אור ברסלב

אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר

דף כא.

דף כ.

[יא] (א) דף כא ע"א שלח ליה רבי אבא ב"ז למרי בר מר בעי מיניה מר"ה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או לא כו' א"ל רבה בר"ה הכי אמר אבא מרי משמיה דרב א"צ להעלות לו שכר והשוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעון שמעון מאי עבידתיה ה"ק נמצא הבית של שמעון מעלה לו שכר תרתי הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא איתמר נמי כו' כל הסוגיא. ועיין בנ"י שהאריך בזה ובש"ע חו"מ סי' שס"ג סי' י"א שזה שאמרנו בחצר העשויה לשכר חייב להעלות לו שכר אפילו שכרו מראובן ונתן לו השכר ונמצא שאינו שלו אלא של שמעון צריך ליתן לשמעון שכרו ובהג"ה וז"ל ודוקא ששמעון או שלוחיו בכאן והיו משתדלין להשכירו אבל אם אינו בעיר ואין מי שמשתדל להשכירו הוי כחצר דלא קיימא לאגרא ואע"פ ששכרו מראובן א"צ ליתן לשמעון כלום וכמו שנתבאר ומקורו הוא מהגמי"י פ"ג מהל' גזילה עכ"ל:

וראיתי בספר ים התלמוד כאן שהקשה קושיא גדולה ועצומה בזה בהא דאיתא במס' ב"ב (דף כ"ט) מאן מסהיד אבתים שיבבי שיבבי מידע ידעי רבא אמר כגון דאתו בי תרי ואמרו אנן אגרינן מיניה ודיירינן ביה ביממא ובליליא ופריך הש"ס הני נוגעין בעדות נינהו דאי לא אמרו הכי אמרינן להו זילו הבו אגר ביתי' להאי ל"צ כגון דנקיטו אגר ביתי' ואמרו למאן ניתביה ע"ש ומאי מקשה הש"ס והא נוגעין הם הא אינן נוגעין כלל דאף אם ימצא הבית של המערער נמי אין חייבין לשלם למערער מידי דהרי עכ"פ לא צוה להשכיר בית זה וגם הוא לא היה משתדל להשכירו וא"כ תו ה"ול כמו חצר דלא קיימא לאגרא דפטור אף אם ירד לדעתו דשכירות כמ"ש הרמ"א הנ"ל ע"כ קושייתו העצומה והנפלאה:

והנה הים התלמוד כתב ליישב דמש"ה הוו הם נוגעין דהמערער יטעון אני צויתי להמשכיר להשכיר ושליח עשיתיו להשכיר לימים ולא ללילות כו' ע"ש שהאריך בפלפול ליישב בזה דברי הרמב"ם ז"ל. ובמפרשי הים אות וי"ו כתבו על התי' דצריך ביאור דאם יאמר המערער שעשאו שליח להשכיר א"כ שוב ודאי אינן נוגעים כלל דיאמרו שפיר פרענו לו אגר ביתי' דהא עשית אותו שליח להשכיר בית זה ואי משום שיכול לתבוע מהם שכר דירת הלילות דעל זה לא עשאו שליח כלל דז"א דא"כ אם לא עשאו שליח על הלילות האיך יתבע מהם שכר הלילות הא הוא הוי על הלילות חצר דלא קיימא לאגרא ופטורים מטעם זה נהנה וזה לא חסר ועיי"ש מ"ש בזה ולעד"נ בפשיטות די"ל דתירוצו של היה"ת הוא היכא דיאמר המערער שעשאו שליח להשכיר בימים לאנשים מיוחדים ובלילות לאנשים אחרים כדי שלא יטענו השוכרים שדרו שני חזקה ויצטרך לדון בדיני ודייני עמהם ומש"ה הקפיד להשכיר בלילות לאנשים אחרים או י"ל שהמערער טוען שצוה להשכיר רק על שנה אחת ואח"כ ישכירם לאחרים על שנה או שתי שנים אבל לא על ג' שנים לאיש אחד שלא יטעון השוכר שהחזיק שני חזקה וא"כ הו"ל חצר דקיימא לאגרא וז"פ. והנה באמת לפי דרכו של הגאון בעל יה"ת נוכל ליישב בפשיטות דהעדים יראים פן יטעון המערער שהוא בעצמו השכיר להם הבית לדור בו. מיהו ע"ז לא יהיה רק שבועת היסת שהעדים ישבעו להכחישו ובימי המשנה עדיין לא נתקן היסת ועיין בתוס' שם ד"ה הני מ"ש בזה. ואולם י"ל דמיירי בבית חדש דאיכא שחרוריתא דאשייתא דמגלגלין עליו את הכל ואף דקתני סתמא מ"מ מיירי בין בבית ישן ובין בבית חדש וא"כ שפיר פריך הש"ס דהא הם נוגעין בעדותן והיינו היכא דהוא בית חדש. מיהו אכתי קשה דאמאי הוצרך הש"ס לשנויי דמיירי כגון דנקיטי אגר ביתי' הו"ל לשנויי דמיירי בבית ישן דלא אפסדי' כלל דהא בבית ישן ליכא שחרוריתא דאשייתא וא"כ תו לא הוי כלל נוגעין בעדותן וכקושית הים התלמוד הנ"ל:

ב והנלע"ד ליישב קושית הים התלמוד הנ"ל דהנה היכא דהוא בית חדש דצריך לשלם לו הכל אף דהבית לא קיימא לאגרא ולכאורה י"ל דהא אף דהפסידו דמי שחרוריתא דאשייתא מ"מ אמאי משלם לו הכל נימא דא"צ לשלם רק מה שהפסידו. אולם הטעם בזה הוא משום דעיקר הטעם מה דאם החצר הוא לא קיימא לאגרא דא"צ לשלם לו הוא משום דלא חסרו כלום וכדאמר רב אמי וכי מה עשה לו ומה חסרו ומה הזיקו והוה הטעם כמו דכופין על מדת סדום וכ"ז הוא היכא דאינו מחסרו כלום אבל היכא דחסרו דבר מה שוב שפיר צריך לשלם לו הכל דהא תו ליכא האי טעמא דלא חסרו כלום וא"כ צריך לשלם לו הכל דהיינו כל מה ששוה דמי השכירות לדור בו. וא"כ חזינן דהא דבחצר דלא קיימא לאגרא א"צ לשלם לו כלל הוא משום דליכא שום הפסד כלל לבעל החצר במה שזה דר בו דהא בלא זה לא קיימא לאגרא הא היכא דמגיע לו איזה היזק מחמת מה שזה דר בו אף דההיזק הוא רק דבר מועט תו צריך לשלם לו הכל ומשום דלא שייך לומר מה הפסידו וא"כ י"ל הכא דאם העדים הללו המעידין שדרו בהבית הזה ביממא ובליליא ואומרים ששכרו הבית משמעון ובעדותן הם רוצים להחזיק הבית לשמעון הואיל דדרו בהבית ג"ש א"כ בזה שדרו בהבית הם רוצים להפסיד לראובן המערער וא"כ תו לא יוכלו לפטור א"ע מלשלם שכר דירה לראובן משום דלא קיימא לאגרא ולא הפסידו כלל דהא בזה שדרו בהבית ג"ש הפסידוהו וא"כ כשהמערער זוכה בדין שפיר צריכין העדים שדרו בהבית לשלם לראובן שכר דירה ואף דבזה שדרו לא הפסידוהו כלל רק בזה שהעידו מ"מ הואיל דרצו להפסידו בעדותן ועיקר העדות הוא ע"י מה שדרו בהבית וא"כ הרי הפסידוהו בזה שדרו בהבית וכמו דאם הוא בית חדש דאיכא הפסד מה ששחרו הכתלים אע"ג דהוא הפסד מועט צריך לשלם הכל משום דלא שייך לומר מה חסרו ומה הזיקו ולא שייך לומר דאיכא בזה מדת סדום ה"ה הכא צריכין העדים לשלם הכל אף שהמערער לא היה בביתו ולא היה קיימא לאגרא אפ"ה צריכין העדים לשלם להמערער שכר דירה משום דבזה שדרו בהבית מגיע הפסד לראובן ואע"ג דכשיזכה ראובן בדין ויברר שהבית הוא שלו לא הפסידוהו כלל מ"מ לפי העדאת העדים הפסידו בזה שדרו בהבית:

ונוכל לומר עוד דאפילו להסוברים דאפילו בבית חדש דאיכא שחרוריתא דביתא דצריך לשלם היינו דוקא מה שהזיקו במה שהושחרו הכתלים אבל א"צ לשלם לו כל דמי השכירות ועיין בנ"י כאן שהביא דעה זו מ"מ בהא דב"ב דהעדים דרו באותו בית ג"ש ג"כ יהיו צריכין לשלם כל דמי השכירות הואיל שבעדותן מה דהעידו הם מפסידים למערער כל הבית ונהי דאינן מחויבים לשלם יותר רק מה ששוה שכר דירתן אבל זה בודאי צריכין לשלם ומש"ה שפיר פריך הש"ס דהם נוגעים בעדותן ודוק היטב:

אחז"ר עיינתי עוד בזה ונלע"ד להוסיף ולומר דכל שדר בו זה ג"ש באופן שיכול לטעון שיש לו חזקה בכה"ג י"ל דשפיר צריך להעלות לו שכר הואיל דזה מיקרי פסידא לבעל הקרקע דהא יצטרך לבוא עמו בדינא ודיינא אם יטעון שקנהו ואכל שני חזקה ובכה"ג שפיר צריך לשלם לו שכרו אם לא שזה שדר בו יאמר בפני עדים שהוא דר בו ולא קנהו כלל. הגם כי בכה"ג יש לפקפק ולומר דסוף סוף אם ילכו העדים למדה"י יהי' יכול לטעון שאכל שני חזקה מ"מ הואיל דסברא זו לא נזכר בפירוש בש"ע ובפוסקים י"ל דבכה"ג א"צ להעלות לו שכר. וראיתי בשער המשפט על סי' ק"מ סק"ה שכתב וצ"ע בבתים דלא קיימא לאגרא אי מהני בהו חזקת ג"ש די"ל דכיון דהבתים לא קיימא לאגרא לא רצה למחות כיון דז"נ וזה לא חסר הוא א"ד דמ"מ היה לו למחות בכדי שלא יחזיק בו ויטעון שקנהו ממנו והביא ראיה מהא דב"ב (דף ל"ו) ובש"ע סי' קמ"א דאכלה ערלה ושביעית וכלאים ה"ז חזקה אף דשביעית הוה הפקר כו' ואף להחולקים וס"ל דלא הוי חזקה שם משום דאכילתן באיסור אבל אל"ה הוי חזקה אך הרשב"ם שם כ' הטעם דאכלה ערלה ושביעית דלא הוי חזקה משום דלא איכפת ליה לבעל השדה דהפקר לכל הוא כו' וא"כ ה"ה בבתים דלא קיימא לאגרא נמי כו' וקצת ראיה מהא דפריך הש"ס בב"ב (כ"ט) הני נוגעין בעדותן הן כו' ומאי קושיא דילמא מיירי שהמערער הוא גברא דלא עביד להשכיר בתים שלו וא"כ לא יצטרכו לשלם לו השכירות אף אם יזכה בדין כמבואר בסי' שס"ג ס"ט אלא ודאי דבבתים דלא קיימא לאגרא לא מהני בהו חזקה כלל כו' עייש"ה. והנה הראיה הלזו הוא כקושית היה"ת הנ"ל. ולפמ"ש שפיר יש סברא לומר דכל שדר בה ג"ש שפיר צריך להעלות לו שכר הואיל דבודאי לא ניחא ליה לבעה"ב שידור בו זה ומיקרי זה הפסד לגביה דבעה"ב ומכ"ש אם באמת בא זה להעיד לחבירו שהוא שלו דודאי מיקרי פסידא ולא גרע משחרוריתא דאשייתא דצריך לשלם שכר גם אי הוי חצר דלא קיימא לאגרא ומכ"ש דעי"ז יצטרכו לשלם שכר יופסל העדות ושפיר פריך הש"ס הני נוגעין בעדותן הן. ויש להאריך עוד בזה וקצרתי במובן וצריך עוד תבלין לסברא זו אולם לא אוכל כעת להאריך: (ג) כתב הנ"י וז"ל כתב הרא"ש בשם הר"י ז"ל הא דנקיט התלמוד בהאי לישנא נמצא הבית של שמעון מעלה שכר לשמעון ולא נקיט דקיימא לאגרא משלם לאשמעינן דאפילו שכרה מראובן בדמים קלים מעלה שכר לשמעון כמו ששוכרים שאר בתים ולא מצי אמר כסבור הייתי שהבית היה של ראובן ואילו ידעתי שהיה לי לתת שכר מרובה לא נכנסתי בו וכ"כ הריטב"א ז"ל עכ"ל. וכ"פ בש"ע סי' שס"ג ס"י עיי"ש. והנה דין זה מבואר ג"כ בשמ"ק ב"ב פ"ג על (דף כ"ט ע"א) דפריך הש"ס הני נוגעין בעדותן והוקשו וא"ת מאי נגיעה איכא אי יהבי אגר למערער מן דינא מפקינן ליה מלוקח כו' וכ' בשם הר"י בעליות וז"ל או שמא זה השכירה להם בדבר מועט והמערער יוציא מידם שכר הבית משלם אלא שאין הטעם הזה מספיק דא"כ לישני ליה כגון ששכרוהו גם מזה בשווי' עכ"ל והרי מבואר דין זה בהדיא. אולם לא זכיתי להבין דברי הר"י ז"ל דא"כ מאי משני הש"ס כגון דנקיטי אגר ביתי' ואמרי למאן ניתבי' הלא אם נימא דמיירי דשכרו מן המחזיק בדבר מועט ושכר דירה שוה יותר א"כ אף דנקיטי אגר ביתי' בידייהו אכתי הם נוגעין בעדותן וצ"ע כעת:

תוכן העניינים

אמרי הצבי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה