אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר
דף י.
[לד] (א) דף י ע"א בתוד"ה שהשור וא"ת למה לי שור ולא אדם תיפוק לי' מוהמת יהי' לו מי שהמת שלו כדפטרינן שור פסולי המוקדשין דמת אסור בהנאה דדרשינן ג"ש שם שם מעגלה ערופה בע"ז דף כ"ט ע"ב כו' עד בסוה"ד שכתבו ובלא"ה ל"ק מידי למאי דפרישית לעיל דשור ולא אדם איצטריך לעבד ולנכרי הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה עכ"ל. והנה בדבר זה אם מת עכו"ם אסור בהנאה מה"ת או מותר בהנאה מה"ת רבו בזה השיטות קדמונים ואחרונים ז"ל ונחלקו ג"כ בשיטת התוס' כאן דמבואר דס"ל מת עכו"ם מותר מה"ת בהנאה ועיין נדה דף ע"א ע"א בתוס' שכתבו דעור אדם מותר בהנאה מה"ת ועיין זבחים ע"א ע"ב ד"ה ובטריפה ומס' ערכין דף ד' ע"א בתוס' ד"ה נפשות ועיין רמב"ם הלכות ערכין פ"ה הי"ז וכן האומר ראש עבד זה או לב חמור זה הקדש כו' וכ' הראב"ד וז"ל א"א כו' וכי מה ישוה אדם כאשר יסור ראשו ואפילו לכלבים אינו ראוי שהרי אסור בהנאה הוא כו' ובכ"מ כ' ע"ז וז"ל אילו לא הי' קשה אלא מעבד הוה מתרצינן דבעבד דלא קיבל עליו מצות עסקינן דעכו"ם הוא ואינו אסור בהנאה אלא ישראל דומיא דמרים כו' עיי"ש. והנה מבואר דעת הראב"ד דעבד מת אסור בהנאה ובעכו"ם מת לא נודע דעת הראב"ד וגם הכ"מ דעתו כן אלא שכ' דהיינו יכולין לומר דמיירי בעבד שלא קיבל עליו מצות מבואר דעבד אסור ועכו"ם מותר בהנאה. אולם דעת התוס' דגם עבד מת מותר בהנאה וגם מת עכו"ם מותר בהנאה. ושיטת הרמב"ם אינו מוכרע כלל וצבא מהראשונים ז"ל סוברים דגם מת עכו"ם אסור בהנאה מה"ת וכן פסק בש"ע יו"ד סי' שמ"ט ועיין בנה"כ שם שנסתייע מדברי התוס' דכאן דמת עכו"ם מותר בהנאה מה"ת ועיין שו"ת צמח צדק סי' י"ג דמסיק ג"כ להלכה דאסור בהנאה ובנו בהג"ה דעתו קצת להיפוך אולם בקו"א שם חזר והודה לדעת אביו זצ"ל אולם כבר אסף איש טהור הגאון בעל מלמ"ל ז"ל בפי"ד מהל' אבל הכ"א את דעות הראשונים נ"ע דס"ל דאסור בהנאה מה"ת והביא שתי תשובות הרשב"א המובאים בב"י ובבדה"ב סי' שמ"ט הנראות כסותרות אולם הביא דברי הירושלמי דמס' שבת פרק המצניע סוף הלכה יו"ד מ"ט דרבנן בההיא דרבי יודן תיפתר במת עכו"ם ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו עכ"ל מבואר דהירושלמי סובר דמת עכו"ם מותר בהנאה מה"ת. ועיין במל"מ שפלפל בשיטת הרמב"ם ז"ל והביא סוגית הש"ס דסנהדרין דף י"ט ע"ב בהא דהיו מחולקין שאול המע"ה עם דהמע"ה בהא דמלוה ופרוטה דמוכח משם כשיטת התוס' הנ"ל יעוש"ה ועיין בשו"ת פרי תבואה סי' כ"ה האריך ג"כ בזה:
ולענ"ד היה נראה בזה דרך חדש והוא דיש סברא לומר בזה דאע"ג דמת עכו"ם אסור מה"ת בהנאה ומשום דהואיל דילפינן שם שם מעגלה ערופה וכדאיתא במס' ע"ז דף כ"ט ע"ב ואמרינן דאין חילוק בין ישראל לעכו"ם מ"מ זה דוקא באינו עבד אבל בעבד כנעני מותר בהנאה ואמינא טעמא בזה דהואיל דיש להאדון ישראל קנין הגוף בהעבד אף כשמת אח"כ לא חל איסור הנאה על המת. ודומה לזה דהא תכריכי המת ג"כ אסורים בהנאה דבר תורה וילפינן ג"כ מעגלה ערופה מג"ש דשם שם או מעכו"ם וכדאיתא בסנהדרין מ"ז ע"ב ואפ"ה אם לקח תכריכים אחרים בגזילה והלבישם ומת בודאי דאינם נאסרים ורק דוקא היכא דהי' לאחרים שעבוד על התכריכים בכה"ג אמרינן דמפקיע מידי שעבוד וכדרבא דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד וכדאיתא ביבמות דף ס"ו ע"ב גבי איצטלא דמילתא דפרסוה יתמי אמיתנא דקניא מיתנא. וא"כ י"ל דתכריכים ומת שוים והיכא דיש לאחרים קנין הגוף על העבד כנעני א"כ כשמת העבד אינו נאסר בהנאה הואיל דאיכא להאדון קנין הגוף על הגוף של העבד ובעכו"ם הקנוי לישראל אלא שעדיין לא מל ולא טבל תליא בפלוגתא אם יש לישראל בו קנין הגוף או רק קנין ממון ולרב אויא דסובר דעכו"ם הקנוי לישראל אע"פ שלא מל וטבל ג"כ יש לו לישראל קנין הגוף בו ג"כ אינו נאסר בהנאה כשמת. ולפי מה דפריך רב אחאי אימא בכספא וטבילה הוה הדין דדוקא כשמל וטבל הוא דאיכא להאדון קנין הגוף בו אבל בכסף לחוד אין לו להאדון בו רק קנין ממון ולא קנין הגוף ועיין ביבמות דף מ"ו ע"א כל הסוגיא שם י"ל דלרב אחאי אם עדיין לא מל וטבל אם מת שפיר נאסר בהנאה אבל בעבד כנעני גמור כשמת אינו נאסר בהנאה וגם רב אחאי מודה לזה והתוס' כאן דנקטו דבור ולא אדם איצטרך לעבד ולעכו"ם הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה כוונתם בעבד כנעני גמור או בעכו"ם הקנוי לישראל דהיינו שהעכו"ם מכר עצמו לישראל דבכה"ג סובר רב אויא דיש לישראל בו קנין הגוף ואינו נאסר בהנאה כשמת ומשום דהגוף הוא נקנה לאחרים ואינו נאסר בהנאה דלא מצי האיסור לחול על דבר של אחרים אבל בעכו"ם בן חורין שמת שפיר י"ל דגם התוס' מודו דאסור בהנאה ומשום דאין לאחרים שעבוד עליו כלל. והנה לפי האמור היל"ל לכאורה דגם בעבד עברי ג"כ הדין כן דהא עבד עברי ג"כ קנוי הגוף להאדון וכדאמר רבא בקידושין ט"ז זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי דאל"כ לימא לי' באפי בי תרי זיל. אולם בעבד עברי ודאי דליתא אלא דאם מת העבד עברי ודאי דנאסר בהנאה וטעם הדבר דהא אפילו כשחלה שלש א"צ להשלים וגם דהא אין בו להאדון קנין הגוף לעולם רק עד שש ואמרינן ג"כ דכשמת פקע שעבודו וקנינו לגמרי דאל"כ הכי נימא דכשמת העבד עברי בתוך שש ויש לו להעבד עברי נכסים וכגון שנפלה לו בירושה וכדומה או במוכר עצמו ושהי' לו ממון הכי נימא דעבור הזמן החסר לתשלום השש שנים יגבה האדון מנכסיו בודאי דזה אינו ולא מצינו בשום מקום שיהי' הדין כן אלא ע"כ דכשמת פקע קנינו ושעבודו לגמרי וגם נוכל לומר הואיל דבעבד עברי כתוב כי טוב לו עמך בודאי דאין לו להאדון קנין הגוף בו לאחר שמת. והיותר נראה בזה דבעבד עברי לא קנה לי' האדון קנין הגוף שיהי' הגוף בעצם קנוי לו רק עיקר הקנין הוא למעשה ידיו וקונה הגוף למעשה ידיו ולא דמי לקנין הגוף שיש להאדון בהעבד כנעני דשם יש לו קנין הגוף בעצם ומש"ה בעבד כנעני ישנו בדין יום או יומים משא"כ בעבד עברי. והא דקאמר רבא בקידושין עבד עברי גופו קנוי היינו שקונה הגוף למעשה ידיו דצריך גט שחרור וראי' לזה מהא דב"מ צ"ט ע"א דפריך הש"ס ביד עבדו חייב יד עבד כיד רבו אמר שמואל בעבד עברי דלא קני לי' גופו וכ' התוס' שם בד"ה דלא וז"ל אע"ג דבקידושין י"ז אמרינן דע"ע גופו קנוי היינו לענין שאין גרעונו מחול אם מחל בע"פ אלא בשטר עכ"ל. הרי מפורש כן בהדיא ולמדתי זה מספר מחנה אפרים הל' עבדים סי' א' שהאריך בחילוק זה וא"כ פשיטא דע"ע שמת דשפיר אסור בהנאה דהא אין הגוף קנוי רק למעשה ידיו אבל בעבד כנעני שפיר יש לומר דכשמת לא פקע קנינו של האדון ומותר בהנאה וכן הדין בעכו"ם הקנוי לישראל דהיינו שהעכו"ם מכר א"ע לישראל אע"פ שעדיין לא טבל לרב אויא דסובר דיש לישראל בו קנין הגוף אבל בעכו"ם ב"ח שפיר י"ל דתוס' ג"כ סברי דנאסר בהנאה ונוכל לומר דהירושלמי במס' שבת פרק המצניע דמשני תיפתר במת עכו"ם היינו ג"כ הכוונה בעכו"ם הקנוי לישראל. ולפ"ז שפיר נקיט הרמב"ם ז"ל בפ"ה מערכין וכן האומר ראש עבד זה כו' כוונתו דוקא בעבד כנעני הדין כן הואיל דיש להאדון בו קנין הגוף כשמת אינו נאסר בהנאה ואף דדינו כישראל ולענין מצות דינו כאשה ישראלית מ"מ זה לא תליא כלל בין אם הוא ישראל או עכו"ם רק אם הוא בן חורין או שיש לאחרים קנין הגוף בו ודוק. ולפי האמור יש להשוות ג"כ שיטות הראשונים ז"ל המובאים במלמ"ל פי"ד מהל' אבל וליישב הסוגיא דסנהדרין דף י"ט ע"ב בהא שהיו מחולקין שאול המע"ה עם דהמע"ה במלוה ופרוטה דקאמר הש"ס שם דחזי לכלבי ושונרי משום דהי' קונה אותם בכיבוש מלחמה וי"ל בכ"ז אלא שראיתי בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' פ"ט שהעיר ג"כ בכעין סברא זו שכתבתי בקיצור דבריו וע"כ קצרתי והנאני שזכיתי לכוין לדעת קדשו ז"ל. והנה י"ל להאריך ולפלפל עוד בדברי המל"מ ובשיטות הראשונים ז"ל שהביא אלא יען שבעיקר היסוד קדמני כבר הגאון בעל שבות יעקב לא אאריך עוד בכל הענין רק בדבר אחד אשר יש בו לחזק סברא זו. כי ראיתי במל"מ שם הביא דברי הרשב"א בתשובה סי' שס"ה וז"ל שהשואל הי' סבור דג"ש זו לא נאמרה אלא במת ישראל ועל זה השיב דאי איכא מת דלא מיתסר בהנאה יין נסך דאסור בהנאה מנ"ל דאי משום דאיתקש לזבח וזבח איתקש למת ההוא מת גופי' מנ"ל דמתי ישראל קאמר ע"כ. הרי דס"ל להרשב"א דאף מת עכו"ם אסור בהנאה ואע"ג דהרשב"א שם דחה ראי' זו משום דא"כ היקשא למאי ס"ל למרן דאינו אלא דחויא בעלמא שאין להכריח נגד סברת השואל מההיא דיין נסך אבל לקושטא דמילתא הכי ס"ל להרשב"א דאף מתי עכו"ם אסורים בהנאה ופשוט דבריו מורים כן עכ"ל המלמ"ל. ולפי האמור י"ל דגם מת עכו"ם אסור בהנאה כל שהוא בן חורין שאין לאחרים קנין הגוף בו ומה שמדמה ליין נסך א"ש דהא גם ביין נסך אינו נאסר אם ניסך יין חבירו לעכו"ם משום דאין אדם אוסר דשא"ש וע"כ הא דמדמה הש"ס יין נסך למת ע"כ הוא ביין נסך שלו דהיינו שהבעלים נסכוהו לעכו"ם ומדמינן לה למת בן חורין דכמו דמת בן חורין אסור בהנאה ואין חילוק כלל בין ישראל לעכו"ם הה"נ יין נסך אסור בהנאה אבל כל שיש לאחרים קנין הגוף עליו אינו נאסר בהנאה כשמת וכמש"ל:
ב והנה לכאורה י"ל באם ישראל נשבה ביד עכו"ם דכ' הטוי"ד בשם הרמ"ה דאי קנאו במלחמה קנה לי' מדינא דמלכותא עיי"ש בסי' רס"ז ועיין במחנה אפרים הל' עבדים סי' ג' שהביא הרבה שיטות בזה וא"כ י"ל אם מת הישראל הנשבה במלחמה אם מותר בהנאה לשיטת הרמ"ה ז"ל דהא אית לי' לעכו"ם קנין הגוף בהישראל הנשבה במלחמה. מיהו לפמש"ל א"ש דהא אף דנימא דעכו"ם קנהו לישראל במלחמה מ"מ לא עדיף קנין זה ממה שקונה ישראל לחבירו ישראל בעבד עברי דג"כ קנוי לו גופו ואפ"ה כשמת העבד עברי אסור בהנאה והטעם דנהי דאמרינן ע"ע גופו קנוי מ"מ אין לו קנין בגוף העבד רק שקנוי לו הגוף למעשה ידיו וכמ"ש התוס' בב"מ צ"ט ע"א שהבאתי לעיל וה"נ י"ל לשיטת הרמ"ה דאף דעכו"ם קנה לי' לגופו של הישראל הנשבה במלחמה מ"מ לא הוי הקנין הגוף רק למעשה ידיו אבל לא שקנה לגופו ממש כמו שקונה ישראל לעבד כנעני וזה נלע"ד נכון. וכן מפורש בהדי' בלשון הרמ"ה שהביא הטור שם וז"ל וכ' הרמ"ה עכו"ם דשבי' לישראל וקניא בדיני דמלכותא והדר זבני לישראל קני' למעשה ידיו דכי היכא דקני' עכו"ם למעשה ידיו ה"נ מצי לזבוניה למעשה ידיו כו' ועיין בב"י שם מ"ש בשם הנ"י והריטב"א בב"מ ע"ג ובש"מ שם יעוש"ה והרי מבואר בהדי' דעיקר הקנין שיש להעכו"ם בגוף השבוי הישראל הוא רק למעשה ידיו בלבד וי"ל בזה:
והנה לפמ"ש לעיל לחלק בין עבד כנעני או עכו"ם הקנוי לישראל שמת דמותר בהנאה לבין עכו"ם בן חורין שמת שאסור בהנאה י"ל לכאורה בדברי הירושלמי ב"ק פרק מרובה הל"א וז"ל תני ר"י יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצאו עבדים שאין לך בהם אלא תשמיש עכ"ל. והנה אם נימא דעבד מת מותר בהנאה א"כ הרי יש לו להאדון עוד הנאה בו ולכאורה י"ל. אולם באמת א"ש דהכוונה בירושלמי הוא דאנו דנין על עבד כנעני חי ואז בשעה שגנבו אין לו להאדון בו אלא תשמיש בלבד:
ג עוד י"ל לכאורה בדברי הירושלמי סנהדרין פרק כל ישראל סוף ה"ז שור שהוא יוצא ליסקל ונמצאו עדיו זוממין ר' יוחנן אמר כל הקודם בו זכה רשב"ל אמר יאוש של טעות הי' וכן העבד שהוא יוצא ליהרג ונמצאו עדיו זוממין ר"י אמר זכה לעצמו רשב"ל אמר יאוש של טעות הי' עכ"ל. והנה לשיטת, התוס' דס"ל דעבד כנעני שמת מותר בהנאה א"כ אף שמתייאש האדון מהעבד במה ששוה יותר כשהוא בחיים ממה שהוא שוה לאחר מותו מ"מ ממה שיהי' שוה העבד לאחר מיתה לא מתייאש ואם נימא דאין יאוש לחצי חפץ א"כ לא חל היאוש כלל דבשלמא גבי שור הנסקל דאסור השור בהנאה לאחר מיתה א"כ מתייאש מכולו ושפיר אמרינן דכשהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו אבל בעבד דמותר בהנאה לאחר מיתה א"כ לא נתייאש האדון מדמי כולו ורק מחצי דהיינו ממה ששוה העבד יותר מחיים ממה שישוה לאחר מיתה והוי רק יאוש לחצי חפץ ואיך מועיל היאוש. ועיין פתחי שערים ח"ב על מס' ב"מ פרק המקבל דף ק"ח ד"ה וזאת לדעת העיר בענין זה אי יאוש מועיל לחצי חפץ עייש"ה:
והנה אף אם נימא דיאוש מהני לחצי חפץ וכבר הארכתי בזה בכמ"ד מ"מ הלא הא דמועיל יאוש לחצי חפץ היינו דוקא לאותו החצי שנתייאש ממנו אבל החצי השניה הוא עדיין ברשותו וא"כ הי"ל לומר דאף שהוזמו עדיו וזכה העבד בעצמו מ"מ הלא במה שהיה שוה העבד לאחר מותו זכות זה אכתי נשאר להאדון זכות בהעבד וא"כ תו הוי כמו חצי עבד וחצי ב"ח ואף דזה הזכות ששוה לאחר מיתה הוא דבר מועט מ"מ הלא אין חילוק בחצי עבד וחצי ב"ח עד כמה הוא עבד אם חצי או שליש או רביע וי"ל בזה:
אולם היותר נכון נלע"ד לומר בזה דאפילו לשיטת התוס' דעבד כנעני שמת מותר בהנאה מ"מ כל שנגמר דינו בב"ד והב"ד חייבוהו מיתה והמיתוהו דאז אסור בהנאה דומיא דשור הנסקל דנגמר דינו ומת דאסור בהנאה ה"ה עבד כנעני וא"כ תיכף כשנגמר דינו נתייאש האדון מדמי כולו וכשהוזמו עדיו זכה בו העבד בעצמו בכולו הואיל דנתייאש מדמי כולו וזה נכון לענ"ד: (ד) וע"פ האמור יש לעמוד ע"ד הקצה"ח בסי' ת"י ס"ב סק"א שתמה תמי' רבתי ע"ד התוס' הנ"ל ותורף קושייתו הוא דע"כ הא שכתבו התוס' דאיצטרך לעבד וכותי הקנוי לישראל דהאי שרי בהנאה ע"כ עיקר כוונתם הוא על כותי הקנוי לישראל דעבד כנעני בודאי אסור בהנאה דהרי הוא כישראל והביא דברי הכ"מ דפ"ה מהל' ערכין שכ"כ הבאתיו לעיל וא"כ לפי מאי דפריך רב אחאי ביבמות מ"ה אימא בכספא וטבילה א"כ אין להישראל על העכו"ם הקנוי לו רק שעבודא בעלמא ולא קנין הגוף וא"כ נשאר קושית התוס' ל"ל קרא שור ולא אדם תיפוק לי' מוהמת יהי' לו או מעליו ולא על שאר נזיקין ואי לכותי הא כיון דלא קנוי לגופו ואינו אלא שעבוד ומזיק שעבוד אינו אלא משום דיני דגרמי ולדעת הפוסקים דגרמי אינו אלא מדרבנן א"כ לא שייך לומר דקרא דשור דדרשינן מיני' ולא אדם צרכינן לעבד ולעכו"ם הקנוי לישראל הואיל דמדאורייתא ליכא חיוב כלל דהא גרמי לא הוה מחייב מה"ת רק מדרבנן והאריך בזה עייש"ה. אולם לפי ההצעה הנ"ל א"ש הכל דהתוס' לא כתבו רק בעבד כנעני הואיל דיש לישראל האדון קנין הגוף בו וכן בעכו"ם הקנוי לישראל ג"כ יש להישראל קנין הגוף בו והיינו לרב אויא דאית לי' כן וכמש"ל וכן מורה לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' ערכין דנקיט שאמר ראש עבד זה הקדש והיינו דוקא בעבד הואיל דיש להאדון קנין הגוף בו אבל בעכו"ם בן חורין שפיר אסור בהנאה וכמש"ל ודוק היטב בזה ועפ"ז יש לפלפל הרבה בדברי הקצה"ח עוד מ"ש עוד בזה:
ה והנה אחר כתבי כל הנ"ל ראיתי בירושלמי ב"ק פ"ק הל"א ומובא דבריו ג"כ בש"מ ב"ק דף יו"ד ע"א בד"ה ליחכה נירו וז"ל הירושלמי א"ר לא צריך הוא שיאמר לכל אחד ואחד והשור מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה דכתיב והמת יהי' לו וכתיב בבור והמת יהיה לו תני ר' ישמעאל יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצא אדם שאין לו הניי' במותו עכ"ל. הרי שהירושלמי דריש באמת דוהמת יהי' לו דכתיב גבי בור אתא למעט אדם ומשום דבאמת מת אסור בהנאה ואין המת שלו והירושלמי לא חילק כלל בין מת ישראל או עכו"ם או עבד ועכו"ם הקנוי לישראל ועיין במראה הפנים על הירושלמי שם שהאריך שם בביאור הדברים והביא דברי המלמ"ל הנ"ל ופלפל בדבריו הרבה יעוש"ה:
ועיין ברשב"א ב"ק על דף נ"ג בד"ה מי שהמתה שלו בסה"ד הקשה ג"כ קושי' התוס' הנ"ל ותי' כן וז"ל ולענין קושיין ל"ל שור ולא אדם י"ל דאיצטריך דאי מוהמת יהי' לו לא הוה ממעט עבד נכרי דישראל דמותר בהנאה לאחר מיתתו דאיסור הנאה במת מותמת שם מרים נפקא לן כדאיתא בע"ז פרק א"מ והלכך בישראל דוקא כמרים ולא בנכרים עכ"ל. והנה בראשית דבריו יכולין לפרש דר"ל דוקא בעבד נכרי הוא דמותר בהנאה אבל בעכו"ם ב"ח מודה דאסור בהנאה. אולם מסוף דבריו מבואר דס"ל דדוקא בישראל נאמר כן אבל לא בעכו"ם ועיין בשמ"ק כאן בד"ה מה שאין כן באמצע הדיבור הביא ג"כ דברי הרשב"א הנ"ל ובסה"ד מ"ש בשם הגליון ומתחיל וזה לשון גליון אחר כתבו בתוס' וי"ל דאיצטריך שור ולא אדם לפטור עבד שנפל בתוכו או נכרי מ"ש שם דרש"י לא ס"ל לחלק כן בין אדם ישראל לבין עבד הקנוי לישראל יעוש"ה ובש"מ שם לעיל הביא דברי הירושלמי הנ"ל שממעט אדם מוהמת יהיה לו דגרסינן התם א"ר אילא צריך הוא שיאמר בכל א' וא' השור מלמד על כולהון שהבעלים מטפלין בנבלה דכתיב והמת יהי' לו וכתיב בבור כו' רי"א יצאו קרקעות שהן מטלטלין יצא אדם שאין לו הנאה ממתו כו' עייש"ה והרבה י"ל בזה:
שוב ראיתי בספר שו"ת אבן השוהם סי' למ"ד בדין חולה שא"ב סכנה אם מותר לו ליקח עצם או תכריכי המת ליתן למרחץ וירחץ בו פלפל שם הרבה בהאי דינא אם מת עכו"ם אסור בהנאה והביא הראי' הנ"ל מסנהדרין י"ט שהביא המל"מ והביא ג"כ התוס' דב"ק כאן דמבואר דמת עכו"ם מותר בהנאה וכ' דהא דבש"ע דפסק דאסור בהנאה וצ"ל דישראל אסור מה"ת ועכו"ם רק מדרבנן ופלפל שם בהא דחולין (קכ"ב) יעו"ש שמסיק להלכה דמותר לרפאות בו חולה שאין בו סכנה יעוש"ה. אח"ז מצאתי בחי' רשב"א ב"ק על דף מ"ט ע"א בד"ה דאמר קרא בסה"ד שם וז"ל וא"נ י"ל דלגבי בור פטור אפילו אשפחה ואעבד מדכתיב והמת יהי' לו יצא זה שאסור בהנאה ואפילו תמצא לומר דעבד ושפחה שלא טבלו שמתו מותרין בהנאה מ"מ הא כתיב שור ולא אדם והמת יהי' לו למעט ישראל ועבד ושפחה שטבלו שאסורין בהנאה ושור ולא אדם למעט אפילו עבד נכרי עכ"ל. ולכאורה נראין דברי הרשב"א כסותרין קצת ויותר נראה דהרשב"א ז"ל ספוקי מספקא לי' בעבד ושפחה שטבלו ומש"ה כ' הלשון ואפילו אם תמצא לומר כו' ומבואר דס"ל דעבד נכרי שלא טבל בודאי מותר בהנאה ורק בטבל ספוקי מספקא לי' וי"ל בכ"ז ואין הזמן מסכים עמדי כעת:
ו אחז"ר עיינתי עוד בזה וראיתי כי יש להקשות ע"ד התוס' הנ"ל שכתבו דעבד כנעני הקנוי לישראל שמת מותר בהנאה מהא דאיתא במס' כתובות דף ע"ט דתניא ולד בהמת מלוג לבעל ולד שפחת מלוג לאשה וחנני' בן אחי יאשי' אמר עשו ולד שפחת מלוג כולד בהמת מלוג אפילו תימא ד"ה פירא תקינו לי' רבנן פירא דפירא לא תקינו לי' רבנן בשלמא לחנני' היינו דלא חיישינן למיתה אלא רבנן אי חיישי למיתה אפילו ולד בהמת מלוג נמי לא ואי לא חיישי למיתה ולד שפחה מלוג נמי לעולם חיישינן למיתה ושאני בהמה דאיכא עורה ופירש"י בד"ה דאיכא עורה ואין כלה כולו עכ"ל ואם נימא כשיטת התוס' הנ"ל דעבד כנעני שמת מותר בהנאה א"כ מאי חילוק איכא בין ולד בהמת מלוג לולד שפחת מלוג דהא כמו שולד בהמת מלוג הוא לבעל משום דאיכא עורה ולא הוה כליא קרנא כמו כן ולד שפחת מלוג ג"כ לא כליא קרנא דהא מת עבד כנעני מותר בהנאה לשיטת התוס' וגם העור של העבד כנעני ג"כ מותר בהנאה לשיטתם וע"כ מוכח מכאן דגם עבד כנעני מת אסור בהנאה ג"כ וי"ל בזה. וגם מהא דלקמן שם נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו וילקח מהן קרקע והוא אוכל פירות כו' ובגמ' מתקיף לה רב יוסף הרי עבדים ושפחות דכי שדה שאינה שלה דמי ופליגי כו' ופירש"י בד"ה והא עבדים ושפחות דכי מייתי כליא קרנא לגמרי ופליגי כו' והרי מבואר בהדי' דגם עבד כנעני שמת אסור בהנאה דקא קריא לה כליא קרנא: ואח"ז עיינתי עוד בזה ולכאורה י"ל מהא דמס' בכורות דף י"ב ע"ב א"ל אביי אי מה בכור אדם מותר בהנאה אף בכור בהמה טמאה מותר וכ"ת ה"נ והתנן מת פטר חמור ר"א אומר יקבר מאי יקבר לאו דאסור בהנאה לא יקבר כבכור אדם אלא אדם בכור הוא דבעי קבורה פשוט לא בעי קבורה כו' ע"ש ולכאורה יש לדייק מדפריך הש"ס אי מה בכור אדם מותר בהנאה אף בכור בהמה מותר והיינו כשהוא בחיים דבכור אדם בחייו מותר בהנאה ואף בכור בהמה טמאה מותר בהנאה וקאמר הש"ס ע"ז וכ"ת ה"נ והתנן מת פטר חמור ר"א אומר יקבר מאי יקבר לאו דאסור בהנאה כו' ומאי פריך והלא גם בכור אדם שמת ג"כ אסור בהנאה דהא אדם מת אסור בהנאה ומש"ה פטר חמור שמת ג"כ אסור בהנאה דומיא דבכור אדם שמת דהא היקשא הוא דהא דרשינן לה מקרא דפדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה כו' ואין היקש למחצה וא"כ שמעינן לכאורה דאדם מת מותר בהנאה ולכאורה י"ל בזה. אולם יש לומר בזה משום דאדם מת אפילו שאינו בכור ג"כ אסור וא"כ לא הוה ההיקש מבכור דהיינו מאדם בכור וכדרך דפריך הש"ס אלא אדם בכור הוא דבעי קבורה פשוט לא ויש לעיין עוד בזה:
[לה] (א) שם ע"א מתקיף לה ר"ז ותו ליכא והא איכא מסר שורו לה' ב"א ופשע בו אחד מהן והזיק חייב ה"ד אילימא דבלאו איהו לא הוה מינטר פשיטא דאיהו קעביד אלא דבלאו איהו נמי מינטר מאי קעביד ועיין רש"י ותוס' ד"ה מאי קעביד. עיין בש"כ חו"מ סי' ע"ז סק"א שהביא דברי הרמ"א ז"ל בתשובה סי' כ"ז וז"ל ב' שומרים שקבלו השמירה ביחד לא אמרינן דאחד ערב בעד חבירו ואע"ג דכ' המ"מ פ' כ"ה מהל' מלוה בשם הרמב"ן דאם הפקיד גבי שנים דינו כאחד שהלוה לשנים י"ל דהרמב"ן לא איירי בסתם פקדון אלא מיירי דהתנה בהדייהו בפירוש וכמו שמצינו מתנה ש"ח להיות כשואל כו' וראי' לזה מהא דאיתא בפ"ק דב"ק דף יו"ד מסר שורו לה' בני אדם דאמרינן אם סילק א' עצמו מן השמירה הנשארים חייבים כמ"ש שם הרא"ש ולא מצינו שחייבו זה שנסתלק מטעם שנתערב בעד חבירו עכ"ל והש"כ שם דחה ראי' זו דהתם בב"ק לא מיירי אלא אם יתחייב מדין מזיק דפריך הש"ס והא איכא נמי הכשרתי במקצת נזקו חייבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו וכגון מסר שורו לה' בני אדם כו' עד ומאי קעביד כלומר ומאי חייב משום מזיק אית בי' והלכך זה שפשע ודאי חייב ולא חבירו דנהי דחבירו נמי חייב מדין ערב היכא דאין לחבירו לשלם מ"מ היכא דיש לחבירו לשלם גובה מחבירו לבדו וכן אע"ג דאין לחבירו לשלם אע"ג דאיהו חייב מדין ערב מ"מ משום מזיק אינו חייב דנימא בי' הכשרתו במקצת נזקו חבתו בתשלומי נזקו וכו' ונ"מ דחבירו לבדו חייב לשלם מדינא כו' יעוש"ה. והרבה העירותי בזה ורק עיקר הדברים מצאתי באו"ת סק"א ובנתה"מ סק"א שהעירו בהם וע"כ לא אאריך בזה ורק על מה שראיתי ודקדקתי בזה דהרמ"א ז"ל נשמר מקושית הש"כ וכ' בלשונו הטהור ולא מצינו שיחייבו זה שנסתלק מטעם שנתערב בעד חבירו הרי עיקר ראייתו הוא מה שלא מצינו בשום פוסק לחייבו לזה שנסתלק מדין ערב אבל לא הביא ראי' כלל מגוף הסוגי' דהא שפיר יש לחלק ולדחות כמ"ש הש"כ:
וראיתי בנתה"מ שפלפל הרבה בדברי הרמ"א ולהצילו מקושי' הש"כ ובסוף דבריו כתב לסתור ראייתו של הרמ"א מהא דמסר שורו לשומר והזיק דהא שומרים לא נעשה בקבלנים רק נגד הבעלים שקיבלו ממנו ביחד אבל לא נגד הניזק וכיון דקיי"ל במסר שורו לשומר והזיק דהשומר חייב והבעלים פטורים אפילו אין להשומר לשלם כמבואר בח"מ שצ"ו ס"ח והכא במועד מיירי דבהכשר כל נזקו קאמר וכיון דנפטרו הבעלים במסרו השור לשומרים ואין להשומרים תביעה מהבעלים רק מהניזק ונגדו לא נעשו קבלנים דהא לא קיבלו ממנו השמירה רק דרחמנא חייבוהו לשלם דמי השור למי שהשור תח"י בשמירה וכיון ששומר אחד מסרוהו להנשארים נפטר השומר דלא יהי' השומר זה אלא כבעלים שנפטרו כשנתנו להשומר ואין חיוב על השומר משום שומר שמסר לשומר דהא מסרו לאיש הנאמן אצל הבעלים עכ"ד הנתה"מ. והנה מ"ש הנתה"מ דהכא במועד קא מיירי דבהכשר כל נזקו קתני כו' לענ"ד י"ל בזה דלעולם מיירי בתם והא דקתני כהכשר כל נזקו היינו כל מה שחייב לשלם ע"י ההיזק הזה ואם השור הוא תם דאינו משלם אלא ח"נ א"כ השומר שלא שמרו חייב לשלם ח"נ וזה מקרי לגבי' כל נזקו והיינו שאם מסרו שורו לה' ב"א ופשע בו א' מהם והזיק אם אנו מחייבין לזה לבדו לשלם הח"נ מקרי לגבי' שהכשרתי במקצת נזקו וחייבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו אבל לעולם דמיירי בתם וא"כ הוא משתלם מגופו ויש להניזק תביעה על הבעלים וא"כ אין כאן דחוי לראייתו של הרמ"א ז"ל. ועוד י"ל בזה במ"ש עוד וכיון ששומר אחד מסרוהו להנשארים נפטר השומר דלא יהי' השומר הזה אלא כבעלים שנפטרו כשנתנו להשומר כו' ודבריו אינם מובנים כלל בזה דכי מיירי שהנשארים קיבלו עליהם לשמור הלא לא קאמר רק שפשע בו אחד מהשומרים ולא שמר להשור והנשארים עמדו בשמירתן אבל לא קיבלו על עצמן לשמור מה שהיה מוטל על זה שפשע לשמור וא"כ לא נעשו הנשארים שומרים על חלקו של זה ולא הוה כלל שומר שמסר לשומר וזה פשוט. וא"כ שפיר קמה לה ראייתו של הרמ"א לפי מה שמיישב הנתה"מ שם בתחלה דברי הרמ"א להצילו מקושית הש"כ:
ב והנה היה"ת הקשה קושיא חמורה על הרמ"א מהא דלקמן בב"ק (דף ק"ח ע"א) בעי רבינא חומש וכפילא בתרי גברי מאי ה"ד כגון שמסר שורו לשני בני אדם וטענו בו טע"ג חד נשבע והודה וחד נשבע ובאו עדים מאי מי אמרינן בחד גברא קפיד רחמנא דלא משלם חומשא וכפילא האי נשלם כפילא והאי נשלם חומשא או דילמא עילוי' חד ממונא קפיד רחמנא דלא נשלם עלה חומשא וכפילא וה"נ חד ממונא הוא תיקו. ולשיטת הרמ"א הנ"ל דשנים שקבלו פקדון ביחד אין כ"א נעשה ערב בעד חבירו א"כ מאי קאמר הש"ס או דילמא עילוי' חד ממונא קפיד רחמנא והכא הוי חד ממונא ואמאי הוי חד ממונא הא כשהשומר הראשון נשבע אינו נשבע רק על חלקו וכן השומר השני אינו נשבע רק על חלקו והיאך יכול השומר הראשון לפטור את השומר השני הא לא נשבע אלא על חלקו והיאך הוי חד ממונא אלא ודאי כשיטת הש"כ החולק על הרמ"א עיי"ש בדף ק"ח ע"א ביה"ח שהניח בצ"ע ע"ד הרמ"א. ולע"ד י"ל בפשיטות דכפי שהביא הש"כ דברי הרמ"א בתשו' הנ"ל דהא דכתב הרמב"ן גם בפקדון כן מיירי שהותנו כן וכמו מתנה ש"ח להיות כשואל עייש"ה א"כ נוכל לומר דאיבעיא דרבינא הוא היכא דהותנו בפירוש כן ששניהם קבלו השמירה שיהי' כ"א שומר על כל השור וי"ל בזה:
ועוד י"ל בזה דיש חילוק בין אם כ"א לבדו יכול לשמור לבין אם אין כ"א לבדו יכול לשמור דהיכא דאין כ"א לבדו יכול לשמור אז שפיר אמרינן דכ"א נעשה שומר על כולו וכן מבואר בסוגי' כאן דקאמר הש"ס ה"ד אי דבלאו איהו לא הוי מינטר פשיטא דאיהו קעביד. וא"כ בכה"ג היכא דאין אחד לבדו יכול לשמור בודאי דהוה החיוב על כ"א מהם על כולו והרמ"א בתשו' מיירי היכא דכ"א לבדו יכול לשמור ונוכל לומר דאיבעי' דרבינא לקמן בדף ק"ח הנ"ל מיירי בגוונא דאין כ"א לבדו יכול לשמור השור וז"נ לע"ד והנה ידידי הרב ר"ד נ"י הקשה ע"ד הרמ"א הנ"ל מהא דקידושין דף מ"ג ע"ב והשתא דתיקון רבנן שבועת היסת משתבעי הני עדים דיהיבנא ליה ומשתבע מלוה דלא שקיל ליה כו' ובש"ע חו"מ סי' ע"ז ס"ה אבל אם הוציא שטר על שלשה שיש לו אצלם כך וכך ממון וטענו כולם ואמרו פרענו זה בפני זה אם כ"א כתוב סך ידוע בפ"ע ואין ביניהם שותפות מעידים זה על זה ואין חוששין לגומלין עכ"ל וא"כ לשיטת הרמ"א דבהפקדון אין האחד נעשה ערב בעד חבירו, א"כ גם לבתר דתקנו רבנן שבועת היסת ג"כ נימא דכ"א יפטור לחבירו משבועה דהא עד המסייע פוטר משבועה. והנה הרב הנ"ל רצה לתרץ קושייתו דהא עיקר הטעם מה שאין אחד מהם נעשה ערב על חלקו של חבירו בפקדון לשיטת הרמ"א הוא משום דלא מטי לחבירו הנאה ולא שייך לומר דנעשה ערב בזה ועיין במח"א הל' שומרים סי' כ"ז מ"ש בזה וזה דוקא אם פשע אבל אם כפר הרי נשאר הממון אצל נפקד אחד ונהנה הוא ושפיר נעשה ערב זה השני על חלקו של חבירו שקיבל עליו השמירה עכ"ד. והנה על התי' יש לפקפק דהא בשעה שקיבלו המעות להוליכם להמלוה אז לא נעשה ערב ורק אח"כ כשלא שילם אנו רוצים לחייבו מדין ערב ואף שאומר ששילמו ולא נעשה ערב כלל מ"מ תו הו"ל נוגע בעדות ושפיר חייב שבועה על עצמו ולא נעשה עד בדבר מ"מ הלא אימת אנו באין לומר דנעשה ערב כשלא שילם אח"כ אבל בשעת קבלת המעות לידם לא נעשו ערבים זל"ז וא"כ הוה ערב שלא בשעת מתן מעות דלא נשתעבד וגם על גוף הסברא יש לפקפק עוד:
אולם גוף הקושי' הנ"ל לפי מה שביארתי דברי הרמ"א ז"ל דבכה"ג שא"א לאחד לבדו לשמור לכ"ע הוה ערב על חלקו של חבירו ג"כ ואף הרמ"א מודה לזה וא"כ התם בקידושין הקפיד ששניהם כאחד יתנו המעות להמלוה כדי שיהיו עדים בדבר וא"כ הקפיד שלא יתן כ"א לבדו ובכה"ג פשיטא דנעשה כ"א כשומר על כולו ואם אין לא' לשלם מחויב השני וא"כ שפיר קאמר הש"ס דאחר דתקנו רבנן שבועת היסת הוי נוגעין בעדותן ודוק. ועי' לקמן על דף ק"ו ע"ב [אוקמ"ז אק"א] ועל דף ק"ח ע"א [אוק"ס אק"ד] מ"ש ליישב עוד קושית הים התלמוד הנ"ל על הרמ"א:
ג וראיתי בים התלמוד כאן שכ' לדחות הראי' הראשונה של הרמ"א מהא דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד דסברי הראשונים דאף אם פשעו אשתו ובניו ג"כ פטור הוא מלשלם כו' ואם נימא דהיכא דהפקיד לשנים נעשה כ"א שומר על כולו א"כ ה"נ אף אם נימא דהפקיד ע"ד אשתו ובניו והוה כאילו הפקיד לשניהם וחייב השומר לשלם וע"ז כ' היה"ת דהואיל דעיקר התחייבות הוא רק מטעם ערב ואשתו ובניו לא נתחייבו כלל לבעל הפקדון וכמו דאמרינן גבי שני יב"ש כו' המבואר בח"מ סי' מ"ט ס"י וה"נ דכוותי' עכ"ד. ולענ"ד ראייתו של רמ"א ז"ל נכונה מאד נגד דעת השואל שר"ל דאם הפקיד לשנים אמרינן דיכול לגבות מכל שומר שירצה אפילו שיש להשומר השני לשלם והיינו הואיל דהוא ערב קבלן והטעם משום דכ"א מהשומרים קיבל השמירה על כל החפץ או דהי' דעת השואל לפסוק כשיטת הרא"ש הובא בטוח"מ סי' ע"ז דבשנים שלוו מאחד דיכול המלוה לגבות כל החוב ממי שירצה עש"ה. וע"ז כ' הרמ"א דז"א והביא ראיה לזה מהא דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד דאם כסברת השואל היל"ל דנהי דרשאי למסור הפקדון לאשתו ובניו לשומרו מ"מ הוה כאילו גם הם נעשו ג"כ שומרים ובשני שומרים שקיבלו ביחד פקדון יהיה הדין דיכול המפקיד לגבות מאיזה מהם שירצה ומשום דכ"א מהשומרים קיבל שמירה על כל החפץ ומדייק הרמ"א מינה דלא אמרינן דכ"א נעשה שומר על כל החפץ וממילא דלא נחשב תו ער קבלן וא"כ אף אם נימא דיהיה עכ"פ ערב ולא קבלן מ"מ תו אמרינן דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ופטור לגמרי הואיל דאשתו ובניו לא נתחייבו כלל לנגד המפקיד שהרי לא קיבלו הם שמירה וממילא דגם הנפקד פטור מלשלם מה שפשעו אשתו ובניו וכסברת היה"ת הנ"ל וגם הוא פטור מצד עצמו הואיל דהוה כנתן לו רשות ליתן הפקדון לאשתו ובניו לשמרו כנלע"ד בכוונת הרמ"א ז"ל. ועי' באו"ת שדחה ראי' זו של הרמ"א וכ"כ ג"כ הנתה"מ אלא דאח"כ כתב לחזק קצת ראי' זו של הרמ"א וכתב ג"כ להאי סברא שכתבתי ולפ"ז ל"ק קושית היה"ת הנ"ל. וצריך לעיין ברמ"א בתשו' מה הי' כוונת הרב השואל אם לחייבו לשלם כולו גם כשיש לחבירו לשלם ג"כ או לא ורק מדברי הנתה"מ נראה שהבין כוונת השואל הי' שיהי' יכול לגבות הכל מן אחד אף שיש להשני לשלם:
והנה לדינא כ' הרמ"א ז"ל בח"מ סי' ע"ז ס"א שנים שלוו כא' או שלקחו מקח א' או שקבלו פקדון ביחד בין בשטר בין בע"פ שניהם ערבים זל"ז כו' אבל אם יש לו נכסים לא יתבע הערב תחלה כו'. והנה לכאורה נראה דהרמ"א פוסק כאן להיפוך ממ"ש בתשובה הנ"ל וכן נראה מדברי הש"כ סק"א וגם האו"ת עמד בזה ברמיזת לשונו הטהור בסק"א יעו"ש. אולם לענ"ד לפמ"ש דברי הרמ"א ז"ל כאן בש"ע מתאימים עם מ"ש בתשובה הנ"ל דעיקר מה שדן בתשובה הי' אם יכול המפקיד לגבות מא' מהשומרים אע"פ שיש להשומר השני לשלם ומשום דכ"א קיבל השמירה על כל החפץ וע"ז דן הרמ"א דאינו יכול לגבות מא' מהשומרים כשיש להשומר השני לשלם והביא הראיות לזה אבל אם אין להשומר השני לשלם בזה גם הרמ"א מודה דיכול לגבות מא' מהן כל החפץ. ולזה בש"ע מחלק בין אם יש להשני לשלם דאז לא יוכל לגבות מא' כולו אבל כשאין להשני לשלם שפיר י"ל דגובה מא' מהן בעד כל החפץ ולזה כ' הרמ"א או שקבלו פקדון ביחד דבכה"ג שאין להשני לשלם גובה משומר אחד כל דמי החפץ הואיל דהוא ערב בעד השומר השני ג"כ וגבי כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו לא שייך לומר דהוה ערב הואיל דהם לא נתחייבו כלל וכסברת היה"ת הנ"ל וצדקו דבריו של הרמ"א ז"ל בש"ע ובתשובה ועי' בנתה"מ שהעיר ג"כ קצת בכעין זה יעוש"ה:
ד והנה לע"ד לכאורה י"ל בהא דקאמר הש"ס כאן אי דבלאו איהו נמי מינטר מאי קעביד לשיטת ה"ה המובא בש"ע חו"מ סי' שצ"ו ס"ט דעל חלקו חייב לשלם א"כ לדידן דפסקינן כר"נ בב"ק דף נ"ג וי"ג דהאי כולה הזיקא עביד ועי' בסמ"ע סי' ת"י סק"ז שדעתו דאף דכל חד בלחודי' לא מצי עביד הנזק ג"כ אמרינן האי כולה הזיקא עביד וכ"ה דעת הרמב"ן במלחמות כאן וא"כ כיון דבלאו איהו נמי מינטר לא יוכל לבא ההיזק הזה אא"כ כולם יסלקו א"ע משמירתן וא"כ הוי כמו זה אינו יכול וזא"י וא"כ שוב נימא האי כולה הזיקא עביד והאי כולה הזיקא עביד. בשלמא לשיטת הרא"ש המובא בש"ע חו"מ סי' הנ"ל דסובר דהיכא דבלאו איהו נמי מינטר אינו חייב כלום משום דסילק עצמו לגמרי משמירתו א"ש אבל לשיט' ה"ה הנ"ל קשה. והנה הקצה"ח בסי' ת"י רוצה מתחלה לומר דהיכא דזה אינו יכול לעשות הנזק וזא"י לא אמרינן האי כולה הזיקא עביד א"כ אם נימא דהה"מ הנ"ל סובר כסברת הקצה"ח ניחא דהכא הוי כמו זא"י וזא"י וכמש"ל ושפיר קאמר הש"ס אי דבלאו איהו נמי מינטר מה קעביד ולא שייך לומר האי כולא הזיקא עביד משום דזא"י וזא"י לעשות הנזק. אולם הלא הקצה"ח בעצמו חזר שם מזה מכח דברי הרמב"ן הנ"ל ומסיק דגם היכא דזא"י וזא"י ג"כ אמרינן האי כולה הזיקא עביד וא"כ קשה כמו שהקשיתי דגם כאן נימא כן ונוכל לומר דזה דומה לשור של שני שותפין שהזיק דאמרינן בי' כל חד כולה הזיקא עביד ועיין בב"ק דף מ"ו ע"ב בתוד"ה גלית אדעתך וי"ל לכאורה בזה:
ואולי י"ל דהה"מ סובר כסברת הר"ר חזקי' מובא בטוש"ע חו"מ סי' ת"י סל"ז דהא דסובר ר"נ האי כולה הזיקא עביד כו' הוא דוקא היכא דהשני פטור מדינא לשלם אבל אם מדינא חייב ורק שלא יוכל לגבות ממנו לא נוכל לחייב לאחד מהם עיי"ש א"כ שפיר קאמר הש"ס אי דבלאו איהו נמי מינטר מאי קעביד והיינו דלא נוכל לחייבו לזה יותר מכדי העולה על חלקו לשלם ולא שייך לומר בי' הכשרתי כו' חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו ואכתי י"ל בזה ועי' לקמן בפרק הפרה על דף נ"ג ע"א [אל"ג אוק"ב] מ"ש שם בזה:
[לו] שם י' ע"ב ותו ליכא והא איכא הא דתניא הכוהו עשרה ב"א בעשר מקלות בין בב"א בין בזא"ז ומת כולן פטורין ריבב"א בזא"ז האחרון חייב מפני שקירב את מיתתו כו' ופירש"י בד"ה שקירב וז"ל ופלוגתייהו דריב"ב ורבנן מפרש בסנהדרין ע"ח ר"י סבר כי יכה כל נפש אדם כתיב דמשמע כל דהו נפש ורבנן סברי כולו נפש משמע כו' ועי' סנהדרין שם ברש"י ד"ה כל דהו נפש כו' וז"ל ומיהו היכא דהכוהו בבת אחת לא קטלינן לכולהו דאיש כי יכה אמר רחמנא ולא שנים שהכוהו עכ"ל. והנה לריב"ב דסובר דבב"א פטורין אע"ג דאיהו סובר כל דהו נפש מ"מ דוקא בזאח"ז אבל בב"א גם ריב"ב מודה דפטור משום דכתיב איש כי יכה אבל לא שנים שהכוהו וכפירש"י ומשמע דאפילו אם שנים אחזו במקל אחד והכהו בו ג"כ פטור וכן מבואר בתוס' ב"ק (נ"ג ע"ב) ד"ה לענין כופר בסה"ד וז"ל ונראה דלא איירי כשדחפוהו שנים בב"א אלא כ"א בפ"ע עכ"ל. והנה כשדחפוהו שנים בב"א דומה ג"כ לכמו שנים אחזו מקל או שפוד אחד. אולם י"ל להיפוך דשאני היכא דשניהם דחפוהו לבור כאחד לבין היכא דשנים אחזו בשפוד אחד וי"ל בזה. ועי' ביו"ד ס"ב כ' בענין כשר ופסול אוחזין בסכין אחד ושוחטין או בשני סכינין דהשחיטה פסולה והוא שיטת הרשב"א וכן מורה שיטת התוס' ועי' בב"י והב"ח שם דעתו נוטה קצת להקל באם כשר ופסול אוחזין בסכין ושוחטין והביא דברי הג"א ובה"ג שמכשירין בכה"ג והמוהרש"ל ביש"ש פ"ק דחולין סי' ה' פסק להקל ועי' בש"כ שם סק"ל הביא דבריהם. ועי' בתבו"ש סס"ב פוסק להלכה כהמחבר והוא שיטת הרשב"א דבין אם כשר ופסול אוחזין בסכין אחד או בשני סכינין פסול אם לאו שהכשר יכול והפסול א"י שהוא חלוש ואוחזין בסכין א' בזה הכשיר ובשמ"ח שם האריך בבקיאות עצום ובכל המקומות הנ"ל עייש"ה שהעיר בענין זה בהאי פלוגתא דשני לשונות במס' ב"ק נ"ג ע"א אי אמרינן האי פלגא הזיקא עביד והאי פלגא הזיקא או האי כולה הזיקא עביד והאי כולה הזיקא עביד ולא סיים דבר ברור:
והנה ראיתי ברשב"א לקמן דף נ"ג ע"א והובא ג"כ בשמ"ק שם דבר חדש והוא דאף לרבנן דפליגי על ריב"ב וסוברים דהכוהו עשרה ב"א בעשר מקלות בין בב"א ובין בזאח"ז ומת דכולן פטורין משום דכתיב כי יכה כל נפש מ"מ אם שנים אחזו כאחד ברומח ודקרוהו או במקל א' והכוהו עד שמת שניהם חייבין וכ' שם בזה לתרץ בזה קושי' התוס' שם בד"ה לענין כופר וסיים שם בצ"ע דין זה. והנה מדברי התוס' נראה דלא ס"ל כן וגם ברמב"ם בפ"ד מהל' רוצח וש"נ ה"ו מבואר ההיפוך וז"ל שם הכוהו עשרה ב"א בעשר מקלות ומת בין שהכוהו בזאח"ז בין שהכוהו כאחת כולן פטורין ממיתת ב"ד שנאמר כל נפש אדם עד שיהי' אחד שהרג כל הנפש וה"ה המים או שהיו רבים יושבין ויצא חץ מביניהם והרג שכלן פטורין לשנים שדחפוהו או שכבשוהו לתוך עכ"ל. והנה הכ"מ הביא ש"ס דסנהדרין ע"ח פלוגתא דריב"ב ורבנן ועל מ"ש הרמב"ם ז"ל באחרונה או שהיו רבים יושבין ויצא חץ מביניהם כו' ציין מקורו סנהדרין דף פ' והבין הכ"מ שהכוונה הוא שהיו רבים יושבין ויצא חץ מביניהם שאחד מהיושבין זרק חץ ולא ידעינן מי הוא וע"ז הביא הש"ס דסנהדרין דף פ' דקאמר שם אלא א"ר שנים שהיו עומדין ויצא חץ מביניהם והרג שניהם פטורין וא"ר יוסי אפילו אבא חלפתא ביניהם. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שכוונת הרמב"ם הוא שרבים זרקו כלם כאחד החץ שמשכו כולם בקשת ויצא החץ מביניהם דומיא למ"ש לעיל וה"ה לשנים שדחפוהו או שכבשוהו לתוך המים דהוה הפי' ששניהם דחפוהו כאחד וה"ה במ"ש או שהיו רבים יושבין ויצא חץ מביניהם ג"כ הפי' הוא כן דאל"כ אין לו ענין לכאן להלכה זו, מיהו הכ"מ פי' כפשוטה דמיירי שרק אחד זרק החץ ולא ידעינן מי הוא אבל עכ"פ מבואר ברמב"ם ז"ל דאם שנים דחפוהו או שכבשוהו לתוך המים שכולן פטורין והוא דלא כמ"ש הרשב"א הנ"ל. והנה לשיטת הרשב"א הנ"ל דבכה"ג ששניהם הכוהו כאחד במקל א' ומת שניהם חייבין, א"ש לומר דהרשב"א לשיטתו במה שפוסק להלכה דאם ישראל כשר ופסול אוחזין שניהם בסכין אחד ושוחטין דשחיטתן פסולה ומשום דהואיל דלענין חיוב שניהם חייבין א"כ כ"א עביד כולה מעשה וא"כ התם נמי הכשר עשה כל מעשה השחיטה וגם הפסול עשה כל מעשה השחיטה וא"כ מנ"ל לומר דניזיל בתר מעשה הכשר ניזול בתר מעשה הפסול והתבו"ש כתב ג"כ להאי סברא שם וא"כ שפיר נוכל לומר דהרשב"א ז"ל אזיל לשיטתו וי"ל בזה. ועיין לקמן על דף ק"ו ע"ב [אוקמ"ז אק"ב] מ"ש בזה:
[לז] שם ע"ב א"ל ר"כ לרב אלא טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו הא לא"ה הו"א נבילה דמזיק הוי כו'. אעתיק כאן מ"ש בימי עלומי פרפרת נאה ע"ד הרא"ש בפ"ק דב"ק על דף ט' ע"א סי' ה' בהוספת נופך וז"ל הרא"ש ז"ל ר"ה אמר או כסף או מיטב פירש"י שבא לתרץ קראי דלעיל ולא הספיק לסיים דבריו עד שהקשה לו ר"נ ואז א"ל דקראי הכי מיתרצי אם אין לו כסף או מיטב כל מילי מיטב הוא ולא מצי א"ל זיל טרח וזבין ואי אית ליה כסף או מיטב לא יתן לו ש"כ וכ"כ רב אלפס דר"פ ור"ה ברדר"י פליגי אדר"ה דהכא וסברי כל מילי מיטב הוא ואפילו סובין ופסק כר"פ ור"ה ברדר"י דאינון בתראי, ור"ת פסק כר"ה וכתב בספר הישר ג' דינין בפרעון בנזיקין או כסף או מיטב כר"ה בדאית ליה כו' ומה שלא פסק הר"ת כר"פ ור"ה ברדר"י דאינון בתראי צ"ל דסבר דלא פליגי אדר"ה ולא אתו אלא לשנויי רומיא דקראי אהדדי כו' ונראה דברי הרי"ף עיקר דר"כ תלמידיה דרבא דבתראה הוא סובר כר"פ ור"ה ברדר"י דאמרי' לקמן דף יו"ד א"ל ר"כ לרבא טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו כו' ואי איתא לדרב הונא לימא ליה דאיצטריך קרא היכא דאית ליה כסף או מיטב אלמא רבא ור"כ סברי כר"פ ור"ה ברדר"י והמחוור שבכולן כספרים דגרסי אר"ה או כסף או מיטב כו' יעו"ש ברא"ש. והנה הקושיא מהאי סוגיא דידן שהקשה הרא"ש לשיטת הר"ת הוא קושיא אלימתא למאד ואמרתי בישוב הקושיא הנ"ל ובהקדם יבואר עוד מה שי"ל בסוגיא דידן להסוברים דהא דאין עושין סחורה בנבילות וטריפות הוא אסור מה"ת ועי' פסחים דף כ"ג ע"א תוס' ד"ה דאמר קרא ובב"ק דף פ"ב ע"ב בתוד"ה לא יגדל שכתבו דהוא מה"ת ועי' פר"ח יו"ד סי' קי"ז ובמלמ"ל פ"ח מהל' מ"א הי"ח האריכו בזה ודלא כהתה"ד סי' ר' שכתב בשם גליון התוס' דהוא רק אסמכתא ועיין בט"ז יו"ד סי' קי"ז סק"א הביא דבריו ג"כ אבל רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים מסקי להלכה דהוא מה"ת ועי' בספר בינת אדם סי' ס"ד הביא חבל נביאים הראשונים כולם בסגנון אחד דהוא מה"ת. וא"כ קשה לשיטתם דמאי קאמר הש"ס כאן השתא אי אית ליה לדידיה כמה טריפות יהיב ליה הלא אסור לו להניזק לקבלם דהא הוא יצטרך למוכר ואין עושין סחורה בנבילות וטריפות בשלמא נבלת שור דידיה שניזק ומת דהרי הוא של הניזק שפיר שרי למוכרו הואיל דהוי נזדמנו לו ומותר וגילה קר דבעלים מטפלין בנבילה והמזיק צריך לשלם רק מה שנפחת השור מחמת המיתה אבל אי לא גלי קרא הו"א דהמזיק צריך לשלם בעד השור הניזק כמו שהיה שוה בחיים והמזיק יקח לו הנבילה וא"כ היינו אומרים באמת שאסור לו להניזק ליקח הנבילה בעד חובו והמזיק ישלים לו הנזק דהא אין עושין סחורה בנבילות וטריפות ורק דהתורה גילה דבעלים מטפלין בנבילה וא"כ הנבילה הוא של הניזק ומותר לו למכרה אח"כ אבל שיקבל נבילות וטריפות מן המזיק בעד המעות שחייב לו אסור מה"ת והאיך קאמר הש"ס השתא אי אית ליה לדידיה כמה טריפות יהיב ליה ולכאורה צ"ע בזה ושמעתי שכבר עמד בקושיא זו הגאון מו"ה דוב בעריש בן הגאון בעל פ"י ז"ל: והנראה בזה דקושיא חדא מתורצת בירך חברתה והוא דצרכינן לתרץ קושיא זו דהאיך רשאי ליתן לו טריפות בעד חובו וצרכינן לומר דמיירי בדלית ליה זוזי וגם אין לו דברים אחרים ליתן לו בפרעון חובו רק נבלות וטרפות דמותר לו לגבות בחובו דברים האסורים ולא מיקרי זה עושה סחורה ובש"ע יו"ד קי"ז כ' שם הרמ"א וכן מותר לגבות דברים טמאים בחובו מן העכו"ם דהוי כמציל מידם רשב"א עכ"ל. והנה כ' הטעם משום דהוא כמציל מידם והרשב"א סובר דמה"ת אין איסור ורק מדרבנן אסור לסחור בדברים האסורים וכמבואר בב"י בשם הרשב"א והט"ז בסק"א הביא ג"כ דבריו ולהסוברים דמה"ת אסור י"ל אם מותר לגבות בחובו. מיהו לא גרע מציידים דמותר וכ' הירושלמי הטעם משום דמשלמין מס. ועיין בר"ש פ"ז דשביעית מ"ש בזה אלא די"ל אם מותר לגבותם בעד חובו מישראל וכגון שהישראל הלוה גבאם ג"כ בחובו מן העכו"ם או שעבר וקנה או נזדמנו לו ויש לעיין אם גם בזה שייך דהוה כמציל מידו. ולכאורה י"ל דאין חילוק דכל שאין לו להלוה לשלם מעות רק דברים אסורים מותר לו למלוה לקבלם בחובו הואיל דאינו נוטלם כדי לסחור בו רק כדי שישלם לו החוב ודמי ג"כ לצייד מיהו אף אם נימא דישראל מישראל אסור לגבותם בחובו אבל מ"מ בודאי דלכ"ע אינו אסור מה"ת בזה וי"ל בזה. ומעתה שפיר קאמר הש"ס השתא אי אית לי' לדידי' כמה טרפות יהיב לי' דידי' מיבעי' דהא לשיטת ר"ת דסובר דפסקינן כר"ה או כסף או מיטב וא"כ אינו יכול לסלקו בטרפות וע"כ צ"ל דמיירי בדלית לי' זוזי וא"כ שפיר יכול לסלקו בטרפות ג"כ. וכ"כ יש לומר להיפוך דהא קשה הא אין עושין סחורה בדברים האסורים וע"כ צ"ל דסוגית הש"ס אזלא בדלית ליה זוזי וא"כ ל"ק לשיטת הר"ת ג"כ דהא בדלית ליה זוזי גם ר"ה מודה דיכול לסלקו בסובין ג"כ וקושיא חדא מתורצת בירך חברתה ודוק בזה ועי' בט"ז יו"ד סי' קי"ז סק"ב מה שלימד זכות על הקונים בשר טריפה ומוכרים שכ' דהוי כשליחות מיהו הב"ח והש"כ שם חולקים בזה והרבה י"ל בדברי הט"ז והאריכו בזה ועי' לקמן על דף פ"ב ע"ב [אוקס"ה] מ"ש בזה:
אולם לכאורה אכתי קשה קושית הרא"ש הנ"ל דאם איתא לדר"ה לימא ליה דאיצטריך קרא היכא דאית ליה כסף ומיטב והיינו דנהי דשאר טריפות לא יכול למיהב ליה משום דאין עושין סחורה בטריפות ואסור לו להניזק לקבלם בחובו אבל נבילה דידיה מותר דהתורה גילה זה ואפילו אית ליה זוזי ובע"כ של הניזק צריך לקבל נבילה דידיה. אולם באמת א"ש דנוכל לומר דזה הוא באמת תירוצו של רבא דמשני לא נצרכא אלא לפחת נבילה וה"פ דרב כהנא היה סובר דהא דאמרה תורה והמת יהיה לו היינו ע"כ בדלית ליה זוזי דאל"כ הא אין יכול הניזק לקבלה בפרעון חובו דהא אין עושין סחורה בדברים האסורים וא"כ דמיירי בדלית ליה זוזי שפיר הקשה דהשתא אי אית ליה כמה טריפות יהיב ליה דידיה מיבעיא דהיה ר"כ סובר דהא דכתבה התורה והמת יהיה לו היינו דשקליה ניזק בפרעון חובו דהמזיק באמת חייב לשלם לו כל דמי השור כמו שהיה שוה קודם הזיקו ורק דנוטל הנבילה בשווי' בפרעון חוב ומש"ה היה סובר ר"כ דע"כ מיירי בדלית ליה זוזי וא"כ שפיר הקשה השתא אי אית ליה כמה טריפות כו' ועל זה משני רבא לא נצרכא אלא לפחת נבילה והיינו דמשעת מיתה קאי הנבילה ברשותו דניזק ואם נפחתה הנבילה משעת המיתה עד שעת העמדה בדין הפחת הוא של הניזק והטעם בזה משום דהא דאמרינן דהנבילה הוא לניזק לא דהוה בפרעון החוב רק דגוף הנבילה הוא של הניזק דאין המזיק מחייב לשלם רק מה ששוה השור המת פחות ממה שהיה שוה כשהוא חי וא"כ הנבילה היא של הניזק כמו שהיה מקודם כשהיה חי השור וא"צ המזיק לשלם רק מה שפחתו מיתה ומש"ה הוה הפחת נבילה שנפחת אחר המיתה עד ההעמדה בדין הוא של הניזק וזה שגילה התורה בקרא דוהמת יהיה לו ואי לא גילה קרא הנ"ל הו"א דהמזיק צריך לשלם להניזק כל דמי השור שהיה שוה בחיים קודם שהזיקו והנבילה הוא של המזיק ואשמעינן קרא דהנבילה נשארה להניזק אבל לא בפרעון החוב רק דנשארה של הניזק וכנגד דמי הנבילה אין המזיק צריך לשלם כלל רק מה שפחתו מיתה וא"כ שפיר הוה הדין דאפילו אית ליה למזיק זוזי ג"כ הנבילה של הניזק ואין המזיק צריך לשלם כל השור רק מה שהיה השור שוה בחיים יותר ממה שהיא שוה לאחר מיתה ולא שייך בזה כלל אין עושין סחורה בנבילות דהא ליכא סחורה כלל בזה דהא הנבילה נשארה לניזק כמו שהיה השור מקודם וכ"ז הוא הואיל דגלי קרא והמת יהיה לו וזה הוא כוונת הש"ס דמשני לא נצרכא אלא לפחת נבילה והיינו דזה תליא בהא דפחת נבילה לניזק ומיושב שפיר קושית הרא"ש על הר"ת וקושיא הנ"ל שהקשיתי ודוק היטב בזה. ועי' לעיל בפרקין על דף ט' ע"א [אות כ"ט] מ"ש שם בדברי הר"ת הנ"ל. ועיין לקמן על דף י"א ע"א [אות ל"ט] מ"ש שם: [לח] שם ע"ב דתניא אם טרף יטרף יבאהו עד יביא עדים שנטרפה באונס כו' ועי' בשמ"ק כאן בד"ה יביא עדים וז"ל תימה לפיר"ת דפי' דעד אחד פוטר משבועה א"כ ל"ל עדים בעד אחד סגי וליכא למימר דלאו דוקא נקיט עדים דהא כ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד. ונ"ל דלא תקשה דכיון דדרשינן קרא לכדאיסי דבמקום שיש רואה צריך להביא עדים ולא מיפטר בשבועה, א"כ ע"א נמי אינו פוטרו הרא"ש ז"ל עכ"ל: והנה לכאורה היה אפשר לומר לפמ"ש הנ"י בריש מס' ב"מ בשם הרמב"ן ז"ל דהא דע"א המסייע פוטר משבועה הוא דוקא משבועת התקנה אבל לא משבועת התורה א"כ ל"ק כלל קושי' הנ"ל על הר"ת. אולם באמת הרבה ראשונים דעתם בשיטת הר"ת דפוטר ע"א גם משבועת התורה וכן הוא שיטת הרא"ש בעצמו ברפ"ק דב"מ שהאריך בביאור שיטת הר"ת הנ"ל א"כ אין מקום לתרץ כן: ולולא דמסתפינא הייתי אומר בשיטת הר"ת ז"ל ובהקדם יבואר קצת שיטת הראשונים ז"ל בזה. הנה הנ"י בשם הרנב"ר ז"ל דעתו דהא דסובר הר"ת דע"א המסייע פוטר משבועת התורה היינו דוקא בשבועה שנתחייב לישבע עפ"י ע"א המחייבו שבועה וזה יכול עד המסייע לפוטרו משבועה זו והטעם הואיל דעיקר השבועה בא ע"י ע"א וא"כ כשאיכא לנתבע ג"כ ע"א המסייע א"כ הרי איכא עד לגבי עד והעד המסייע משוי ליה לסהדותא דקמא כמאן דליתא אבל היכא דנתחייב שבועה מה"ת שלא ע"י העדות ע"א וכגון שבועת מודה במקצת ושבועת שומרים בכה"ג אין עד המסייע יכול לפטרו משבועת התורה שנתחייב בה לישבע עי' בנ"י ריש ב"מ שהאריך בזה. וכ"כ הש"מ בריש ב"מ על דף ב' בד"ה מקח באה"ד שם כתב בשם הר"ן על הראי' שמביא הר"מ מרוטנבורג ז"ל לשיטת הר"ת דע"א פוטר משבועה מהא דגמר ר' חייא דעדים מחייבין שבועה מבינייהו מפיו וע"א כ' וז"ל לפ"ד אין ראיה שאפי' אם נאמר שאין ע"א פוטר משבועת התורה למי שנתחייב בה הנ"מ כשנתחייב בה על פיו משום הודאה במקצת אבל כשנתחייב בה עפ"י ע"א ודאי דע"א מכחישו פוטרו ממנה דע"א שהאמינה אותו התורה הנ"מ היכא דליכא הכחשה אבל היכא דמכחיש ליה סהדא אחרינא לא כדאמרינן בסוטה כו' יעוש"ה. אולם הרבה הראשונים כתבו בשיטת הר"ת דסובר דע"א המסייע פוטר מכל שבועת התור אפילו משבועת מודה במקצת וגם משבועת שומרים ועי' ברא"ש רפ"ק דב"מ שהאריך לתרץ שיטת הר"ת מכל הקושיות שם יראה מבואר שכ"ה וכ"כ התה"ד סי' של"ד מובא בש"כ סי' פ"ז ס"ק ט"ו דסובר דע"א המסייע פוטרו משבועה אפילו במודה במקצת ושבועת שומרים ועד אחד מכחישו והש"כ שחולק עליו הוא דוקא בע"א מכחישו ומשום דאוקי ע"א לגבי ע"א וא"כ אכתי נשאר בחיובו השבועה שנתחייב בה אבל אי ליכא ע"א המכחישו שפיר פוטר ע"א אפי' משבועת מודה במקצת ומשבועת שומרים יעוש"ה ובש"ע סי' ע"ה סעיף ב' הביא דעות בזה ובסי' פ"ז סעיף ו' הביא ג"כ שתי הדעות הנ"ל וכ' הרמ"א העיקר כסברא הראשונה וכן ראוי להורות והיינו דע"א פוטר משבועת מודה במקצת יעוש"ה ובסמ"ע וש"כ: ולענ"ד היה נ"ל לומר בזה בשיטת הר"ת ז"ל דסובר דע"א המסייע פוטר משבועת התורה ג"כ ולא מיבעי' דפוטר משבועת ע"א דהיינו שנתחייב שבועה ע"פ עד אחד אלא גם משבועת מודה במקצת ג"כ פוטר עד המסייע אבל משבועת שומרים לא פטר עד המסייע בזה ואמינא טעמא דמסתבר בזה. דהנה במס' כתובות דף ל"ד ע"ב פליגי תרי לישני אם התחייבות השומר הוא משעת משיכה או משעת אונסין. והנה אם נימא דההתחייבות הוא תיכף משעת משיכה יש לומר דגם ר"ת סובר דאין עד המסייע פוטר משבועת שומרים והטעם לחלק בזה הוא דבשלמא בשבועת ע"א או במודה במקצת דעדיין לא הי' כלל חיוב ממון רק עתה ע"י העדאת העד או ע"י הודאת הלוה במקצת בא לו חיוב השבועה ואף דאם לא ישבע יצטרך לשלם מ"מ עד עתה לא הי' עדיין חיוב ממון עליו ורק חיוב שבועה הוא דאיכא עליו ומש"ה שפיר סובר הר"ת דעד המסייע פוטר משבועה ומשום דאיכא ק"ו דאיזה כח מרובה כח המוציא או כח המוחזק הוי אומר כח המוחזק והשתא אם יכול עד לחייבו שבועה מכ"ש שיכול לפוטרו מן השבועה וכמ"ש הרא"ש בשם המוהר"ם מר"ב ז"ל אבל גבי שבועת שומרים אם נימא דהחיוב חל תיכף משעת משיכה א"כ תיכף משעת משיכה איכא חיוב ממון על השומר ורק אם יחזור החפץ אזי אין צריך לשלם וכן אם יהי' באונס נאבד אז אם יברר שהיה כן נפטר אז מהחיוב ממון וכן פטרתו התורה כשישבע שנאבד באונס והתורה האמינה להשומר בשבועה אבל כל זמן שלא בירר בעדים שנאבד באונס ולא נשבע שנאבד באונס עדיין איכא עליו החיוב ממון שנתחייב עליו משעת משיכה דהיינו משעת קבלת השמירה וא"כ איכא על השומר חיוב ממון ורק אם ישבע יפטר מלשלם בכה"ג אין עד המסייע פוטרו מהשבועה ומשום דאין ע"א קם לממון וזה שפטרו מהשבועה הוה כאילו העיד לפוטרו מממון וחילוק יש בין שבועת שומרים לשבועת מודה במקצת ושאר שבועות התורה דבמודה במקצת ושאר שבועת התורה עדיין ליכא כלל חיוב ממון רק חיוב שבועה בלבד ורק אח"כ יוכל לבא לידי חיוב ממון אבל עיקר החיוב הוא רק שבועה ושפיר יכול ע"א המסייע לפוטרו משבועה משא"כ בחיוב שבועת שומרים דעיקר החיוב הוא ממון שנתחייב בה השומר משעת קבלת השמירה דהיינו משעת משיכה ורק שהשומר יכול לפטור את עצמו בשבועה שישבע שנאנס אבל כל זמן שלא נשבע עדיין החיוב ממון עליו וא"כ בכה"ג אין יכול עד המסייע לפוטרו מן השבועה דבכה"ג הוה כאילו פוטרו מממון ואין עד אחד יכול לפטור מממון כמו שאינו יכול לחייב ממון. ואפילו לפמ"ש הריטב"א מובא בשמ"ק ב"מ צ"ח דאף דאמרינן דנתחייב השומר משעת משיכה מ"מ עדיין לא נגמר החיוב עד שעת אונסין ואז בשעת אונסין נגמר החיוב למפרע משעת משיכה ונשתעבדו נכסיו אז משעת משיכה יעויין היטב בדבריו שם ועיין בקצה"ח סי' ש"מ סק"ד וסי' רצ"א סק"א שהאריך בביאור דבריו וגם אנכי הארכתי בזה בעזה"י בכמ"ד מ"מ א"ש סברא זו שכתבתי דאף דלא נגמר החיוב רק בשעת אונסין מ"מ כשנאנס אז נגמר החיוב תשלומין למפרע גבי שואל וכן בשאר שומרים כשפשע או נגנב ונאבד בש"ש אז נגמר החיוב תשלומין למפרע משעת משיכה וכל זמן שאינו מברר השומר בעדים שנאבד באונס או שנשבע על זה שנאנס איכא עליו חיוב תשלומין עוד למפרע משעת קבלת השמירה וא"כ היכא דאיכא עיקר החיוב ממון בכה"ג אין יכול עד המסייע לפוטרו משבועת שומרים אע"ג דבמודה במקצת ושבועת ע"א פוטר עד המסייע מן השבועה אבל בשבועת שומרים אינו יכול עד המסייע לפוטרו מן השבועה וכמש"ל. והנה כ"ז הוא להאי לישנא דסובר דחיובא דשומר הוא משעת משיכה משא"כ לאידך לישנא דסובר דחיובא דשומר אינו מתחיל רק משעת אונסין גבי שואל ובשעת גניבה ואבידה בש"ש וא"כ עדיין ליכא כלל חיוב ממון גבי שומר רק אם לא ירצה לישבע שנאנס אז חייב לשלם וא"כ מתחיל אז החיוב ממון וא"כ דומה שבועה זו לשאר שבועת התורה למודה במקצת ושבועת ע"א וא"כ לשיטת הר"ת דסובר דעד המסייע פוטר משבועת התורה ה"ה דפוטר גם משבועת שומרים ג"כ ותליא זה בהני ב' לישני בכתובות ל"ד ע"ב אימתי מתחיל חיובא דשומר אם משעת משיכה או משעת אבידה גבי ש"ש ואונסין בשואל וז"נ לכאורה:
והנה דעת הרמב"ם ז"ל לפי מה שכתבו המפרשים בדבריו דסובר דחיובא דשומר הוא משעת משיכה ועיין פ"א מה' שאלה ה"ה יעוש"ה ועיין בח"מ סי' רצ"א בש"כ ס"ק מ"ד והאריך בזה ועיין בקצה"ח שם וכבר האריכו בזה וא"כ י"ל דגם הר"ת סובר כן להלכה כהאי לישנא דחיובא דשומר הוא משעת משיכה וא"כ י"ל דאפילו דסובר הר"ת דעד המסייע פוטר משבועת התורה היינו דוקא משבועת מודה במקצת ושבועת ע"א אבל משבועת השומרים אינו יכול לפטור וכמש"ל:
ועפ"ז יש ליישב כל הקושיות שהקשה הרא"ש ברפ"ק דב"מ קושי' א' מהא דב"מ ל"ה ע"ב במתני' השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר ואמאי ישבע השוכר והלא השואל מעיד שמתה כדרכה ויפטור השוכר משבועה. קושי' ב' מהא דב"מ ל"ו שומר שמסר לשומר חייב דא"ל את מהימן לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה ואמאי חייב יפטרנו שומר השני בעדותו משבועתו שהוא חייב עייש"ה. ולפי האמור ל"ק כלל דשאני שבועת השומרים משאר שבועות התורה מודה במקצת וע"א דבשבועת השומרים גם הר"ת סובר דאין עד המסייע פוטרו משבועת התורה וכמש"ל:
והנה סברא זו שכתבתי יש לעשות לה סמוכין קצת מהא דכ' הרא"ש שם לתרץ הקושי' מהא דשומר שמסר לשומר וז"ל ול"ק מידי דחיובא דראשון בשביל דאינו יכול לישבע הוא ואינו רוצה להאמין לשבועת השני ונתחייב להראשון ממון ואין ע"א פוטר מחיוב ממון עכ"ל. ולפי מה שכתבתי יש להסביר יותר דהואיל דעיקר החיוב הוא ממון דהא החיוב מתחיל משעת משיכה וכשנאבד אח"כ אז נגמר החיוב למפרע משעת משיכה וא"כ הוה עיקר החיוב ממון ואין ע"א קם לממון. וע"פ האמור מיושב ג"כ קושי' הר"י שהביא הרא"ש מהא דכל הנשבעין מ"ה ע"ב מכלל דתרווייהו סברי המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים בשטר צריך להחזיר בעדים פי' כדי לפטור משבועה ואם איתא דע"א פוטר משבועה ואמאי אמר בעדים כו' עיי"ש. אבל לפי האמור א"ש דבפקדון דהוה החיוב מתחיל משעת משיכה בכה"ג אין עד המסייע פוטר מן השבועה וכמש"ל:
והנה לפי האמור מיושב שפיר קושית הרא"ש על הר"ת המובא בשמ"ק כאן דאמאי בעינן עדים שנטרפה באונס הלא ע"א ג"כ סגי לפוטרו מן השבועה לשיטת הר"ת הנ"ל. אכן לפי האמור א"ש דגבי שבועת שומרים לא פטר עד המסייע משבועת התורה ובעינן דוקא שני עדים שיעידו שנטרפה באונס או שישבע שנטרפה באונס וכמש"ל. ולפי האמור דברי הר"ת מיושבים היטב וחידוש בעיני שלא ראיתי לא' מהמפרשים שהעיר בזה: