אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר
דף יט:
[אות ה]:
אר"ה לא שנו אלא שנקשר מאליו אבל קשרו אדם חייב נקשר מאליו מאן חייב כו' וכי איתמר דר"ה בעלמא איתמר דליל הפקר אר"ה נקשר מאליו פטור קשרו אדם חייב כו' ופירש"י קשרו אדם חייב הקושר דקנייה בהגבהה ויש לו האי דליל בעלים והתוס' בד"ה קשרו אדם חייב לאו דוקא קשרו דה"ה אם היה במקום המוצנע והניחו במקום התורפה שפשע בו ואפילו לא הגביהו ולא קנאו ודלא כמו שפי' הקונטרס דקניה בהגבהה כשקשרו ויש לו להאי דליל בעלים דכל תקלה שהניחה ברה"ר מחייב ביה משום בור אע"ג שלא זכה בה דע"כ לא פליגי רב ושמואל לקמן (דף כ"ח) אלא בדלא אפקריה אבל בדאפקריה בין לרב בין לשמואל היינו בור עכ"ל. והנה לכאורה נראה מדברי רש"י ז"ל דהגבהה קניה גם בלא מתכוין לקנות דאל"כ הלא לא היה כאן כוונה לקנות כלל ורק שקשרו להדליל ולא הגביה כלל לשם קנין. והנה במס' ע"ז (דף מ"ג ע"א) ברש"י ד"ה מצא טבעת שכתב רש"י ז"ל ולא הגביה עד שבטלה עכו"ם עכ"ל והלא היה מצי להגביה בפירוש ע"מ שלא לקנותה. ונראה לכאורה מזה דאפילו בהגביהו בפירוש ע"מ שלא לקנותו ג"כ קנה. אלא די"ל דלעולם אם הגביה בפירוש שלא לקנותה ל"ק אלא דהש"ס קאמר שם בגמ' בדף הקודם דגזרינן דילמא מגבה לה והדר מבטל לה וא"כ י"ל ה"נ יש לגזור דילמא מגבה לה בסתמא אבל לעולם היכא דהגביה בפירוש ע"מ שלא לקנותה ל"ק ואם הגביה בסתמא בלא שום כוונה שפיר קנאה ועיין תוס' סוכה (דף ל"א ע"ב) ד"ה באשירה דמשה שכתבו וז"ל וי"ל כגון שהגביה ע"מ שלא לקנותה יעיי"ש מבואר מדבריהם דדוקא היכה דהגביה ע"מ שלא לקנות הוא דל"ק בהגבהה הא הגביה בסתמא אע"ג דלא נתכוין לקנות ג"כ קנה. ועיין ב"ב (דף נ"ד ע"א) תוד"ה אדעתא דציבי כתבו דהא דחצר קונה שלא מדעתו היינו היכא שאינו יודע אם הוא בחצרו ואם היה יודע היה רוצה לקנות אבל אם יודע ולא נתכוין לקנות ל"ק הרי מבואר מדברי התוס' דבסתמא ל"ק:
ועיין מוהרי"ט ח"א סי' ק"נ ובקצה"ח סי' רס"ח סק"ב ובנתה"מ שם וכבר האריכו בזה המפרשים ובעניי כבר העירותי בזה בשאלה בדיני בכור והארכתי בזה וכתבתי ליישב שלא יסתרו דברי התוס' אהדדי די"ל דיש חילוק בין אם הוא מגביה החפץ בסתמא שלא לשם קנין ולא לשם כוונה אחרת דאז אמרינן שפיר דקנה בסתמא אע"ג דלא נתכוין לקנות אותו החפץ אבל היכא דהוא מגביה החפץ לשם דבר אחר דהיינו לשם כוונה אחרת או כדי לקנות עי"ז דבר אחר ולא אותו דבר עצמו שהוא מגביה עכשיו בזה שפיר אמרינן דל"ק הואיל דנתכוין בפירוש באותה הגבהה לשם דבר אחר והוה כאילו פירש בהדיא שאינו מגבה לשם קנין דלא קנה והארכתי בזה להביא ראיה לסברא זו מדברי הרא"ש במסכת גיטין (דף ע"ז ע"ב) בהא דתיחוד ותיפתח. ומעתה י"ל דרש"י ז"ל לא ס"ל לחלק כסברא זו שכתבתי ורק ס"ל שפיר דהגבהה בלא כוונה לקנות ג"כ קנה גם כי היה הגבהה זו לצורך דבר אחר ג"כ קנה ורק אם מכוין בפירוש שלא לקנות ל"ק בע"כ ולשיטת התוס' יש חילוק בין אם ההגבהה היה סתם שלא לשום צורך איזה דבר שפיר קונה לה בהאי הגבהה בסתם אבל אם ההגבהה היתה לשום צורך איזה דבר אז כי לא נתכוין לקנות בהגבהה זו ל"ק לה בהגבהה זו וי"ל בזה. והנה הכא היתה ההגבהה כדי לקשרו בתרנגול ולא היתה הכוונה לקנות ולשיטת רש"י שפיר קנה לה בהגבהה זו ולשיטת התוס' י"ל דל"ק לה בהנבהה זו. ומעתה י"ל דהא דנקיט רש"י דקנייה בהגבהה ויש לו האי דליל בעלים היינו דלרש"י ז"ל הוה באמת הדין כן דקניא להאי דליל אבל להתוס' דסוברים דכל שנתכוין בהגבהה זו לאיזה צורך בזה אמרינן דל"ק לה בהגבהה זו וא"כ לשיטתם לא קנה לה בהגבהה זו להדליל ומש"ה שפיר הוצרכו לפרש משום דכל תקלה שהניחה ברה"ר מחויב בה משום בור אע"ג שלא זכה בה כו' והיינו דכתבו לשיטתם הדין כן ודוק ועיין לקמן (בדף כ"ג ע"א) בסוגיא דאשו משום חציו ברש"י ד"ה וכי מאחר מ"ש שם דהא ע"כ היכא דגחלת שלו נמי פליגי כו' עיי"ש. והנה בגחלת שאינו שלו הלא אם היה ההגבהה נימא דקנאה בהגבהה ונעשה שלו אם לא שנימא דהיה רק ע"י מה שליבה ונופח בפיו דלא עשה הגבהה וי"ל עוד בזה וקצרתי. ועיין לקמן בפרק המניח (דף כ"ט ע"ב) [אות ו'] מ"ש שם בזה: