אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר
דף טז:
[אות סב]:
אמר שמואל ארי ברה"ר דרס ואכל פטור טרף ואכל חייב דרס ואכל פטור כיון דאורחיה למדרס הו"ל כמו שאכלה פירות וירקות דהו"ל שן ברה"ר ופטור טרף לאו אורחיה היא כו' והתניא וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק טרפה בהמה ואכלה בשר משלם נ"ש הב"ע שטרפה להניח הא אכלה קתני בשנמלכה ואכלה מנא ידעינן ועוד דשמואל נמי דילמא הכי הוא כו' ופירש"י בד"ה ועוד דשמואל נמי דאמר טרף ואכל חייב אמאי חייב דילמא הכי הוא דטרף ע"מ להצניעו ונמלך ואכל וליפטר עכ"ל ולכאורה ק"ל דהא דשן ברה"ר פטור משום דאורחיה הוא הוא דוקא היכא דאכלה אז ברה"ר ופטור אבל היכא שהזיקה ברה"ר ולא אכלה אז רק אח"כ נהי דאז על שעת אכילה פטור כיון דהוה שן ברה"ר אבל על שעת ההיזק דהיינו בשעה שהמית דאז לא הוה שן דהא לא אכלה אז דבשלמא היכא דהזיקה ואכלה תיכף דההיזק היה ע"ד כן לאכול תיכף שפיר מיקרי שן ברה"ר ופטור משא"כ היכא דלא היה דעתה לאכול תיכף א"כ ההיזק לא הוה תו מטעם שן ורק קרן הוא דהוה וא"כ הול"ל דעל גוף ההיזק בשעת המיתה חייב מטעם קרן כגון אם כשהיתה חיה היתה שוה מאתים ולאחר המיתה אינה שוה רק מנה דעל המנה חייב לשלם ח"נ מטעם קרן ועל האכילה מה שאכלה אח"כ את הנבילה השוה מנה על זה פטור הואיל דתו הוי שן ברה"ר דפטור. וכעין חילוק זה מחלק הרא"ש ז"ל בפרק כיצד לקמן סי' ג' וז"ל אכלה כסות או כלים משלם ח"נ ק"ל אמאי לא קתני אכלה בהמה מה שאין דרכה לאכול כגון כלב שאכל אימרי רברבי ושונרא דאכל תרנגולי דהוה רבותא טפי דאע"ג דאכילה גמורה היא ויש הנאה להזיקה אין משלם אלא ח"נ כו' הילכך נראה לי לפרש הא דאמרינן לעיל האי כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכיל תרנגולי משונה הוא ולא מגבינן ליה בבבל אפחת שפחתה המיתה קאמר דלא מגבינן בבבל אבל דמי הנבילה משלם אם אכל בחצר הניזק ואם ברה"ר מה שנהנה כו' עכ"ל. ועיין בטוח"מ סי' שצ"א ובש"ע שם סעיף ו' ע"ש וא"כ הכא בנידון דידן הוה הסברא להיפוך וא"כ קשה מאי פריך הש"ס דשמואל דאמר טרף ואכל חייב אמאי חייב דילמא היה ע"מ להצניעו ונמלך ואכל נימא דשמואל דאמר טרף ואכל חייב היינו על הפחת מה ששוה הנבילה פחות ממה שהיתה שוה כשהיתה בחייה דזה צריך לשלם מטעם קרן אבל על גוף הנבילה מה שאכלה אח"כ בזה דילמא באמת פטור ורק על זה שפחתה המיתה זה צריך לשלם ח"נ כדין קרן ולכאורה י"ל בזה. אם לא שנאמר דהיה דוחק להש"ס לפרושי דהא דאמר שמואל טרף ואכל חייב דקאי רק על מה שפחתה ע"י המיתה אבל על גוף הנבילה פטור הואיל דשמואל אמר סתם טרף ואכל חייב ומשמע דחייב לשלם הכל גם על גוף נבילה שאכלה ומש"ה שפיר פריך הש"ס ועוד דשמואל נמי דילמא הכי הוא:
ואולם י"ל בהא דקאמר הש"ס הב"ע שטרפה להניח הא אכלה קתני בשנמלכה ואכלה מנא ידעינן כו'. ולכאורה י"ל בזה לפמ"ש הרשב"א ז"ל לעיל דף ב' ע"ב בד"ה אבל במחוברת וז"ל דאדרבא בנזיקין ספיקו דידהו להחמיר כאיסורין כו' והבאתיו לעיל שם וא"כ קשה דמאי פריך הש"ס מנא ידעינן והיינו דמנא ידעינן שטרפה להניח ורק אח"כ נמלכה ואכלה דנחייבו הלא אף אם הוא רק ספק ג"כ חייב מספיקא לחומרא כמו איסורין דאזלינן בספיקי דידהו לחומרא וכן קשה נמי בהא דפריך הש"ס עוד ועוד דשמואל נמי דילמא הכי הוא ופרש"י דשמואל דאמר טרף ואכל חייב אמאי חייב דילמא הכי הוא דטרף ע"מ להצניעו ונמלך ואכל וליפטר ומאי פריך הש"ס והלא אף לא הוי רק ספק ג"כ חייב לשלם דבנזיקין אזלינן בספיקי דידהו לחומרא כמו גבי ספק איסורין ולכאורה צ"ע בזה. הן אמת כי דברי הרשב"א ז"ל אינם מובנים לכאורה כי לכאורה נראה הרבה סוגיות בש"ס הסותרים דבריו. וכבר הארכתי לעיל על (דף ב' ע"ב) [או"ד] בביאור דבריו הקדושים וליישבם וכתבתי לחלק בין היכא דאנו מסופקין אם היה כלל נזק או מי הזיקו או כמה היה ההיזק לבין היכא דידעינן כמה היה ההיזק ומי היה המזיק ורק שאנו מסופקין אם התורה חייבה על נזק זה וכתבתי דהרשב"א דכתב דבנזקין אזלינן בספיקו לחומרא הוא דוקא בכה"ג היכא דידעינן כמה היה הנזק ומי היה המזיק ורק דלא ידעינן אם התורה חייבה על היזק זה עיין לעיל מ"ש בזה. וא"כ הכא דומה ג"כ לדברי הרשב"א ז"ל דהא ידעינן מי היה המזיק וכמה היה הנזק ורק שאנו מסופקין אם הוא בכלל קרן הואיל דלאו אורחיה וחייב או דהוא בכלל שן דאורחיה ופטור ברה"ר וא"כ הול"ל דאזלינן בספיקא לחומרא ואולי י"ל דהואיל דהכא הוה ג"כ עיקר הספק אם היה מעיקרא תיכף בשעת ההיזק כוונתה להצניע ולאכול או כוונתה היה רק להזיק ואח"כ נמלכה לאכול ותו לא דמי להא דאנו מסופקין אם התורה חייבה על היזק זה ועדיין צ"ע וצא אוכל כעת לברר הדבר:
[סג] שם טז ע"ב אמר שמואל ארי בר"ה כו' טרף ואכל חייב ופירש"י בד"ה חייב דלאו אורחיה הוא ותולדה דקרן הוא ומשלם ח"נ ברה"ר עכ"ל. והנה מבואר בדבריו דכל דלאו אורחיה אינו משלם, רק ח"נ ואפי' באותן שהם מועדין מתחילתן כגון ארי וזאב ונמר ואינך ולעיל בהא דקתני במתני' הזאב והארי והדוב כו' הרי אלו מועדין פירש"י בד"ה הרי אלו מועדים אפילו בנשיכה ובכל ניזקין ומשלמים בעלים שלהם נ"ש עכ"ל ומבואר דבכל הני שהם מועדין מתחילתן משלם לעולם נזק שלם אפילו במידי דלאו אורחייהו להזיק באופן זה כגון בנשיכה וכדומה. ולכאורה נראין הדברים כסותרים ועיין בתוד"ה והנחש שכתבו דלאו בכל עניני היזק חשיבי מועדים אלא כל אחד במידי דאורחיה כגון שבא זאב וטרף ארי ודרס או טרף להניח אבל במידי דלאו אורחיה כגון ארי שטרף ואכל וכן שאר הזיקות דלאו אורחייהו לא הוו מועדים אלא משלם ח"נ ובמידי דאורחייהו דמשלם נ"ש היינו דוקא כו' ע"ש. והרי מבואר דתוס' ס"ל דגם בהני דמועדין מתחילתן מ"מ במידי דלאו אורחייהו להזיק לא משלמי רק ח"נ והוא כמו שפירש"י בגמרא על מימרא דשמואל שהבאתי. ושיטת הרמב"ם ז"ל הוא כמו שפירש"י במשנה דהני דמועדין מתחלתן אם הזיקו אפילו במידי דלאו אורחייהו להזיק ג"כ משלמי נ"ש עיין בפרק א' מהל' נזקי ממון ה"ו וז"ל ה' מיני בהמה מועדין מתחלת ברייתן להזיק ואפילו הן בני תרבות לפיכך אם הזיקו או המיתו בנגיחה או בנשיכה ודריסה וכיוצא בהן חייב נ"ש עכ"ל ודקדק הלח"מ מדברי הרמב"ם דסובר דהני דמועדין מתחילתן חייבין לעולם לשלם נ"ש אפילו במידי דלאו אורחיה להיזק ודלא כשיטת התוס' הנ"ל והאריך שם בזה והביא דברי רש"י ז"ל הנ"ל דפי' דמשלם ח"נ ולא הביא כלל דברי רש"י ז"ל במשנה שהבאתי וי"ל בכ"ז:
[סד] שם טז ע"ב תוס' ד"ה שחשדוהו בזונה דירמיה כהן הוה וזונה אסורה לכהן. ולכאורה י"ל אמאי הוצרכו התוס' לומר הטעם דירמיה היה כהן הלא אפילו ישראל לוקה על זונה דהא ע"כ לא חשדוהו שנשא זונה וא"כ אין חילוק בין ישראל לכהן דגם ישראל לוקה אם בעל זונה משום לאו דלא יהיה קדש ועיין ברמב"ם פ"א מהל' אישות ה"ד משנתנה תורה נאסרה הקדשה שנאמר לא תהיה קדשה מבנות ישראל לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה ובראב"ד שם וז"ל אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם כו' ע"ש וא"כ בין להרמב"ם ובין להראב"ד ישראל הבא על הזונה לוקה ועיין ברמב"ם פי"ב מהל' איסורי ביאה ה"ג בד"א כשהיה הבועל ישראל אבל כהן הבא על העכו"ם לוקה מן התורה משום זונה ואחד זונה עכו"ם ואחד זונה ישראלית ובבעילה לבד לוקה שהרי אינה בת קידושין עכ"ל ועיין בה"ה שם ושם איירי בזונה כותית ויש חילוק בין ישראל לכהן אבל בזונה ישראלית אין חילוק כלל בין ישראל לכהן ואפילו ישראל הבא על זונה ישראלית לוקה משום לאו דלא תהיה קדשה. ואולי כוונת התוס' שחשדוהו מזונה כותית ומש"ה כתבו התוס' דכהן הוה. או י"ל דתוס' ס"ל כשיטת הרמב"ן החולק על הרמב"ם בזה מובא בחינוך מצוה תק"ע עיין שם היטב אבל כהן הבא על הזונה לוקה:
[אות [א]: