבי שבועה מובא להלכה ביו"ד סי' רל"ב סי"ב בהג"ה מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה או ביום פלוני יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו היום שמא ישכח אח"כ ולא יעשנו ויעבור על נדרו ושבועתו ואם לא עשהו מיד כי אמר עדיין יש לי פנאי לעשותו ושכח או נאנס אח"כ ולא עשהו י"א דמיקרי אונס [הר"ן פ' כיצד הרגל] וי"א דלא מיקרי אונס [חידושי אגודה פרק מי שאחזו] עכ"ל ועיין בט"ז ס"ק י"ט הביא דברי האגודה ויליף לה ממה שמביא התם (בדף ע"ד) בראשונה היה נטמן הקונה בית בעיר חומה יום שנים עשר חודש שלא ימצאנו המוכר לתת לו מעותיו כדי שיהא חלוט לו כדכתיב ואם לא יגאלנו עד מלאת לו שנה התקין הלל הזקן שיהא זורק המעות לחדר שהוא מיוחד לכך ושובר הדלת של ביתו ונכנס לשם מזה יליף בעל האגודה במי שנדר לעשות דבר תוך ל' יום ונאנס ביום האחרון דסוף ל' יום לא קרי אונס מדהוצרך הלל הזקן לתקן דהא הכא נאנס ביום אחרון עכ"ל והט"ז האריך שם ומסיק להלכה כדעה הראשונה וכמ"ש הנ"י כאן ועיין בב"י חו"מ סי' נ"ה שמביא דברי האגודה הנ"ל ובקצה"ח שם האריך בדברי האגודה הנ"ל ומסיק ג"כ להלכה כדעה הראשונה כאן. והנה בדברי הקצה"ח י"ל כי עיקר קושייתו הוא מ"ש הט"ז כאן במ"ש ותו דהמעיין שם בגמ' יראה כו' עיין היטב בזה ועיין ג"כ בנתה"מ שם סק"א באריכות:

והנה לענ"ד היה נראה בדברי האגודה ע"פ מ"ש הש"כ כאן בסק"כ ובח"מ סי' נ"ה סק"א לחלק בין אונסא דשכיח והי"ל לאסוקי אדעתיה ולאתנויי ולא אתני לא מהני כלל מה שהוא אנוס וגם בשכיח ולא שכיח ג"כ הו"ל לאתנויי ומדלא אתני לא מהני כלל מה שהוא אנוס ודוקא היכא דלא שכיח כלל אז מהני מה שהוא אנוס עייש"ה בדבריו, וא"כ לפ"ז י"ל דהכא נמי הו"ל כמאן דשכיח דהא בודאי הלוקח יטמין א"ע שלא ימצאנו המוכר בכדי שיהי' הבית חלוט לו ופשיטא דלא גרע משכיח ולא שכיח וא"כ הי"ל להמוכר לאתנויי בפירוש שאם לא ימצאנו להלוקח שיהי' יכול ליתן את המעות לאחר עבורו ומדלא אתני לא מהני כלל להמוכר מה שהוא אנוס וא"כ מצד הדין הי"ל לומר דאם המוכר לא מצא להלוקח במישלם הי"ב חודש דהבית חלוט לו ומש"ה הוצרך הלל הזקן לתקן דמהני אם נותן המעות להלשכה אף אם לא הותנה כלל משא"כ בנשבע לעשות איזה דבר ביום פלוני דיש לו שהות כל היום ונאנס בסוף היום דשפיר מיקרי אנוס ולא עבר כלל על שבועתו ודוק:

ועוד נלע"ד בדברי האגודה הנ"ל דהנה במוכר בית בבתי ערי חומה דיכול ליגאל כל השנה כולה עד מלאת לו שנה תמימה הכי נימא דאם יהיה אנוס כל השנה כולה כגון אם יחלה תיכף אחר המכירה ויהיה חולה כל השנה כולה או יהיה אנוס להרחיק נדוד תיכף אחר המכירה עד כלות השנה הכי נימא דיכול לפדות אחר כלות שנה בודאי דזה אינו והטעם בזה הואיל דגזה"כ הוא דרק עד כלות השנה יכול לפדות אבל לא יותר וא"כ מאי מהני שהיה אנוס כל השנה כולה דהיינו תיכף אחר המכירה התחיל האונס עד אחר עבור השנה כולה הכי נימא דיכול לגאול אח"כ בודאי דז"א וא"כ שפיר הוצרך הלל לתקן דמהני נתינת המעות ללשכה דבלא התקנה לא היה מועיל הנתינה דנתינה בע"כ לא שמה נתינה או דהנתינה הוא שלא בפניו וכדקאמר הש"ס בגיטין ע"ז. וא"כ זה דוקא גבי מוכר בית בבתי ערי חומה הואיל דגזה"כ הוא ולא תליא כלל בין אם הוא אנוס או לא משא"כ בשבועה דאנוס פטור משום דדרשינן האדם בשבועה ולא אנוס וא"כ בכה"ג שפיר אמרינן דכל שהוא אנוס בסוף הזמן אף שמתחלת הזמן לא היה אנוס ג"כ מיקרי אנוס ופטור כנלע"ד לכאורה. ועיין במג"א סי' ק"ח סקי"א מ"ש בזה וחידוש על הקצה"ח שלא זכר כלל דברי המג"א הנ"ל ועוד היו לי הרהורי דברים בזה. אולם ראיתי בספר שמלת בנימין על הל' נדרים וביד שאול על הל' נדרים שם שהעירו באיזה הערות אשר היה לי להעיר בזה קצרתי:

ב ומדי עיוני בספר יד שאול למו"ר הגאון מו"ה יוסף שאול אבד"ק לבוב ראיתי שכ' בחידושי אמרתי ראיה נפלאה לדברי האגודה הנ"ל מהא דאמרו בר"ה (ז' ע"ב) כי קחשיב מידי דחייל מאורתא מידי דלא חייל מאורחא לא קחשיב והרי רגלים דלא חיילי מאורתא וקחשיב כיון שצריך לאתויי מעיקרא מחייב וקאי ופירש"י שהיה לו להקריבו מערב הרגל וקשה טובא כיון דאף ביום לא חייל נדרא עד יום שני דאין נדרים ונדבות קריבין ביו"ט ועיין בתוס' שם ד"ה והרי א"כ אין לך אונס גדול מזה דאונס רחמנא פטריה וא"כ היאך יעבור ביום על בל תאחר וע"כ צ"ל כיון שהיה לו משך זמן שלש רגלים להקריב נדרו ועבר כל השלש רגלים ולא הקריב אף שנאנס ביום האחרון לא מיקרי אונס ומדוקדק היטב לשון הש"ס כיון שצריך לאתויי מעיקרא מחויב וקאי ואף אם היה קרה לו אונס ערב הרגל חייב ובזה מיושב מ"ש התוס' דהא לר"מ דאמר ברגל אחד עובר בבל תאחר כו' ע"ש. והנה אם כי לכאורה הוא ראיה נכונה אולם לאחר העיון אין ראיה משם כלל דהנה שיטת רש"י ז"ל הוא שם דתיכף משקידש היום מתחלת הרגל הרי הוא עובר בבל תאחר שכן מורה פירש"י בד"ה והרי רגלים וז"ל דקתני מתני' לענין בל תאחר דקא ס"ד זמן בל תאחר לאו מאורתא הוא כשקידש היום חייל אלא עד שתבא שעה שהוא ראוי להביא נדרים ונדבות כו' אלא לענין מיחל עליו בל תאחר ומאורתא נמי חייל עכ"ל. הרי דשיטת רש"י הוא דתיכף מאורתא כשקידש הרגל הוא עובר בב"ת. ועיין ג"כ בסוף העמוד בד"ה ממילא קא חייל משקידש היום עכ"ל. הרי מבואר בהדיא כן ובתוד"ה והרי רגלים שהביאו פירש"י הנ"ל וכתבו וז"ל ולא פי' כן בשביל שיעבור בב"ת משנכנס רגל שלישי בתחלת הלילה דהא לר"מ דאמר לעיל ברגל אחד אינו עובר עד שיעבור כל הרגל וה"ה לרבנן עד שיעברו שלש רגלים כו' והא דפי' כאן בקונטרס דמאורתא חייל היינו לענין דאי מחויב ועומד לפני הרגל איכא כולה רגל ואם נכנס רגל וקא נדר אפילו ליל ראשון ליכא כוליה רגל ואינו עולה למנין שלש רגלים עכ"ל. והנה לפמ"ש התוס' בשיטת רש"י ז"ל דהא דקאמר מאורתא חייל לאו לענין שיהיה עובר תיכף בב"ת בתחלת הרגל רק עד שיעבור כל הרגל וכמבואר בדבריהם ע"כ דלא הוה הכוונה דאינו עובר עד סוף הרגל דהיינו דלא התחיל כלל הלאו דב"ת עד סוף הרגל בודאי דז"א דא"כ לא נוכל לפרש כלל לשון רש"י שכ' ומאורתא נמי חייל וכן מ"ש בד"ה ממילא קחייל משקידש היום וגם לשון התוס' אינו מורה כן ורק דכוונתם הוא דהואיל דב"ת לא חל רק כשקידש היום ואז תו אינו יכול להקריב הואיל דהוא יו"ט והוא אנוס וא"כ איך שייך לומר דעובר על אותו זמן דהיינו על יו"ט שיהיה עובר על ב"ת ורק לאחר יו"ט דאז יכול להקריב אז איכא ב"ת דבעמוד והקריב קאי אבל לעולם דעיקר הלאו מתחיל תיכף משקידש היום אז חל הלאו דב"ת ורק שאינו עובר עליו הואיל דהוא אנוס בדבר ואינו עובר על הלאו דב"ת רק לאחר יו"ט בשעה שיכול להקריב וגם במוצאי יו"ט בלילה שהוא חול מ"מ הואיל דאינו יכול להקריב בלילה ג"כ לא שייך לומר תו דעובר על הלאו דב"ת אבל בודאי דחל אז הלאו דב"ת וה"ה ביו"ט ג"כ חל הלאו דבל תאחר ורק שאינו עובר עליו כנלע"ד בכוונת התוס' ודוק:

ומעתה לפי האמור אין שום ראיה כלל מכאן לשיטת האגודה הנ"ל דאין ענין כלל להא דידן דעד אותה שעה שמתחיל לחול הלאו דב"ת דהיינו עד תחלת ליל יו"ט עד אותה שעה הוא יכול להביא קרבנותיו ותיכף כשכלה הזמן אז חל תיכף הלאו דבל תאחר והבן בזה:

אולם אכתי יש לומר בזה דהא קודם תחלת הלילה של יו"ט ג"כ איכא זמן שאסור לו להקריב קרבן הואיל דהוא אחר תמיד של בין הערבים דנאמר ביה עלי' השלם כל הקרבנות וא"כ עדיין לא עבר על הלאו דבל תאחר וא"כ הרי הוא אנוס בסוף הזמן וא"כ אכתי יש ראיה מכאן לשיטת האגודה הנ"ל דאף שהיה אנוס בסוף הזמן כל שמתחלה לא היה אנוס תו מיקרי שעבר על הלאו דבל תאחר וה"ה גבי שבועה ג"כ אמרינן כן:

והנה לפום ריהטא רציתי לומר בזה ע"ד פלפול קצת דהא בפסחים (נ"ט) קאמר שם דמחוסר כפורים בע"פ טובל ואוכל פסחו לערב ומקריב קרבנו אחר תמיד של בין הערבים משום דעשה החמור דוחה לעשה הקל ועיין בתוס' שם ד"ה אתי דאפילו אי לא הוה בעידנא והביאו ראיה מחולין (קמ"א) דהוה דחי עשה דמצורע דחמיר לעשה דשילוח הקן אי לאו דאמר רחמנא שלח תשלח אפילו לדבר מצוה וכבר כתבו התוס' בקדושין (ל"ד) ד"ה השבת דכל עשה שיש גבה ל"ת חמירא העשה וא"כ היה נוכל לומר דבכה"ג כשהגיע עיו"ט אחר תמיד של בין הערבים מותר לו ג"כ להקריב קרבנו בכה"ג היכא דיהיה עובר על לאו דבל תאחר אם לא יקריב בהא כשעובר על ב"ת עבר ג"כ על מ"ע דוהבאתם שמה וכשמקריב הקרבן הוא מקיים מ"ע הנ"ל וא"כ אמרינן דעשה החמור דוחה לעשה הקל כן היה נראה לפום ריהטא. מיהו באמת הא בורכא דהא הש"ס בפסחים שם קחשיב ואין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטורת ונרות ופסח ומחוסר כפורים בע"פ כו' אלמא דגם בכה"ג היכא דיהיה עובר על ב"ת ג"כ לא יכול להקריב אחר תמיד של בין הערבים והטעם בזה מצד הסברא נוכל לומר הואיל דהוה עשה דפשיעה דלא דחי וא"כ אכתי קשה קושיא הנ"ל וכפי שהקשיתי הואיל דקודם עיו"ט דהיינו לאחר תמיד של בין הערבים אינו יכול להקריב:

והנה בהיותי בזה י"ל לכאורה דהא לפי מה דמבואר במס' מעילה (י"ט) מן הקודש לקודש מעל דפליגי תנאי בזה אי יצא ידי נדרו כשהביאן לעזרה אפילו אם לא הקריב וא"כ י"ל דקודם הערב אפילו אחר הקרבת קרבן תמיד של בין הערבים ג"כ יכול להביאן לעזרה ולא הוה אונס כשלא הביאן רק פושע ועובר שפיר על בל תאחר. מיהו לפי האמור אינו מובן דברי רש"י ז"ל בר"ה שם בד"ה והרי רגלים דקס"ד זמן ב"ת לאו מאורתא הוא כשקידש היום חייל אלא עד שתבא שעה שהוא ראוי להביא נדרים ונדבות ואין זאת עד שיקריב תמיד של שחר שאין קרבן קודם לו כו' והלא גם בלילה של יו"ט יכול להביאן לעזרה וצ"ע לכאורה. שבתי וראיתי די"ל בזה דהא דאמרינן כשהביאן לעזרה יצא ידי נדרו היינו דוקא בשעה שראוי להקרבה אבל לא בשעה שאינו ראוי להקרבה. אולם באמת זה תליא בהני תירוצי שמתרצים התוס' במס' חולין (כ"ב ע"ב) ד"ה והביא באה"ד וז"ל וי"ל דמיבעיא ליה כגון דאם עבר כהן והקריב אי נמי כיון שהביאן ליד הכהן יצא ידי נדרו מאחר דמ"מ האחד מהן ראוי להקריב עכ"ל. ולתי' השני של התוס' אף שאינו ראוי להקרבה כל שהביאן לכהן יצא ידי נדרו וא"כ מכ"ש אם ראויין להקרבה רק שאותו זמן אינו ראוי להקרבה דודאי יצא ידי נדרו. מיהו לתי' הראשון של התוס' י"ל דלא יצא עדיין הואיל דעתה אין ראוי להקרבה. אולם אכתי י"ל דאפילו לתי' הראשון של התוס' ג"כ אמרינן דכל שראוי להקרבה שפיר יצא ידי נדרו אף שעתה אינו ראוי להקרבה מכח הזמן מ"מ מיקרי תו שהביאן לעזרה ויצא ידי נדרו ודוקא התם בתחלת הציהוב שאינו ראוי בעצם להקרבה וי"ל בזה והארכתי בזה בעזה"י בכמ"ד: מיהו שבתי וראיתי כי לא קשה כלל מה שהקשיתי וגם הראיה של הגאון בעל יד שאול להאגודה מעיקרא דדינא פירכא ואין התחלה כלל לזה דזה לא מיקרי אנוס דדוקא בדבר דאינו רגיל להיות מיחשב אונס משא"כ במידי דידוע בודאי שיהי' כן ל"ש לומר דהוא אנוס דהא יודע היה שלא יהיה יכול להקריב ביו"ט וכן היה יודע שלא יהיה יכול להקריב אחר הקרבת קרבן התמיד של בין הערבים וכשלא הביא קרבנותיו מקודם הרי פשע בזה ולא מיקרי כלל אנוס וזה פשוט:

ג אולם י"ל מהא דאיתא במס' ר"ה (דף ו') אמר רבא כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה. מיתיבי העיד ר"י ור' פפייס על ולד שלמים שיקריב שלמים כו' אמר רב זביד משמיה דרבא כגון שהיה חולה בעצרת. והלא אף אם היה חולה מ"מ הלא היה יכול להקריב קודם עצרת ואף שהיה חולה הולד אח"כ והיה אנוס מ"מ הלא עבר על העשה וא"כ היו מחוייבים עכ"פ להקריב תיכף אחר עצרת בשעה הראשונה הראויה להקרבה ודוחק לומר שהיה חולה גם לאחר עצרת עד החג וי"ל בזה:

ד והנה אחז"ר שכתבתי זה פלפלתי עוד בתשובה למחו' הרב הגדול מו"ה שלמה נ"י שהוא כעת אבד"ק נייאשטאט ביום עש"ק כ' סיון תרמ"א ובתוך הפלפולים נאמר בו סנסן אחד בענין זה אמרתי להעתיק כאן מה ששייך לזה וז"ל שכתבתי שם:

עוד כתב ידידי נ"י על מה שכתבתי לדמות קצת דין זה לפלוגתא שבין האגודה והנ"י המובא ביו"ד סי' רל"ב סי"ב בהג"ה באם נשבע לעשות דבר תוך שנה ושכח או נאנס אח"כ ולא עשהו דסובר האגודה דלא מיקרי אונס וה"נ אם לא הקריב תודתו עד פסח אף שבע"פ לא יוכל להקריב לא מיקרי אונס והרי עבר בעשה וכתבתי שגם לדעת הנ"י הואיל דאם יקריבנו בע"פ קודם חצות יהיה הקרבן כשר חובה עליו להקריב התודה בע"פ וכמש"ל וע"ז עמד ידידי נ"י להקשות ע"ד האגודה מהא דמס' ר"ה (דף ו') העיד ר"י ור"פ על ולד שלמים שיקרב שלמים כו' ודוחק לומר דבאמת עברו ורק כיון שעבר הזמן מאי הו"ל למעבד דמפשט לשון הש"ס לא משמע כן דסוף סוף אמאי המתינו וכי לא ידעו שאפשר שיחלה הולד בעצרת ויעברו בעשה ועוד אמאי המתינו עתה עד החג ולא הקריבוהו מקודם כיון שכבר עברו בעשה על העצרת ולא חששו אולי יהיה חולה גם בחג ויעברו שוב בעשה אלא ודאי דאין כאן העברת עשה. ולא דמי להא דאגודה דהתם בנשבע לקיים דבר זה בשנה זו דהשבועה התחילה עליו מעתה רק שיש לו זמן לקיים בזה ס"ל להאגודה דאף שהיה אנוס בכלות הזמן מ"מ חייב על השבועה דהרי היה יכול לקיים מקודם והחיוב היה עליו מעת שנשבע אבל הכא בעשה דוהבאתם ליכא חיוב עלי' מעכשיו רק ברגל כשלא אייתי עבר בעשה אבל מקודם הרגל לא התחיל עליו חיוב העשה ורק הנדר התחיל מיד אבל לא העשה וא"כ כשהיה חולה בעצרת או הכא בתודה בשלא קרב קודם הפסח ועתה הוא אנוס משום חמץ באמת פטור מן העשה עכ"ד. והנה מילתא דפשיטא לך דקודם הרגל אינו מחויב כלל בעשה דוהבאתם ורק ברגל בא עליו העשה אם לא הביאן מקודם הרגל ולא כן מבואר במס' ר"ה (דף ז' ע"ב) כי קחשיב מידי דחייל מאורתא מידי דלא חייל מאורתא לא קא חשיב והרי רגלים דלא חיילי מאורתא וקחשיב כיון שצריך לאתויי מעיקרא מיחייב וקאי. ועיין ברש"י שם שהיה לו להביאן קודם הרגל ועיין תוס' שם ד"ה והרי והרי חזינן דחיוב הבאה הוא עוד קודם הרגל ואדרבה ע"כ עיקר החיוב הבאה הוא רק מקודם הרגל ואז הוא דאיכא עלי' העשה דוהבאתם ורק כשעולה לרגל אז דרך להביא הקרבנות שחייב כל אדם להביאם ומקריבם וכשעבר הרגל עבר בעשה אם לא הקריבם אבל ג"כ מתחיל חיוב ההקרבה תיכף משעת הנדר וז"פ לע"ד:

ובעיקר הקושיא שהקשית על האגודה הקשיתי כבר כזאת מהאי סוגיא דר"ה מהא דמשני כגון שהיה הולד חולה בעצרת והארכתי הרבה בזה במס' ב"ק (דף כ"ג ע"א) בסוגיא דאשו משום חציו אשר שם הן הן דברי הנ"י הנ"ל ופלפלתי בהסוגיא בדברי האגודה וזה אשר נשאר לי בחמלת ה' עלי. ושם העירותי בדרך הערה מהא דר"ה שהעידו ר"י ור"פ כו' ודמשני הש"ס כגון שהיה ולדה חולה בעצרת כמו שהקשית ולא תירצתי אז. וכעת עיינתי עוד הפעם בזה ונלע"ד ליישב קושיא זאת כי שם במס' ר"ה (דף ו') א"ר כיון שעבר עליו הרגל א' עובר בעשה מיתיבי העיד ר"י ור"פ על ולד שלמים שיקרב שלמים א"ר פפייס אני מעיד שהיתה לנו פרה של זבחי שלמים ואכלנום בפסח ואכלנו ולדה שלמים בחג בשלמא בפסח לא אקרבוהו אימר דמחוסר זמן הוה אלא ולדה בעצרת היכי משהו לה ועברו עלי' בעשה אר"ז משמיה דרבא כגון שהיה חולה בעצרת רב אשי אמר מאי ואכלנו ולדה שלמים בחג דקתני חג השבועות ואידך כל היכא דתני פסח תני עצרת. ולכאורה י"ל במאי איפלגו רבא ורב אשי במה שתירצו שני תירוצים בזה וכמו דקאמר הש"ס על רבא הטעם דלא מתרץ כתירוצא דר"א ה"נ י"ל מדוע לא ניחא ליה לר"א לתרץ כתירוצא דרבא:

ונלע"ד דנוכל לומר דבהאי דינא דפליגי האגודה והנ"י הוא הפלוגתא שבין הני שני תירוצים דתי' רבא ור"א. דהא לכאורה י"ל למה המתינו עד העצרת ולא הקריבו להולד אחר הפסח בעת שהיו יכולים להקריבו שהרי רבא משני שהיה חולה בעצרת ומשמע שקודם לזמן העצרת לא היה חולה והיו יכולים להקריבו ואף אם כבר עבר הזמן ולא הקריבו קודם העצרת למה לא הקריבוהו מיד אחר העצרת כשנתרפא וזה הוא עיקר הקושיא על האגודה וע"כ צ"ל לרבא דמשני דמש"ה לא הקריבוהו בעצרת משום שהיה חולה והא דלא הקריבו מיד כשנתרפא אחר עצרת י"ל משום דתו אין קפידא דהא לא עברו עדיין בעשה הואיל דאנוס היה בעצרת וא"כ הרי דומה אחר העצרת לקודם העצרת מה יש לחוש דילמא יהיה הולד חולה גם בסוכות הלא ג"כ לא יעברו. על העשה הואיל דאנוסים יהיו ור"א לא ניחא ליה בהאי תירוצא משום דנהי דכבר עבר הזמן במה שלא הקריבוהו קודם העצרת אף שלכתחלה בודאי היה. ראוי להם להקריב קודם כל מה שיוכלו מ"מ כשכבר עבר עצרת ולא הקריבוהו הרי עברו בעשה דוהבאתם שמה כי ס"ל לרב אשי כסברת האגודה הנ"ל וא"כ למה לא הקריבוהו עכ"פ מיד אחר עצרת בעת שנתרפא כי הלא אם יגיע סוכות ולא יקריבוהו יעבור עוד הפעם בעשה דוהבאתם שמה כי בכל רגל ורגל עובר בעשה זו ועיין בטורי אבן שכ"כ וע"כ ס"ל לר"א דהפי' הוא ואכלנו ולדה שלמים בחג היינו בעצרת ובאמת לא עברו כלל בעשה דוהבאתם שמה וא"כ לשיטת האגודה פליגי בזה רבא ור"א ופוסק האגודה כרב אשי דבתרא הוא כנלע"ד לכאורה:

ועיינתי עוד בזה כי נוכל לומר דרבא ור"א פליגי בהסברא שכתבת דאין ענין זה דומה להאי דפליגי הנ"י והאגודה כי התם מתחיל החיוב שבועה מיד כשנשבע ורק שיש לו זמן בזה אם נאנס בסוף הזמן ולא קיים שבועתו עובר שפיר אבל הכא בעשה דוהבאתם שמה לא היה חל עליו כלל החיוב קודם הרגל. ואני דחיתי סברא זו מהא דמסכת ר"ה (דף ז' ע"ב) דקאמר הש"ס והרי רגלים דלא חיילי מאורתא וקחשיב כיון שצריך לאתויי מעיקרא מיחייב וקאי וכמש"ל. ומעתה י"ל דכ"ע ס"ל לדינו של האגודה ורק הא דפליגי רבא ור"א בתירוצם דרבא מתרץ כגון שהיה הולד חולה בעצרת ומפרש הא דקתני ואכלנו ולדה שלמים בחג היינו בסוכות סובר כסברתך דשאני הכא הואיל דעדיין לא התחיל חיוב העשה של והבאתם ובדינו של האגודה כבר התחיל החיוב מיד בשעת השבועה ור"א סובר דלא נוכל לומר כן דהא דקתני ואכלנו ולדה שלמים בחג היינו בסוכות דלמה המתינו עד אחר העצרת הי"ל להקריב מיד כשנתרפא והלא אם ימתינו עד סוכות אם לא יהיו יכולים להקריב בסוכות מחמת איזה אונס יעברו עוד הפעם על העשה דוהבאתם ודומה זה ממש לדינו של האגודה משום דמיד שראוי להקרבה חל עליה החיוב הקרבה אלא שאינו עובר עדיין בעשה עד שיעבור רגל אחד וכדקאמר סתמא דהש"ס והרי רגלים כו' כיון שצריך לאתויי מעיקרא מחויב וקאי משמע ג"כ דסובר דזה דומה ממש להאגודה וא"כ נקטינן כרב אשי וכסתמא דהש"ס וא"ש מה שכתבתי ודוק:

אלא שלכאורה י"ל דהא הש"ס (בר"ה ז' ע"ב) דקאמר והרי רגלים כו' דמשני כיון שצריך לאתויי מעיקרא מחויב וקאי הוא אזיל להחזיק תירוצא דר"פ ותירוצא דר"פ הוא גם לתרץ הברייתא דלא יקשה מברייתא על רבא דאמר ארבעה לדברי הכל עייש"ה. וא"כ גם לרבא אמרינן כן דמעיקרא מחויב וקאי וא"כ איך מפרש להברייתא ואכלנו ולדה שלמים בחג היינו בסוכות למה המתינו עד סוכות וי"ל בזה. מיהו לפי מה שכתבתי בראשונה דרבא ורב אשי פליגי בדין זה דאיפלגו הנ"י והאגודה א"כ א"ש גם זה וקצרתי. ע"כ העתקתי השייך לענין דידן ממ"ש שם:

ה והנה בהיותי בזה אזכיר קושיא נפלאה מה ששמעתי זה כמו י"ג שנים מהגאון המנוח מו"ר הרב ר' אברהם תאומים זצ"ל בעל שו"ת חסד לאברהם בהא דאיתא במסכת פסחים (צ"ג ע"א) ת"ר חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברי רבי ר"נ אומר חייב כרת על הראשון ופטור על השני ר' חנניא בן עקביא אומר אף על הראשון אינו חייב כרת אלא א"כ לא עשה את השני ואזדו לטעמייהו כו' במאי קמיפלגי רבי סבר שני רגל בפ"ע הוא ר"נ סבר שני תשלומין דראשון הוא תקוני לראשון לא מתקני ליה ור' חנניא בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא ועיין פירש"י שם ובד"ה תקנתא דראשון מכרת דיליה דאפילו הזיד בראשון השני פוטרו מכרת עכ"ל והרי חזינן דרחב"ע סובר שני תקנתא דראשון ואפילו הזיד בראשון כל שהיה שוגג בשני פטור מכרת והוא כסברת הנ"י הנ"ל ודלא כסברת האגודה. ורבי ור"נ דסברי הזיד בראשון ושגג בשני חייב כרת הוא כסברת האגודה. והנה רבי דסובר דשני רגל בפ"ע הוא אין ראיה כ"כ לסברת האגודה ולא תיובתא להנ"י אבל ר"נ דסובר שני תשלומין דראשון הוא והזיד בראשון ושגג בשני חייב כרת לכאורה הוא כסברת האגודה ותיובתא להנ"י:

אולם י"ל בזה למסקנת הש"ס דטעמא דר"נ הוא משום דשני תשלומין דראשון הוא ותיקוני לראשון לא מתקנין ליה א"כ ל"ק מיניה על הנ"י הנ"ל דשאני גבי פסח הואיל דתיכף כשעבר ערב הפסח ולא הקריב ק"פ תיכף נתחייב כרת ורק שיש תקנה בהקרבת ק"פ בשני ומש"ה אפילו שגג בשני ג"כ חייב כרת על הראשון דהא הזיד בראשון משא"כ גבי שבועה דעיקר מה שעובר על השבועה הוא כשכלה כל הזמן ולא קיים וא"כ שפיר י"ל דכל שהיה אנוס לבסוף אף שהזיד מתחלת הזמן ג"כ פטור וכסברת הנ"י ורק ר' חנניא בן עקביא דסובר שני תקנתא דראשון הוא ואפ"ה סובר דהזיד בראשון ושגג בשני פטור מכרת הוא ממש כסברת הנ"י ואדרבא הכא בנידון של הנ"י עדיף טפי דעדיין לא עבר על השבועה כלל עד סוף הזמן וא"כ כששגג בסוף פשיטא דפטור והוא כהנ"י ודלא כהאגודה ולכאורה היא ראיה נכונה להנ"י. ונהירנא כד שמעתי דבר זה מפי קדשו ז"ל שמעתי פלפול ארוך בזה בדברי הרמב"ם בהל' ק"פ (פ"ב הל' א' ב') וכעת אינני זוכר רק ההערה מסוגיא הנ"ל על שני השיטות הנ"ל והצעת הענין הוספתי כעת בזה:

אולם לאחר העיון נלע"ד ליישב דברי האגודה הנ"ל דלא תיקשי מסוגיא דפסחים הנ"ל דלפי מה דקאמר הש"ס שם (דף צ"ג ע"ב) ורחב"ע סבר וחדל לעשות הפסח ונכרתה אי קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני והאי חטאו ישא מאי עביד ליה כדאמרן כו' כל הסוגיא ופירש"י בד"ה ור"ח וא"כ דוקא התם גבי פסח גלי קרא דבעינן דוקא שיהיה מזיד בשניהם אבל לא בשאר דוכתי וי"ל בזה:

ו והנה לכאורה היה נלע"ד דפלוגתא זו של הנ"י והאגודה תליא בפלוגתא דר"י ור"ל במסכת מכות (דף ט"ז) אי אמרינן קיימו ולא קיימו או ביטלו ולא ביטלו דלר"י דסובר קיימו כו' הוה הדין דכל שלא קיים העשה לבסוף אף שנאנס ולא קיים ג"כ לוקה והוא כסברת האגודה ולר"ל דסובר ביטלו ולא ביטלו דאינו לוקה עד שיבטל בידים העשה וכל שנאנס ולא היה יכול לקיים ואפילו אם עדיין יכול לקיים ולא קיים ג"כ אינו לוקה והוא כסברת הנ"י ועדיף יותר דינו של הנ"י הנ"ל הואיל דנאנס לבסוף ואינו יכול לקיים העשה ועיין ברש"י ותוס' והראשונים בביאור הסוגיא דקיימו ולא קיימו יעוש"ה:

אולם שבתי וראיתי דיש לחלק דאין זה ענין כלל לסוגיא הנ"ל דבשלמא התם כבר עבר על הלאו ורק שיכול לקיים העשה ולנתק הלאו וסובר ר"י דבעינן דוקא שיקיים העשה וכל שלא קיים העשה אפילו אם הוא ע"י אונס ג"כ לוקה אבל הכא בנידון של הנ"י והאגודה הנ"ל גבי שבועה דקודם שהגיע האונס עדיין לא עבר כלל על השבועה שפיר נוכל לומר כסברת הנ"י הנ"ל דכל שבסוף בעת חלות השבועה הוא אנוס לא מיקרי שעובר על השבועה ואף ר' יוחנן מודה לדין זה של הנ"י הנ"ל. וגם להאגודה לא תיקשי מר"ל דשאני התם דסובר ר"ל דלא נגמר עבירת הלאו עד שיבטל העשה בידים ועיין ברש"י ותוס' שם בהא דקאמר הש"ס דפליגי בלאו שאב"מ אבל היכא דנגמר עבירת הלאו כשהוא אנוס וא"כ שפיר י"ל דהואיל דהיה יכול לקיים הדבר מקודם שהגיע האונס שפיר מיקרי דעבר על השבועה ולא מיקרי אנוס בשבועה וי"ל בזה ודוק:

ז והנה לכאורה נלע"ד להביא ראיה לשיטת הנ"י מהא דאיתא בפ"ק דמסכת שבת (דף ד' ע"א) גופא בעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת או לא התירו כו' וכתבו התוס' בד"ה קודם שיבא לידי איסור סקילה וא"ת מאי בעיא היא זו אם התירו לרדותה פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו ותי' הריב"א דאם לא התירו לא מיחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו כו' ע"ש והרי מבואר דאף שמתחלה היה מזיד בדבר מ"מ כיון שאח"כ אינו יכול לרדות בתקנתא דרבנן והרי הוא אנוס בזה תו לא מיקרי דעבר על איסור סקילה הואיל דבשעה שנגמר האיסור סקילה הוא אנוס מכח זה שאסרו לו חכמים וה"ה היכא שנשבע לעשות אותו דבר עד זמן פלוני והי' יכול מתחלה לעשות אותו דבר רק שבסוף הזמן נאנס מיקרי שפיר אנוס בשבועה והוא לכאורה ראיה נכונה לשיטת הנ"י ודוק:

[יז] שם ע"ב בתוס' ד"ה איזהו מועד וז"ל אומר ר"י דהא דאמרינן בהבא על יבמתו (ס"ד ע"ב) דסתם לן תנא דשור המועד כרשב"ג דאמר בשלשה זימנין הוי חזקה לא משום דתהוי פלוגתייהו בשור המועד דמקראי דרשינן עכ"ל ועיין ביבמות (דף ס"ה ע"א) בתוס' ד"ה ושור המועד וז"ל רבי לא פליג אקרא אלא כלומר התם מתקיימין דברי רשב"ג דלא מתחזק אלא בתלת זימני עכ"ל ולכאורה אינו מובן כלל דהואיל דמקרא דרשינן, דבעינן דוקא תלתא זימני א"כ ניליף לכל דוכתא דדוקא בתלתא זימני הוא דהוה חזקה אבל לא בתרי זימני:

א וראיתי בשמ"ק כאן בד"ה איזהו מועד הביא דברי התוס' הנ"ל וכתב אבל שמא י"ל דלענין חזרה לא דיבר כלום הפסוק תוס' שאנץ עכ"ל. ולא אבין מדוע יהיה חילוק בין הא דנעשה מועד לחזרה אדרבא נילוף מהא דנעשה מועד דבעינן דוקא ג"פ כמו כן גם לענין חזרה וכמש"ל. והנה ראיתי בתוס' יבמות שם בד"ה נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה משמע דמן השני יש לה כתובה וכן משמע בסמוך דקאמר נשאת לשלישי ולא היו לה בנים מהו דלתבעוהו הנך קמאי משמע שהשני נתן לה כתובה ותימא לר"י דאמאי יש לה כתובה מן השני הא כיון דאסר לה לשלישי א"כ סבר דבתרי זימני הוי חזקה וכ"ת משום דא"ל השתא הוא דכחשי כו' ואר"י דלענין ממון מודה רבי דלא הוי חזקה עד דאתחזק בג' זימני כדאשכחן בשור המועד דבשור המועד לא פליג כדפי' לעיל כו' עכ"ל. והנה לפי סברא זו שכתבו התוס' א"ש דדוקא בממון סובר רבי דבעינן דוקא ג"פ אבל לענין איסורי סגי בתרי זימני וא"כ לא שייך לומר דניליף משור המועד דבעינן דוקא תלתא זימני דאה"נ דגבי ממון בכל דוכתי בעינן דוקא תלתא זימני דיהיה חזקה:

והתוס' שם ביבמות הוקשו על תי' זה וז"ל ומיהו תימא דהשתא לענין איסורא לא סמכינן ארוב נשים דחזיין לבנים משום דאיתרע רובא ע"י דאיתחזק בתרי זימני ולענין ממון סמכינן אהאי רובא אע"ג דאיתרע בתרי זימני ובעלמא אמרינן איפכא דאזלינן בתר רובא לענין איסורא ולענין ממון לא אזלינן עכ"ל. ועי' ברא"ש פרק הבע"י סי' י"ג י"ד כתב ג"כ להאי תירוצא שכתבו התוס' הנ"ל ע"ש ובקרבן נתנאל מ"ש בזה:

ובמרדכי יבמות פרק הבע"י סי' נ"א ת"ר נשאת לראשון כו' לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים האי מילתא כרבי דאמר בתרי זימני הוי חזקה כו' והקשה ר"י כיון שהוחזקה תרי זימני למה יש לה כתובה מן השני דהא משמע דיש לה מדקאמר בסמוך נשאת לשלישי מהו דלתבעוהו הנך קמאי וי"ל דלגבי ממון אינה מוחזקת עקרה עד ג"פ וא"ת הא אמרינן לעיל שור המועד כרשב"ג מכלל דרבי סבר בתרי זימני הוי חזקה והשתא לאפוקי ממונא הוי חזקה לאוקמי ממונא לא כ"ש וי"ל דרבי נמי מודה בשור המועד דלא הוי חזקה עד ג"פ דלא לישתמיט תנא בכולי תלמודא דהוה מועד בתרי זימני ומקראי דריש ליה התם נמי והא דנקט הלכה לעיל כרשב"ג בשור המועד משום דבשאר מקומות סבר הכי רשב"ג ולא רבי ותימא לר"י מ"ש גבי ממון אמרינן דלא מוחזקת עקרה עד ג"פ כו' וכמו שמבואר בתוס' קושיא הנ"ל עיי"ש: ובש"ע אהע"ז סי' ט' ס"א אבל משני יש לה כתובה ובב"ש סק"ד האריך בזה עיי"ש והביא דברי הב"ח שכתב לחלק דהואיל דשטר כתובה בידה אמרינן שטר העומד לגבות כגבוי דמי והרי היא מוחזקת ותמה עליו דהא ב"ש הוא דאית ליה שטר העומד לגבות כגבוי דמי אבל ב"ה חולקין וס"ל דלאו כגבוי דמי וכמבואר במסכת סוטה כ"ה ופסקינן כב"ה. ועיין ג"כ בש"כ חו"מ סי' י"ב ס"ק י"ז הביא ג"כ דברי הב"ח הנ"ל ותמה עליו ועיין בט"ז יו"ד ס"ס ק' וכבר האריכו גדולי אחרונים ז"ל בספריהם בזה ועיין בקצה"ח סי' י"ב ובברכי יוסף בחו"מ שם ובאה"ע שם האריך והביא חבל נביאים המחברים ז"ל שתמהו ופלפלו בזה עש"ה:

והנה לענ"ד י"ל בהא שכתבו התוס' ביבמות שם ד"ה נישאת ואור"י דלענין ממון מודה רבי דלא הוי חזקה עד דאתחזק בג' זימני כדאשכחן בשור המועד דבשור המועד לא פליג כו' דהיאך מדמי התוס' נידון דכתובה לשור המועד דבשלמא בשור המועד מסייע ליה להמזיק חזקת ממון דאם הוא תם א"צ לשלם רק ח"נ ומש"ה אמרינן דעדיין הוא בחזקת תם עד דאתחזק נוגח בג' זימני משא"כ גבי נשאת לשני דאמרינן דלא תנשא לשלישי אבל כתובה אית לה משני דהא באמת איכא השתא חזקה לפנינו שזה שני פעמים שלא היו לה בנים משני אנשים וא"כ היל"ל דהוה חזקה בתרי זימני לרבי דסובר כן וחזקת ממון מסייע להבעל ומנ"ל דסובר רבי דגבי ממון בעינן דוקא אתחזק בתלתא זימני היכא דהוא להוציא ממון מן המחזיק דהא הבעל הוא המוחזק ולכאורה י"ל בזה:

והנה לפמ"ש בשמ"ק כאן בשם תוס' שאנץ הבאתיו לעיל שכתב אבל שמא יש לחלק דלענין חזרה קאמר דודאי לענין חזרה לא דיבר כלום הפסוק עכ"ל וכוונת דבריו הוא דהא דקאמר הש"ס בשור המועד כרשב"ג היינו לענין חזרה משיחזור בו מלהיות מועד סובר רשב"ג דבעינן דוקא ג"פ שיהיה רואה שוורים ג"פ ולא יגח ורבי סובר דאם רואה ב"פ ולא נגח ג"כ תו הוחזק להיות תם ובזה קאמר הש"ס דבשור המועד סתם לן תנא כרשב"ג דשור המועד שראה ב"פ שוורים ולא נגח לא הוחזק להיות תם ועדיין הוא מועד אבל רבי סובר דמועד שראה ב"פ ולא נגח נעשה תם משום דבזה לא דיבר הכתוב דבעינן דוקא חזרה ג"פ כנלע"ד בכוונת דבריו. וא"כ לפ"ד השמ"ק הנ"ל קשה יותר דהא חזינן דלענין חזרה סובר רבי דסגי בשני פעמים והוחזק בזה להיות תם ונוכל לומר דמלבד הטעם שכתב השמ"ק דלרבי הוי הטעם משום דהא דגלי קרא דבעינן ג"פ הוא דוקא שיהיה נעשה מועד אבל שיחזור לתמותו בזה לא דיבר הכתוב ובשני פעמים שראה שוורים ולא נגח ג"כ חוזר לתמותו יש עוד סברא טובה לזה דבשלמא כשאנו דנין שיהיה נעשה מועד ולהוציא נ"ש מהמזיק אמרינן דלא הוחזק למועד רק עד שנגח ג"פ דאיכא חזקת תם וחזקת ממון המסייע להמזיק משא"כ שיחזור לתמותו סגי בשני פעמים דהא איכא ג"כ חזקת ממון המסייע להמזיק דנימא דגם בשני פעמים שראה שוורים ולא נגח הוחזק להיות תם. וא"כ לפ"ד השמ"ק הנ"ל קשה יותר ע"ד התוס' הנ"ל דכיילי כללא דלענין ממון גם רבי מודה דבעינן דוקא ג"פ ומש"ה יש לה כתובה דעדיין לא הוחזקה ומייתי ראיה משור המועד הלא התם הוה החזקת ממון לסייע להמזיק ובעינן דוקא ג"פ דהא לענין חזרה שהוא לטובתו של המזיק שיחזור מלהיות מועד ולהיות תם באמת סגי בשני פעמים וא"כ מנ"ל דרבי סובר בכל דוכתי דבדבר שבממון בעינן דוקא ג' פעמים. ולפי סברת השמ"ק הנ"ל קשה בפשיטות דהא חזינן דלענין חזרה סגי בשני פעמים אף דהוי דבר שבממון וא"כ גם בנישאת לשני לא יהיה לה כתובה משני כשנתגרשה ממנו ולכאורה י"ל בזה:

והנה לפום ריהטא ר"ל בזה דלא אמרינן כאן גבי שור המועד דמסייע ליה חזקת ממון להמזיק משום דהואיל דעכ"פ ח"נ צריך לשלם וא"כ לא שייך לומר דחזקת ממון של המזיק מסייע ליה להמזיק הואיל דאיתרע חזקת ממון דידיה דהא עכ"פ ח"נ צריך לשלם וא"כ איתרע לה חזקת ממון דידיה ובזכרוני כי ראיתי כתוב סברא זו אולם חפשתי הרבה ולא מצאתיו והנה אם כי הסברא זו נכונה במושכל ראשון אולם עומד לנגדי בהא דאמרינן בכתובות (בפ"ק ט' וי"ב וע"ה) דלבעל אית ליה חזקת ממון והלא אף אם היא לא היתה בתולה ג"כ אית לה כתובה מנה גם לפי טענת הבעל וא"כ איתרע לה חזקת ממון דידיה. ועיין לקמן (על דף מ"ו ע"ב) [אות ג או"ק א'] מ"ש בזה אם לא שנאמר דסברא זו תליא בפלוגתא דר"י ור"א במסכת כתובות (דף י"ג) דקאמר הש"ס טענתייהו במאי ר"י אמר במאתים ומנה ר"א אמר במנה ולא כלום כו' והרבה י"ל בזה:

[אחז"ר בעת ההעתקה הראה לי ב"א הב' החריף דוד נ"י דברי השו"ת מוצל מאש הספרדי להגאון מוהר"י אלפנדרי ז"ל הנדפס זה לא כביר בסי' כ"ו כתב וז"ל אמנם לעיקר הקושיא אפשר לומר דלא אמרינן העמד ממון על חזקתו אלא לפטור מכל וכל לגמרי אבל היכא דעכ"פ צריך לשלם אלא שהוא ספק אם ישלם כעת הנחה או כעת בדיקה לא אמרינן העמד ממון על חזקתו ועדיין אינו מתיישב בזה עכ"ל הגאון ז"ל. והנה מבואר סברא זו בהדיא אלא דיקשה עלה מהא דמסכת כתובות (דף ט וי"ב וע"ה הנ"ל) דאמרינן דהבעל אית ליה חזקת ממון והלא עכ"פ מנה צריך ליתן לה וכמ"ש וחידוש שלא העיר הגאון ז"ל בזה]:

ב והנה ראיתי בשו"ת מוהרי"ט ח"ב סי' ט"ו באמצע התשובה וז"ל ובס"פ הנשרפין אמרו מי שלקה ושנה בב"ד מכניסין אותו לכיפה כו' ובתרי הויא חזקה דאמרינן נישואין ומלקיות כרבי וסתות ושור המועד כרשב"ג וטעמא דוסתות ושור המועד שהוא דבר טבעי בעינן ג' זימני אבל לגילוי מלתא בתרי סגי ונשואין אע"ג דגרמא טבעית היא סכנתא דחמירא שאני ואע"ג דבשני מלקיות לא סגי להכניסו לכיפה לאו משום דלא הוחזק דהא ודאי להכי הוי חזקה אלא נהי דהוחזק לרשע מ"מ התיר עצמו למיתה בעינן שעל כריתות ועל מלקיות אינו נהרג אלא כיון דלקה ושנה מעתה אם יוסיף פשע דיינא ליה דינא דקטלא מכאן ולהבא לפי שכבר התיר עצמו למיתה כו' עיי"ש. והנה בסוף דבריו הנ"ל יש לפלפל הרבה ואכ"מ אולם בעיקר הסברא שכתב הרב ז"ל להסביר הדבר הא דבשור המועד ווסתות קיי"ל כרשב"ג דבעינן ג' זימני דוקא הואיל דהוא דבר טבעי יש להסביר בזה סברת התוס' הנ"ל שכתב דלענין ממון מודה רבי דלא הויא חזקה עד דאתחזק בג' זימני וכו' והיינו הואיל דבשור המועד הוה דבר טבעי בעינן ג' זימני דוקא וכן בנישאת לשני ומת ג"כ הוי דבר טבעי ולא סגי בב"פ ומש"ה יש לה כתובה משני והא דלא תנשא לשלישי הוא משום דחמירא סכנתא ומכ"ש בנישאת לשני ולא היו לה בנים דאית לה כתובה משני דהוא דבר טבעי דנימא דהיא אינה ראויה לבנים והא דלשלישי לא תנשא י"ל דהטעם הוא דהואיל דהוא אין לו בנים אסור לו ליקח אשה אשר איתרע חזקתה קצת דהא חזינן דכבר היו לה שני אנשים ולא היו לה בנים מהם ומש"ה לא תנשא לשלישי שאין לו בנים כנלע"ד להסביר דברי התוס' הנ"ל. ועפ"י האמור יש ליישב קצת קושיית התוס' שם שהוקשו על הר"י וז"ל מיהו תימא כו' ע"ש ולפי הנ"ל יש ליישב קצת ודוק היטב כי קצרתי במובן:

אולם בגוף דברי המוהרי"ט ז"ל י"ל דלפי הנראה מדבריו הוא דהא דפסקינן בוסתות ושור המועד כרשב"ג היינו דבהני נקטינן כרשב"ג ומשמע דרבי חולק בהני תרתי ג"כ והלא בשור המועד רבי מודה דבעינן דוקא ג"פ ויליף לה מקרא וכמ"ש התוס' כאן וי"ל בזה:

ועיין בספר רביד הזהב עה"ת פרשת משפטים ע"פ מתמול שלשום מ"ש בזה. שוב ראיתי בשמ"ק כאן בד"ה ולא ישמרנו וז"ל ועוד תימא דהא רבא גופיה בפרק הבע"י קאמר שור המועד כרשב"ג ומיהו שמא מחזרה דמתני' דייק התם תוס' שאנץ ז"ל עכ"ל והוא לפ"ד התוס' שאנץ שהביא השמ"ק לעיל הבאתיו לעיל וי"ל בזה. וכתב עוד בשמ"ק וז"ל והר"ש מדריוש פי' דאיכא בינייהו דלאביי ע"כ מוכח מקרא דבתרי זימני לא הוה חזקה אבל לרבא מצינן למסבר שפיר דבנגיחה ג' משלם נ"ש דבתרי זימני הוי חזקה שהוא מועד אבל מתני' ודאי דקתני אין נעשה מועד עד ג"י סבר כרשב"ג והשתא א"ש דרבא לטעמיה דאמר בפרק הבע"י דבשור המועד סתם לן תנא כרשב"ג אבל לאביי אפילו רבי מודה הכא גליון עכ"ל השמ"ק:

והנה מבואר כאן שהשמ"ק הנ"ל חולק על שיטת התוס' הנ"ל והוא ממש כדברי המוהרי"ט הנ"ל והוא תנא דמסייע לפי' המוהרי"ט ודוק:

ובעיקר הקושיא הנ"ל שהקשיתי י"ל בזה לפ"ד הב"ח דסובר דהיינו טעמא דכתובה יש לה משני משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי ומיושב גם קושייתי הנ"ל דשפיר כתבו התוס' דלרבי בממון אמרינן דבעינן דוקא ג"פ וכמו דחזינן בשור המועד דגלי קרא דבעינן דוקא ג"פ וה"ה גבי כתובה יש לה משני ולא תיקשי דהא גבי שור המועד מסייע ליה למזיק חזקת ממון דהא גם לאשה אית לה חזקת ממון הואיל דאיתא לשטר כתובה בידה או מתנאי כתובה וכגבוי דמי ואולי מכח קושיא הנ"ל יצא לו להב"ח סברא זו: ובמה שתמהו על הב"ח דהא ב"ש הוא דאית ליה כגבוי דמי אבל ב"ה סוברים דלאו כגבוי דמי היה נ"ל ליישב עפי"ד הגמר"ד פרק אלמנה ניזונית מובא דבריו ג"כ בש"ש להקצה"ח שמעתא א' פכ"ד אלא שראיתי אח"כ בספר אבני מילואים סי' ט' שהקצה"ח בעצמו מתרץ דברי הב"ח הנ"ל יעוש"ה. ובסוגיא דרובא וחזקה כתבתי הרבה בדברי הב"ח אולם בעוה"ר נשרף ולא נשאר לי העתק ממנו מ"ש אז בזה:

עוד נלע"ד בזה דהא דכתב הב"ח הטעם דנישאת לשני אית לה כתובה משני משום דשטר כתובה בידה וכגבוי דמי אע"ג דגבי סוטה אמרינן שם במסכת סוטה (כ"ה) דפליגי ב"ש וב"ה בזה י"ל דיש חילוק בין איתעביד ריעותא בגופה דגבי סוטה אתעביד ריעותא בגופה שהרי קינא לה ונסתרה משא"כ בלא היו לה בנים לא איתעביד ריעותא כלל בגופה ומש"ה אית לה כתובה משני ואמרינן בזה שטר העומד לגבות כגבוי דמי. וא"כ שפיר כתבו התוס' ביבמות שם דגבי ממון אמרינן דגם רבי מודה דלא אתחזק בב"פ ובעינן דוקא ג"פ ומשום דילפינן משור המועד ואי משום דבשור המועד מסייע להמזיק חזקת ממון הלא גם גבי כתובה מיקרי היא מוחזקת וכמש"ל: ובחידושי לסוגיא דחזקה שם העירותי דלשיטת הב"ח ברואה ג"פ מח"ת מודה הב"ח הואיל דאיתעביד ריעותא בגופה ובזה היה אפשר לפלפל בקושית התוס' בד"ה ב"ש שם במס' סוטה אולם רש"י ז"ל שם פי' דפלוגתא דב"ש וב"ה הוא במלוה ולוה ובכ"ד סוברים ב"ה דלאו כגבוי דמי ועיין בספר ברכי יוסף שם הנ"ל ועי' בספר שערי תורה ח"ב כלל כ"א פרט א' האריך בביאור דברי הב"ח הנ"ל:

ג והנה ראיתי בשו"ת בשמים ראש סי' ש"ו בכסא דהרסנא שם הביא קושיא עצומה בשם בן דודו הגאון מוהר"ש אבד"ק האג ע"ד התוס' הנ"ל ביבמות שכתב דלענין ממון מודה רבי דבעינן דוקא ג"פ וז"ל דאשתמיט להו גמ' ערוכה בב"מ (ק"ו) גבי אכלה חגב דאמרינן תנא חדא שניה זורעה ושלישית אינה זורעה ותניא אידך שלישית זורעה ורביעית אינה זורעה ל"ק הא כרבי הא כרשב"ג הא כרבי דאמר בתרי זימני הוי חזקה הא כרשב"ג דאמר בתלת זימני הוה חזקה והרי דאף דהוא בממון סובר רבי דבתרי זימני הוי חזקה והניח בתימא ע"ש. והנה אם כי באמת הוא פליאה אבל עכ"ז חס לומר על רבותינו בעלי התוס' ז"ל דאישתמיט להו סוגיא ערוכה הנ"ל. ולפמ"ש נוכל ליישב היטב קושיא הנ"ל דהנה באמת הקשיתי דהיכי דייקי התוס' דרבי מודה דבעינן דוקא ג"פ גבי ממון מהא דשור המועד דילמא שאני התם הואיל דהמזיק אית ליה חזקת ממון המסייע ליה ומש"ה בעינן דוקא ג"פ אבל גבי כתובה דלהבעל מסייע ליה חזקת ממון דילמא אמרינן דבתרי זימני הוה חזקה הואיל דחזקת ממון מסייע ליה להבעל. וניחא לי להסביר עפ"י דברי המוהרי"ט ז"ל לחלק בין דבר טבעי בעינן ג"פ דוקא ושור המועד הוא דבר טבעי וכן בנישאת לשני ולא היו לה בנים ג"כ הוא דבר טבעי ומש"ה בעינן ג"פ דוקא וא"כ הכא גבי אכלה חגב דהוא דבר שאינו טבעי דהא רק אותה שנה איתרמי כן וא"כ שפיר אמרינן דלרבי דסובר בב"פ הוי חזקה הוה הדין דחדא ושניה זורעה ושלישית אינו זורעה ואכתי יש לפקפק בזה קצת בגוף הדבר שכתבתי להסביר דברי התוס' עפ"י מוהרי"ט הנ"ל דלפי הנראה תוס' לא ס"ל כלל לסברת המוהרי"ט וי"ל בזה:

אולם נלע"ד יותר נכון עפ"י מ"ש לעיל לתרץ עפי"ד הב"ח דכתב דהואיל דנקיטא שטר כתובה בידה אמרינן דכגבוי דמי ותמהו עליו דהא ב"ש הוא דאית להו הכי אבל ב"ה חולקים וס"ל דלאו כגבוי דמי וכדאיתא במסכת סוטה (כ"ה) וכתבתי לחלק בין איתעביד ריעותא בגופה או לא. ולפי האמור מיושב שפיר קושיא הנ"ל דבאמת התם הוה החוכר מוחזק בממון ומסייע ליה חזקת ממון ונהי דאפילו היכא דמסייע ליה חזקת ממון ג"כ נימא דסובר רבי דבתרי זימני ג"כ הוה חזקה ומכ"ש אם נימא דאית ליה שטרא למחכיר וא"כ היל"ל דכגבוי דמי מ"מ הכא איתעביד ריעותא בגופה של שדה ול"ה כגבוי. אולם אכתי י"ל דזה לא מיקרי ריעותא בגוף השדה ודומה לנישאת לשני ולא היו לה בנים מ"מ הא הכא רובא דבאגא אשתדיף וכדקאמר הש"ס שם וקאמר שמואל דאפילו אי אשתדיף רובא דבאגא דוקא שזרעה ולא צמחה אבל לא זרעה כלל לא דא"ל אילו זרעתה הוה מיקיים בי לא יבושו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו כו' ועל זה הביא הש"ס הני תרי ברייתות וחדא כרבי וחדא כרשב"ג וא"כ מסייע ליה רובא לחוכר לפטור ורק משום האי טעמא דא"ל אילו זרעתה כו' וא"כ סובר רבי דבתרי זימני הוה חזקה ופטור החוכר מלשלם ואע"ג דגבי ממון סובר רבי דבעינן דוקא ג"פ מ"מ הכא דאיכא רובא דמסייע ליה ואע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו דוקא להוציא ממון הוא דלא מהני רובא אבל להחזיק שפיר מהני רובא וא"כ תו איכא רובא וחזקה דבכ"ד סובר רבי דבתרי זימני הוה חזקה ומהני שפיר אע"ג דאיכא שטרא למחכיר ודוק היטב בזה כי קצרתי מעט במובן. [עיין בספר פתחי שערים על ב"מ שהביא ג"כ קושיא הנ"ל בשם יש מקשים ועיי"ש מ"ש בזה והרבה י"ל עוד בזה ואין הזמן גורם כעת]:

[יח] שם בתוד"ה ולא ישמרנו פ"ה בפי' ראשון דלרבא בפעם ג' חייב נ"ש כו' ורש"י עצמו חזר בו כו' עכ"ל ועיין לקמן (דף מ"א ע"א) בד"ה שסיכן ג' ב"א לפיכך לא נסקל בשנים הראשונים וכשנגח שלישי מתו כולם הלכך משלם עליו כופר עכ"ל הנה נקיט רש"י שם ג"כ כלשון ראשון דעל נגיחה שלישית משלם נ"ש וי"ל בזה. ועיין לקמן בפרק שור שנגח דו"ה [אי"ד אק"ה] ולקמן על (דף מ"א ע"א) [ל"א א"ק א"ב] מ"ש בזה:

עוד שם באה"ד וז"ל והא דקתני לקמן בברייתא נמצאת כת שלישית זוממת כולן חייבין אע"ג דעדיין לא חייב נ"ש מ"מ כיון שמייעדין אותו וממילא מתחייב נ"ש ברביעית כשהוזמו צריכין לשלם כפי מה שתעלה נגיחה ד' כשיגח כו' א"כ אין חייבין אלו הכתות אלא במאי שעשאו מועד ואומדין כמה נפחת שורו מדמיו ול"צ השתא לנגיחה רביעית כלל עכ"ל. והנה שמעינן מדבריהם שני סברות הא' הוא דהואיל דע"י עדותן אם יגח ברביעית יצטרך לשלם נ"ש א"כ הר רצו להפסידו בעדותן והסברא הב' הוא דצריכין לשלם מה שנפחת השור מדמיו למכור ע"י מה שנתייעד. ועיין ביש"ש כאן סי' כ"ח הביא דברי התוס' הנ"ל וכתב וז"ל פי' צריכין הזוממין לשלם חציי התשלומין של הרביעי כפי מה שהיה מחויב לשלם יותר באם הה מו עד אף שעדיין לא נגח חשבינן ליה כאילו נגח בודאי דמאחר שמוכן ועומד ממילא לכך לשלם נ"ש אם יגח הוה כאילו באו להדיא לייעדו ולחייבו נ"ש בנגיחה רביעית כו' עש"ה:

ולכאורה ק"ל דהא כשהוא תם הוא בחזקת שימור ולאו לנגיחה קיימא וא"כ אינו עלול ליגח והלא באמת כשהוזמו העדים נודע לנו שהעידו שקר וא"כ לא נעשה מועד כלל דהא באמת לא נגח שלשה פעמים וא"כ אינו עלול ליגח והרי לפי האמת לא הפסידו העדים את בעל השור כלל וא"כ אמאי צריכין העדים לשלם ח"נ על מה שהוא הדין שאם יגח יהיה צריך לשלם כל הנזק. והנה לסברא שניה שכתבו התוס' משום דהשור אינו שוה עתה כל כך א"ש דהואיל דמכח העדאת העדים יצא קול ששור נגח הוא וכבר נגח ג"פ וא"כ אינו שוה כ"כ כמו שהיה שוה מקודם שהעידו וזה רצו להפסידו א"ש שצריכין העדים הניזומין לשלם אבל לסברא ראשונה שכתבו התוס' קשה מה שהקשיתי:

וי"ל עוד יותר בפשיטות עפ"י מ"ש הרמב"ם בפרק כ"א מהל' עדות ה"ד העידו על פלוני שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו והוזמו משלמין לאדון דמי העבד ודמי עינו העידו שסימא את עינו ואח"כ הפיל את שינו והוזמו נמצא הדבר הפך שהאדון הפיל את שינו ואח"כ סימא את עינו משלמין דמי עין לעבד וכן כל כיוצא בזה וכתב הראב"ד בהשגות א"א והוא כ' בהל' חובל שהאדון אינו משלם אלא אם תפס העבד וא"כ העדים שהוזמו למה משלמין עכ"ל ובכ"מ ובמגדל עוז כתבו ליישב קושית הראב"ד משום דהואיל דהתפיסה תיהני אפילו אם תהיה בעדים ותפיסה כזו שכיחא ומיקרי תו מזיק ממש דהיינו שהעדים רצו להפסידו ממש שאם יתפוס העבד יהני תפיסתו דשכיחא מאד תפיסה כזו שמהני אפילו אם הוא בעדים ע"ש וכבר האריכו בזה וא"כ הרי מבואר דדוקא היכא דתיהני התפיסה אפילו אם תהיה בעדים ושכיחא תפיסה כזאת סובר הרמב"ם דמיקרי שפיר שהעדים רצו להפסידו וגם ע"ז חולק הראב"ד וא"כ כ"ז הוא היכא דמהני תפיסה ולא בעינן עוד שיהיה נעשה שום מעשה אבל היכא דבהעדאת עדים בלחוד בלי שום עשיית מעשה אח"כ לא רצו להפסידו כלל ורק אם יהיה אח"כ נעשה שום מעשה לכ"ע אמרינן דלא מיחייבי העדים לשלם מכח כאשר זמם הואיל דבהעדאתן בלחוד עדיין לא נגמרה מחשבתן שרצו להפסידו וא"כ ה"נ לא חייבוהו העדים כלל על נגיחה רביעית ורק אם יזיק אח"כ נגיחה רביעית יהיה לו פסידא ע"י מה שהעידו העדים בתחלה שנגח ג"פ וא"כ מחוסר עוד מעשה שיגח השור נגיחה רביעית והיל"ל דזה לא הוה שרצו להפסידו בעדותן ולכאורה י"ל בזה. ועיין ברמב"ם פכ"א מהל' עדות ה"ח ועיין מ"ש בעזה"י בזה לקמן בפירקין [אות י"ט] ועיין ביש"ש כאן סי' כ"ח שהאריך בביאור הסוגיא ועיין בספר מעשה חושב על ב"ק כאן מ"ש שם פי' חדש בדברי התוס' הנ"ל:

תוכן העניינים

אמרי הצבי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה