אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר
דף יא.
[אות לט]:
א"ל אביי לרבא האי טורח נבלה ה"ד אילימא דבבירא שויא זוזא ואגודא שויא ארבע כי טרח בדנפשי' טרח א"ל ל"צ דבבירא שויא זוזא ואגודא נמי שויא זוזא כו' ועיין ברש"י ז"ל. ועיין בקצה"ח סי' שפ"ו סק"י הביא דברי המרדכי ז"ל אמר רבי יקר הזורק מטבע חבירו לים כו' דפטור היינו לרבנן אבל ר"מ דדאין דד"ג חייב וא"ת לפי מה דפרישית דמחייב ר"מ בהזורק מטבע כו' או הדומה לו מ"ש לר"מ מהמכה בהמת חבירו דמשלם נזק ואם רפאה אינו משלם לו אע"ג דגורם ליתן לו שכר הרופא כמו זורק מטבע דגורם ליתן שכר להעלותו כו' עד ויש לחלק בין נזקי גופו לנזקי ממונו שבמזיק לגופו יש לו ליתן לרופא הזיקו שע"כ יש לו ליתן לרופא מה שחייב לשלם ריפוי לבד מן הנזק דאפחתי' מכספא אבל כשמזיק לממונו ומחמת אותו ממון נפסד ממון אחר שיש לו ליתן לרופא מש"ה פטירי וה"נ בזורק מטבע כו' דמחמת ממון מפסיד ממון אחר בכה"ג מודה ר"מ עכ"ל המרדכי והביא ג"כ דברי הגמ"ר פרק הגוזל עיי"ש וכתב שם הקצה"ח וז"ל ואיכא למידק בהא דאמרינן בב"ק דף י"א תניא אחרים אומרים מניין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו ת"ל כסף ישיב לבעליו והמת א"ל אביי לרבא כו' כל הסוגי' ופירש"י ריוח דנפשי' קא עביד דשיים לי' לניזק בדמי יתירא ולמה לי קרא דוהמת ומסיק לא צריכא דבבירא שויא זוזא ואגודא נמי זוזא ומאי פריך כי טרח בדנפשי' טרח הא אי לאו קרא דוהמת הוי שיים לי' לניזק בארבע כדשווי'אגודא דכיון דיכול להוציא מן הבור אע"ג דיצטרך להוציא אין המזיק חייב בשביל הוצאה ומש"ה צריך קרא דוהמת לאשמועינן דהמזיק חייב להעלותו מן הבור ואפילו לדעת הש"ע דמחייב בדוחף לים משום דד"ג אכתי תיקשי למ"ש הנ"י בשם הרא"ש דבנזקי גופו הוא דמחייב משום דד"ג ולא בנזקי בהמתו ובור לא הוי נזקי גופו וצ"ע עכ"ל הקצה"ח ועיי"ש שכתב לפרש פי' אחר בגמ' דלא כפירש"י ונדחק ליישב קושי' הנ"ל והניח בצ"ע עייש"ה:
ולעד"נ ליישב קושי' הקצה"ח הנ"ל ע"פ מה שכתבתי לעיל על דף יו"ד ע"ב בד"ה א"ל ר"כ לרב [אות ל"ז] דהא דאיפלגו ר"כ ורב בסברא הוא דר"כ סובר דבאמת המזיק צריך לשלם כל מה שהי' השור שוה מחיים ורק הא דהנבילה הוא לניזק הוא בתורת פרעון חוב דיכול ליתן לו הנבילה בדמי פרעון החוב ורב סובר דבאמת הנבילה היא של הניזק ואין המזיק צריך לשלם ההיזק רק מה שפחתה המיתה ע"י הנזק אבל גוף הנבלה הוא של הניזק והארכתי בעזה"י בבאור הסוגי'. ומעתה נוכל לומר דזה הוא סברת אביי ג"כ דסובר כר"כ דהמזיק צריך לשלם כל מה שהי' השור שוה מחיים ורק דהניזק נוטל הנבלה בפרעון החוב וא"כ שפיר קא"ל אביי לרבא האי טורח נבלה ה"ד אילימא דבבירא שויא זוזא ואגודא שויא ארבעה כי קא טרח בדנפשי' קא טרח והיינו הואיל דגוף הנבלה הוא של המזיק רק דנותן לו הנבילה בפרעון החוב א"כ פשיטא דכל זמן שמונח בבור דלא יכול לשום לו הנבלה בדמים רק כפי מה ששוה הנבלה כשמונחת בבור דהיינו זוזא ולא דמי לזורק מטבע לים דהתם לאו שם מזיק עליו כלל משא"כ הכא דשם מזיק עליו וצריך לשלם כל מה שהי' השור שוה כשהזיקו וא"כ כשנותן המזיק הנבלה להניזק בפרעון חובו א"כ בודאי דלא יכול המזיק לשום לו הנבלה רק כפי מה ששוה עכשיו ומשני רבא ל"צ דבבירא שויא זוזא ואגודא שויא זוזא וא"כ שפיר צרכינן קרא לאשמעינן והמת יהי' לו דעל המזיק להעלותו מן הבור והיינו הואיל דסמיך והמת לכסף ישיב לבעליו דמשמע דכמו דכשמשלם לו כסף הוא נותן לו מיד ליד כמו כן כשנותן לו הנבלה בדמים ג"כ צריך להעלותו מן הבור ואזלא כל הסוגי' אליבא דר"כ ואע"ג דהרא"ש גורס לעיל א"ל ר"כ לרבא וא"כ סובר רבא דהנבלה היא של הניזק ואין המזיק צריך לשלם להניזק רק הפחת אבל גוף הנבלה נשארת להניזק ולא שנוטלה בפרעון חובו וא"כ הוה מצי לתרץ לו בפשיטות דמיירי שפיר דבבירא שויא זוזא ואגודא שויא ארבעה רק דאי לאו קרא הו"א דהניזק צריך להעלותו מן הבור הואיל דזה דומה לזרק מטבע לים דאין על הזורק המזיק להעלותו משום דא"ל הא מנחא קמך נוכל לומר דרבא משני כן אליבא דאביי דסובר כר"כ דמקשה לו כן אבל רבא אליבא דנפשי' מצי לתרץ באמת כן ודוק ועיין לקמן פרק הגוזל עצים דף צ"ח ע"א [אול"ה] מ"ש עוד ליישב קושית הקצה"ח הנ"ל:
[מ] שם ע"א אמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לניזקין ואני אומר כו' כל הסוגי' ופירש"י בד"ה אמר שמואל מנהג דיינין הוא שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן שאם גנב וגזל בהמה או כלים ונפחתו אצלו אין שמין הנבלה והשברים לבעלים שיחזור הגנב הפחת אלא ישלם בהמה וכלים מעולים והשברים שלו עכ"ל ועיין תוס' שם ד"ה אין שמין שהביאו פירש"י והביאו הירושלמי יעוש"ה. ולכאורה י"ל בדברי רש"י ז"ל מהא דכ' רש"י בפסחים ל"ב ע"א בד"ה איבעי' להו באה"ד וז"ל בגזלן דחולין שוגג או מזיד וכן גזלן דתרומה מזיד לא איבעי' לן כיון דלא קפיד רחמנא אתשלומין דידהו דאמר ישיב לרבות אפילו שוה כסף ואפילו סובין ודאי לפי דמים משלם אבל בתרומת שוגג מיבעיא לן הואיל והקפידה התורה לשלם פירות עכ"ל והרי מבואר דגם בגזלן הדין כן דמשלם סובין. ולכאורה י"ל בזה. והנה לפמ"ש התוס' בב"מ צ"ו ע"ב בד"ה זיל שלים דעיקר הדין הוא לענין פחת נבלה א"ש יעויין היטב בזה. אולם הלא רש"י ז"ל לא סובר כן דהא רש"י מפרש בהדי' אלא ישלם בהמה וכלים מעולים והשברים שלו וכן פירש"י שם בב"מ והתוס' שם הוקשו ע"ז וא"כ קשה קו' הנ"ל. ולכאורה רציתי לומר בזה דרש"י נשמר בזה ופי' כאן בד"ה אמר שמואל מנהג דיינין הוא שאין שמין כו' והיינו דדיינין עשו המנהג כן מטעם תקנה אבל לא מן הדין ובפסחים נקיט רש"י אליבא הדין תורה. מיהו התוס' הביאו הירושלמי דיליף לה מקרא דחיים שנים ישלם וא"כ לא מצינן לומר כן. לכן נראה דבפסחים מיירי רש"י היכא דאין לו לשלם דאז א"צ למכור וליתן מעות דוקא רק סגי בסובין ג"כ ונקיט רש"י החילוק בין גזלן דחולין ותרומה מזיד לבין אוכל תרומה שוגג דבמזיד לא הקפידה תורה לשלם דוקא פירות וסגי בכל דבר והיינו היכא דלית לי' מעות אבל באוכל תרומה שוגג מחויב לשלם פירות דוקא:
[מא] (א) שם ע"א אמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לניזקין כו' כל הסוגי' וז"ל הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' גניבה הט"ו מי שגנב כלי ושברו או פחתו או נשבר או נפחת מאליו אין שמין לו הפחת אלא רואין כמה הי' שוה אותו הכלי ומשלם לבעלים שנים בדמיו והכלי השבור יהי' לגנב וכן כל כיוצא בזה ואם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור וישלם להם הפחת והכפל שומעין להם עכ"ל. וכ' ה"ה וז"ל ב"ק י"א כו' כו' ע"ש ועיין בפ"ב מהל' גזילה הט"ו כ' להאי דינא גבי גזלן וז"ל גזל כלי ושברו אין שמין לו הפחת כו' ואם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור נוטלו ומשלם הפחת שזו תקנה הוא לבעלים ואם לא רצו הרשות בידן וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. וכ' שם ה"ה וז"ל ואם רצו נראה שדעת הרב ז"ל לומר שבעל כרחו של גזלן מוציאין ממנו השברים דאם מרצונו פשיטא כיון שהם מתרצים וצ"ע למה לא קנה הגזלן בשינוי מעשה ואולי בששמו עליו עכ"ל. ועיין בלח"מ בפ"א מהל' גניבה מ"ש בזה. והנה מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שע"פ הדין הי' צריך להיות שישלם הגזלן הפחת והכלי השבור הוא של הנגזל ורק מחמת תקנה שהתקינו רבנן שאין שמין לגנב ולגזלן ומש"ה כי רצו הבעלים שישלם להם הגזלן הפחת שומעין להם כי יכולים לומר אי אפשר בתקנת חכמים שהוא רק לטובתו וכן נראה מלשון רש"י ז"ל שכ' מנהג דיינין הוא כו' וכמו שביארתי לעיל. והנה מלבד שדברי הירושלמי המובא בתוס' כאן בד"ה אין שמין ובב"מ דף צ"ו ע"ב בד"ה זיל שלים מבואר קצת דהוא מן התורה כן. אלא שי"ל עוד מהא דאיתא בריש הגוזל קמא דף צ"ד ע"א אר"י אמר שמואל הלכה כרשב"א ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזיקין בשלמא לרבא דאמר כי קאמר רשב"א התם בהכחשה דהדר ל"ק כי קאמר הלכה כרשב"א דשינוי במקומו עומד בהכחשה דהדר וכי קאמר שמואל התם אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזיקין בהכחשה דלא הדר אלא לאביי דאמר כי קאמר רשב"א בהכחשה דלא הדר קאמר מא"ל. ועיין בפירש"י שם ואם נימא דהא דאין שמין לגנב ולגזלן הוא רק מטעם תקנה א"כ מאי פריך הש"ס דשמואל אדשמואל דלעולם שינוי ל"ק והא דאין שמין הוא רק מטעם תקנה. ולכאורה הי' אפשר לומר דשפיר מדייק הש"ס מהא דאין שמין לגנב ולגזלן דשמואל סובר דשינוי קונה דנהי דאמרינן דהא דתקינו רבנן דאין שמין לגנב הוא מטעם תקנה בשלמא אי אמרינן בעלמא דשינוי קונה היכא דאין שמו עליו שפיר עשו רבנן תקנה כאן אפילו בששמו עליו אבל אם נימא דשינוי אינו קונה לא הוי רבנן מתקני תקנה זו מדרבנן הואיל דלא מצינן דכוותי' באורייתא וי"ל בזה. אולם מה שתירץ ה"ה דמיירי בששמו עליו אינו מובן לכאורה דא"כ הי"ל להרמב"ם ז"ל לאשמעינן דאם אין שמו עליו דאף אם רצו הבעלים ליטול השברים אין שומעין להם ונהי דדרכו של רבינו הרמב"ם ז"ל לסתום אבל הטור והמחבר בסי' שנ"ד ס"ה דכתבו ג"כ ללשון הרמב"ם ז"ל והי"ל לפרושי דאם אין שמו עליו דקנאה הגזלן לגמרי ואפילו אם רצו הבעלים ליטול השברים אין שומעין להם ועיין בסמ"ע ובש"כ שם ובסי' שס"ב סי"ג ובסמ"ע שם מ"ש בזה. ועיין ביש"ש פ"ק דב"ק סי כ"ט הביא דברי ה"ה ודחאו ועיין מ"ש בזה. ועיין בב"ח סי' שנ"ד שכ' שהרמב"ם הוציא לדינו משני סוגי' בירושלמי ע"ש וכ' עוד לתרץ ע"פ דברי התוס' בב"ק דף ס"ח ע"א ד"ה מה שכתבו לתרץ הקושי' דקאמר ר' אלעזר דטביחה אהני מעשיו דשינוי מעשה קונה ור"א קאמר בפ"ק דב"ק דשמין לגנב ולגזלן והפחת לבעלים אלמא דשינוי מעשה אינו קונה ותירצו בחד שינויא דהא דשינוי מעשה לא קני היינו במתה מאליה או נרגא דאיתבר מאליו אבל בידים כגון טביחה קנה בשינוי מעשה וכ"כ התוס' בפ' השואל ובפרק מרובה. והשתא הרמב"ם נמי ס"ל כהך שינויא דתוס' ולא קשה כלל מה שהקשה ה"ה וז"ש הרמב"ם גזל כלי ושברו דמיירי כששברו בידים עכ"ל הטהור:
והנה לא זכיתי להבין דברי הב"ח כלל ראשון מ"ש לחלק בין שינוי דממילא לשינוי בידים והביא ראי' מדברי התוס' בב"ק ס"ח שמחלקים כן. הנה המעיין יראה שהתוס' כתבו לחלק כן אליבא דר"א דסובר שמין לגנב ולגזלן ור"א סובר דשינוי קונה ועל זה כתבו לחלק דהא דאר"א שמין לגנב הוא רק בשינוי דממילא אבל לא בשינוי דבידים אבל שמואל דסובר אין שמין וע"כ דהוא מטעם דשינוי קונה והש"ס בר"פ הגוזל פריך דשמואל אדשמואל דשמואל סובר דאין שמין אלמא דשינוי קונה והיאך קאמר שמואל הלכה כרשב"א דשינוי במקומו עומד אלמא דאפילו בשינוי דממילא ג"כ סובר שמואל דשינוי קונה דאל"כ לימא דהא דקאמר הלכה כרשב"א היינו בשינוי דממילא ושמואל סובר אין שמין לגנב משום דשינוי קונה היינו בשינוי בידים. ואף אם כי יש לדחות זה דשמואל קאמר סתמא הלכה כרשב"א דשינוי במקומו עומד ומשמע אפילו בשינוי בידים מ"מ הלא ע"כ צרכינן לומר דשמואל דאמר אין שמין היינו אפילו בשינוי דממילא ג"כ דהיינו בנשבר ממילא דאל"כ במאי פליגי שמואל ור' אלעזר הלא ר' אלעזר דקאמר שמין איירי רק בשינוי דממילא וכמ"ש התוס' ושמואל איירי בשברו בידים. אלא ע"כ דשמואל דסובר אין שמין היינו בין שוברו בידים בין נשבר ממילא וגם הרמב"ם והטוש"ע כתבו בהדיא כן אין שמין לגנב ולגזלן בין אם שברו בידים ובין נשבר ממילא וא"כ איך כתב הב"ח לתרץ קושית ה"ה ע"פ חילוקם של התוס' שכתבו אליבא דר' אלעזר לחלק בין שינוי דממילא לבין שינוי בידים ועיין לקמן על (דף ס"ה ע"ב) מ"ש ליישב קצת דברי הב"ח בזה אלא שמלבד כל זה גוף לשון הב"ח ז"ל אינו מובן כלל במה שסיים. וז"ש הרמב"ם גזל כלי ושברו דמיירי ששברו בידים עכ"ל שלשון זה אין לו פתרון כלל דהתחיל לחלק בשינוי דממילא וסיים בשברו בידים וא"כ אדרבה נתחזקה הקושיא של ה"ה ז"ל וצריך אנכי רב להבינני דבריו הקדושים של הב"ח ז"ל. ועיין לקמן על (דף ס"ה ע"ב) [אוכ"א אק"ג] מ"ש ליישב קצת דברי הרמב"ם ז"ל:
ב ולולא דמסתפינא הייתי אומר בזה בהקדם מה שי"ל לכאורה דנהי דילפינן מקרא דאשר גזל או מקרא דהם ולא שינוייהם דשינוי קונה וכמבואר לקמן (בדף ס"ה וס"ו) אבל מנ"ל דשינוי קונה שיהי' החפץ של הגזלן ויהי' מיקרי שלו, דהא באמת יש לעיין דבמה נעשה החפץ של הגזלן דהא אילו מכר או נתן לו ולא עשה בו הלוקח או המקבל איזה קנין או משיכה או הגבהה בודאי דאין קונה להחפץ שיהי' שלו ואפילו אם עשה בו שינוי ומכ"ש אם נשתנה מאליו דלא זכה בו הלוקח והמקבל מתנה וא"כ במה זכה בו הגזלן שיהיה שלו. ואין לומר מטעם שמונח בחצרו אף שיש לפקפק על קנין חצר הואיל דהוא באיסורא אלא דמה נעשה אם לא יהיה הדבר הגזול והגנוב בחצרו רק קיימא באגם וכמו טלה ונעשה איל וא"כ במה זוכה בו הגזלן שיהיה שלו ונהי דהתורה גילה כאשר גזל או מקרא דהם ולא שנוייהם היינו שע"י השינוי יצא הדבר מרשות הבעלים הראשונים אבל במה נעשה של הגזלן. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דבשינוי ששינה בה הגזלן לשבח שהשביח החפץ על ידי המעשה שלו א"כ הרי השבח בודאי שלו וזה הוי קנין לכל החפץ וכמו בנכסי הפקר אילו אשבח להקרקע קנאה א"כ נוכל לומר דה"נ הואיל דהתורה גילה לנו דאם שינה בה יצא הדבר מרשות הבעלים הראשונים א"כ תו מועיל השינוי שאשבח להחפץ. והנה זה הוא בשינוי בידים ובשינוי דממילא דלא עשה בו הגזלן מעשה לשבח יש לומר דזה הוא הפלוגתא אם שינוי דממילא קונה דלמ"ד שינוי דממילא לא קנה הוא משום דסובר דנהי דיצא הדבר הגזול מרשות הבעלים הראשונים דלא קרינן ביה תו אשר גזל אבל מ"מ לא זכה בו הגזלן עדיין ומ"ד שינוי דממילא קונה סובר דהואיל דהשבח שנשבח ע"י השינוי הוא של הגזלן זכה ג"כ ע"י השבח בכל החפץ וי"ל עוד בזה. אבל עכ"פ בשינוי מעשה דבודאי הוי קנין הוא דוקא היכא דאשבח אז נעשה החפץ שלו לגמרי אבל היכא דעשה שינוי ולא אשבח רק אדרבה קלקל ונהי דלא קרינן ביה אשר גזל וכבר יצא החפץ מרשות הנגזל הואיל דתו לא הוי כעין שגזל ומש"ה בגזל בהמה והזקינה דמשלם כשעת הגזילה אבל מ"מ לא נעשה החפץ של הגזלן ע"י שינוי זה דדוקא בדאשבח ע"י השינוי אז הוא דנקנה החפץ להגזלן ומיקרי שלו ממש אבל היכא דעשה שינוי ולא אשבח כלל רק אדרבה קלקל החפץ בודאי דלא נעשה שלו של הגזלן ורק דיצא הדבר מרשות הבעלים הראשונים אבל לא נעשה שלו של הגזלן דבמה קנה להחפץ הגזול שיהיה שלו. ובזה יש להבין דקדוק לשון רבינו הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' גזילה ה"ד וז"ל גזל בהמה והזקינה או כחשה כחש שאינו יכול לחזור כגון חלאים שאין להם רפואת תעלה כו' ה"ז כמי שגזל כלי ושברו ומשלם כשעת הגזילה עכ"ל ולמה הוצרך הרמב"ם ז"ל לכתוב הלשון כמי שגזל כלי ושברו. אבל לפי האמור מובן היטב דבשינוי זה לא קנה לה לגמרי שיהיה נחשב שלו של הגזלן ורק דהוא שינוי השבור וכבר כתב רבינו שם לעיל בפ"ב מהל' גזילה הט"ו ובהל' גניבה שם הדין דשינוי השבור דהברירה ביד הבעלים ואם רצו נוטלים הכלי השבור והגזלן משלם להם הפחת ומן הטעם שכתבתי בזה ודוק ועיין לקמן על (דף צ"ו ע"ב). והנה לכאורה יש להקשות מהא דלקמן (דף צ"ה ע"א) ת"ר הגוזל רחל וגזזה פרה וילדה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה דברי ר"מ כו' איבעי' להו מ"ט דר"מ משום דקסבר שינוי במקומו עומד או דילמא בעלמא שינוי קינה והכא קנסא הוא דקא קנס למאי נ"מ להיכא דכחשא מכחיש ת"ש גזל בהמה והזקינה כו' כל הסוגיא. ולכאורה י"ל דאם נימא דשינוי השבור ל"ק א"כ מה קאמר הש"ס דנ"מ להיכא דכחשא מכחיש והיינו דאם נימא דשינוי קונה ורק הא דסובר ר"מ דמשלם אותה ואת גיזותיה ולדותיה הוא רק מטעם קנס הכא דכחשא קנה שפיר הלא הוי שינוי השבור ולא קני בשינוי כזה. אולם לאחר העיון א"ש דהכי קאמר דהנה אא"ב דשינוי לשבח קונה לגמרי א"כ בשינוי השבור נהי דלא קני לגמרי מ"מ יצא הדבר מרשות הבעלים הראשונים וצריך הגזלן לשלם כמו שהי' שוה בשעת הגזילה אבל אם נימא דשינוי אינו קונה כלל אפילו אם הוא שינוי לשבח ג"כ ל"ק וא"כ עדיין הוא ברשות הבעלים הראשונים לגמרי א"כ פשיטא דשינוי השבור לא מפיק ליה כלל מרשות הבעלים הראשונים דלא עדיף שינוי השבור משינוי לשבח וא"כ שפיר קאמר הש"ס דנ"מ להיכא דמכחשא מכחש והיינו דאי אמרינן דשינוי קינה והיינו היכא דהוי שינוי לשבח א"כ בשינוי השבור עכ"פ יצא החפץ מרשות הבעלים הראשונים וצריך לשלם כשעת הגזילה אבל אם נימא דשינוי לשבח לא קנה וא"כ עדיין הוא ברשות הבעלים הראשונים מכ"ש בשינוי השבור דעדיין הוא ברשות הבעלים הראשונים ואין הגזלן צריך לשלם כלל וקא פשיט לה הש"ס מגזל בהמה והזקינה דסובר ר"מ גבי בהמה משלם כשעת הגזילה ע"כ דס"ל דשינוי קונה והיינו היכא דהוי שינוי לשבח הוי קנין גמור וא"כ היכא דהוי שינוי שבור נהי דל"ק מ"מ יצא הדבר מרשות הבעלים הראשונים ומש"ה משלם כשעת הגזילה וכמש"ל ודוק:
ובזה היה מובן מה שיש להקשות דלשיטת הטור בסי' ש"ס וכן הוא שיטת התוס' לקמן (דף צ"ג ע"ב) בד"ה עצים דשינוי מעשה ל"ק רק אם נשתנה שמו ג"כ ועיין בח"מ סי' ש"ס ס"ו בהג"ה וא"כ קשה לכאורה בגזל בהמה והזקינה דמשלם כשעת הגזילה והיינו דקני בשינוי והלא לא נשתנה שם הבהמה וליכא שינוי השם כלל ונהי דהוי כשינוי מעשה והיינו דאמרינן שינוי דממילא ג"כ קונה מ"מ ליכא שינוי השם ולשיטת הטור וש"ע ותוס' ל"ק בשינוי כזו ועיין לקמן על (דף צ"ג ע"ב) [או"ה אק"א] מ"ש בזה. איל לפי האמור א"ש משום דעכ"פ מיקרי שינוי לענין שיצא מרשות הנגזל אבל הגזלן לא קנה בשינוי כזו ובזה מהני שינוי מעשה אף דליכא שינוי השם לענין שיצא עכ"פ מרשות הבעלים הראשונים ודוק:
והנה עיינתי היטב בדבר זה ומצאתי ביש"ש בפ"ק דב"ק סי' כ"ט שכ' ע"ד קושי' ה"ה הנ"ל וז"ל ואפשר לומר שהרמב"ם סובר ששינוי השבור לא נקרא שינוי ממש מדאורייתא אלא מכח תקנת הבעלים אבל בשמעתא קמייתא דהגוזל מוכח להדיא דהוא שינוי דאורייתא וקרא אותו התלמוד כחשא דלא הדר אם נשבר ידה או רגלה וה"ה לכל הדומה לה כו' עכ"ל היש"ש. והנה שמחתי כי גם היש"ש כתב לסברא זו דשינוי השבור לא נקרא שינוי ממש מדאורייתא והוא כעין הסברא שכתבתי אלא שהיש"ש כ' דמשמעתא קמייתא דהגוזל יקשה על זה אבל לפי האמור כמו שהסברתי לא תקשה מהתם כלל ודוק היטב. אח"ז עיינתי בתוס' לקמן (דף ע"א ע"ב) ד"ה איסורי הנאה ראיתי שיש להסביר דברי התוס' דשם לפי סברא זו ועיין לקמן שם מה שכתבתי בזה [אופ"ד] ועיין לקמן על (דף צ"ו ע"ב) [אוב"ה אק"א] מ"ש עוד בזה:
והנה לפי מה שכתבתי י"ל גבי קידושין אם הגנב קידש אשה בהכלי ששברו נוכל לומר דלא מהני הואיל דלא נעשה שלו בשינוי זו:
וגם י"ל אם הנגזל קידשה בהחפץ השבור ולא בא החפץ לידו רק שהאשה גזלה החפץ ושברה וא"ל הרי את מקודשת צ"ע אם תהי' מקודשת הואיל דבשינוי השבור ג"כ יצא עכ"פ החפץ מרשות הנגזל לגמרי וצ"ע בכל זה:
ג אלא שלכאורה עומד לנגדי גמ' ערוכה לקמן בב"ק (דף ס"ח ע"א) אמר רבא ותסברא הא מתורצתא היא אלא דקתני סיפא גנב וטבח ובא אחר וגנבו ראשון משלם תשלומי דו"ה ושני אינו משלם אלא קרן ומי איכא למ"ד שינוי מעשה לא קני כו' יעו"ש ומאי פריך רבא הלא טביחה הוא שינוי המקלקל דבחייה היתה עומדת לג' דברים ומש"ה שינוי כזה לא קני אבל שינוי מעשה המשביח שפיר קני אלמא מוכח מסוגיא זו דשינוי דטביחה ג"כ קונה אע"ג דהוי שינוי המקלקל ולכאורה הוא מוכח מסוגי' הנ"ל דלא כמו שכתבתי: והנה לכאורה י"ל על רבינו היש"ש שהרי גם הרב ז"ל נחית לחילוק זה ודחאו מסוגי' דר"פ הגוזל ומדוע לא דחה מסוגי' ערוכה זו (בדף ס"ח ע"א) שהבאתי וע"כ דמסוגי' הנ"ל דדף ס"ח ליכא תיובתא לסברא זו ועיינתי הרבה בזה וראיתי כי י"ל דמהא דדף ס"ח ליכא פירכא לסברא זו והוא דנלע"ד לומר בזה דשפיר נוכל לומר כן דשינוי השבור לא מיקרי שינוי לקנות מה"ת בשינוי זה ורק דטביחה לא מיקרי שינוי השבור והטעם בזה כי איכא תיקון קצת ואף דההפסד הוא יותר על תיקונו כי בחייה היתה עומדת לגדל ולדות ולחרישה ולאחר שחיטה הוא רק לאכילה מ"מ מיקרי שינוי המתקן ומשביח הואיל דאיכא עכ"פ תיקון לאכילה. וגבי קנין בנכסי הפקר דאם אשבח לה להקרקע קני בחזקה זו ואם אדם יחפור בקרקע הפקר ויקלקל לענין איזה דברים ולדבר אחד יהי' תיקון הכי נימא דלא קנה בחזקה זו הואיל דקלקולו יותר על תיקונו בודאי דלא אמרינן כן דאין אנו משגיחין על הקלקול כלל ורק על התיקון משום דעל הקלקול אם הוא נכסי הפקר הרי הוא פטור מלשלם הקלקול וא"כ בהתיקון שעשה קני לה להקרקע בתיקון שעשה. וי"ל באבני מלואים בסוף הספר בקונטרס התשובות סי' כ"ה בד"ה ואנא במה שפלפל שם עם הנתה"מ ושם בהג"ה מתלמידו הגאון ז"ל וי"ל הרבה בזה ואכ"מ אבל עכ"פ נלע"ד דהדין כן. וא"כ ה"נ בטביחה הואיל דהוי תיקון אכילה תו לא מיקרי שינוי המקלקל רק אדרבה שינוי המתקן מיקרי וקני לה שפיר בשינוי זו ומש"ה שפיר פריך רבא ושינוי מעשה מי איכא למ"ד דלא קני והיינו דשינוי דטביחה מיקרי שינוי המתקן: וקצת ראי' לסברא זו מדברי התוס' במס' חולין (דף ח' ע"א) בד"ה מותר לשחוט בה וז"ל אע"ג דבס"פ א"ד (דף ע"ג) מחייב לענין שבת גבי שוחט בשבת בחוץ לעכו"ם משום תיקון כל דהו דתיקן להוציא מידי אבהמ"ח שאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שיש תיקון פורתא חשיב מלאכת מחשבת שלכך נתכוין אע"פ שקלקולו יותר על תיקונו אבל לענין נהנה מעכו"ם לא חשיב הנאה כיון שקלקולו יותר על תיקונו עכ"ל. ועיין מס' שבת (דף ק"ו ע"א) תוס' ד"ה חוץ הרי מבואר דלענין שבת חשיב מלאכה משום האי טעמא וה"נ גבי תיקן לקרקע מיחשב בכה"ג תיקון וקנה בו הקרקע הפקר אע"ג דאיכא ג"כ קלקול וגבי עכו"ם דבכה"ג לא חשיב הנאה כלל כיון שקלקולו יתר על תקונו וגבי קרקע של חבירו אם היה הדין בכה"ג שמשביח להקרקע קנה להקרקע שפיר נוכל לומר דלא חשיב תיקון כלל הואיל דאיכא ג"כ היזק וצריך לשלם ההיזק וא"כ אמרינן דמה שהשביח נחשב נגד ההיזק ומה שההיזק עולה יותר מן השבח משלם לו וא"כ לא קני להקרקע ודומה בסברא לסכין של ע"ז בהשבח הזה אבל בקרקע הפקר דעבור ההיזק שעשה להקרקע ליכא תשלומין כלל וא"כ התיקון המעט הזה מיחשב תו תיקון להקרקע וקונה בה להקרקע אף דאיכא ג"כ קלקול והפסד להקרקע ודוק היטב בזה. וה"נ גבי שינוי דטביחה אע"ג דאיכא ג"כ קלקול יותר על תיקונו הלא על הקלקול כבר הוא גנב למפרע וחייב לשלם ועל מה שעשה תיקון קצת מיקרי תו שינוי המתקן וקני בשינוי זו ודוק היטב בזה. ואולי זה היה כוונת היש"ש שלא דחה לחילוק הנ"ל מסוגי' זו:
וע"פ האמור נוכל ליישב קושית התוס' לקמן (דף ס"ח ע"א) בד"ה מה טביחה וז"ל משמע דסבר ר"א דשינוי קונה דאהני מעשיו משמע לאפוקי מרשות בעלים דומיא דאהני מעשיו דמכירה וקשה לפירשב"ם דמפרש בפ"ק (דף י"א) אהא דאמר עולא א"ר אלעזר שמין לגנב ולגזלן דהיינו לענין פחת נבלה דהוי דנגזל ומשום דלא קני לה גזלן בשינוי עיי"ש:
ולפי האמור נוכל ליישב קושית התוס' הנ"ל דשינוי השבור ל"ק ומשום הכי שפיר סובר עולא אר"א דשמין לגנב ולגזלן וגבי טביחה דמהני מעשיו משום דהוי שינוי המתקן ומשביח שהרי בשחיטתו הוא מתקן לאכילה וכמש"ל. וצ"ל דהתוס' לא ס"ל לחלק בין שינוי המקלקל לשינוי המשביח ועיין בתוס' גיטין (דף נ"ג ע"ב) ד"ה גזלן משמע ג"כ דלא ס"ל להתוס' סברא זו קצרתי. ועיין לקמן בפ' מרובה (דף ס"ח ע"א) [אול"ז] (ודף ע"א ע"ב) [אופ"ג] מ"ש שם בזה:
ד והנה לחזק סברא הנ"ל אביא ראיה לדברי מדברי הרא"ש ז"ל בר"פ הגוזל קמא סי' ג' וז"ל וגם נראה אע"ג דקאמר דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל טעונה העומדת ליגזז דמשמע דשמין הפרה כמה הי' שוה רגע אחד קודם ללידתה והרחל סמוך לגיזתה והכי הוה מסתבר שהרי גזלה מעוברת וטעונה ואין כאן שינוי אלא הלידה והגיזה ועד שעת השינוי היה ברשות הנגזל וברשות הנגזל השביחה ודמיא להא דא"ר האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבע תברא או שתיא משלם ד' משום דברשות הנגזל אייקר מיהו אינו משלם אלא כמו שהי' שוה בשעת הגזלה דכל היכא דקנאה גוף הגזלה בשינוי ואינו מחייב לשלם אלא דמי חזרת השומא לשעת הגזילה והכי כייל בסיפא זה הכלל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה דקאי אכולהו בבי דמתני' דכולהו שוין לענין זה שתהא שומא כשעת הגזלה ואע"ג דאם הוציאה הנגזל מהגזלן קודם לידה וגזיזה הי' נוטל בהמתו כמו שהיא דברשותו אשבח ולא אישנית ביד הגזלן השתא מיהא דילדה וגזזה ונשתנית הגזילה משלם כשעת הגזילה וכל השבח שהשביח משעת גזילה ואילך הוה של גזלן ול"ד לתברא או שתיא דהתם איבדה מן העולם דבאותה שעה נעשה גזלן אבל היכא דהגזילה בעולם אלא שנשתנית וקנאה באותה שינוי משלם כשעת הגזלה עכ"ל הרא"ש ז"ל. והנה דברי רבינו הרא"ש ז"ל צריכין פירוש דהנה הרא"ש ז"ל סובר דשינוי קונה למפרע וכתב לחלק בין שינוי דלידה וגיזה לבין תברא או שתיא שאיבדה מן העולם דבאותה שעה נעשה גזלן. ולכאורה נוכל לפרש דהכוונה הוא דבשלמא אם החפץ שנשתנה הוא בעולם אז מצי הקנין לחול ואמרינן דשינוי קונה למפרע אבל אם החפץ שנשתנה ליתא תו בעולם דלא מצי אז הקנין לחול תו לא מצינן לומר דחל הקנין למפרע ומש"ה משלם כמו שהי' שוה אז בשעת הוצאה מן העולם ומש"ה בתברא או שתיא דאיבדה מן העולם משלם ארבע דלא מצינן לומר תו דחל הקנין למפרע משעת גזילה כן הי' נראה לכאורה לפרש דברי הרא"ש ז"ל. אולם באמת אחר העיון נראה דלא מצינן כלל לפרש כן דא"כ אם יגזול חפץ ששוה בשעת הגזילה זוז אחד ואח"כ נתייקר ושוה עשרה ושיברה בידים בכה"ג שלא הוציאה מן העולם לגמרי רק אחר השבירה שוה שנים דאז תו מצי הקנין לחול על החפץ שנשתייר. ולשיטת הרא"ש ז"ל דשינוי קונה למפרע הכי נימא דבכה"ג לא ישלם רק זוז אחד כמו שהי' שוה בשעת הגזילה ולא מצינו זה בשום מקום שהביאו הפוסקים להלכה לדינא דרבה שיביאו הדין דוקא בחביתא דחמרא שאם תברא אינו תו בעולם כלל אבל בכלי שאחר השבירה ג"כ שוה דבר מה שאז שייך לומר דקני' בשינוי למפרע אז לא ישלם רק כמו שהי' שוה בשעת גזלה. ואדרבה הרמב"ם בפ"א מהל' גניבה הי"ד ובטוש"ע סי' שנ"ד שפסקו לדינא דאם הי' שוה בשעת גניבה ב' ובשעת העמדה בדין ארבעה אם שחט או מכר או שיבר הכלי או אבדו משלם כשעת העמדה בדין כו' יע"ש דמשמע דאפילו אם לאחר השבירה שוה ג"כ דבר מה אפ"ה לא אמרינן דקניא בשינוי למפרע שלא יצטרך לשלם אלא כמו שהי' שוה בשעת הגזילה בודאי דלא אמרינן כן רק משלם כמו שהי' שוה בשעת תבירה ולא אמרינן דקניא בשינוי למפרע. ואף אם ירצה המתעקש לומר דלהרא"ש באמת יהי' הדין כן דהיכא דשברי הכלים הם בעולם ונוכל לומר דקניא בשינוי למפרע לא יצטרך לשלם רק כשעת הגזילה ודוקא בחביתא דחמרא דכששיברה איבדה מן העולם אז לא שייך לומר דקניא למפרע. ע"ז אשיב דא"כ יקשה דמאי פריך הש"ס בב"ק לקמן (דף ס"ה ע"א) בהא דקאמר רב קרן כעין שגנב תשלומי כפל דו"ה כשעת העמדה בדין דפריך הש"ס היכי דמי אילימא דמעיקרא שויא זוזי ולבסוף שויא ד' קרן כעין שגנב לימא פליגי דרב אדרבה דא"ר האי מאן דגזל חביתא דחמרא כו' ומאי פריך הש"ס דהא רבה לא קאמר אלא בחביתא דחמרא דכשתברא איבדה מן העולם לגמרי ולא שייך לומר דקניא בשינוי למפרע אבל בבהמה שטבחה שעדיין שוה דבר מה לאחר שחיטה א"כ הרי קניא בשינוי למפרע ונהי דמשלם דו"ה על הטביחה הואיל דגזה"כ שמשלם דו"ה על הטביחה אבל הקרן אינו משלם רק כעין שגנב ומשום דלענין תשלומי הקרן אמרינן דקניא למפרע אלא ע"כ דלא מצינן כלל לפרש כן דברי הרא"ש ז"ל. רק פי' דברי הרא"ש ז"ל דשינוי אינה קונה שיהיה שלו של הגזלן רק היכא דעשה שינוי לשבח אבל כי לא עשה שינוי לשבח רק אדרבה קלקל במעשה השינוי שעשה בזה לא נעשה של הגזלן והא דאמרה התורה אשר גזל כעין שגזל היינו שיצא הדבר מרשות הבעלים הראשונים ומש"ה בגזל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזילה. והא דאמרינן דאם מעיקרא בשעת גזילה שויא זוזי ובשעת שבירת החפץ שויא ארבעה דמשלם ארבעה כי שיברו בידים והלא כשעשה שינוי א"כ למפרע יצא מרשותו של הנגזל ונהי דשינוי דשבירה לא חשיב שינוי לקנות למפרע אבל מ"מ היל"ל דיצא הדבר מרשותו של נגזל למפרע תיכף משעת גזילה וא"כ אמאי משלם ארבע הלא יצא הדבר מרשותו למפרע וא"כ לא אזקי' אז רק עיקר החיוב בא בשעת גזילה ואז לא הי' שוה אלא זוז אחד. יש לומר בזה דסובר הרא"ש ז"ל דאע"ג דאם עשה שינוי לשבח אמרינן דקנאו למפרע משעת גזילה מ"מ זה דוקא באם אנו דנין על הקנין שקנאו הגזלן לגמרי להיות שלו אז אמרינן דקנאו למפרע משעת גזילה אבל לענין יציאה מרשותו של הנגזל היכא דלא עשה שינוי לשבח רק שינה לקלקל בכה"ג לא אמרינן דיצא מרשותו למפרע וסברא טובה הוא לחלק כן. ועיין לקמן על (דף צ"ג ע"ב) בר"פ הגוזל עצים [או"א] מ"ש שם ע"ד הרא"ש הנ"ל ועיין ג"כ לקמן שם על (דף ק"א ע"א) [אוע"ב אק"ג] מ"ש שם עוד בזה ולקמן בפ' מרובה [אוט"ז אק"ג] מ"ש בזה:
והנה מבואר שגם רבינו הרא"ש ז"ל סובר סברא זו דשינוי המקלקל לא קנה בשינוי הלז ודוקא כי אשבח בהשינוי אז קנה בשינוי וכסברת המוהרש"ל ז"ל בהיש"ש רק שהמוהרש"ל ז"ל דחאו ולכאורה נוכל לומר כי הוא סברת הרא"ש ז"ל ודוק:
אלא דלכאורה קשה מהא דקאמר הש"ס בב"ק (דף צ"ד ע"א) אר"י אמר שמואל הלכה כרשב"א ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן כו' יעו"ש, ולפי האמור תיקשי דמאי פריך הש"ס דשמואל אדשמואל דנוכל לומר דלעולם דשינוי לא קני והא דאין שמין לגנב הוא משום דנהי דלא קני מ"מ יצא מרשותו של הנגזל ומש"ה אין שמין לגנב ולגזלן: אולם באמת לאחר העיון נוכל ליישב זה דכוונת הש"ס הוא הכי דאא"ב דשינוי לשבח קנה והיינו הואיל דמחשבינן לי' לחפץ אחר א"כ אם השינוי לא הוי לשבח אלא לקלקל נהי דלא קנאו הגזלן אבל עכ"פ יצא הדבר מרשות הנגזל אבל אם נימא דשינוי גמור לשבח לא קנה א"כ לא אמרינן כלל להאי סברא דנעשה חפץ אחר א"כ פשיטא דשינוי לקלקל ג"כ לא חשיב שינוי כלל אפילו לענין לצאת מרשותו של הנגזל וזה פשוט וכמש"ל:
ה ויש להביא ראיה לזה דשינוי השבור ל"ק מהא דאיתא לקמן (דף ע"ח ע"ב) בעי ר"פ גנבה קטעה ומכרה מהו מי אמרינן מאי דגנב הא לא זבין או דילמא מה דזבין הא לא שייר תיקו וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מהל' גניבה הי"ב דהוה ספק יעו"ש. ולכאורה קשה הלא כשקטע ממנה אבר א"כ הרי הוי שינוי גמור דשינוי קונה והרי הוא של הגנב ואמאי מיבעיא לר"פ אם מכרה אח"כ אם משלם דו"ה הא שלו הוא מוכר ואין לדחוק בשנקטעה ממילא קמיבעיא ליה חדא דלשון קטעה משמע בידים ועוד הא פסקינן להלכה דשינוי דממילא ג"כ קנה אלא ע"כ שמעינן משום דהוה שינוי לגריעותא ולא קנה בשינוי השבור והוא ראיה גדולה לע"ד ועיין לקמן שם [אוקל"ט] מ"ש בזה. מיהו אכתי י"ל בזה דהא עכ"פ היל"ל דיצא מרשותו של הבעלים בשינוי השבור ומאי קמיבעיא הש"ס אי חייב בדו"ה הלא כבר יצא מרשות הבעלים בשעה שקטעה ודוחק לומר דזה הוא האיבעיא דר"פ אם בשינוי השבור יצא מרשותו כלל. ואם נימא דבשינוי השבור רק מדרבנן יצא מרשות הבעלים נוכל לומר דהאיבעי הוא לענין דו"ה דהוא מה"ת ותקנה דרבנן לא מפקעא דו"ה והארכתי במק"א:
ולפי הצעה הזאת מיושב קושית ה"ה שהקשה על הרמב"ם דבגזל כלי ושברו נימא דקנאה בשינוי ואמאי אם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור שומעין להם אבל לפי האמור א"ש דהואיל דהשינוי הוי לגריעותא שקלקל החפץ לא קנה בהשינוי הזה ולא אמרינן שבשינוי כזה יצא הדבר מרשותו למפרע ומש"ה משלם כשעת השבירה אם מעיקרא הי' שוה זוז אחד ולבסוף שויא ארבעה וכדרבה ובגזל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזילה אע"ג דהשינוי הוא לקלקול וסובר הרמב"ם ז"ל דע"פ הדין הי' צריך להיות שישלים לו הפחת והכלי השבור יהי' לבעלים דהא שינוי כזאת לא קני ורק מטעם תקנה לנגזל הוה הדין כן דאין שמין וא"כ אם רצו הבעלים ליטול הכני השבור שומעין להם ומדוקדק היטב לשון רבינו הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' גזילה שם. ויש להסביר עוד יותר ע"פ מ"ש בדברי הרא"ש דהסברא דמשום ארבע הוא משום דברשות בעלים ליטול הכני שלהם וכמו שכתבתי ודוק. ובאמת תורף הדברים הוא לחזק התירוץ שרצה המוהרש"ל ביש"ש פ"ק סי' כ"ט ודחאו ולפי אשר ביארתי בעזה"י נוכל לתרץ כן:
ו והנה לפי מה שביארתי בעזה"י דברי הרא"ש ז"ל דר"פ הגוזל הנ"ל מיושב היטב דברי הרא"ש דמס' פסחים פרק כל שעה סי' ח"י דמצה גזולה אינו יוצא בה בפסח ויליף לה מדקאמר רב אסי מע"ש לדברי ר"מ אין אדם יוצא בה יד"ח בפסח לדברי חכמים אדם יוצא יד"ח בפסח ופריך והא לא כתיב מצתכם א"ר יימר אתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עיני וכתיב התם והיה באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף כאן משלכם משמע מהכא דאין יוצאין במצה גזולה כו' יעו"ש ובאו"ח סי' תנ"ד ס"ד שפסק המחבר כן והוא דעת הרמב"ם הובא ג"כ בהרא"ש ועיין בט"ז סק"ד והמקו"ח שם תמה בזה דהא אמרינן במס' כתובות (דף למ"ד ע"ב) גבי תרומה מדלעסי' קני' והך קנין לאו קנין דגזילה הוא שאינו רק להתחייב באונסין אבל הוא קנין גמור מטעם שינוי דלקנותו להיות גזלן קנאו בפיו מטעם חצר כמ"ש השיטה שם במס' כתובות וכן מוכח מתוס' גיטין (נ"ג) ד"ה גזלן דלמ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק הוי שינוי מכ"ש היזק ניכר דהוי שינוי ועח"מ סי' שס"ג והלעיסה הוי היזק ניכר דמחמת הלעיסה נפסד עד שהוא פחות מש"פ כמ"ש התוס' שם בכתובות וכיון דקיי"ל בלע מצה יצא והקנין בא מדלעסי' קודם עשיית המצוה הוי כמו גזל קמח ועשה מצה דיוצא משא"כ במע"ש דלאו גזלן הוא דרחמנא נתנה לו רשות לאכול רק דלא הוי לכם מטעם דמשלחן גבוה קא זכי לא שייך לומר מדלעסי' קניא דאף במעיו משלחן גבוה זכי ואין ראיה כלל ממע"ש ואפשר דהנאת גרונו נמי בעינן משלו ודוחק ומסיק דהפסול הוא משום מהב"ע יעו"ש. והנה המעיין שם בהרא"ש ז"ל יראה דתחלה לא אתא עלה משום מהב"ע כנראה למעיין היטב בלשון הרא"ש ז"ל:
הן אמת כי גם הריטב"א ז"ל על מס' סוכה כתב ממש כדברי המקו"ח הנ"ל וחידוש על המקו"ח שלא הביא דברי הריטב"א וז"ל שם על (דף ל"ה) בד"ה אלא מצה מי כתיב מצתכם ואסיקנא דאתיא לחם לחם כו' ובירושלמי פסלי בפסח מה"ט מצה גזולה ומשום דהי"ל מהב"ע דקניא ביאוש ושינוי רשות של מצוה כדלעיל ואעפ"י שאינו בא לרצות אית בה משום מהב"ע. ובגמ' דילן לא אדכרי הא התם כלל משום דלא משכחת לה דסברי לה כדאמרינן בפ' אלו נערות דמכי לעסי' בפומיה קניא דלאו בר אהדורי הוא ואין לנגזל אלא דמים ותו ליכא בשעת הנאת גרונו ומעיו דעביד מצוה לא משום לכם ולא משום מהב"ע כדפרישנא לעיל גבי לולב וסוכה ולא משכחת לה נמי במצה שאולה דשאולה כה"ג במידי דלא הדר בעיניה הלואה הוא וממונו של לוה גמור הוא ולכם קרינא ביה לא משכחת לה אלא במע"ש ואליבא דר"מ דהכא כיון דברשות הוא אוכל ומשלחן גבוה קזכי בדין ליכא למימר דקניא בלעיסה דכי איתא דגבוה הוא כו' הרי כל דברי המקו"ח מבוארין ברבינו הקדמון הריטב"א ז"ל:
והנה הרא"ש ז"ל לא סבר לה להאי סברא שכתב הריטב"א דמדלעסי' קניא והלא הש"ס בכתובות (דף ל ע"ב) קאמר בהדיא דמדלעסי' קניא ולכאורה קשה קושית המקו"ח על הרא"ש ז"ל:
אולם לפי האמור א"ש והרא"ש אזיל לשיטתו ולשיטת הרא"ש הנ"ל אין התחלה כלל לקושית המקו"ח הנ"ל והוא דנהי דהלעיסה הוי שינוי מ"מ לא קני בהאי שינוי הואיל דהוא מקלקל וכמ"ש בשיטת הרא"ש בר"פ הגוזל קמא. והש"ס בכתובות (דף ל) דקאמר מדלעסי' קניא לא הוי הפי' דקניא לגמרי רק דנעשה אז גזלן בשעת הלעיסה דאף שתחב לו חבירו מ"מ כשלעסי' קניא והיינו שנעשה אז גזלן. וכן לעיל שם בגונב חלבו של חבירו דקאמר מדאגביה קניא ע"כ לא הוי הפי' שקנהו לגמרי ורק שקנוי כמו גזלן דהיינו להתחייב והמעיין שם בסוגי' יראה מבואר דהפי' הוא כן: ונוכל לומר דמכאן ראי' להלכה דשינוי השבור שהוא מקלקל בו לא הוי שינוי לקנות שהרי להלכה פסקינן שם בש"ע סי' תנ"ד סעיף ד' דאין אדם יוצא י"ח במצה גזולה בד"א שגזל מצה אבל אם גזל חיטין או קמח ועשאו מצה יוצא בה שקנאה בשינוי כו' אלמא שמכח הלעיסה לא קנאו והוא משום האי טעמא והמק"ח כתב הטעם משום מהב"ע והמעיין שם בהרא"ש יראה דמתחלה לא אתא עלה מדין מהב"ע רק לבסוף הביא דברי הירושלמי יעוש"ה וי"ל בכ"ז. ועיין מג"א ריש סי' קצ"ו וז"ל ואפשר דאפילו גזל לחם מברך בהמ"ז דכשאכלה כבר קנאו בשינוי עכ"ל והיינו ע"כ משום דקניא בלעסי' ואח"כ כ' ועמ"ש בה"ה פ"ו מהל' חו"מ בביאור הירושלמי דלא כב"ח עכ"ל והפי' דמדברי ה"ה שם מבואר דבגזל לחם ואכל אינו מברך ודלא כהב"ח וי"ל בזה. והנה נראה דהמג"א מסתפק לדינא בזה ולפי מה שכתבתי הרח"ש ז"ל לא ס"ל דלעסי' הוי קנין וא"כ מפרש במס' כתובות כמו שפירשתי דמכח גזלן הוא דנעשה אז גזלן אבל לא קניא בשינוי זו וא"כ לא פליגי כלל הירושלמי עם הש"ס דילן בכתובות (דף למ"ד) וא"כ לדינא היל"ל דגזל לחם ואכלו אינו מברך בהמ"ז וי"ל בזה ולדינא צ"ע. ועיין לקמן בפרק הגוזל עצים (דף צ"ד ע"א) [או"ו אק"אנ מ"ש בזה:
ז ועפ"י האמור נוכל לפרש קצת דברי הירושלמי דפ"ק דחלה סוף ה"ו וז"ל תני מצה גזולה אסור לברך עליה א"ר הושעיא על שם ובוצע ברך נאץ ה' א"ר יונה הדא דתימא בתחלה אבל בסוף לא דמים הוא חייב לו ר' יונה אמר אין עבירה מצוה ר' יוסי אמר אין מצוה עבירה א"ר הילא אלה המצות אם עשיתן כמצותן הן מצות ואם לאו אין מצות ופי' המפרש המוהרא"פ ז"ל דר' יונה דאמר אין עבירה מצוה סובר דאפילו ידי חיוב מצה לא יצא ור"י דאמר אין מצוה עבירה וידי חיוב מצה יצא ור' הילא דאמר מקרא דאלה המצות ס"ל כר' יונה ולא צא ידי מצה ועי' בהרא"ש פ"ב דמס' פסחים סוף סי' י"ח הביא הירושלמי הנ"ל וכתב ואפשר דהני אמוראי פליגי ואית להו כיון דלא עשאן כמצותן אינה מצוה ולא יצא י"ח עכ"ל ולע"ד נוכל לומר דהפי' הוא דפליגי בזה אם לעסי' מיחשב שינוי לקנות דאמר ר' יונה הדא דתימא בתחלה אבל בסוף לא דמים הוא חייב לו והיינו דקניא בלעיסה ומחויב לברך בהמ"ז וקאמר עוד ר' יונה אין עבירה מצוה והיינו דיוצא ידי מצה דאין עבירה מצוה דהא קניא בלעיסה ואח"כ כשבלעה הוא מקיים המצוה [והוא דלא כפירושו של המפרש הנ"ל] ור' יוסי אמר אין מצוה עבירה והיינו דכל שהיה עבירה תו לא יוכל להיות מצוה ונוכל לומר דהכוונה הוא דלא קנה בלעיסה ור' אילא דאמר מקרא דאלה המצות הוא סובר ג"כ דלא קני בלעיסה ויש לפרש עוד באופן אחר וקצרתי במובן. שוב ראיתי בספר אומץ יוסף על או"ח סי' קצ"ו להגאון מו"ה יוסף ליב זצ"ל ראבד"ק ברעסלא העיר שם בדבר נכון דלענין בהמ"ז תליא בשביעה ויכול לברך בהמ"ז ע"י מה שקנאה ע"י הלעיסה אבל לענין לצאת ידי מצה בעינן שבשעת אכילה יהיה שלו והעיר בהרבה דברים נכונים בזה ודפח"ח ועפי"ז יש להוסיף עוד בביאור הירושלמי הנ"ל וקצרתי כעת:
ח ובהיותי בזה ראיתי עוד שם במקו"ח שהביא ראיה שהוא מטעם מהב"ע מהא דפסחים (דף ל"ח) דאין יוצאין בהקדש שלא נפדה וקשה דהא במס' ר"ה (דף כ"ח) תקע בשופר של עולה דמדמעל בה נפקא לחולין וה"נ נימא הא נוטלה לאכלה מעל לפי כולה כדאיתא בנדרים (דף ל"ד) וא"כ יצא לחולין והי"ל לצאת בו ואפילו אם נימא שלא מעל בנטילה משום דהוי כגיזבר כיון, דהוי הקדש שלו כמ"ש הר"ן שם בנדרים מ"מ מדלעסי' מעל כו' יעוש"ה בדבריו. ולעד"נ דל"ק כלל דבמעילה איכא שני אופנים או שנהנה או שמוציא מרשות הקדש לרשותו והתם מיירי בגיזבר והנאה לא היה ש"פ ופגם ולא נהנה לא מעל עיין מעילה (דף י"ח) קצרתי מאד מאד ודוק: [מב] שם ע"א ואמר עולא אר"א שליא שיצתה מקצתה ביום הראשון ומקצתה ביום שני מונין לו מן הראשון כו'. ובתוד"ה דקא וז"ל וא"ת ואמאי לא יהיו טהורים דילמא ביום ראשון יצא ראשו או רובו ואפילו לא יצא דילמא הוא זכר וי"ל דלא מצי למישרי בס"ס דהוי תרי קולי דסתרי אהדדי כו' יעו"ש. ועיין בש"מ בד"ה דקא שהביא קושית התוס' הנ"ל וכ' עלה וז"ל וקשה כיון שמנתה י"ד של טומאה הרי הוא בחזקת טומאה וא"כ היאך נוכל לטהר יום ט"ו מכח ס"ס וי"ל דחזקת טומאה במקום דאיכא ס"ס אינה כלום עכ"ל. והנה מבואר בכאן בש"מ דמחשיב לה לחזקת טומאה גבי אשה חזקה גמורה. ולכאורה י"ל מהא דאיתא במס' זבחים (דף כ"ט ע"א) ת"ר אם האכל כו' א"ל ר"ע הן מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום שהן בחזקת טהרה כיון שראו סתרו אף אתה אל תתמה ע"ז שאע"פ שהוכשר שיחזור ויפסל כו' ומבואר בהדיא דזה לא הוי חזקת טומאה ואדרבא הש"ס קרו לה חזקת טהרה אעפ"י שעדיין לא נטהרו לגמרי. ועיין ברש"י שם בד"ה בזב וזבה וז"ל שפסקו והתחילו למנות ימי סיפרו ומנו ד' או ה' ימים ואם ראו סתרו כל מנינם כו' ובתוס' שם ד"ה וכיון הוקשו על פירש"י וז"ל וקשה דאין זה קרוי חזקת טהרה אלא נראה דמיירי בשביעי שלהן לאחר שטבלו דזב וזבה טבילתן ביום ואם טבלו בשביעי ואח"כ נגעו בטהרות או שמשו וראו לאח"כ קודם הערב שמש טמאים למפרע ואם המתינה לשמש עד הלילה ואח"כ ראתה אינה טמאה אלא מכאן ולהבא כו' עכ"ל. והנה לשיטת התוס' הנ"ל דדוקא היכא שטבלה כבר אז היא בחזקת טהרה. א"כ י"ל דלא פליגי עם הש"מ כאן דהכא מיירי שלא טבלה עדיין אלא לשיטת רש"י ז"ל שפי' דאפילו אם לא טבלה ג"כ אית לה חזקת טהרה כל שהתחילה למנות ימי טהרה ד' אי ה' ימים וא"כ אינו מובן דברי הש"מ במה שהוקשה דהיא בחזקת טומאה דהא לא הוי בחזקת טומאה כלל דהא גם יולדת צריכה לספור שבעה נקיים ויכולה לספור השבעה נקיים בתוך הארבעה עשר יום לנקיבה או בהשבעה לזכר ורק שבתוך מלאת אינה יכולה לטבול אף שכבר כלו השבעה נקיים וכמבואר במס' נדה (דף נ"ד ע"ב) (ובדף ל"ז ע"א) ובתוס' שם ד"ה אביי כתבו דגם אביי מודה לזה ועיין ברמב"ם פ"ז מהל' איסורי ביאה הי"א וא"כ הכא דמיירי ע"כ שכבר ספרה שבעה נקיים בתוך הי"ד ימים וא"כ הרי היא בחזקת טהרה וא"כ אינו מובן כלל דברי הש"מ הנ"ל במ"ש דהיא בחזקת טומאה. ולשיטת התוס' הנ"ל דדוקא היכא שכבר טבלה אז היא בחזקת טהרה וא"כ הכא גבי יולדת דטבילתה בלילה וכדאיתא במס' פסחים (צ' ע"ב) וביומא (ו ע"א) ובכמ"ד כל חייבי טבילות טבילתם ביום נדה ויולדת טבילתה בלילה ופירש"י נדה ויולדת טבילתן בלילה נדה דכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה כל שבעה ויולדת כימי נדת דותה תטמא עיי"ש וא"כ תיכף כשכלו הי"ד ימים ומגיע ליל הט"ו קודם הטבילה תיכף אנו דנין אם כבר כלו הי"ד ימים או עדיין לא כלו הי"ד ימים וא"כ שפיר היא בחזקת טומאה ושפיר מקשה הש"מ דהא היא בחזקת טומאה והוצרך לומר דהואיל דאיכא ס"ס ועדיף ס"ס מחזקת טומאה ומש"ה שפיר הוקשו התוס' דהא איכא ס"ס אבל לפירש"י ז"ל דכל דהתחילה לספור שבעה נקיים אפי' עדיין לא כלו כל השבעה נקיים רק ד' או ה' ימים ג"כ היא בחזקת טהרה א"כ אינו מובן כלל דברי הש"מ הנ"ל:
הן אמת די"ל לכאורה ע"ד רש"י ז"ל במ"ש דכשמנו ד' או ה' ימים הרי היא בחזקת טהרה דמאי אולמא החשבון הזה ד' או ה' ימים דאז היא בחזקת טהרה אבל ב' וג' לא דמנ"ל כן. ולולא דמסתפינא הייתי אומר בזה דבאמת הוא לאו דוקא המספר הזה ורק דכן דרך הש"ס לנקוט ד' וה' וכמ"ש התוס' במס' בכורות (מ"ח ע"א) ד"ה דאמר וז"ל ולא יתכן לגרוס כלל שלשה אחין דמאי אית ליה למינקט שלשה אי הוי נקיט חמשה אורחיה דהש"ס הוא בכל דוכתיה כמו היו חמשה תובעין אותו ה' נשים שנתערבו ולדותיהן כו' עי"ש. וא"כ נוכל לומר דהא דנקיט רש"י ז"ל שמנו ד' או ה' ימים הוא לאו דוקא ואפילו שלשה ג"כ היא בחזקת טהרה ואולי אף בפחות משלשה ואי"ה יבואר לקמן זה:
וגם ע"ד התוס' י"ל בהא שכתבו דקודם שטבלו עדיין אין להם חזקת טהרה ורק לאחר שטבלו אז יש להם חזקת טהרה ומאי דקאמר ר"ע דזב וזבה ושומרת יום כנגד יום שהן בחזקת טהרה היינו בשביעי שלהן לאחר שטבלו ביום השביעי ואפילו קודם הערב שמש צריך טעמא דהואיל דאם תראה עוד באותו יום אחר הטבילה תסתור המנין ומש"ה אסורה לשמש כל היום וא"כ מאי מהני הטבילה שטבלה ומה לי קודם הטבילה או לאחר הטבילה ולכאורה י"ל בזה: והיה נ"ל להסביר סברת התוס' דהטעם הוא הואיל דלאחר שטבלה לא מיחסר תו מעשה כלל ורק הערב שמש ושימשא ממילא ערבא ומש"ה אמרינן דהיא בחזקת טהרה משא"כ היכא דעדיין לא טבלה דמחוסר עדיין מעשה הטבילה עוד לא הויא בחזקת טהרה כל זמן שלא טבלה כנלע"ד נכון בסברת התוס': ובעיקר הדבר היה נלע"ד ליישב דברי הש"מ שלא יקשה עליו מהא דזבחים (כ"ט) לפי פירש"י ז"ל והוא דהתם בזבחים דמיירי בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום דהנה בזב שפיר שייך לומר דהוא בחזקת טהרה כל שפסק מזובו והתחיל לספור שבעה נקיים דהא הזכר אינו עלול להיות רואה זיבה וכן בזבה ושומרת יום כנגד יום שהוא באותן האחד עשר יום שבין נדה לנדה דאז הוא דהויא זבה או שומרת יום כנגד יום ובאותן האחד עשר יום שפיר הן בחזקת טהרה לגמרי כל שפסקו מלראות והתחילו לספור השבעה נקיים דהא אינן עלולין לראות באותן האחד עשר יום וכן איתא בהדיא במס' נדה (ל"ח ע"ב) במתני' כל אחד עשר יום בחזקת טהרה ור"ע דקרי להו שהן בחזקת טהרה היינו שאינן בחזקת רואה דכל שפסקה מלראות והתחילה לספור שבעה נקיים תו לא הויא בחזקת רואה ואפ"ה אם חזרה וראתה באמצע הז' נקיים סתרה למנינה ושפיר מביא ר"ע ראיה מינה על קרבן אף אתה אל תתמה ע"ז שאע"פ שהוכשר שיחזור ויפסל אבל מחזקת טומאה לא איירי ר"ע כלל דהלא בודאי כל שלא ספרו ז' נקיים וטבלו וכן בשומרת יום כנגד יום כל שלא העריב שמשה אחר הטבילה בודאי הרי הן טמאים ורק ר"ע איירי מחזקת רואה וקרו לה ר"ע חזקת טהרה שכל שפסקו מלראות והתחילו לספור שבעה נקיים או בשומרת יום כנגד יום אם עבר מקצת היום שלאחריו ולא ראתה תו אינה בחזקת רואה כלל ואדרבא הוא בחזקת טהרה דהיינו בחזקת שלא תראה הואיל דבאותן הי"א ימים הן בחזקת טהרה שאין האשה רואה בהן דם ואף דאיתרע חזקה זו אצל אשה זו שהרי ראתה בתוך אותן הי"א ימים מ"מ כל שפסקה מלראות חזרה לחזקתה הראשונה וכן נמי גבי זב כה"ג. אבל בהאי סוגיא דידן גבי שליא שיצתה מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני דכשהגיע היום הארבעה עשר לעת ערב של החמשה עשר מתחלת יציאת השליא ואנו מסופקין אם לחשוב הלידה מיום הראשון דהיינו מתחילת יציאת השליא וכבר כלו הי"ד יום או לחשוב מיום שלאחריו ועדיין לא כלו הי"ד יום שפיר כ' הש"מ דהי"ל לומר דמוקמינן לה אחזקת טומאה הואיל דגם ביום הי"ד עדיין היא טמאה עד שיהי' ליל ט"ו ותטבול וא"כ הי"ל לאוקמי בחזקת טומאה וע"ז כ' הש"מ דלא שייך לומר דאיכא חזקה חזקת טומאה ונוקמינן לה אחזקתה הואיל דאיכא ס"ס נגד החזקה ומש"ה שפיר הוצרכו התוס' לתרץ דלא אזלינן בתר הס"ס הואיל דהוה תרתי דסתרי אהדדי וצדקו דברי הש"מ גם לפירש"י ז"ל בזבחים כ"ט:
והנה הנוב"י במהדו"ק חיו"ד סי' ס"ג הביא דברי הגאון מוהרח"כ זצ"ל שחידש דמה דאמרו אשה בחזקת טהרה עומדת שאין פירושו שמעמידין אותה כמו שהיתה עד עתה אלא פירושו של חזקה הוא חזקת הגוף שמעמידין אותה בחזקת מסולקת דמים שלא בשעת וסתה וחזקת הגוף הזו עדיף מחזקת טומאה דמקדם והביא ראיה לזה מתוס' כתובות (ע"ה ע"ב) ד"ה ספק טמא והנוב"י דחה ראייתו יעו"ש. וכ' עוד וז"ל ועוד אני תמה על הגאון איך אפשר לומר דשייך לומר אף בעת שעדיין לא טבלה לנדתה אשה בחזקת טהרה עומדת משום חזקת הגוף א"כ נסתרו דברי התוס' בזבחים (כ"ט ע"א) בד"ה וכיון שראו שהוקשו שאין זה קרוי חזקת טהרה ולדברי הגאון שייך לומר חזקת טהרה כיון שכבר פסק הוסת ע"ש מפורש בדברי התוס' דלא שייך לומר בחזקת טהרה כי אם אחר טבילה ואפילו רש"י לא קרי ליה התם חזקת טהרה אלא שכבר ספרה קצת נקיים אבל אשה זו שעליה נשאל לא התחילה למנות כלל כו' יעו"ש בדבריו. והנה לפי האמור לעיל היה יכול לומר בפשיטות דאפילו לפירש"י ז"ל היינו דוקא באחד עשר יום שבין נדה לנדה דאז היא בחזקת טהרה משום דהוא מסולקת מדמים וכן זב ג"כ אינו עלול לראות זיבה ורק שאירע מקרה וכל שפסק מלראות הרי הן בחזקת טהרה משא"כ באם האשה היא תוך ימי נדתה אז בכה"ג אף שפסקה בטהרה וכבר התחילה לספור שבעה נקיים בתוך ימי הנדות בכה"ג שפיר אמרינן דלא הויא בחזקת טהרה ומכ"ש בנידון שדן עליו הגאון מוהרח"כ כפי הנראה מתשו' נוב"י הי' הדבר בתוך ימי נדתה וא"כ בודאי לית לה חזקת טהרה ואפילו אם כבר עבר השבעה ימי נדתה ג"כ לית לה חזקת טהרה הואיל דראתה בתוך ימי נדה ועדיין לא הפסיקה בטהרה רק נמשך ראייתה מימי נדה לימי זיבה. ואולי הוצרך הנוב"י לומר החילוק הזה דלשיטת רש"י דוקא כשספרה מקצת נקיים משום דלא פסיקא ליה דאולי דן הגאון מוהרח"כ ז"ל היכא דכבר עברה הז' ימי נדה והיתה עומדת בימי זיבה ומש"ה הוצרך לומר דע"כ לא קאמר הש"ס בזבחים דהיא בחזקת טהרה ולשיטת רש"י אף אם עדיין לא טבלה היינו דוקא היכא דכבר ספרה מקצת נקיים אבל היכא דלא התחילה כלל לספור הנקיים בכה"ג בודאי דלית לה חזקת טהרה כנלע"ד בדברי הנוב"י הנ"ל:
ובגוף הדין הזה אם בימי ספירתה היא בחזקת טומאה או שיש לה חזקת טהרה עיין במלמ"ל פ"ט מהל' איסורי ביאה הכ"ט באה"ד בד"ה ודע שהרב בעל המפה פלפל שם בהא דבאם תולה כתם בג"י הראשונים והביא דברי הש"כ קצ"ו ס"ק כ"ה ומשמע שם דדעתו דכל שהתחילה לספור ז' נקיים הרי היא בחזקת טהרה. וראיתי בבינת אדם שער בית הנשים סי' יו"ד פלפל הרבה בזה והביא ג"כ דברי הרשב"א בתוה"א דאית לי' דכל שהפרישה בטהרה אפילו ביום הראשון ג"כ הרי היא בחזקת טהרה והביא ג"כ דברי המל"מ הנ"ל והוא ז"ל האריך בזה ובדברי הנוב"י והביא משמו דדעתו ג"כ דכל שהפסיקה בטהרה היא בחזקת טהרה ודלא כמבואר בנוב"י סי' הנ"ל שהבאתי לעיל והוא מסיק ג"כ להלכה דבחזקת טהרה עומדת: ובפירוש כ' הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' איסורי ביאה הל"כ וז"ל נדה שבדקה עצמה בתוך ימי נדתה ומצאה שפסק הדם ואפילו פסק בשני לנדתה ושגגה או הזידה ולא בדקה עד לאחר נדתה ימים רבים וכשבדקה מצאה טומאה אין אומרים שמא כל אותן הימים היתה טמאה ותהיה זבה אלא כל אותן הימים שלא בדקה בחזקת טהרה כו'. ועיין בה"ה שהביא גמ' נדה ס"ח וחכ"א אפילו בשנים לנדתה כו' הרי זו בחזקת טהרה פי' ימים שבינתים וכגון שטבלה בליל שמיני לנדתה או אפילו לא טבלה הרי היא בחזקת טהרה ולענין שאינה מוחזקת לזבה כיון שבדקה ומצאה טהורה בתחלה בבדיקה ראשונה עכ"ל. והרי מבואר דכל שבדקה פ"א והיתה טהורה אפילו אם היא בתוך הז' ימי נדה ג"כ היא בחזקת טהרה ואפילו אם עכשיו בדקה ומצאה טמאה והרבה י"ל בזה והדברים עתיקין. ובמ"ש השמ"ק הנ"ל דס"ס עדיף מחזקה הנה הרמ"א ביו"ד סי' ק"י סס"ט כ' להלכה כן ועיין בט"ז ס"ק ט"ו ובש"כ בדיני ס"ס אות כ"ז הביאו דברי השו"ת הרשב"א סי' ת"א שהאריך בזה דמועיל ס"ס במקום חזקה והביא שהאו"ה כ' דלא מועיל ס"ס במקום דאיתחזק איסורא. ומיהו לפמ"ש הט"ז והש"כ דהרא"ה בבדה"ב כ' דלא מהני ס"ס במקום חזקת איסור וכתבו לחלק בין היכא דהחזקה סותר להס"ס כגון בספק בשחיטה לא מהני ס"ס אבל היכא דאין הס"ס סותר להחזקה כגון בנשבר הגוף שפיר מועיל ס"ס עש"ה וא"כ בנ"ד שכ' השמ"ק אפשר לומר ג"כ דלא הוה הס"ס נגד החזקה ומש"ה מועיל הס"ס ועיין בפר"ח שם והאריכו בזה המפרשים וחידוש שלא הביאו השמ"ק הנ"ל ויש להאריך בזה:
[מג] שם ע"א תוס' ד"ה דאין מקצת שליא בלא ולד וא"ת לר"א דאמר חוששין משום דאין מקצת שליא בלא ולד אבל אם היה מקצת שליא בלא ולד לא היתה חוששת ה"ד אי בר"ה אפילו בחד ספיקא מטהרי ואי ברה"י אפילו בס"ס נמי טמא כו' וי"ל דשמעתין איירי לענין לאוסרה לבעלה עכ"ל. ולכאורה אינו מובן כלל תי' של התוס' דהא עיקר הדין דספק טומאה ברה"י טמא ילפינן מסוטה דאסורה על בעלה וא"כ חזינן דעיקר הלימוד הוא לענין לאוסרה על בעלה וחפשתי ומצאתי בש"ש להקצה"ח שמעתא א' פי"ב שהביא קושיא זו בשם המוהר"ם שי"ף והביא ג"כ בשם הגאון מוהר"י ז"ל אבד"ק ברעסלא שכ' ג"כ לענין איסור נדה לבעלה היכא דאיכא ס"ס די"ל דלא מהני הס"ס הואיל דברה"י אפילו ס"ס טמא יעויין בשו"ת זכרון יוסף חיו"ד סי' ט' שהביא תשובת הגאון הנ"ל. אולם הנכון כמ"ש הש"ש שם לחלק בין איסור נדה לבעלה לבין איסור סוטה לבעלה דגבי סוטה דאסורה לבעלה הוא מקרא דונטמאה ונטמאה א' לבעל וא' לבועל וכיון דאיסור שבה משים טומאה הי"ל ספק טומאה ברה"י וספיקו טמא אבל איסור נדה לבעלה אינו כלל משום איסור טומאה רק הרי היא כמו שאר איסור ולא תליא כלל בין רה"י לרה"ר ועייש"ה ועיין עוד שם בשמעתא ג' פרק יו"ד שכ"כ ג"כ שם ונכון כן. ועיין בשו"ת נוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' ק"כ בד"ה וגם ג"כ כתב כן עייש"ה:
[מד] שם ע"ב ואמר עולא אר"א בכור שנטרף בתוך למ"ד יום אין פודין אותו כו' ופירש"י בד"ה בכור שנטרף וז"ל בכור אדם שנהרג בתוך למ"ד יום אין פודין אותו א"צ לפדותו ואם מת מעצמו לא איצטריך לן למימר דהא כתיב ופדויו מבן חודש תפדה אבל השתא איצטריך לאשמועינן דלא אמרינן אי לא איקטול הוה חי ולאו נפל הוה וליפרקי עכ"ל. ועיין בתוד"ה בכור והביאו פירש"י ז"ל וכתבו ע"ד רש"י ז"ל משמע קצת דאם קים לן בגויה דכלו לו חדשיו וחי היה חייב לפדותו וקשה דבפ' יש בכור (דף מ"ט ע"א) אמר גבי פודה בנו בתוך למ"ד יום ונתאכלו המעות לאחר זמן אין בנו פדוי ואמאי והא איגלאי מלתא למפרע דלא נפל הוא אלא ודאי גזה"כ הוא ופדויו מבן חודש תפדה דאפילו קים לן שכלו חדשיו צריך למ"ד יום עכ"ל. ועיין בשמ"ק כאן בד"ה בכור שנטרף שכתב על לשון התוס' שכתבו משמע קצת ועיי"ש מ"ש בזה ודבריו צריכין פירוש אם לא שיש קצת ט"ס. ולע"ד היה נראה דכוונת התוס' שכתבו הלשון משמע קצת משום דנוכל לפרש כוונת רש"י בדרך אחר בפשיטות ולא יקשה כלל והוא דהתוס' מפרשים כוונת רש"י במ"ש ואם מת מעצמו לא איצטריך לן למימר דהא כתיב ופדויו מבן חודש תפדה כו' דהכוונה הוא דקמ"ל דאפילו איקטול ג"כ חיישינן לדילמא נפל הוה וע"ז הוקשו התוס' דמשמע הא אי ידעינן דכלו לו חדשיו הי' חייב למפרקיה והוקשו מהא דבכורות מ"ט אולם לע"ד י"ל דכוונת רש"י ז"ל הוא דהו"א דהיכא דנהרג בתוך למ"ד יום יהי' חייב לפדותו משום דאמרינן דאי לא איקטול היה חי ולאו נפל הוא ואמרינן דעיקר הקפידא שהקפידה תורה ופדויו מבן כו' היינו משום דאז יצא מחשש נפל וא"כ באמת אם היינו יודעין שכלו לו חדשיו היה חייב באמת לפדותו תיכף קמ"ל דהא דהקפידה תורה ופדויו מבן כו' היינו משום דהוא גזה"כ דדוקא כשהוא בן חודש אז חל החיוב לפדותו הא קודם שהוא בן חודש לא חל כלל החיוב עדיין וא"כ אפילו ידעינן שכלו לו חדשיו ג"כ לא חל כלל החיוב עדיין וא"כ ממילא אם נהרג בתוך שלשים דפשיטא דאין כאן כלל חיוב פדיון והוא משום גזה"כ ומש"ה כתבו התוס' הלשון משמע קצת דאם קים לן בגוי' דכלו לו חדשיו וחי היה חייב לפדותו והוקשו על רש"י. אולם לפי מה שפירשתי דברי רש"י לא קשה כלל קושית התוס' מהא דמס' בכורות (דף מ"ט) גבי נתאכלו המעות דהא התם הוה פלוגתא דרב ושמואל ואשמעינן רמב"ח ג"כ לדין הזה. וגם הקושיא שהוקשו התוס' במס' מנחות (דף ל"ז ע"א) בד"ה שומע אני וז"ל פ"ה נטרף נהרג וקשה לר"ת דממתני' הי"ל לאקשויי דתנן בבכורות (דף מ"ט) מת הבן בתוך למ"ד יום האב פטור מחמש סלעים עכ"ל. ולפי האמור ל"ק כלל ודוק. ועיין מס' בכורות (מ"ט ע"א) במתני' מת הבן בתוך למ"ד יום אע"פ שנתן לכהן יחזיר ופירש"י בד"ה יחזיר וז"ל דנפל הוה ולא מיחייב בפדיון עד לאחר שלשים ובתוד"ה מת וז"ל פ"ה משום דנפל הוא ובחנם פי' כן דאפילו קים לן בי' דכלו לו חדשיו בבן חודש תלה רחמנא עכ"ל. ולפי האמור מיושב שפיר דרש"י ז"ל ג"כ סובר כן דהא דפטור הוא משום גזה"כ דוקא מבן חודש תפדה ורש"י כתב שני טעמים חדא דנפל הוה ועוד דלא מיחייב בפדיון עד לאחר שלשים וכן מוכח לשון רש"י ג"כ דאל"כ בהאי טעמא דנפל הוה סגי ולמה הוצרך להוסיף הלשון ולא מיחייב בפדיון עד לאחר למ"ד אע"כ דהוא עוד טעם בפ"ע:
[מה] שם ואמר עולא אר"א שומר שמסר לשומר פטור כו' כל הסוגיא. ועיין בשמ"ק כאן בד"ה לא מיבעיא ש"ח שמסר לש"ש הביא שם שתי דעות על מי לשלם השכר להש"ש דעת התוס' מוהר"י כהן צדק דעל הש"ח לשלם השכר להש"ש ואין על הבעלים חיוב כלל לשלם השכר ולא דמי ליורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות דנותן לו דמי הוצאה דשאני התם דתקנתו של בעל השדה הוא דעביד ומש"ה יהיב ליה דמי הוצאה אבל הכא לא עליי' לשמירה בעבור הבעלים כי אם בשביל עצמו שהי' לו טורח לשמרו וע"כ פטורין הבעלים מלשלם שכר השמירה להש"ש אבל דעת הר"מ מסרקסטה ז"ל דהבעלים צריכין לשלם השכר שמירה כיון דעליי' לשמירתן של בהמותיו וזימנין דמרויח איהו בהכי דאם ידוע שנגנבו מאצלו או אבדו משלם אותם לבעה"ב שאין הלה עושה סחורתו בבהמותיו של חבירו כו' עייש"ה. וצ"ע אצלי לדעת המוהר"י כ"צ ז"ל אם ש"ח שמסר לש"ש ונגנב דחייב הש"ש לשלם לבעלים אם אז צריכין הבעלים לשלם שכר השמירה דנוכל לומר דע"כ לא כתב ז"ל דהש"ח צריך לשלם השכר שמירה אלא דוקא אם לא נגנב ורק מכח שהש"ש ישמור שמירה מעולה יותר דגם בזה דעת הר"מ ז"ל דהבעלים צריכין לשלם שכר שמירה ובכה"ג כתב המוהר"י כ"צ ז"ל דהואיל דהש"ח לא עשה זה לטובת הבעלים רק לטובת עצמו הוא דסובר דצריך הש"ח לשלם שכר השמירה אבל אם באמת נגנב ונאבד דהש"ש משלם להבעלים י"ל דבכה"ג גם המוהר"י כ"צ סובר דעל הבעלים לשלם שכר השמירה הואיל דבאמת בא לו טובה לבעלים ע"י שכר השמירה או דילמא לא שנא דאף בכה"ג סובר המוהר"י כ"צ ז"ל דעל הש"ח לשלם שכר השמירה ולכאורה י"ל בזה:
והנה לכאורה י"ל על גוף סברת המוהר"י כ"ץ ז"ל שכתב הטעם דהש"ח צריך לשלם שכר השמירה משום דלא דמי ליורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דשאני התם הואיל דתקנתו של בעל השדה הוא אבל הכא לא עליי' לשמירתו בעבור טובת הבעלים כי אם בשביל עצמו שהיה לו טורח לשמרו י"ל בזה מהא דאיתא לקמן בב"ק (דף כ' ע"ב) גבי הדר בחצר חבירו שלא מדעת אי צריך להעלות לו שכר דא"ל רמב"ח מתני' היא אם נהנית משלמת מה שנהנית ורבא דחי לי' דל"ד למתני' האי זה נהנה וזה חסר והאי ז"נ וזה לא חסר הוא ורמב"ח סובר דסתם פירות ברה"ר אפקורי מפקיר להו ופריך הש"ס מהא דהמקיף חבירו משלש רוחותיו כו' הא רביעית מחייבין אותו ועוד מסיפא דהאי מתני' וממתני' דהבית והעלי' עיי"ש כל הסוגיא והנה הא דמחייב הניקף לשלם הוא משום דהוא נהנה ממה שחבירו מקיפו וזה דומה ליורד לתוך שדה חבירו של"ב דג"כ משלם לו מה שנהנה דהא אם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו השבח משום דנהנה ממה שחבירו הוציא עבורו וגבי המקיף את חבירו משלש רוחותיו א"צ לשלם לו הואיל דאינו נהנה ממנו כלל ואם עמד וגדר הרביעית מחייבין אותו לשלם הואיל דעכשיו הוא נהנה. וא"כ לסברא הנ"ל אמאי חייב לשלם לו הואיל דהמקיף עשה רק לטובת עצמו וממילא נמשך הנאה גם לניקף ודומה ממש לנידון דכאן דהש"ח עשה זה לטובת עצמו שהי' לו טורח לשמור ונמשך מזה הנאה גם לבעלים ואמאי פטורין הבעלים מלשלם שכר השמירה ולכאורה י"ל בזה. ואם נימא דע"כ לא כתב המוהר"י כ"צ ז"ל להאי סברא אלא דוקא אם לא נגנב אבל כשנגנב והש"ש משלם להבעלים בכה"ג הבעלים צריכין לשלם שכר השמירה א"ש דבכה"ג היכא דלא נגנב ואין הש"ש משלם להבעלים שפיר יש סברא לומר דהבעלים פטורין מלשלם שכר השמירה משום דאכתי לא מטי הנאה לידי' דהבעלים ודוקא ביורד לשדה חבירו וכן גבי מקיף חבירו מארבע רוחותיו מטי עתה הנאה לידו תיכף שהשדה משתמרת עכשיו והרי הוא שוה יותר עי"ז וכן היורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות הרי השדה שוה עכשיו יותר ומש"ה צריך זה שנהנה לשלם לזה שמהנה אותו אבל הכא גבי ש"ח שמסר לש"ש נהי דעילויי' עליי' לשמירתו מ"מ אין החפץ שוה עכשיו יותר עי"ז ואינו מהנהו עכשיו כלל רק קצת הנאה אבל אין הנאה זו שוה ממון ומש"ה שפיר כ' המוהר"י כ"ץ ז"ל דעל הש"ח לשלם שכר השמירה ולא על הבעלים. ונוכל לומר דבסברא זו פליגי המוהר"י כ"ץ והר"מ סקרסטה דהר"מ סובר דגם זה מיקרי הנאה לבעלים ומש"ה סובר דעל הבעלים לשלם שכר השמירה אבל אם נגנב ונאבד לבסוף דבכה"ג מטי לי' לבעלים הנאה במה שמסר הש"ח לש"ש לשמור דאם היה נגנב אצל הש"ח לא הי' משלם לו על גניבה ואבידה והש"ש משלם לו בכה"ג שפיר יש סברא לומר דגם המוהר"י כ"ץ ז"ל מודה דעל הבעלים לשלם שכר שמירה הואיל דמהנהו בזה וי"ל בזה:
ולכאורה י"ל בזה דכיון דבשעת מעשה דהיינו בשעה שנותן הש"ח את החפץ להש"ש לשמור דאז עיקר כוונתו הוא רק לטובת עצמו שלא יצטרך הוא לשמרו ואם אינו נגנב ונאבד לבסוף דאז לדעת המוהר"י כ"ץ ז"ל הוה הדין דעל השומר חנם לשלם שכר השמירה לבעלים וא"כ הוה כאילו הש"ח מחל אז השכר שמירה ונוכל לומר עוד דמדין יאוש אתינן עלה וא"כ אף שנאבד ונגנב ולבסוף דאז הוה הדין דהש"ש משלם להבעלים מ"מ אינו חוזר וגובה הש"ח מהבעלים מה שכבר נתן השכר להש"ש. וסעד לדברי מצאתי בש"מ ב"ב על (דף ד' ע"ב) בד"ה בשלמא לר"ה כו' דקס"ד עיי"ש באה"ד שכ' וז"ל והרמב"ן נראה פי' טעמא דת"ק דכיון שלא בנה אלא ג' כבר גלה בדעתו שלא בנה אותם על דעת שישתלם מהם שהרי לא היה מהנה בהם את חבירו כלל ואע"פ שבנה עכשיו רביעית זו והרי חבירו נהנה בכולם פטור על הג' הראשונות לפי שלא עשאם להשתלם מהם כלל ור' יוסי סבר כיון שלבסוף הוא עומד וגודר הרי גלה דעתו שמתחלה היה רוצה לגדור לגמרי אלא שלא נזדמן לו עד עכשיו והיכא דעמד ניקף נמי וגדר את הד' לת"ק פטור לגמרי על הג' הראשונות או משום שכבר יצא זכאי עליהם כדברי רש"י ז"ל או משום דגלה בדעתו שלא עשאם להשתלם מהם וניתנו למחילה כדברי הרמב"ן ולר' יוסי מגלגלין עליו את כולם כו' עייש"ה וא"כ ה"נ דכוותי'. מיהו באמת זה אינו דהאי סברא הוא דוקא לת"ק אבל לא לר' יוסי דס"ל אף אם עמד ניקף וגדר הרביעית מגלגלין עליו הכל ואנן פסקינן להלכה כר' יוסי כמבואר בש"ע חו"מ סי' קנ"ח ס"ו וס"ז עיי"ש וא"כ לית לן האי סברא רק אמרינן דאף דבתחלת העשי' לא הי' יכול לגבות ממנו מ"מ אם גדר אח"כ הרביעית מחייבין אותו לשלם ואפילו אם עמד ניקף וגדר הרביעית ומכ"ש הכא דהי"ל לומר דאם נגנב אח"כ והש"ש משלם להבעלים דחייבין הבעלים לשלם שכר השמירה. וגם י"ל בזה דלא שייך כלל סברא הנ"ל שכתבתי דמדין יאוש בעלים אתינן עלה דא"כ תיקשי דהי"ל לומר דהיכא דעדיין לא נתן הש"ח השכר שמירה להש"ש ונגנב ונאבד דמשלם הש"ש להבעלים דמנכה לו השכר שמירה. מיהו זה יש לדחות דתיכף בשעה שהתחייב הש"ח את עצמו לשלם שכר השמירה נשתעבדו נכסיו להש"ש והו"ל כאילו כבר שילם וי"ל בזה. מיהו זה שכתבתי לעיל דהא אנן פסקינן ר' יוסי וא"כ אין מקום לסברא הנ"ל והי"ל לומר בכה"ג דנגנב ונאבד דהבעלים משלמין שכר השמירה להש"ש:
והנה אנן דפסקינן להלכה כרבא דשומר שמסר לשומר חייב וכמבואר בחו"מ סי' רצ"א סכ"ו וא"כ אין נ"מ להלכה בזה והש"מ שהביא שתי הדעות הנ"ל הוא רק לעולא אר"א דסובר שומר שמסר לשומר פטור מ"מ אכתי איכא נ"מ גם לדידן דפסקינן שומר שמסר לשומר חייב מ"מ היכא דדרך הבעלים תמיד להפקיד דבר זה אצל השומר השני דהשומר הראשון פטור וכמבואר שם בש"ע סעיף הנ"ל וז"ל לפיכך אם דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני הרי השומר הראשון פטור מלשלם והוא שלא ימעט שמירתו אבל אם מיעט שמירתו כגון שהשומר הראשון היה ש"ש והשני ש"ח כו' עיי"ש וא"כ י"ל אם הראשון הי' ש"ח והשני היה ש"ש וכגון שדרכן של הבעלים להפקיד דבר זה אצל השומר השני בכה"ג י"ל מי משלם השכר שמירה. ולכאורה נראה דתליא בשתי דעות המובאים בש"מ הנ"ל דלדעת המוהר"י כ"ץ ז"ל השומר משלם שכר השמירה ולדעת הר"מ סרקאסטה הבעלים משלמים שכר שמירה ולא ראיתי לא' מהפוסקים שיברר בזה לדידן. ולכאורה י"ל דהואיל דהר"מ סרקאסטה הניח בצ"ע והמוהר"י כ"ץ פשיטא לי' דהשומר הראשון משלם שכר השמירה להש"ש ולא הבעלים וא"כ י"ל דהדין כן להלכה. אולם אם נגנב ונאבד החפץ והש"ש משלם להבעלים בכה"ג י"ל דבודאי גם המוהר"י כ"ץ מודה דהבעלים משלמין שכר השמירה וכמ"ש לעיל וא"כ ה"ה לדידן בכה"ג היכא דדרכן של הבעלים להפקיד דבר זה אצל השומר השני והראשון היה ש"ח והשני היה ש"ש ונגנב ונאבד החפץ דבכה"ג הבעלים משלמין שכר השמירה. וגם אם לא נגנב ונאבד אם עדיין לא נתן הש"ח הראשון שכר שמירה להש"ש י"ל אם יוכל הש"ש להחזיק החפץ עד שישלמו לו הבעלים שכר שמירה אם הש"ח אין לו לשלם או שאינו רוצה לשלם וצ"ע כעת לדינא. אח"ז הגיעני ספר פ"ת על חו"מ וראיתי בסי' ש"ז סק"א הביא דברי השמ"ק הנ"ל והעיר כעין דברי. וכ' דמדברי הר"י כ"ץ משמע דאפילו כי נגנב דמשלם השומר שכר להבעלים אפ"ה פטורין הבעלים מלשלם שכרו ע"ש ולע"ד אינו מבואר בדברי המוהר"י כ"ץ כן ועיי"ש שהביא ספר דברי חיים בדיני שומרים סס"ז העיר ג"כ בענין זה וצ"ע עוד לדינא בזה:
[מו] שם ורבא אמר שומר שמסר לשומר חייב כו' כל הסוגיא. עיין בשמ"ק כאן בד"ה ולענין פסק הלכה האריך שם בביאור הענין בש"ש שמסר לש"ח ונגנבה ביד השני כבר ביארנו שהוא חייב אף לדעת עולא וכל שאף לדעת עולא חייב אין חילוק בו בין יש עדים לאין עדים כו' ומ"מ יש בזו דרך אחרת לומר לדעת עולא שאף בגירוע שמירה כגון ש"ש שמסר לש"ח ונגנבה ביד השני שאילו כן אירע לראשון הי' חייב אף בזו פטור הואיל ושמרה שני כדינו נפטר אף הראשון ואף הם חוזרין דנין שאף לרבא במקום עדים מיהו פטור מן הטעם שכתבנו והדברים מתמיהין והיאך יפטור הוא במה שאם אירע לידו כן נתחייב וא"כ הרי הרויח בגרעון שמירתו אלא ודאי אף לשיטה זו חייב הראשון עד שיביא שני ראיה שאף הראשון הי' נפטר בה אילו אירע לו כן וכ"כ גדולי המחברים אלא שלשיטתנו כל כיוצא בזה אף אם נאנסה ביד השני שנפטר הראשון בכיוצא בה חייב שהרי מ"מ תחלתו בפשיעה הואיל וגר בשמירתו עכ"ל. וליישב התמי' שתמה הרב המאירי ז"ל על שיטות הסוברים דש"ש שמסר לש"ח ונגנב ונאבד דהשומר השני פטור דסוברים דגם הש"ש פטור. ובאמת קושית הרב המאירי ז"ל היא קושיא חמורה מאד ונלע"ד להסביר דבריהם ע"פ מ"ש המחנה אפרים בהל' שומרים סי' י"ח וז"ל ש"ח וש"ש שקבלו לשמור מידי לזמן ידוע אם יכולים לחזור תוך הזמן משמירתן ראיתי לה"ה ז"ל בפ"ז מהל' שאלה דכ' דאינו יכול לחזור תוך זמנו וכ"כ הרב בעה"ת בשער נו"ן משם הראב"ד ז"ל ונראה מדבריו שם דלא פסיקא לי' מלתא יע"ש ולע"ד היה נראה לחלק בין ש"ח לש"ש דאפילו נימא דש"ח משעה שהתחיל במלאכתו נשתעבד לשמור עד אותו זמן דהתחלת מלאכה עביד קנין מ"מ לענין ש"ש יכול לחזור בו. וטעמא דמלתא דש"ח דוקא הוא דאינו יכול לחזור משום דלא דמי לעבד שהרי הש"ח כל שהניח החפץ במקום המשתמר תו לא רמי עלי' מידי להטפל בפקדון אבל ש"ש דצריך למיתב בהדה ולנטורי יממא וליליא כמ"ש הטור סי' ש"ג ה"ז דומה לפועל וגרע מיני' וקיי"ל דפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום וכ"נ קצת מדברי הר"ן שהביא הנ"י בפרק השואל (דף קכ"א) שכ' וז"ל וש"ש הרי הוא כפועל וכשם שהפועל זוכה בשכרו משעה שהוא מתחיל במלאכה כן הוא דינו של ש"ש עכ"ל. ועיי"ש במח"א שהביא דעת הריטב"א דבין ש"ח ובין ש"ש א"י לחזור בהם יעו"ש. ומעתה נוכל לומר הטעם של הראשונים ז"ל הסוברים דש"ש שמסר לש"ח ונגנב ונאבד דהש"ח פטור מלשלם אז גם הש"ש פטור מלשלם דהטעם הוא דהוה כאילו חזר בו הש"ש מהשמירה ואינו רוצה לשמור עוד ורק היכא דלא מסר כלל לשומר אז אינו יכול לסלק את עצמו מהשמירה דהוה כאילו פשע אז משא"כ היכא דמסרו לשומר אף שהשומר השני הוא ש"ח ג"כ פטור השומר הראשון דלא מיקרי פשיעה וא"כ הרי נסתלק אז מהשמירה לגמרי ולא מיקרי פשיעה שהרי מסר לבן דעת ורק רבא סובר דהבעלים יכולים לומר את מהימן לי בשבועה כו' אבל היכא דלא יוכל לומר כן כגון דאיכא עדים או שרגיל להפקיד אצלו ג"כ וא"כ לא מיקרי פשיעה בזה והרי זה כאילו סילק את עצמו מן השמירה ואינו רוצה לשמור עוד ולהיות עוד ש"ש ומש"ה אף אם נגנב ונאבד דהשומר השני פטור הואיל דהוא רק ש"ח מ"מ גם השומר הראשון פטור אף שהיה ש"ש משום דהוה כאילו חזר בו מהשמירה ואינו רוצה להיות עוד שומר כלל כנלע"ד ליישב שיטות הראשונים הנ"ל. ולפ"ז י"ל דאין הבעלים צריכים לשלם להש"ש שכר השמירה רק עד אותו הזמן שהוא בעצמו שמרו משום דעד אותו זמן היה ש"ש ואח"כ הרי חזר בו מאותו היום ולהלאה ואפילו לא נגנב כלל רק שמחזיר לו החפץ ג"כ הדין כן דאל"כ הי"ל להיות חייב לשלם אם נגנב ונאבד אצל השומר השני. ולפ"ז אם הש"ש מסרו לש"ש לשמור בזה י"ל דלא חזר בו משמירתו וא"כ שפיר צריכין הבעלים לשלם לו שכר שמירתו וא"כ אם נגנב ונאבד יכול לגבות מהשומר הראשון וי"ל בזה:
וראיתי ברשב"א המובא בשמ"ק ב"ק על (דף ק"ד ע"א) בד"ה ליתני באה"ד וז"ל ק"ל אשמעתין אפילו כי לא עשאו בעדים כיון דאינש מהימנא הוא לדידי' אמאי אין הנפקד שמסר לידו פטור והא קיי"ל שומר שמסר לשומר פטור ולא מבעיא ש"ח שמסר לש"ש כו' אלא אפילו ש"ש שמסר לש"ח פטור ולכ"ע הוא פטור כל דשני מהימן ליה כדאיתא בפ' המפקיד וי"ל דאה"נ כל שלא אירע בו דבר שהיה מתחייב בו השומר הא' והב' פטור אבל אם אירע בו דבר שהשומר הא' חייב בו והשני פטור לא נפטר הראשון מחיובו שלא אמרו פטור אלא שלא פשע השומר כשמסרו לשני כו' אבל אם נגנב ומסר ש"ש לש"ח אין אומרים שיהא השומר הראשון פטור כו' ע"ש עכ"ל הרשב"א ז"ל והרי סובר הרשב"א דאם ש"ש מסרו לש"ח הרגיל להפקיד אצלו או שנגנב בעדים דהשומר השני פטור הואיל דהוא ש"ח אבל השומר הראשון שהוא ש"ש של הבעלים חייב לשלם להבעלים. ועיין בח"מ סי' רצ"א סכ"ו ובש"כ ס"ק מ"ו דאפילו אם מיעט בשמירתו פטור ביש עדים דלא כיש"ש פ"ק דב"ק סי' ל"ב דהיכא דגרעי' לשמירתו אפילו יש עדים חייב מאחר שפשע והיינו דזה מיקרי פשיעה דגרעי' לשמירתו והאריך בזה והביא דדעת הרא"ש פ' המפקיד דלא מיקרי פשיעה ש"ש שמסר לשומר חנם כיון שמסרו לבן דעת והאריך בזה לפסוק להלכה כן ע"ש והרי גם דעת הרשב"א הוא ג"כ כהרא"ש בזה דדוקא אם נגנב הוא דחייב השומר הראשון שהיה ש"ש אבל בנאנס אצל השני פטור השומר הראשון אם הוא בכה"ג דרגיל להפקיד אצלו או שהיו עדים. ועיין בב"י רצ"א מ"ש בשם תלמידי הרשב"א ש"ש שמסר לאשתו ובניו או למי שהבעלים רגילים להפקיד אצלו דעת הרמב"ן שאילו נשבע השני שהוא ש"ח שלא פשע בה ואומר שנגנבה או שאבדה שהראשון הוא חייב שה"ז פטור בשבועתו וכיון שהוא פטור ואומר שנגנבה אע"פ שאין אנו יודעים הראשון חייב כו' ע"ש בש"כ ס"ק מ"ד והוא כדברי הרשב"א הנ"ל. ועיין לקמן על (דף ק"ד ע"א) [אוק"ז] מ"ש עוד בזה:
[מז] (א) שם ואמר עולא אר"א הלכתא גובין מן העבדים א"ל ר"נ לעולא אר"א אפילו מיתמי לא מיני' כו' עד א"ל אנא מתניתא ידענא דתני אבימי פרוזבול חל על הקרקע ואינו חל על העבדים מטלטלין נקנין עם הקרקע ואינן נקנין עם העבדים כו' כל הסוגיא והרי"ף ז"ל לא הביאה כאן בהלכותיו ורק במס' ב"ב בפרק יש נוחלין על (דף קכ"ח) כתב שלח ליה ר"א לריב"ח הלכה גובין מן העבדים ר"נ אמר אין גובין עכ"ל ולקמן בפרק הגוזל קמא (בדף צ"ו ע"ב) בגזל בהמה והזקינה עבדים והזקינו משלם כשעת הגזילה רמ"א בעבדים או"ל הש"ל ובגמ' שם פוסק רב כן וקאמר הש"ס שם דרב איפכא אתני' ע"ש כל הסוגיא. וכתב הרי"ף שם וז"ל רמ"א בעבדים או"ל הש"ל אר"ח בר אבדימי א"ר הלכה כר"מ ולית הלכתא כוותיה דקיי"ל עבדא כמטלטלי דמי עכ"ל. והנה הא דלא פסק הרי"ף שם כרב משום דר"נ פוסק עבדא כמטלטלי דמי. ולכאורה י"ל דנהי דאמרינן אין גובין מן העבדים הואיל דעבדא כמטלטלי דמי מ"מ י"ל דבגזל עבדים יכול לומר לו הש"ל ואין ראיה מהא דגובין מן העבדים להא דגזל עבדים דהא התוס' כאן בסוגיין בד"ה אנא מתניתא ידענא כתבו דדוקא במילי דרבנן הוא דסובר ר"נ עבדא כמטלטלי דמי אבל לא במידי דאורייתא דהא בכמ"ד אשכחן דכמקרקעי דמי עיי"ש. וכבר האריכו בזה הראשונים. וא"כ י"ל דר"נ דסובר הלכה אין גובין מן העבדים משום דעבדא כמטלטלי דמי אפ"ה מצי סובר בגזל עבדים והזקינו דיכול לומר לו הש"ל הואיל דבגזל עבדים הוה מילי דאורייתא אמרינן דעבדא כמקרקעי אבל גבי גביית בע"ח אמרינן דשעבודא לאו דאורייתא וא"כ הוי כמו מילי דרבנן ואמרינן עבדא כמטלטלי דמי. והנה הנ"י בב"ק פרק הגוזל שם כ' בשם הרא"ה דפוסק הרי"ף ז"ל הילכתא כרב עבדא כמקרקע דמי ובסוף ימיו חזר בו ואמר דלית הלכתא כוותיה אלא עבדי כמטלטלי דמי מדפסק ר"נ בפ"ק דמכילתין דהלכה אין גובין מן העבדים דכמטלטלין חשבינן להו והשיב עליו זקנו הרז"ה ז"ל א"כ הי"ל למפסק נמי דנשבעין על העבדים והא ליכא מאן דאמר ובודאי שזו צריכה לפנים דהא הכא פסק רב עבדי כמקרקעי דמי והלכה פסוקה היא והכל מודים בה שאין נשבעין על העבדים ור"נ פסק שאין גובין מהן לפי שהן כמטלטלי וגבי דינא דאגב לא הכריעו בו אם היא כמטלטלין או כקרקעות כו' והעיקר בזה שבכל דברי תורה עבדי כמקרקע דמי כשבועה ואונאה ותשלומי כפל ודיני שומרין פדיון בכור בכל אלו הוציאו מהן הקרקעות בכלל ופרט ועבדים שהוקשו להם אבל ההיא דב"ב תלוי בלשון בני אדם אם קורין לעבדים מטלטלין כו' וההיא דר"נ היינו נמי משום שאין דעתו של מלוה עליהן לפי שיכול הלוה להבריחן דומיא דמטלטלין וכן בדינא דאגב דאפשר דהוה דין תורה דבקידושין מפיק לה מקרא דויתן להם כו' אף הוא תלוי בדעתו של אדם שאדם סומך הדבר המטלטל על הקרקע שהוא עיקר ולפיכך עבדים כיון שאין אדם סומך עליהן אי אפשר לסמוך מטלטלין עליהן וכ"כ רש"י ז"ל בב"ב והוא עיקר עכ"ל הנ"י. והנה מבואר בנ"י בשם הרא"ה דסובר דטעמו של הרי"ף דחזר בו בזקנתו ופוסק דגם בעבדים אינו יכול לומר הרי שלך לפניך הוא משום דר"נ סובר אין גובין מן העבדים ובאמת יש לעיין בראיה זו וכמו שכתבתי והרא"ש שם כ' עוד בזה לתמוה על הרי"ף וכ' דאין ראיה מהא דר"נ הואיל דיש חילוק בין מילי דרבנן לדאורייתא וגם בש"מ ב"ק (צ"ו ע"ב) שם האריך ג"כ בזה עייש"ה והוא כמ"ש לעיל יעוש"ה. והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' גזילה פוסק גזל עבדים והזקינו אומר לו הרי שלך לפניך והוא כרב וכ"פ המחבר ג"כ בסי' שס"ג ס"א עיי"ש והאי דינא אם ב"ח גובה מעבדים כשמת הלוה חפשתי ברמב"ם ולא מצאתי שיביא דין זה. ולכאורה חשבתי לומר הטעם שלא הביא הרמב"ם דין זה הואיל דכבר כתב בפי"א ממלוה הל' י"א כבר תקנו גאונים האחרונים כולם שיהיה ב"ח גובה מטלטלין מן היורשין וכן דנין ישראל בכל ב"ד שבעולם כו' ומש"ה לא הוצרך לכתוב הדין גבי עבדים דאף אם כמטלטלין חשבינן ג"כ ב"ח גובה מיתמי מכח תקנת הגאונים ז"ל. אולם אכתי י"ל לפמ"ש הריב"ש בתשובה סי' שצ"ב בשם הרמב"ן שהתקנה היא דוקא במטלטלין שהי' לו בשעת הלואה אבל במטלטלין שקנה לאחר מיכן לא דלא עדיף מקרקעות ע"כ מובא דבריו במלמ"ל שם. א"כ אכתי צ"ע דהיה לו להרמב"ם ז"ל לכתוב הדין בביאור אם עבדי כמקרקעי או כמטלטלי לענין גביית חוב מיתמי וכגון היכא שקנה העבדים לאחר ההלואה דאז לא תיקנו הגאונים ז"ל ולכאורה י"ל בזה. גם בש"ע לא הביא כלל דין זה ורק בסי' קי"א ס"א פוסק המחבר כדין תקנות הגאונים ופוסק דאין חילוק בין אם היו לו מטלטלין בשעת הלואה או קנאם אח"כ ומשום דיורש במקום אביו קאי וא"כ שפיר לא הוצרך להביא הדין גבי עבדים דלו יהיו דכמטלטלין חשובים ג"כ ב"ח גובה מהם מתקנות הגאונים וי"ל בזה. ועיין לקמן על (דף צ"ו ע"ב) [אוכ"ו] מ"ש עוד ע"ד הרי"ף הנ"ל: