אור ברסלב

אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר

דף יג.

דף יב.

[אות נד]:

כדתניא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר תם חי ובע"מ חי ושחוט במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט כו' כל הסוגיא ובשמ"ק האריכו בזה. והנה היו לי איזה ענינים בזה הסוגיא מה שפלפל אאמו"ר הרה"ג מוה"ר יוסף נ"י עמי ועם ב"ג הרב הגדול מו"ה אפרים שרגא הלוי נ"י מו"צ בק"ק וויערושוב וגם אנכי פלפלתי בזה וכעת לא מצאתי רק סנסן אחד שכתבתי לב"ג הרב הנ"ל ביום א' ך' טבת תרל"ג ואעתיקנו כאן:

א ע"ד שהקשית אהובי ב"ג הרב שיחי' בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' בכורות ה"ו שכתב מד"ס שאסור למוכרו בע"מ ואפילו שחוט גזירה שמא ימכרנו חי לפיכך אין שוקלין מנה כנגד מנה במעשר כדרך ששוקלין בבכור מפני שהוא נראה כמוכר ומעשר בהמה של יתומים שנשחט במומו מותר למוכרו כדרכו מפני השבת אבידה ליתומים לא גזרו עליו עכ"ל וציין הכ"מ מקורו מש"ס דבכורות (ל"א ע"ב) א"ר מנא אמינא לה דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל ורבנן הוא דגזרו לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה והלא חזינן דעיקר תליא באם עושה תמורה וא"כ דקיי"ל בע"מ עושה תמורה וכמבואר ברמב"ם פ"ב מהל' תמורה ה"ב ובכור ומעשר חמור יותר דאפילו כשקדם מומן להקדישן נמי עושין תמורה כמבואר במס' חולין (ק"ל ע"א) במתני' א"כ גם גבי מעשר בעל מום היל"ל ג"כ דהואיל דעושה תמורה א"כ היל"ל דאיכא במכירתו איסור דאורייתא ואמאי כ' הרמב"ם דהוא רק מדרבנן עכ"ד. והנה יפה הקשית בזה ועיינתי בזה ונלע"ד ליישב הקושיא ובהקדם לבאר קצת הסוגיא דמס' בכורות (ל"ב) אולם בקצרה. הנה הדין גבי בכור תם שקרב לגבי מזבח ונאכל לכהנים ובכור בע"מ נותנו לכהן ומותר באכילה רק שהוא ממון כהן ואפילו ישראל מותר באכילה אם הכהן מזמן אותו. ומעשר בהמה הוה הדין דאם הוא תם קרב לגבי מזבח ומותר באכילה גם לישראל והרי הבעלים אוכלים אותו בקדושת מעשר כמו שאר קדשים קלים והנה בכור אינו נמכר כשהוא תם הואיל דהוא הקדש ולא שייך בי' מכירה כלל ובזמן הזה נמכר אפילו כשהוא חי וכן בבכור הבא מח"ל ג"כ נמכר כשהוא חי הואיל דלא חזיי' להקרבה וכדאיתא במס' ב"ק (י"ב ע"א) ובע"מ נמכר חי ושחוט ומעשר בהמה אינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בע"מ וכדאיתא שם בב"ק י"ג ובכמ"ד בש"ס. והנה במס' מע"ש (פ"א מ"ב) מעשר בהמה אין מוכרין אותו תמים חי ולא בעל מום חי ושחוט ואין מקדשין בו את האשה הבכור מוכרין אותו תמים חי ובע"מ חי ושחוט כו' וכ' הרע"ב אין מוכרין אותו דגמרינן גאולה גאולה מחרמים נאמר במעשר לא יגאל ונאמר בחרמים לא ימכר ולא יגאל מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו תמים חי וה"ה נמי שחוט שנאמר לא יגאל אינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תמים ולא בע"מ אלא תמים חלבו ודמו קריבין ע"ג מזבח כו' ואיידי דבעי למיתני סיפא גבי בכור מוכרין אותו תמים חי תני נמי רישא תמים חי עכ"ל והובא בכ"מ פ"ו דבכורות ה"ו ועיין ברא"ש שם בפירוש המשנה אות ג' וז"ל תמים חי וה"ה שחוט אלא איידי דנקיט גבי בכור חי נקיט נמי הכא חי וכ' עוד שם חי מן התורה עכ"ל ומשמע מדבריו דחי אסור מה"ת בין תם ובין בע"מ. והנה באמת אינו מבואר היטב אם הרא"ש שכ' חי מן התורה אי קאי על מלת חי קמא דהיינו על תמים חי וא"כ אפילו בתם שחוט לא הוי מה"ת וגם בע"מ חי אינו אסור מן התורה או י"ל דקאי על מלת חי בתרא דהיינו דקתני במתני' ולא בע"מ חי ושחוט וע"ז כ' הרא"ש חי מן התורה וא"כ אפילו בע"מ חי אסור מן התורה ונוכל לומר דבתם שחוט לא הוה מן התורה. ועיין בר"ש וז"ל לא חי ולא שחוט לאחר שחיטה מדרבנן גזירה אטו לפני שחיטה אבל מדאורייתא שרי כדאיתא התם ובמעשר בהמה של יתומים לא גזור כו'. והנה חזינן דדברי הר"ש קאי על ולא בע"מ חי ושחוט וע"ז כ' לאחר שחיטה מדרבנן אבל חי אסור מה"ת אפילו בע"מ. ובירושלמי פ"ק דמע"ש וז"ל הא שחוט מותר פי' דקאי על הא דקתני במתני' מעשר בהמה אין מוכרין אותו תמים חי ופריך מדקתני חי משמע הא שחוט מותר וקאמר הירושלמי שם תנא דבי רבי ינאי לא שינויא בין חי ובין שחוט בין תמים בין בע"מ ליידא מילה תנן חי ולא שחוט בגין ניתני דבתרה המוכר מוכרין אותו תמים חי ובע"מ חי ושחוט כו' וא"כ מפורש גם בירושלמי בהדיא כן דהא דקתני תמים חי ה"ה אפילו שחוט והוא כפי' הר"ש והרא"ש והרע"ב ומשמע דהוא מדאורייתא ומפורש עוד יותר בירושלמי שם בזה"ל ר' יעקב ברומייא בעא קומי ר' יוסי כלום כתיב בבכור לא תפדה בבע"מ מעשר בהמה לא חלקה התורה בין חי בין תם בין שחוט בין בע"מ עכ"ל הנה לא כתב הירושלמי הלשון בין חי בין שחוט בין תם בין בע"מ ומבואר דכוונת הירושלמי הוא דתם אסור מה"ת בין חי בין שחוט ובע"מ כשהוא חי ג"כ אסור מן התורה למוכרו והוה כאילו כתב בין תם בין חי בין שחוט בין בע"מ והיינו דתם אסור למכור מה"ת בין חי בין שחוט ובע"מ כשהוא חי ג"כ אסור מה"ת למכרו ובע"מ שחוט אינו אסור מה"ת למכרו ורק מדרבנן אסור למוכרו. והנה יש לומר דתם שחוט לא שייכא ביה מכירה כלל דממ"נ אי מיירי ששחטו בחוץ א"כ הרי הוא אסור בהנאה כמו שאר קדשים ששחטו בחוץ ולא שייכא ביה מכירה כלל ואי מיירי בשהקריבו בפנים דהוה הדין דהבשר הוא של הבעלים ג"כ לא שייכא מכירה גבי' הואיל דגם בבעלים אמרינן ביה דמשלחן גבוה קא זכי לשיטת רש"י בב"ק (דף י"ב ע"ב) בד"ה אבל לאחר שחיטה כי זכי בין כהנים בחזה ושוק ובין בעלים בשאר הבשר משלחן גבוה זכי וא"כ לא שייכי מכירה כלל גבי'. ואולם התוס' בב"ק שם בד"ה ומחיים מי אמר באה"ד כתבו וז"ל אבל פשיטא דחלק בעלים אפילו לאחר שחיטה הוי ממון בעלים לקדש בו אשה ולכל דבר וכן משמע דהמקדש בחלקו לא שייך אלא בחלק כהנים דבבעלים לא שייך לשון חלק דהעיקר הקרבן שלהן כו' ועיי"ש וא"כ לשיטת התוס' שייכי מכירה היכא דהקריבו בפנים ואית להו לבעלים זכות בגוייהו והיו יכולים למכרו שפיר עובר על הלאו דלא יגאל אולם לשיטת רש"י ז"ל לא מצינו פתרון דיהיה חל המכירה כלל וא"כ היאך עובר על הלאו דלא יגאל בתם שחוט אם עבר ומכרו. אולם באמת א"ש גם לשיטת רש"י ז"ל דהא חזינן בתם חי עובר על הלאו דלא יגאל אע"ג דהוא הקדש. והנה לריה"ג דסובר דקדשים קלים ממון בעלים הן מחיים שפיר שייך מכירה אלא לרבנן דפליגי על ריה"ג וסוברים דגם קדשים קלים מחיים ג"כ לאו ממון בעלים הן א"כ איך שייך מכירה בתם חי של מעב"ה ועל כרחך צרכינן לומר דהא דכתבה התורה גבי מעשר בהמה לא יגאל היינו שלא ימכר הוה אפילו דלא חלה המכירה כלל מ"מ אם מכר עובר בל"ת דהא באמת אין המכירה חל כלל מטעם דכ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל כאן בפ"ו מהל' בכורות הל"ה ועיין תוס' תמורה (דף ה' ע"ב) ד"ה ולרבא מ"ש בזה וא"כ נוכל לומר גם על תם שחוט של מעשר בהמה כשהקריבו בפנים דאף דלית להו לבעלים זכי' בגוייהו למכרם דגם בבעלים אמרינן דמשלחן גבוה קא זכי מ"מ אם מכרו הבעלים עוברים על לאו דלא יגאל. והנה לכאורה י"ל על דברי התוס' הנ"ל מהא דאיתא בפ"א דמע"ש מ"ב מעשר בהמה כו' ואין מקדשין בו את האשה דלכאורה י"ל אמאי אין מקדשין בו הלא גבי בעלים לא אמרינן משלחן גבוה זכי וא"כ הוי של הבעלים ממש וצ"ל דהטעם הוא הואיל דעובר על לאו דלא יגאל דזה הוה ג"כ כמו מכר וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה שם. ונוכל לומר דקאי על כל הני הנזכרים במשנה בין תם חי ושחוט ובע"מ חי ושחוט רק דבתם חי ושחוט ובע"מ חי דהוא מה"ת לא חלו הקדושין כלל ובבע"מ שחוט מה"ת חלו רק מדרבנן לא חלו ואין זה דומה למקדש באיסורי הנאה מדרבנן דהכא מותר בהנאה ורק דתליא באם גבי איסור דרבנן אמרינן כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ וכבר האריכו בזה. ואולם י"ל דזה אינו דומה לכל דוכתי דכ' דאמרינן גם באיסור דרבנן כל מה דאמור רבנן לא תעביד א"ע ל"מ דהכא שאני הואיל דלא הוה רק מטעם גזירה דגזרי רבנן שחוט אטו חי וי"ל בכ"ז:

ב והנה הרמב"ם ז"ל בהלכותיו לא הביא כלל האי דינא דבמעשר בהמה אין מקדשין בו את האשה ורק בפ"ג דמע"ש הל' י"ז כתב מע"ש ממון גבוה כו' ואין מקדשין בו את האשה כו' אבל גבי מעשר בהמה לא הביא כלל ואולי כלל זה בתוך מ"ש מע"ש ממון גבוה שכ' שם ואין מקדשין ואמרינן דגם במעשר בהמה הדין כן ודוחק וגם דלא ביאר כלל לחלק בין תם לבע"מ וחי ושחוט ואולי נוכל לומר דהואיל דפוסק דאין המכירה חלה ומינה שמעינן הדין לענין קידושין ג"כ והוא הנכון בעיני. והנה ראיתי בש"מ על מס' ב"ק בסוגיא הנ"ל בסוף הסוגיא כ' וז"ל ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל מעשר בהמה אינו בכלל שביעית הפקדון שאינו נקרא ממונו שאין מוכרין אותו כלל ומה שאמרו עליו שאינו נמכר באיטלז דמשמע דבצנעא מיהו נמכר פירשוה בפרק כל פסולי המוקדשין במעשר בהמה של יתומים ומטעם השבת אבידה ליתומים כמו שביארנו בפ"ג של יו"ט ואע"פ שאין ע"ד ל"ת והרי בכאן השב אבדה עשה ולא ימכר לא תעשה נראה שהלאו בתם הוא בין חי בין שחוט אבל בע"מ אינו מה"ת וכן יתבאר במקומו ר"ל איסור מכירתו בתם ובחי מה"ת ובבע"מ ושחוט מדברי סופרים ומ"מ יראה שהוא בכלל הניזקין כשאר קדשים קלים ויש חולקין לומר שבכור תם ומעשר בהמה בין חי בין שחוט אינו בכלל הניזקין הואיל ואין שום זכיי' לבעלים לענין מכירה לא קרינא ביה רעהו עכ"ל. והנה לכאורה דברי הרב המאירי ז"ל הם סתומים וחתומים דמתחלה כתב שהלאו בתם הוא בין חי בין שחוט אבל בע"מ אינו מן התורה מבואר דבתם שחוט ג"כ איכא הלאו דלא יגאל וכתב דבע"מ אינו מה"ת ולא חילק כלל בין בע"מ חי בין שחוט והדר כ' ר"ל איסור מכירתו בתם ובחי מה"ת ובבע"מ ושחוט מד"ס כו' דלשון זה משמע לכאורה דבתם חי הוה איסור מכירה מה"ת אבל לא בתם שחוט ומ"ש ובבע'"מ ושחוט מד"ס הכוונה דבע"מ בין חי בין שחוט ובתם שחוט הוה מד"ס. והנראה בביאור דבריו הקדושים דדעתו ז"ל דתם בין חי בין שחוט וגם בע"מ חי הוי מן התורה ורק בע"מ שחוט הוה מד"ס וזה שכתב מתחילה שהלאו בתם הוא בין חי בין שחוט. ומ"ש אבל בע"מ אינו מה"ת כוונתו על בע"מ שחוט אבל בע"מ חי הוי מה"ת והנה לא פירש היטב וכ' לבאר הדברים ר"ל איסור מכירתו בתם ובחי מה"ת וכוונתו דתם בין חי בין שחוט ובחי בע"מ מה"ת ולא הוצרך לפרש דתם שחוט ג"כ מה"ת דהא כבר פירש זה לעיל ורק הוסיף לבאר דכל שהוא חי אפילו בע"מ ג"כ מה"ת וגם רומז לזה במלת ובחי דלשון ובחי כולל בין תם ובין בע"מ וגם הוי"ו דובחי משמע דמוסיף על דלעיל דהיינו דבתם בין חי בין שחוט ובחי בע"מ ג"כ איכא הלאו דלא יגאל והדר כתב ובבע"מ ושחוט והיינו בע"מ שחוט הוא רק מד"ס כנלע"ד פי' הדברים והרי מבואר כמו שכתבתי לעיל:

ג והנה המעיין היטב בסוגיא דבכורות יראה מבואר שכן הוא שטחיות הסוגיא שם דבמתני' ר"פ כל פסולי המוקדשין (דף ל"א) כל פסולי המוקדשין הנאתן להקדש נמכרין באיטלז ונשחטין באיטלז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר שהנאתן לבעלים ומיירי מתני' בבע"מ דוקא וקאמר הש"ס שם בשלמא בכור באטליז הוא דלא מזדבן הא בביתו מזדבן אלא מעשר בביתו מי מזדבן והתניא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר חי במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בע"מ כו' כל הסוגיא עד אלא אמר רבא הכי קאמר מעשר בהמה של יתומים מוכרין אותו כדרכו ומעשר בהמה דגדול ששחטו מבליעו בעורו בחלבו בגידו ובקרניו א"ר מנא אמינא לה דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל ורבנן הוא דגזרו לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה דבר הנישום מחיים גזור רבנן לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה דבר שאינו נישום מחיים לא גזור רבנן וביתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא ע"כ. והנה עיקר סוגית הש"ס אזלא רק על בע"מ שחוט דהא בפסולי המוקדשין קמיירי ובשחוטין קמיירי ועל זה אזלא הסוגיא דבבע"מ שחוט דאינו רשאי למכרו רק דמבליעו בעורו ובמעשר בהמה של יתומים מותר במכירה כשהוא בע"מ ושחוט אבל תם בין חי בין שחוט ובע"מ חי אסור מה"ת ומייתי רבא ראיה דבע"מ שחוט אינו אסור במכירה מה"ת מדכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל ואימת עושה תמורה מחיים אבל לאחר שחיטה אינו עושה תמורה וא"כ הא דאסרה רחמנא מכירה במע"ש הוא דוקא מחיים ואין חילוק כלל באמת בין תם חי לבע"מ חי דשניהם אסורין במכירה מה"ת דהא גם בע"מ עושה תמורה אבל בע"מ שחוט מותר מה"ת במכירה ותם שחוט דאסור מה"ת במכירה נוכל לומר דיליף לה ג"כ דהא בתם שחוט לא שייך מכירה כלל כשנשחט בעזרה לשיטת רש"י ז"ל וכמש"ל ורק דילפינן מדקרי ליה רחמנא קודש דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל אמרינן דלא יגאל קאי גם על דסמיך ליה על מלת קודש דכל דשם קדש עליו אסור במכירה מה"ת גבי מעשר בהמה ותם שחוט בעזרה כדין מיקרי קודש וא"ש גם לסברת התוס' הנ"ל בב"ק דדוקא כהנים משלחן גבוה קזכו אבל הבעלים שפיר יכולים למוכרו אבל מ"מ שם קודש עליו וקרינן בי' לא יגאל והש"ס בבכורות כאן לא איירי כלל רק מבע"מ שחוט דאינו עושה תמורה וגם לאו שם קדש עליו ג"כ מותר במכירה מה"ת ורק רבנן אסרוה והתירו בהבלעה ובמעשר בהמה של יתומים לא גזרו ביה רבנן כנלע"ד בפי' דברי הש"ס בבכורות. ותדע דאל"כ תיקשי דאם נימא דבע"מ חי ג"כ מותר מה"ת במכירה ורק מדרבנן אסור א"כ אמאי גזרו רבנן גם בלאחר שחיטה אטו לפני שחיטה ואמאי לא אמרינן דהוה גזירה לגזירה אלא ע"כ דבע"מ חי מה"ת אסור במכירה ורק בע"מ שחוט מותר במכירה מה"ת ורק רבנן גזרו לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה ודבר הנישום מחיים גזרו רבנן לאחר שחיטה אטו קודם שחיטה ודבר שאינו נישום מחיים לא גזרו רבנן וביתמי אוקמוה אדאורייתא. וכן אזלא מסקנת הסוגיא דאמר ר"ש בר"י מניין למעשר בהמה של יתומים שמוכרים אותם כדרכם שנאמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר איזהו דבר שאין בו ברכה מחיים אלא לאחר שחיטה הוי אומר זה מעשר בהמה ופירש"י סבר לה להא דרבא דמעשר לאחר שחיטה דאורייתא שרי למכור ובד"ה רק וז"ל מוקמינן בספרי דבפסולי המוקדשין משתעי וכתיב תזבח ואכלת ובד"ה אלא וז"ל דכתיב בי' לא יגאל דאינו נמכר מחיים וכתב דלאחר זביחה איכא ברכה והאי ברכה מכירה הוא דומיא דברכה שאסר לך מחיים התיר לך לאחר שחיטה ומה ברכה היתה ראוי' בו מחיים מכירה אלמא לאחר שחיטה נמכר מדאורייתא והא דתני אינו נמכר שחוט דרבנן הוא הילכך ביתמי מוקמינן אדאורייתא עכ"ל. הרי מבואר בהדיא דבע"מ חי אסור במכירה מדאורייתא וגם שמעינן שפיר מזה דתם שחוט ג"כ אסור מה"ת במכירה דהא הברכה שהתיר לאחר שחיטה דהוא מכירה היינו דוקא בפסולי המוקדשין כגון בע"מ שחוט וכמפורש בספרי שהביא רש"י ז"ל וא"כ חזינן דבתם שחוט לא הותר המכירה ובאיסורה עומד כמו קודם שחיטה:

ד וע"פ האמור אינו מובן כלל מה שהקשו התוס' בזבחים (דף ט') בד"ה למאי נ"מ על הא דקאמר הש"ס על פסח בשאר ימות השנה לשמו פסול ושלא לשמו כשר וקאמר הש"ס שם מתקיף לה רב יצחק ברבי סבריו אימא שחטוה לשם מעשר ליהוי מעשר למאי הילכתא דלא לבעי נסכים ולמלקי עלי' בלא יגאל כו' והקשו התוס' תימא היכי לקי אחר שחיטה אלא יגאל הא אמרינן בבכורות ל"ב [ולענ"ד הוא ט"ס וצ"ל (דף ל"א)] דלאחר שחיטה מדרבנן והניחו בתימא ועיין בצאן קדשים שנדחק ליישב קושית התוס' יעו"ש. ולפי האמור הלא הש"ס בבכורות שם דקאמר דבשחוט ליכא לאו דלא יגאל ורק מדרבנן אסור הוא דוקא בבע"מ שחוט אבל בתם שחוט עובר שפיר על לאו דלא יגאל וצ"ע כעת. והנה מבואר מדברי התוס' הנ"ל דס"ל דבתם שחוט ליכא איסור דאורייתא אבל בבע"מ חי שפיר נוכל לומר דגם תוס' מודו לזה דאיכא איסור דאורייתא במכירה. אולם לפי שביארנו לעיל הוה דבתם בין חי ובין שחוט ובע"מ חי איכא איסור דאורייתא ובע"מ שחוט איכא איסור דרבנן. והנה לכאורה י"ל מדברי הש"ס בזבחים (דף ט') דמבואר דאיכא מלקות בלאו דלא יגאל דהרי הש"ס פריך דגם בשוחט פסח בשאר ימות השנה לשם מעשר דיהיה מעשר ולמלקי עלה בלא יגאל מבואר דאיכא מלקות בלאו זה י"ל על דברי הרמב"ם ז"ל שפוסק בפ"ו מהל' בכורות הל"ה מעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא תם כו' ואינו נמכר כלל ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח ולפיכך אינו לוקה כמוכר חרמי כהנים כו' דהרי בזבחים ט' מבואר דלוקין על מכירת מעשר. שוב ראיתי במלמ"ל שהעיר בזה אלא שבמלמ"ל יש ט"ס במ"ש זבחים (דף ט"ו) וצ"ל (דף ט'). והנה דין זה דמוכר חרמי כהנים לא מצאתי ברמב"ם מפורש רק מ"ש כאן בהל' בכורות ועיין מלמ"ל פ"ו מה' ערכין ה"ד שהביא דין זה רק בשם הרמב"ם דפ"ו דבכורות הנ"ל עיי"ש ועיין בלח"מ הל' בכורות פ"ו שהקשה דאמאי אינו לוקה דהא אפילו לרבא דסובר דכל מה דא"ר ל"ת א"ע ל"מ אפ"ה לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וכ' עוד וכ"נ עוד שם מההיא סוגיא שהקשה שם לאביי מחרמים דאמר לא יגאל וממעשר בהמה ג"כ דאמר לא יגאל לאביי דאמר א"ע מהני ואי לא לא היה לוקה על מכירת חרמים ועל מכירת מעשר אדרבה לרבא תיקשי אמאי לא לקי כדהקשו שם מאונס שגירש כו' א"כ מוכח בהדיא דלרבא לקי כו'. והנה בנוסחא שלפנינו בש"ס אינו מבואר כן רק הש"ס פריך לאביי דסובר דמהני והרי מעשר דאמר רחמנא לא יגאל ותנן יש להם פדיון ולתמורותיהן חוץ מן הבכור והמעשר אלמא לא מהני תיובתא דאביי וכן לעיל דפריך מחרמים ג"כ לא הוה הקושיא רק לענין אם מהני אבל לא נזכר כלל לענין מלקות. מיהו בתוס' שם (בדף וי"ו) בד"ה והשתא כתבו אם פדה מעשר וחרמים דלא מהני לכ"ע כדמפרש הסוגיא דלאביי לא לקי ולרבא לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא והלח"מ שם הביא דברי התוס' הנ"ל וי"ל בכ"ז. ועיין בשו"ת פנים מאירות ח"ר סי' ל"ד במה שהעלה במקח שנעשה באיסור דל"מ הוא דוקא היכא שגם הלוקח עושה איסור משא"כ היכא דאין הלוקח עושה איסור רק המוכר בלבד כגון בנשבע שלא למכור בכה"ג גם רבא מודה דמהני המכירה דא"ל מאי איכפת ליה באיסורא דידך והקשה לנפשו מדברי הרמב"ם הנ"ל בפ"ו דבכורות וניחא ליה די"ל דשאני התם דכיון דע"י מכר בא הלוקח להפקיע קדושתו דהא חרמי כהנים כ"ז שהם בבית הבעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם כדאיתא בערכין (כ"ט ע"א) וא"כ כיון דמעשה דמוכר לאו כלום הוא איך יכול הוא להפקיע קדושת המוכר שהחרים וכן מעשרו משא"כ בשאר מכירה שהוא נשבע שלא ימכור וכבר עבר על שבועתו ולוקח אינו עובר מהני מעשיו עכ"ד. והנה הבין הפמ"א ז"ל דמכירה דגבי מעשר הוא שיצא המעשר לחולין ואם נימא כן הוא תימה גדולה ל"ל קרא לזה וכי היכן מצינו דהקדש קדושת מזבח יצא לחולין ע"י מכירה ובהקדש בדק הבית דיוצא לחולין הוא ע"י פדיה ונכנס המעות להקדש אבל בקדושת מזבח לא שייך כלל זה ופרט בדבר שכבר נקרב ע"ג המזבח ותמה על עצמך בקדשים קלים לשיטת התוס' בב"ק י"ב שהבאתי דסוברים דבחלק הבעלים לא אמרינן משלחן גבוה קזכי ויכול לקדש בו אשה ולמכור הכי נימא דבהקדש יוצא לחולין דכל שאינו בדרך פדיי' לא נתפס הממון בקדושה ובקדשי מזבח לא שייך פדיה כלל ובפרט אחר שכבר נקרבו כדין אלא הכוונה הוא שמוכר לו זכותו אבל הבשר נשאר בקדושתו והה"נ גבי מעשר בהמה הוי הכוונה כן וא"כ לא תירץ הפמ"א רק מהא דחרמים אבל ממעשר לא תי' כלל וז"פ ועיין עוד שם בפמ"א מה שכ' תי' אחר ע"ז וא"ל כאן בזה. ועיין בכורות (ל"ב ע"ב) אמר רב אשי מנא אמינא לה דכתיב והיה הוא כו' אלא לאו ש"מ לא יגאל ולא ימכר הוא ופירש"י בד"ה מנא אמינא לה וז"ל מדלא אסר לי' אלא מחיים דאי גאולה בבעלים דוקא ולמידק הא לאח"ש נגאל ותופס את דמיו ובד"ה העמדה וז"ל אלא ודאי ליתא בתורת פדיון כלל ואינו קדוש לתפוס את דמיו בקדושה והאי לא יגאל ולא ימכר הוא ומשום דעבד בי' עובדא דחול קאסר ליה רחמנא הלכך מחיים דחמירא קדושתו אסור לאח"ש דאקלשי' קדושתיה דהא נשחט בחוץ לאכילת זרים שרי למכור עכ"ל. הרי מבואר בהדיא דבמעשר לא שייך מכירה שיהיה יוצא לחולין ורק גבי בע"מ וגם שמעינן מינה דתם שחוט ובע"מ חי איכא ג"כ הלאו דלא יגאל ודוק היטב: (ה) הנה נמשכתי קצת למרחוק והנני חוזר ושב לעניננו וע"פ מה שכתבתי לעיל בביאור הענין דתם חי ושחוט ובע"מ חי אסור במכירה מה"ת ורק בע"מ שחוט מותר מה"ת נוכל לפרש גם דברי הרמב"ם ז"ל כן במ"ש בהל"ה וז"ל מעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא תמים שנאמר בו לא יגאל מפי השמועה כו' והוה הפירוש דתם אסור למוכרו מה"ת בין חי ובין שחוט דאל"כ הי"ל לפרש בהדיא תם חי אסור למוכרו וכ' עוד בהל"ו מדברי סופרים שאסור למוכרו בע"מ ואפילו שחוט גזירה שמא ימכרנה חי כו' והוה הפי' בזה בע"מ כשהוא שחוט אבל בע"מ חי אסור מה"ת ומה שכתב הלשון בע"מ ואפילו שחוט היינו דבע"מ חי אסור מה"ת ורק אפילו הוא שחוט דמה"ת הוא מותר מ"מ מדרבנן אסור גזירה שמא ימכרנו חי ולא הוצרך הרמב"ם לפרש בהדיא דבע"מ חי אסור מה"ת משום דבע"מ חי דאסור מה"ת אינו מפורש בהדיא בש"ס ורק דהואיל דרבא אמר דילפינן מהיקש דתמורה וא"כ בע"מ חי דעושה תמורה א"כ הרי הוא ג"כ בלאו דלא יגאל והש"ס לא איירי כלל שם מדין בע"מ חי רק מפסולי המוקדשין לאחר שחיטה ומש"ה לא כתב הרמב"ם ז"ל לדין זה בפירוש ורק שמעינן לה מדכתיב בע"מ ואפילו שחוט שמעינן דבע"מ חי אסור מה"ת במכירה וגם מדכתב הטעם דבע"מ שחוט אסור משום גזירה שמא ימכרנו חי ולמה כ' הרמב"ם הטעם דקאמר הש"ס הלא אין דרכו של רבינו ז"ל לכתוב הטעם רק תמיד הוא כותב הלכה פסוקה אלא ע"כ דכוונת הרמב"ם בזה הוא להשמיענו דבע"מ חי אסור במכירה מה"ת ומש"ה גזרינן בבע"מ שחוט שמא ימכרנו כשהוא חי אבל אם נימא דבע"מ חי ג"כ מותר מה"ת ורק מדרבנן אסור א"כ לא שייך למגזר שחוט אטו חי ודנימא דנגזור אטו תם חי פשיטא דהוה גזירה לגזירה והבן. והכ"מ ציין דברי הש"ס הנ"ל מימרא דרבא וכתב ולפ"ז הא דתניא במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בע"מ אסמכתא בעלמא הוא דמדאורייתא לא מיתסרא מכירתו אלא תמים חי דומיא דתמורה עכ"ל הא דכתוב אסמכתא בעלמא קאי על בע"מ שחוט אבל תם בין חי בין שחוט ובע"מ חי אסור מה"ת ורק בע"מ שחוט אינו מה"ת רק מדרבנן והתנא כלל כולם כאחד מקרא דלא יגאל ע"ז כ' הכ"מ דהוא רק אסמכתא בעלמא ומ"ש הכ"מ עוד דמדאורייתא לא מיתסרא מכירתו אלא תמים חי דומיא דתמורה נלע"ד דחסר רק וי"ו וצ"ל אלא תמים וחי והוה הפי' תמים בין חי בין שחוט ובע"מ חי ג"כ אסור מה"ת וזה שכ' וחי היינו דכל שהוא חי אסור מה"ת ומ"ש דומיא דתמורה כוונתו על זה דהא גם בע"מ עושה תמורה כנלע"ד בזה:

ו עוד בדרך אחר נלע"ד לומר בדברי הרמב"ם ז"ל די"ל דדוקא תם חי הוא דאסור למוכרו מה"ת אבל תם שחוט אם מכרו לא עבר על הלאו דלא יגאל ופוסק כרב אשי בבכורות (ל"ב ע"ב) דאיתא שם גופא בבכור הוא אומר לא יפדה כו' מנה"מ ופירש"י מנה"מ דמעשר אינו נמכר דמאי משמע מכירה מלא יגאל אמר רב חיננא אמר רב וכן אר"ד אר"י נאמר לא יגאל במעשר ונאמר לא יגאל בחרמים מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו כו' עד רבא אמר לא יגאל דחרמים לא צריך דאיתנהו היכא כו' לא יגאל דכתב רחמנא ל"ל אם אינו ענין לחרמים תנהו ענין למעשר כו' רב אשי אמר לא יגאל דמעשר לא ימכר הוא אר"א מנא אמינא לה דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל הא בעי העמדה והערכה אלא ש"מ לא יגאל לא ימכר הוא כו' עד אלא ש"מ לא יגאל לא ימכר הוא. והנה לכאורה י"ל דרבא אמאי לא משני בפשיטות כרב אשי דהא רבא דריש ג"כ מהאי קרא דוהיה כו' האי דרשא דאימתי עושה תמורה מחיים כו' וא"כ ממילא שמעינן ג"כ דלא יגאל לא ימכר הוא ואמאי הוצרך רבא לילף דלא יגאל הוא לא ימכר מקרא דלא יגאל בחרמים ובאם אינו ענין ולכאורה טעמא בעי. והיה נלע"ד בזה דרבא ורב אשי פליגי לדינא דרבא סובר דתם בין חי בין שחוט איכא לאו דלא יגאל ומש"ה לא מצי למילף מקרא דוהיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל ודנימא אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל והא בעי העמדה והערכה משום דרבא סובר דתם שחוט ג"כ איכא לאו דלא יגאל והטעם הוא משום דאיקרי קודש וכמו שביארתי לעיל ומש"ה הוצרך למילף דלא יגאל הוא לא ימכר מלא יגאל דכתיב גבי חרמים ובאם אינו ענין אבל רב אשי סובר דתם שחוט מותר במכירה מה"ת ורק תם חי אסור במכירה מה"ת ומש"ה שפיר מצי למילף מקרא דוהיה הוא ותמורתו יהיה קודש דלא יגאל הוה לא ימכר ודריש אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל הא בעי העמדה והערכה כו' אבל בע"מ חי לדברי הכל אסור מה"ת ואיכא הלאו דלא יגאל. ונוכל לדייק כן מלשון התוס' במס' זבחים (דף ט' ע"א) בד"ה למאי שהבאתי לעיל שכתבו וז"ל תימא היכי לקי אחר שחיטה אלא יגאל הא אמרינן בבכורות (דף ל"ב) דלאחר שחיטה מדרבנן והניח בתימא. והנה הא דאמר רבא מנא אמינא לה דכתיב והיה הוא ותמורתו כו' אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל ורבנן הוא דגזרו לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה כו' הוא (בדף ל"א ע"ב) והתוס' בזבחים שם ציינו (דף ל"ב). אולם הוא הדבר אשר דברתי דהתוס' לא הביאו כלל ראיה מהא דרבא (בדף ל"א ע"ב) כי לרבא אמרינן דתם שחוט הוא אסור במכירה מה"ת ורבא דקאמר לאחר שחיטה דאסור במכירה הוא מדרבנן הוא דוקא בבע"מ שחוט וכדמוכח הסוגיא בבכורות דמיירי בפסולי המוקדשין ולפ"ז אין שום מקום לקושית התוס' כלל וכמו שכתבתי לעיל רק עיקר כוונת התוס' על (דף ל"ב ע"ב) על מימרא דרב אשי דאמר דהאי לא יגאל לא ימכר הוא ויליף לה מגופיה דקרא דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש כו' אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל הא בעי העמדה והערכה כו' והיינו דרב אשי סובר דתם שחוט ג"כ מותר במכירה מה"ת ולפי דברי רב אשי שפיר מובן דברי התוס' בזבחים (דף ט') שהקשו על הא דמתקיף לה רב יצחק ברבי סבריו אימא שחטו לשם מעשר ליהוי מעשר למאי הלכתא דלא ליבעי נכסים ולמלקי עלה בלא יגאל דהא בבכורות ל"ב אמרינן דלאחר שחיטה הוא מדרבנן אסור והיינו לסברת רב אשי דסובר כן כנלע"ד בדברי התוס' להבין פי' דבריהם הקדושים אבל באמת בגוף הקושיא נוכל לומר דרבי יצחק ברבי סבריו סובר כרבא ולרבא גם תם שחוט אסור במכירה מה"ת:

ז ולכאורה היה נלע"ד לומר בזה בהא דפליגי רבא ורב אשי דרבא יליף דלא יגאל היינו דלא ימכר מלא יגאל דכתיב בחרמים ורב אשי יליף לה מגופיה דקרא דכתיב והיה הוא ותמורתו לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים כו' היה נלע"ד דפליגי בפלוגתא דאיפלגו רש"י ותוס' במס' ב"ק (י"ב ע"ב) הבאתים לעיל דרש"י סובר דגם הבעלים אינן יכולין למכור בקדשים קלים לאחר שחיטה דכמו שהכהנים אינם יכולין למכור חלקן ואף דאית להו זכייה בגווי' הא דזכי להו רחמנא ומשום דאמרינן משלחן גבוה קא זכי כמו כן אמרינן גבי חלק הבעלים דזכו משלחן גבוה ולא מצי למכור חלקן לאחריני ושיטת התוס' הוא דהבעלים יכולין למכור חלקן ודוקא בחלק הכהנים אמרינן משלחן גבוה זכו אבל לא בחלק הבעלים יעוש"ה. והנה לכאורה יקשה מסוגיא זו על שיטת רש"י ז"ל דהא רב אשי קאמר בהדיא דתם לאחר שחיטה נמכר ולשיטת רש"י לא משכחת לה מכירה כלל לאחר שחיטה הואיל דגם בחלק הבעלים אמרינן משלחן גבוה קא זכו ולכאורה י"ל בזה. אולם לפי האמור יתיישב זה דבאמת פליגי בזה אמוראי דרבא סובר דקדשים קלים לאח"ש אין הבעלים יכולין למכור חלקן משום דאמרינן גם בחלק הבעלים משלחן גבוה קא זכי וא"כ לא נוכל לדרוש מקרא והיה הוא ותמורתו לא יגאל אימתי אינו נגאל מחיים הא לאח"ש נגאל כו' דהא בתם לאח"ש לא שייך מכירה כלל ואיך נימא דלאח"ש מותר למוכרו וע"כ הוצרך למידרש מקרא לא יגאל דכתיב גבי חרמים דהיינו לא ימכר ובאם אינו ענין לחרמים תנהו ענין למעשר וגם ר' יוחנן סובר כן דמדקאמר הש"ס שם (ל"ב ע"א) מנה"מ אר"ח א"ר וכן אר"ד א"ר יוחנן נאמר לא יגאל במעשר ונאמר לא יגאל בחרמים מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו כו' עיי"ש ואמאי לא יליף ר' יוחנן כדיליף רב אשי מקרא דוהיה הוא ותמורתו לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאח"ש נגאל. וע"כ דגם ר' יוחנן סבירא ליה כן דקדשים קלים לאח"ש אין הבעלים יכולים למכרו דגם בחלק הבעלים אמרינן משלחן גבוה קא זכי אבל רב אשי סובר דבקדשים קלים לא"ש הבעלים יכולים למכור חלקם ומש"ה שפיר יליף מקרא דוהיה הוא ותמורתו לא יגאל דהאי לא יגאל היינו לא ימכר הוא ומשום דקא דריש אימתי אינו נגאל מחיים הא לאח"ש נגאל הא בעי העמדה והערכה אלא ש"מ לא יגאל לא ימכר הוא. ובזה מיושב קושיא הנ"ל שהקשיתי על רש"י ז"ל דהתם בב"ק (י"ב ע"ב) אליבא דר' יוחנן אזלא הסוגיא שם דמשני ר' יוחנן למתני' דקתני נכסים שאין בהם מעילה ופריך הש"ס הא מיקדש קדשי מאן תנא ומשני ר' יוחנן בקדשים קלים ואליבא דריה"ג כו' ושפיר פי' רש"י שם כן דבקדשים קלים גם הבעלים אינן יכולין למכור חלקן ומשום דגם בחלק הבעלים ג"כ אמרינן משלחן גבוה קא זכי והתוס' כתבו שם דבחלק הבעלים לא אמרינן משלחן גבוה זכי והבעלים שפיר יכולים למכור חלקם הם נקטו לשיטתם אליבא דמסקנא וכך מסיק רב אשי כאן והתוס' בעצמן הביאו שם הסוגיא דקדושין דשם אזלא סוגית הש"ס דגם הבעלים אינן יכולים למכור ומשום דגם בחלק הבעלים ג"כ אמרינן משלחן גבוה קא זכי ודוק ויש להאריך עוד בזה:

והנה לפי מה שכתבתי לעיל דהא דתם לאח"ש אם איכא איסור דאורייתא במכירה תליא בפלוגתא דרבא ורב אשי וכאשר ביארתי לעיל נוכל ליישב דברי הרמב"ם ז"ל באופן אחר ולומר דהרמב"ם ז"ל פוסק כרב אשי דבתם חי ובע"מ חי איכא לאו דלא ימכר ובתם שחוט ובע"מ שחוט ליכא לאו דלא ימכר. והנה אם דבתם שחוט אם שייך מכירה גביה אם לא דהיינו אם בקדשים קלים הבעלים יכולים למכור חלקן או לא עדיין לא צהירנא בשיטת הרמב"ם ז"ל איך דעת קדשו נוטה מ"מ נוכל לומר דלאו דלא ימכר ליכא בתם שחוט ופוסק כרב אשי. ומה שכתב הרמב"ם ז"ל בהל' בכורות פ"ו ה"ה מעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא תמים שנאמר בו לא יגאל כו' כוונתו אתם חי וכלל זה במ"ש עוד מפי השמועה למדו שזה שנאמר לא יגאל אף איסור מכירה במשמע שאינו נגאל ואינו נמכר כלל כו' והיינו כסברת רב אשי דמגופיה דקרא שמעינן דהאי לא יגאל לא ימכר הוא שהרי כתב הרמב"ם מפי השמועה למדו שזה שנאמר לא יגאל אף איסור מכירה במשמע והיינו דכל שישנו בלא יגאל דהיינו מחיים אז איכא ג"כ איסור מכירה והרמב"ם לשיטתו בפ"ה מהל' ערכין הי"ב דפוסק דקדשי מזבח היה בכלל העמדה והערכה וא"כ דוקא מחיים איכא הלאו דלא יגאל והיינו לא ימכר ג"כ וסובר הרמב"ם דלאו זה דלא יגאל האמור במעשר בהמה כולל תרתי בין לא יגאל ובין לא ימכר והיינו כרב אשי דסובר דילפינן דלא יגאל היינו לא ימכר הוא מדגלי קרא והיה הוא ותמורתו כו' לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאח"ש נגאל והא בעי העמדה והערכה אלא ש"מ דלא יגאל לא ימכר הוא וגם נוכל לומר דר' יוחנן ורבא דילפי מחרמים ג"כ סוברים דגם לא יגאל איכא במעשר בהמה רק דילפי דלא ימכר איכא ג"כ במעשר בהמה מלא יגאל דכתיב גבי חרמים או מג"ש וכדר"י או באם אינו ענין כדרבא ולשון הרמב"ם מורה קצת דפוסק כרב אשי. כ' עוד שם בהל' וי"ו מד"ס שאסור למכרו בע"מ ואפילו שחוט כו' וכוונתו דבע"מ חי אסור מה"ת ורק בע"מ שחוט אסור שמא ימכרנו חי וסובר דבתם שחוט לא גזרינן אטו חי משום דאכתי שם הקדש עלה וגם אינו מוכר גוף הבשר לנהוג בו חולין רק לנהוג בו קדושת מעשר ולאוכלה בטהרה וזה לא גזרינן שחוט אטו חי רק בבע"מ שחוט גזרינן אטו חי דהא בע"מ שחוט מוכרו לגמרי ואיכא למיגזר ביה שחוט אטו חי ובבע"מ חי איכא איסור דאורייתא וגם רב אשי דסובר דתם שחוט מותר מה"ת בודאי מודה בבע"מ שחוט אסור מדרבנן וכדמפרש במתני' ר"פ כל פסולי המוקדשין ורק דיש חילוק בין תם שחוט לבע"מ שחוט דבע"מ שחוט גזרינן שחוט אטו חי ובתם שחוט לא גזרינן אטו חי וכמ"ש. או י"ל דגם בתם שחוט גזרינן תם אטו חי ורק רב אשי קאמר דמה"ת מותר למכור תם שחוט אבל מדרבנן אסור וגם בהרמב"ם נוכל לפרש כן במ"ש מד"ס שאסור למוכרו בע"מ ואפילו שחוט גזירה שמא ימכרנו חי דהיינו דגם תם שחוט אסור מדרבנן וכלל זה במ"ש הטעם גזירה שמא ימכרנו חי ואין זה דרכו של רבינו לכתוב הטעם רק דרכו לכתוב הלכה פסוקה ורק בא לכלל בזה דגם בתם שחוט אסור למכור גזירה שמא ימכרנו חי והוא דחוק קצת ויותר נראה לומר דבתם שחוט לא גזרו רבנן ורק בבע"מ שחוט גזרו רבנן ומשום דבבע"מ חי איכא איסור דאורייתא והא שכ' הרמב"ם ז"ל גבי בע"מ ואפילו שחוט היינו דבע"מ חי איכא איסור דאורייתא ורק אפילו שחוט אסור מדרבנן וכמ"ש לעיל בדרך הראשון ודוק בזה:

ולפ"ז היה מובן קצת לשון הכ"מ במ"ש דמדאורייתא לא מיתסרא מכירתו אלא תמים חי דומיא דתמורה דכוונתו דתם שחוט מותר לגמרי ורק שהכ"מ מפרש דתם שחוט מדרבנן עכ"פ אסור וכמו שכתבתי ג"כ ורק שהכ"מ לא הביא כלל דברי רב אשי רק דברי רבא ואולי הכסף משנה מפרש ג"כ בדברי רבא כן דתם שחוט מותר מה"ת. אולם לפי מה שביארתי לא נוכל לומר כן דרבא ס"ל דתם שחוט מותר מה"ת דאל"כ ל"ל לרבא לילף דלא יגאל היינו לא ימכר מלא יגאל דכתיב גבי חרמים ובאם אינו ענין ואמאי לא מתרץ כדרב אשי ומגופיה דקרא שמעינן דלא יגאל היינו לא ימכר. וגם דלפ"ז אם נפרש כן בדברי הכ"מ קשה דא"כ בע"מ חי ג"כ יהיה אסור דהא עושה תמורה וכמו שהקשית וע"כ צרכינן לפרש דברי הכ"מ כמ"ש לעיל באופן הראשון: (ח) והנה בהיותי בזה לא זכיתי להבין דברי התוס' בר"פ כל פסולי המוקדשין (דף ל"א ע"א) בד"ה חוץ וז"ל אע"פ שמפרש טעם משום דהנאתו לבעלים על כרחין מדאורייתא הוא כדמוכח בפ"ק דתמורה (ד"ח) ובסנהדרין (קי"ב ע"ב) גבי עיר הנדחת דדריש בהמתך מי שנאכלין בתורת בהמתך יצא בכור ומעשר שאין נאכלין בתורת בהמתך ומבואר בהדיא בתמורה ובסנהדרין שם כן ומשמע דאפילו לאח"ש ובבע"מ שחוט הוא ג"כ דאורייתא איסור מכירה וכ"כ התוס' בבכורות (כ"א ע"ב) בד"ה אכילה עייש"ה. והנה מלבד שבסוגיא דידן מבואר דבע"מ שחוט לא הוי רק מדרבנן ומש"ה התירו גבי מעשר בהמה של יתומים ואם היה איסור מכירה בבע"מ שחוט מה"ת לא היו מתירין במכירה של יתומים ואי משום כדכ' המאירי ז"ל מובא בשמ"ק בב"ק (דף י"ב) הבאתיו לעיל דמשום השב אבידה אמרינן ע"ד ל"ת מ"מ ע"כ הא דכ' המאירי דהא דהתירו למכור מעשר בהמה של יתומים ומשום השבת אבידה ע"כ דלא הוי עשה גמורה וגם כי בכה"ג דהעשה הוא ממון חבירו לא אמרינן בכה"ג ע"ד לל"ת וכדקאמר הש"ס ב"מ (דף ל' ע"א) ותו לא דחינן איסורא מקמי ממונא והרבה י"ל בזה. אולם כוונת הש"מ הוא דהואיל דמצוה איכא ולא גזרו בכה"ג היכא דהוא בע"מ שחוט ולא גזרו ביה רבנן אטו בע"מ חי וא"כ היכי כתבו התוס' כאן דהוה איסור מכירה דאורייתא בבע"מ שחוט. ובר מן דין הלא התוס' בזבחים (דף ט' ע"א) בד"ה למאי כתבו דגם תם שחוט לא הוה איסור מכירה דאורייתא רק מדרבנן וצ"ע כעת:

והנה התוס' מסיימי בסה"ד וז"ל שמא משום קרא נפקא דאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאתן להקדש עכ"ל. ומשמע מדבריהם דהוי מה"ת הא דחיישינן לבזיון קדשים ולהקל גבי יתומים והכתוב מסרן לחכמים וכיוצא בזה מצינו גבי מלאכה בחוה"מ במס' חגיגה (דף י"ח ע"א) וברש"י בד"ה הא הרי עייש"ה. אולם היותר נראה לפרש דהוא רק דרבנן ורק התוס' כתבו שמא משום קרא נפקא כו' היינו בדרך אסמכתא דאסמכא לה אקרא וי"ל בזה: ולולא דברי התוס' הנ"ל היה נלע"ד לומר בפשט דברי הש"ס דתמורה (דף ח') וסנהדרין (קי"ב ע"ב) דקא משני הש"ס לעולם בבע"מ ודקא קשיא לך היינו בהמתה מי שנאכל בתורת בהמתה יצאו בכור ומעשר שאינן בכלל בהמתה דתנן כל פסולי המוקדשין נמכרין באטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור ומן המעשר שהנאתן לבעלים. והנה לכאורה נראה מפורש מסוגית הש"ס דאיסור מכירה בבע"מ שחוט הוא מה"ת וכמ"ש התוס'. אולם לפמ"ש הייתי יכול לפרש דלעולם דלא הוי רק איסור דרבנן למכור בע"מ שחוט ורק הואיל דמדרבנן אסור שוב לא נקרא בהמתה הואיל דאסור במכירה מדרבנן לשקול בליטרא דהא הש"ס לא קאמר דקרא בהמתה אתי למעט זה דאם היה הכוונה דקרא דבהמתה אתיא למעט זה אז לא היינו יכולין לומר דהאיסור לא הוה רק מדרבנן דעל דרבנן לא אתא קרא למעט אבל הש"ס קאמר דממעטינן לה מבהמתה ובכה"ג גם היכא דאין האיסור רק מדרבנן ולא מיקרי בהמתה שפיר מימעט מקרא דבהמתה ודוק היטב בזה ובהאי כללא דאין ראוי מדרבנן ותמצא כדברי. מיהא ברש"י ביצה (כ"ח ע"א) ד"ה הואיל ותנן מבואר דבכור בע"מ אפילו שחוט ג"כ איסור מכירתו מה"ת הוא:

ט עוד באופן אחר היה נלע"ד לומר בשיטת הרמב"ם ז"ל הנ"ל דהנה בבכורות (ל"ב ע"א) איתא ואף רב שמואל בר רב יצחק סבר לה להא דרבא דאר"ש בר"י מניין למעשר בהמה של יתומים שמוכרים אותו כדרכן שנאמר בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר איזהו דבר שאין בו ברכה מחיים אלא לאחר שחיטה הוי אומר זה מעשר בהמה ועיין ברש"י שם וז"ל בד"ה סבר לה להא דרבא דמעשר לאחר שחיטה דאורייתא שרי למכור ובתוס' שם ד"ה ואף רב שמואל וז"ל ופי' מקרא אחריני ולא מטעמי' עכ"ל. והנה לכאורה י"ל במאי פליגי לדינא רבא ורב שמואל בר"י והיה נראה לפע"ד לומר דלרבא דילפינן מקרא דוהיה הוא ותמורתו הוה גם בע"מ בכלל הלאו דלא יגאל ולרב שמואל בר"י הוה הדין דלאו דלא יגאל הוא רק בתם חי אבל בבע"מ חי נהי דאיכא איסורא דאורייתא אבל לאו ליכא והטעם דנהי דאיכא איסור דאורייתא דהא ילפינן מדגלי קרא דלאחר שחיטה איכא ברכה אבל לא קודם שחיטה אבל מ"מ לאו דלא יגאל ליכא והוי כמו לאו הבא מכלל עשה וי"ל בזה. אבל בתם חי שפיר איכא לאו דלא יגאל ובתם שחוט י"ל דמודה דאיכא ג"כ לאו דלא יגאל או די"ל דבתם שחוט ליכא לאו דלא יגאל ורק נוכל לומר דלא שייך ביה מכירה כלל והטעם דבקדשים קלים גם בחלק הבעלים אמרינן משלחן גבוה קא זכי ולא שייך ביה מכירה כלל. אבל העיקר הדבר אם בבע"מ חי איכא הלאו דלא יגאל תליא בפלוגתא דרבא ורב ושמואל בר"י דלרבא דסובר דילפינן דבע"מ לאחר שחיטה מותר מה"ת וקודם שחיטה אסור ויליף ליה מקרא דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש אימת עושה תמורה מחיים כו' וא"כ גם בע"מ עושה תמורה ואיכא גם בבע"מ חי לאו דלא יגאל ולרב שמואל בר"י דיליף ליה מקרא בכל אות נפשך וא"כ דוקא בתם איכא לאו דלא יגאל אבל בבע"מ חי ליכא לאו דלא יגאל ואף דהוה איסור דאורייתא למכור מ"מ לא הוה רק לאו הבא מכלל עשה וי"ל בזה. ומעתה לפ"ז נוכל לומר דגם דעת הרמב"ם ז"ל כן הוא וז"ש הרמב"ם בפ"ו מהל' בכורות ה"ה מעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא תמים שנאמר בו לא יגאל וכו' והיינו דסובר כרב שמואל בר"י דלאו דלא יגאל הוא רק בתם דוקא ולא בבע"מ חי. ואם תם שחוט איכא לאו דלא יגאל דהא אינו מפורש ברמב"ם ונוכל לומר דגם בתם שחוט איכא לאו דלא יגאל ומש"ה כ' הרמב"ם ז"ל בלשונו סתם מעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא תם ונכלל בלשון זה בין תם חי בין תם שחוט. או אפשר לפרש דדוקא בתם חי איכא לאו דלא יגאל אבל בתם שחוט ליכא לאו דלא יגאל וגם לא שייכי ביה מכירה כלל הואיל דגם בחלק הבעלים אמרינן משלחן גבוה קזכי וכשיטת רש"י ז"ל וכ' עוד מד"ס שאסור למוכרו בע"מ ואפילו שחוט גזירה שמא ימכרנו חי דהיינו בע"מ חי ונהי דבבע"מ חי ליכא לאו דלא יגאל אבל איסור דאורייתא איכא וכרב שמואל בר"י ויליף לה מקרא דבכל אות נפשך ולא הוצרך הרמב"ם לפרש בהדיא דבע"מ חי איכא איסור דאורייתא דממילא שמעינן זה מדכתב הטעם דבע"מ שחוט אסור למוכרו משום גזירה שמא ימכרנו חי וע"כ דבע"מ חי אסור מה"ת כנלע"ד לומר בדברי הרמב"ם ז"ל ועיין לעיל בפרקין [נ"ב או"ק א'] מ"ש בשיטת הרמב"ם דלא כשיטת רש"י ז"ל. והנה עוד יש לי איזה הערות בזה בהא דבע"מ מעיקרו לבין אם נעשה בע"מ אחר שהפרישו לשם מעשר ועוד איזהו הערות אולם חי נפשי כי אחר שכתבתי הנ"ל ראיתי בספר קהלת יעקב להאלגזי ז"ל ושם בתוספת דרבנן אות פ' סי' רס"ה הביא שם בנו המוהרי"ט ז"ל פלפול עצום למאוד מאוד והקשה שם מה שהקשית והאריך לפלפל בכחו הגדול ושם נמצא דברים יקרים גם ממה שכתבתי אולם באופן אחר ודברי תורה כפטיש יפוצץ וע' ג"כ במוהרי"ט אלגזי ר"פ כל פסולי המוקדשין מ"ש בזה. ע"כ היתה תשובתי לב"ג הרב הנ"ל: (י) הנה אאמו"ר הרה"ג שיחיה השיב לב"ג הנ"ל ואין לי תשובת אאמו"ר הרב שיחי' ורק סנסן אחד בקצרה מאוד הגיע עתה לידי בעת ההעתקה ואעתיקנו כאן. כי במלות קצרות רמז להרבה דברים שכתבתי בזה. וז"ל ע"ד הקושיא שהקשה מחו' הרב נ"י [הוא הקושיא הנ"ל]. הנה בהשקפה ראשונה קודם שעיינתי רק בגמ' וברמב"ם ראיתי שכוונת הרמב"ם אינו כמו שהבנת רק הוא כותב דאף בע"מ שחוט אסור מדרבנן. אמנם בחי ודאי הוה איסור דאורייתא כמו שהוכחת מדברי רבא בכורות ל"א ובחנם טרחת להביא גמ' הלא לא יגאל משמע בין אתם בין בע"מ וזה א"צ לפנים עיין בר"ש פ"א דמע"ש כ' נמי בפי' כן ומהא שכ' הרמב"ם בפ"ו מהל' בכורות ה"ז נמי משמע כמ"ש דכ' שם מע"ש בע"מ מותר למוכרו ואם כדבריך דגם בחי אינו אסור רק מדרבנן א"כ יהיה מותר ג"כ למכור בחי בע"מ ופעמים יהיה הפסד ליתומים עי"ז מה שאינו מוכרו מחיים כי בחיים יוכל למצוא קונים הרבה ובשחוט אולי לא ימצא קונים ודוק. ובגוף הדין שהוכחת שאינו רק מד"ס איכא לאוכוחי להיפך בשלמא אי הוה מדאורייתא בחי שייך למיגזר שחוט אטו חי אבל אי הוה בחי ג"כ מדרבנן הוי גזלג"ז וז"ב. אחר העיון מצאתי בק"י אות פ' האריך שם וכתב בפירוש בשם הרמב"ם כדברי ושמחתי מאוד אך הביא הרבה שי' שסוברים דהוי מדרבנן וגם בכ"מ הבין הקי' מדבריו דהוי מדרבנן ול"נ דאפשר להגיה דמדאורייתא אינו אסור רק חי וכוונתו בין תם בין בע"מ. יהיה איך שיהיה פי' הכ"מ עכ"פ הרבה פוסקים סוברים כן כמו שהביא הקה"י ע"ש. אמנם קושיא זו עדיין צריך ליישב לשיטת הפוסקים (כוונתו דסברי דבע"מ חי אסור רק מדרבנן] איך יתרצו הלא מגמ' מוכח היפך דבריהם כוונתו על הקושיא הנ"ל] ע"ז י"ל דהנה בקה"י שם רצה לחלק בין בע"מ מעיקרא ובין תם מעיקרא עש"ה שרצה לחלק כן על ענין א' ובזה יתורץ הקושיא הנ"ל על הפוסקים ודבריך יש מקום ודוק:

ובעיקר דברי הרב המאירי הנ"ל שהקשה אף דאין עדל"ת אשר לכאורה הדברים הללו צריכים ביאור דאנן קיי"ל דעדל"ת וכבר האריך בזה הקה"י הנ"ל דכוונת המאירי ז"ל הוא משום דלא דחינן איסורא מקמי ממונא והוא דחוק קצת ונראה לפרש דקו' הרב המאירי הוא דאין עדל"ת משום דאין כאן חיוב השבה משום דאין כאן חיוב ממון כיון דכעת אין שוה ממון והוי כמו שמוצא מציאה פחות מש"פ אף שנתייקר ושוה פרוטה כיון דבשעה שמצא לא היה ש"פ אין בו מצות השבה וה"ה במע"ב וזה נכון מאד:

עוד אפשר לפרש כוונת הרב המאירי הנ"ל דלכאורה יש להקשות היאך התירו למכור במע"ב של יתומים הא אפשר למכור בהבלעה כמבואר בגמ' ר"פ כה"פ ע"ש וא"כ למה התירו למכור הגם שיש לדחות דיצטרך לזלזל במקח או שלא ימצא לוקחים לקנות העור והחלב להכי התירו למכור הבשר לבד כנ"ל. ואפשר שזה היה קשה להרב המאירי היאך התירו הא קיי"ל כר"ל במנחות (דף מ' ע"א) דהיכי דאפשר לקיים שניהם לא אמרינן עדל"ת להכי מוכרח הרב המאירי לתרץ דזה הוה מדרבנן ודוק היטב:

אמנם עכ"ז צל"ע על הרב המאירי היאך כתב דגבי מע"ב אין שבועת הפקדון משום שאינו יכול למכור הרי יכול למכור בהבלעה וא"כ שוה ממון כפי מה שישומו ועכ"פ שוה ממון וא"כ יתחייב שבועה עכ"פ שכופר ממון. וע"צ הדוחק אפשר לומר משום דאינו קצוב ומש"ה פטור משבועה וצ"ע. עוד אפשר לפרש דברי המאירי ז"ל עפי"ד מוהר"י הלוי המובא בנ"י ב"מ בסוגיא דוהתעלמת דבהשבת אבידה הוי העשה משהגביה וקודם הגבהה הוי רק מכשירי מצוה והעשה מתקיים כשהשיב לבית הבעלים ושיטת הרנב"ר שם דקודם הגבהה כשרואה את האבידה מצווה על העשה עייש"ה. וא"כ לשיטת מוהר"י הלוי הנ"ל נוכל לומר בכוונת המאירי ז"ל דה"ק כיון דכל אדם יוכל לומר וכי עלי לבד מוטל העשה. אך על הב"ד אבי היתומים או האפוטרופוס הם מצווים להשיב האבידה ליתומים מכח שהם אבי יתומים וא"כ הוי הלאו כולל יותר מעשה ובכה"ג אין עדל"ת וע"ז תי' המאירי ז"ל דכה"ג לא גזרו רבנן ודוק. זה המעט מצאתי מכת"י אאמו"ר הרה"ג שיחיה:

[נה] שם ע"ב במתניתא תנא פרט לנכסי הפקר ה"ד כו' כל הסוגיא. והנה לכאורה י"ל לפמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהל' נדרים הי"ד ההפקר אע"פ שאינו נדר הרי הוא כמו נדר שאסור לחזור לו בו כו' ועיין בב"י בח"מ סי' רע"ג שכתב דברי הרמב"ם הנ"ל וכתב עלה פירוש שיחזור בו ויאמר אני חוזר מדיבורי כיון שלא עשיתי קנין אלא הרי הוא כנדר דכתיב ביה לא יחל דברו ואע"פ שהוא עצמו יכול לזכות בו זהו מדין הפקר אבל לא מתורת חזרה עכ"ל ועיין בקצה"ח סי' רע"ג סק"א שחקר בזה לפ"ד הרמב"ם והב"י הנ"ל דהא דאסור לחזור אינו אלא משום דהוי כמו נדר שאסור לחזור א"כ נראה דהפקר אינו עושה קנין דאי עושה קנין מאי ענין נדר לכאן הא תיפוק ליה דכבר יצאה מרשותו אלא ע"כ נראה דהפקר אינו קנין אלא הא דאינו יכול לחזור בו הוא מתורת איסור בל יחל וא"כ הפקיר ומת אפשר דהוא של היורשים כיון דנודר ומת אין היורשים צריכים לקיים נדרו כו' ע"ש באריכות. וא"כ י"ל הכא אמאי נגח ואח"כ הפקיר פטור משום שנאמר והועד בבעליו והמית עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד הלא אף אם הפקיר ג"כ לא יצא עדיין מרשותו וא"כ אכתי יש לו בעלים וא"כ הוי שפיר מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד ולכאורה י"ל בזה. אולם י"ל בזה לפמ"ש הקצה"ח שם ליישב דלא תיקשי מהא דמס' שבת קל"א גבי ציצית הואיל ובידו להפקירו ופירש"י דנפיק מרשותיה ותו לא רמי חיובא עלי' ע"ש א"כ משמע דלגמרי יוצאה מרשותו דאי מטעם נדר אכתי שלו אלא שאסור לחזור בו ואפשר לומר דנהי דהוי שלו מ"מ אינו ברשותו כיון דאסור לחזור בו ודבר שאינו ברשותו נמי חשיב כמו שאינו שלו ופטור מציצית והאריך הקצה"ח בזה ליישב דברי רש"י בפ"ק דב"מ י"ב וגם ליישב מדוע כ' רש"י דביטול בחמץ מהני משום דכתיב תשביתו ולא כמ"ש התוס' דהוא משום הפקר יעו"ש וא"כ לדברי הקצה"ח הנ"ל א"ש גם הכא דבהפקיר לאחר שנגח נהי דאכתי הוא שלו מ"מ אינו ברשותו מיקרי והתורה הקפידה שיהיה מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד והיינו שיהיה הכל עדיין ברשות הבעלים וכשהפקיר הרי תו לא הוה ברשותו של הבעלים. והנה באמת גוף סברת הקצה"ח הנ"ל צ"ב דהואיל דהוא שלו איך שייך לומר דאינו ברשותו. ונלע"ד להסביר הדבר ע"פ מ"ש הר"ן בכתובות בסוגיא דהמקדיש מעשה ידי אשתו דהאריך שם בסוגיא הנ"ל וכ' בטעמו של הרמב"ם וכ' שם סברא מתוקה דמש"ה לא חל ההקדש אם הקדיש הבעל מעשה ידי אשתו דהואיל דרשות ביד האשה לומר איני ניזונת ואיני עושה וא"כ יש כח ביד האשה להפקיע זכותו של הבעל שיש לו במעשה ידיה ומש"ה אינו יכול הבעל להקדיש מעשה ידי אשתו אף שעדיין לא אמרה איני ניזונת ואיני עושה משום דכל שיש ביד אחרים להפקיע כחו תו אין הדבר הזה ברשותו שיהיה יכול להקדישו ועיי"ש היטב והארכתי בזה בעזה"י בכמ"ד. ודנתי לפ"ד הר"ן הנ"ל דגם למכור זכות כזה ג"כ אינו יכול משום דכל שיש ביד אחרים להפקיע הדבר ממנו זה לא מיקרי שלו. וכעת נוכל להסביר עוד יותר דאף אם נימא דהוה שלו עדיין מ"מ ברשותו ודאי דלא מיקרי ומש"ה א"י להקדישו ולא למוכרו וי"ל בזה. ומעתה לפ"ז שפיר מובן דברי הקצה"ח הנ"ל דבהפקר אף דעדיין הוא של הבעלים מ"מ הואיל דביד כל אדם לזכות בו וא"כ תו לא הוה ברשותו של הבעלים הראשונים ומיקרי אינו ברשותו ודוק:

והנה הקצה"ח כ' שם וז"ל ואפשר לומר נמי מה"ט שיטת רש"י ביטל בחמץ משום דכתיב תשביתו ובתוס' כתבו משום הפקר דכתיב שלך אבל אתה רואה של אחרים ע"ש ריש פסחים וכיון דהפקר אכתי של הבעלים אלא דרביע עליה האיסור בל יחל וא"כ אכתי שלו הוא ולא הוי של אחרים ואע"ג דכתבנו דעכ"פ דבר שאינו ברשותו מיקרי חמץ עשאו הכתוב כאילו ברשותו דהא אמרו שני דברים אינן ברשותו חמץ ובור ומש"ה כתב רש"י משום תשביתו עכ"ל. ולענד"נ בישוב דברי התוס' בצירוף דברי הר"ן ז"ל בריש מס' פסחים דביטול הוא דגלי דעתי' דלא ניחא לי' במה דאוקמי' רחמנא ברשותיה ואדם יכול לסלק עצמו מזה. ועיין במקו"ח הל' פסח סי' תנ"ד סק"ב מ"ש בזה. ומש"ה שפיר מהני ביטול מטעם הפקר לסברת התוס' דהואיל דבאמת חמץ אינו ברשותו של אדם ומש"ה מהני הפקר לענין זה דלא אמרינן דרחמנא אוקמי' ברשותו הואיל דגלי דעתי' דלא ניחא ליה בזה ואף דשאר הפקר דעלמא עדיין מיקרי דהוא של הבעלים ראשונים מ"מ אינו ברשותו מיקרי ומהני לענין זה דלא אמרינן דרחמנא אוקמי' ברשותו ודוק היטב. ועיין לקמן על (דף מ"ד ע"ב) [א"נ אק"א] מ"ש עוד בזה:

[נו] (א) שם רבינא אמר למעוטי נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר כו' וכ' בשמ"ק ד"ה רבינא אמר וז"ל דאע"ג דלענין קטלא דשור הלכה כר' יהודה לענין תשלומין מיהו אם הפקירו או הקדישו קודם העמדה בדין פטור דכתיב ומכרו את השור החי וחצו את כספו אלמא בדאית ליה בעלים בשעת תשלומין מיירי הראב"ד ז"ל עכ"ל. והנה מ"ש בריש דבריו דאע"ג דלענין קטלא דשור הלכה כר' יהודה כו' אינו מובן כלל דהא לקמן (בדף מ"ד ע"ב) פליגי ת"ק ור"י דת"ק סובר דשור הגר שמת שנגח חייב מיתה ור"י סובר דפטור ממיתה ופסקינן ג"כ כת"ק ונלע"ד דט"ס הוא וכצ"ל דאע"ג דלענין קטלא דשור אין הלכה כר' יהודה לענין תשלומין מיהו אם הפקירו כו' פטור והיינו דאע"ג דלא פסקינן כר"י היינו דוקא לענין קטלא אבל לענין תשלומין גם ת"ק מודה לר"י דהיכא דהקדישהו או הפקירהו פטור מתשלומין הואיל דבעינן מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד. וכסברא זו של הראב"ד סובר ג"כ הרמב"ם כן דבפ"י מנזקי ממון ה"ו פוסק כת"ק דשור הפקר שנגח אדם חייב מיתה ובפ"ח מנזקי ממון ה"ד פוסק דשור שנגח ואח"כ קודם גמ"ד הפקירוהו בעלים ה"ז פטור עד שיהיה לו בעלים בשעת הזיקן ובשעת העמדה בדין הרי דפוסק כהאי תירוצא דרבינא ג"כ וצ"ל דסובר דתירוצא דרבינא אתיא ככ"ע גם לת"ק דפליג על ר"י ודוקא לענין קטלא הוא דפליגי ת"ק ור"י אבל לענין תשלומין גם ת"ק מודה לר"י דפטור בכה"ג וכ"כ הלח"מ בפ"ח מנזקי ממון בסברת הרמב"ם עייש"ה:

ב עוד כ' בשמ"ק וז"ל ותימא לרבי ישמעאל דאמר יוחלט השור בב"ד ואם מכרו אינו מכור דאינו יכול להפקיעו א"כ ה"ה לענין הפקר והקדש הוי מוחלט ואין בידו להפקירו בכך [לענד"נ דט"ס יש וצ"ל ואין בידו להפקיעו בכך] וי"ל דרבינא איירי הכא במועד דכיון דנסקל לא שייך ביה החלטה בב"ד ותדע דמיירי במועד מדקתני עלה והועד בבעליו דבעינן מיתה והעמדה בדין וכו' ופריך והא השור יסקל בגמ"ד הוא דכתיב כו' מהר"י כ"ץ ז"ל עכ"ל. ולא זכיתי להבין דברים הקדושים הללו דהנה הא דכ' דרבינא איירי הכא במועד דכיון דנסקל כו' ונהי דאמרינן דמיירי במועד וע"כ צ"ל דמיירי במועד דאי בתם בין לר"י דאית ליה דב"ח נינהו ובין לר"ע דשותפי נינהו כדאיתא לקמן ל"ג אינו יכול למכור לאחרים וגם להפקירו ולהקדישו אינו יכול ורק בהקדש מוסיף עוד דינר משום שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וא"כ לא מצי איירי בתם רק במועד וכ"כ השמ"ק בעצמו לקמן בד"ה ודע עיי"ש אבל מ"ש דאיירי במועד דכיון דנסקל לא שייך ביה החלטה בב"ד כו' דהא ע"כ מיירי הכא בחיוב תשלומין דקתני נכסים המיוחדין וקאמר רבינא דאתא למעוטי נגח ואח"כ הפקיר וליכא כלל חיוב סקילה דחיוב סקילה בשור שנגח ליכא אלא כשנגח אדם אבל כשנגח שור אף אם הוא מועד ליכא חיוב מיתה רק משלם נזק שלם. וגם היכא דאיכא חיוב מיתה פסקינן כת"ק דר"י דשור של הפקר שנגח אדם חייב מיתה ורק דרבינא סובר דבחיוב תשלומין גם ת"ק דר"י מודה דשור הפקר שנגח פטור ואפילו נגח ואח"כ הפקיר ג"כ פטור וכמש"ל בשם הרמב"ם והראב"ד הנ"ל ולכאורה י"ל בזה. ואולי כוונת השמ"ק הוא במ"ש דכיון דנסקל לא שייך ביה החלטה בב"ד כו' הוה הפי' דהא דאר"י דשור שנגח את האדם והפקירוהו קודם גמ"ד דאינו נסקל היינו ע"כ מדיליף לה מקרא דוהועד בבעליו דבעינן מיתה והעמדה בדין באחד דכתיב לשון והועד או כמ"ש התוס' דהכוונה הוא על סיפא דקרא דכתיב והשור יסקל כו' ואיירי בגוונא דלא שייך ביה החלטה בב"ד הואיל דהשור נסקל וזה הוא בגוונא דהשור חייב מיתה וסובר ר"י דהיכא דהפקירוהו הבעלים קודם גמ"ד אין השור חייב מיתה א"כ כמו כן לענין תשלומין דאמרינן דמודה ת"ק לר"י בהא דאם הפקירוהו הבעלים קודם גמ"ד דאין חייב בתשלומין איירי ג"כ בכה"ג היכא דלא שייך לומר דהוחלט השור והיינו היכא דהוא מועד דמשתלם מעליה ובכה"ג רבנן מודו לר"י אבל לא היכא דהשור הוא תם דמשתלם מגופיה אפילו אם הפקירוהו הבעלים קודם גמ"ד לא מהני כלל וגובה הניזק נזקו מהשור כנלע"ד בכוונת השמ"ק אלא שאין לשונו מכוון כ"כ לפי' זה. אבל לדינא ע"כ מיירי זה רק במועד אבל לא בתם דבין לר"י דבע"ח הוי ובין לר"ע דשותפי נינהו לא מהני כלל הפקירו של המזיק וגובה הניזק נזקו מהשור וכמ"ש לעיל:

והנה השמ"ק כאן בד"ה ודע כתב וז"ל ודע שלא נאמר כן אלא במועד אבל בתם אע"פ שאם הקדישו מוקדש אם הפקירו אינו מופקר כמו שאמר ר"ע בפרק המניח עכ"ל והנה כוונתו הוא כמש"ל דבתם הואיל דלר"ע שותפי נינהו א"כ אינו יכול המזיק להפקירו ורק בהקדש חל הקדישו של המזיק משום שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון אבל אם הפקירו לא חל ההפקר כלל הואיל דשותפי נינהו וגם לרבי ישמעאל דסובר בע"ח נינהו ג"כ לא חל ההפקר הואיל דתם משתלם מגופו וא"כ גוף השור משועבד להניזק. וראיתי בש"מ כאן שכ' עוד וז"ל ה"ר יונתן ז"ל כשקדם וזכה בו ולהכי מיפטר דבעינן שיהי' לו בעלים משעת נגיחה עד שעת העמדה בדין דאל"ה מיפטר ואע"ג דאמרינן מכרו מזיק אינו מכור אליבא דד"ה לא דמי הפקר למכר לפי שהלוקח הוא דאפסיד אנפשיה כשקנה אותו ונתן לו דמים שאע"פ שנתן לו הדמים עדיין שם הבעלים הראשונים עליו והוי כאילו לא מכרו אבל כשהפקיר פקע שם בעליו ממנו ואנן בעינן שיהי' לו בעלים משעת נגיחה ועד שעת העמדה בדין דילפינן שור תם שהזיק את השור משור תם שנגח את האדם דהא ר' יהודה גמר שור שנגח את השור מקראי והועד וכו' וזהו שהביא הרא"פ ז"ל הפסוק שנאמר והועד בבעליו והמית עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמ"ד שוין כאחד משום דילפינן להו מהדדי עכ"ל. והנה מבואר בדברי השמ"ק הנ"ל דגם בשור תם שהזיק הדין כן דאם הפקירו קודם גמ"ד פטור. ולכאורה דבריו סותרים זא"ז וגם דלפמ"ש לעיל לא מצי איירי בשור תם ורק במועד הדין כן דבתם הוה הדין דאפילו אם הפקירו קודם העמדה בדין ג"כ לא חל ההפקר לא מיבעיא לר"ע דסובר דשותפי נינהו פשיטא דאינו יכול להפקירו ואפילו לר"י דסובר בע"ח נינהו ג"כ אינו יכול להפקיר אפילו קודם העמדה בדין וכמ"ש לעיל ולכאורה י"ל בזה. ומסתפינא לומר דט"ס יש בשמ"ק במ"ש דילפינן שור תם שהזיק את השור משור תם שנגח את האדם וצ"ל דילפינן שור שהזיק את השור משור שנגח את האדם דבשור שנגח את האדם אין חילוק כלל לענין מיתת השור בין אם השור הוא תם בין אם הוא מועד דבשניהם חייב השור מיתה ורק לענין כופר יש חילוק בין אם הוא תם או מועד וע"כ צ"ל דהא דנקיט משור תם שנגח את האדם דהוא לאו דוקא ורק צ"ל דילפינן משור שנגח את האדם וא"כ נוכל לומר דהא דנקיט ברישא דילפינן שור תם שהזיק את השור הוא ג"כ לאו דוקא וצ"ל דילפינן שור שהזיק את השור משור שנגח את האדם ונימא דכוונת השמ"ק הוא רק בשור מועד אבל בתם לא מצי להפקירו כלל אפילו קודם העמדה בדין ובין לר' ישמעאל ובין לר"ע הדין כן וכמש"ל. אולם מסתפינא להגיה בש"מ ולומר דטעות הדפוס יש בזה:

ג והנה בעיקר הקושיא שהקשה הש"מ לר' ישמעאל דאמר יוחלט השור בב"ד ואם מכרו אינו מכור דאינו יכול להפקיעו א"כ ה"ה לענין הפקר והקדש הוי מוחלט ואין בידו להפקירו בכך לא אוכל להבין דברי קדשו דנוכל לומר דהא דאמר ר' ישמעאל דב"ח הוי היינו דוקא משעת גמ"ד ואילך אבל לא קודם גמ"ד דקודם גמ"ד הוי שפיר ממונו של המזיק והרי הוא לגמרי של המזיק ועדיין אין להניזק שום צד זכות בו וא"כ ל"ק כלל קושית השמ"ק דמש"ה שפיר יכול להפקירו קודם גמ"ד. והנה הש"מ נקיט לקושייתו דוקא אליבא דר' ישמעאל והלא יכול ג"כ מכ"ש להקשות אליבא דר"ע דסובר שותפי נינהו דקשה איך יכול להפקירו לאחר שהזיק. מיהו באמת יש לתרץ גם הקושיא הנ"ל לר"ע ג"כ דהא דאר"ע שותפי הוי היינו דוקא לאחר גמ"ד אבל קודם גמ"ד גם ר"ע מודה דלא הוי שותפי עדיין. מיהו י"ל דלר"ע הוה הדין דאפילו קודם גמ"ד ג"כ הוי שותפי והיינו תיכף משעת ההיזק הוי שותפי ולר' ישמעאל הוי בע"ח רק לאחר גמ"ד דוקא וא"כ קושית הש"מ קשה יותר לר"ע דסובר שותפי נינהו אבל נר' ישמעאל ל"ק כלל דדוקא לאחר גמ"ד הוא דהוי בע"ח אבל לא קודם גמ"ד ומש"ה שפיר יכול להפקירו קודם העמדה בדין ודוק:

והנה עיינתי היטב בסוגיא לקמן (בדף ל"ג) בפלוגתא דר"י ור"ע אי בע"ח הוי או שותפי הוי וראיתי כי באמת אפליגו הראשונים בזה אליבא דר"ע אם סובר ר"ע דשותפי הוי אף קודם גמ"ד ורק תיכף משעת הנזק קמה לה ברשות הניזק או אינו אלא דוקא משעת גמ"ד הוא דקמה לה ברשות הניזק אבל לא קודם גמ"ד ודעת התוס' שם בד"ה איכא בינייהו דלר"ע הוי תיכף לאחר הנזק ברשות הניזק והוה הניזק שותף בהדיה אפילו קודם גמ"ד יעוש"ה בתוס' הנ"ל ועיין בש"מ שם בד"ה מתני' מני ר"ע באה"ד שם וז"ל וא"ת א"כ מאי קאמר מתני' מני ר"ע היא והלא גם ר' ישמעאל מודה דנוטל את השור כיון דאינו שוה אלא ח"נ י"ל משום דמשמע ליה דמתני' דקתני נוטל את השור דר"ל מיד לפני העמדתו בדין ולכך קאמר דהיינו ר' עקיבא דאמר הוחלט השור ומיד משעת נזק קאמר מדלא הזכיר ב"ד במילתיה כדקאמרינן לניזק ולמזיק אזהיר להו רחמנא אבל לר"י נהי דנוטל את השור כשאינו שוה אלא ח"נ כדפירשתי היינו דוקא לאחר שעמד בדין שב"ד מוסרין לו את השור לניזק לפרעון ההיזק כדפירשתי אבל לפני עמידתו בב"ד אין לו כלום בגוף השור והיינו טעמא משום דצריך לשומו בב"ד אם שוה יותר כדקאמר יושם השור בב"ד ועוד כדקאמר בב"ד קא מזהיר להו רחמנא והשתא ניחא הא דקאמר מאי בינייהו דקאי אשור דקתני במתני' דמיירי שאינו שוה אלא ח"נ דהתם אפילו לר' ישמעאל אינו יכול לסלקו כדפירשתי כו' עיי"ש הרי מבואר בש"מ שם בשם תלמיד הר"פ ז"ל דלר"ע הוה הדין דשותפי הוי תיכף משעת ההיזק ואפילו קודם גמ"ד והוא כסברת התוס' הנ"ל ורק לרבי ישמעאל דסובר דב"ח הוי זה הוי רק משעת גמ"ד ואילך אבל לא קודם גמ"ד יעו"ש בש"מ. ועיין עוד בש"מ שם בד"ה איכא באה"ד מ"ש בשם תוס' שאנץ ז"ל. ועיין עוד שם בשמ"ק בד"ה הקדישו ניזק באה"ד וז"ל הראב"ד ז"ל הא דתניא כו' עיי"ש ועיין עוד שם בד"ה ולענין פסק הלכה כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל שמועה זו שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מזיק מכור לדעת ר"י היא שנויה ואין הלכה כן אלא אף אם לא עמד בדין הדין כמ"ש שדברי ר"ע שאמר הוחלט השור עד שלא עמד בדין הן אמורין כו' גדולי המחברים תופסין בזו שיטה אחרת ויראה מדבריהם שדברי ר"ע לאחר שעמד בדין נאמרו ומתוך כך פסקו שקודם שעמד בדין מכרו המזיק מכור אלא שהניזק חוזר וגובה ממנו כו' עייש"ה:

והנה רוב הראשונים סוברים דהא דאר"ע שותפי נינהו הוי תיכף משעה שהזיק אפילו קודם גמ"ד אבל אליבא דר' ישמעאל בודאי אמרינן דהא דאר"י דבע"ח הוי היינו דוקא לאחר גמ"ד אבל קודם גמ"ד בודאי דהוא לגמרי של המזיק ועדיין אין להניזק שום זכות בו וא"כ לרבי ישמעאל שפיר יכול המזיק להפקירו קודם העמדה בדין ול"ק כלל קושית הש"מ אליבא דר' ישמעאל ורק קושית הש"מ קשה אליבא דר"ע דסובר שותפי נינהו. ואם נימא דר"ע סובר דשותפי נינהו תיכף משעת ההיזק אפילו קודם העמדה בדין א"כ קשה האיך יכול להפקירו לאחר שהזיק אפילו קודם גמ"ד ואם נימא כסברת הסוברים דגם לר"ע דסובר דשותפי נינהו היינו דוקא לאחר גמ"ד אבל לא קודם גמ"ד א"כ שפיר יכול להפקירו לאחר שהזיק ולא קשה כלל גם לר"ע אבל רוב הראשונים סברי להלכה דר"ע דסובר דשותפי נינהו היינו תיכף משעת ההיזק אפילו קודם העמדה בדין וא"כ שפיר קשה הלא לאחר. שהזיק השור אינו יכול תו המזיק להפקירו דכבר הוה הניזק שותף בהשור ומהתימא שהש"מ המקשה קושייתו אליבא דר' ישמעאל ולא אליבא דר"ע דהלא הקושיא קשה יותר אליבא דר"ע מאליבא דר"י. ולולא דמסתפינא הייתי אומר כי ט"ס יש בשמ"ק וצ"ל עיקר קושייתו לר"ע דסובר הוחלט השור וגם הלשון שכתב הש"מ יוחלט השור לא א"ש כלל לר"י דהא לשון הוחלט השור הוא רק לר"ע הגם דלשון יוחלט מורה על העתיד מ"מ לר"י הוה רק ב"ח ואינו נופל כלל לשון החלטה:

וראיתי בספר ים התלמוד שהקשה קושיא זו מדעתיה דנפשיה דבין לר"ע דסובר שותפי נינהו ובין לר"י דסובר דבע"ח הוי א"כ איך יכול המזיק להפקיר להשור אחר שהזיק. ובאמת מבואר קושייתו בשמ"ק ועיין בהגהות מפ"י שהביאו דברי השמ"ק הנ"ל והנה הים התלמוד האריך לתרץ קושיא הנ"ל בפלפול נכון עיין היטב בדבריו ובאמת דבריו נפלאו ממני דהא אם המזיק הקדיש חלקו דהיינו אם שור שוה מנה נגח שור שוה מנה דהוי שותפי בהשור המזיק והקדיש המזיק חלקו לא חל ההקדש רק על חמשים ואיך פשטה הקדושה בכולה אח"כ הכי נימא דאם שותף אחד הקדיש חלקו דפשטה הקדושה בחלק שותפו בודאי דאינו כן וא"כ אין התחלה כלל לתירוצו קצרתי במובן כי המעיין בים התלמוד יראה שאין התחלה לתירוצו כלל. וגם שלא תי' רק על הקדש אבל על הפקר לא תי' כלל ודוק כי קצרתי במובן וסמכתי על המעיין. והנה השמ"ק תי' לקושי' הנ"ל דאיירי במועד עיי"ש:

ד אחז"ר הראה לי חכם אחד דברי הח"ס חחו"מ סי' קס"ה הביא קושית הגאון מוהרע"א זצ"ל ע"ד הרא"ש בב"ק (דף י"ג ע"ב) לדעת הרמ"ה דשור שהזיק והקדישו והפקירו פטור מההיזק דבעי' בעלים מתחלה ועד סוף תיקשי ליה מהא דב"ק (דף ל"ג ע"ב) דקאמר הקדישו מזיק קדוש מדר' אבהו דהניזק נותן פרוטה להקדש שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וקשה תיפוק ליה כוון שהקדיש פטור מתשלומי נזק ע"כ קושית הגאון ז"ל ואח"ז נזדמן לי בשאלה ספר שו"ת הגאון מוהרע"א ראיתי לו שם בח"ב בכתבים סי' קצ"ו שהניח הקושיא בצ"ע והגאון בעל ח"ס ז"ל כתב לתרץ ולחלק בין קדושת הגוף זה מיקרי אין לו בעלים אבל קדושת דמים מיקרי יש לו בעלים ונהי דלא מיקרי רעהו אבל בעלים אית ליה והאריך בזה לסברת הרשב"א בב"ק (דף ל"ג) יעוש"ה ולע"ד אשתומם בזה דהא בפירוש קאמר בשמ"ק דמיירי רק במועד אבל בתם בין לר"י ובין לר"ע לא חל הקדישו של המזיק ורק מדר' אבהו והא דנגח ואח"כ הקדיש דפטור הוא רק בשור מועד וכאשר הבאתי דבריהם הקדושים לעיל וביארתי הדברים. וגם במה שהעלה הח"ס דדוקא בקדושת הגוף הדין כן אבל לא בקדושת דמים ג"כ צ"ע דהא לר"י הוה גם במיתה הדין כן דאם נגח אדם ומת והבעלים הפקירו אח"כ להשור או הקדישו להשור דפטור השור ממיתה והלא שור שהמית פסול להקרבה וא"כ לא הוי אלא קדושת דמים ופטור ממיתה ות"ק דפליג על ר' יהודה הוא דוקא בקטלא אבל בניזקין מודה דפטור אם הקדישו אח"כ והרי דגם בקדושת דמים ג"כ פטור. ודוחק לומר דבאמת פליגי בזה ת"ק ור' יהודה דלר"י אפילו קדושת דמים ג"כ פטור ומש"ה גם היכא דהשור חייב קטלא ג"כ פטור היכא דהקדישו בעלים קודם גמ"ד אע"ג דההקדש הוא רק קדושת דמים אבל ת"ק סובר דהיכא דהוא רק קדושת דמים עדיין מיקרי בעלים דהגזבר הוא בעליו ורק היכא דקדוש קדושת הגוף מיקרי אין לו בעלים ומש"ה סובר ת"ק דלענין קטלא אפילו הקדישו להשור לא נפטר השור ממיתה הואיל דההקדש לא הוי אלא קדושת דמים דהא נוגח אסור להקרבה ומש"ה לא נפטר השור ממיתה אבל לענין תשלומין נזקי השור בזה שפיר מהני הקדישו ונפטר מתשלומין ודוקא אם הקדישו קדושת הגוף. דא"כ הי"ל לפרש כן בהדיא והעיקר דלא צרכינן כלל לחלק כן כי הקושיא ל"ק כלל כאשר כתבתי לעיל ויתבאר עוד לקמן: (ה) ועוד כתב הח"ס שם תו הקשה מו"ח הגאון נ"י. למאי דאמרינן ב"ק (י"ג ע"ב) הנ"ל הפקירו פטור וכתב הרא"ש דהכי קיי"ל לענין ניזקין עכ"פ א"כ מאי פריך הש"ס בב"ק (דף צ' ע"ב) וכי דייני ד"נ מאי הוה ליהדר ולידייני דיני ממונות הא מכיון שנגמר דינו למיתה הו"ל הפקר ואין לו בעלים כדאיתא במסכת כריתות (דף כ"ד ע"א) וממילא מיפטר מדיני ממונות. וכתב הח"ס לכאורה נ"ל בפשיטות הא דילפינן נזיקין ממיתה לר' יהודה כמ"ש הרא"ש היינו נזקי שור תם דמגופו משלם וגופו איפטר ליה כיון דלית ליה בעלים אבל במועד שהחיוב על הבעלים שממון שלהם הזיק ומשתלם מעליה ליכא למיפטריה ממיתת שור המועד [כוונתו בזה דלא נוכל למילף משור המועד דפטור ממיתה לר"י] דנהי דגופיה דשור איפטר בעלים לא נפטרו כי ממונם הזיק ומיושב הקושיא ובבאר הגולה סי' ת"ו אזיל בתר איפכא בזה במ"כ יעו"ש עכ"ל הח"ס ז"ל. והנה בוש אני לומר בזה כי שני הגאונים הללו זצ"ל לא ראו דברי השמ"ק שהבאתי כי מפורש בדברי השמ"ק להיפוך כי רק במועד נאמר כן אבל לא בתם ורק פעם אחד כתב השמ"ק בשם הר"ר יונתן ז"ל כן וכבר הארכתי בזה לבאר הדברים כי לע"ד ט"ס יש שם אבל העיקר כי זה רק במועד נאמר אבל לא בתם ודברי הבאר הגולה נובעים מבאר חפרוה שרים גדולי הראשונים נ"ע ושפיר תמה שם הבאה"ג בסי' ת"ו אות ה' ע"ד המחבר ס"ג וז"ל נגח שורו והפקירו קודם שעמד בדין וזכה בו אחר פטור אבל אם זכה בו הוא עצמו חייב עכ"ל וכתב עלה הבאה"ג אות ה' וז"ל טור ס"ב אוקימתא דרבינא וברייתא משמיה דר' יהודה שם ולע"ד צ"ע דהתם במועד איתמר כמו שפירש"י ותוס' שם אבל תם כשם שניזק גובה מן הלוקח כמ"ש לקמן בריש סי' הסמוך וע"ש כן גובה מן הזוכה בו כשהפקירו עכ"ל וכוונתו בזה דהא רק במועד הוה הדין כן ובזה"ז ליכא מועד כלל ולמה הביא המחבר דין זה להלכה והרבה י"ל בזה. מיהא אפילו אם נפרש בדברי רבינו יונתן שמביא השמ"ק דגם בתם ג"כ אמרינן כן דנגח והקדיש פטור ויתפרש כפשוטו מ"מ פשיטא דבמועד לכ"ע אמרינן כן לניזקין ויהיו דברי המחבר מובנים שכתב לדין זה דהא בתם ג"כ הדין כן אבל דברי הח"ס שכתב דרק בתם הדין כן ולא במועד בודאי הם תמוהים וקצרתי בזה ובעיקר הקושיא של הגאון מוהרע"א ז"ל מהא דלקמן בב"ק (דף צ' ע"ב) כבר קדמו בזה בספר קצה"ח סי' ת"ו ועיי"ש מ"ש ליישב וגם אנכי בעניי הארכתי ליישב קושיא זו עיין לקמן בפ' החובל (דף צ' ע"ב) [אול"ב] מ"ש בזה: [נז] (א) שם ע"ב רבינא אמר למעוטי נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר תנ"ה יתר ע"כ אר"י אפילו נגח ואח"כ הפקיר פטור שנאמר והועד בבעליו והמית איש כו' כל הסוגיא. עיין ברא"ש סי' ט"ז שהביא כל התירוצים הללו להלכה וראיתי בפלפלא חריפתא אות עיי"ן שתמה בזה תמיה רבתא וז"ל צ"ע דא"כ לא משכחת מועד שמשלם מן העליה דפשיטא שיפקירו ואע"ג דאם יחזור ויזכה בו חייב כמ"ש הטור סי' ת"ו מ"מ ודאי יפקירוהו ולא יזכה בו וכי הא דייקו התוס' בפרק כיצד (דף כ"ב) אשו משום ממונו כלומר חיוב ממונו יש בו ולא שיהא האש שלו כו' דאין לך אדם שיתחייב בדליקה שיפקיר הגחלים וידליק גדישו של חבירו עכ"ל. והנה באמת קושית התוי"ט היא קושיא עצומה למאד ויגעתי בזה הרבה ליישב הקושיא הנ"ל ולא עלתה בידי ליישבה כהוגן. וראיתי בשמ"ק ב"ק על (דף מ"ה ע"א) בד"ה מכרו מכור וז"ל תלמידי הר"פ ז"ל מכרו מכור פ"ה דאפילו לרבנן דלא בעי מיתה והעמדה בדין שוין כאחת ומחייב קטלא גם כי מכרו לאחר מ"מ לרדיא מכור ללוקח דלר' יהודה לא מחייב השור מיתה במכרו קודם שנגמר דינו וכן פי' בהדיא בפרק קמא עד שיהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחת ופ"ה בבעלים אחד משמע לאפוקי אם מכרו ולא נהיר דא"כ לא תמצא לעולם אדם שחייב בנזקי שורו ולעולם ימכרנו אחר נגיחתו ובנזיקין נמי בעי ר"י מיתה והעמדה בדין שוין כאחת כדאמרינן בפ"ק לכך נראה דהא דבעי ר"י מיתה והעמדה בדין שוין כאחת בבעלים בני חיוב קאמר לאפוקי דוקא הקדיש והפקיר דלאו בני חיובא נינהו הקדש והפקר אבל כשמכרו לאחר דבר חיוב הוא השני כמו הראשון חשיב שפיר מיתה והעמדה בדין שוין כאחת והא דקאמר מכרו מכור לרדיא קאמר ולא להפטר אף לר"י עכ"ל. והנה הרגישו הראשונים בקושיא זו על מכרו מכור דלעולם יפטור את עצמו ע"י שימכור, המזיק את השור לאחרים ומש"ה כתבו דבאמת הוה הדין דאף אם מכרו לאחרים ג"כ חייב משום דמיקרי שפיר יש לו בעלים וחילקו בין במכרו לאחר לבין הקדיש והפקיר ואמאי לא הוקשו דגם בהקדש והפקר יכול להפטר את עצמו לעולם שלא יצטרך לשלם מן העליה דאם שורו שוה מנה והוא מועד ונגח שור שוה אלף לא משכחת לעולם שישלם מן העליה דיפקיר תמיד את השור או יקדישנו קודם העמדה בדין ואי משום דנימא דבאמת אם יפקירנו או יקדישנו קודם העמדה בדין או קודם גמ"ד באמת יפטור והא דחייבה תורה למועד לשלם מן העליה הוא דוקא אם לא הפקירו ולא הקדישו א"כ נימא ג"כ במכרו לאחר ג"כ פטור והא דחייבה תורה לשלם מן העליה הוא דוקא באם לא מכרו לאחר. והנה כפי הנראה היה עיקר קושייתו של הש"מ רק על שור תם שהזיק דמשלם מגופו ומש"ה ניחא ליה על הקדש והפקר דלא שייך לומר שיעשה הערמה לפטור את עצמו ע"י שיפקירנו או יקדישנו דהא לא ירויח כלל המזיק בזה דהא אכתי יפסיד גוף השור ובתם איירינן דאינו משתלם אלא מגופו וא"כ אין לו ריוח כלל במה שיפקירנו ויקדישנו ומש"ה לא חיישינן לזה שיפטור את עצמו בכוונה עי"ז אבל במכרו לאחר אם נימא דפטור בכה"ג א"כ לעולם יפטור את עצמו בכוונה שימכרנו לאחר ויקח ממון עבור השור המזיק ולא יהיה לו פסידא למזיק כלל ומש"ה הוכיח מזה השמ"ק דבכה"ג היכא דמכרו לאחר ג"כ דנין את השור משום דאכתי מיקרי דיש להשור בעלים. והנה דברי השמ"ק צודקים בשור תם שהזיק אבל בשור מועד שהזיק א"כ אכתי קשה דהא לעולם יוכל המזיק לפטור את עצמו דלא ישלם מן העליה וכגון אם ההיזק הוא יותר משווי' של שור המזיק א"כ לעולם יפטור המזיק את עצמו בזה שיפקירנו או יקדישנו להשור המזיק קודם הגמ"ד או קודם העמדה בדין והיכי משכחת לה הא דחייבה תורה למועד לשלם מן העליה דהיה כוונת התורה להחמיר במועד מבתם דבתם אינו משלם אלא מגופו ומועד משלם מן העליה והלא לעולם יוכל המזיק לפטור את עצמו מלשלם מן העליה ולכאורה י"ל טובא בזה:

ב ובעיקר קושית התוי"ט הנ"ל היה נלע"ד ליישב ע"ד הפלפול קצת בהקדם מ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ז מחובל הלכה י"א וז"ל וכן העושה עבדו אפותיקי ושחררו חייב המשחרר לבעל החוב שהרי הפקיעו שעבודו וגרם לאבד ממונו כו' וכתב הראב"ד ז"ל בהשגות וז"ל א"א הרב אינו פוסק כן דרשב"ג הוא דאית ליה הכי ורבנן פליגי עליה וקיי"ל כרבנן ולא דמי לשורף שטר חבירו דהתם בחבריה קא עביד מעשה עכ"ל ועיין בה"ה שכתב עלה וז"ל ואיני יודע אם נתכווין הרב ז"ל באמרו הרב להרי"ף ז"ל כדרכו בשאר המקומות ואם לא לפי שלא נמצא דבר בהלכות הרב ז"ל ובקצתן נמצא כרשב"ג כיון שכן הדרינן לכללין כ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו וזו משנה פרק השולח (דף מ' ע"ב) וכ"ש שהדבר הכרחי כאן לפסוק הלכה כמותו דהא טעמא דידיה משום דס"ל דמזיק שעבודו של חבירו חייב ואנן קיי"ל כדינא דגרמי כ"ש במזיק זה שהוא חייב דהא אלים טפי כדמוכח בהדיא בפרק המניח (דף ל"ג ע"ב) גבי שחטו בשרו מותר וכ"כ הרמב"ן ז"ל כו' עיי"ש. ועיין בח"מ סי' שפ"ו ס"ב בש"כ סקי"ב שהאריך בזה ומסיק כשיטת הראב"ד ע"ש. והנה כבר נודע דעת הרמב"ן ז"ל דמסיק להלכה דד"ג חייב לשלם מדאורייתא ועיין בסי' שפ"ו בש"כ סק"א שהביא דבריו:

ומעתה לפי"ז נוכל ליישב קושיא הנ"ל דהנה לכאורה י"ל בהא דאמרינן נגח ואח"כ הפקיר פטור דעכ"פ לישלם מדד"ג שגרם היזק לניזק בזה שהפקיר להשור וכמו דאמרינן בעשה עבדו אפותיקי ושחררו דחייב המשחרר לשלם לבע"ח מדד"ג ה"נ נימא כן ולכאורה י"ל בזה. והנלע"ד בזה עפ"י מ"ש הש"כ שם בסק"ו וז"ל כתב המוהרש"ל פרק הגוזל בתרא ס"ס מ"ז דכל דד"ג פטרינן באונס ומשמע התם דה"ה שורף שטרות באונס פטור אבל הרמב"ן בדד"ג שלו לא כתב כן אלא כתב דמוכר ומוחל שטר וכה"ג דדיבורא בעלמא הוא ואקילו רבנן בדיבורא ולא עשו בו אונס כרצון ומיהו ליתא להאי דינא אלא בהאי גרמא אבל השורף שטרות באונס חייב דהא לאו מחילה הוא עכ"ל. מיהו לפי מה שהעליתי לעיל סק"א דכל דד"ג אינו אלא קנסא דרבנן פשיטא דפטור באונס וכדאיתא בפ' הניזקין ונתבאר לעיל סי' שפ"ה גבי מטמא ומדמע ומנסך דכיון דקנסא הוא פטור באונס וכן אם היה בשוגג נמי פטור כמו מטמא ומדמע ומנסך והרמב"ן שחייב בדד"ג שלו אף שוגג היינו משום דס"ל דד"ג הוא דאורייתא עכ"ל הש"כ. והנה לשיטת הרמב"ן הנ"ל אמרינן דכל גרמי באונס ג"כ חייב ורק דוקא היכא דקא עביד מעשה בידים אבל היכא דלא היה רק דיבורא בעלמא אמרינן דגרמי באונס פטור אבל היכא דהוא ברצון אז חייב גרמי מדאורייתא אפילו היכא דלא היה רק דיבורא בעלמא ובש"כ שם מבואר ג"כ דאין חילוק בין אונס או שוגג דכל דלא היה ברצון תו אין חילוק בין היה שוגג או אונס:

ומעתה לפי האמור מיושב שפיר מה שהקשיתי דבנגח ואח"כ הפקיר ליחייב מדד"ג ולפמ"ש ל"ק כלל דהא דקתני דבנגח ואח"כ הפקיר פטור היינו היכא דלא ידע כלל דשורו נגח רק שאירע כן שהפקירו או הקדישו אמרינן דאע"ג דמועד משלם מן העליה מ"מ בכה"ג פטור משום דכתיב והועד בבעליו עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד ומטעם גרמי לא נוכל לחייבו הואיל דבאמת לא הוי רק דיבורא בעלמא ובדיבור זה הוא מזיקו ופטור היכא דהיה שוגג או אונס והתם מיירי בכה"ג שלא ידע כלל ששור נגח ורק הקדישו והפקירו סתם שרצה להפקירו אבל לא היה הכוונה בכדי לפטור א"ע וא"כ לא נוכל לחייבו מדד"ג דהא היה שוגג וגם הוא דיבורא בעלמא ומש"ה פטור וכ"ז הוא אם הפקירו ולא כוון כלל לגרום היזק לאחר משא"כ אם יפקירנו במזיד וברצון גמור כי ידע ששורו הזיק ובשביל זה הפקירו בכדי שיפטור את עצמו מלשלם א"כ בכוונה הפקירו תו אמרינן דחייב לשלם לניזק מדד"ג דהא לשיטת הרמב"ן דד"ג חייב מדאורייתא ול"ק קושית הפלפלא חריפתא שהקשה דלעולם יוכל המזיק לפטור א"ע מלשלם מן העליה ע"י שיפקיר בכוונה השור המזיק ולפי הנ"ל ל"ק כלל דאם ידע ששורו הזיק והפקיר השור כדי לפטור אמרינן דחייב לשלם מדד"ג ודוק:

ג אולם כ"ז יתכן לשיטת הרמב"ם ז"ל דסובר דמשחרר עבדו שעשאו אפותיקי לאחר דחייב לשלם לבע"ח מדד"ג אע"ג לא עשה מעשה בדחבריה רק המעשה היה בשלו משא"כ לשיטת הראב"ד ד הנ"ל דסובר דגרמי חייב הוא דוקא היכא דקעביד מעשה בדחבריה אבל היכא דבדידיה קעביד מעשה פטור ומשחרר עבדו שעשאו אפותיקי לאחר דלא עשה מעשה בדחבריה פטור א"כ תו לא נוכל לומר דאם יפקיר שורו בכוונה לאחר שנגח דיהיה חייב מדד"ג דהא לא עשה מעשה בדחבריה. א"כ אכתי תיקשי קושית הפלפלא חריפתא דהא אכתי יוכל לפטור א"ע לעולם שלא יצטרך לשלם מן העליה שיפקיר תמיד את השור. והנלע"ד בזה ובהקדם יבואר הא דכתב הראב"ד ז"ל לחלק לבין משחרר עבדו שעשאו אפותיקי לבין שורף שטר חבירו דהתם בדחבריה קא עביד מעשה אם הוה הטעם העיקר לחלק בין היכא דקעביד בדידיה לבין היכא דקעביד בדחבריה אבל לא תליא כלל בין אם עושה מעשה בדוקא רק אפילו אם הוא דיבורא בעלמא כל שבדיבורו הוא עושה מעשה בדחבריה חייב או אינו אלא דבעינן דוקא שההיזק יהיה דוקא ע"י מעשה אבל אם הוא בדיבורא לבד לא מיחייב אפילו שעושה ההיזק במידי דחבריה וגבי שורף שטר קעביד מעשה והוא בדחבריה. וכן משחרר עבדו ג"כ עושה מעשה דיהיב הגט שחרור ורק שעושה המעשה במידי דידיה ולא קעביד בדחבריה כלל וזה מחלק הראב"ד בין אם עושה מעשה בדידיה או עושה מעשה בדחבריה אבל היכא דאינו עושה מעשה כלל רק שמזיק בדיבורו בלבד אפילו אם הדיבור הוא במידי דחבריה ג"כ פטור ולכאורה י"ל בזה:

תוכן העניינים

אמרי הצבי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה