אור ברסלב

אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר

דף ח.

דף ז:

[כב] (א) דף ח ע"א קתני מיהא מציעא בינונית וזיבורית נזיקין ובע"ח בבינונית וכתובת אשת בזיבורית וא"א בשלו הן שמין תעשה בינונית שלו כעידית וידחה בע"ח אצל זיבורית הב"ע כגון שהיתה לו עידית ומכרה ה"נ מסתברא וכו' עד רבינא אמר בדעולא פליגי דאמר עולא דבר תורה ב"ח בזיבורית ב שנאמר בחוץ תעמוד והאיש אשר כו' ומ"ט אמרו ב"ח בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לוין מר אית ליה תקנתא דעולא ומר לית ליה תקנתא דעולא ופירש"י בד"ה בדעולא קמפלגי תנא בתרא לית ליה תקנתא דעולא אלא בתר קרא אזיל ואפילו הי"ל נמי עידית דהשתא הי"ל בינונית גמורה בין לדידיה בין לעלמא אפ"ה ס"ל דלשקול בע"ח מזיבורית עכ"ל. ועי' במס' כתובות דף ק"י ע"א איתמר שנים שהוציאו שט"ח זע"ז ר"נ אמר זה גובה וזה גובה ר"ש אמר הפוכי מטרתא למה לי אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו כו' עד אלא לא צריכה דאית ליה לחד עידית ובינונית ואית ליה לחד זיבורית מ"ס בשלו הן שמין ומ"ס בשל כל אדם הן שמין ע"כ. והנה ר"נ סובר דבשלו הן שמין ור"ש סבר דבשל עולם הן שמין והרמב"ם ז"ל בהלכות מלוה סתר את דבריו דבפי"ט ממלוה ה"ד פסק דבשל עולם הן שמין שכתב שם וז"ל היה לו זיבורית ובינונית בלבד נזיקין וב"ח בבינונית וכתובת אשה בזיבורית מבואר דס"ל דבשל עולם שמין דאם נימא דבשלו הן שמין תעשה בינונית שלו כעידית וידחה ב"ח אצל זיבורית וע"כ דס"ל בשל עולם שמין ואלו לקמן בפרק כ"ד ה"י כ' וז"ל שנים שהוציאו כ"א משניהם שט"ח על חבירו אין האחרון יכול לומר לראשון אלו הייתי חייב לך האיך אתה לוה ממני אלא זה גובה חובו וזה גובה חובו כו' היה לזה עידית ובינונית ולזה זיבורית זה גובה מן הבינונית וזה גובה מן הזיבורית עכ"ל. והנה ע"כ דס"ל דהלכה כר"נ דבשלו הן שמין דאל"כ אין שום נ"מ כלל אם זה גובה תחלה או זה גובה תחלה וא"כ דברי הרמב"ם ז"ל סותרין להדדי ועי' בה"ה ובכ"מ שהאריכו בבאור הדברים:

והנה לפום ריהטא היה נלע"ד בישוב דברי הרמב"ם ז"ל הסותרים הנ"ל בהקדם מה שי"ל לכאורה בהא דהקשה הש"ס הני שני ברייתות אהדדי דבחדא קתני בינונית וזיבורית נזיקין וב"ח בבינונית ובאידך קתני נזיקין בבינונית וב"ח וכתובת אשה בזיבורית דנימא דהא דקתני נזיקין וב"ח בבינונית מיירי דאיכא בינונית כדי לשלם לשניהם לנזיקין וב"ח ומש"ה גם הב"ח גובה מבינונית ואידך ברייתא דקתני נזיקין בבינונית וב"ח וכתובת אשה בזיבורית מיירי דליכא בבינונית כדי שיגבו שניהם הנזיקין וב"ח ומש"ה אמרינן דנזיקין בבינונית וב"ח בזיבורית, אמנם צריכינן לומר דסוגית הש"ס סברה דע"כ שני הברייתות מיירי שניהם באופן אחד ובדליכא בבינונית כדי לגבות שניהם רק כדי חובו של אחד מהן או כדי שיגבה הניזק או שהב"ח יגבה:

והנה הש"מ כאן הביא בשם הראב"ד שמפרש פי' אחר בהא דמשני רבינא בדעולא פליגי דמ"ד ב"ח בזיבורית וכתב וז"ל דגרסינן דכ"ע בשלו הן שמין והכא בשלא היתה לו עידית מעולם ובדעולא קמפלגי מ"ד ב"ח בזיבורית אית ליה דעולא וכיון דנעשית אצלו בינונית כעידית מוקמי' לה אדאורייתא א"נ אתקנתא דהא זיבורית אצלו נעשה בינונית והא דאמר ב"ח בבינונית לית ליה דעול אלא אית ליה דר"ש דאמר בר"פ הנזקין מפני מה אמרה תורה ב"ח בבינונית כלומר אע"פ שהיה ראוי לגבות מן העידית מפני שגמל עמו חסד אלא שלא יראה אדם שדה נאה הלכך אע"פ שזה נעשית לו הבינונית כעידית גובה ממנה שאין כאן חשש דאקפוץ ואלונו שהרי עידית כזו מצויה הרבה לקנות ואוקימנא ליה אדיניה וק"ל כעולא דרבה דהוא בתרא ס"ל כוותיה בפרק הנזקין והלכך ב"ח בזיבורית עכ"ל הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל. והנה מבואר מדברי הראב"ד הנ"ל דהוא מפרש דהא דקאמר הש"ס מר אית ליה תקנתא דעולא הוה הפירוש דברייתא דסברה ב"ח בזיבורית אית ליה דעולא דמה"ת בזיבורית ורק מכח התקנה הוא דב"ח גובה מבינונית והכא הואיל דנעשית בינונית כעידית מוקמינן לה אדינא דאורייתא או אפי' גם לפי התקנה מ"מ הבינונית נחשבים תו כעידית והזיבורית הם כבינונית וברייתא דסברה ב"ח בבינונית לית ליה דעולא אלא דמה"ת ב"ח בעידית ורק שחכמים הפקיעו מב"ח שלא לגבות מעידית ורק מבינונית ומש"ה אע"ג דהבינונית נחשבים אצלו כעידית מוקמינן תו אדינא דאורייתא לגבות מן הבינונית אע"פ שהם אצלו כעידית דהא תו לא שייך חששא דחששו רבנן שלא יראה אדם שדה נאה אצל חבירו ויקפוץ וילונו כן מבואר בדברי הראב"ד ז"ל והוא להיפוך מפירש"י שמפרש דברייתא דאמרה ב"ח בבינונית אית ליה תקנתא דעולא וברייתא דסברה ב"ח בזיבורית לית ליה תקנתא דעולא כלל. ולענד"נ לומר באופן אחר וג"כ על הדרך שפי' הראב"ד בפי' הסוגיא והוא על הדרך שכתבתי לעיל דסוגי' הש"ס סברה דשני הברייתות מיירי באופן אחד שאין בהבינונית שיגבה שניהם הניזק והב"ח ורק דאיכא בהבינונית בכדי לשלם לאחד מהם או לניזק או להב"ח. ומעתה נוכל לומר הפי' בתירוצו של רבינא דמשני דשני הברייתות פליגי בדעולא דהיינו דאם נימא דמדאורייתא ב"ח בזיבורית ורק מתקנת חז"ל הוה הדין דב"ח גובה בבינונית וא"כ זה דוקא היכא דהתקנה אינה מפסדת לאחרים אבל היכא דהתקנה מפסדת לאחרים לא תקנו רבנן התקנה ומש"ה כי איכא ניזק ג"כ דהניזק גובה מעידית מה"ת ומש"ה היכא דליכא בהבינונית בכדי לשלם לשניהם להניזק ולהב"ח אמרינן דהואיל דהניזק גובה מעידית מה"ת הניזק גובה מהבינונית והב"ח מזיבורית דבמקום דבר תורה דהיינו דהניזק גובה מה"ת מהבינונית לא מצו חכמים לתקן שהב"ח יגבה מהבינונית שיהיה עי"ז פסידא להניזק ומש"ה אמרינן דנזיקין בבינונית וב"ח בזיבורית. וכ"ז הוא אם נימא דאיתא לדעולא. והברייתא דסברה נזיקין וב"ח בבינונית לית לי' דעולא ורק דסברה דמה"ת ב"ח בעידית ורק משום התקנה שלא יראה אדם כו' תקנו דב"ח בבינונית וא"כ הא דב"ח גובה עכ"פ מבינונית הוה מה"ת וא"כ לענין בינונית היכא דאין בהבינונית כדי שיגבו שניהם הניזק והב"ח שניהם שוים בזכותם לגבות מהבינונים וא"כ מש"ה אמרינן דנזיקין וב"ח בבינונית וכתובת אשה בזבורית ואע"פ שאין בהבינונית כדי לגבות שניהם הוה הדין דשניהם הניזק והב"ח גובין מבינונית וחולקין בהבינונית והיתר גובין מזיבורית, וא"כ שפיר נוכל לומר דשני הברייתות סוברים דבשל עולם הן שמין וגם בשמ"ק שם בד"ה מר לית ליה תקנתא דעולא שכתב שם דזה התי' של רבינא הוה לפי הסברא דאמרינן בשל עולם הן שמין יעוש"ה:

והנה יש לומר עוד האי סברא גם אם נימא בשלו הן שמין והיכא דליכא בינונית בכדי לשלם לשניהם להניזק ולהב"ח ורק כדי לשלם לאחד מהם תליא אם ס"ל לדעולא או לא דלמ"ד דאית ליה דעולא א"כ הוה הדין דב"ח מדאורייתא בזיבורית ורק חז"ל התקינו שיגבה ב"ח מבינונית וזה דוקא היכא דליכא ניזק כאן לגבות או שיש בהבינונית בכדי לשלם לשניהם אבל היכא דאיכא כאן ניזק ויהיה פסידא לניזק אם הב"ח יגבה מבינונית בכה"ג לא אלימא תקנתא דרבנן ואמרינן דניזקין מבינונית וב"ח בזיבורית ומ"ד דלית ליה לדעולא וס"ל דמה"ת בע"ח בעידית כר"ש ורק מכח התקנה שלא יראה אדם שדה נאה כו' תקינו שיגבה מבינונית ומש"ה לענין בינונית לא אלים כחו של הניזק יותר מן הב"ח ומש"ה סובר האי תנא דברייתא דנזקין וב"ח בבינונית וכמו שכתבתי לעיל. ואי תקשה דאם נימא דבשלו הן שמין א"כ הלא היכא דאין לו אלא בינונית וזיבורית נימא דהבינונית הם כעידית וידחה ב"ח אצל זיבורית וא"כ אפי' אם נימא דליתא לדעולא ורק דב"ח מדאורייתא בעידית ורק מכח התקנה שלא יראה אדם שדה נאה אצל חבירו כו' תקינו רבנן שלא יגבה מעידית רק מבינונית וא"כ מדאורייתא בודאי עכ"פ ב"ח גובה מבינונית מ"מ הואיל דהתקנה היה שב"ח אינו גובה מעידית וא"כ הי"ל לומר דהבינונית שלו הם כעידית הואיל דאין לו אלא בינונית וזיבורית ואנן קי"ל דבשלו הן שמין וא"כ ידחה ב"ח אצל זיבורית. והנה לפי דברי הראב"ד הנ"ל א"ש דהראב"ד מתרץ זה והוא דהואיל דבאמת מדאורייתא ב"ח בעידית ורק משום שלא יראה אדם שדה נאה התקינו שיגבה ב"ח מבינונית וזה דוקא לענין שלא יגבה מעידית גמור דהיינו היכא שהם עידית לכל העולם אבל היכא דבאמת הם בינונית ורק לדידיה שאין לו עידית נחשבים אצלו הבינונית כעידית ובכה"ג אוקמוה אדינא דאורייתא דתו ליכא חששא שלא יראה אדם דירה נאה ושדה נאה ויקפוץ וילונו הואיל דבאמת אינו רק בינונית אצל כל העולם ובינונית שכיחא ליה לקנות. והתוס' בד"ה מר חולקין על זה יעוש"ה: אולם לענד"נ לומר דבר חדש בזה דהאי סברא דבשלו הן שמין לא שייך לומר רק היכא שיהיה נ"מ להלוה שגובין ממנו אבל היכא דלהלוה אין שום נ"מ כלל בכה"ג בודאי דאמרינן בשל עולם הן שמין וכגון הכא בנידון דידן שהניזק צריך לגבות והב"ח צריך לגבות ואין כאן רק בינונית וזיבורית ואין בהבינונית רק כדי שיגבה אחד מהם הניזק או הב"ח והשאר יגבו מן הזיבורית בכה"ג אף אם נימא בשלו הן שמין ג"כ לא יהיה כלל ריוח להמזיק והלוה רק שאנו דנין אם הניזק יגבה כל חובו מהבינונית והב"ח ידחה אצל זיבורית או ששניהם הניזק והב"ח יגבו שניהם מהבינונית וכל אחד יגבה חצי המגיע לו מהבינונית והשאר יגבו כ"א מזיבורית בכה"ג דאין שום נ"מ להמזיק והלוה בכה"ג לא שייך לומר כלל בשלו הן שמין. ומעתה תליא תו בהאי פלוגתא אם ס"ל לדעולא דב"ח מה"ת בזיבורית ורק מכח התקנה דינו בבינונית או דמה"ת ב"ח בעידית ורק מכח התקנה בבינונית דאם ס"ל לדעולא דמה"ת בזיבורית, ורק מכח התקנה דינו בבינונית וא"כ היכא דאיכא ג"כ ניזק כאן לגבות ואין בהבינונית כדי לגבות לשניהן בכה"ג אמרינן דנזקין בבינונית וב"ח בזיבורית הואיל דהניזק גובה מדאורייתא בהבינונית שיש לו והב"ח דגובה בבינונית הוא רק מכח התקנה ובמקום דיהיה פסידא לניזק ליתא לתקנה דרבנן במקום דאורייתא אבל אידך ברייתא סברה דליתא לדעולא ומה"ת בע"ח בעידית ורק מכח התקנה הוה ב"ח בבינונית ומש"ה היכא דאיכא ג"כ ניזק וליכא בבינונית כדי לגבות שתיהן הוה הדין דשניהן שוין בזכותן וחולקין הבינונית ביניהם והשאר גובין מן הזיבורית וכמש"ל. אבל לא שייך לומר בזה דבשלו הן שמין ויהיו נחשבים הבינונית כעידית הואיל דלהלוה והמזיק אין שום חילוק כלל דסוף סוף יגבו הבינונית כולן רק שאנו דנין מי יגבה אם הניזק יגבה הבינונית או הב"ח יגבה ג"כ חצי הבינונית בכה"ג אמרינן דחולקין הבינונית בין הניזק והב"ח והשאר יגבו שניהן מן הזיבורית:

ולפי האמור מיושבים היטב דברי הרמב"ם ז"ל שלא יסתרו זא"ז וגם הסוגי' לא יסתרו זא"ז דשפיר פסק הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ד ממלוה דהלכה כר"נ דזה גובה וזה גובה ומשום דס"ל בשלו הן שמין ומשום דאנו דנין נגד הלוה ושפיר אמרינן דבשלו הן שמין וכשהוא יגבה תחלה מן הבינונית וא"כ יהיו נחשבים הבינונית אצלו כעידית וא"כ הוה כאלו אית ליה עידית וזיבורית וכשיחזור אח"כ השני לגבות ממנו לא יוכל לגבות רק מן הזיבורית. ובפי"ט ממלוה שפיר פוסק דבהיה לו בינונית וזיבורית נזקין וב"ח בבינונית והטעם משום דפוסק דמה"ת ב"ח בעידית ורק משום התקנה שלא יראה אדם שדה נאה כו' התקינו שב"ח לא יגבה מעידית רק מבינונית וא"כ הניזק והב"ח שניהם שוין בזכותן לגבי הבינונית ומש"ה הוה הדין דנזקין וב"ח בבינונית והיינו היכא דאין בהבינונית כדי שיגבו שניהן הניזק והמלוה המגיע להן מהבינונית בכה"ג הוה הדין דחולקין שניהם הבינונית והשאר יגבו מזיבורית דכל שאינו מגיע היזק עי"ז להלוה בכה"ג לא אמרינן בשלו הן שמין:

ולפי"ז יצא לנו דין חדש דהא דאמרינן דנזקין וב"ח בבינונית וכתובת אשה בזיבורית היינו דוקא היכא דאין בהבינונית כדי לגבות שניהן הניזק והב"ח ורק כדי חובו של אחד מהן בכה"ג הוא דאמרינן דהניזק וב"ח גובין שניהן מהבינונית וחולקין הבינונית ביניהן ומשום דנהי דהבינונית הם אצלו כעידית אם נימא דבשלו הן שמין מ"מ הואיל דאין שום נ"מ להלוה והמזיק משום דאם נימא דאין הב"ח גובה מהבינונית א"כ יגבה הניזק כל הבינונית בכה"ג לא אמרינן דבשלו הן שמין ורק בשל עולם שמין בכה"ג. אבל אם יש בהבינונית כדי לגבות שניהן להניזק ולהב"ח בכה"ג אמרינן דהניזק לבד גובה מבינונית אבל הב"ח גובה חובו מזיבורית משום דבכה"ג היכא דאיכא נ"מ להלוה בכה"ג תו אמרינן בשלו הן שמין ודוק בזה: (ב) והנה כל הפלפול הזה הוא אם נימא דפסקינן כאידך תנא דברייתא דלית ליה לדעולא ורק כר"ש דב"ח מדין תורה בעידית ורק מתקנת חכמז"ל הוה הדין דב"ח בבינונית וכ"ז נוכל לומר להרמב"ם ז"ל שאינו מפורש בהדיא בדבריו אם פוסק כעולא או לא. אבל אכתי תיקשי לשיטת הרי"ף ז"ל דבהלכות כאן העתיק לדעולא דהא דב"ח בבינונית הוא רק מכח התקנה אבל מדאורייתא דינו בזיבורית ואיהו גופיה פוסק להלכה בפרק שני דייני כר"נ דזה גובה וזה גובה ומשום דסובר דבשלו הן שמין ופוסק ג"כ כאן דניזקין וב"ח בבינונית וא"כ אכתי תקשי דסותר את עצמו דאמאי הוה ב"ח ונזקין בבינונית הלא הב"ח הי"ל לומר דגובה מן הזיבורית הואיל דסובר דבשלו הן שמין וא"כ הי"ל הבינונית אצלו כעידית ועי' בכ"מ בפרק כ"ד מה' מלוה ה"י שתמה ג"כ על הרי"ף ז"ל קושי' הנ"ל:

אולם נלע"ד ליישב דברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל בפשיטות ועל הדרך שכתבתי דנוכל ליישב זה ג"כ ע"פ פירש"י שפירש דהא דקאמר רבינא דבדעולא פליגי דברייתא דסברה דנזקין וב"ח בבינונית וכתובת אשה בזיבורית אית ליה דעולא דב"ח בבינונית וברייתא דסברה דנזקין בבינונית וב"ח וכתובת אשה בזיבורית לית להו דעולא ורק דב"ח גובה בזיבורית ולית ליה תקנתא דעולא ואפילו אם אית ליה ג"כ עידית ג"כ לא שקיל ב"ח אלא זיבורית ודלא כהתוס' שם בד"ה מר שכתבו דהא דלית ליה דעולא היינו דוקא היכא דלית ליה עידית דאז ג"כ שייך לומר הטעם דאקפוץ ואלונו אבל היכא דאית ליה עידית ג"כ בכה"ג שפיר אית ליה לדעולא דב"ח גובה מבינונית: והנה לפי פירש"י ותוס' צריכינן לומר דס"ל דבשל עולם הן שמין דאם נימא דבשלו הן שמין א"כ תיפוק ליה דהבינונית נחשבים אצלו כעידית כנ"ל לכאורה. אולם לפי הסברא שכתבתי לעיל דהא דאמרינן דבשלו הן שמין הוא דוקא היכא שיהיה נ"מ להלוה משא"כ היכא דאין שום נ"מ להלוה בכה"ג ס"ל שפיר דבשל עולם הן שמין. וא"כ שפיר נוכל לומר דתירוצא דרבינא הוא ג"כ למ"ד דבשלו הן שמין ורק דהכא מיירי שאין בהבינונית לפרוע שתיהן להניזק ולהב"ח ורק כדי פרעון אחד מהן וא"כ אין שום נ"מ להלוה ולהמזיק ורק אם הניזק יגבה בחובו כל הבינונית או שיחלקו הבינונית לשניהן להניזק ולהב"ח והשאר יגבו שתיהן מזיבורית ובכה"ג לכ"ע ס"ל דבשל עולם הן שמין ומש"ה ס"ל להאי תנא דברייתא דנזקין וב"ח בבינונית ואידך תנא דברייתא סובר דליתא לתקנתא דעולא וא"כ אין הב"ח גובה מבינונית כלל ולפירש"י לעולם אין הב"ח גובה מבינונית ולפי' התוס' דוקא היכא דלית ליה ללוה עידית דאז שייך לטעמא שלא יראה אדם שדה נאה כו'. ומעתה לפי"ז שפיר מיושבים דברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל דלעולם דפסקינן כתקנתא דעולא דב"ח מבינונית וגבי נזקין וב"ח פסקינן דשניהם גובין מבינונית ומיירי בכה"ג היכא דליכא כאן בינונית כדי לשלם לשניהם להניזק ולהב"ח וא"כ אין שום נ"מ להלוה ובכה"ג אמרינן בשל עולם הם שמין וחולקין שניהם הבינונית הניזק והב"ח והשאר גובין מזיבורית ומש"ה פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ט ממלוה דבהיה לו בינונית וזיבורית נזקין וב"ח בבינונית וכתובת אשה בזיבורית ומשום דאין שום נ"מ להלוה ובכה"ג אמרינן דבשל עולם הן שמין ובפרק כ"ד ממלוה דפסק כר"נ דזה גובה וזה גובה משום דבכה"ג איכא נ"מ להלוה ומש"ה אמרינן דבשלו הן שמין:

ולפי"ז ג"כ יהיה הדין דהיכא דאיכא נזקין וב"ח ואית ליה למזיק בינונית וזיבורית ואיכא בהבינונית כדי לגבות שניהן הניזק והב"ח בכה"ג אמרינן דנזקין בבינונית וב"ח וכתובת אשה בזיבורית הואיל דאיכא נ"מ להלוה תו אמרינן דבשלו הן שמין והבינונית נחשבים תו כעידית והרמב"ם שכ' נזיקין וב"ח בבינונית מיירי בכה"ג היכא דליכא בינונית לשלם לשניהן ורק כדי חובו של אחד מהן ואין נ"מ להלוה כלל ובכה"ג אמרינן דבשל עולם הן שמין. והא דלא משני הש"ס לשני ברייתות הנ"ל דסתרי אהדדי דחדא מיירי היכא דיש נ"מ להלוה וחדא מיירי היכא דאין נ"מ להלוה משום דמשמע ליה להש"ס דשני הברייתות מיירי בחדא גוונא ודוק היטב בזה: והכ"מ תי' דהרמב"ם סובר כתירוצא דיש חילוק בין היה לו עידית, ומכרה לבין לא היה לו עידית ומכרה ורבינא דאמר בדעולא סובר ג"כ האי חילוקא והרמב"ם בפי"ט מהל' מלוה מיירי בשהיה לו עידית ומכרה עייש"ה ובש"ע סי' כ"ב ס"ד פוסק כהרמב"ם וכפי הפי' שפי' בכ"מ ומחלק בין היה לו עידית ומכרה אז גובה הב"ח מן הבינונית ובלא היה לו עידית כלל גובה ב"ח מן הזיבורית עייש"ה ופסק זה עולה גם לפי מה שכתבתי ג"כ דשם בש"ע מיירי רק לענין גביית הב"ח ולא איירי' כלל באם באין הניזק וב"ח שניהם כאחד לגבות ורק מיירי לענין גביית הבע"ח לבדו מן הלוה וי"ל בזה:

[כג] (א) שם ע"א ת"ר מכר לא' או לשלשה ב"א כאחד כולן נכנסו תחת הבעלים בזא"ז כולן גובין מן האחרון אין לו גובה משלפניו כו' כל הסוגיא ובתוס' ד"ה כולן וז"ל וא"ת והא ניזקין מלוה ע"פ נינהו ומע"פ לא גבי ממשעבדי וי"ל דכשעמד בדין כמלוה בשטר דמיא א"נ מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וחייב עכ"ל וה"ה בפי"ט מהל' מכירה כתב לתרץ הואיל דנזקין יש להן קול והוה ככתובה בשטר. ועי' בח"מ סי' קי"ט ס"ג מי שהיה לו עידית ובינונית וזיבורית והיו עליו נזיקין וב"ח וכתובת אשה ומכרן לג' ב"א בב"א נכנסו תחת הבעלים וגבה ניזק בעידית וב"ח בבינונית כו' וכ' הסמ"ע בס"ק י"ד ואע"ג דאין שטר לניזק מ"מ יש לו קול לניזקין כמו בשטר עכ"ל והוא כתירוצו של ה"ה והש"כ בסק"ז תמה ע"ד דהא לעיל בסי' ס"ו סל"ה המוחל מזיק הוא משעה שמחלו ואפילו קבל עליו אחריות אינו גובה ממשעבדי אפילו מלקוחות שלקח לאחר מכאן אא"כ כתב לו בשעת מכירה אם אחזור ואמחול חוב זה הריני משעבד עצמי ונכסי לשלם דמי החוב זה גובה ממשעבדי אפי' מלקוחות שקדמו למחילתו עכ"ל ואמאי לא נימא דנזקין יש לו קול ומש"ה היל"ל דגובה ממשעבדי. וכ' הש"כ לתרץ דיש חילוק בין הזיקו בידים דיש לו קול אבל בהזיקו בדיבורא אין לו קול ומש"ה במוחל לא גבה ממשעבדי אלא שהקשה שם לפ"ד הסמ"ע שם בסי' ס"ו שכ' דהעתיקו דברי הרא"ש והטור דאם מכר לו בית וקיבל עליו אחריות ושרפו המוכר אח"כ אינו גובה ממשעבדי אלא מעמידו בדין והסמ"ע מדמה זה למוחל שט"ח והלא בכה"ג גבי בית הא הו"ל היזק בידים והיל"ל דגובה ממשעבדי אפי' לא העמידו בדין הואיל דיש לו קול ועי' בש"כ בסי' ס"ו שם שהניח בצ"ע:

והנה באמת י"ל דהסמ"ע והע"ש שפיר סבירא להו כתירוצו של הש"כ לחלק בין אם הזיקו בידים להזיקו בדיבורא בעלמא ולפום האי סברא גבי מוכר בית באחריות ואח"כ שרפו המוכר הוה הדין שפיר דגובה מלקוחות שקנו אחר הזמן ששרפו ומשום דהואיל דשרפו בידים יש לו קול לנזיקין והרא"ש והטור שפסקו דגם במוכר בית באחריות ושרפו המוכר דאינו גובה מלקוחות משום דהם לא ס"ל כסברת ה"ה דנזיקין יש להן קול רק אינך תירוצי וכמו שתרצו התוס' כאן. ורק דהסמ"ע הביא ראיה ממוכר בית באחריות ושרפו המוכר דכמו דלהרא"ש והטור גבי מוכר בית ושרפו דאינו גובה מלקוחות ולא אמרינן דהאחריות שקיבל עליו בשעת מכירה מהני גם לענין זה רק דאמרינן דהחיוב מתחיל משעה ששרפו ולא משעה שמכר לו הבית וה"ה גבי מוכר שט"ח וחזר ומחלו ג"כ הדין כן דלא אמרינן דחל החיוב משעת מכירת השטר רק דהחיוב מתחיל משעת מחילה וא"כ לדברי ה"ה שכ' דנזיקין גובין ממשעבדי משום דאית ליה קלא אמרינן דיש חילוק בין מוכר בית באחריות ושרפו המוכר אח"כ לבין מוחל שט"ח דבמוכר בית וכו' גובה מלקוחות שקנו אחר ששרפו הואיל דיש לו קול הואיל דהזיקו בידים אבל במוחל שט"ח דלא הזיקו בידים אינו גובה ממשעבדי אפילו מלקוחות שקנו אחר המחילה וכחלוקו של הש"כ הנ"ל:

ב והנה ראיתי באו"ת סי' קי"ט סק"ב שכתב לתרץ עיקר קושי' הש"כ הנ"ל דלפמ"ש לקמן בסי' שפ"ו דאף הפוסקים דס"ל דד"ג דינא ולא קנסא מ"מ יכולים לסבור דהוא דרבנן רק ס"ל דרבנן קבעוהו לדינא ולא לקנסא דנ"מ דאף היורש צריך לשלם וכמו כן לכל הפרש שיש בין דין לקנס אבל מ"מ מודים דהוא דרבנן וא"כ שהוא דרבנן במלתא דרבנן לא שייך שיעבודא דאורייתא והיכא דלא שייך שיעבודא דאורייתא לא אמרינן קלא אית ליה דמה בכך הא מ"מ ליכא שיעבודא וכן מוכח מגמ' סוף ב"ב וכ"מ מתוס' ב"ק י"ד ע"ב ד"ה ש"מ וא"כ פשיטא דצריך שטר עכ"ל ולכאורה הוא דבר חכמה. אולם אנכי לאחר שעיינתי בזה לא זכיתי להבין דבר קדשו דאיך מדמה חיוב לשיעבוד דהנה עיקר הפלוגתא אי שיעבודא דאורייתא אי לאו דאורייתא ע"כ דלא הוה הפלוגתא גבי מיניה דידיה דהיינו מן הלוה גופיה דבודאי גובה הבע"ח מקרקעותיו מדאורייתא דמיניה דידיה גובה אפי' מגלימא דעל כתפיה. ורק דעיקר הפלוגתא הוא אם גובה מלקוחות ומיתומים מדאורייתא דהואיל דתו ליכא גבייהו שעבוד הגוף דגבי הלוה עצמו דאיכא שעבוד הגוף בודאי דאיכא גביה שעבוד נכסים ורק מלקוחות ומיתומים דליכא גבייהו שעבוד הגוף בהא פליגי אי חל השעבוד נכסי' דלמ"ד שעבודא דאורייתא אמרינן דהואיל דכשהיו הנכסים אצל הלוה דהיה אז שעבוד הגוף וא"כ היה ג"כ השעבוד נכסים ואותו השעבוד נכסים חל לעולם אפילו כי מכרם לאחר או שמת ונפלו קמי יתמי ג"כ חל השעבוד נכסי' מה"ת דאף דליכא תו שעבוד הגוף משום דלא תליא השעבוד נכסי' בהשעבוד הגוף ורק דהשעבוד נכסים לעולם הוא על הנכסים ומ"ד שעבודא לאו דאורייתא סובר דכל דפקע לה השעבוד הגוף כגון שמכרם לאחר או שנפלו קמי יתמי דליכא תו שעבוד הגוף תו ליכא השעבוד נכסי'. וא"כ מה"ת לא גבה הב"ח מלקוחות ומיתומים ורק משום שלא תנעול דלת תקנו רבנן דגובה מלקוחות ויתומים ולא תקנו רק במלוה בשטר אבל לא במלוה ע"פ וכשעמד בדין הוה כמלוה בשטר הואיל דאית ליה, קלא וגם גבי נזיקין כשעמד בדין גובה ממשעבדי אף דלא שייך תו נעילת דלת מ"מ הואיל דנתחייב כבר לשלם ואית ליה קלא הואיל דעמד בדין אין חילוק תו בין אם החוב בא ע"י הלואה דשייך טעמא דנעילת דלת או בין אם החוב בא ע"י שהזיקו דסוף סוף הוא חייב לו לשלם ומש"ה כשעמד בדין גובה ממשעבדי ולא חילקו חכמים בזה. אבל היכא דאיכא חיוב אין חילוק בין אם החיוב הוא מדרבנן או מדאורייתא כל שנתחייב לשלם וא"כ תו הוה זה כמו שנתחייב מה"ת וכל דאית ליה קלא גובה ממשעבדי. ואין שום דמיון לדמות היכא דאנו דנין על החיוב אם הוא דאורייתא או דרבנן להא דשעבודא לאו דאורייתא דהתם דיינינן על השעבוד אם חל או לא ואם אמרינן דהשעבוד לאו דאורייתא ליכא שום חיוב כלל על הלקוחות ויתומים לשלם ואפי' חיוב דרבנן ליכא רק היכא דעמד בדין ומכ"ש בשטר תקנו רבנן לגבות מלקוחות וזה גובה באמת מתקנתא דרבנן משא"כ היכא דאיכא חיוב מדרבנן שפיר גובה מלקוחות ומיתומים ותו הול"ל דקלא אית ליה למלתא ואף דעיקר החיוב הוא רק דרבנן מ"מ הגוביינא מלקוחות ומיתומים הוא דאורייתא למ"ד שעבודא דאורייתא דמה לי אם לוה ונתחייב לשלם או דרבנן חייבוהו לשלם. ונוכל להסביר עוד הדבר ע"פ מ"ש המלמ"ל בפ"ז מתרומות דאינו ראוי דרבנן הוה אינו ראוי לדאורייתא וה"נ דכוותיה ואדרבא הכא עדיף יותר דאפילו אם נימא דאינו ראוי דרבנן מיחשב ראוי לדאורייתא מ"מ גבי חיוב ממון בודאי דחיוב דרבנן מיחשב חיוב מדאורייתא. וא"כ אזדא לה תירוצו של האו"ת ונשאר קושית הש"כ הנ"ל. וי"ל עוד דלשיטת הרשב"ם סוף ב"ב דגם מיניה דידיה שעל"ד ואפ"ה גובה מלקוחות מטעם תקנה וגם בניזקין כן וא"כ כ"ש בחיוב דרבנן דגובה ממשעבדי למ"ד שעב"ד וקצרתי בזה:

ג והנה האו"ת תי' עוד תי' אחר ע"פ מ"ש הרשב"א כאן בב"ק בד"ה מדאמרינן מכרן לאחד וז"ל איכא למידק מן הלקוחות היכי גובה והא מלוה ע"פ הוא ואינו גובה מן המשועבדים וי"ל כגון שעמדו בדין קודם שמכר דהעמדה בדין כשטר דמיא א"נ י"ל דנזקין איתנהו טפי ממלוה גובין אפילו ממשועבדין למ"ד שעבודא דאורייתא ואנן קי"ל, הכי. ועוד נ"ל ראיה מדאמרינן לקמן בפרק המניח גבי שור שוה מנה שנגח שוה מאתים האי נמי קלא אית ליה דכיון דנגח תורא נגחנא קרו ליה וכיון שכן אגב האי קלא נפיק למאי שהזיק עכ"ל הרי דכתב להדיא דלכך אית ליה קלא בדרך אגב הואיל ונפיק אשור דהוא נגחן אבל זולת זה לית ליה קלא וא"כ לק"מ דדוקא בנזקי ממון הוא דאית ליה קלא אבל לא בנזקי גופו והמחבר בסי' ס"ו שהביא להאי דינא בסי' ס"ו במוחל שט"ח הוא מקורו מדברי הרשב"א והרשב"א ס"ל לחלק בין נזקי גופו לנזקי ממונו דנזקי גופו לית ליה קול ומש"ה במוחל שט"ח לא גבה ממשעבדי אא"כ עמד בדין עכ"ד:

ונראה להביא ראיה לזה מהא דאיתא בב"מ דף י"ד ע"ב אמר רבא הב"ע כגון שגזל שדה מחבירו מלאה פירות ואכל את הפירות וחפר בה בורות שיחין ומערות בא נגזל לגבות קרן גובה מנכסים משועבדים בא נגזל לגבות פירות גובה מנכסים ב"ח ופריך הש"ס שם בין לרבא ובין לרבר"ה מלוה ע"פ הוא ומלוה ע"פ אינו גובה מנכסים משועבדים הב"ע כשעמד בדין והדר זבין כו' והנה תקשי להסוברים דנזקין אית ליה קול א"כ הכא דחפר בורות שיחין א"כ הרי הזיק הקרקע ואית ליה קול ומש"ה גובה מן המשועבדים. וגם יקשה דגם הפירות יגבה ממשעבדי דהא הו"ל גזלן ור"ח תני עשרים וארבעה אבות נזיקין ומני גזלן בתוך הכ"ד נזיקין וא"כ ליגבי ממשעבדי גם הפירות: והנה לכאורה י"ל דעל מה שגובה הפירות מנכסים ב"ח לא תקשי דליגבי ממשעבדי דנהי דר"ח תני גזלן בכלל הכ"ד אבות נזיקין הא פריך הש"ס לעיל שם דף ה ע"א בשלמא תנא דידן תנא אבות מכלל דאיכא תולדות אלא ר"ח ור"א דתנו אבות מכלל דאיכא תולדות מאי נינהו ואמר ר"א כולן כאבות לשלם ממיטב מ"ט אתיא תחת נתינה ישלם כסף וא"כ י"ל דהא דקחשיב גזלן וכל הנך בתוך הכ"ד אבות נזיקין הוא דוקא לענין לגבות ממיטב אבל לא לענין שאר מילי. וא"כ נוכל לומר דאע"ג דנזיקין אית להו קלא אבל גזלן ואינך לית להו קלא הואיל דלא אזיק הדבר רק שגזל והוא בעין אצלו. אבל הא תקשי דאם חפר בורות שיחין ומערות דאז הזיק להקרקע ואית ליה קלא ולגבי ממשעבדי אפילו דלא עמד בדין ואמאי הוצרך הש"ס לשנויי דמיירי שעמד בדין. אלא ע"כ דהואיל דהוא בעצמו הזיק בגופו לית ליה קלא דדוקא היכא דממונו אזיק הוא דאית ליה קלא הואיל דיצא הקול על השור הזה שהזיק אבל לא בנזקי גופו. ולכאורה חשבתי עוד להביא ראיה לזה מהא דאיתא לקמן בב"ק דף ק"ד ע"ב דפריך הש"ס וכי איכא אחריות נכסים מאי הוה מלוה ע"פ הוא ומלוה ע"פ אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות אמרי בשעמד בדין. והלא התם בגזל איירי וגזל הוא בכלל הכ"ד נזיקין אלא ע"כ דבנזקי גופו לית ליה קלא. או י"ל דגזל שאני מנזיקין ממש וכמ"ש לעיל:

מיהו י"ל עוד דהא ע"כ מיירי דליכא עדים כלל דבדאיכא עדים לא משלם חומש וא"כ חזינן דאין לו קול. מיהו י"ל דלעולם בדאיכא עדים רק שבנו הודה מעצמו לאחר מיתת אביו קודם שבאו עדים ואח"כ באו עדים דבכה"ג משלם חומש וא"כ תקשי דאמאי הוצרך הש"ס לשנויי דמיירי בעמד בדין הלא גזלן הוא בכלל הכ"ד נזיקין ואית ליה קלא וע"כ צרכינן לחלק בין נזקי ממונו לנזקי גופו דהיינו היכא שהזיק בגופו וכמ"ש האו"ת לדייק מדברי הרשב"א ודוק:

אחז"ר ראיתי בספר אמרי בינה חחו"מ הל' הלואה ס"א הביא דברי האו"ת שהבאתי לעיל [או"ק ב'] וכ' ג"כ כמ"ש ע"ש:

[כד] שם ע"ב אלא משום דא"ל טעמא מאי אמור רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח משום תקנתא דידי אנא בהא תקנתא לא ניחא לי כו'. ועי' בח"מ סי' קי"ט בסמ"ע ס"ק כ"ח וז"ל אבל מן הבינונית גובה הב"ח אף שקנאם קודם הזיבורית דכיון דדחי להב"ח מן העידית בטענת דלא ניחא ליה בתקנת חכמים כו' אלא אתן לך כדינך תו לא מצי למימר ליה כשיבא לגבות כדינו מהבינונית ניחא לי בתקנת חכמים ואגבה לך מן הזיבורית שהיתה בת חורין בשעה שקניתי הבינונית דלחד גופא לא דחינן לכאן ולכאן משא"כ בתרי גופי וכמ"ש אח"ז מיד עכ"ל:

וראיתי בספר מעשה חושב על מס' ב"ק כאן שתמה תמיה רבתא על הסמ"ע מהא דלקמן בחו"מ סי' רס"ח ס"ג בהג"ה שאם הביא סוחר אחד סחורה בזול לחצר ראובן ואמר ראובן זכתה לי חצירי ושמעון קנה הסחורה והחזיק בה כיון דאיכא מחלוקת הפוסקים אי מהני קנין חצר על כה"ג אין ראובן יכול להוציא משמעון ואם אח"כ בא סוחר לחצר שמעון ואמר שמעון זכתה לי חצירי וראובן קנה סחורה ושמעון לא רצה ליתן לראובן ואמר ראובן, א"כ דאמרת דמהני קנין חצר תן לי הסחורה הראשונה ואם כבר נפסק הדין בתחלה דמספיקא דדינא הדין עם שמעון גם הסחורה שניה אין ראובן יכול להוציא מכח ממנ"פ ומצי שמעון לומר מתחלה זכיתי מספק ועכשיו ג"כ אני זוכה מספק אע"ג דאיכא תרתי דסתרי ע"ש ועי' בתה"ד סי' ש"י דנתן טעם בהך דינא דסי' רס"ח דכיון דקם דיניה א"כ בתחלה בסחורה ראשונה דנפסק הדין שזכה שמעון נתייאש ראובן מזה אף דמצי להיות הדין עם ראובן לכך כי בא המעשה שניה לא יכול ראובן לבא מכח ממנ"פ מכח הסחורה הראשונה דכבר אזדא לה ונתייאש ע"ש. וא"כ מכ"ש הכא די"ל כן מיד שקנה הבינונית תחלה כבר נסתלק השעבוד מן הבינונית דהתקנה הוא בעולם א"כ אף כשקנה אח"כ הזיבורית והעידית באחרונה אינו יכול לבא מכח ממנ"פ דקניית בינונית כבר אזדא ונתייאש הב"ח ממנה עכ"ד ומכח זה יצא לחלוק על דינא של הסמ"ע הנ"ל:

ולענ"ד גברא קא חזינא ותיובתא לא קא חזינא דדברי הסמ"ע צודקים למאד, דהתה"ד שפיר כתב לטעמו משום דראובן נתיאש תיכף בשעה שנפסק הדין דשמעון זכה בהסחורה ומהני שפיר יאוש דידיה הואיל דבמטלטלין מהני יאוש משא"כ הכא גבי שעבודו של הב"ח דבאמת על חוב לא מהני יאוש וכמ"ש הח"צ בהגהותיו על הט"ז חו"מ סי' קס"ג ואפי' לשיטת המוהרי"ק דמהני יאוש בחוב היינו דוקא דמתייאש מן החוב משא"כ היכא דאינו מתייאש מן החוב ורק מן השעבוד לבד בכה"ג לא שייך יאוש כלל הואיל דבקרקע לא מהני יאוש והב"ח הזה באמת יש לו שעבוד על כל נכסי הלוה ורק היכא דמכר הלוה מנכסיו ונשארו ב"ח תקנו רבנן לטובת הלוקח שלא יגבה מן המשועבדים במקום דאיכא נכסים ב"ח אבל לא דנימא דפקע שעבודו דהא אם אשתדוף בני חורין אזיל הב"ח לגבות מן המשועבדים וע"כ דהשעבוד נשאר עדיין ולא נתייאש כלל הב"ח מבינונית זו שקנאם הלוקח וגם דלא מהני בזה יאוש כלל דבקרקע לא שייך יאוש ומש"ה שפיר כתב הסמ"ע לדינו דאם מכר בינונית תחלה ואח"כ מכר זיבורית ואח"כ עידית דהדין הוא דגובה מבינונית דלחד גופא לא דחינן לכאן ולכאן וזה פשוט לענ"ד:

ויש להוסיף עוד תבלין לזה בהא דאיפלגו הראשונים ז"ל בדין אם מכר לג' ב"א ביום אחד ואינו יודע למי מכר קודם דאם איכא בכל אחד מנכסים כדי ששלשתן יגבו כל חובם ממנו דסובר הרמב"ן דכל אחד מהלוקחין מצי לדחות לכולם לומר לו אני קניתי קידם והלוקחים האחרים הם מאוחרין ממני ולא יוכלו לגבות כלל ודעת הרשב"א והר"ן וטור דכולן נכנסו תחת הבעלים ושתי הדעות הללו מובאים בר"ן פרק מי שהיה נשוי ובש"מ כאן ובש"ע סי' קי"ט ס"ג ואנן פסקינן להלכה דנכנסו כולן תחת הבעלים והטעם בזה הואיל דבע"ח מקרי מוחזק מכח השעבוד שהרי השעבוד שלו היה על כל נכסי הלוה ואח"כ כשמכר הלוה מנכסיו ורוצה הלוקח זה להחזיק בידו במה שקנה ולדחותו אצל האחרים אינו יכול לדחותו ומקרי הלוקח המע"ה וצריך לברר שהוא קנה קודם ללוקחין אחרים אלמא דהבע"ח מקרי מוחזק ועדיין השעבוד שלו חל ולא מהני יאוש ודוק כי קצרתי בזה:

[כה] שם ע"ב בתוס' ד"ה דינא הוא וז"ל וא"ת מאי נ"מ הא כל מה שיכול ראובן לטעון טענינן לי' לשמעון כו' וכן א"ל דנ"מ שעדיו של ב"ח קרובים לראובן ורחוקים לשמעון דהא לשמעון נמי אין יכולים להעיד כיון דאי טריף לה משמעון אזיל בתר ראובן כו'. ובתוס' כתובות דף צ"ב ע"ב בד"ה דינא האריכו בזה וכתבו עוד וז"ל ועוד דמסיק איכא דאמרי אפילו שלא באחריות נמי כו', הא אפי' איהו גופיה אמרינן בב"ב מ"ד ע"ב המוכר שדה שלא באחריות מעיד לו עליה אי אית ליה ארעא אחריתי דליכא למימר להעמידה לפני בע"ח עביד ולא הוי פסול משום תרעומות כ"ש קרובים שלא יהיו פסולים משום תרעומות עכ"ל. וכ"כ ג"כ בש"מ ב"מ דף י"ד וז"ל ובגליון תוס' כתב על מה שכתבו בתוס' וא"ל דנ"מ אם יש לב"ח עדים שקרובים וכו' וז"ל ועוד שלא באחריות אדרבא אפי' ראובן מעיד לשמעון אי אית ליה ארעא אחריותא כ"ש קרוביו דראובן דכשרים כדאמרינן בפח"ה המוכר שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני ב"ח אבל אי אית ליה ארעא אחריתי מעיד לו עליה עכ"ל. והקשה המהרש"א דאימא דאיירי' בדלית ליה ארעא אחריתי וכשיקיימו השטר של בע"ח יעידו את חובתו של ראובן שלא להעמידה בפני בע"ח של ראובן וא"כ אם ישפוט ראובן עם הב"ח לפני הב"ד יהיו העדים פסולים הואיל שהם קרובים לראובן ואיכא חששא שמעמידה בפני ב"ח והעדים מעידים לחובתו וקרובים פסולים להעיד אפילו חובתו משא"כ אם שמעון ידין עם הב"ח וע"ש במהרש"א מה שתי' שם. ובספר הפלאה שם דחה קושית המהרש"א דאם נימא דמיירי דלית ליה ארעא אחריתי א"כ אף בכה"ג דידין שמעון עם הב"ח ג"כ הי"ל העדים פסולים הואיל דראובן הי"ל נוגע בדבר משום דאם היה נשאר השדה אצל שמעון א"כ מעמידה בפני ב"ח והוה זה חובתו של ראובן וא"כ ממילא העדים המקיימים השטר הקרובים לראובן פסולים לעדות ויוכל שמעון ג"כ לדון עם הב"ח ואין נ"מ בין אם ראובן ידין עם הבע"ח או שמעון ומכח זה תמה על הש"כ בחו"מ סי' קכ"ג סי"ב ס"ק כ"ו וסי' ל"ז סק"א שכ' דקרוב של נוגע כשר להעיד לחובתו דהא הכא דשלא באחריות הוא אע"ג דמעמידה בפני בע"ח אינו אלא חשש נגיעה וקרוב של נוגע כשר להעיד אלא ע"כ דס"ל דנוגע הי"ל כבעל דבר וקרוב פסול אפי' לחובתו עכת"ד:

א ולענ"ד נראה פי' אחר בדברי התוס' וליישב קושית המהרש"א הנ"ל ולא יקשה מהתוס' על הש"כ ואדרבא בדברי התוס' מפורש כדברי הש"כ הנ"ל דקרוב של נוגע כשר להעיד חובתו. דכוונת התוס' הוא דהואיל דחזינן דמשום חשש תרעומות לא חשיב כבעל דבר דהא חזינן דאי אית ליה ארעא אחריתי כשר ראובן להעיד לשמעון הואיל דליכא חשש שמעמידה בפני בע"ח והלא איכא חשש תרעומות וע"כ דלא חיישינן לחששא דתרעומות דנפסלנו לראובן לעדות. וא"כ הואיל דמשום חשש תרעומות לא חשיב בעל דבר ורק חששא דמעמידה בפני בע"ח משום זה פסול להעיד היכא דלית ליה ארעא אחריתי אבל בזה לאו שם בעל דבר עלה רק שם נוגע עליו כי יש חילוק בין בעל דבר לנוגע דבעל דבר היינו שהוא נוגע לו עתה שעי"ז יש לו עתה טובה או רעה אבל נוגע היינו שיצמח לו מזה טובה לאחר זמן ומש"ה היכא דלית ליה ארעא אחריתי דנוכל לחשוד לראובן שהוא רוצה להעמידה בפני ב"ח והוה נוגע ופסול להעיד והנה כל זה הוא אם ראובן עצמו הנוגע בדבר יעיד הוא דאמרינן דפסול להעיד הואיל דהוא נוגע דהא רוצה להעמידה בפני בעל חובו והיינו היכא דלית ליה ארעא אחריתי ואף אם יעיד לחובתו ג"כ פסול אם יהיה ע"י עדותו רעה לאחרים ומשום דהוא בעל דבר ונהי דאם אינו נוגע לאחרים נאמן מטעם הודאת בע"ד אבל לא היכא דהוא רעה לאחרים. אבל קרוביו של ראובן שפיר כשרים להעיד דהואיל דלא הוה שם בעל דבר על ראובן משום חשש תרעומות ורק שם נוגע עליו דרוצה להעמידה בפני ב"ח אבל קרוביו של נוגע כשרים להעיד לחובתו וכמש"כ הש"כ בסי' ל"ז סק"א ובסי' קכ"ג סעיף י"ב ס"ק כ"ו יעוש"ה. ומעתה יהיה הפי' בדברי התוס' כן דלהאיכא דאמרי אפילו שלא באחריות נמי כו' תיקשי דמאי נ"מ בדבר בין אם ראובן ידין עם הב"ח לפני הב"ד או אם שמעון ידין עם הב"ח לפני הב"ד ואי דאיכא נ"מ שעדיו של הב"ח קרובים לראובן ורחוקים לשמעון דהא בכה"ג אף אם ראובן ידין עם הב"ח לפני הב"ד ג"כ כשרים העדים להעיד לראובן לחובתו ומייתי התוס' ראיה מהא דב"ב מ"ה המוכר שדה שלא באחריות מעיד לו עליה היכא דאית ליה ארעא אחריתי דליכא חשש נוגע שמעמידה בפני בע"ח ואע"ג דאיכא חשש תרעומות וא"כ הי"ל ראובן בעל דין והאיך רשאי להעיד וע"כ דמשום חשש תרעומות בלבד לא חיישינן ולא אמרינן דהוה בעל דבר שיעיד שקר בשביל זה ומכ"ש דקרוביו של ראובן כשרים להעיד ולא פסלינן להו משום חשש תרעומות שיהיה על ראובן. וא"כ ממילא הכא בנידון דידן דקרוביו של ראובן כשרים להעיד לחובתו של ראובן הואיל דליכא חשש תרעומית וא"כ לא הוה ראובן בעל דבר מכח חשש תרעומות רק דהיכא דלית ליה ארעא אחריתי דאז הוה ראובן נוגע ופסול להעיד אבל קרוביו של ראובן שפיר כשרים להעיד לב"ח לחובתו של ראובן דהואיל דרק שם נוגע על ראובן וא"כ כשרים הקרובים להעיד לחובתו וכמש"כ הש"כ וא"כ אפילו בדלית ליה ארעא אחריתי ג"כ כשרים העדים הקרובים לראובן לקיים השטר של הב"ח וא"כ אפילו אם ראובן ידין עם הב"ח לפני הב"ד ג"כ יהיו העדים כשרים להעיד הואיל דסוף סוף לא הוה ראובן בעל דבר דהא כבר מכר השדה לשמעון שלא באחריות וא"כ העדים של הב"ח הקרובים לראובן כשרים לקיים השטר של הב"ח הואיל דהוא לחובתו של ראובן דבשלמא אם ראובן היה בעל דבר היו פסולים לו להעיד לחובתו משא"כ הכא דראובן לא הוה רק נוגע וקרוביו של נוגע כשרים להעיד לחובתו וא"כ אפילו לית ליה ארעא אחריתי ג"כ יהיו העדים הקרובים לראובן וכשרים לקיים השטר של הב"ח. ועיקר ראיית התוס' מב"ב הוא דמשום חשש תרעומות לא הוה בעל דבר וא"כ לפי' פי' זה ל"ק כלל קושית המהרש"א דדלמא מיירי דלית ליה ארעא אחריתי דהא באמת קושית התוס' הוא דאפילו בדלית ליה ארעא אחריתי כשרים העדים לקיים השטר של הב"ח אפילו שהם קרובים לראובן ואפילו אם ראובן ידין לפני הב"ד עם הב"ח וכמו שפירשתי וא"כ מכאן ראיה מפורשת כדברי הש"ך דקרוביו של נוגע כשרים להעיד לחובתו ודלא כדברי ספר הפלאה הנ"ל ודוק היטב כי נכון הוא בעזה"י:

ובעת עיוני שנית בזה אמר ב"א הב' החריף דוד נ"י ליישב קושי' המהרש"א הנ"ל עפי"ד השמ"ק הבאתיו לקמן בסוגי' [אות כ"ו] דע"כ מיירי בדאית לי' ארעא אחריתי דאל"כ ל"ל טעמא דתרעומות תיפוק לי' משום דיכול לומר בעינא להעמידה בפני בע"ח שלי ולכאורה שפיר קאמר בזה:

[ב] והנה ראיתי בספר ים התלמוד על מס' ב"ק שכ' שם ג' נ"מ לתרץ קושי' התוס' הנ"ל דאיכא נ"מ בין אם ראובן ידין עם הבע"ח או שמעון והנה בנ"מ השלישית כ' שם חקירה חדשה באם ראובן יש לו שטר על הב"ח שלו שכתב בהשטר של ראובן דינרין סתמא דבשובר שכ' בו דינרין סתמא כתב הבעה"ת בשער נ"ג בשם הרמב"ן וכן מובא להלכה בח"מ ס"ס נ"ד דהשובר זה מבטל להשטר וחקר אם יש להלוה שטר נגד המלוה ובהשטר שיש ביד הלוה כתוב בו דינרין סתמא אם יוכל הלוה לפטור עצמו בשטר זה נגד המלוה שיש לו שטר מפורש בו כמה הלוהו משום דהרא"ש כ' דבשטר שכתוב בו דינרין סתמא דהוה הדין דהמלוה אינו יכול לגבות רק שני דינרין ומ"מ סובר הרא"ש דמהני תפיסה אם תפס המלוה יותר משני דינרין וא"כ ה"ה הכא הלוה הזה שיש לו שטר על המלוה וכתוב בו דינרין סתמא א"כ הרי הוא תפוס בהחוב שמגיע למלוה ממנו בשטר מפורש והרי יכול זה הלוה לומר הואיל דידעתי שיכול אנכי לפטור עצמי בשטרי זה שבידי לכך לקחתי ממך שטר כזה וכמו דאמרינן גבי שובר סתם וכתב דאם נימא דבכה"ג שפיר יכול הלוה לפטור עצמו מן המלוה בשטר זה שבידו שכתוב בו סתם דינרין וא"כ איכא נ"מ בין אם ראובן ידין עם הב"ח או שמעון ידין עם הב"ח וכגון שראובן יש לו שטר כזה על המלוה והוא פטור מלשלם תו להמלוה שיש לו שטר מפורש אבל שמעון אינו יכול לפטור את עצמו בשטרו של ראובן שכתוב בו סתם דלא טענינן ללוקח טענת ספק כזה וכמבואר בתוס' מס' כתובות דף ל"ו ד"ה החרשת וא"כ מראובן לא יוכל הבע"ח לגבות ממנו הואיל דהוא מיקרי מוחזק ואף דמיירי שהב"ח כבר גבה השדה מ"מ מוקמינן השדה בחזקת ראובן ולכך דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדי' עכ"ד היקרים ועיין בהגהות מפ"י מ"ש בזה:

והנה לפום ריהטא אין דבריו מובנים כלל בראש מ"ש דטענת ספק לא טענינן ללוקח וליורשים והביא ראיה מתוס' כתובות. והנה התוס' שכתבו דלא טענינן טענת ספק היינו דוקא להוציא ממון אבל להחזיק טוענין הב"ד גם טענת ספק עבור הלוקח ויתומים דאל"כ אין שום התחלה לקושייתם כלל ומיד בהתחלת קושי' התוס' כתבו בפירוש מאי נ"מ הא כל מה שיכול ראובן לטעון טענינן לי' לשמעון דטענינן לי' ללוקח וכן ליתומים בין פרוע בין מזוייף כו' והתוס' בכתובות צ"ב ע"ב ד"ה דינא כתבו בשם הר"י ליישב דלא טענינן ללוקח מזוייף ול"ק תו קושי' התוס' דלפי"ז שפיר איכא נ"מ בין אם ראובן ידין עם הב"ח או שמעון אלא שתוס' דחו שם דברי הר"י יעו"ש:

והנה הים התלמוד כתב עוד דראובן שידין עם הב"ח מיקרי ראובן מוחזק בשדה שגבה הב"ח משמעון משא"כ אם שמעון ידין עם הב"ח הוה מיקרי ב"ח מוחזק ולא טענינן לשמעון טענת ספק יעו"ש בדבריו ודבריו נפלאו ממני דהא באמת השדה היה אצל שמעון ושמעון היה מוחזק בו יותר מראובן וא"כ אף שכבר גבה הב"ח השדה מ"מ הלא אנו דנין על עיקר הגבי' אם הוא כדין או לא ואם נימא דלגבי ראובן מיקרי הגביה שלא כדין ומקרי ראובן מוחזק מכ"ש דלגבי שמעון הוה שמעון מוחזק יותר. אולם י"ל דשמעון לא יכול לטעון שבשטר שיש ללוה על המלוה שכתוב בו דינרין סתמא לא יכול שמעון לטעון עליו ברי שמגיע לראובן כ"כ כמו שכתוב בהשטר מפורש שיש להמלוה על ראובן. מיהו הא גופא קשיא דאמאי לא יטענו הב"ד כן בשביל שמעון דהא טענינן טענת ספק ג"כ וגם שמעון בעצמו יטעון ולא יוכל הב"ח לגבות השדה משמעון ואפילו אם כבר גבה מחזירין הואיל דשמעון מיקרי מוחזק וכמש"ל והרבה י"ל עוד בדבריו:

ג אולם בגוף הדין שהעלה היה"ת דאם יש ללוה שטר על המלוה שכתוב בו דינרין סתם דתו אין המלוה יכול לגבות בשטר מפורש שיש לו על הלוה יש לעיין בי' טובא. דהנה מקור הדין של שובר סתם שלא נכתב הסכום כמה פרעו דהוה הדין דמרע להשטר שהביא המחבר בס"ס נ"ד מקורו הוא מבעה"ת בשם הרמב"ן ועיינתי בבעה"ת שער נ"ג ח"ד אות ב' כתב שם דין זה דשובר סתם וכ' ששאלו להרמב"ן והסכים עמו להלכה כן וז"ל והרציתי ראיותי לפני הרמב"ן והשיב אמת הדבר ויציב הענין ואין בו ספק ואין מיחוש שכל שובר שאין בו זמן ולא סכום ממון אלא שכתוב בו שנפרע מכל חוב שהי' לו עליו וכל שיש למלוה על הלוה פרוע דיד בעל השטר על התחתונה. וכבר הבאתי בזה ראיות גמורות וכן בשובר שכתוב דינרין סתם מבטל כל שטר שיש לו עליו והוא שובר שהעדים טעו והשמיטו סכום הממון או שכתבו סתם ואי קשיא לך הא דאמרינן בפ"ק דב"מ גבי סלעים דינרין שאני התם דקא מסייע לי' שטרא ופירש"י ז"ל שהעדים החתומין בשטר מעידין כדבריו שלא היה אלא שתים ולפיכך לא פי' מנינם כמה ההוא בשטר הלואה איתמר דאמרינן כיון דידעי העדים דיד בעהש"ט על התחתונה אילו היה יותר משנים מפורש היו כותבין אבל בשובר אדרבא אמרינן דלמא לא ידעו סכום ממון השטר וכתבו סתם כל מאן דמפיק לורעיה עכ"ל. ועיין בגד"ת שם שהביא תשו' הרשב"א המובא בב"י סי' נ"ד דמבואר שם דע"י שובר שכתוב בו דינרין סתם לא נפסל השטר לגמרי רק דלא מגבינן בי' יעו"ש בדבריו:

והנה שמעינן מדברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל שכ' לתרץ דלא תקשי מהא דפ"ק דמציעא שטר שכתוב בו סלעין סתם דפירש"י דהוה כאילו פירשו בו שנים ומש"ה לא הוצרכו העדים לפרש מנינם דההוא מיירי בשטר הלואה דאינו יכול לגבות בו יותר משנים הואיל דסתם סלעין הוה שנים ואם היה יותר משנים היו פורשין כן בהדיא הסכום והמנין והעדים סמכו על זה דסתם סלעין שנים ולא הוצרכו לפרש וכפירש"י הנ"ל ואם נימא דאם הלוה מוציא נגד המלוה שט"ח שכתוב בו שהמלוה חייב ללוה סלעין סתם אז אין המלוה יכול לגבות בשטר מפורש שיש לו על הלוה הואיל דהלוה הוה מוחזק א"כ אכתי הוה להו להעדים לפרש בהדיא בהשטר כמה הוא חייב לו שלא יבא פסידא להלוה של השטר הזה דדילמא אית לי' להלוה הזה שטר על המלוה על אלף זוז ובמה שכתבו העדים לשטר זה סתם סלעין והעדים סמכו דסתם סלעין שנים הלא עי"ז קא מפסדי לי' ללוה הזה השטר שיוציא על המלוה הזה דלא יוכל תו לגבות כלום דהא יסלקנו בהשטר הזה שכתוב בו סלעין סתם הואיל דהוא הוה מוחזק וא"כ ע"כ נצטרך לומר דסתם סלעין שנים והוה כאילו פירש בהדיא שנים, וא"כ תקשי תו קושי' הרמב"ן ז"ל דאמאי מהני שובר סתם לפסול שטר מפורש על אלף זוז:

אולם בירור הענין בזה נלע"ד דיש חילוק בין דינא דשובר שכתוב בו סתם לשטר שכתב בו סתם ויש להלוה הזה שטר מפורש בו הסכום והוא דבשובר שכתוב בו סתם דהשובר הוא רק על השטר שיש להמלוה על הלוה אמרינן שפיר דהוה כאילו כתוב בו מפורש על כל השטר שיש להמלוה עליו ולא אמרינן דסתם סלעין שנים רק אמרינן דבאמת כל השטר נפרע ורק שהעדים שכחו הסכום וכתבו סתם דנכלל בו פרעון על כל החוב ומש"ה אמרינן דכל החוב הוא פרוע משא"כ בשטר שכתוב בו סתם סלעין שפיר אמרינן דסתם סלעין שנים והוה כאילו מפורש בו שנים ואין זה ענין כלל שיהיה יכול לפטור א"ע נגד שטר שיש להלוה עליו וכתוב בו הסכום אלף סלעין הואיל דכל שטר הוא ענין בפני עצמו ובשטר הזה שכתוב בו סלעין אמרינן דהוה כאילו כתב בו שנים בפירוש וכפירש"י שם בב"מ שהביא הבעה"ת דהוה כאילו העדים החתומין בו פירשו בהדיא סלעין שנים ולכך לא פירשו מנינן וא"כ בודאי דאינו יכול לחשוב שטר זה על החוב שהוא חייב להלוה שלו אלף סלעין בשטר ואפילו לשיטת הרא"ש דסובר דעל שטר שכתוב בו סלעין סתם מהני תפיסה על יותר משנים וכמ"ש היה"ת בשם הב"ח שכ"כ בשם הרא"ש מ"מ הואיל דאנן קיי"ל כר"נ בשנים שהוציאו שט"ח זע"ז דזה גובה וזה גובה וכדאי' במס' כתובות ק"י ובש"ע ח"מ סי' פ"ה ס"ג. ויש לומר עוד דגם לרב ששת שם דאמר הפוכי מטרתא למ"ל מודה הכא בנידון דידן דאמרינן דזה גובה וזה גובה דהא איכא נ"מ גדולה בזה ויש להאריך בסברא זו. וא"כ הרי הב"ד מגבין לבעל השטר הסך אלף סלעים המפורשין בשטר שלו ולזה מגבין הב"ד השני סלעין וא"כ תו לא שייך תפיסה בזה דאמרינן לי' מקודם תשלם לזה האלף סלעין ואתה תגבה ממנו אח"כ השני סלעין המגיע לך בשטר שכתוב בו סלעין סתם ואם תוכל אח"כ לתפוס הרשות בידו וז"ב לענ"ד:

ומעתה יצא לנו עפ"י הדין דאם ראובן יש לו על שמעון שטר מפורש על אלף סלעין ושמעון יש לו שטר על ראובן וכתוב בו סלעין סתם דאינו יכול לנכות לו בפרעון ולטעון שבשטר שכתוב בו סתם מגיע לו אלף סלעין אינו יכול לטעון כן וא"כ אזדא לי' התי' הג' של היה"ת בנ"מ השלישית ליישב קושי' התוס'. גם ראיתי במפרשים שדחו ג"כ דין זה:

ולכאורה חשבתי לומר בחקירה הנ"ל שחקר היה"ת לחלק ולומר דיש חילוק בין אם השטר שכתוב בו סתם זמנו קודם להשטר השני המפורש בו הסכום דבכה"ג בודאי דא"י לסלקו בשטר זה לבין היכא דהשטר מפורש הוא קודם להשטר הזה שכתוב בו סתם, והוא דהנה עיקר טעמו הוא דיכול לסלקו בשט"ח זה שכתוב בו סתמא משום דסמך בדעתו שיוכל לסלק החוב הזה שהוא חייב להמלוה שלו וכ"ז הוא באם כבר חייב לו אז איכא קצת סברא לומר כן משא"כ אם השטר שכתוב בו סתם הוא קודם להשני לא שייכא תו לומר כן דדילמא לא ירצה זה להלוות לו וא"כ לא יוכל הוא לגבות בשטר זה רק שני סלעין ולא הניח לכתוב כן בשטרו והי"ל לפרש הסכום וע"כ דלא הלוה באמת רק שני סלעין וא"כ אין לו פסידא במה שכתבו בשטר סתמא וא"כ תו בכה"ג בודאי אין יכול לסלקו בשטר זה. אולם אחר העיון י"ל דאפילו בכה"ג היכא דהשטר מפורש נכתב תחלה ואח"כ נכתב השטר שכתוב בו סתמא דבכה"ג י"ל דהסכים לכתוב סתמא הואיל דיוכל לסלקו להלוה על החוב שחייב לו מכבר דזה שייך אם השטר הוא אצל הלוה שלו והלוה יהיה התובע בהשטר שמפורש בו הסכום אבל אם ימכרנו לאחר ואחר יבא לגבות בשטרו לא יהיה יכול לסלקו וא"כ אכתי יוכל לבא לידי פסידא ולמה הוסכם לכתוב בהשטר סלעים סתם ועל כרחך דבאמת לא הלוה רק שני סלעים וגבי שובר לא שייך זה דהואיל דאפילו מכרו להשטר לאחר ג"כ יכול לסלקו בשובר זה דהא גם מחילה מהני ומכ"ש שובר שפרעו וא"כ גם מכח סברא זו אין מקום לדינו של הים התלמוד ודוק. ואכתי צ"ע בזה:

ד עוד בדברי היה"ת שכ' בתי' השני נ"מ שני' שיביא ראובן עדים שיעידו שהעדים החתומין על השט"ח הם קרובים לראובן ועדי השט"ח הם חתומים ג"כ על השטר מכר שיש לשמעון על השדה וא"כ שמעון לא יכול להביא עדים לברר כן דא"כ גם השטר מכר שלו פסול וראובן יכול להביאם עכ"ד. ואשתומם על זה חדא דסוף סוף יודע הדבר אח"כ כשיביא ראובן העדים ויעידו שהעדים של השט"ח הם קרובים לו יהי' נודע ג"כ שהשטר מכר פסול ג"כ משום זה ואי דשמעון לא יראה לאחרים השטר מכר שלו גם עכשיו שידין שמעון עם הב"ח מי מזקיקו לזה להראות השטר מכר יביא הוא העדים שיעידו שעדי השטר הם קרובים לראובן ויפסול השט"ח:

ועוד הלא אם השט"ח יהיה פסול א"כ מאי איכפת לי' שהשטר מכר שלו יהיה ג"כ פסול הלא אין ראובן מערער על השדה ואדרבא בא להצילו מן הב"ח ואם ראובן ירצה אח"כ לערער הלא ראובן יודע שהעידי השטר מכירה הם פסולים והם קרובים לראובן. והנה בהנ"מ הראשונה שכ' שם הים התלמוד דראובן יביא ג"כ עדים לפסול השט"ח באופן דיהיה תרי ותרי ועפ"י דברי הש"ך בתקפו כהן דתפיסה ברשות מהני גם בקרקע ולגבי ראובן הוה תפיסה שלא ברשות הואיל דלא תפס מידו ולגבי שמעון הוה תפס ברשות מה שגבה הב"ח הקרקע עכת"ד. גם דברים הללו הם תמוהים בעיני דהואיל דהוא באחריות א"כ הוה התפיסה נגד ראובן וא"כ תו הוה ג"כ תפיסה ברשות כמו לגבי שמעון ואדרבא לגבי ראובן הוה יותר תפיסה ברשות הואיל דלא היה הקרקע בידו מלגבי שמעון שהוא היה לו הקרקע בידו ובחזקתו ודוק היטב בזה ונראה שכן הוא הסברא כמו שכתבתי:

[כו] שם ע"ב דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדי' כו' עד לא ניחא לי דלהוי לשמעון תרעומות עלי. וכתב בשמ"ק וז"ל וקשה דבלאו האי טעמא נמי מצי לאשתעויי דינא בהדי' דא"ל אית לי פסידא בדמפקת מיני' דרוצה אני להעמידה בפני בע"ח אחר ולתתה לו בחובי ולך פרעתי וי"ל כגון דאית לי' ארעא אחריתי ויכול לתנה לבע"ח אחר ואי לאו משום תרעומות מצי א"ל לאו בע"ד דידי את כו' יע"ש ועיין בש"ע חו"מ סי' רכ"ו ס"א בהג"ה וז"ל אבל אם נתן לו במתנה לא יוכל לטעון בעדו דהא ליכא כאן תרעומות ב"י בשם הרשב"א עכ"ל. ולכאורה י"ל דהיכא דלית לי' ארעא אחריתי א"כ הלא יוכל למשתעי דינא בהדי' בכדי להעמידה בפני בע"ח ואפילו ליכא טעמא דלא ניחא לי' דלהוי תרעומות ג"כ איכא תו טעמא דלהעמידה בפני בע"ח וא"כ גם במתנה הוה הדין כן דיכול ראובן לאשתעי דינא בהדי' היכא דלית לי' ארעא אחריתי להנותן וכנלע"ד להלכה:

אחז"ר ראיתי בפ"ת לח"מ סי' רכ"ו סק"ב שציין לעיין בנ"צ על סי' ל"ז וראיתי שם שכן הוא דעת הגאון בעל תפל"מ בגליון הש"ך ונהניתי:

תוכן העניינים

אמרי הצבי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה