אור ברסלב

אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר

דף יז:

דף טז:

כיצד הרגל פרק שני:

ת"ר תרנגולין שהיו מפריחין ממקום למקום ושברו כלים בכנפיהן משלמין נ"ש ברוח שבכנפיהן משלמין ח"נ סומכוס אומר נ"ש תניא אידך תרנגול שהיה מפריחו ממקום למקום ויצתה רוח מתחת כנפיה ושיברה את הכלים משלם ח"נ סתמא כרבנן. ושם (בדף י"ח ע"ב) ת"ש דתני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נ"ש ואמר רב יוסף אמרי בי רב סוס שצנף וחמור שנער ושיבר את הכלים משלם ח"נ כו' כל הסוגיא:

והנה בספר מנחת יעקב בתשובות הנספחות לספר מנח"י סי' י"ג שאלה אם מותר לנפוח עפרורית מבגדי אשתו נדה תשובה הנה לכאורה היה נראה לאסור בזה מדין נגיעה ממש דכחו כגופו דמי וכדאיתא בפרק הכונס (נ"ט) אחד הביא את העצים וא' הביא את האור בא אחר וליבה המלבה חייב הרי אף שלא עשה רק הפחת רוח בעלמא חייב כאילו הזיק בגופו והאריך בזה וכתב שם להביא ראיה מסוגיא דידן וז"ל ויש עוד להביא ראיה דהוי כגופו ממש מהא דאיתא בפרק כיצד הרגל תרנגולת שהיה מפריח ממקום למקום ושברה כלים ברוח שבכנפהן דכחו כגופו דמי ומשלם ח"נ לחכמים ולסומכוס נ"ש וכן איתא עוד שם תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו וסוס שצנף וחמור שנער ושיבר משלם נ"ש הרי אף בכחו שאין בו ממש נמי אמרינן דהוי כגופו וכ"כ הטור וש"ע סי' ש"צ כו' יעויי"ש ולבסוף כתב דאע"ג דכחו כגופו דמי מ"מ כנגיעה ממש לא הוי וראיה לזה מהא דפסחים סו"פ מי שהיה אר"י א"ש מנפח אדם בית הפרס והולך ופירש"י שם וגזור רבנן שמא יש כאן עצם כשעורה ומטמא במגע או במשא דהיינו היסט הילכך מנפחו בפיו ואם יש עצם גדול יראנו ועצם כשעורה נדחה בנפיחתו עכ"ל רש"י ואי הוי כנגיעה א"כ נפיחה זו מאי אהני ליה הלא מ"מ נוגע ע"י הנפיחה כו' עכ"ל המנח"י. והנה לכאורה יש לעיין בראיה זו דנוכל לומר דהפי' הוא דאם יהיה עצם כשעורה הלא יראנו והכוונה הוא דיראנו אם הזיזו ממקומו ע"י הנפיחה ואז באמת יהיה טמא מכח הנפיחה ואם יהיה עצם גדול הלא גם מקודם הנפיחה יראנו ולא ינפח כלל ולא ילך על אותו מקום ורק עיקר החשש הוא דילמא היה עצם קטן כשעורה וע"ז אמרינן דע"י הנפיחה יתברר הדבר אם יש שם עצם כשעורה ויזיזנו ממקומו ע"י נפיחה א"כ הלא יראנו ואם ע"י הנפיחה יזיזנו ממקומו ויהיה באמת טמא ואם יהיה פחות מכשעורה אינו מטמא כלל ודוקא בבית הפרס דהוא שדה שנחרש אז הוא דמתירין ע"י נפיחה ובשדה שנאבד בה קבר לא שייך בדיקה זו כלל ועיין מסכת מ"ק (דף ה' ע"ב) כן היה נראה לכאורה. אולם לשון רש"י ז"ל משמע דגם עצם כשעורה מתפזר ברוח וטהור גברא ההלך שם. ועיין רש"י ברכות (י"ט ע"ב) ד"ה מנפח וז"ל לפניו שאם היה שם עצם יראנו כו' ע"ש. הרי דרש"י ז"ל סתם וכתב שאם היה שם עצם יראנו ומשמע דאף עצם כשעורה יראנו וא"כ נוכל לומר דהכוונה הוא דאם יזיזנו ע"י נפיחתו באמת יהיה טמא וכמ"ש. והנה אח"כ ראיתי ברש"י מסכת עירובין (דף ל ע"ב בד"ה) מנפח אדם וז"ל שדה שנחרש בה קבר דכולה ספיקא כו' אם יש עצם גדול נראה מאליה ועצם קטן נראה בנפיחה ואינו מסיט ברגליו עכ"ל הרי מבואר בהדיא ברש"י ז"ל כאן בהדיא כמ"ש. ועיין חגיגה (כ"ה ע"ב) ברש"י ד"ה שבודקין לעושי פסח כו' בודקו בנפיחה ואם יש עצם כשעורה ראהו ונשמט ממנו ועצם כשעורה אינו מטמא באהל אלא במגע ובמשא לפיכך בודק בנפיחה שלא יסיטנו ברגלו עכ"ל ולשון זה של רש"י ז"ל משמע דנראה בנפיחה ונשמט ממנו אבל אינו מבואר שניזוז ממקומו בנפיחה ורק סוף לשונו ז"ל שכתב לפיכך בודק בנפיחה שלא יסיטנו ברגלו משמע קצת דניזוז ע"י דנפיחה ורק שלא יסיטנו ברגלו ויש לפרש גם סוף הלשון שלא יהיה ניזוז כלל בנפיחה ג"כ וי"ל בזה. והתוס' בחגיגה שם ציינו לעיין בברכות מפי' ר"י החסיד וכעת זכינו שנדפס תוס' ר"י חסיד על ברכות והאריך שם בזה עייש"ה שהביא דהוא רק על שעבר אם הוא טמא וי"ל בכ"ז. ועי' שמ"ק ברכות (י"ט ע"ב) הנדפס מחדש כתב ג"כ הלשון אם היה שם עצם נדחה הוא ע"י נפיחתו כלשון רש"י בפסחים הנ"ל:

והנה לכאורה היה נלע"ד להביא ראיה דנפיחה לאו מילתא היא מהא דאיתא במס' יומא (מ"ה ע"א) ת"ר בכל יום היו שתים מערכות והיום שלש כו' עד ור' יהודה ההוא להצתת אליתא הוא דאתא דתניא היה ר"י אומר מנין להצתת אליתא שלא תהא אלא בראשו של מזבח ת"ל והאש על המזבח תוקד בו א"ר יוסי מנין שעושה מערכה לקיום האש ת"ל והאש על המזבח תוקד בו ור' יוסי הצתת אליתא מנ"ל נפקא ליה מהיכא דנפקה ליה לר"ש דתניא (ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח לימד על הצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת דברי ר' יהודה א"ל ר"ש וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח אלא לימד על הצתת אליתא שלא תהא אלא בראשו של מזבח ורבי יהודה אי מהתם הו"א קאי אארעא ועביד במפוחא קמ"ל עכ"ל ועיין בפירש"י שם והרי חזינן דלר' יהודה היינו אומרים דהצתת אליתא כשירה בזר אע"ג דכתיב והאש על המזבח והיינו בגוונא דעביד במפוחא ולא מיקרי נגיעה ומשכחת שפיר דזר מצית האליתא וע"י נפיחה דלא מיקרי נגיעה במזבח ומש"ה צרכינן קרא ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח ללמד דהצתת אליתא פסולה בזר והרי שמעינן בפירוש דנפיחה לא הוי כנגיעה ממש ודוחק לחלק בין אם מנפח בפיו לבין מנפח במפוחא ע"י כלי דהא אם נימא דהרוח שע"י הנפיחה מקרי נגיעה א"כ אף כי עביד הנפיחה ע"י כלי ג"כ מקרי נגיעה והרי הוא נגע במזבח ע"י הכלי נפיחה ונגיעה ע"י כלי ג"כ מיקרי נגיעה וי"ל בזה:

והנה ראיתי עוד הפעם במנח"י וראיתי כי הרגיש בעצמו בראיה זו ורק שהביא מסוגיא זו ראיה להיפוך דנפיחה מיקרי נגיעה שכ"כ שם וז"ל וא"ל דאדם מבהמה לא יליף ז"א דהא מוהרי"ל בתשובה סי' רכ"א למד מהאי דפרק כיצד הרגל דמועיל נפוח באש לענין בשולי עכו"ם משום דכגופו דמי וכן הוא הסכמת הפוסקים והש"ע כמבואר ביו"ד סי' קי"ב ע"ש הרי בהדיא דרוח א' לכל. וכן יש להביא קצת ראיה מהא דאיתא ביומא מ"ה קאי אארעא ועביד במפוחא וכן לענין שבת הנופח חייב משום מבעיר כ"ז היה נראה לפום ריהטא עכ"ל הרי שהרגיש בעצמו בראיה זו מהא דיומא ורק שהביא ראיה דנפיחה כנגיעה והמעיין היטב בסוגיא שם יראה מבואר בפירוש דלא הוי כנגיעה:

והנה בהא שכתב הראיה מהא דיו"ד סי' קי"ב מדמהני נפוח באש לענין פת עכו"ם וכמבואר שם בש"ע ס"ט המעיין בטוש"ע שם יראה דהא דהשלכת קיסם מהני הוא רק משום הכירא וכמבואר בטור וברמב"ם פ"ז מהל' מ"א וא"כ י"ל דהואיל דהוא משום הכירא א"כ גם נפוח באש הוה הכירא ואין ספר המוהרי"ל בידי לעיין בו מ"ש הראיה מסוגיא דידן:

והנה להלכה מסיק לקולא ורק שכ' דנכון להחמיר מטעם קירוב דעת ובעל נפש ראוי להחמיר עיי"ש. וכן נכון להתנהג. ועיין בירושלמי מסכת שבת פרק במה מדליקין ה"ה הבעיר וכיבה בנפיחה אחת חייב שתים א"ר אבדימי אחוי דר' יוסה הדא אמרה נפח בכלים ושברן משלם נ"ש ועיין בק"ע שם ובתוספותיו ד"ה הדא מהכא שמעינן נמי דהמנפח באש כמבשל דמי ונ"מ לבישולי עכו"ם דהו"ל שמסייע לעכו"ם ועיין ביו"ד סי' קי"ג עכ"ל וי"ל בזה:

ועיין בש"ע או"ח סי' ש"ח ס"ג בהג"ה וכן מותר לטלטל דבר מוקצה ע"י נפוח דלא הוי טלטול אלא כלאחר יד ולא מיקרי טלטול תשו' מהרי"ו עכ"ל הרי שכתב הלשון דלא הוי טלטול כו' ואולי י"ל דבמוקצה הקילו וצ"ע בזה:

ועיין מסכת כריתות (דף כ ע"א) היו לפניו שתי נרות דולקות כו' להדליק ולכבות וכיבה והדליק בנשימה אחת חייב כו' וברמב"ם פ"א מהל' שבת הי"א והנה גבי חיוב חטאת לא מתחייב רק דוקא כי עביד מעשה בגופו ועיין לקמן בב"ק (ל"ב ע"א) ובתו' ד"ה איהו קעביד מעשה ע"ש וא"כ שמעינן דנפיחה מיחשב מעשה ממש בגופו וא"כ בדינו של המנח"י הנ"ל נראה דאסור מדינא וצ"ע בזה:

[ב] (א) שם ע"ב בעי רבא דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא או דלמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו תפשוט ליה מדרבה כו' כל הסוגיא. והנה הראשונים ז"ל האריכו בכאן כי קשה להם דברי הרי"ף ז"ל דפוסק דבתר מעיקרא אזלינן דהא בס"פ כיצד הרגל הביא להלכה הא דרבה וז"ל שם ואמר רבה זרק כלי מראש גגו ובא אחר ושיברו במקל פטור מ"ט דא"ל מנא תבירא תבר עכ"ל וא"כ מוכח דפוסק דאזלינן בתר מעיקרא ואילו בריש פירקין הביא להאי ברייתא דתרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמין נ"ש ומסיים עלה והוא דקאזיל מיניה ומיניה והוא כתירוצא דרב ביבי בר אביי ולפי סוגית הש"ס הא דמשני רב ביבי ב"א להאי תירוצא דקאזיל מיניה ומיניה הוא משום דמוקי לברייתא הנ"ל דלא נידוק מיניה דאזלינן בתר מעיקרא וא"כ לשיטת הרי"ף ז"ל דפוסק דבתר מעיקרא אזלינן א"כ לא צריך לאוקמי האי ברייתא דתרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי דקאזיל מיניה ומיניה הא אפילו בלא אזיל מיניה ומיניה ג"כ משלמין נ"ש משום דבתר מעיקרא אזלינן. ועיין בבעה"מ בסוף פרק כיצד והוא שייך לר"פ כיצד כתב וז"ל אמר רבה זרק כלי כו' הרי"ף ז"ל כתבה למימרא דהלכתא הוא ואנן מספקא לן מלתא מדחזינן לרבא דהוא בתרא דאיבעיא ליה אי אזלינן בתר תבר מנא או בתר מעיקרא ולא איפשיטא ליה הילכך חיישינן לה ודיינינן לה כממון המוטל בספק וחולקין אע"ג דבעלמא לא דיינינן ליה כה"ג הכא חיישינן לרבה דפשיטא ליה ולמאי דפסק הרב ז"ל ודיינינן בהכי בדרך פשרה ואנו תמהין על הרי"ף ז"ל דכתב בההוא דתרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי והוא דקאזיל מיניה ומיניה אלמא בתר תבר מנא אזלינן ואי ס"ל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן קשינן אהדדי עכ"ל הבעה"מ ז"ל. והרמב"ן במלחמות האריך לתרץ דברי הרי"ף ז"ל ותורף תירוצו הוא וז"ל באה"ד שם ויש דרך אחרת בפי' זו השמועה בעצמה והוא שנפרש ונאמר דרבה בתר בסוף אזיל והא דקאמרינן בגמרא ותפשוט ליה מדרבה ה"פ תפשוט דבתר בסוף אזלינן מדאמר רבה ובא אחר ושברו במקל פטור ולא אמר הראשון חייב דאי ס"ד בתר מעיקרא אזיל היל"ל הראשון חייב ואשמעינן רבותא ולא לימא דשני פטור דשני אפילו אזלת בתר בסוף פטור כיון שסופו להשבר ואין לו דמים עכשיו אלא ודאי מדאיצטריך ליה פטורא דשני ש"מ דראשון נמי פטור דבתר בסוף אזלינן עכת"ד והאריך בביאור הסוגיא לפי"ז יעוש"ה ועיין ברא"ש ז"ל כאן שהביא בשם הראב"ד ז"ל ליישב קושית הבעה"מ הנ"ל וז"ל אפשר שסובר הרב מה שתי' רב ביבי ב"א דקאזיל מיניה לא מוקי לה במאוסי בלישה אלא אפילו בלא מאוסה בלישה על שבירת כלי משלם נ"ש כדאזיל מיניה שרוצה לשתות מן הכלי ואע"ג דלגבי חבל משונה הוא ומשלם ח"נ כו' ויעויין היטב ברא"ש מ"ש בזה ועיין ג"כ בשמ"ק כאן שהביא הראשונים נ"ע שהאריכו בזה. אולם רש"י ז"ל מפרש כבעה"מ ז"ל ולא כמלחמות שכן פי' בד"ה פטור המשברו וחייב הזורק אלמא בתר מעיקרא אזלינן והואיל וסופו לישבר לכשינוח כמי ששברו הוא דמי עכ"ל וא"כ לפום פי' זה קשיין דברי הרי"ף אהדדי וכמו שהקשה הבעה"מ. והנה הרמב"ם ז"ל פסק ג"כ כהרי"ף רביה להני שני דינים דבפ"ז מחובל הי"ב וז"ל הזורק כלי מראש הגג לארץ ולא היה תחתיו כלום וקדם אחר ושיברו במקל כשהוא באויר קודם שיגיע לארץ ה"ז הא' פוטר שלא שיבר אלא כלי שסופו להשבר מיד בודאי ונמצאו כשובר כלי שבור ואין זה כגורם וכן כל כיוצא בזה פטור עכ"ל וכתב ה"ה מימרא פסוקה (ב"ק כ"ו ע"ב) ומתוך לשון רבינו נראה שהזורק חייב אם הכלי אינו שלו כו'. וכן עיקר עכ"ל והנה מ"ש רבינו ז"ל הלשון ה"ז הא' פטור הוא ר"ת וצ"ל ה"ז האחרון פטור וא"כ נקיט רבינו הלשון האחרון פטור משמע אבל הראשון דהיינו הזורק חייב דהא הרמב"ם כתב להאי דינא סתמא וכלל בו אפילו אם זרק הכלי של ראובן ובא שמעון ושברו במקל ונכלל בו ג"כ אם בעל הכלי בעצמו זרק הכלי שלו מן הגג ובא אחר ושיברו במקל. ואילו בפ"ב מהל' נזקי ממון הי"ד כתב היו מחטטין בחבל ונפסד החבל ונשבר הדלי משלמין נ"ש והוא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר ואם היה על החבל אוכל ובעת אכילתן פסקוהו משלם גם על החבל נ"ש עכ"ל והרי פוסק הרמב"ם כשינויא דרב ביבי ב"א שכתב והוא שנתגלגל הדלי מחמתן דהיינו הא דמתרץ הש"ס דקאזיל מיניה ומיניה ולפי פסקו של הרמב"ם דבתר מעיקרא אזלינן א"כ ל"צ לומר דמיירי שנתגלגל הדלי מחמתן ועיין בלח"מ שם שהביא דקושית הבעה"מ והרמ"ה על הרי"ף יקשה ג"כ על הרמב"ם יעוש"ה. ובש"ע חו"מ סי' שפ"ו ס"ד הזורק כלי מראש הגג ואין תחתיהם כרים וכסתות ובעודם באויר בא אחר ושברם במקל הזורק חייב והמשבר פטור דחשבינן ליה כשבור משעה שזרקו ובסי' ש"צ סי"א פסק להאי דינא דתרנגולים שהיו מחטטין בחבל דלי דאם אזיל מיניה ומיניה חייב נ"ש וקשה ג"כ הני שני דינים אהדדי:

ולענד"נ ליישב קושית הבעה"מ על הרי"ף דהנה שפיר י"ל דהרי"ף ג"כ מפרש כפירש"י דהא דאמר רבה דהזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל דפטור היינו דהמשבר פטור אבל הזורק חייב ובהקדם לכאורה י"ל בהא דקא בעי הש"ס למיפשט דאזלינן בתר מעיקרא מהאי דינא דרבה דהזורק כלי מראש הגג כו' דמנ"ל להש"ס דטעמא דרבה הוא משום דאזלינן בתר מעיקרא דילמא לעולם דלא אזלינן בתר מעיקרא והא דהזורק חייב הוא משום דינא דגרמי דנהי דלא מיחשב כאלו נעשה ההיזק תיכף בשעת זריקה מ"מ הלא עכ"פ מחמת הזריקה נעשה ההיזק וא"כ מחויב על השבירה משום דינא דגרמי והא דהמשבר פטור הוא משום דמנא תבירא תבר וא"כ תו לא נוכל לחייבו להמשבר [ויש להוסיף עוד ולומר בזה דהא השני המשבר פטור משום דא"ל לבעל הכלי דאף בלא מעשה דידי' דשברו במקל ג"כ הי' הכלי נשבר מכח זריקתו של הראשון וא"כ נהי דנימא דהוה ספק דילמא לא היה נשבר מכח זריקתו של הראשון מ"מ הלא השני יכול לפטור את עצמו בזה משום דדילמא הי' נשבר אף בלא מעשה דידיה וא"כ לא נוכל לחייב להשני וא"כ הרי ממנ"פ הראשון חייב מכח גרמי דאם היה נשבר מכח זריקתו א"כ אף דלא אזלינן בתר מעיקרא מ"מ הרי חייב על שעת השבירה מדינא דגרמי שגרם בשבירתו שהכלי יהיה נשבר ואם לא היה נשבר מכח זריקתו ורק מכח מה ששברו השני מ"מ הלא מן השני אינו יכול להוציא וא"כ הרי הראשון הזורק גרם לבעל הכלי ההיזק הזה שע"י זריקתו אינו יכול לגבות מן המשבר וא"כ הלא הראשון הזורק חייב לשלם דמי הכלי מדינא דגרמי וא"כ היאך בעי הש"ס לפשוט דאזלינן בתר מעיקרא וי"ל בזה] אולם. באמת א"ש דהא רבה סובר דדינא דגרמי פטור וא"כ שפיר דייק הש"ס מהאי דינא דרבה מדמחייב הזורק והמשבר פטור דסובר דבתר מעיקרא אזלינן וא"כ הוה כאילו נעשה ההיזק תיכף בשעת זריקה וא"כ נוכל למיפשט בעיא דרבא דדרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר דמשלם נ"ש משום דבתר מעיקרא אזלינן ולא הוי צרורות כלל ודחי הש"ס לרבה פשיטא ליה ולרבא מיבעי' ליה וקא בעי הש"ס למיפשט מהאי ברייתא תרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמין נ"ש ש"מ בתר מעיקרא אזלינן והכא לא נוכל לומר דחייב לשלם מדינא דגרמי דהא אין דד"ג חייב בנזקי בהמה וכמבואר בנמוקי יוסף לקמן בפרק הפרה על (דף מ"ז) מובא להלכה בחו"מ סי' שפ"ו סעיף א' [עיין לקמן בפ' המניח אב"ו] וא"כ ע"כ דהוא משום דאזלינן בתר מעיקרא ודחי רב ביבי ב"א דקאזיל מיני' ומיניה וא"כ גם בשעת שבירה הוא משבר לה בגופיה ולעולם דלא אזלינן בתר מעיקרא כנלע"ד נכון לכאורה לפי פירש"י ז"ל:

ומעתה לפ"ז שפיר מיושב קושית הבעה"מ על הרי"ף דהרי"ף סובר דאיבעי' דרבא בדרסה על הכלי ולא שברתה ונתגלגל למקום אחר ושברתו איבעיא זו לא איפשטא אם אזלינן בתר מעיקרא או לבתר סוף והאי ברייתא דתרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי דמשלם נ"ש מיירי דוקא בדקאזיל מיניה ומיני' אבל אל"ה לא היה חייב נ"ש וכדמוקי לה רב ביבי ב"א ואפ"ה שפיר פוסק לדינא דרבה בזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל דהמשבר פטור והזורק חייב והטעם דהזורק חייב משום דד"ג דהא ע"י הזריקה היה השבירה והמשבר פטור משום דמנא תבירא תבר ובהא דתרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי כו' אינו חייב נ"ש אלא דוקא בדקאזיל מיניה ומיניה משום דאיבעיא דרבא אי בתר מעיקרא אזלינן אי בתר בסוף לא איפשטא וא"כ בהא דתרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי לא נוכל לחייבו על השבירה תיכף משעת הזריקה ומשום דד"ג דנימא דמיחשב כאילו הזיק בגופו ממש ולא הוי כצרורות וליחייב נ"ש דהא בבהמה אינו חייב מדד"ג אם בהמתו הזיקה בהיזק גרמי ומש"ה אינו חייב נ"ש אלא דוקא בדקאזיל מיני' ומיני'. ועפ"ז מיושב ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל דפוסק ג"כ כדברי הרי"ף בהא דקאמר היו מחטטין בחבל דלי ונפסד החבל ונשבר הדלי משלמין נ"ש והוא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר כו' והוא כדמשני רבב"א דקאזיל מיני' ומיני' הרי דפוסק דלא אזלינן בתר מעיקרא ומשום דלא איפשטא האיבעיא דרבא ואילו בפ"ז מהל' חובל פסק להא דרבה כו' ולפי האמור א"ש דהא הרי"ף והרמב"ם פסקו דד"ג חייב וא"כ אפילו אם לא איפשטא האיבעיא דרבא הנ"ל אי אזלינן בתר מעיקרא או לא מ"מ חייב לשלם נ"ש משום דד"ג וחייב תיכף על שעת הזריקה לשלם מכח דד"ג והיינו כשנעשה השבירה חייב לשלם משום דד"ג דבשעת הזריקה הוא גורם להשבירה וא"ש ג"כ פסקו של הש"ע ודוק:

ב והנה הטור בסי' ש"צ פוסק בהאי איבעיא דרבא דאיפשטא ואזלינן בתר מעיקרא שכ"כ שם וז"ל דרסה על הכלי ולא נשבר ונתגלגל למקום אחר ונשבר שם משלם נ"ש וכתב הב"י עלה שם י"ז בעיא דאיפשטא עכ"ל וכוונתו ע"כ הוא משום דפשיטא ליה לרבה דאזלינן בתר מעיקרא ולא שבקינן מה דפשיטא ליה לרבה משום איבעי' דרבא דהא מברייתא דתרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי לא איפשטא איבעיא דרבא ורבב"א משני לה דקאזיל מיני' ומיני' והטור שם לקמן באותו סי' כ' תרנגול שהי' מחטט בחבל דלי כו' ואינו חייב אלא ח"נ בין על החבל בין על הדלי ואם הוא הולך אחר הדלי ומגלגלו עד המקום שנשבר שם חייב נ"ש והוא כמו דמשני רבב"א והב"י הביא שם סוגיא זו וכדמסיק רבב"א וא"כ גם הני שני דינים סותרים זא"ז דהואיל דמסקינן להלכה כדמסיק רבב"א דתרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי דמשלם רק ח"נ ואם הוא הולך אחר הדלי ומגלגלו עד המקום שנשבר שם אז בכה"ג הוא דמשלם נ"ש א"כ ע"כ סובר דלא איפשטא איבעיא דרבא אי אזלינן בתר מעיקרא או לא וא"כ איך פסק בעיקר איבעיא דרבא הנ"ל גבי דרסה על הכלי ולא נשבר ונתגלגל למקום אחר ונשבר שם דמשלם נ"ש והרי"ף והרמב"ם באמת השמיטו להאי איבעיא דרבא הנ"ל ולא הביאו כלל וא"כ נוכל לומר דהואיל דהביאו להלכה האוקימתא של רבב"א דהא דתרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי דמשלמין נ"ש הוא דוקא בדאזיל מיני' ומיני' אבל אי לא"ה אינו משלם רק ח"נ א"כ הרי מבואר בדבריהם דס"ל דלא איפשטא איבעיא דרבא וא"כ ממילא נשמע להלכה דלא אזלינן בתר מעיקרא ואדרבה נוכל לומר דמתירוצא דרבב"א דמשני דאזיל מיני' ומיני' שמעינן דס"ל להלכה דלא אזלינן בתר מעיקרא ורק אזלינן בתר בסוף והא דהביאו לדינא דרבה דהזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל דהאחרון פטור ופירשו אבל הראשון חייב נוכל לומר דהוא משום דד"ג אבל להטור קשה קושיא זו דהביא להאיבעיא דרבא ומפשט פשיטא ליה דמשלם נ"ש והיינו דאזלינן בתר מעיקרא וא"כ למה פוסק כתירוצא דרבב"א ולכאורה י"ל בזה. והנה בש"ע לא הביא המחבר כלל להאי דינא דאיבעיא ליה לרבא בדרסה על הכלי ולא נשבר ונתגלגל ונשבר שם דמשלם נ"ש ורק הרמ"א שם בסעיף ה' הביאו להלכה והמחבר דהשמיטו הוא משום דגם הרי"ף והרמב"ם השמיטוהו ובסעיף י"א שם הביא המחבר להאי דינא דתרנגול שהיה מחטט בחבל דלי כו' ואם הוא הולך אחר הדלי ומגלגלו עד המקום שנשבר שם משלם נ"ש והוא כתירוצא דרבב"א והרמ"א לא הגיה כלל ע"ז ולפי מה שפסק לעיל בס"ה בדרסה על הכלי ולא נשבר ונתגלגל ונשבר שם דמשלם נ"ש א"כ הי' לו להגיה כאן בסי"א דתרנגול שהיה מחטט בחבל דלי כו' דמשלם לעולם נ"ש אפילו אם אינו הולך אחר הדלי כו' ומשום דפסקינן דבתר מעיקרא אזלינן וכמו שהקשיתי על הטור:

וראיתי בסמ"ע ס"ק ל"א שעמד בזה וז"ל ול"ד לדורס על הכלי ונתגלגל למקום אחר דנתבאר בסי' זה דאזלינן בתר התחלת הדריסה והו"ל רגל ומשלם נ"ש דשאני דרוסה דאורחי' הוא משא"כ פסיקת חבל חדש בזה דשינויא הוא ועד"ר עכ"ל. והנה אין ספר הדרישה בידי לעיין בו ולא זכיתי להבין דברי קדשו דאם כדבריו היאך רצה הש"ס לפשוט איבעיא דרבא מהאי ברייתא דתרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי דאזלינן בתר מעיקרא ורבב"א דחה דמיירי דקאזיל מיני' ומיני' ולא ניפשט האיבעיא הלא גם למסקנא אמרינן דניפשט איבעיא דרבא וגבי דרסה על הכלי כו' פסקינן דמשלם נ"ש וצ"ע אצלי כעת. וגם דאם נימא כחילוק הנ"ל שמחלק הסמ"ע א"כ גם קושית הבעה"מ ל"ק כלל על הרי"ף בהא דפוסק להא דרבה בזורק כלי מראש הגג וכל הראשונים לא חילקו כן והרבה י"ל בזה:

שבתי וראיתי דשפיר מובן דברי הסמ"ע הנ"ל דהנה המחבר כ' שם בסי"א תרנגול שהיה מחטט בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי אם עיסה דבוקה בחבל דהשתא אורחי' הוא או אפילו אין בו עיסה והוא בלוי שדרכו ליפסק ע"י חטיטת התרנגול חייב בין על החבל בין על הדלי נ"ש ואם החבל חדש ואין עיסה דבוקה בו משונה הוא ואינו חייב אלא ח"נ בין על החבל בין על הדלי ואם הוא הולך אחר הדלי ומגלגלו עד המקום שנשבר שם משלם נ"ש עכ"ל ומבואר החילוק בין אם ההיזק הוא ע"י שינוי או אם הוא כאורחי' דאם הוא כאורחי' כגון שהיה החבל דבוק בעיסה או שהחבל הוא בלוי דדרכו ג"כ ליפסק ע"י מציצת התרנגולין המים הבלוע בחבל משלם נ"ש על החבל ועל הדלי ואם החבל הוא חזק ואינו דבוק בלישה דמשונה הוא אינו משלם רק ח"נ וקאמר הסמ"ע דהטעם הוא הואיל דמשונה אינו משלם גם על הדלי רק ח"נ דהא אפילו אם נימא דאזלינן בתר מעיקרא אפ"ה אינו משלם גם על הדלי רק ח"נ דהא משונה הוא וע"ז כתב המחבר עוד ואם הוא הולך אחר הדלי ומגלגלו עד המקום שנשבר שם משלם נ"ש וכוונתו הוא דאפילו אם משונה הוא כגון שהחבל הוא חזק ואינו מאיס בלישה מ"מ משלם על הדלי נ"ש דהרי אז בשעת השבירה הרי הוא מזיקו וא"כ זה לא תליא כלל בין אם אזלינן בתר מעיקרא או לא וא"כ שפיר נוכל לומר דאזלינן בתר מעיקרא ואפ"ה הוה הדין דאם החבל חזק ואינו מאיס בלישה דאינו משלם רק ח"נ בין על החבל ובין על הדלי ומשום דמשונה הוא וא"כ ל"ק מהא דפסק הרמ"א לעיל בס"ה דרסה על הכלי ולא נשבר ונתגלגל למק"א ונשבר דמשלם נ"ש ומשום דאזלינן בתר מעיקרא דהתם אורחי' בכך כנלע"ד בכוונת דברי הסמ"ע הנ"ל. אלא די"ל בזה דא"כ אמאי השמיט המחבר להאי דינא דדרסה על הכלי כו' שהביאו הרמ"א בס"ה דהא לפ"ד הסמ"ע הנ"ל מוכח מדברי המחבר בסי"א דפוסק ג"כ דאזלינן בתר מעיקרא שהרי כ' דאם החבל מאיס בלישה או שהחבל הוא בלוי דמשלם נ"ש גם על הדלי והלא ע"כ דס"ל דאזלינן בתר מעיקרא דאל"כ אמאי משלם נ"ש על הדלי הלא נימא דלא הוי רק כמו צרורות דאינו משלם רק ח"נ ולכאורה י"ל בזה:

גם י"ל בדברי המחבר בסי"א שכתב דאם החבל הוא בלוי הוה ג"כ אורחי' וחייב בין על החבל ובין על הדלי נ"ש. והנה החילוק הזה אם החבל הוא בלוי או לא מקורו הוא מדברי התו' כאן (בדף י"ח) ד"ה והא חבל ולפי המבואר שם בפירוש התוס' בהסוגיא משמע דאם החבל הוא בלוי לא שייך לשון תשלומין על החבל ומשום דכשהוא בלוי אינו שוה כלום וצ"ע כעת: והנה לפי פי' הסמ"ע הנ"ל מ"ש לחלק בין אם הוא חבל חזק ואינו מאיס בלישה דמשונה הוא או אם הוא מאיס בלישה או בחבל בלוי דלא הוה משונה א"כ יש לכאורה לעיין אמאי לא מחלק הש"ס כן ואם נפרש כן באמת הסוגיא א"כ נוכל לומר דגם למסקנת התירוץ של רבב"א דמוקי לברייתא דקאזיל מיני' ומיני' א"כ נוכל לומר ג"כ דאזלינן בתר מעיקרא וכמו שהקשיתי לעיל ועיינתי עוד בזה וראיתי כי הרא"ש מפרש באמת כן הסוגיא בשם הראב"ד יעוין בדבריו וגם בתפארת שמואל על הרא"ש פלפל בזה ומתורץ ג"כ קושית הבעה"מ וגם הנ"י כאן האריך ג"כ בזה והרבה י"ל בזה ורק יען כי יסוד הדברים כבר הם כתובים בהרא"ש ובתפארת שמואל ובנ"י ע"כ קצרתי ודוק היטב בכ"ז:

[ג] (א) שם בתוד"ה זרק כלי וז"ל נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דפשיטא דחייב ולא שייך כאן מנא תבירא תבר דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות ח"נ וסברא פשוטה הוא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו עכ"ל וכן הנ"י כאן כ' לחלק כן. והנה הטעם של הסברא לחלק כן הוא משום דבזורק הכלי גופיה הרי עביד מעשה בגוף הכלי ומש"ה חייב תיכף על שעת הזריקה דהוי כאילו היה השבירה תיכף בשעת הזריקה והרי שברו בידים ומחשב תו כמנא תבירא אבל בזורק אבן או חץ על הכלי הרי לא עביד כלל מעשה בגוף הכלי ומש"ה לא בא החיוב עד שעת השבירה ומקמי השבירה לא מיחשב עדיין כשבור ומש"ה אמרינן דאם זרק חץ על הכלי ובא אחר ושברו במקל קודם שהגיע החץ להכלי דהשני חייב כנ"ל בסברת התוס'. והנה דין זה דאם זרק חץ על הכלי ובא אחר ושברו במקל קודם שהגיע החץ להכלי דהמשבר חייב ולא הזורק לא הובא כלל להלכה בש"ע רק ראיתי בחו"מ סי' שפ"ו ס"ד בש"כ ס"ק כ"ח שכ' דהב"ח הביא דברי התוס' והנ"י הנ"ל ופסק כן להלכה ע"ש. ולענ"ד היה נראה לפמש"ל ליישב קושית הבעה"מ. על הרי"ף שהביא להא דרבה בזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל דהמשבר פטור והזורק חייב דמשמע דפוסק דבתר מעיקרא אזלינן ובהא דתרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי כו' פוסק כרבב"א דמשני דקאזיל מיני' ומיני' אלמא דלא אזלינן בתר מעיקרא וכתבתי בזה דנוכל לומר שפיר דהרי"ף פוסק דלא אזלינן בתר מעיקרא ומש"ה הביא להא דרבב"א דקאזיל מיני' ומיני' והא דפוסק לדינא דרבה בזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל דהמשבר פטור והזורק חייב דהטעם דחייב הזורק משום דינא דגרמי הואיל דהשבירה היה מחמתו מכח הזריקה אבל לעולם דלא אזלינן בתר מעיקרא והש"ס דבעי למפשט בעיא דרבא מהא דרבה דאזלינן בתר מעיקרא הוא משום דרבה לית ליה דד"ג וכמבואר לעיל. וא"כ יש לומר דהתוס' כתבו לחלק בין אם זרק הכלי דחייב הזורק אבל אם זרק החץ או האבן על הכלי וקודם שהגיע החץ והאבן על הכלי קדם אחר ושיבר להכלי דהמשבר חייב והזורק פטור ולא אזלינן בתר מעיקרא דאי אזלינן גם בכה"ג בתר מעיקרא א"כ לא משכחת לה בצרורות דמשלם ח"נ התוס' כ' כן לרבה דפוטר דד"ג וא"כ ע"כ הא דרבה סובר דחייב הזורק והמשבר פטור הוא משום דסובר דאזלינן בתר מעיקרא וא"כ קשה אמאי גבי צרורות אינו משלם אלא ח"נ נימא דהוה כאילו הבהמה הזיקה בגופה ממש דהא אזלינן בתר מעיקרא וא"כ הוה כאילו הזיקה תיכף אז בשעה שהתיזה הצרורות ולישלם נ"ש ואי דנימא דבצרורות גלי ההלכה למשה מסיני דאינו משלם רק ח"נ א"כ קשה אדרבה נילף מינה דלא אזלינן בתר מעיקרא ואף דצרורות הוה הלמ"מ וק"ו אין דנין מהלכה וכדאיתא במס' נזיר סו"פ כה"ג מ"מ במה מצינו י"ל דדנין מהלכה וגם י"ל דאין זה לימוד מהלכה כלל רק גילוי מילתא בעלמא הוא דלא אזלינן בתר מעיקרא וא"כ היה קשה להו להתוס' דנילף מצרורות דלא אזלינן בתר מעיקרא ומש"ה דייקי התוס' דיש חילוק בין אם זורק הכלי גופיה לזורק חץ או אבן על הכלי ובא אחר ושבר להכלי קודם שהגיע החץ או האבן להכלי. אבל לדידן דפסקינן דלא אזלינן בתר מעיקרא והא דבזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו דפסקינן דהזורק חייב והמשבר פטור והטעם דהזורק חייב אף דלא אזלינן בתר מעיקרא הוא משום דד"ג וא"כ שפיר נוכל לומר דאין חילוק כלל בין אם הזורק הכלי ובא אחר ושברו לבין אם זרק חץ או אבן על הכלי ובא אחר ושברו דבשניהם הוה הדין דהזורק חייב ומשום דד"ג ולא קשה מהא דצרורות דאינו משלם אלא ח"נ דהא גבי צרורות לא נוכל לחייב משום דד"ג דהא בבהמה פטור דד"ג וכמ"ש הרא"ה מובא בנ"י פרק הפרה וכ"פ בש"ע חו"מ סי' שפ"ו וא"כ הואיל דלדידן נוכל לומר דאין חילוק כלל בין זרק הכלי לבין זרק חץ או אבן על הכלי ובא אחר ושברו דבשניהם הוה הדין דהזורק חייב והמשבר פטור והמחבר בס"ס שפ"ו שהביא לדינא דאם זרק הכלי ובא אחר ושברו דהזורק חייב והמשבר פטור הביא הדין דמבואר בהדיא בגמ' ונכלל בזה ג"כ אם זרק חץ או אבן על הכלי ובא אחר ושברו דג"כ הוה הדין כן דהמשבר פטור והזורק חייב ולא הוצרך המחבר להביא דין זה דאין חילוק כלל בזה כן הי' נלע"ד ודוק היטב בזה. ואין לדחות ולומר דבזורק כלי דעושה מעשה בגוף החפץ י"ל דחייב מדד"ג אבל בזורק חץ אין עושה מעשה בגוף החפץ דז"א דזורק חץ ג"כ מיקרי עושה מעשה בגוף החפץ כיון דהחץ יבא בודאי להחפץ, קצרתי במובן:

ב וראיתי בקצה"ח סי' ש"צ סק"א שהביא דברי התוס' הנ"ל וכ' אמנם מדברי הרא"ש נראה דגם בזורק חץ אזלינן בתר מעיקרא שכ' בפ' כיצד הרגל גבי התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייב וז"ל ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק דגלי קרא ברגל ובער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק עכ"ל הרא"ש ואי נימא לחלק בין זרק חץ לזרק כלי א"כ מה קשי' ליה מדרבה דהא התם התיזה ברה"ר דאינו אלא צרורות והו"ל זורק חץ אלא ודאי דהרא"ש אינו מחלק בין זורק חץ לזורק כלי וכן מוכח מדברי הטוש"ע בסי' תי"ח ס"י וז"ל עשה האחד אש ובא אחר והוסיף כו' יעיי"ש. והנה לפמ"ש דתוס' לא כתבו כן רק לפום סוגית הש"ס דבעי הש"ס למיפשט דאזלינן בתר מעיקרא מהא דרבה דסובר דד"ג פטור וע"כ דסובר דאזלינן בתר מעיקרא היה קשה להו להתוס' דאמאי משלמי צרורות רק ח"נ והוכרחו לחלק בין זורק חץ לזורק כלי משא"כ לדידן דפסקינן דד"ג חייב א"כ גם בזורק חץ על הכלי ובא אחר ושברו במקל ג"כ אמרינן דהראשון חייב והשני פטור וגם התוס' מודו לזה להלכה וגם בש"ע סי' תי"ח ס"י שפוסק דעשה האחד אש ובא אחר והוסיף אם יש במה שעשה הראשון כדי שתגיע למקום שהלכה הראשון חייב ע"ש ג"כ א"ש פסק זה משום דגם בזורק חץ על הכלי ובא אחר ושברו במקל ג"כ הזורק החץ חייב וכמש"ל: מיהו הקצה"ח שמדייק כן מהרא"ש הוה שפיר ראייתו דהא הרא"ש נקיט הלשון ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למק"א ונשבר אסיקנא לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן כו' לשון זה משמע דעיקר הטעם הוא משום דפסקינן להלכה כרבה ומטעמי' דאזלינן בתר מעיקרא ושפיר הוכיח הקצה"ח מהרא"ש דגם לרבה אין חילוק בין זורק הכלי לזורק החץ על הכלי ובשניהם הדין דהזורק חייב והמשבר פטור והרי מבואר דחולק הרא"ש על התוס': והנה לשיטת הרא"ש הנ"ל יקשה קושית התוס' דאמאי משלם בצרורות רק ח"נ הואיל דאזלינן בתר מעיקרא וא"כ הוה כאלו הזיקה הבהמה אז תיכף בשעה שהתיזה הצרורות וצרכינן לומר לסברת הרא"ש הנ"ל דצרורות שאני הואיל דהוה הלמ"מ וגלי הלמ"מ דמשלם רק ח"נ דוקא ולא ילפינן מצרורות לשאר דוכתי דלא ניזול בתר מעיקרא רק בתר בסוף דגם מה מצינו אין למדין מהלמ"מ וי"ל בזה והקצה"ח תי' לשיטת הרא"ש הנ"ל הקושיא מהא דצרורות לא משלמי רק ח"נ אף דאזלינן בתר מעיקרא הוא משום דלא עדיף מכחו ואע"ג דכמאן דנשבר דמי כיון דאינו אלא ע"י כחו הלכה דמשלם רק ח"נ וכמו תרנגולים שהזיקו ברוח שבכנפיהם הואיל דלא הוה אלא ע"י כחו אינו משלם רק ח"נ ע"ש ודבריו נכונים למאוד:

והנה הקצה"ח שם הקשה לשיטת התוס' הנ"ל דבזורק חץ על הכלי ובא אחר ושברו דהשני חייב ולא הזורק מהא דאיתא לעיל (דף יו"ד) מתקיף לה רב ששת והא איכא מרבה בחבילה ה"ד אי דבלא איהו לא אזלא פשיטא אלא דבלאו איהו אזלא מאי קא עביד ופירש"י ותוס' דמרבה בחבילות היינו אשו וכיון דאשו אינו אלא משום חציו לא אזלינן בתר מעיקרא וא"ל דהא דאמרינן בזורק חץ ובא אחר ושברו השני חייב היינו דוקא אם בא ושברו בידים אבל אם השני ג"כ זרק חץ הראשון חייב ולא השני דמ"ש כיון דלא אזלת בתר מעיקרא בחץ וכן משמע מדברי הנ"י פרק כיצד הרגל גבי אשו משום חציו כו' ע"ש. ולפי האמור לעיל ל"ק כלל מהא דלעיל (דף יו"ד) גבי מרבה בחבילה דהואיל דאיירי דאדם עשה הנזק וא"כ אף דמסקינן דלא אזלינן בתר מעיקרא רק בתר בסוף אזלינן אפ"ה חייב מדד"ג לדידן דפסקינן דד"ג חייב וא"כ שפיר קאמר הש"ס בדף יו"ד ה"ד אלא דבלאו איהו אזלא מאי קא עביד והיינו דהראשון המדליק חייב לשלם כולו מדד"ג והתוס' שכתבו לחלק בין אם זורק כלי לבין זורק חץ על הכלי הוא דוקא לפום סוגיא זו דקא בעי הש"ס למיפשט מרבה דרבה אית ליה דגרמי פטור וכמש"ל ודוק בזה: (ג) והנה ראיתי עוד שם בקצה"ח שתמה תמיה רבתא בהא שכ' הטוח"מ סי' תי"ח וז"ל גמל טעון פשתן ועבר ברה"ר ונכנס פשתנו לתוך חנות של חנוני ודלקה בנרו של חנוני ודלקה כל הבירה בעל הגמל חייב שפשע במה שהרבה משוי עד שנכנס בתוך החנות ואם הגמל הולך ומסכסך האש בכל הבירה חייב בכולו נ"ש ואם לא סכסך כל הבירה אלא הדליק במקום אחד ומשם נתפשט בכולו חייב על מקום שהדליק נ"ש ועל השאר ח"נ עכ"ל הטור וכ"פ הרמ"א בש"ע שם סי"ב ע"ש והקשה הקצה"ח דלפמ"ש דגבי חץ נמי אזלינן בתר מעיקרא א"כ כיון שהדליק במקצת הבירה הרי הוא כשרוף כולה ואילו בא אחר ושרפו לא היה משלם כלל דאזלינן בתר מעיקרא וא"כ איהו גופיה כשמסכסך אח"כ כל הבירה הרי כבר הוא מבוער ולא ליחייב ביה נ"ש וצ"ע עכ"ל:

והנלע"ד בזה דהנה לכאורה י"ל לשיטת הרמב"ן ז"ל במלחמות הבאתיו לעיל בהא דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מ"ט דא"ל מנא תבירא תבר ופירש"י אבל הזורק חייב. אולם דעת הרמב"ן דגם הזורק פטור ועיקר רבותא הוא דגם המשבר פטור והטעם דזורק פטור הוא משום דלא נשבר על ידי זריקתו דהא בא אחר ושברו במקל ואילו לא בא אחר ושברו במקל רק שמזריקתו נפלה לארץ ונשבר היה הדין שחייב לשלם ורק הואיל שקודם שנפל לארץ בא אחר ושברו אמרינן דשניהם, פטורים הזורק פטור משום דבא אחר ושברו והשני פטור משום דא"ל מנא תבירא תבר וא"כ יש לעיין היכא דראובן זרק כלי מראש הגג וקודם שנפל לארץ קדם הוא ושברו הכי נימא דהוא פטור הואיל דלא נשבר ע"י זריקתו ועל השבירה יהיה פטור הואיל דא"ל מנא תבירא תבר וכ"ת אה"נ א"א לומר כן כלל מצד הסברא. ועוד דאם נימא כן הי"ל לרבה לאשמועינן כן בפירוש דהוא רבותא גדולה וכמו דאמר רבה שם. בסו"פ כיצד הרגל זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות בא אחר וסילקן או קדם וסילקן פטור מ"ט בעידנא דשדיי פסוקי מפסקי גירי' ואמאי לא קאמר להאי רבותא גם על הזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל דאפילו אם קדם הוא עצמו ושברו במקל ג"כ פטור. אלא ע"כ דבכה"ג חייב שפיר דדוקא בסילוק הכרים הוא דפטור הואיל דלא הזיקו בידים רק דגרם במעשה זאת ורבה סובר גרמי פטור אבל אם קדם הוא ושברו במקל שפיר חייב אע"ג דהיה הכלי נשבר מזריקתו הראשונה אף אם לא שברו במקל. והלא יש סברא לומר דיהיה פטור גם בכה"ג הואיל דמנא תבירא תבר וכמו דאם אחר בא ושברו דפטורין שניהם הי"ל לומר גם בקדם הוא עצמו ושברו ג"כ פטור:

אולם ביאור הדבר כך הוא דהא דאמרינן גבי זורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל דהשני פטור משום דאמרינן מנא תבירא תבר דגם בלא מעשה דידיה ג"כ היה הכלי נשבר והראשון הזורק דפטור הוא משום דלא נשבר ע"י מעשה דידיה דאזלינן בתר בסוף ולא בתר מעיקרא אבל אם הוא בעצמו קדם ושברו במקל דאז הוא חייב על שבירתו אף דגם בלא מעשה דידיה ג"כ היה הכלי נשבר וא"כ הי"ל להיות פטור דהא מנא תבירא תבר אפ"ה חייב כיון דסוף סוף כל המעשה עשה הוא בעצמו ואף דעל כל חלק מהמעשה היה פטור מ"מ בהצטרף כל חלקי המעשה כאחד באיש אחד חייב והיינו השבירה והזריקה שניהם היו באיש אחד ושפיר חייב בכה"ג דהא הוא בעצמו הוסיף על מעשה ההיזק שעשה בתחלתו וגמר כל ההיזק ובכה"ג שפיר חייב. והנה הראב"ד פי' ג"כ להא דרבה דהמשבר פטור וגם הזורק פטור דהוא משום דאילו לא היה נשבר ע"י זריקתו והמשבר פטור דדילמא היה נשבר ע"י זריקה בלבד ועיין ברשב"א ב"ק סו"פ כיצד הרגל שהביאו ע"ש מ"ש בזה. והנה לדברי הראב"ד א"ש בפשיטות היכא דהוא בעצמו קדם ושברו דשפיר חייב דהא ממנ"פ חייב או על הזריקה או על השבירה אבל הרמב"ן דפי' ג"כ דשניהם פטורין לא אתא עלה מכח סברא זו של הראב"ד וכנראה למעיין בדברי הרמב"ן במלחמות וע"כ צ"ל כמ"ש בסברא ודוק:

ועפ"ז נוכל ליישב גם קושית הקצה"ח הנ"ל דנהי דבזורק חץ הוה כאילו נעשה ההיזק תיכף בשעת זריקת החץ וכן נמי גבי צרורות אמרינן ג"כ דהוה כאילו נעשה ההיזק תיכף בשעת התזה ובצרורות הוה הלמ"מ דאינו משלם רק ח"נ היינו דוקא לענין זה אם בא אחר והזיק קודם שנפל הצרור על הכלי אז אמרינן דהוה כאילו נעשה כבר ההיזק והשני פטור לגמרי משום דא"ל מנא תבירא תבר אבל אם הבהמה בעצמה הזיקה אח"כ דהיינו דקודם שנפל הצרור על הכלי קדמה בהמה זו והזיקה בודאי דמשלמת כל הנזק וא"כ הכא גבי גמל טעון פשתן כו' ומסכסכת כל הבירה שפיר חייב נ"ש דנהי דאף דלא היתה מסכסכת ג"כ היה נשרף כל הבירה והיה הדין דעל מקום הגחלת משלמת נ"ש ועל כל הבירה כולה אינה משלמת רק ח"נ מ"מ היכא דהיתה מסכסכת כל הבירה דבהמה זו בעצמה עשתה כל ההיזק דהיינו שהוסיפה במה שהיתה מהלכת ועי"ז מסכסכת כל הבירה שפיר אמרינן דנסתלק מעשה הראשון וחייבת על מעשה האחרונה ומשלמת שפיר נ"ש וכסברא שכתבתי והוכחתי לעיל: ונוכל להסביר עוד יותר כיון דבאמת אי לאו ההלמ"מ הי' הדין דגם על צרורות הי' משלם נ"ש ורק דאתיא הילכתא וגרעא לח"נ ואמרינן דהיינו דוקא היכא דהיה ההיזק רק ע"י צרורות דהיינו מתחלת הנזק ועד סוף הנזק היה ההיזק רק ע"י צרורות אבל היכא דהוסיפה אח"כ להזיק בגופה ועשתה מעשה אח"כ שפיר משלם נ"ש וכעין דאמרינן בכמ"ד אין לך בו אלא חידושו ודוק היטב בזה:

ד והנה עוד י"ל בדברי הרמב"ן ז"ל שכתב דהפי' בהא דאמר רבה ובא אחר ושברו דפטור דהיינו דגם הראשון שזרק ג"כ פטור ואלמא דאזלינן בתר בסוף ולא אזלינן בתר מעיקרא וכמבואר בדברי הרמב"ן במלחמות הבאתיו לעיל. ולכאורה י"ל בזה דא"כ מנ"ל להש"ס למיפשט דאזלינן בתר בסוף ולא בתר מעיקרא מדלא קתני דהראשון חייב דאם כפי' הרמב"ן הנ"ל א"כ קשה מנ"ל להש"ס למיפשט מהא דרבה דאזלינן בתר בסוף דילמא גם לרבה ספוקי מספקא ליה אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף ומש"ה סובר רבה דשניהם פטורים הזורק והשובר וכמו דמספקא לי' לרבא אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף כ"כ גם לרבה ספוקי מספקא לי' ומאי קא בעי הש"ס למיפשט לאיבעיא דרבא מהא דרבה וגם מאי קאמר הש"ס לרבה פשיטא ליה ולרבא מיבעי' לי' ולכאורה צ"ע אצלי זה:

תוכן העניינים

אמרי הצבי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה