אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר
דף כ.
[אות ו]:
הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר כו' זה אין נהנה וזה אין חסר כו' ובתוד"ה זה וז"ל אפילו בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר המ"ל דפטור כיון שלא נהנה כו' ועיין בהרי"ף דמחייב בכה"ג וכ"ה שיטת הרמ"ה ועיין ברא"ש ובטור חו"מ סי' שס"ג ובש"ע שם ובב"ח שם והנ"י כתב וז"ל וכ' בעלי תוס' שזה פשוט הוא שהוא פטור דכמבטל כיסו של חבירו או כי אהדקיה לחבריה באנדרוניא שהם פטורים והרא"ה ז"ל כתב שכל הגאונים ז"ל פה אחד אומרים שהוא חייב וכ"ד רבו ז"ל ולא דמי למבטל כיסו של חבירו ולאהדקיה לחבריה דהתם גרמא בעלמא הוא אבל בכאן שדר בה ואכל פירותיה חייב בודאי כו' ומיהו אילו לא דר בה אלא שסגר כל השנה פטור כו' יעויי"ש. ולא זכיתי להבין דברי קדשו דהא באהדקיה באנדרוניא מבואר בהדיא לקמן (דף פ"ה ע"ב) בגמרא דחייב והיאך כתב הנ"י שני פעמים דאהדקיה פטור ובאותו הדיבור עצמו שם בסוף דבריו כתב בשם הרמ"ה דחייב והביא הסוגיא הנ"ל דאהדקיה באנדרוניא חייב ולא אדע פי' המלות הכי איכא פלוגתא בזה דאהדקיה באנדרוניא בודאי חייב לכ"ע והוא בש"ס בלי שום חולק. אם לא שנימא דכוונתם ז"ל בלא עשה מעשה בגוף האדם דלא הכניסו בידים רק שהיה בהחדר ובא זה וסגר הדלת דסובר הרא"ש בפרק החובל שם דפטור בכה"ג ודר בחצר דקיימא לאגרא דומה ג"כ לזה ממש כנלע"ד בכוונת הנ"י ועיין בב"ח סי' שס"ג סק"ו מ"ש בדברי הרא"ש דכאן ודברי הנ"י מורין ג"כ כן ובקצה"ח סי' שס"ג הביא דברי הב"ח יעוש"ה שכתב ע"ד הב"ח ונראה מדבריו ז"ל דלדעת הרא"ש פטור אהדקיה באנדרוניא והלא גמ' ערוכה פרק החובל דחייב כו' עכ"ל ולפי האמור הכוונה בלא הכניסו בחדר רק שהיה שם וסגר זה הדלת דבכה"ג פטור שפיר עולין הדברים עם מ"ש הנ"י וקצרתי. עוד כתב הנ"י וכ"כ הרמ"ה דכשדר בה חייב כו' אלא שחולק ז"ל ואמר דשבת שלא במקום נזק נמי כגון דאהדקיה באנדרוניא חייב כדאיתא בפרק החובל כו' ע"ש ועיין בב"ח שם ובקצה"ח תמה שם ועיין לקמן על (דף פ"ה) [או"ז] מ"ש בזה בעזה"י:
[ז] שם ע"ב הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך כו' מצי א"ל מאי חסרתיך או דילמא מצי אמר הא איתהנית כו' כל הסוגיא שם ובתוד"ה הא איתהנית באה"ד וז"ל וא"ת ההוא דתחב לו חבירו בבית הבליעה דריש פ' אלו נערות (דף ל' ע"ב) אמאי חייב האוכל זה נהנה וזה לא חסר הוא שאם היה מחזיר היתה נמאסת ואין שוה כלום כו' עכ"ל. והנה לכאורה י"ל בזה דהנה בהא דתחב לו חבירו בבית הבליעה י"ל דמש"ה חייב הואיל דאם יחזירה מפיו א"כ הרי יהיה יכול להאכילה לבהמתו ואף שאינו ראוי עוד למאכל אדם מ"מ הרי עדיין הוא ראוי למאכל בהמתו ומש"ה חייב. וע"כ צ"ל דמיירי דאינו שוה רק פרוטה כשהיה עדיין ראוי למאכל אדם וא"כ כשנפסל מאכילת אדם אף שראוי למאכל בהמה מ"מ תו לא הוי ש"פ וכ"כ התוס' שם בכתובות ד"ה ל"צ דמצי לאהדורי וז"ל וא"ת והא אמרינן בחולין ע"א גבי טומאה בלועה כו' שלא בפניו מיחזי חזיא א"כ אי הוי מהדר ליה הויא חזיא וי"ל כגון דמעיקרא לא הוי בה כי אם ש"פ או מעט יותר ועתה שנתקלקלה קצת אינה ש"פ כו' ע"ש וכסברת התוס' הנ"ל צריכין לומר גם על הא דאכתי חזיא לבהמה וצרכינן לומר דמיירי דאינו שוה יותר רק פרוטה או מעט יותר כשהוא ראוי לאכילת אדם וכשנפסל מאכילת אדם ואינו ראוי רק לאכילת הבהמה אינו ש"פ. וא"כ י"ל דמאי מתרצי התוס' כאן לחלק הואיל דנהנה מחמת החסרון שהיה מתחלה מידי דהוה אהא דתנן מתוך הרחבה משלם מה שנהנית דאלעיסה לא מחייב דהוה שן ברה"ר כו' דהלא אף אם היה כבר המאכל בפי הבהמה עדיין לא נפסל מאכילת הבהמה וראוי הוא למאכל בהמה אחרת וא"כ מה ראיה מייתי התוס' מהא דאכלה מתוך הרחבה דמשלם מה שנהנית אע"פ שאם מחזירו אינו שוה כלום דהלא לענין אכילת בהמה לא נפסל כלל מאכילה אף שתפלוט הבהמה אז המאכל מפיה עדיין ראוי הוא למאכל בהמה אחרת ומש"ה משלם שפיר מה שנהנית דלענין מה שנהנית אין שום נ"מ כלל בין אם כבר היה המאכל בפי הבהמה או לא ומנ"ל להתוס' לחלק ולומר דהואיל דנהנה מחמת החסרון שהיה מתחלה חייב לשלם ולכאורה י"ל בזה:
וראיתי בשמ"ק כאן בד"ה הא איתהנית הביא דברי התוס' הנ"ל וכתב בשם ה"ר ישראל ז"ל וז"ל כיון דמדינא אפילו מה שנהנית לא משלם כי אם היתה מחזרת אחר שלעסתו אינו שוה כלום א"כ אינו בא החיוב אלא מחמת מה שמחסרת מתחלה וכיון שאותו חסרון לא יעלה לדמי מה שנהנית אינו קרוי אפי' חסרה דבר מועט כו' יעויי"ש ומבואר בדבריו דגם לבהמה אינו שוה אחר הלעיסה והוא ג"כ כסברת התוס' הנ"ל ואינו מובן לכאורה. ועיין עוד בשמ"ק כאן בד"ה אם נהנית מ"ש בזה וי"ל בכ"ז:
מיהו י"ל דגם במאכל בהמה יש חילוק בזה כדקאמר הש"ס במסכת שבת (ק"מ ע"ב) נוטלין מלפני בהמה שפיה יפה ונותנין לפני בהמה שפיה רעה כו' עייש"ה וא"כ גם בבהמה נוכל לאוקמי בכה"ג שהמאכל היה שוה רק פרוטה כשהיה ראוי למאכל בהמה וא"כ כשנפסל באכילת הבהמה תו אינו שוה פרוטה דהא תו לא חזיא למאכל חמור ואפ"ה הוה הדין דמשלמת מה שנהנית וע"כ משום דאהנאת מעיה הוא דחייב ושפיר תירצו התוס' וי"ל בזה:
[ח] שם ע"ב בתוד"ה אפקורי מפקיר להו לא לגמרי דא"כ אפי' מה שנהנית לא משלם אלא מתייאש מהם שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם עד שלא יבאו לדמי מה שנהנית ונ"ב גליון ס"א עד שלא יבואו אלא לדמי (מה שנהנית] עכ"ל והנה לפי הגירסא שלפנינו עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית היינו כגון שהיה שוה עשרה זהובים ויתקלקל כ"כ עד שלא יהיה שוה אלא זהוב אחד והוא מתייאש מן תשעה זהובים ומה שנהנית הוא שני זהובים וא"כ שפיר מוכיח רמב"ח מכאן דאם גברא דעביד למיגר וחצר דלא קיימא לאגרא חייב לשלם דהא חזינן דזה משלם לו מה שנהנית שהוא שני זהובים והוא לא חסר אלא זהוב אחד דהא זהוב אחד היה שוה בודאי גם לאחר הקלקול והוא משלם לו שני זהובים ונגד הזוז הזה השני לא חסר כלום ויש לומר עוד בפשיטות דהיינו שהחפץ היה שוה רק שני זהובים ומה שנהנית הוא ג"כ שני זהובים והוא מתייאש שאם יתקלקל לא יהיה שוה רק זהוב אחד והוא מתייאש מן זהוב אחד ומיקרי לא חסר לגבי הזוז הזה ואפ"ה משלם לו שני זהובים מה שנהנית ושמעינן מינה דגברא דעביד למיגר וחצר דלא קיימא לאגרא דמשלם לו מה שנהנה. אבל לגירסת הגליון שהוא מתייאש עד שלא יבא אלא לדמי מה שנהנית והיינו שזה יהיה בודאי שוה שני זהובים גם לאחר הקלקול א"כ מזה לא מתייאש וא"כ כשמשלם לו מה שנהנית א"כ הרי הוא חסר ומש"ה משלם לו שני זהובים והיכי שמעינן מינה לחצר דלא קיימא לאגרא דמשלם לו וכקושית רבא התם זה נהנה וזה חסר ולא הועיל לרמב"ח כלל בתי' זה דסתם פירות ברה"ר אפקורי מפקיר להו וע"כ דברי הגליון צ"ע בזה:
וראיתי במוהרמ"ל שדחה ג"כ דברי הגליון הנ"ל מכח זה ורק הנוסחא הנכונה הוא כמ"ש בתוס' שלפנינו וכתב לפרש וז"ל ור"ל דהא דקאמר בגמרא אפקורי מפקיר להו לאו דוקא אלא ר"ל מסתמא מתייאש מהם אם לא יתקלקלו הרי טוב ואם יתקלקלו אפילו לגמרי אפילו עד שלא יגיע לדמי מה שנהנית יתקלקלו ולכך לא מיקרי זה נהנה וזה חסר דמסתמא לדעת זה הניחו ברה"ר אבל מ"מ לא הפקירם כל זמן שמתקיימים ולא נתקלקלו ע"י דריסה ולכך כשאוכלתן הבהמה משלמת מה שנהנית ובזה יתיישב שפיר עכ"ל. ולכאורה אינו מובן דהא אם מה שלא נתקלקל לא מתייאש מינה וא"כ הרי הוא שלו ולמה לא יהיה מיקרי זה שזה חסר דהא בעל הפירות חסר זה מה שהבהמה אכלה הפירות ואף כי נראה כי המוהרמ"ל נשמר קצת מזה מ"מ הסברא היא דחוקה לפע"ד והפי' שפירשתי נלע"ד מרווח קצת יותר:
ועוד י"ל בפירושו של המוהרמ"ל ז"ל דזה יהי' לכאורה תליא בפלוגתא שבין הרמב"ם והטור והובא בש"ע ח"מ סי' רס"א ס"ד אי אבידה מדעת הוי הפקר דעת הרמב"ם דלא הוי הפקר ודעת הטור דהוי הפקר וה"נ לפי' של המוהרמ"ל דיוכל להיות שיתקלקל לגמרי שלא יהיה שוה כלום וא"כ נימא דהוי כמו אבידה מדעת ולשיטת הטור יהיה הפקר וי"ל בזה. ועיין קצה"ח ונתה"מ שם בסי' רס"א מ"ש שם. וי"ל עוד בזה בדברי המוהרמ"ל ז"ל אם זה הפי' לא יהיה תליא בהא דב"ק (דף קט"ז ע"א) בהא דרב ספרא אדעתא דארי' אפקרי' אדעתא דכ"ע לא אפקרי' וה"נ זה לא הפקיר להפירות שהניחם ברה"ר רק אם יתקלקלו אבל אם לא יתקלקלו לא יהיה חל ההפקר ועיין בתוס' שם בב"ק (קט"ז) ד"ה אדעתא דהמציל מן הארי כו' הרי הוא שלו מפני שהבעלים מתייאשים דהתם ודאי שהארי בא לטרוף כדמשמע המציל מן הארי מתייאש לגמרי אבל הכא הארי היה עמהם כו' ואפשר שפעמים היה שבע ולא, אכיל הילכך אין מפקיר אלא אדעתא דאכיל לי' ארי והא לא אכיל עכ"ל וא"כ י"ל הכא סתם פירות ברה"ר אפקורי להו אם הקלקול הזה הוא שכיח בודאי אז י"ל דהוי הפקר בודאי ולכן דברי המוהרמ"ל צ"ע לכאורה:
ולפי פירושי הנ"ל דלא אפקר לגמרי כל הפירות דאף אם יתקלקלו ג"כ יהיו שוים עכ"פ זהוב א' וא"כ לא הוה עלה שם יאוש על הכל דנימא דלא יצטרך לשלם רק זהוב א' ולא מה שנהנית שהוא שני זהובים משום דבכה"ג שיש לו עוד זכות בהחפץ הרי לא חל כ"כ היאוש על המותר וא"כ לא תליא תו כ"כ באבידה מדעת וגם לא בהא דאדעתא דארי אפקריה וכבר העירותי בר"פ אלו מציאות בענין זה אי יאוש לחצי חפץ חל והבאתי דברי השמ"ק בב"מ (דף כ"ו ע"ב) בסוגיא דראה סלע שנפלה משנים דהיכא דשני שותפים בחפץ א' שנאבד מהם ואחד מהם כבר נתייאש מהחפץ דלא הוי יאוש ע"ש והבאתי ג"כ דברי התוס' במס' כריתות (דף כ"ד) בד"ה דאמרו דהר"א ס"ל דהפקר לחצי חפץ מהני וא"כ י"ל דגם יאוש לחצי חפץ מהני ואחז"ר ראיתי בספר פתחי שערים על ב"מ ח"ב על (דף ק"ח) וז"ל וזאת לדעת דיש הפקר לחצי חפץ אבל יאוש לחצי חפץ צ"ע בשמ"ק ב"מ (דף כ"ו) גבי ראה סלע. ועיין שו"ת שבו"י שהביא דברי התוס' ב"ק (כ' ע"ב) גבי ורמב"ח סתם פירות ברה"ר אפקורי מפקר להו ובמק"א הבאתי דברי התוס' כריתות (כ"ד) גבי שור שאמרו שנים שנרבע והוזמו דלדברי התוס' שם יוכל לייאש מפחת דמיו דשם א"א לומר שהוא מטעם הפקר דהפקר בטעות לא מהני אבל יאוש בטעות מהני כו' עכ"ל חותני הגאון ז"ל. והנה העיר בכמ"ד שכתבתי אלא מה דכתב בפשיטות לחלק בין הפקר דמהני לחצי חפץ ויאוש מספקא ליה דלכאורה מה חילוק יש בין זה לזה לענין חצי חפץ וי"ל עוד בזה:
[ט] שם ע"ב שאני התם משום שחרוריתא דאשייתא. עיין בשמ"ק בסוד"ה אפקורי מפקר להו וז"ל מכולה שמעתין שמעינן דאין דירת אדם בבתים מחסרת בבתים שא"כ ל"ל משום שחרוריתא דאשייתא ת"ל משום הפסד דריסת הרגל שהדיורים עושים וכן לא משכחת בחצר דלא קיימא לאגרא שאינו חסר והיכי קאמר בחצר דלא קיימא לאגרא מאי חסרתיך הא חסרו בדריסת הרגל הדיורים אלא ודאי כדאמרן אא"כ הפסידו הפסד ידוע וניכר לדיינים הרשב"א ז"ל עכ"ל. ולכאורה י"ל בהא דפסקינן בש"ע ח"מ סי' שט"ז ס"א המשכיר בית לחבירו לזמן קצוב ורצה השוכר להשכיר הבית לאחר משכיר עד סוף זמנו והוא שלא יהיה מנין בני בית האחד יותר מבני ביתו כו' ע"ש ומקורו מדברי הרמב"ם בפ"ה מהל' שכירות הל"ה ע"ש ולפ"ד השמ"ק הנ"ל הו"ל לומר דאפילו אם בני ביתו של השוכר השני הם יותר מבני ביתו של השוכר הראשון ג"כ יכול להשכירו דהא כמו שכתב כאן דשמעינן מכולה שמעתתא דאין דירת אדם בבתים מחסרת בבתים כו' אלמא דדריסת הרגל אינו מזיק כלל וא"כ ה"נ הואיל דיש לו להשוכר הראשון רשות לדור בהבית ואין המשכיר יכול להשכירו לאחרים כל משך זמן השכירות וא"כ הו"ל תו כמו דלא קיימא לאגרא וא"כ אמאי יכול המשכיר למחות על השוכר השני אם בני ביתו של השוכר השני מרובין מבני בית של השוכר הראשון הלא ריבוי הדיורין לא מיחשב היזק כלל וע"כ מיירי הא דבש"ע סי' שט"ז בדליכא הפסד ידוע וניכר וא"כ פלא בעיני שלא הובא כלל דעת הרשב"א הנ"ל בש"ע. ועיין בד"מ שם סק"א שהמרדכי בפ' האומנין כתב בשם מוהר"ם דיכול להשכיר לאחר אף שב"ב מרובין משל השוכר הראשון והאריך שם ובש"ע לא הביא דעת המוהר"ם והרי מצאנו חבר להמוהר"ם ז"ל. ואם הוא בית חדש דאיכא שחרוריתא דאשייתא דצריך להעלות לו שכר י"ל אם השוכר יהיה מותר להשכיר לאחר שב"ב מרובין משל הראשון לשיטת הרשב"א הנ"ל. מיהו י"ל דדוקא אם הבית חדש הוא פנוי לגמרי שייך לומר שחרוריתא דאשייתא אבל כל שהשכירו להשוכר לדור בו אף שאם ישכירו לאחר שב"ב מרובין יהיה יותר שחרורית מ"מ כל שאינו בית חדש תו ליכא קפידא בשחרורית יותר וה"נ דכוותיה וי"ל בזה:
[י] שם ע"ב דתנן נטל אבן או קורה של הקדש ה"ז לא מעל כו' בנה לתוך ביתו ה"ז לא מעל עד שידור תחתיו ש"פ ואמר שמואל והוא שהניחה עפ"י ארובה כו' ופירש"י בד"ה והוא שהניחה עפ"י ארובה ולא קבעה בבנין דלא הוי שינוי הילכך לא מעל עד שידור תחתיו עכ"ל ובתוד"ה והוא פ"ה דלא קבעה בבנין דלא הוי שינוי כו' ותימא כי קבעה נמי לא קני דשינוי החוזר לברייתו הוא כדאמר בהגוזל קמא (דף צ"ו) האי דגזל נסכא ועבדי' זוזי ל"ק מ"ט משום דהדר עביד להו נסכא עכ"ל ועיין במס' מעילה (דף כ' ע"א) דפי' שם רש"י שני פירושים הפי' הראשון הוא דהמקשן היה סובר כיון דשינה היינו שפיחתה וחתכה והוא כשיטת התוס' שם וכאן. והפי' השני של רש"י ז"ל הוא כמו שפירש"י כאן:
וראיתי בקצה"ח סי' ש"ס סק"ג שהקשה לשיטת רש"י הנ"ל דקבען בבנין הוי שינוי מהא דתנן בגיטין (נ"ה) ועל המריש הגזול שבנאו בבירה שנוטל דמי' מפני תקנת השבים ת"ל דקני מן התורה בשינוי ואפילו לשיטת התוס' דלא הוי שינוי הואיל דחוזר לברייתו תיקשי למ"ד דשינוי החוזר לברייתו קונה. ועיין תוס' ב"ק (דף ס"ה) ד"ה הן דלרבה שינוי החוזר קונה תיקשי לרבה ממתני' דמריש דהא ליהוי קנין במה שקבעו בבנין וכ' לתרץ עפ"י שיטת הטור בסי' ש"ס דלא מיקרי שינוי אא"כ נשתנה שם הגזילה מחמת השינוי ומריש שמו עליו כדאמר בב"ק (דף ס"ז) וכיון דשמו עליו לא הוי שינוי משא"כ גזל אבנים וקבען בבנין מיקרי שפיר שינוי השם וכוונת רש"י הוא דקבען בבנין הוי שינוי השם דמעיקרא אבנים והשתא בנין זה תורף דבריו. ולענ"ד קשה דהא במתני' דמעילה שם קתני נטל אבן או קורה וע"ז סובב והולך המשנה וקושית הגמ' והתו' שם אלמא דגם בקורה הוה הדין כן דקבעה בבנין חשיב שינוי לשיטת רש"י וא"כ אכתי נשאר הקושיא ממריש:
ולעד"נ בפשיטות דבמריש ליכא שום בנין כלל רק שמניחה בכותל למעלה ועליו מניח הנסרים והגג וכ"פ רש"י בב"ק (דף ס"ו ע"ב) והשתא טללא גג לאחר שנתנו בבירה ונותן עליו תקרת נסרים ועליה עכ"ל וא"כ לא נעשה הבנין בגוף המריש והתם במס' מעילה שנותן הקורה בתוך הכותל וחברי' בבנין סובר רש"י ז"ל דהמקשן דמקשה ל"ל שידור תחתיו כיון דשניא מעל והיינו הואיל דקבעה בתוך הכותל וקבעה בבנין בטיט עד שמרחה יפה א"כ חשיב שינוי ובכה"ג חשיב שפיר שינוי הואיל דנעשה שינוי בגוף הקורה משא"כ בתקנת מריש דלא חיברה בבנין בטיט וכדומה לא מיקרי שינוי וצרכינן תו להתקנה: