אור ברסלב

אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר

דף יב.

דף יא.

[אות מח]:

תוס' ד"ה אנא מתניתא ידענא וז"ל אע"ג דבכמה דוכתי אשכחן דכמקרקע דמי לענין אונא' ושבועה אור"י דהכא לא מיירי אלא במילי דרבנן ולגבות מיתמי ומלקוחות וסבר שעבודא לאו דאורייתא ולא גבי אלא מדרבנן ולענין פרוזביל וקנין אגב דהוי נמי מדרבנן כו' למ"ד נמי כמטלטלי דמי הוי מצי למפרך דהא לא חשיב כמטלטלי אלא לענין מילי דרבנן אלא דבלא"ה פריך שפיר עכ"ל וכ"כ הראשונים ז"ל ג"כ ועיין בש"מ כאן ולקמן צ"ו ע"ב: (א) ולכאורה יש להסביר הטעם מדוע יש חילוק בין מילי דרבנן למילי דאורייתא. והנלע"ד בזה דהנה מדאורייתא הוי עבדא כמקרקע לכל מילי ורק רבנן הוא דתיקנו דעבדי כמטלטלי והנה תקנתן לא היה במידי דהוא נוגע לדבר תורה ורק במה שהוא רק מכח תקנתן בזה עמדו על תקנתן ותיקנו דעבדי יהיו כמטלטלי דהא בלא תקנתן של חכמים לא הי' התקנה הזו שתיקנו דעבדי כמטלטלי להיפוך מדבר תורה ורק בתקנתן תיקנו כן. והנה גבי פרוזבול דמדאורייתא שביעית משמטת ורק רבנן הוא דתיקנו פרוזבול שאם יש לו קרקע יכול לכתוב עליו פרוזבול ואמרו חכמים בזה דאין כותבין פרוזבול על עבדים ושביעית משמטת כדינא דאורייתא ולא היה התקנה זו דעבדי כמטלטלי להפוך מדאורייתא בזה וכן בקנין אגב דסברי התוס' דמדאורייתא לא הוי אגב קנין כלל ורק חכמים הוא דתיקנו דמטלטלי יהיו נקנין אגב קרקע ואמרו דאגב עבדים אין מטלטלין נקנין דמדאורייתא לא הוי זה קנין כלל וכן בגביית חוב מיתמי דאי אמרינן שיעבודא לאו דאורייתא לא גבי מיתמי אפילו מקרקע ורק רבנן תיקנו דליגבי מיתמי ממקרקעי שהניח להם אביהם ואמרו חכמים בזה דעבדי דינן כמטלטלי בזה ואין ב"ח גובה מיתמי מעבדים דהתקנה זו דעבדי כמטלטלי הוא רק בשלהם דהיינו בתקנתן שתיקנו חכז"ל. והנה גבי קנין כגון שהקנה לו עבדים וקרקעות החזיק בעבדים לא קנה קרקע והחזיק בקרקע לא קנה עבדים אע"ג דכמטלטלי נינהו והיל"ל דהחזיק בקרקע קנה עבדים קאמר הש"ס הטעם משום דהוי מטלטלי דניידי דהיינו שיש להם דעת ולא חשיבי כמטלטלי לענין זה שיהיו עבדים נקנין באגב והיכא דעבדים עומדים בתוך הקרקע שמקנה לו שפיר נקנין באגב וכמבואר בש"ס וברמב"ם וש"ע חו"מ סי' ר"ב ס"ח. והנה הטעם דהחזיק בקרקע ל"ק עבדים אע"ג דהוא לענין קנין וא"כ הי"ל לומר דהואיל דעבדי כמטלטלי דמי יהיו נקנין באגב נלע"ד הטעם בזה דהואיל דמד"ת אין עבדים נקנין כלל באגב קרקע ואף לשמואל דסובר מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן היינו כיון דסדנא דארעא חד הוא אבל עבדים הם קרקע דניידי וכדקאמר הש"ס וא"כ אנו צריכין לומר דחכמים תיקנו בזה שתי תקנות דהא קנין אגב גופי' ג"כ לא הוי רק קנין דרבנן דהיינו שיהיו מטלטלין נקנין אג"ק וגם תקנה זו שנימא דעבדי כמטלטלין ושתי תקנות כאחד לא תיקנו בזה ומש"ה העמידו בכאן דבריהם על דין תורה ואמרינן דהחזיק בקרקע ל"ק עבדים והא דאם העבדים עומדים בתורה אמרינן דהחזיק בקרקע קנה עבדים. לכאורה היה נראה הטעם בזה דקונה מדין חצר ואע"פ שאינו משתמר הואיל דהוה דעת אחרת מקנה אותו ולא בעינן שיהי' החצר משתמר לדעתו וכדמתרץ ר"פ בב"מ (י"א ע"ב) רפ"א דא"מ אותן שאני וברייתא זו מיירי באם הוה דא"מ אותו וגם הא הש"ס רצה לומר דהוא מדין אגב וע"כ מיירי בדא"מ דבהפקר לא שייך קנין אגב קרקע ועיין בקצה"ח סי' רע"ה שחקר בזה והביא דברי הראשונים דגם בהפקר שייך קנין אגב וי"ל בזה. אולם אכתי תיקשי מהאי ברייתא לאמוראי דסברי דאפילו היכא דאיכא דא"מ ג"כ בעינן דוקא חצר המשתמרת ואי לא ל"ק וכן הוא דעת הרי"ף בב"מ שם וכ"פ בש"ע חו"מ סי' רס"א והרמ"א פוסק דאם משתמר לדעת הנותן בלבד ג"כ קונה חצר הואיל דאיכא דא"מ עיי"ש ועיין בש"כ שם סק"א מ"ש בזה וא"כ אינו מובן אמאי בעומדים בתוכה אמרינן דהחזיק בקרקע קנה עבדים. והתוס' כאן בד"ה למה לי וז"ל פי' ע"כ לא מטעם חצר קני דסתם עבדים אינן משתמרין לדעתו ואפילו עומד בצד שדהו דהוה עבד כצבי רץ כדרכו מטעם אגב נמי ל"ק דקרקע אין נקנית אג"ק כו' אלא ע"כ הא דקני היינו משום דחשיב כמחובר כו' עכ"ל. הרי שתוס' ג"כ כתבו בהדי' דלא הוי מטעם חצר הואיל דלא הוי משתמר לדעתו. ואפילו איכא דא"מ ג"כ לא מהני. והנה התוס' כתבו זה לפרש קושית הש"ס וכתבו דמש"ה הא דקני עבדים אם עומדים בתוכה הוא משום דחשיב כמחובר וא"כ אפילו אין עומדים בתוכה נמי דהוה כעשר שדות כו' וע"ז משני הש"ס לחלק בין עבדים לשאר מטלטלין הואיל דהם ניידי ובעינן עומדים בתוכה ובאין עומדים בתוכה לא נקנו באג"ק ואכתי אינו מובן מדוע בעומדים בתוכה נקנין אג"ק. ועיין בסי' ר"ב ס"ח בסמ"ע ס"ק ט"ו שכ' שם הטעם דבעינן עומדים בתוכה ומהני בכה"ג ודבריו אינם מובנים כ"כ כנראה למעיין שם:

ב ולולא דמסתפינא הייתי אומר בזה דאפילו אם נימא דאפי' היכא דאיכא דעת אחרת מקנה ג"כ בעינן שיהי' החצר משתמרת ואם היה צבי רץ כדרכו בתוכו ומכר לו החצר וגם הצבי לא קנה הצבי מ"מ אם היה עבד בתוך השדה ומכר לו השדה וגם העבד והחזיק בשדה שפיר קנה העבד מדין חצר דאע"ג דאין העבד משתמר לדעתו מ"מ הואיל דאמרינן יד עבד כיד רבו דמיא והרי העבד הוא משתמר לאדונו שלא יבריח ממנו דכל היכא דיהי' הרי הוא של האדון ולא דמי לבהמה ושאר מטלטלין דאמרינן דאם אינן מונחין בחצר המשתמרת לא קנה אותם מטעם חצר הואיל דאינן משתמרין כלל אבל העבד הרי הוא משתמר לדעת עצמו ואמרינן יד עבד כיד רבו דמיא והרי הוא משתמר תו לדעת אדונו וא"כ לפמ"ש הרמ"א בסי' ר' ס"א דכל דמשתמר לדעת הנותן והמוכר סגי פשיטא דנוכל לומר דהא דאמרינן דהקנה לו קרקעות ועבדים והחזיק בקרקעות קנה עבדים אם העבדים עומדים בתוכה הוה הטעם משום חצר דאע"ג דלא הוה משתמרת דהא הוי כמו צבי רץ כדרכו דיש חילוק בין צבי רץ כדרכו לעבד דהואיל דהעבד הוא משתמר לדעת עצמו ויד עבד כיד רבו דמיא וא"כ הרי הוא משתמר לדעת הנותן והמוכר ומהני שפיר בכה"ג. ויתכן יותר לפ"ד הש"מ ב"מ מובא ג"כ בקצה"ח סי' ר' סק"ב וז"ל במתנה מועיל גם באינה משתמרת משום דמתנה אינה משתמרת כמשתמרת דמיא דלעולם היא משתמרת למקבל אף כי החצר אינו משתמר כיון דדעת אחרת מקנה אותו הרי אין שום אדם יכול לקנות בו כי אם מדעת המקנה והרי נותנה ומקנה אותו למקבל נמצא שהמתנה משתמרת למקבל אף כי אינה משתמרת משאר בני אדם מה בכך מ"מ אינן יכולין לזכות בו אבל מציאה דהפקר הוא וכל הקודם כו' והביא ג"כ הגמי"י כן עיי"ש וא"כ פשיטא דא"ש הכא גבי עבד דהעבד בעצמו הוא שומר את עצמו ולא יוכל אחר להחזיק בו אלא אף אם נימא דבעינן דוקא שיהי' החצר משתמר לדעת הקונה ג"כ יש לומר בזה דהואיל דאם נימא דהלוקח קונה להעבד א"כ הרי העבד משתמר לדעתו דהלוקח דהא הרי העבד הוא משתמר לדעת עצמו ואם נימא דהלוקח קנה להעבד א"כ יהי' יד העבד כידו של לוקח והרי הוא משתמר תו לדעת הלוקח והוה שפיר חצר המשתמרת לדעת הלוקח ודומה זה להא דאמרינן גיטה וחצרה באין כאחד וה"נ דכוותיה [ועיין קצה"ח סי' ר' ס"ב שמסופק בראובן שנתן שטר מתנה לשמעון על ביתו ונתן השטר תוך ביתו וא"ל הנני נותן לך הבית עם השטר מתנה שבתוכו מי נימא כה"ג חצרו ומתנתו באין כאחד כו' כמו גיטה וחצרה באין כא' והאריך ומסיק דבמתנה לא מהני בכה"ג א"כ לדבריו אין מקום למה שכתבתי. ועיין בקצה"ח סי' ער"ה סק"א שכתב להיפוך ממ"ש בסי' ר' ועיין סי' ר"ב סק"ג מ"ש בזה וי"ל דהיכא דקנה ועשה קנין שפיר קונה משא"כ בסי' ר' לא עשה קנין כלל ודוק כי קצרתי מאד]. ויש לעיין בזה לפ"ד הש"מ בב"מ (דף כ"ו) וגם הש"כ בחו"מ סי' ר"ב סק"ג דלא אמרינן חצרו של אדם קונה לו אנא דוקא היכא דהיה חצרו קודם שבא הדבר להחצר אבל כשחצרו ומתנתו באים כא' לא א"כ לא נוכל לומר הכא בהחזיק בקרקעות דיקנה העבדים העומדים בתוכה מדין חצר. אולם גוף דברי הש"מ והש"כ הם תמוהים דהא אמרינן בכ"ד גיטה וחצרה באים כאחד ומהא דר"ג וזקנים דקאמר הש"ס דהי' מדין חצר והארכתי בזה במק"א בעזה"י בחידושי למס' ב"מ על (דף כ"ו) וכבר האריכו בזה המפרשים ודוק היטב בזה. ונוכל להסביר עוד הדבר ע"פ מה דאיתא בב"מ (ק"ב ע"א) כיון דיצא לו שם מציאה בעיר מיבדל בדילי אינשי מינה והויא לה כחצר המשתמרת. וא"כ ה"נ ע"י העבד בעצמו שהוא שמור לעצמו א"כ ממילא הרי הוא משתמר תו ללוקח ומיקרי שפיר השדה חצר המשתמרת והרי העבד נקנה ג"כ בתורת חצר וי"ל בזה:

ג ולולא דמסתפינא הייתי אומר עוד בזה דהא דפליגי אמוראי בב"מ (דף י"א ע"א וע"ב) היכא דהוא בחצר שאינה משתמרת ודעת אחרת מקנה אם מהני אם לא דר"פ סובר דהיכא דדעת אחרת מקנה מהני אפילו בחצר שאינה משתמרת ור' אבא ור"ז סבירא להו דאפילו היכא דדעת אחרת מקנה ג"כ בעינן דוקא עומד בצד שדהו הי' נלע"ד לומר בזה דגם ר' אבא ור"ז מודו דמה"ת מהני היכא דדעת אחרת מקנה אפילו אם הוא בחצר שאינה משתמר והטעם דהואיל דדעת אחרת מקנה ממילא מיקרי משתמר דהא יש לאותו דבר בעלים וא"כ שום אדם לא יקחנה וממילא איקרי משתמר והא דאמרה תורה דחצרו של אדם קונה לו יהי' משום יד או משום שליחות מ"מ עיקר הקפידא הוא שיהיה מונח במקומו ובחצרו של הקונה והמקום הזה מיקרי ידו ושלוחו והא דבעינן שיהיה החצר משתמר הוא משום דהואיל דכל מה שיש לאדם מניח בחצרו ובמקום המשתמר וכמ"ש הנ"י בב"מ שם וא"כ מש"ה בעינן דוקא שיהיה המקום משתמר וכל שדבר זה הוא משתמר שפיר מיקרי תו חצר המשתמרת וא"כ כי איכא דעת אחרת מקנה א"כ הדבר הזה הוא משתמר ומיקרי תו החצר חצר המשתמרת וכ"ז הוא מדין תורה אבל חכמים אמרו דבעינן דוקא שהחצר בעצמו יהיה משתמר מצד עצמו ואז מיקרי חצר המשתמרת ור"פ סובר דכל דאיכא דעת אחרת מקנה שפיר מהני גם מדרבנן דתו מיקרי חצר המשתמרת כנלע"ד בזה: ויש לומר עוד באופן אחר דאפילו אם נימא דר' אבא ור' זירא דסברי דדעת אחרת מקנה לא מהני כלל אפילו מדבר תורה ובעינן דוקא שהחצר בעצמו יהיה משתמר מצד עצמו מ"מ היכא דהחצר מצד עצמו הוא משתמר רק שהחפץ אינו משתמר בו כגון צבי רץ כדרכו או עבדים דהם ניידי ואינן משתמרין בהחצר בכה"ג היכא דדעת אחרת מקנה שפיר מהני מדין תורה ורק מדרבנן לא מהני משום דבעינן דוקא שהחצר יהיה משתמר וגם החפץ המונח בו יהיה משתמר באותו חצר אבל מדין תורה שפיר מהני בכה"ג. ולולא דמסתפינא הייתי אומר עוד יותר בזה דאפילו בדליכא דעת אחרת מקנה כלל ג"כ אמרינן דמדין תורה מהני היכא דהחצר מצד עצמו הוא משתמר ורק שהחפץ הזה אינו משתמר מצד עצמו כגון צבי רץ דרכו ועבדים דניידי ורק מדרבנן בעינן שיהיה משתמר לגמרי דהיינו שהחצר יהי' משתמרת מצד עצמו וגם החפץ יהי' משומר בו כנלע"ד בזה ועודני צריך ראיות לכל הנ"ל: והנה לכאורה י"ל בזה מהא דכתבו התוס' בב"מ (י"א ע"ב) ד"ה וכי שהוקשו דהלא התבואה היתה בביתו של ר"ג כדמוכח בירושלמי פ"ג דמעשרות וביתו של ר"ג היה משתמר וי"ל דלגבי זקנים לא היה משתמר שלא היה הפסק בין תבואתו לתבואתן עכ"ל ואם נימא דמה"ת מהני חצר לקנות אפינו באינו משתמר ומכ"ש בדאיכא דעת אחרת מקנה א"כ היה מועיל האי דר"ג עכ"פ לענין דאורייתא. מיהו י"ל דהכוונה הוא דעכ"פ מדרבנן לא הועיל כלום. ועוד י"ל בזה דהתם דהי' אינו משתמר מחמת הנותן מכח מה שהי' התבואה של ר"ג מעורבת עם תבואתן של הזקנים בכה"ג גרע טפי דלא מיקרי כלל חצר של הזוכה דהא לא הוה משתמר כלל וגם עדיין מיקרי חצרו של ר"ג אע"ג דהשכיר להם המקום ובכה"ג י"ל דבודאי לא קנה להו החצר אפינו מדבר תורה ויש להאריך בסברא זו ודוק כי קצרתי. שוב נזכרתי כי פלפלתי בענין זה בחידושי למס' ב"מ (דף ק"ח ע"א) על הא דתר"י א"ר האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפי ובדברי הש"מ שם יעוש"ה:

והנה לפי האמור מובן שפיר הטעם הא דהחזיק בקרקע קנה עבדים העומדים בתוכה דוקא הוה הטעם בזה דהא באמת תיקנו רבנן דעבדי כמטלטלי וא"כ היל"ל ג"כ דנקנין באגב ורק הואיל דשתי תקנות כאחד בדבר אחד לא תיקנו רבנן דהיינו הואיל דקנין אגב גופו לא הוי רק קנין דרבנן וגם צרכינן לומר עוד תקנה זו שעבדים כמטלטלי דמי ולצרף שני התקנות כאחד בענין אחד זה לא אמרינן. וכ"ז הוא באם אין עומדים בתוכה אבל בעומדים בתוכה דלפי התקנה דעבדי כמטלטלי דמי א"כ הם נקנין מתורת חצר דהיינו עפ"י ד"ת ורק דלא הוה חצר המשתמרת ומדאורייתא מהני אפילו חצר שאינה משתמרת היכא דאיכא דא"מ ורק מדרבנן בעינן דוקא שיהיה החצר משתמרת ומכ"ש לפמ"ש עוד דכל החצר היא משתמרת מצד עצמו רק שדבר זה המונח בו אינו משתמר דבודאי מהני מד"ת כל שדעת אחרת מקנה אותו וא"כ לפי התקנה הזו דעבדי כמטלטלי דמי מהני מד"ת היכא דהעבדים עומדים בתוכה לקנות דבר תורה מדין חצר ואף דמדרבנן ל"ק היכא דאינה משתמרת אפילו היכא דאיכא עת אחרת מקנה מ"מ בזה שפיר קנה דממ"נ אי אזלת בתר תקנתא דרבנן א"כ הלא עבדי כמטלטלי דמי ונקנין באגב קרקע ולא צרכינן לבוא כלל מדין חצר ומהני מדין אגב ואי אזלת בתר דין תורה דאגב לא הוי רק קנין דרבנן א"כ אם אזלת בתר דין תורה א"כ תו נקנה מדין חצר דהא מה"ת כל שהחצר מצד עצמו הוא משתמר אף שהדבר המונח בו אינו משתמר מ"מ מד"ת החצר קונה ומכ"ש בדאיכא דעת אחרת מקנה דבודאי מהני מדין תורה גם לר' אבא ור' זירא מאי אמרת דאי אזלת בתר דין תורה א"כ אמרינן תו דעבדי כמקרקע ולא מיקני בתורת חצר וכמ"ש התוס' לקמן בד"ה למה ליה ועי' לקמן מ"ש בזה ע"ד התוס' הנ"ל מ"מ הלא תקנה אחת עשו רבנן בזה דהיינו בקנין שיהיה עבדי כמטלטלי ורק שתי תקנות כאחד לא עבדי רבנן בזה וא"כ הכא אתינן עלה עיקר רק מכח תקנה אחת דתיקנו דעבדי כמטלטלי והא דמצרפינן לתקנה שניה דקנין אגב תו לא הוי במידי דאורייתא רק במידי דרבנן דהיינו בתקנתן שתיקנו דאפילו דהחצר היא משתמרת ואיכא דעת אחרת מקנה דבזה מהני מד"ת החצר לקנות ורק מדרבנן לא מהני הואיל דהדבר המונח בו אינו משתמר א"כ תו אתינן עלה מדין קנין אגב דאע"ג דקנין אגב לא הוי רק מדרבנן וגם הא דעבדים הם כמטלטלי הוא ג"כ דרבנן וא"כ אנו צרכינן לומר בזה שתי תקנות שתיקנו רבנן וכבר כתבתי לעיל דשתי תקנות כאחד לא תקנו רבנן בזה. מ"מ הכא היכא דהעבדים עומדים בתוך החצר שפיר קונה להעבדים ג"כ והטעם בזה דדוקא היכא דשתי התקנות הם נגד ד"ת הוא דלא תיקנו משא"כ היכא דתקנה אחת היא רק נגד התקנה דרבנן ונגד הדבר תורה אתינן עלה רק מכח תקנה אחת שפיר נוכל לבא עלה מכח שני תקנות כאחד כגון הכא דרק תקנה אחת דעבדי כמטלטלי היא נגד דבר תורה והתקנה השניה דהיינו קנין אגב הוא רק נגד דרבנן מה שאמרו דאפילו בדעת אחרת מקנה בעינן ג"כ חצר המשתמרת דוקא ומש"ה שפיר אמרינן דאם הקנה עבדים וקרקעות ועבדים עומדים בהקרקע והחזיק בקרקע קנה עבדים ודוק:

ולפ"ז מתפרש שפיר גם ללישנא דסובר דכ"ע עבדי כמקרקע דקאמר הש"ס שאני מקרקע דניידי ממקרקע דלא ניידי דלכאורה אינו מובן דאם נימא דהא דשמואל דמכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן לא הוי רק בקרקע ממש א"כ מאי מהני אם העבדים עומדים בתוכה. אולם לפי האמור יתיישב שפיר ג"כ דנוכל לומר דמה"ת בהא דשמואל אין חילוק כלל בין קרקע דניידי ללא ניידי דהואיל דשם קרקע על עבדים ילפינן לה מקרא דוהתנחלתם א"כ אין חילוק כלל ורק רבנן אמרו דדוקא בקרקעות ממש הדין כן אבל לא בעבדים, וא"כ י"ל דתו אמרינן דקונה מדין חצר אם העבדים עומדים בתוכה הואיל דאיכא דעת אחרת מקנה ואף דאין משתמרין הואיל דניידי ג"כ מהני מדין חצר ומכ"ש דא"ש אם נימא דסוגית הש"ס אזלא בזה לר"פ דסובר דהיכא דדעת אחרת מקנה לא בעינן כלל שיהיה החצר משתמר ויש להאריך עוד ולהסביר הדבר:

[ד] והנה במ"ש התוס' הנ"ל אור"י דהכא לא מיירי אלא במילי דרבנן כו' וכבר ביארתי הפי' בדברי התוס' והנה מבואר בכאן דשיטת התוס' הוא דקנין אגב לא הוי כלל קנין מה"ת ורק מדרבנן הוא דהוה קנין ולכאורה דברים הללו סותרין למ"ש התוס' לקמן (בדף ק"ד) ע"ב ד"ה אגב בסה"ד שכתבו וז"ל וההיא דפרק הזהב (דף מ"ו) גבי היה עומד בגורן דפריך וליקני ליה אגב ארעא ומשני דלית ליה ארעא התם מדאורייתא בעינן דאית ליה ארעא דאי לית לי' ארעא לא היו קרויין מעותיו מדאורייתא שיוכל לפדות בהן פירות מע"ש אבל לענין לגבות כיון שהודה שיש לו והקנה לו אג"ק למה לא יגבה עכ"ל. ואם נימא דקנין אג"ק לא הוי רק קנין דרבנן א"כ אכתי קשה דמאי פריך הש"ס בב"מ (דף מו) וליקני ליה אגב ארעא והוצרך הש"ס לשנויי דלית ליה ארעא תיפוק ליה דגוף הקנין של אג"ק לא הוי רק קנין דרבנן ולא מהני לענין מעשר דהוי דאורייתא דהא לסברת התוס' הוה דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא ולסברת התוס' (בדף ק"ד) ע"כ צ"ל דקנין אג"ק הוה קנין דאורייתא ועי' בספ"י ב"מ שם ובספר שעה"מ פ"ג מהל' מכירה ה"א ועיין בקצה"ח סי' ר"ב ס"ט סק"ה שתמה ג"כ ע"ד התוס' דכאן כן. וכה"ג כתב הרי"ו הובא בב"י באה"ע סי' כ"ח דהמקדש במעמ"ש דאינו אלא מדרבנן דלא הוי קידושי תורה אלא מדרבנן וא"כ ה"נ קנין דרבנן היכא מועיל לחומש שהוא דאורייתא ע"ש ועי' ג"כ בקצה"ח (סי' קצ"ד סק"ג וסק"ד) האריך ג"כ בזה. ועיין באבני מלואים (סי' כ"א ס"ק ל"ג) וכבר האריכו בזה גדולי המחברים וגם אנכי בעניי העירותי בענינים הללו בכמ"ד:

וכעת נלע"ד ליישב כל הנ"ל קצת על הדרך שכתבתי לעיל אולם בסגנון אחר והוא דנוכל לומר דקנין דרבנן מהני שפיר גם לדאורייתא רק דוקא אם אנן אתינן עלה רק מכח חד תקנתא דרבנן אבל אם צריכינן לבא עלה מכח שתי תקנות בזה נוכל לומר דלא מהני לדאורייתא אבל לדבר דרבנן י"ל דמהני תקנתא דרבנן אף אם צריכינן לומר בזה שתי תקנות כאחד ומכ"ש בדבר שבממון בודאי מהני ויש להאריך בסברא ודוק. ומעתה א"ש דברי התוס' בכאן ולקמן (ק"ד) והוא דלעולם אמרינן דקנין אגב לא הוה רק קנין דרבנן וכמ"ש התוס' כאן וקנין דרבנן מהני שפיר גם לדבר דאורייתא ומש"ה שפיר פריך הש"ס בב"מ (דף מ"ו) וליקנינהו נהליה אג"ק והיינו אף דקנין אג"ק לא הוי רק קנין דרבנן אפ"ה שפיר מועיל קנין דרבנן גם לדאורייתא ומשני הש"ס דלית ליה ארעא ואע"ג דיכול להודות שיש לו ארעא וא"כ יכול להקנות לו המעות אג"ק והיינו מכח מה שהודה שיש לו קרקע ומקנה לו הקרקע זו שהודה שיש לו ואג"ק זו יקנה לו המעות ג"כ בזה נוכל לומר דהואיל דקנין אודיתא ג"כ לא הוי קנין מדאורייתא ורק קנין דרבנן וגם קנין אג"ק הוא ג"כ רק קנין דרבנן וא"כ צריכינן לומר בזה שתי תקנות כאחד דהיינו קנין אודיתא וגם קנין אג"ק ולא מהני זה לענין דאורייתא וכמו שכתבתי:

ובזה נוכל להבין פי' דברי התוס' בב"ק (ק"ד) שכתבו וההיא דפרק הזהב (מ"ו) גבי היה עומד בגורן דפריך וליקני ליה אגב ארעא ומשני דלית ליה ארעא התם מדאורייתא בעינן דאית ליה ארעא דאי לית ליה ארעא לא היו קרויין מעותיו מדאורייתא שיוכל לפדות בהן מע"ש כו' וכוונתם הוא דהואיל דאודיתא לא הוי קנין כלל מדאורייתא ורק מדרבנן הוא דהוה קנין וגם קנין אג"ק ג"כ לא הוי קנין מדאורייתא רק קנין דרבנן ולא מהני קנין אשר אינו חל מה"ת רק מכח שתי תקנות שתיקנו רבנן קנין כזה לא מהני לדאורייתא אבל אם באמת אית ליה ארעא שפיר יכול להקנות לו המעות אג"ק אע"ג דקנין אג"ק לא מהני מה"ת ורק מדרבנן הוא דהוה קנין אפ"ה שפיר מהני קנין דרבנן גם לדאורייתא כנלע"ד פי' דברי התוס' דלא יסתרו אהדדי ודוק. שוב עיינתי במ"ש בעזה"י על ב"מ (דף מ"ו ע"א) על תוד"ה וניקנינהו נהליה ראיתי שכתבתי אז ג"כ כן ע"ש. ולפי"ז שפיר מובן דברי רש"י ז"ל בגיטין (ע"ז ע"ב) בהא דתיזול איהי ותיחוד ותפתח כו' ופירש"י בד"ה הרי זו חזקה לקנות שאין המוכר יכול לחזור בו דהשתא קא יהיב לה חצר וגיטה בתוכו ותנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה עכ"ל. ומפורש בדברי רש"י ז"ל דהיה זה מדין קנין אג"ק ואם נימא דקנין אג"ק הוא רק קנין דרבנן היאך מהני לדאורייתא לגט אשה והלא קנין דרבנן אינו מועיל לדאורייתא לדברי רי"ו הנ"ל ועי' קצה"ח (סי' ר"ב סק"ה) שעמד ג"כ בזה ע"ש. ולפמ"ש א"ש דקנין דרבנן שפיר מהני לדאורייתא דהכא רק קנין אחד שהוא מדרבנן ובכה"ג שפיר מהני לדאורייתא ג"כ ודוקא היכא דצריכינן לצרף שני קנינים אשר שניהם הם מדרבנן הוא דלא מהני וכמש"ל:

ועפ"י האמור נוכל לומר דגם הרי"ו דעתו כן דקנין דרבנן מהני לדאורייתא והא דכ' דמקדש במעמד שלשתן דלא הוי קידושי תורה הואיל דגוף הקנין של מעמ"ש לא הוה רק מדרבנן י"ל בזה דרי"ו ס"ל כרבותיו של רש"י ז"ל בגיטין (ל"ג ע"א) ד"ה בעילת זנות וז"ל ומרבותי קבלתי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש דקידושי כסף דרבנן דלא כתיב בהדיא אלא גמרינן קיחה קיחה משדה עפרון והיינו דקפריך תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה דכתיב בהדיא כי יקח איש אשה ובעלה מא"ל היאך יכול לעקור דבר מה"ת ומשני שוויה רבנן לבעילתו בעילת זנות של כל מקדש בביאה כו' ורש"י ז"ל דחה זה עי"ש. וא"כ אם נימא דרי"ו ס"ל כרבותיו של רש"י ז"ל דקידושי כסף לא הוה רק דרבנן וא"כ אנו צריכינן לצרף במעמ"ש תרי דרבנן חדא דקידושי כסף לא הוה רק דרבנן וגם הא דקנין מעמ"ש לא הוי קנין מה"ת ורק דרבנן ובכה"ג שפיר אמרינן דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא ודוק. ועיין לקמן על (דף ק"ד ע"ב) [אוקט"ו] מ"ש בזה: (א) והנה בענין זה אי קנין דרבנן מהני לענין דאורייתא שהאריכו המפרשים בזה וגם אנכי העירותי בזה בכמ"ד וכעת נלע"ד לדון ע"ד הקצה"ח (בסי' רל"ה סק"ד) דהביא ראיה דמהני מהא דמס' שקלים פ"א אעפ"י שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלין מידם. וכתב הרע"ב ובתנאי שימסרם לציבור לגמרי כי היכא דלא ליהוי קרבן צבור קרב משל יחיד ע"ש והיכי מצו קטנים מסרו לצבור יפה הא פעוטות אין מתנתן מתנה אלא מד"ס ומה"ת אין כאן מתנה לציבור ונמצא קרבן ציבור קרב משל יחיד אע"כ כיון דמדרבנן הוי קנין מהני נמי לדאורייתא כו' ע"ש בקצה"ח ולעד"נ די"ל בזה עפמ"ש במלמ"ל פ"ז מהל' מעילה ה"ו האריך במ"ש התוס' בסוף מס' מעילה ובכ"מ שם דמטבע לא בטל מה"ת והביא בשם מוהר"י אלפנדרי ז"ל שרוצה להכריח סברת התוס' מהא דפ"ק דשקלים הנ"ל שהכהנים דרשו מקרא זה לעצמן כו' ואי איתא דמטבע בטל ברוב הא פשיטא זו דרוב השקלים היו של הישראלים וליבטלו הני של כהנים ברוב אלא ודאי דמטבע חשוב ול"ב וכתב המלמ"ל עלה דאין ראיה משם אלא דלא בטיל אבל מנ"ל שמה"ת ל"ב ועוד דדמי למבטל בידים כו' ע"ש. וא"כ י"ל דקטן שמקבלין ממנו הוא משום דמה"ת נתבטל ורק מדרבנן לא בטיל מטבע או דאסור לבטל בידים לכתחלה דהוא ג"כ רק איסור דרבנן לבטל בידים א"כ תו סמכינן על קנין דרבנן אבל לענין דבר תורה שפיר י"ל דלא מהני ודוק היטב: [מט] שם ע"א בגמ' דתנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות כו' כל הסוגיא ועיין בקצה"ח (סי' ער"ה סק"א) שחקר אם מטלטלין של הפקר נקנין עם קרקע הפקר והאריך בזה בפלפול עצום ועיקר ראייתו הוא מהא דמס' ב"ק לקמן (דף קי"ז) בפלוגתא דר"א ורבנן בגוזל קרקע ושטפה נהר וקאמר שם ר"פ הבמ"ע כגון שגזל שדה מחבירו והיתה פרה רבוצה בו ושטפה נהר ר"א לטעמיה ורבנן לטעמייהו וכתב רש"י ז"ל וגזלן לא משכה והוי כקרקעות ולר"א דאמר שדה נגזלת קונה פרה עמה וחייב לשלם דמטלטלין נקנין אג"ק ולרבנן ל"ק שדה ולא פרה שבה עכ"ל והרי גבי גזלן ליכא דא"מ וצריך קנין להתחייב באונסין כמו קנין להקנות וקונה בקנין אגב לחיוב דידיה א"כ מוכח דמהני קנין אגב אפילו בנכסי הפקר כו' ע"ש והביא דברי הרשב"א בב"ק על דף (נ"ב) ושטרא נמי ל"ק דלאו אדעתא דשטרא מחזיק כלומר וכל שהחזיק בקרקע יכול להוציא השטר מידו דהמחזיק בקרקע קנה השטר בכ"מ שהוא דשטרא אפסרא דארעא עכ"ל הרשב"א וזה שהחזיק בקרקע דקונה השטר בכ"מ שהוא אינו אלא בתורת אגב כו' עש"ה. ובנתה"מ שם דחה ראייתו מדברי הרשב"א הנ"ל וכתב דשאני שטר דאפסרא דארעא הוא עדיף דהוי כאילו הוא מחובר בקרקע ונקנה עם הקרקע ומסיק להלכה דהפקר אינו נקנה באגב אפילו הוא צבורין ע"ש. והנה באמת הקצה"ח בעצמו הרגיש קצת בזה שכתב דאע"ג דכתבנו דהפקר בעי צבורין היינו משום דאפסרא דארעא הו"ל כמו קרקע וא"צ לומר קני השטר אג"ק עי"ש והנה לכאורה מבואר גם ברש"י ז"ל כדברי הנתה"מ עי"ש בקידושין (כ"ז ע"א) ברש"י ד"ה אפסר כלומר בית אחוזתם וכגון קרקע דמי עכ"ל ומבואר כדברי הנתה"מ. אולם המעיין בסוגיא שם יראה דיש לקיים דברי הקצה"ח דהש"ס קאמר שם והא עלה קתני זו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה ש"מ לא בעינן צבורין ש"מ ופירש"י בד"ה וזו היא אלמא שאר נכסים כשטר עכ"ל הרי מבואר בהדיא דאין חילוק כלל בין שטר לשאר מטלטלין וא"כ מוכח שפיר דגם שאר מטלטלין של הפקר נקנין בקנין אג"ק כמו דהשטר נקנה באגב ה"ה לשאר מטלטלין ג"כ נקנין באג"ק בשדה הפקר. והנה לכאורה י"ל בדברי הרשב"א ז"ל שכתב הטעם דזה שהחזיק בקרקע זכה נמי בשטרא משום דאפסרא דארעא הוא דמשמע דאי לאו ה"ט לא היה זוכה בהשטר הלא הש"ס דחה להאי סברא דשטר אפסרא דארעא הוא ואולי כוונת הרשב"א ז"ל הוא דהאי טעמא לא אידחי לגמרי דבאמת מצד הסברא י"ל דשטר של הקרקע עדיף משאר מטלטלין ומשום דשטרא אפסרא דארעא הוא רק דהש"ס יליף מהברייתא דקתני עלה זו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות ומבואר דאין חילוק בין שטר לשאר מטלטלין ולא בעינן צבורים אבל סברא זו דשטר עדיף משאר מטלטלין לא אידחי לגמרי וא"כ שפיר כתב הרשב"א להאי סברא דאם החזיק בנכסי הגר זכה ג"כ בשטרא ומכח האי סברא. וא"כ יש להצדיק דברי הנתה"מ דכוונתו דאם לא היה השטר אפסרא דארעא לא מהני גבי הפקר קנין אגב והקצה"ח סובר דאם לא היה שייך כלל קנין אגב בהפקר לא היה מהני כלל סברא זו דשטר אפסרא דארעא הוא שיהיה הקנין אג"ק חל עי"ז הואיל דהש"ס מסיק דאין חילוק בין שטר לשאר מטלטלין ורק אם מהני קנין אג"ק גם בהפקר רק דבהפקר בעינן צבורים אע"ג דבשאר קנין אג"ק היכא דאיכא דא"מ לא בעי צבורים אבל בהפקר בעי צבורין וכדמסיק הקצה"ח ובזה מהני האי סברא דשטרא אפסרא דארעא הוא דהוי כגופיה של קרקע דלא בעי צבורים וז"ש הרשב"א הטעם דאם החזיק בקרקע של נכסי הגר שמת דזכה ג"כ בשטרא משום דשטר אפסרא דארעא הוא ולא בעי צבורים אבל בשאר מטלטלין דהפקר בעינן דוקא שיהיו צבורים בה וכדכתב הקצה"ח הטעם הואיל דליכא דלימא ליה זיל חזק וקני אג"ק דכל דלא הוי צבורים בעינן שיאמר לך חזק וקני ומש"ה בהפקר בעינן דוקא שיהיו צבורים כנלענ"ד בסברת הקצה"ח והנה על הראיה של הקצה"ח מהא דב"ק (קי"ז) לא השיב הנתה"מ כלל עליה והיא ראיה נכונה ודברי הקצה"ח צודקים להלכה:

[נ] שם ע"א בגמ' והתניא החזיק בקרקע קנה עבדים התם בעומדין בתוכה כו' כל הסוגיא ועיין בשמ"ק שהאריך בזה ועיין בסוף הסוגיא שם בד"ה ולענין פסק הלכה כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל הקנה לו הרבה עבדים והחזיק באחד מהם ל"ק כלום וכן אם החזיק בקרקע ל"ק עבדים אעפ"י שאם מכר עשר שדות בעשר מדינות כו' ומ"מ יראה שאם מכר לו עשר שדות ועבדים בתוך כולן שאם החזיק בשדה אחד שקנה כולן קנה גם העבדים שבתוכם עכ"ל. והנה דין זה נכון בסברא ובטעמא ומהתימא שלא הובא כלל בב"י ולא בש"ע ולע"ד נכון הדבר להלכה:

[נא] שם ע"א בתוד"ה למה לי וז"ל פי' ע"כ לא מטעם חצר קנה דסתם עבדים אין משתמרין לדעתו ואפילו עומד בצד שדהו דהוי עבד כצבי רץ כדרכו ומטעם אגב נמי לא קנה דקרקע אין נקנית אג"ק ואפילו אמר קני קרקע הסמוכה לתחום ואגבה תקנה עליונה דהשתא הוי זו ע"ג זו לא קני באגב אלא ע"כ הא דקני היינו משום דחשיב כמחובר וא"כ אפילו אין עומדין בתוכה נמי דהוי כעשר שדות כו' ע"ש. והנה הא דקאמרי הלשון ואפילו אמר קני קרקע הסמוכה לתחו"ם אינו מובן ונלע"ד דהוא ט"ס וצ"ל לתהו"ם. וכן מורה הלשון שכתבו אח"כ ואגבה תקנה עליונה דהשתא הוי זו ע"ג זו: והנה יש לדייק מלשון התוס' שכתבו ומטעם אגב נמי לא קנה דקרקע אין נקנית אגב קרקע מוכח דדוקא קנין אגב הוא דלא שייך בקרקע אבל קנין חצר שייך בקרקע כגון אם הקנה לו הקרקע התחתונה הסמוכה לתהום בכסף וא"ל שיקנה הקרקע העליונה מתורת חצר שפיר קנה לה לקרקע העליונה מדין חצר וכן מוכח ג"כ מהסוגיא דידן דקאמר דלהך לישנא דעבדי כמקרקעי דמי ואפ"ה קנה בעומדין בתוכה והוא מטעם חצר ועיין לעיל מ"ש בזה אלמא דגם קרקע נקנית בקנין חצר ועיין כאן בש"מ בד"ה דכ"ע עבדא כמקרקע מ"ש שם כדברי התוס'. והש"מ בב"מ (דף ק"ח ע"א) על הא דאר"י א"ר האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפי חציפא הוה סלוקי לא מסלקינן ליה וכתב בש"מ בד"ה האי מאן ע"ש דמבואר בדבריו דקרקע נקנית מדין חצר והוא ז"ל כתב שם עוד יותר דאפילו קרקע הפקר הסמוכה לקרקע של קנה לו מדין חצר והארכתי שם בחידושי בעזה"י בביאור דבריו עייש"ה. אבל עכ"פ זה הוא סברא פשוטה דקרקע נקנית מתורת קנין חצר וכדמוכח מדברי התוס' כאן וי"ל בזה. ולכאורה י"ל בהא שכ' הנ"י רפ"ק דב"ב על (דף ה') גבי סמך לו כותל אחר מגלגלין עליו את הכל וז"ל וא"ת ובמה קנאו דמחייבין אותו וי"ל דכיון שעומד על חצירו קנתה לו חצירו ואע"פ שלא אמר תקנה לך חצירך ברור לן שע"ד כן בנאו שיהיה שלו כ"ז שירצה כו' ע"ש ולהסוברים דתלוש ולבסוף חיברו חשיב כמחובר וגם בית נחשב כמחובר ועיין חו"מ סי' צ"ה סעיף א' ובש"כ שם ס"ק ח' האריך בזה עייש"ה וא"כ שמעינן לכאורה ג"כ דגם בקרקע מצינו דנקנה בקרקע דהיינו מכח קנין חצר. מיהו י"ל דכוונת הנ"י הוא דנקנה למפרע בשעה שלא היה מחובר עדיין דאז בודאי דלא הוי שם קרקע על הבית וי"ל בזה. וי"ל עוד דהא מדחזינן דהוה כמו ריבית וא"כ ע"כ דנקנה למפרע וי"ל הרבה בזה ועיין בקצה"ח סי' קס"ד סק"ד ודוק. ועיין מ"ש במס' ב"ב (דף כ"ב ע"א) בישוב דברי הנ"י עפי"ד השמ"ק ב"מ (דף ק"ח) עייש"ה. גם שמעינן מדברי התוס' כאן דאם הקנה לאחד בקנין אחד והקנין הזה לא מועיל אף שנעשה כאן קנין אחר המועיל הואיל דהמוכר א"ל בפירוש שמקנה לו בקנין זה ונמצא אח"כ דקנין זה אינו מועיל לא קנה כלל אע"ג דהיה שם עוד קנין שני כגון הכא שהקנה לו הקרקע העליונה בקנין אגב וקנין אגב לא מהני בקרקע אג"ק אף שהיה שם קנין חצר לא קני לה:

וי"ל דוקא שלא עשה הקונה קנין בידים בהקרקע העליונה אבל אם היה עושה קנין בידים אולי היה מהני וי"ל בכ"ז:

והנה בהאי דינא שכתבתי דמדברי התוס' שמעינן דאם הקנה לאחד בקנין אחד והקנין הזה לא מועיל אף שנעשה כאן קנין אחר המועיל לא קנה כלל אע"ג דהיה שם עוד קנין אחר וכעת נ"ל דפליגי בזה הרמב"ם והראב"ד והראשונים ז"ל. דהנה דעת הרמב"ם בפ"ג מהל' מכירה הל' ט' דהא דבקנין אג"ק בעינן דוקא שיאמר לו קני קרקע זו ואג"ק זו תקנה המטלטלין זה דוקא היכא דאין המטלטלין צבורין בהקרקע אבל היכא דהם צבורין לא בעינן שיאמר לו קני אג"ק זו והראב"ד והרא"ש חולקין עליו וסבירא להו דאפילו בצבורים ג"כ בעינן שיאמר לו קני אג"ק וכתב הר"ן וה"ה דטעמו של הרמב"ם ז"ל דהואיל דהם צבורים א"כ הם נקנין מכח חצר והר"ן ז"ל דחה זה די"ל להרמב"ם לפרש דבעינן דוקא שהחצר יהיה משתמרת וכתב ע"ז הב"י דהרמב"ם סמך בזה על מ"ש בפ"ד מזכיה דבעינן דוקא חצר המשתמרת ואם אינה משתמרת בעינן שיהיה עומד בצדו עיי"ש בב"י סי' ר"ב שהאריך בזה ועיין בש"ע סי' ר"ב ס"א ובסמ"ע מ"ש בזה. והנה הראב"ד והרא"ש חולקים וס"ל דגם בצבורים בעינן דוקא שיאמר לו קני אג"ק והנה לכאורה אינו מובן דלפ"ד ה"ה דטעמו של הרמב"ם הוא מכח קנין חצר ומיירי בחצר המשתמרת וא"כ מאי טעמייהו דהראב"ד והרא"ש דס"ל דבעינן דוקא שיאמר לו קני אג"ק אפילו בצבורים הלא היכא דהחצר היא משתמרת יקנה מטעם קנין חצר ולכאורה י"ל בזה:

והנלע"ד בזה דפליגי בזה אם בעינן שיאמר לו המוכר להלוקח שיעשה קנין פלוני או סגי שהלוקח עושה קנין ולא בעינן דעת המוכר שידע איזה קנין הלוקח עושה ודעת הרמב"ם דלא בעינן שיאמר לו המוכר להלוקח שמקנה לו דבר זה בקנין פלוני ומש"ה אם הקנה לו הקרקע וגם המטלטלין אע"פ שלא א"ל המוכר שמקנה להלוקח המטלטלין בתורת חצר מ"מ קנה הלוקח גם המטלטלין לתורת חצר ומש"ה היכא דהמטלטלין הם צבורין לא בעינן שיאמר לו קני אג"ק דהא קני להמטלטלין בתורת חצר ודעת הראב"ד והרא"ש דבעינן דוקא שיאמר לו המוכר שיעשה קנין פלוני או שהלוקח יאמר להמוכר שהוא יעשה קנין פלוני והמוכר ישתוק דאז מהני ג"כ אבל אם הלוקח בעצמו יעשה איזה קנין לא מהני כלל אם אינו בהסכמת המוכר ובידיעתו ומש"ה סברי דבעינן דוקא שיאמר לו המוכר קני אג"ק ואע"ג דהם צבורים וי"ל בזה [וב"א הב' החריף דוד נ"י אמר כי בדעת התוס' י"ל דס"ל שפיר כהרמב"ם ורק דיש חילוק בין א"ל בפירוש שיקנה בקנין אגב אז לא מהני אם קונה בקנין חצר אבל בסתמא שא"ל שיקנה לא בעינן שיודיע הקונה באיזה קנין יקנה ויש סברא לומר כן]:

והנה לפי"ז היה נוכל לתרץ קצת דברי הש"כ בסי' ר"ב סק"ג כשהביאו המחבר והרמ"א שתי דעות הללו כתב הש"כ דלא נוכל לפרש מדין חצר משום דאין חצירו קונה אלא כשכבר הוא חצירו משא"כ הכא דחצירו ומתנתו באים כאחד עכ"ד ותמה הקצה"ח דהא בכ"ד קיי"ל דחצירו ומתנתו באים כאחד. וכמבואר בב"מ (דף ט') בהא דאיבעיא ליה לר"א משוך פרה לקנות כלים שעליה ופריך עלה אי אמר לו קני בהמה וקני כלים מי קני הא חצר מהלכת היא וחצר מהלכת ל"ק כו' ומשני בכפותה ואי נימא דחצירו ומתנתו באים כאחד לא מהני א"כ אפילו בכפותה נמי לא מהני עיי"ש בקצה"ח. ולפי האמור נוכל לומר דכוונת הש"כ הוא דבכה"ג היכא דלא א"ל המוכר שיקנה בקנין חצר רק שהקנה לו סתם והלוקח לא אמר בפני המוכר שרוצה לקנות בקנין חצר בכה"ג הוא דלא מהני רק היכא דהיה החצר שלו מקודם משא"כ היכא דחצירו ומתנתו באין כאחד לא מהני בכה"ג וי"ל בזה. מיהו הסמ"ע שם (בס"ק ג' ד') מבואר דמפרש דהיכא דהיה החצר משתמרת גם הראב"ד והרא"ש מודו דקונה אפילו בלא א"ל קני אג"ק ומטעם חצר ולא פליגי הרמב"ם והראב"ד רק היכא דאין החצר משתמרת דלא נוכל לומר משום קנין חצר עיי"ש. וא"כ מבואר דס"ל דגם הראב"ד סובר דלא בעינן שיאמר לו המוכר שיקנה בקנין פלוני ורק כל שעשה הלוקח קנין המועיל מהני והארכתי בזה בכמ"ד ועיין מ"ש בעזה"י בתשובה לענין מכירת בכור בענין זה. וגם בהאי דינא דחצירו ומתנתו באין כאחד הארכתי בכמ"ד בענין זה והבאתי דגם הש"מ בב"מ (כ"ו) סובר כסברת הש"כ הנ"ל. וכעת נלע"ד לומר דגם שיטת רש"י ז"ל הוא כן שכתב במס' גיטין (דף ע"ז ע"ב) בהא דתיזיל ותיחוד ותפתח דפירש"י דהוא מקנין אג"ק והראשונים נ"ע תמהו עליו דלמה לא פי' דהוא מטעם קנין חצר. ונוכל לומר דשיטת רש"י ז"ל הוא ג"כ דחצירו וגיטה באין כאחד לא מהני והא דקאמר הש"ס בכמ"ד גיטה וחצירה באין כאחד הוא דוקא בחצירה שהכניסה לו הן בנצ"ב והן בנכסי מלוג דבאמת החצר היה שלה מקודם וגם עכשיו עדיין שלה אלא שהבעל אוכל הפירות וכשמגרשה הרי חוזר הכל לרשותה כמקודם נשואין בזה שפיר אמרינן דגיטה וחצירה באין כאחד משא"כ היכא דלא היה החצר שלה מעולם רק הוא מקנה לה עכשיו חצירו והגט בתוכו בזה שפיר אמרינן דלא מהני ומש"ה הוצרך רש"י ז"ל לפרש בגיטין (ע"ז ע"ב) דהוא מדין קנין אג"ק. וכמדומה שכבר ראיתי מתרצים כן או שאנכי תירצתי כן מכבר ועיין קצה"ח (סי' ר' סק"ה) ויש להאריך עוד בזה אלא שאין הזמן מסכים עמדי כעת:

[נב] (א) שם ע"ב נכסים שאין בהן מעילה הוא דלית בהו הא מקדש קדשי מאן תנא אר"י בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דאמר ממון בעלים הוא דתניא ומעלה מעל בה' לרבות קק"ל שהן ממונו דברי ריה"ג כו' עד כי אמר ריה"ג מחיים אבל לאחר שחיטה אפילו ריה"ג מודה דכי קא זכו משלחן גבוה קא זכו כו' כל הסוגיא. ופירש"י בד"ה אבל לאח"ש וז"ל כי זכו בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בשאר הבשר משלחן גבוה קא זכו עכ"ל ובתוד"ה מחיים כתבו דדוקא כהנים הוא דאמרינן בהו דלאח"ש משלחן גבוה זכו אבל בחלק הבעלים אפילו לאח"ש הרי הוא ממונם לקדש בו אשה ולכל דבר עיי"ש ועיין במס' קידושין (דף נ"ב ע"ב) כתב גם שם רש"י כמ"ש כאן דלאח"ש אמרינן משלחן גבוה קא זכו אפילו בחלק הבעלים ועיין לקמן בסוגיין (בדף י"ג ע"א) ברש"י ד"ה מתנות כהונה קא אמרת מ"ש שם:

והנה לכאורה נראה דדעת הרמב"ם הוא כדעת התוס' בהא דכ' בפ"ה מהל' אישות ה"ה וז"ל כהן שקידש בחלקו מקדשי קדשים או מקדשים קלים אינה מקודשת מפני שלא הותרו אלא לאכילה בלבד ע"ש. והנה דקדק בלשונו וכתב כהן שקידש בחלקו ואמאי לא כתב כלשון המשנה המקדש בחלקו מבואר דסובר דדוקא כהן המקדש בחלקו הוא דאמרינן ביה משלחן גבוה זכי אבל בבעלים המקדשים בחלקן אפילו לאחר שחיטה ג"כ אמרינן ביה דקדשים קלים ממון בעלים הוא ומש"ה נקיט בלשונו כהן שקידש. מיהו י"ל דנקיט הלשון כהן שקידש משום דכתב ג"כ בקדשי קדשים דע"כ מיירי בכהן מיהו אכתי י"ל דהי"ל לכתוב סתמא כלשון המשנה המקדש בחלקו אלא ע"כ דסובר דדוקא בכהן אמרינן דלאחר שחיטה משלחן גבוה זכי אבל לא בחלק הבעלים וכסברת התוס' וי"ל בזה. ועיין לקמן בפרקין [אוג"ד אוק"ט] צדדתי דהרמב"ם נוטה לשיטת רש"י ז"ל בזה:

והנה הרא"ש כאן בסט"ו נסתפק בבכור בזה"ז כשהוא ביד כהן אי הוי ממון בעלים דלריה"ג קדשים קלים ממון בעלים הן ולרבנן לא הוי ממון בעלים עיי"ש ועיין בש"ע אהע"ז (סי' כ"ח סעיף כ"ג) ועיין בחמ"ח ס"ק מ"ג ובב"ש סק"ס ומסיק החמ"ח להלכה דממון בעלים הן כריה"ג עיי"ש וכ"ה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' נזקי ממון וכפי הבנת הלח"מ שם ע"ש ובקצה"ח סי' ת"ו הביא ראיה דפסקינן כריה"ג דקק"ל ממון בעלים הן מהא דאיתא במסכת חולין (ל"ו ע"ב) מכלל דחיבת הקודש דאורייתא מנ"ל אי לימא מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא האי בשר דאתכשר במאי אילימא דאתכשר בדם והא אמר ר"ח בר אבא אר"י מנין לדם קדשים שאינו מכשיר כו' ודילמא כדרב יהודה אמר שמואל כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליו ועיין ברש"י שם מ"ש הטעם דנקיט דוקא פרה של זבחי שלמים משום דזבחי שלמים העור לבעלים ע"ש. וכתב הקצה"ח דלשיטת הרמב"ם בפי"ב מטומאת אוכלין ה"א כל דברי הכשר אוכלין דברי קבלה הן מפי השמועה למדו שזה שנאמר וכי יותן מים על זרע אחד המים ואחד שאר ז' משקין והוא שינתן עליהם ברצון בעלים ואחר שנעקרו מן הקרקע כו' ובכ"מ שם הביא דברי הרשב"א דחולק וס"ל דלא בעינן דוקא דעת בעלים ורק כל שבא עליהן מים ברצון אדם הרי הוא מוכשר אולם דעת רבינו דמשמע ליה דפשיטא דרצון בעלים בעינן דאין סברא דרצון אחרים יגרום טומאה לדבר שאינו שלהם עכ"ד הכ"מ וא"כ היכי משכחת בקדשים הכשר מים כיון דבעינן רצון הבעלים וקדשים לית להו בעלים. ומזה נראה מוכח כדעת הפוסקים כריה"ג דקק"ל ממון בעלים הן וא"כ בפרה של זבחי שלמים דהוי קק"ל שפיר מהני להו הכשר מים דבעלים ומיישב בזה הא דנקיט הש"ס דוקא כגון שהיתה לו פרה של זבחי שלמים עיי"ש שהאריך בביאור הדבר:

ולעד"נ לומר בזה דהנה הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' טומאת אוכלין הי"ז כתב הלשון פרת קדשים שהעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עליה ה"ז מוכשרת לפיכך אם נמצאת מחט טמאה בבשרה הרי הבשר טמא ועיין בכ"מ הביא הגמרא פסחים (דף י"ט) ע"ש וא"כ יקשה דהאיך יועיל ההכשר הלא חטאת בודאי לכ"ע ממון גבוה הוא וא"כ יקשה קושית הקצה"ח הנ"ל. ועוד ראיתי בספר מנחת חינוך מצוה ק"ס הביא דברי הקצה"ח הנ"ל והקשה דבמס' סוכה (דף ל"ה) אתרוג של מע"ש לא יטול ואם נטל כשר ואמרינן הא דלא יטול לכתחלה מפני שמכשירה כו' כל הסוגיא ולמ"ד מע"ש ממון גבוה האיך חל ההכשר עיי"ש שהאריך. ובפשיטות קשה דהרמב"ם בפ"ח מהל' לולב ה"ב כתב אתרוג של מע"ש לא יטול מפני שמכשירה ובפ"ג מהל' מע"ש הי"ז פוסק דמע"ש ממון גבוה וא"כ האיך חל ההכשר. ועוד י"ל אם נימא דהרמב"ם סובר כשיטת רש"י דגם הבעלים כי זכו בבשר לאחר שחיטה ג"כ אמרינן משלחן גבוה זכו א"כ אכתי יקשה דהאיך חל ההכשר על פרה של זבחי שלמים הלא עיקר ההכשר הוא חל לאחר שחיטה ואז גם לריה"ג אמרינן דמשלחן גבוה זכו ולא הוי ממון בעלים. אולם אם ניהא דהרמב"ם סובר כשיטת התוס' דדוקא כהנים משלחן גבוה זכו וכמש"ל א"ש דברי הקצה"ח. אולם נצטרך לומר דלשיטת רש"י דסובר דגם בבעלים דזכו בבשר לאח"ש הוא משלחן גבוה יקשה דהיאך חל ההכשר בפרה של זבחי שלמים וכסברת הקצה"ח הנ"ל וע"כ נצטרך לומר דרש"י ס"ל כשיטת הרשב"א דבהכשר לא בעינן דוקא דעת בעלים. אולם לעד"נ בגוף הדבר דנהי דסובר הרמב"ם דבעינן רצון בעלים דוקא היינו דוקא בדבר שיש לו בעלים הוא דלא הוכשר אם אדם אחר נתן עליהם מים ומשום דכ"ז דלא ניחא ליה להבעלים לא נוכל לומר ביה בכי יותן דומיא דכי יתן מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה והטעם משום דלא ניחא ליה להבעלים שיהיה מוכשר לקבל טומאה אבל בדבר שאין לו בעלים שפיר חל ההכשר של כל אדם כל מי דניחא ליה ונותן עליה מים שפיר חל ההכשר ומצד הסברא לא נשווי' פלוגתא רחוקה בין הרמב"ם והרשב"א הנ"ל דלהרמב"ם נימא דבעינן דוקא שבעלים יתנו עליה מים או דיהיה ניחא להו ואם יהיה דבר שאין לו בעלים לא יחול ההכשר לעולם ולהרשב"א יהיה חל ההכשר של כל אדם אף על דבר שיש לו בעלים ועדיף לומר דלא פליגי בפלוגתא רחוקה כ"כ. וא"כ מע"ש דממון גבוה הוא שפיר חל ההכשר של כל אדם ולפי הנראה מקצה"ח דמדמה הכשר להאי דאין אדם אוסר דשא"ש ולע"ד לא דמי להא דאא"א דשא"ש דדוקא לאסור אינו יכול אם הוא דבר, של הקדש אבל אם הוא דבר של הקדש שפיר חל ההכשר של כל אדם ואם מע"ש ממון גבוה ג"כ חל ההכשר של כל אדם ורק אם נפל עליו מים בעצמו בלא שום כוונת אדם אז הוא דאמרינן דלא חל ההכשר דבהכשר בעינן כוונת אדם וז"נ לע"ד. ולפי"ז מיושב שפיר הכל ואין ראיה כלל מגמ' חולין (ל"ו) דפסקינן קק"ל ממון בעלים:

וראיתי בספר אבני מילואים ח"ב בתשובות (סי' כ') הביא בשם תשובת גינת ורדים (סי' קל"ו) בענין הכשר פירות לקבל טומאה מוכח בכמ"ק במס' מכשירין דבעינן דניחא ליה בהכשר מים שבאו עליהן ושמח בהן ומשמע דאם אין לו שמחה אע"ג דאינו מיצר דאין לו הפסד בהכשר זה דאינו מוכשר לקבל טומאה וקשה דבפרק לולב הגזול באתרוג של תרומה לא יטול ויהיב טעמא בגמרא מפני שמכשיר את התרומה לקבל טומאה ופירש"י דהא מקבלת אשה מיד בנה הלולב ומחזירתו למים בשבת שהיו שורין האגודה כדי שלא ייבשו וכשנוגעים באתרוג הוכשר לקבל טומאה והא לא ניחא ליה שיפול מן המים שבאגודה על האתרוג והיאך הוכשר האתרוג בזה. וכתב הא"מ ע"ז ולק"מ דבהדיא תנן במסכת מכשירין פ"א כל משקה שתחלתו לרצון אע"פ שאין סופו לרצון כו' בשביל שתידח הקערה ה"ז בכי יותן ע"ש וכיון דניחא ליה שיגיע להאגודה המים ואח"כ נגעו אותן המים באתרוג אע"פ שאינו לרצון גבי אתרוג ה"ז מכשיר כיון שתחלתו לרצון עכ"ל הא"מ ז"ל. והנה לפי"ד הא"מ הנ"ל ל"ק קושית המנ"ח הנ"ל וגם היה אפשר להשיב על ראייתו של הקצה"ח הנ"ל דהא בשעת תלישת המים מן המחובר בעינן שיהיה לצורך להשתמש בו דבר תלוש דזה מקרי לרצונו ואם שאב ראובן מים מבורו של שמעון כדי שישתמש בו דודאי ראוי המים הזה להכשיר וא"כ אם העבירה להפרה של זבחי שלמים בנהר הרי המים שעל גופה ראוין להכשיר ואם אח"כ נפלו על האוכלין שלא לרצון ג"כ הוכשרו האוכלין לקבל טומאה וי"ל בזה אולם לאחר העיון ברמב"ם פי"ב מהל' טומאת אוכלין ה"א וה"ב ובהשגות הראב"ד שם יראה דדעת הרמב"ם הוא דתלישתן מן המחובר בודאי בעינן לרצון ורק בנפילתן על האוכלין סגי או שיהיה תחלה לרצון או סופו לרצון ולא בעינן שניהם לרצון ודעת הראב"ד הוא דכל שתלישתן מן המחובר לרצון אעפ"י שנפילתן על האוכלין היה לגמרי שלא לרצון בתחלה ובסוף ג"כ מכשירין עייש"ה ובכ"מ, והרמב"ם בה"א שם כתב בפירוש והוא שנתן עליהם מים ברצון בעלים עכ"ל הרי שנפילתן על הפירות צריך שיהיה לרצון ג"כ ורק דסגי הרצון בין בתחלה ובין בסוף עייש"ה. וא"כ דברי הא"מ הם רק כשיטת הראב"ד ז"ל וא"כ שפיר הקשה הגוו"ר לשיטת הרמב"ם וצ"ע אצלי דברי הא"מ בזה וא"כ אינו מיושב בזה קושית המנ"ח לשיטת הרמב"ם: (ב) ועוד י"ל בזה בהקדם דברי התוס' בחולין (דף ל"ו ע"ב) בהא דקאמר הש"ס כגון שהיתה לו פרה של זבחי שלמים והעבירה בנחל שחטה ועדיין משקה טופח עליה כ' התוס' בד"ה ועדיין פ"ה נפל מן העור לבשר וקשיא לפי' דא"כ הוי תלושין ושמואל סובר בפ"ק דפסחים (דף ט"ז) דתלושין לא מכשרי כו'. ונ"ל דע"י העור הבשר הוכשר דע"כ לא פליגי בריש העור והרוטב (דף קי"ח) אלא כשיש יד להכשר אבל ביש שומר להכשר כ"ע מודו דהיינו מחוברין דבשעת דיבוקו בעור הוי מחוברין עכ"ל. ולכאורה אינו מובן כלל דברי התוס' דהא בחייה אינה מקבלת הכשר ורק לאחר שחיטה אז הוא דמקבלת הכשר ואז כבר היא תלושין ואף שבאו המים על העור במחוברין מ"מ אז בשעת פרישתן מן המחובר לא היתה הבהמה ראויה לקבל הכשר ובשלמא אם היינו אומרים דכל שנתלשו המים לאיזה צורך אז תו המים הללו מכשירין לעולם היה א"ש אבל כיון דהתוס' קיימו דדוקא אז בשעת פרישתן מן המחובר באותו רגע המים מכשירין אבל לא לאח"כ אף שנתלשו המים לאיזה צורך ג"כ אינן מכשירין תו אח"כ א"כ לא הועילו התוס' כלום בתירוצם ולכאורה דברי התוס' צריכין פירוש. ואחר החיפוש היטב מצאתי בספר לב אריה על מסכת חולין שם דכתב באמת להסביר בזה שיטת רש"י ז"ל אבל לא כתב כלל לפרש כוונת התוס' בזה:

ולאחר העיון היטב בזה יש לומר בכוונת התוס' דס"ל דהואיל דהוי העור שומר לבשר אף דבחייה הבהמה אינה מקבלת הכשר מ"מ כל שבאו עליה המים במחובר ועדיין המשקה טופח מועיל תו ההכשר הלז לכשישחטה אף דכששחטה כבר היו המים תלושין אפ"ה חל ההכשר מביאת מים דמעיקרא אם עדיין המשקה טופח ומש"ה הוכרח לומר שהיה המשקה טופח עדיין. ומעתה עפ"י האמור י"ל עוד דהנה גם לשיטת הרמב"ם דסובר דבעינן דוקא רצון בעלים מ"מ אם הוכשר אצל הבעלים ומכרו הבעלים לאחר בודאי דחל ההכשר דמעיקרא. וא"כ י"ל דהא דקאמר הש"ס כגון שהיתה לו פרה של זבחי שלמים והעבירה בנחל נוכל לפרש ג"כ שכבר העבירה בנחל בעודה חולין ואח"כ הקדישה לזבחי שלמים וא"כ חל ההכשר אח"כ כשנשחטה אף שעתה הוא ממון גבוה וכמ"ש בפי' דברי התוס' הנ"ל והיה א"ש ג"כ הא דכתב הרמב"ם הלשון פרת קדשים שהעבירה בנהר דגם בקדשי קדשים הדין כן אם העבירה בנהר בעודה חולין ואח"כ הקדישה לחטאת אם המשקה טופח לאחר שחיטה חל אז ההכשר דמעיקרא וא"ש הכל. מיהו לשון הגמ' שהיתה לו פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר וכן לשון הרמב"ם פרת קדשים שהעבירה בנהר משמע דכבר היתה קדושה כשהעבירה בנהר וע"כ הנכון יותר בעיני ליישב כמ"ש בראשונה דיכול להכשיר אוכל שהוא ממון גבוה ודוק:

[נג] (א) שם ע"ב בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דאמר ממון בעלים הוא כו' כל הסוגיא ועיין ברמב"ם פ"ח מהל' נזקי ממון ה"ב שלמים שהזיקו גובה מבשרה ואינו גובה מן הבשר כנגד אימוריהן שהאימורים של קדשים קלים מועלין בהן כמו שביארנו בהלכות מעילה כו' ועיין ברמב"ם פ"ב מהל' גניבה ה"א הגונב כו' או שגנב נכסי הקדש כו' וכן הגונב קדשים מבית בעליהן בין קדשי קדשים בין קדשים קלים בין קדשים שאין הבעלים חייבין באחריותן בין קדשים שהבעלים חייבין באחריותן ה"ז פטור מן הכפל ומתשלומי ד' וה' שנאמר וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ועי' בלח"מ בהל' נזקי ממון מ"ש ליישב דברי הרמב"ם הללו שלא יסתרו זא"ז וכתב דהתם גבי גניבה איכא מיעוטא אחרינא וגונב מבית האיש דמיעט הכל ולכך רבינו הביא אח"כ ההוא קרא דוגונב ולא סמך אקרא דרעהו דלעיל למעט קדשים קלים וכן קדשים שחייב באחריותן כמ"ש שם עכ"ל ולכאורה תליא זה באם יש לנו לדרוש דרשות מעצמנו מה שלא נזכרו בש"ס וברייתא ותוספתא וכבר אסף איש טהור הרב בעל יד מלאכי ח"ר (סי' קמ"ד) והאריך בזה בבקיאות ולא הביא דברי הלח"מ הנ"ל. ועי' במלמ"ל פ"ד מה' מעילה ה"ח שתמה על הרמב"ם שפוסק המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ודין תורה שיחזרו המעות חולין כמו שהיו וקנסו אותו חכמים שיפלו המעות לנדבה כו' ותמה המלמ"ל דהא במס' פסחים (דף צ' ע"א) אמרינן דהאי ברייתא דמוכר עולתו ושלמיו ליכא לאוקמי כריה"ג דהא תני בה והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום משמע דלר' יוסי המוכר שלמיו מעשיו קיימים ואילו בפ"ח מנזקי ממון פסק רבינו כריה"ג שכתב וכל הקדשים שחייבים בהם מעילה אין בהם דין נזיקין משמע דשלמים שאין בהם דין מעילה יש בהם דין נזיקין קרינן ביה רעהו ודין זה אינו אלא כריה"ג כו' עיי"ש שהניח בצ"ע:

וראיתי בקצה"ח (סי' ת"ו סק"א) שכתב ליישב קושיא הנ"ל וז"ל ונראה בזה דהא דקדשים קלים ממון בעלים לריה"ג אינו אלא לענין הבשר שיוכל למכרו מחיים שיאכל הקונה את הבשר אבל שישחוט ויזרוק על שם הקונה מודה ריה"ג דלא מהני דהזבח אינו נשחט ונזרק אלא על שם הבעלים שהקדישו אותו וכשם שאסור לשנות מזבח לזבח כן אסור לשנות שם הבעלים שהקדישו אפילו בקדשים קלים וא"כ ניחא המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום דהיינו להקריבו על שם הקונה וכמ"ש רש"י בפסחים (דף פ"ט) וז"ל המוכר עולתו להתכפר בו אחר לא עשה כלום ואין העולה קריבה אלא לשום בעלים הראשונים עכ"ל וה"ה בשלמים בכה"ג שתקרב על שם הלוקח ובזה גם ר' יוסי מודה וכמ"ש וכו' והאריך בזה ומהא דפסחים (דף צ') ת"ר הממנה אחרים עמו על פסחו כו' אמר אביי אי לאו דאוקמי ר' אושעיא לההוא בממנה זונה על פסחו ורבי הוא הוה מוקמינא להאי בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דאמר ממון בעלים כו' וההוא דמוקי לה ר' אושעיא כרבי לא מוקמינא אלא כרבי דבפסח לא משייר אינש והא ליכא לאוקמי כר' יוסי דהא תני בה והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום. ולפמ"ש דהמוכר עולתו ושלמיו אתיא אפילו כר' יוסי כיון דמיירי להתכפר בו אחר וכמש"פ רש"י שם ובזה ר' יוסי מודה דלא מהני נראה דה"ק אביי והא ליכא לאוקמי כריה"ג דהני הא דתני והמעות חולין כיון דתני בה והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום א"כ מוכח דס"ל דלהתכפר בו ודאי לאו כלום הוא וא"כ היכי קדושה חלה על קדושה כיון דעולה ושלמים לא נפקא מקדושתן והקדושה לא נמכר ודמים של הקדש לא נפקא לחולין אלא היכי דקונה בו בהמת חולין וכיון דגוף הקדושה לא נמכר לקונה א"כ היכא נעשה המעות חולין אבל אכתי מיתוקמא שפיר הא דמוכר עולתו ושלמיו גם לר"י וכמ"ש כיון דמיירי שמוכרו להתכפר אלא דלא מיתוקמא הא דתני והמעות חולין כיון דתני לא עשה ולא כלום ע"כ דס"ל דלא קנה להתכפר וא"כ ודאי דלא יצאו המעות לחולין עכ"ל הקצה"ח והנה באמת גוף הסברא שכתב דלר' יוסי הוי דוקא ממון בעלים שיהיה הלוקח יאכל הבשר והוא של הלוקח אבל לא יכול למכור גוף הקרבן שיהיה הקרבן עולה לשם הלוקח הסברא בעצמותה היא נכונה מאד מאד ומ"ש ליישב סוגית הש"ס דפסחים הוא דחוק אלא אף אם נסבול הדחק הזה אכתי קשה בהא דקאמר אביי דאי לאו דר' אושעיא הוה מוקי איהו להאי ברייתא דצרכינן קרא גבי אתנן לכל נדר פרט לנדור דפריך הש"ס ל"ל קרא למעט הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהוה מתרץ לה אביי דאתיא כריה"ג ובקדשים קלים דממון בעלים הן וחל איסור אתנן עלה וצרכינן קרא לזה דלא חל כלל איסור אתנן עלה ואם נימא כסברת הקצה"ח הנ"ל דגם לריה"ג דסובר ממון בעלים הן מ"מ גוף הקרבן אינו יכול למכור לאחרים וא"כ האיך חל איסור אתנן עלה דאתנן לא הוה רק כשנתן לה הקרבן באתננה והיא הקריבתו לקרבן עבורה זה מיקרי אתנן אבל אם אין הקרבן שלה שיהיה קרב עבורה לאו שם אתנן עלה כלל ולמה צרכינן קרא למעט זה ולכאורה י"ל בזה. אם לא שנאמר דאף בכה"ג היה שייך לומר דמיקרי אתנן זונה והכי הוה הפי' בקרא לא תביא אתנן זונה היינו היכא דהקרבן הוא של הבעלים דהיינו שיהיה עולה לבעלים לשם חובה ויהיה נקרב על שם הבעלים ורק שהבשר והעור נתן לאתנן זה ג"כ מיקרי אתנן זונה הואיל דהבשר והעור הוא של הזונה ואי לאו דמיעטא קרא הו"א דמיקרי אתנן זונה והקרבן פסול ומש"ה צרכינן קרא לכל נדר למעט מיניה פרט לנדור. ולפי"ז יצא לנו לדינא דאם אחד נתן לזונה הבשר והעור רק שהניח לעצמו זכות זה להקריבו על שמו דהיינו שלמים וכיוצא ונתן לה זה כשהיתה הבהמה עדיין חולין ג"כ מיקרי שפיר אתנן זונה וכשהקריבו עבר על הלאו דלא תביא אתנן זונה והוא דבר חדש שלא מצאתי מפורש דין זה:

וראיתי בנתה"מ סי' רמ"א סק"ה בהא שכתב המחבר שם ס"ז לפיכך הנותן שור לחבירו וא"ל ע"מ שתחזירני והקדישו והחזירו ה"ז קדוש אבל אם א"ל ע"מ שתחזירהו לי אינו קדוש שלא התנה עליו שיחזיר לו אלא דבר הראוי לו והקשה הנתה"מ על דין הראשון דהא מבואר בהרא"ש פרק לולב הגזול דאחר שיצא בו מחויב ליתן לו במתנה בשעת חזרה והביא ראיה מהא דלא ליקני אינש לינוקא ביומא קמא כו' וא"כ כשהקדישה שוב אינו יכול להקנות לו בשעת חזרה דהא אינו שלו והרי לא קיים התנאי כו'. וכתב לתרץ דדוקא בשור הוה הדין כן ומיירי שהקדישו לשלמים דיכול למכרו ותופס בהן קנין כשמכרו שמצות הקרבת הדם הוא של הלוקח והבשר והדם הכל ללוקח וכיון דבר הקנאה הוא מהני ביה חזרה וכשעושה הקנאה גמורה כשמחזיר לו מקיים תנאו בחזרה אכל בקדשי בדה"ב או הקדש עניים אין קדוש כלל כו' והאריך בזה יעוש"ה. והנה מ"ש הנתה"מ שמכרו שמצות הקרבת הדם הוא של הלוקח דקדק וכתב שמצות הקרבת דם הוא של הלוקח אבל גוף הקרבן שיהיה עולה לשם הלוקח אם הוא היה חייב קרבן שלמים זה בודאי לא מהני וכמ"ש הקצה"ח הנ"ל. אבל י"ל איך שייך למכור מצות הקרבת הדם הלא הכהן זורק הדם דהיינו הכהן שבאותו משמר. וי"ל דמיירי שהמקדיש היה כהן דיכול בעצמו להקריב קרבנו בכל עת שירצה כדאיתא במס' ב"ק קי"א ומכרו לכהן אחר וי"ל הרבה בזה ואכ"מ:

אולם הפ"י שם בב"ק (דף ס"ו ע"ב) בתוד"ה דגזל קרבן כו' כ' ליישב קושיית התוס' דאתי כריה"ג ובקק"ל דממון בעלים הוא או כר"ש ובקדשים שחייב באחריותן דברשות בעלים הם והקצה"ח כאן הביאו ודחה דבריו דאפילו בקק"ל לריה"ג ג"כ לא חל המכירה לענין גוף הקרבן אלא דוקא לענין הבשר ועיין עוד בקצה"ח סי' שפ"ו סק"ז מ"ש כזה. אבל ראיתי בשמ"ק בב"ק על (דף ס"ו ע"ב) בד"ה דע כו' בסה"ד כתב ג"כ קושית התוס' דשם וא"ת א"כ דמיירי לענין דלא נפיק ביה גזלן כדפרי' א"כ ל"ל קרא פשיטא דאפילו משל"ו [לעד"נ דצ"ל מכרו] לא נפיק כדאמרינן פרק האשה בפסחים המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום. וי"ל דמיירי בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דאמר ממון בעלים הם ושפיר מצי למוכרו ומ"מ בגזול לא נפיק עכ"ל. הרי מבואר דלריה"ג חל המכירה על גוף הקרבן וכהפ"י ולא כהקצה"ח. מיהו ראיתי בשמ"ק בב"ק לקמן על (דף ע"ז ע"ב) בד"ה ולענין פסק בסה"ד וז"ל קדשי מזבח התמימים אינם נפדין מעתה מכירתם אינה מכירה כלל שהרי לא יצאו לחולין ביד הלוקח ולמדת מכאן שאפילו מכרן להקריבן לאותו קרבן עצמו ותהא כפרה ללוקח אין זה כלום והרי הוא כזבחים שנזבחו שלא לשם בעליהן עכ"ל והרי סתם רבינו המאירי ז"ל ונראה לכאורה דאפילו בקדשים קלים ג"כ הדין כן אם לא שנאמר דלא איירי בקדשים קלים רק בקק"ד והרבה י"ל בזה:

ב והנה ראיתי בהקצה"ח שם שהקשה לפי סברתו הנ"ל אמאי לר' יוסי המקדש בקק"ל מחיים מקודשת דה"ל ממון בעלים ולפמ"ש היינו למוכרו לבשרן דהא אף דשלמים אין בהם מעילה אבל איסורא דאורייתא איכא ואסור מליהנות בהם מה"ת וא"כ היכי רשאי לקדש בו את האשה ומ"ש ממקדש בערלה וכלאי הכרם ועוד עיקרא דמלתא דריה"ג דאמר ומעלה מעל בה' לרבות קק"ל ולמה יתחייב בכפירתו הא כיון דלא אמר ריה"ג אלא מחיים אבל לאחר שחיטה משלחן גבוה קא זכו ומחיים אסור בהנאה מה"ת וכיון דאסור בהנאה תו לאו כפירת ממון הוא וכדאמרינן במרובה (דף ע"א) כיון דשחט בה פורתא אסרה ותו לאו דמריה קא טבח וזה ודאי דעל איסורי הנאה לא יתחייב בכפירתו וכן בשלמים שהזיקו דגובה מבשרן ולמה יתחייב בעלים על ממון דאיסורי הנאה וצ"ע כעת עכ"ד הקצה"ח:

והנלע"ד ליישב קושיא הנ"ל דהנה באמת י"ל הואיל דאי בעי מתשיל עלה אית לה בעלים וא"כ אף בקדשי קדשים ג"כ היל"ל דמיקרי ממונו אלא דאם הקדשים הזיקו ל"ש לחייבו משום הואיל משום דהא לא ישאל על הקדשו כדי שלא יהיה חייב וגם דהא כל זמן דלא אתשיל על ההקדש לא הוי ממונו וכ"ז הוא בקדשי קדשים דלאחר שחיטה לא יהיה לו בהן שום זכות כלל משא"כ בקק"ל דלאחר שחיטה וזריקה יהיה לבעלים זכות בהן תו אמרינן דמיקרי גם קודם שחיטה ממונו הואיל דאי בעי מתשיל עלה דהא באמת יכול לשאול על הקדשו ומש"ה מיקרי תו ממון בעלים ול"ק כלל קושיות הקצה"ח ודוק בזה. ועיין לקמן על (דף ס"ב ע"ב) [או"ד אוק"א] מ"ש בענין זה דהואיל אי בעי מתשיל:

אולם קושיא הראשונה של הקצוה"ח דהיאך מותר לקדש בו דהא אסור ליהנות בו מה"ת אכתי אינו מתיישב כ"כ ונלע"ד דלכאורה י"ל דהקצה"ח הקשה עיקר הקושיא לדבריו שהעלה דגם לריה"ג דממון בעלים הוא רק לענין למוכרן מחיים שיאכל הקונה הבשר אבל לא שישחוט ויזרוק ע"ש הקונה וע"ז הקשה קושייתו. דהא גם אם נפרש דלריה"ג יכול למוכרן שיקריבו ע"ש הלוקח ג"כ קשה דהיאך רשאי לקדש בו אשה או למוכרן לאחרי' הלא הוא נהנה עתה מן הקדשים בשעת הקידושין והמכירה דהא אסור מה"ת ליהנות בהם גם לריה"ג דסובר דממון בעלי' הוא. אולם לאחר העיון היטב נלע"ד דלא דמי כלל להא דהמקדש בערלה וכה"כ דהתם הרי הם אסורין עתה בהנאה ונהי דלאחר שישרפו ויהיה אפר יהיה מותר ליהנות בהן מ"מ עתה אין לו שום זכות בהן לא מיבעיא אם נימא דאיסורי הנאה יש להן בעלים פשיטא דא"ש דהא לאו דידיה הוא אלא אף אם נימא דאיסורי הנאה אין להן בעלים מ"מ עתה אין לו בהן שום היתר הנאה ולא חלו כלל הקידושין וכמ"ש התוס' במס' ע"ז ר"פ השוכר שהביא הקצה"ח. אבל בקק"ל דהתורה אמרה דיש להבעלים בהן זכות שכשישחטו ויזרקו יהיה הבשר שלהן ולא חל כלל ההקדש על גוף הבשר ורק שכ"ז שלא נשחט ונזרק אסור לאכול הבשר וליהנות מן הבשר מה"ת כי הבשר משועבד להחלבים להקרבה ולזריקת הדם אבל על גוף הזכות שיש להבעלי' בהבשר לא חל כלל ההקדש ורק דבחיי הבהמה אסור ליהנות ממנה והוי כמו בהמה חציה הקדש וח"ח וא"כ הזכות הזה בהבשר הוא להבעלים כי כן הוא גזירת התורה וא"כ שפיר יכול למכור הזכות הזה לאחר וכן יכול לקדש בו אשה ומקנה לה הזכות הזה ודוק היטב בזה:

תוכן העניינים

אמרי הצבי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה