אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר
דף ד:
א דף ד ע"ב תני ר' חייא עשרים וארבעה אבות נזיקין תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה וגנב וגזלן ועדים זוממין כו'. ועיין תוס' ד"ה ועדים זוממין פי' ריב"א דאפילו שילם על פי העדים זוממין חייבין דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפשר בחזרה ור"י מפרש דל"צ להאי טעמא דגבי ממון מחייבינן להו בק"ו דגבי ממון עונשין מן הדין. והא דאמרינן במכות דף ה' הרגו אין נהרגין היינו משום דהתם אין עונשין מן הדין. והנה לכאורה י"ל בזה דהא אם כבר שילם הממון אם כן דל ההזמה מ"מ ליחייבו העדים הנזומין לשלם להלוה ששילם על פיהם מטעם דינא דגרמי דהא בעדים שאמרו אח"כ שקר העדנו דאינם נאמנים לחזור ממה שהעידו מקודם דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ואפילו הכי נאמנים לגבי עצמן שהם צריכין לשלם להלוה מטעם דינא דגרמי שגרמו להזיק בעדותן. וכן פסק להלכה בחו"מ סי' כ"ט ס"ב וסי' מ"ו סל"ז. ועיין בטור חו"מ סימן ל"ח מ"ש בשם הר"ח ובב"י ובד"מ שהביאו דברי הרא"ש ורי"ו שחולקים על שיטת הר"ח וס"ל דהעדים צריכין לשלם מדינא דגרמי. ועיין בש"ך ל"ח ס"ק א' שהעלה דגם הר"ח מודה לזה דהיכא דשילם הלוה על פי עדותם ואחר כך הודו ששקר העידו דצריכים לשלם יעויין שם היטב בדבריו. והאחרונים תמהו על הש"ך יעויין בקצה"ח שם סק"א שהניח בצ"ע. ואם כן י"ל הכא במ"ש כל הני טעמים דל"ש בהו כאשר זמם ולא כאשר עשה שהריב"א כתב הטעם משום דאפשר בחזרה והר"י מפרש הטעם משום דגבי ממון עונשין מן הדין תיפוק ליה דחייבין העדים לשלם מדינא דגרמי שגרמו היזק לשלם להלוה וכמו אם הודו בעצמם אחר כך שהעידו שקר. ולכאורה ר"ל בזה דשפיר הוצרכו התוס' לומר דחייבין לשלם מדין הזמה דלא נוכל לומר בזה משום דינא דגרמי חדא דתו הוי בכלל נזק וכמו דקאמר הש"ס לקמן דרבי אושעיא לא תני האונס ומפתה ומוש"ר ממה נפשך אי נזק תני ליה אי צער תני ליה אי פגם היינו נזק מאי אית לך למימר קנסא בקנסא לא קא מיירי ור"ח דתני לה הוא משום קנס דהא ר"ח בקנסא נמי איירי. אבל משום פגם לבד לא הוה תני לה משום דהוא בכלל נזק ולקמן פריך ג"כ הש"ס לר' אושעיא דליתני המטמא ומדמע ומנסך ומשני ממה נפשך אי היזק שאינו ניכר שמיה היזק הא תני ליה נזק ואי היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק הו"ל קנסא ובקנסא לא קא מיירי לימא קסבר ר"ח היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק דאי שמיה היזק הא תני ליה נזק ומשני תנא הזיקא דמינכרא ותנא הזיקא דלא מינכרא אלמא דגם לר"ח אמרינן דאי היה בכלל נזק לא הוה תני לה באפי נפשיה. וא"כ גבי עדים זוממין כשכבר פרע הלוה על פי עדותן אם נימא דגם בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה אם כן הא דיהיו העדים צריכים לשלם ללוה הוא מטעם נזק ומטעם דינא דגרמי א"כ תקשי הא הוי בכלל נזק ול"ל למיתני באפי נפשיה עדים זוממין. וע"כ צריכינן לפרש דהוא מטעם דין הזמה ולא מטעם דין נזק ור"ח קתני סתמא עדים זוממין בכלל הכ"ד נזיקין ומשמע אפילו כשכבר פרע הלוה למלוה וע"כ הוצרכו התוספות לומר הטעם דבממון לא שייך לומר כאשר זמם ולא כאשר עשה. ועיין לקמן בפרקין על דף ה' ע"א [אות ט"ז אוק"א] מ"ש שם בזה. ויתכן יותר לומר בזה על פי מה דקאמר שם הש"ס לקמן לר"ח דליתני מוסר ומפגל וקאמר דלא תני מוסר משום דבדיבורא לא קא מיירי ומוסר דיבורא הוא ופריך והא עדים זוממין דיבורא דלית ביה מעשה הוא וקתני ומשני התם אע"ג דלית ביה מעשה רחמנא קריא מעשה דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. והנה ז"ל היכא דאנו מחייבין אותן מטעם דין הזמה הוא דשייך לומר דמיקרי מעשה מה שאין כן אם נימא דמדין הזמה לא נוכל לחייב אותם הואיל דכבר נעשה המעשה וכתיב כאשר זמם ורק שנחייבם מטעם נזק שהזיקו להלוה ששילם על פי עדותן אם כן תו לא הוה רק דיבורא בעלמא ובדיבורא לא קמיירי ר"ח ור"ח קתני סתמא בברייתא עדים זוממין בתוך הכ"ד נזיקין ואם כן גם היכא דכבר שלמו ע"פ עדותן הוא גם כן בכלל. ואם כן לא שייך בזה לומר הטעם משום כאשר זמם דהא כבר נעשה המעשה. ומשום הכי הוצרכו התוספות לומר דגבי ממון אפילו שכבר נעשה המעשה גם כן מחייבינן להו מדין הזמה ולא שייך בזה לומר כאשר זמם ולא כאשר עשה:
אולם בגוף הקושיא הנ"ל נלע"ד לומר בזה דכוונת התוספות הוא היכא דהעדים הנזומין עומדים בדיבורם שמה שהעידו בראשונה הוא אמת והעדים המזימין העידו שקר ורק דגזרת הכתוב הוא שהעדים השניים המזימין הם נאמנים יותר מהעדים הראשונים וגם העדים הראשונים הניזומין צריכים לשלם מה שרצו להפסיד להלוה מטעם כאשר זמם וכ"ז הוא אם אנו דנין מטעם דין הזמה, אבל אם נימא דמכח הזמה ליכא לחייבינהו הואיל דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה א"כ תו לא נוכל לחייב להעדים הראשונים מטעם שגרמו היזק לחבירו דהא הם עומדים בדיבורם ואומרים שמה שהעידו בראשונה הוא אמת. ועיין לקמן על דף ע"ג ע"ב מ"ש שם הבעה"מ והרמב"ן בסוגיא דמיפך והזמה ושם בארתי סברתם וכתבתי שם להסביר דברי הרמב"ן במה שהקשה על הבעה"מ וכתבתי שם כעין סברא זו בדברי הרמב"ן יעויין שם היטב מה שכתבתי שם [אוק"ח] וגם י"ל עוד בזה דהא העדים האחרונים המזימים אינם יודעים גם כן אם המעשה הוא אמת או לא וזה נלעד"נ:
ב ועיין בריטב"א במס' מכות דף ג' ע"א בד"ה אלא באומר העדנו שכתב שם ז"ל ומסתברא דאפילו בהא לא אמרו שהם משלמין ע"פ עצמן אלא בשאומרים עדות שקר העדנו והוזמנו ונתחייבנו אבל אם אומרים עדות אמת העדנו אלא שהוזמנו על פי עדות שקר ונתחייבנו אין משלמין שהרי לפי דבריהם שלא כדין נתחייבו והפה שאסר הוא הפה שהתיר כו' ובשאומרים העדנו שקר והוזמנו שהם חייבים אפילו בשלא שילם הלוה כלום ומשום כאשר זמם ולא כאשר עשה דאילו בששילם פשיטא דחייב מדד"ג דהדרי ליה ממונא למריה עכ"ל. והנה שמעינן מדבריו ז"ל האי חילוקא בין היכא דהעדים שאומרים הוזמנו אם מודים ששקר העידו או אם עומדים בדיבורם מה שהעידו בראשונה אלא שאומרים שהמזימים העידו שקר, וגם שמעינן מדברי הריטב"א ז"ל מ"ש בסוף דבריו דחולק על דברי התוספות על סברת הריב"א וגם על סברת הר"י וס"ל דגם בממון אמרינן אין עונשין מן הדין ואמרינן דוקא כאשר זמם ולא כאשר עשה אולם אחר זמן רב ראיתי עוד בריטב"א במס' מכות על דף ב' ע"ב בד"ה תדע וז"ל ומ"מ לענין הפסק היכא דחייבוהו ממון ושילם קודם שהוזמו ואח"כ הוזמו דעת רבינו הרמב"ן ז"ל שמשלמין משום דינא דגרמי כו' והאריך שם ולבסוה"ד כתב ז"ל ומ"מ נראה מן הדברים האלו דכי אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה היינו לפטור העדים מתורת הזמה שהיה כן גזרת הכתוב. ומ"מ אף בזו האחרונים נאמנים על הראשונים ככל הזמה שקודם מעשה דאי לא כי איתא לממונא ברשותיה דהיאך אמאי מיהדר וכי ליתיה אמאי משלמי עדים נימא אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא היכא דקאי ככל תרי לבהדי תרי בהכחשה אלא ודאי כדאמרינן ולא אמרו תרי לבהדי תרי אלא בעדות המוכחשת וכדאי הוא רבינו לסמוך עליו בזה עכ"ל הריטב"א ז"ל. ולכאורה נראין דבריו כסותרין קצת למ"ש לקמן בדף ג' בד"ה אלא באומר העדנו הבאתיו לעיל. ויש לחלק ולומר דיש חילוק בין אם אנו באין לדון ע"פ דבריהם בלבד שהם אומרים העדנו והוזמנו ונתחייבנו לשלם, אבל האמת הוא כדברינו אלא שהעדים המזימים אותנו העידו שקר להזים אותנו בשקר אז הוא דכתב הריטב"א דנאמנים לגבי עצמן שלא ישלמו והפה שאסר הוא הפה שהתיר ובכי האי גוונא הוא שכתב הריטב"א ז"ל בדף ג' דפטורין העדים מלשלם בכה"ג. לבין היכא דאנו דנין ע"פ העדים השניים ורק שלא נוכל לעשות בהעדים הראשונים דין הזמה מ"מ העדים השניים נאמנים יותר מן העדים הראשונים, ובכי האי גוונא הוא שכתב הריטב"א בדף ב' ע"ב בד"ה תדע, ומ"מ אף בזו האחרונים נאמנים על הראשונים ככל הזמה שקודם מעשה כו' ודוק היטב כי קצרתי מעט בזה: מיהו לקמן בפרק מרובה בדף ע"ג בסוגיא דמיפך והזמה נראין קצת דברי הרמב"ן ז"ל במלחמות להיפוך כאשר כתבתי שם בסברתו מה שדחה דברי הבעה"מ וכבר רמזתיו כאן לעיל בקצרה וקצרתי מאד ודוק:
והנה אחר כתבי זאת נזדמן לידי בשאלה לפי שעה ספר שאגת אריה על מס' מכות ראיתי שם במ"ש והאריך בביאור הסוגיא בדף ב' ע"ב שכתב ליישב קושית האו"ת דבעדות ב"ג וב"ח ת"ל דהוה כאשר עשה עיין באו"ת סימן ל"ח וכתב הגאון בעל שאגת אריה [הוא הגאון מוה"ר אריה ליב אבד"ק קריניק בן הגאון מוה"ר ברוך בענדיט בעל המחבר ספר נר תמיד על מס' כריתות] ליישב הקושיא והעיר בדברי התוספות בבבא קמא כאן דלשיטת הריב"א אפילו שילם לא הוה כאשר עשה הואיל דאפשר בחזרה ולשי' הר"י משום דגבי ממון עונשין מן הדין וחקר שם אם הר"י חולק על הריב"א וכתב דהר"י אינו חולק על הריב"א אלא שמוסיף לתרץ עוד ובגוונא דלא שייך חזרה וכגון שהתובע קיבל כבר המעות והלך למדינת הים או מת או לית ליה להחזיר דלהריב"א היה בכי האי גוונא כאשר עשה ולא אמרינן ביה כאשר זמם ולהר"י חייבין גם כן הזוממין לשלם משום דגבי ממון עונשין מן הדין וכתב עוד וא"ל דאם נימא דס"ל להר"י כהריב"א אם כן תיפוק ליה בפשיטות דחייבין מדינא דגרמי לשלם וכדאיתא בחו"מ סי' ל"ח ובש"ך שם אלא ודאי מוכרח דלא סבירא ליה כהריב"א ומיירי היכא דאיתא בחזרה דמשום גרמי לא מחייבי אבל חייבין מתורת הזמה דבממון עונשין מן הדין. דז"א כדמשמע פשטות לישנא דתוס' דהר"י מודה להריב"א אך פליגי תנאי דלר"מ דיינינן דינא דגרמי אבל רבנן סבירא להו דלא מחייבינן דינא דגרמי וכמו שכתב הריטב"א במס' מכות דף ג' וע"ז קמ"ל הר"י דאפילו הכי חייבין בעדים זוממים לכ"ע אפילו לרבנן דפוטרין דינא דגרמי מ"מ מחויבים העדים מתורת כאשר זמם וק"ו כאשר עשה דעונשין מן הדין ואע"ג דליתא בחזרה וא"כ בבן גרושה וב"ח לא הוה כאשר עשה דיכולין להכריז שהוא כהן כשר ולכן צריך לשנויי משום דכתיב לו ודרשינן ולא לזרעו וכדמתרץ הש"ס עכת"ד בזה. והנה ראיתי שהעיר ע"ד התוס' הנ"ל כמו שהעירותי אלא שכתב דתליא בפלוגתא דר"מ ורבנן ולפי מה שכתבתי נלע"ד נכון יותר: גם מ"ש שם לפלפל בדברי הר"י אם סובר כהריב"א וכתב דאם נימא דסובר כהריב"א אם כן קשה תיפוק ליה בפשיטות בכי האי גוונא דליתא בחזרה חייבין העדים לשלם מדינא דגרמי כו' אתפלא מאד מדוע ניחא ליה להרב ז"ל לשיטת הריב"א ולא תיקשי גם לשיטת הריב"א בעצמו ג"כ כן. גם מ"ש דהר"י מודה לסברת הריב"א אלא דצרכינן לסברת הר"י להיכא דכבר שילם ומת המלוה או שהלך למדינת הים דליתא בחזרה ואם כן העדים זוממין פטורין מלשלם משום דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה כו' גם זה תמוה בעיני דגבי ממון בודאי יוכל לומר זה הריני כאלו התקבלתי אף שאינו משלם לו בחזרה. ואם כן שוב העדים זוממין צריכים לשל משום כאשר זמם והבן בזה:
ג עוד ראיתי שם שהביא שיטות הריטב"א דסובר דגם בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה מובא דבריו בנמוקי יוסף מס' בבא בתרא פ"ג משנה ד' היו שנים מעידין שאכל ג"ש והוזמו משלמין לו את הכל והק' הנמ"י היכי מיירי אי הוזמו קודם ג"ד אין להם לשלם כלום ואי לאחר גמר דין כיון דהמחזיק בשדה זכה בה מיד הוי תו כאשר עשה. ותי' הצרפתים דלא אמרינן בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה. והריטב"א תירץ דמיירי שהמחזיק חוץ לקרקע ואחר שגמר הדין הוזמו עדיו קודם שהחזירו שם והוי כאשר זמם עכ"ד. הרי שמעינן מסברת הריטב"א דלא סבירא ליה כשני תירוצים של התוספות בב"ק דף ד' הנ"ל עכ"ד. והוא כמו שכתבתי לעיל בשם הריטב"א דמס' מכות הנ"ל וי"ל בזה:
אח"ז ראיתי במשנה למלך פרק כ"א מהלכות עדות הלכה ד' שהביא דברי הנ"י בפרק חזקת מ"ש בשם הריטב"א בהא דקתני במתני' היו שנים מעידים שאכלה שני חזקה והוזמו כו' דמבואר דסובר דגבי ממון נמי בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה. והקשה המל"מ עלה מהא דהפיל שן עבדו ואח"כ סימא עינו דלמה משלמין דמי העבד לרבו והא כיון שנגמר דינו של העבד הרי הוא תפוס בעצמו והוה ליה כאשר עשה ולא כאשר זמם וכעת צ"ע עכ"ל המל"מ: ולענ"ד נראה ליישב הקושיא. דהא באמת אין זכות לעבד בלא רבו כלל ובאמת עדיין הוא עבד דהא כל המעשה הזה שהעידו העדים עליו שסימא את עינו הכל שקר דהא הוזמו אח"כ וא"כ איך שייך לומר שהעבד זכה בעצמו הלא אין להעבד זכות בלא רבו כלל וא"כ לא שייך לומר דהעבד זכה בעצמו. והא דאמרינן בירושלמי ב"ק פ"ד ה"ח ובסנהדרין שם פ"ו ה"ב ופ"י ה"ז וכן עבד שהוא יוצא ליהרג ונמצאו עדיו זוממין ר' יוחנן אמר זכה לעצמו רשב"ל אומר יאוש של טעות היה עכ"ל הירושלמי. ואם כן לר' יוחנן הרי חזינן דהעבד זכה בעצמו מטעם יאוש התם שאני דהואיל דקאמר סתמא שיוצא ליהרג והוה הפירוש שעבר עבירה שחייב עליה מיתה כגון שחילל שבת וכדומה דאין האדון יודע כלל אם אמת הדבר או לא ומתייאש מהעבד, ואם כן הרי האדון סילק זכותו מהעבד ומטעם יאוש כהפקר אתינן עלה ורשב"ל סובר דהוה יאוש בטעות ומשום הכי סובר ר' יוחנן דהעבד זכה בעצמו דסובר יאוש בטעות הוי יאוש הואיל ויצא מרשותו של האדון ויכול העבד לזכות בעצמו. מה שאין כן היכא דהעדים העידו שסימא את עינו והפיל את שינו דהאדון ידע בעצמו שהוא שקר אם כן לא מייאש כלל מן העבד ואכתי העבד הוא ברשותו של האדון ואין לו זכיה כלל בעצמו. וחילוק זה מחלק רבא בש"ס דילן במס' כריתות דף כ"ד ע"א א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו אמר רבא מסתברא טעמא דר"י כגון דאמרו ליה נרבע שורו אבל אמרו רבע שורו הוא בעצמו מידע ידע דלא רבע ולא מפקר ליה וטרח ומייתי עדים כו' עיין שם. וא"כ הכא גבי שהעידו עדים שהפיל שינו וסימא עינו ונמצאו זוממין דהאדון לא נתייאש ממנו כלל הואיל דידע בעצמו ששקר העידו עליו. ואם כן העבד עדיין הוא ברשות האדון לגמרי ואין לו להעבד יד וזכות כלל לזכות בעצמו ועדיין הוא ברשותו של האדון ולא הוה כלל כאשר עשה ולעולם הוה כאשר זמם שרוצים להפסידו שהעבד לא יעבוד עוד אצל האדון ורוצים להזיקו בזה. מה שאין כן בשדה אף דקרקע בחזקת בעליה קיימת מ"מ כיון שהוא מוחזק בה עתה הרי היא עומדת ברשות המחזיק וע"פ ב"ד הוחזק בה שפיר הקשה הנ"י דהא הוה כאשר עשה והוצרך לתרץ דמיירי שעדיין אין המחזיק בתוך הקרקע ועתה עדיין הוא חוץ לקרקע עיין שם. ומיושב שפיר קושית המשנה למלך ועיין מראה הפנים לירושלמי ב"ק פ"ד ה"ח מ"ש בזה ודוק. ועיין לקמן על דף י"א ע"ב [אומ"ז אוק"ב] מ"ש בזה. ועיין עוד שם [אוק"ד] מ"ש שם קצת באופן אחר:
והנה בהיותי בזה באמת י"ל ע"ד הריטב"א והנ"י הנ"ל דגבי קרקע לא שייך לומר כלל כאשר עשה הואיל דקרקע ברשות בעלים עומדת כמו שכתבתי לעיל. אם לא שנאמר דמן התורה מהני יאוש לקרקע והואיל דהב"ד כבר החזיקוהו בהקרקע ע"פ העדים הרי הקרקע שלו. ועיין תוספות סוכה דף ל' ע"ב ד"ה וקרקע אינה נגזלת מ"ש בשם הירושלמי דמן התורה יש יאוש בקרקע. ועיין ספר כפות תמרים שהאריך בביאור הענין. מיהו מלבד מה שקשה דהא עכ"פ מדרבנן בודאי דלא מהני יאוש לקרקע. ואם כן אכתי הוא ברשות הבעלים ולא הוי תו כאשר עשה. אלא דיש להקשות עוד יותר לפי האמור לעיל דהא בזה לא שייך יאוש כלל הואיל דהוא בעצמו יודע שהמעשה שקר שלא מכר כלל וטרח ומייתי עדים ולא מייאש כלל וכדקאמר רבא בכריתות כ"ד דברבע שורו לא מייאש הואיל דהוא בעצמו מידע ידיע דלא רבע ולא מפקר ליה וטרח ומייתי עדים וה"נ גבי קרקע שהעידו עדים שזה החזיק בה ג"ש גם כן לא מייאש מינה דטרח ומייתי עדים. ואם כן עדיין הקרקע הוא ברשות הבעלים ולא הוה כלל כאשר עשה. ואם כן לכאורה אינו מובן כלל קושית הריטב"א והנ"י הנ"ל. ועיין במשנה למלך פרק ט"ו מהלכות טוען הלכה ה' מ"ש שם בזה. אם לא שנאמר הואיל דהב"ד החזיקוהו בה והרי הוא מוחזק בה חשיב כאשר עשה. ומשום הכי הוכרחו לתרץ דמיירי שעתה אינו דר בהקרקע וכמו שכתבתי לעיל. אבל עכ"פ קושית המשנה למלך מיושב שפיר הואיל דגבי עבד אין לו יד וזכות כלל לזכות בעצמו הואיל דהמעשה הוא שקר דמעולם לא הפיל שינו כלל ועדיין הוא ברשות האדון ולא יצא כלל מרשותו וכמ"ש לעיל:
ויש להסביר עוד יותר דגבי עבד לא שייך לומר דהוה כאשר עשה בכה"ג הואיל דאכתי העבד אגיד גביה דאדון דהא אכתי צריך גט שחרור להתירו בבת ישראל אפילו כשיוצא בראשי אברים הגלוים. ויעויין מס' קידושין דף כ"ד וברי"ף שם וברמב"ם פרק ה' מהלכות עבדים הלכה ד' מבואר להלכה כן. ואם כן לא מיקרי תו כאשר עשה הואיל דעדיין לא נגמר השחרור והיציאה מרשות האדון לגמרי. וי"ל בזה דהש"ס מיירי דכשהוזמו מחוסר שחרור עדיין:
ד ובהיותי בזה ראיתי במלמ"ל שם בפרק ה' מהלכות עבדים הלכה ג' הביא הירושלמי דמס' גיטין פרק מי שאחזו עלה דמתני' זה גיטך אם מתי כו' ואמרינן בגמרא דר"י אומר הרי זה גט משום דזמנו של שטר מוכיח עליו ואמר תו התם אף בגט שחרור כן הרי גט שחרורך מהיום ולאחר ל' יום על דעתיה דר"י הרי זה גט ע"ד דרבנן אינו גט כו' וע"כ מאי דאמרינן אינו גט אין הכוונה דאינו גט כלל אלא הכוונה הוא דאינו גט גמור משום דמספקא לן דומיא דגט אשה. אך ק"ל דכיון דקיימא לן דהעבד מוחזק בעצמו ובכל ספק שחרור קיימא לן דיצא העבד לשחרור וכמו שכתבו התוספות בפרק ב' דגיטין וכן כתב מוהרי"ק אם כן בהא דמספקא לן אי תנאה הוה אמאי לא הוה גט גמור כיון דהעבד מוחזק בעצמו. וי"ל דזה שכתבו התוספות ומוהרי"ק ז"ל דהעבד מוחזק בעצמו הוא דוקא לענין להשתעבד לרבו דכיון דספק הוא אינו משתעבד לרבו כיון דהוא מוחזק בעצמו. אבל לענין להתירו בבת ישראל מספיקא לא שרינן איסורא. ומאי דאמרינן הכא דלרבנן אינו גט גמור הוא דוקא לענין איסורא דבת ישראל עכ"ל המל"מ. והנה מ"ש המל"מ דהתוספות בפרק ב' דגיטין כתבו להאי סברא דהעבד מוחזק בעצמו לע"ד כוונתו ע"ד התוספות בדף י"ז ע"א בד"ה מפני מה תקנו זמן בסה"ד וא"ת וגט שחרור למה תקנו בו זמן דאי משום מעשה ידיו בלא זמן נמי יוכל לבא לב"ד ויכתבו לו שמאותו יום נשתחרר כו' ואומר ר"י דתקנו זמן דאי לא הוה ביה זמן פעמים שהיה אדם מוכר עבדו ואח"כ כותב לו גט שחרור בלא זמן והיה אומר העבד לרבו שני אייתי ראיה ששטר מכר שלך קדם לשחרור שהעבד הוא מוחזק בעצמו והלוקח בא להוציא ממנו השעבוד. אבל הכא הבעל מוחזק ולא האשה עכ"ל. והנה באמת י"ל דאין ראיה משם כלל דהתם שפיר כתבו התוס' דמיקרי העבד מוחזק בעצמו הואיל דאנו דנין על גוף התחלת הזכות שיש לרבו שני בהעבד דאם השטר שחרור קדם להמכירה אם כן לא התחיל כלל רבו שני להיות לו זכות בהעבד ומרבו ראשון בודאי יצא מרשותו ע"י המכירה וע"י השטר שחרור שבידו בזה שפיר כתבו התוספות דהעבד הוה מוחזק בעצמו, מה שאין כן בכל ספק שטר שחרור דעלמא דאנו דנין על התחלת השחרור ומקודם היה העבד ברשותו של האדון ואנו דנין עתה אם יוצא מרשות האדון או לא בזה לא שייך לומר כלל דהעבד מוחזק בעצמו דהא באמת אין לו יד וזכות להעבד כלל וזה שאנו דנין אם עתה מתחיל הזכות שלו דהיינו שיהיה לו זכות בזה לא שייך לומר כלל שהעבד מוחזק בעצמו וכעין הסברא שכתבתי לעיל ואם כן בכל ספק שטר שחרור בכה"ג שאנו דנין אם השחרור התחיל לחול כלל או לא. לא שייך לומר כלל שהעבד מוחזק בעצמו:
ה איברא דמצינו להראשונים נ"ע דאית להו להאי סברא דהעבד מוחזק בעצמו אף נגד רבו הראשון. וזה לשון הרא"ש בפרק קמא דבבא קמא סימן כ' הביא דברי הראב"ד וז"ל ועוד כתב דאם הודה ואח"כ באו עדים קיימא לן כרב דאמר מודה ואח"כ באו עדים פטור ואי תפס מפקינן מיניה ואי תפס מקמי הודאתו ואחר כך הודה מפקינן מיניה ולא אמרינן דתפיסה מקמי הודאה כעדים דמיא מדאמר ליה ר"ג לר"י לקמן (דף ע"ד) אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות א"ל ר"י אין בדבריך כלום שכבר הודית והרי טבי כתופס מקמי הודאה הוי שהרי גופו אצלו היה ואפילו הכי לא יצא לחירות מפני הודאתו של ר"ג אלמא לאו כעדים דמיא ומפקינן מיניה. והקשה עליו הרמב"ן דהודאה בב"ד דוקא בעינן כדאמרינן התם שאני ר"ג דשלא בב"ד אודי והא ר"י אב"ד הוה חוץ לב"ד הוה והאידנא ליכא ב"ד והי"ל כמודה חוץ לב"ד שאין פטור מקנסו כו' יעויין שם היטב ברא"ש ז"ל. הרי דהראב"ד והרמב"ן והרא"ש סברי להאי סברא דגם היכא דדנין להעבד נגד רבו הראשון גם כן אמרינן דמיקרי העבד מוחזק בעצמו אף שאנו דנין על גוף הזכות והכח שיש להעבד לזכות בעצמו ולהיות מוחזק בעצמו. ועיין בשמ"ק ב"ק לקמן על דף ע"ד ע"ב בד"ה א"ל שכתב בשם הרשב"א וז"ל מכאן נראה דבלא עדים אפילו תפס לא עשה ולא כלום שהרי טבי עבדו של ר"ג היה גדול וזוכה בעצמו להיות בן חורין ואם איתא כי אין לו עדים מאי הוי הא תפס ונפק ליה לחירות מיד שסימא את עין כו' אלא ש"מ דאינו זוכה אלא בעדים ובב"ד כו' עיין שם. והרי מבואר גם כן כשיטת הראשונים הנ"ל דגם נגד רבו הראשון מיקרי העבד מוחזק בעצמו ועיין בש"ע יו"ד סימן רס"ז ס"מ יציאת העבד בראשי איברים אע"פ שהוא קנס נוהג בזמן הזה שאם באו עדים בדבר אינו יכול להשתמש בו ויש מי שכתב שמשמתין אותו עד שיכתוב לו גט שחרור והוא הדין אם הודה האדון ובש"ך סק"נ כתב אע"פ שהוא קנס ודיני קנסות אינן נוהגין בזמן הזה דבעינן דוקא ב"ד מומחים כמו שנתבאר בח"מ ס"א. מ"מ דין העבד שיצא לחירות נוהג בזמן הזה משום דכבר נתבאר שם אי תפס לא מפקינן מיניה אף בזמן הזה ועבד הוא תופס עצמו שהרי גופו אצלו עכ"ל. ועיין עוד שם בס"ק נ"ב בש"ך מ"ש בזה ועיין קצה"ח ס"א סק"ה וסק"ז ונתה"מ שם מ"ש בזה. אבל מ"מ מבואר כאן האי סברא דאמרינן דהעבד מיקרי מוחזק בעצמו אף נגד רבו הראשון ולכאורה י"ל בזה טובא:
ו וראיתי בקצה"ח סי' פ"ח סק"ט וז"ל ולי נראה דלא שייך תפיסה בעבד אלא היכא דליכא ספיקא במילתא וכמו האי דראב"ד ורמב"ן. משא"כ היכא דאיכא ספיקא אין העבד נקרא מוחזק ותפוס כיון דעבד גופו קנוי לבעלים והוי ספק בזה גופיה אם התפיסה תפיסה או לא בזה לא מהני תפיסה מספק וכמ"ש המהרי"ט ח"א סימן קנ"א. ועיין מ"ש בספרי ש"ש שמעתא ד' פ"ז כו' עיין שם. והרי מצאתי בהדיא כסברא הנ"ל שכתבתי דגבי עבד לא שייך לומר שהעבד תפוס בעצמו הואיל דהוא ברשות האדון. ולפי מה שכתבתי לעיל מבואר יותר ודוקא גבי קנס אם מחויב לצאת ידי שמים אם נימא דמהני תפיסה הוא דמהני שפיר מה שהעבד תפוס בעצמו אבל לא בספק. ויש להסביר עוד יותר החילוק שבין עבד היוצא בשן ועין בהא דר"ג דבזה יש סברא לומר דהעבד מוחזק בעצמו ומהני תפיסתו שתופס העבד בעצמו לבין שאר ספק דלא שייך לומר שהעבד תפוס בעצמו דשפיר הביא הראב"ד ראיה דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור גם תפיסה לא מהני תו בזה מהא דר"ג דהא העבד תפוס בעצמו משום דתיכף שסימא את עינו פקע זכותו ממנו דהא ר"ג היה סבור שבזה כבר יצא לחירות ולא עלה על דעתו של ר"ג כלל דבעינן עדים וברצונו היה לשחררו ורק שלא היה יכול מפני האיסור. ואם כן כבר נתייאש ממנו לפי שיטתו. ואם כן לא שייך לומר דעבד גופו קנוי לבעלים דהא הבעלים כבר נסתלקו מן העבד ותו יכול העבד לזכות בעצמו והא דלא היה חל השחרור באמת מכח זה שהיה סבור שהדין הוא דגם בכי האי גוונא יצא לחירות הוא משום דסבירא לן להלכה דיאוש טעות לא הוי יאוש. אבל עכ"פ מכח סברא זו עכ"פ מיקרי שפיר דעבד תפוס בעצמו. ואם כן שפיר הביא הראב"ד ראיה לדבריו דלא מהני תפיסה בכי האי גוונא היכא שמודה בקנס ואח"כ באו עדים דאל"כ היל"ל דכבר תפוס העבד בעצמו וכ"ז הוא דוקא התם גבי ר"ג שברצונו היה לשחררו ורק בדרך היתר ולא יעשה איסור. אבל בכל דוכתא גם ביוצא בשו"ע בהא דהפיל שינו וסימא עינו פשיטא דלא שייך כלל לומר דמהני תפיסה מה שהעבד תפוס בעצמו הואיל דגופו קנוי לבעליו ומכל שכן בשאר ספיקות בודאי דלא שייך לומר כלל דנימא דהעבד הוה תפוס בעצמו:
ז ונלע"ד עוד לעשות סמוכין לסברא הנ"ל דגבי עבד לא שייך לומר דמוחזק בעצמו מהא דאיתא במס' גיטין דף י"ג ע"א אמר רבא היינו דקא מהדרינן ליה במתניתין מפני שהוא קנינו דאי בעי שקיל ד' זוזי מישראל ופסיל ליה כל היכא דאיתיה ופירש"י הלכך אי בעי ההוא כהן כשיברח עבדו שקיל ד' זוזי מישראל ומקני ליה ניהליה כל היכא דאיתא ושוב אינו קנינו ומיפסל עכ"ל. והנה לכאורה י"ל דהא בגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. ואם כן היאך יכול האדון למכור להעבד הואיל דברח ממנו. ואם כן הרי הוא כאילו גזל ממנו אחר להעבד או לחפץ אחר והיאך יכול תו למוכרו. ודוחק לומר דהתם מיירי בגוונא שאין העבד רוצה כלל לזכות בעצמו והיינו שאין כוונת העבד שלא לחזור לעולם להאדון ורק שברח שאינו רוצה עתה להיות אצל האדון לעבוד מלאכתו אבל לא היה הבריחה ע"ד להשתקע ובכה"ג לא מיקרי כלל שם גזל עליה. אכתי לא הועלנו כלום בזה דהא רבנן דפליגי על ר"מ סוברים דזכות הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות וזכה השליח בהשטר שחרור להעבד דאף אם הוא עבד כהן ופסיל ליה מתרומה משום דביד רבו הכהן לפוסלו מתרומה על ידי שימכרנו לישראל והלא אם יברח העבד על דעת שלא יחזור לעולם לרבו. ואם כן בכה"ג לא יהיה יכול רבו למוכרו לישראל. ואם כן הוה בכה"ג חוב להעבד בקבלת השליח השטר שחרור ואמאי סברי רבנן דזכה השליח בשטר שחרור להעבד דבכה"ג היל"ל דלא יכול רבו למוכרו כיון דהוה כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' דלענין אכילת תרומה בודאי דמותר להעבד לאכול תרומה אף שברח מרבו כהן ע"ד שלא יחזור לעולם לרבו דאכתי הוא של האדון דהא דבגזל ולא נתייאשו הבעלים דהנגזל אינו יכול למוכרו הוא משום דאינו ברשותו אבל שלו הוא דהיינו שהוא של הנגזל. ואם כן אכתי הוא עבד כהן ומותר באכילת תרומה ואם כן קשה דהיאך יכול האדון למוכרו להעבד שברח ממנו הא אינו ברשותו. ולכאורה י"ל בזה. אלא ע"כ דשאני עבד הואיל דהוא כיד רבו וא"כ לא מיקרי כלל שיצא מרשותו של רבו וכל היכא דאיתא ברשות רבו איתנהו ולא שייך לומר כלל שהעבד מיקרי תפוס בעצמו ודוק היטב בזה:
ח ולעד"נ להביא עוד ראיה לזה מהא דאיתא במס' נדרים דף מ"ג ע"ב מתיב רבא מקצתן לראשון וכולן לשני ראשון קנה כו'. ובר"ן ז"ל ה"ג כו' וברייתא היא בתוספתא דב"ב וה"פ מי שיש לו שני עבדים ונתן מקצת נכסיו לראשון ואח"כ נתן לשני לא קנה ראשון דדילמא בגופיה שייר וכיון שעצמו לא קנה נכסים נמי לא קנה דעבדא דקני נכסיה הוא אבל שני זכה בעצמו ובנכסים וזכה נמי להשתעבד בראשון דלגביה ליכא שיורא וא"א דאין דעתו על מה שהפקיר ה"נ אין דעתו על מה שנתן כבר כו' עיין שם. ועיין ברא"ש שם מ"ש בזה והלא כשנתן לעבד הראשון מקצת נכסים, א"כ איכא עכ"פ ספק דהא י"ל דכשנתן לו מקצת נכסים גם הוא עצמו בכלל והרי זכה העבד הראשון בעצמו ואף דהוה ספק מ"מ היל"ל דהעבד הוא תפוס בעצמו. אלא ע"כ הואיל דהספק הוא מתחלה תיכף נגד רבו הראשון בכה"ג לא שייך לומר דהעבד הוא תפוס בעצמו משום דעל זה הוא דאנו דנין ודוק:
והנה ב"א הב' החריף דוד נ"י השיבני ע"ד בעת סידור הדברים דלפמ"ש לעיל [באוק"ד] דהואיל דממנ"פ העבד מסולק מרבו הראשון שפיר מיקרי העבד מוחזק אכתי יקשה דהא גם הכא העבד מסולק מרבו הראשון ממנ"פ ואם כן שוב נימא דמיקרי מוחזק. ולכאורה יפה העיר בזה ולאחר העיון א"ש מ"ש בזה דלא דמי להתם דהספק בא לפנינו בעת שבודאי הוא מסולק מרבו הראשון. אבל הכא דמיירי בשני שטרות כמ"ש הרא"ש בפירושו לנדרים שם ואם כן תיכף במסירת השטר הראשון מיד נולד הספק אם יצא לחירות מרבו ומוקמינן ליה בחזקת עבד דבכה"ג לא מיקרי העבד מוחזק. דלפירוש זה מיירי התם במתנת בריא ודנין מיד אם יצא העבד לחירות. וזה נכון מאד וקצרתי במובן. ועיין מס' ב"ב דף קמ"ט ע"ב הכותב כל נכסיו לעבדו יצא ב"ח שייר קרקע כ"ש לא יצא ב"ח ר"ש אומר לעולם הוא ב"ח עד שיאמר כל נכסי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהן ועיין ברשב"ם ותוספות ובגליון שם. ולולא דמסתפינא אולי היה אפשר לומר דפליגי בזה ת"ק ור"ש דת"ק סובר הואיל דהוה ספק אמרינן דהעבד הוא בחזקת מ"ק ולא הוי העבד מוחזק בעצמו ור"ש סובר דהעבד הוי מוחזק בעצמו ורק אם אמר כל נכסי כו' חוץ כו' בכה"ג מוכח דכוונתו על העבד אולם הראשונים ז"ל לא פירשו כן:
ט ולפי האמור יתיישבו עוד איזה קושיות בזה הענין ואשר הקשה השעה"מ בזה בפ"ה מהלכות עבדים הלכה ז' לשיטת רש"י דכל שחייב לצאת ידי שמים מהני תפיסה דאי תפס לא מפקינן מיניה מהירושלמי סוף פרק אלו נערות אההוא דמודה בקנס פטור וז"ל מהו שיאמרו לו צא יד"ש נשמעינא מן הדא מעשה בר"ג שסימא את עין עבדו אתא גבי ר"י כו' ומה בידך ואין קנסות אלא בב"ד ובעדים ויאמרו לו צא ידי שמים הדא אמרה שאין אומר לו צא ידי שמים ע"כ. ולשיטת רש"י הנ"ל אמאי הוצרכו בירושלמי להוכיח דאינו חייב לצאת ידי שמים ממה שלא אמר לו ר' יהושע לר"ג צא יד"ש ובפשיטות הי"ל להוכיח דאם איתא דחייב לצי"ש גבי עבד כיון שהוא תפוס בעצמו הרי יצא לחירות והניח בצ"ע. ולפי האמור א"ש דכל שאינו מחויב לשחררו בבירור ע"פ הדין אף שלצי"ש מחויב לשחררו לא שייך לומר דהעבד מיקרי תפוס בעצמו כיון דיד עבד כיד רבו והרי הוא ברשותו של האדון ואין מקום כלל להתחלת התפיסה לחול כלל. ומשום הכי שפיר הוצרך הירושלמי לדייק לדינו רק ממה שלא אמר ר"י לר"ג צא יד"ש. והנה השעה"מ הביא שם דברי הר"ן והריטב"א וכל המפרשים ז"ל יציאת ראשי אברים דאע"ג דלא מגבינן קנסא בבבל כיון דקיימא לן דאי תפס לא מפקינן מיניה העבד הרי הוא תפוס בעצמו עיי"ש. יש לומר דהתם הואיל דאיכא עדים אשר ע"פ הדין מחויב לשחררו ורק דאין סמוכין בבבל לדון דבר זה ולקבל העדים בזה שפיר שייך לומר הסברא הואיל דהעבד תפוס בעצמו כי באמת פקע רשות האדון ממנו כיון שמחויב על פי הדין לשחררו. אבל היכא דהוא פטור ע"פ הדין לשחררו ורק לצי"ש נהי דבכ"ד היכא דמחויב לצי"ש מהני תפיסה אבל מ"מ לא שייך לומר דהעבד הוה תפוס בעצמו כיון דע"פ הדין עדיין הוא עבד ואינו מחויב לשחררו ע"פ הדין. וכן נמי היכא דהוא ספק אם מחויב ע"פ הדין לשחררו גם כן יש לומר להאי סברא הואיל דהוה הספק בעיקר הדין לא מיקרי העבד תפוס בעצמו. ועיין בט"ז יו"ד סי' רס"ז ס"ק ט"ו במ"ש לפרש דברי הטור ז"ל. ועוד יש חילוק בין דינא דיציאת עבד לשאר דיני קנסות דבשאר קנסות כשאין דנין היינו שאין מוציאין מן המזיק לניזק. משא"כ כאן שהמזיק בא להוציא מן הניזק דהיינו שהעבד הוא מוחזק בעצמו וזה בא להשתעבד בו מטעם שאין דנין דיני קנסות וזה לא יתכן דהעבד יאמר הרי עדות שלי לפניכם ומראה אותם רק שאינכם רוצים לקבלם לא יכופני להשתעבד בי בחנם וכן להיפוך שהעבד אינו יכול לכוף את רבו שיכתוב לו גט שחרור דגם זה נקרא מוציא מחבירו כו' עיין שם. והנה דקדק הט"ז וכתב דהעבד יאמר הרי עדות שלי לפניכם כו' ואז שפיר אמרינן דהעבד מיקרי מוחזק בעצמו. אבל אם הדבר הוא ספק אם העבד יוצא בזה לחירות או לא ומכ"ש היכא דמן הדין אינו יוצא לחירות ורק לצי"ש בכה"ג לא שייך לומר דהעבד יהיה מיקרי מוחזק בעצמו:
י ובהיותי בענין זה קשה לי טובא לר' יוחנן דסובר בירושלמי ב"ק ובסנהדרין שהבאתי לעיל דיאוש בטעות גבי עבד מהני א"כ קשה מהאי ברייתא דר"ג דהרי ר"ג היה סבור שכבר יצא טבי לחירות שהרי אמר כן לר' יהושע אי אתה יודע שטבי עבדי יוצא לחירות. ואם כן נתייאש ממנו וא"כ מה השיב לו ר"י שכבר אין לך עדים דל העדים הלא נתייאש ממנו וע"כ שמעינן מינה דיאוש בטעות לא מהני גבי עבד ולכאורה צע"ג אלי. ולכאורה ר"ל דזה טעמו של הרמב"ם ז"ל שהשמיט להאי דינא אם מהני יאוש טעות בעבד וגבי שור הנסקל הביא לדינו בפרק י"א מהלכות נ"מ עיין שם. אולם בזה לא הועלתי כלום לתרץ הקושיא הנ"ל על ר' יוחנן. ועיין במראה הפנים על ירושלמי פ"ד דב"ק ה"ח בד"ה ר"י מ"ש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל עיי"ש ויש לפלפל עפ"ד המראה הפנים שם ודוק. ועיין בקצה"ח סי' א' סק"ז מ"ש בשם הירושלמי סופ"ג דכתובות וי"ל בזה גם הלום ראיתי בספר יד שאול פלפולים הרבה בזה עי"ש בסימן רס"ד. מ"מ אף אם נימא דעבד יכול לזכות בעצמו היכא דשייך לומר תפיסה מ"מ מ"ש בראשונה ליישב קושית המל"מ בפכ"א מהלכות עדות ה"ד על שיטת הפוסקים דבממון גם כן אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה א"ש הואיל דהאדון יודע בעצמו ששקר הוא מה שהעידו העדים בודאי לא יכול העבד לתפוס בעצמו ודוק היטב בכל הנ"ל. ועיין לקמן על דף ע"ד ע"ב [אוק"ד] מ"ש שם בדרך אחר בענין זה. ועיין ברמב"ם פ"ט מהלכות גזלה ה"א הגוזל קרקע מחבירו והפסידה כגון שחפר בה בורות כו' ישלם דמי מה שהפסיד. אבל אם נשחתה מאליה כגון ששטפה נהר כו' או"ל הש"ל שהקרקע בחזקת בעלים קיימת ואין אחריות הפסידא עליו אא"כ הפסיד בידו מה שאין הדין כן במטלטלין כמו שבארנו. ובהשגות הראב"ד וז"ל אבל אם נשחתה א"א תימה הוא זה שהוא לא ביאר כן שהרי עשה עבדים כקרקעות לענין גזלה שהרי הזקינו או"ל הש"ל מיהו הנ"מ לענין כחושה אע"ג דלא הדרא גזלה מיהו בעיניה איתא ואו"ל הש"ל אבל מ"מ נגזלים הם ונקנים ביאוש דכתיב וישב ממנו שבי ואמרינן העבד שנשבה ופדאוהו לשם ב"ח אחר יאוש לא ישתעבד לא לראשון ולא לשני אלא לאו כקרקע דמי דהא קני נפשיה ביאוש כו' עיין שם. ועיין בה"ה ובמל"מ שם ובש"ך סימן שס"ג סק"ג הביא דבריו והביא גם כן דברי הרשב"א שכתב דאין יאוש לעבד כשם שאין יאוש בקרקע והא דכתיב וישב ממנו שבי היינו חזקת מלחמה דוקא. ועיין קצה"ח שע"א סק"א מ"ש בזה ומ"ש בשם אחיו ז"ל וראיתי בפתחי שערים לחותני הגאון מוהר"ר ישכר ז"ל על מס' ב"מ ח"ב על פרק השואל על דף ק' במהדו"ב הביא שו"ת הרדב"ז, ח"ב סימן תקצ"ח דנראה מדבריו דמהני יאוש בעבדים כמו הפקר דמהני בעבדים. ועיין נתה"מ סי' שס"ג סק"א מ"ש בזה. ועיין לקמן על דף י"א ע"ב בד"ה ואמר עולא אר"א הלכתא גובין מן העבדים [מ"ז אוק"ד] הארכתי בענין זה יעויין שם היטב. והנה מה שכתבו דאין מועיל יאוש בעבדים למה לא הביאו הירושלמי הנ"ל דנראה משם דמהני יאוש בעבדים שהרי לא פליגי ר"י ור"ל אלא ביאוש בטעות דוקא משמע. אבל יאוש גמור מועיל שפיר בעבדים. ולכאורה י"ל בזה. ועיין מלמ"ל פ"ח מהלכות עבדים הלכה י"ג הביא דברי הירושלמי הנ"ל וכתב עלה וז"ל ונראה דמדין הפקר נגעו בה דומה למ"ש רבינו בסוף פרק י"א מה' נזקי ממון עכ"ל. ואם נימא מדין הפקר אדרבה קשה יותר דגם בהא דר"ג גם כן היל"ל דהוא מכח הפקר והיל"ל דיצא לחירות. וצ"ע כעת: אחז"ר עיינתי עוד הפעם בזה וראיתי שיש ליישב קושיא הנ"ל שלא יקשה על ר' יוחנן מברייתא זו דר"ג והוא דהא מיירי דלא היו עדים וכדאיתא בב"ק לקמן דף ע"ד בברייתא והא אין לך עדים. ואם כן י"ל דלא זכה כלל טבי בעצמו משום דלא היה יודע שר"ג יודה שסימא את עינו וא"כ היכא דהאדון מכחישו ואין עדים תו אמרינן דלא מצי העבד לזכות בעצמו ועד כאן לא פליגי ר"י ור"ל בירושלמי אלא בעבד שיוצא ליסקל שחילל שבת וכדומה ונמצאו העדים זוממין דהאדון מייאש מיניה והעבד יודע זה שהאדון מתייאש ממנו וגם יודע העבד בעצמו שעדיו שהעידו עליו העידו שקר ומצפה שיבואו עדים אחרים להזימם בזה שפיר אמרינן דהעבד זוכה בעצמו ורשב"ל סובר דהוה יאוש טעות ולא חל כלל היאוש. אבל באם האדון מכחיש להעבד שלא סימא עינו ואין עדים בדבר בודאי דלא שייך לומר כלל דזכה העבד בעצמו. ואף דבבבל דלא דנין דיני קנסות ואין מקבלין העדים ואפילו הכי אמרינן דהעבד זכה בעצמו התם שאני דהא קיימי עדים לפנינו והרי העבד טוען קבלו עדותן וכמ"ש לעיל סברת הט"ז בסימן רס"ד הנ"ל. אבל כי ליכא עדים כלל והאדון מכחיש להעבד פשיטא דבכה"ג לא שייך לומר דיצא העבד לחירות מכח דמוחזק בעצמו. דאל"כ אם יפול איזה שן להעבד שלא בפני רואים יאמר שהאדון הפיל שינו ויהיה מוחזק בעצמו ובודאי דלא נוכל לומר כן. ובלשון הברייתא לקמן בדף ע"ד ע"ב א"ל אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים [הנה ברש"י כתוב שכבר אין לך עדים וע"פ עצמך לא תשלם קנס דמשמע דאר"י לר"ג שאין לך עדים וכ"כ בשמ"ק שם כלשון הזה מ"מ בלשון הגמרא כתוב אין לו עדים ולשון רש"י וכוונתו גם כן נוכל לפרש גם כי כתוב הלשון אין לו עדים דהואיל דאין זכות להעבד עדיין ולא זכה בו העבד בעצמו תו אסור לר"ג לשחררו הואיל דעדיין עבד הוא וי"ל בזה] דלשון זה מבואר דאין לו עדים להעבד ונוכל לפרש דהואיל דאין לו עדים להעבד לא שייך לומר דהעבד זוכה בעצמו. דאל"כ כל עבד יאמר על רבו כן ויפקיע א"ע מרבו אם יפול שינו יאמר שהאדון הפילו וכיוצא. ומיושב שפיר דלא יקשה מברייתא זו על רבי יוחנן ודוק:
ועיין בר"ן מס' כתובות פרק הכותב בהאי דאומר נכסי לטובי' דאמרינן שודא דדייני הביא שם הר"ן התוספתא דפרק גט פשוט האומר עשו טבי עבדי בן חורין אם היו שם שני טבי אין דורשין לשון הדיוט לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהם בן חורין ונוטלין משניהם דמי אחד מהם כו' עכ"ל. ולכאורה מבואר דאמרינן דהעבד מוחזק בעצמו. מיהו י"ל דאין ראיה משם הואיל דאחד הוא בן חורין בודאי הרי הוא כאילו נתערבו עבד ובן חורין ומחויב לשחרר להשני. אלא דאינו מבין היאך שייך לומר דנוטלין משניהם דמי אחד מהן היל"ל המע"ה וכל אחד מהם יאמר אני הוא הבן חורין. ואולי אפשר לומר דהפי' הוא דאמר ליורשים עשו טבי עבדי ב"ח והדין הוא דמצוה לקיים דברי המת. ועיין מס' גיטין דף מ' ע"א ובש"ע יו"ד סי' רס"ד סע"ד ובכה"ג אולי הרשות ביד היורשים לעכב השחרור משניהם עד שיכתבו שניהם שט"ח על המעות. וא"כ בכה"ג אין לדייק כלל דהעבד מיקרי מוחזק בעצמו. מיהו לפי הנראה מדברי הר"ן שם נראה דמפרש דכבר שחרריה וי"ל בזה ודוק:
והגה בהיותי בענין זה העירותי עוד באיזהו ענינים השייכים לעניננו, ואציגם כאן:
יא איתא במסכת מכות דף ג ע"א אר"י א"ר עד זומם משלם לפי חלקו, מאי משלם לפי חלקו אילימא דהאי משלם פלגא והאי משלם פלגא תנינא משלשין בממון ואין משלשין במכות אלא כגון דאיתזם חד מנייהו דמשלם פלגא דידיה. ומי משלם והא תניא אין עד זומם משלם ממון עד שיזומו שניהם. אמר רבא באומר עדות שקר העדתי כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא באומר העדנו והוזמנו בב"ד פלוני כו' כל הסוגיא ויעויין ברש"י ותוס' ומהרש"א ובריטב"א שם ועי' בטור חו"מ סי' ל"ח וז"ל ומה שמתחייבין הניזמין אינו אלא קנס לפיכך אין משלמין עפ"י עצמן כו'. אבל אם אמרו שקר העדנו כתב ר"ח לא מיבעיא שאין משלמין עפ"י עצמן אלא אפי' עדות שהעידו נכונה חשבינן ליה ומתקיימת שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכן הוא שיטת הרמב"ם בפי"ח מה' עדות ה"ח עי"ש. ועי' בב"י שם שהביא דברי הרא"ש בתשובה והרי"ו שכתבו דאם העדים אומרים שקר העדנו דחייבים לשלם מדינא דגרמי. ותמה הב"י על הטור שכתב לדינא הנ"ל בשם הר"ח הלא גמרא מפורשת היא הא דקאמר במסכת מכות א"ר באומר עדות שקר העדתי ופריך הש"ס כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ולשיטת הרא"ש והרי"ו מאי פריך הש"ס כל כמיניה תיפוק ליה הלא לגבי עצמו נאמן לחייב את עצמו. והרי מבואר בהדיא כסברת הר"ח ולמה הביא זה בשם הר"ח ובד"מ אות א' תמה על קושית הב"י דהלא הרא"ש והרי"ו פליגי עלה והאיך שייך לומר דדינו של הר"ח מפורש בש"ס דמסכת מכות. וכתב בזה דהש"ס במכות לא איירי כלל מדין אם העדים צריכים לשלם מדיני דגרמי אם אמרו העדנו שקר. רק הא דפריך הש"ס שם כל כמיניה היינו דאין נאמנים לחזור בו מדבורם הראשון. והש"ך תמה ע"ד הד"מ וכמבואר הכל באריכות בחו"מ סי' ל"ח שם ובעיקר התירוץ לתרץ קושית הב"י דהר"ח מיירי דעדיין לא שילם עפ"י עדותן וקס"ד שישלמו עפ"י עצמן משום קנסא דמה לי שניזומו מפי עדים או מפי עצמן אלא אין משלמין עפ"י עצמן כו'. אבל אם כבר שילם זה עפ"י עדותן בודאי חייבין לשלם משום דיני דגרמי יעו"ש שהאריך בזה. והקצה"ח תמה על הש"ך בזה דבהדיא מבואר ברמב"ן למס' מכות כתב בפירוש שהר"ח חולק וכתב באומר עדות שקר העדנו לא סגי דאין משלמין אלא עדותן שהעידו נכונה חשבינן ליה וסיים וז"ל והרב ר"מ הספרדי פוטר בהם אעפ"י ששילם על ידו והודו כו' יעו"ש בקצה"ח. ויעוין ברמב"ם פי"ח מהלכות עדות ובלח"מ שם שפלפל בהאי ענינא מובא ג"כ דבריו בש"ך ועי' באו"ת סי' כ"ט האריך ג"כ למאד בזה ותיתי ליה כי כוונתי לו ברוב דבריו ועוד יש לי לפלפל בדבריו אולם יען כי בעיקר היסוד כוונתי וע"כ לא אכפול בזה רק מה שיש לי לחדש בזה בעזה"י:
והוא בעיקר הקושיא הנ"ל לשיטת הרא"ש ורי"ו דעדים שאמרו שחתמו שקר דחייבין לשלם מדינא דגרמי א"כ מאי פריך הש"ס כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ת"ל דחייב לשלם מטעם דד"ג וכמש"ל. והנראה לפע"ד בישוב הקושיא הנ"ל דהרא"ש והרי"ו היו מפרשים פי' אחר בסוגיא זו דהא דקאמר הש"ס באומר עדות שקר העדתי דהיינו שהעדים העידו מעיקרא שראובן חייב לשמעון מנה והב"ד חייבוהו לראובן לשלם מנה לשמעון עפ"י עדותן ואח"כ חזרו בהם העדים ואמרו שקר העדנו וראובן עדיין לא שילם לשמעון המנה ועתה העדים שאומרים עתה שקר העדנו מעיקרא וא"כ לפי דבריהם עתה פטור ראובן לשלם א"כ המלוה שהוא שמעון מפסיד ע"י עדותן עתה דהא בראשונה העידו שראובן ח חייב לשמעון וכיון שהעידו בב"ד ונחקרה עדותן בב"ד הרי נתחייב ראובן לשלם לשמעון ועכשיו שהם חזרו בעדותן א"כ לדבריהם עתה בשעת חזרה הרי מפסידים להמלוה והוה הפירוש דמשלמין להמלוה במה שעתה מפסידים להמלוה בעדותן ורצה הש"ס לומר דהואיל דמפסידים עתה להמלוה בעדותן מה שהעידו שנית והם כבר העידו בראשונה שראובן חייב לשמעון וא"כ צריכים העדים לשלם לשמעון מה שמפסידים לו עתה בעדותן. והנה הכא דמיירי שעד אחד מן השני עדים אמר ששקר העיד מעיקרא או שאמר שגם העד השני העיד בשקר וכפי הגירסא שהביא הריטב"א באומר עדות שקר העדנו וא"כ העד הזה שאומר ששקר העיד הוא רוצה להפסיד עתה להמלוה וקאמר דמשלם לפי חלקו. וע"ז דחי הש"ס כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וא"כ אינו נאמן עתה במה שהעיד אח"כ וא"כ נמצא שאינו מפסיד כלל להמלוה ואיך שייך לומר שמשלם לפי חלקו וה"ה דהוה מצי הש"ס למיפרך דאם נימא דמשלם להמלוה במה שמפסיד עתה להמלוה במה שהעיד עתה ששקר העיד בראשונה, א"כ כולה הוה ליה לשלם אלא דעדיפא מיניה פריך דהא אינו מפסידו כלום דהא אינו נאמן לחזור מדבורו ממה שהעיד בראשונה. ואל תתמה שנראה דוחק קצת לפרש כן דהש"ס הוה מצי למיפרך פירכא אחריתא, המעיין היטב בדברי האו"ת שם שהבאתי לעיל יראה שג"כ יקשה עליו לפי פירושו בהסוגיא ואם נפרש כמו שכתבתי גם פירושו של האו"ת יהיה מובן יותר וקצרתי בזה. ומעתה לפי פירוש זה ל"ק כלל לשיטת הרא"ש ורי"ו הנ"ל דמאי פריך הש"ס כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הלא עכ"פ צריך לשלם מדד"ג ולפמ"ש בפירוש הסוגיא ל"ק כלל ודוק היטב:
יב אולם בגוף האי דינא אם העדים צריכים לשלם מדד"ג היכא שהעדים הודו אח"כ ששקר העידו אשר לפי הנראה פליגי בזה הר"ח עם הרא"ש ורי"ו וקשה על הטור במה שבסי' ל"ח הביא הטור דעת הר"ח בסתמא בלי שום חולק ואילו לקמן בסי' מ"ו הביא הטור שיטת הרא"ש והוא להיפוך משיטת הר"ח. וכאשר כבר הקשו בזה הש"ך והמפרשים שהבאתי לעיל. אולם לפי האמור יתיישב הכל דהנה היכא דהעדים אומרים אח"כ ששקר העידו דכתבו הרא"ש והרי"ו דהעדים צריכים לשלם מדד"ג וגבי שליש שהחזיר השטר למלוה שלא כדין דפטור השליש מלשלם משום דלא הוה אלא גרמא בניזקין וכמבואר בח"מ סי' נ"ה ס"א ברמ"א, והש"ך הביא שם בשם המ"ב דדוקא בהחזירו למלוה הוא דפטור משום דלא הוה אלא גרמא אבל בהחזירו ללוה חייב דהוה כמו שורף שטר דחייב לשלם. והנה האו"ת בסי' כ"ט כתב באמת לתרץ שם ולחלק בין עדים שאמרו שקר העדנו והיינו דהעידו מעיקרא בזכות למלוה דבכה"ג פטורין והיכא דהעידו בזכות ללוה חייבין והרא"ש מיירי בהעידו מעיקרא בזכות ללוה דעשו תיכף ההיזק והר"ח מיירי בהעידו מעיקרא בזכות למלוה דלא הוה אלא גרמא עי"ש. אולם באמת הרא"ש כתב בסתמא עדים שהודו ששקר העידו חייבין לשלם מדד"ג ולא חילק המחבר כלל בין העידו מעיקרא לזכות להמלוה או להלוה וכל כה"ג הי"ל לפרש בהדיא כי הוא נ"מ גדולה לדינא וא"כ קשה הני שני דינים מה חילוק יש בין שליש שהחזיר השטר לבין עדים שהודו שחתמו שקר. והנה ראיתי בנתה"מ סי' נ"ה סק"ב שכתב לפרש דברי הסמ"ע וכתב שם משום דכשחותמין מיד יצא הקול שנשתעבדו נכסיו ואינו יכול למכור שום שדה משדותיו ומזיקין אותו תיכף והוי גרמי כיון דההיזק נעשה מיד משא"כ בחזרת שטר פרוע אין יוצא קול ולא נעשה ההיזק מיד רק בשעה שגובה, וגם לא ברי הזיקא דאימור לא יגבה והוי כגרמא בנזקין דפטור עכ"ל, ודבריו נפלאו ממני דהלא אף שיצא הקול שנשתעבדו נכסיו וגרמו לו היזק במה שזילי נכסי' מ"מ לא הוה ההיזק כמו כל החוב מה שהפסידוהו במה שהעידו שקר דהיינו אם העידו בשקר שחייב לשמעון מנה הלא נהי דזילי נכסיה עי"ז והרי הפסידוהו בזה מ"מ אין ההפסד הזה עולה כדי מנה כמו כל החוב והסברא היא פשוטה בזה דהא הלוקח הנכסים אינו נותן פחות מנה משויים של הנכסים הואיל דאיכא רק ספק אם יבא לידי גוביינא מהלקוחות. וא"כ לא יצטרכו העדים לשלם רק שישומו ההפסד כמה אדם רוצה בזה וזה ישלמו לו שגרמו לו היזק בזה אבל אמאי ישלמו כל החוב דהא אין אנו מחייבין את העדים על שעת הגביה רק על שעת הגדת העדות ואז לא היה ההפסד כ"כ והרבה י"ל בזה. [עי' לקמן דף ה ע"א אות טז או"ק א]:
והנה הקצה"ח בסי' נ"ה כתב ליישב הקושיא הנ"ל וז"ל והא דשליש שהחזיר שטר למלוה פטור ועדים שחתמו בשקר חייבין משום דד"ג משום דשליש שהחזיר שטר למלוה לא הוה מזיק אלא עדים שחתומין בו והו"ל כמו שוכר עדי שקר בסי' ל"ב דפטור מדיני אדם אבל עדים שחתמו שקר אינהו דקא מזקי כו' יעוש"ה בקצה"ח, הן אמת שהסמ"ע לעיל בסי' ל"ב סק"ג כתב שם וז"ל אף דקי"ל כמאן דדאין דד"ג מ"מ הואיל שהוא לא העיד אלא ששכר עדים יכול לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ועוד העדים הן עיקר הגרמא ולא השוכר כו' יעו"ש. והנה לפי הסברא הראשונה של הסמ"ע דמש"ה שוכר עדי שקר פטור משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין א"כ לא שייך כלל לתרץ כמ"ש הקצה"ח דשליש שהחזיר השטר למלוה פטור משום דהוה כמו שוכר עדי שקר דהא גבי שליש לא שייכא כלל להאי סברא הואיל דהעדים לא עשו שום איסור בשעה שחתמו על השטר דהא אז היה חייב באמת כל הסכום הכתוב בהשטר. ורק לסברא השניה שכתב הסמ"ע ועוד העדים הם עיקר הגרמי ולא השוכר א"כ א"ש סברתו של הקצה"ח הנ"ל דשליש שהחזיר השטר למלוה עשו העדים עיקר הגרמא אף שהעדים לא פשעו כלל בזה מ"מ תו לא נוכל לחייב להשליש מדין גרמי. הן אמת כי לע"ד אכתי צ"ע דברי הקצה"ח גם אם נימא דדבריו הם לטעם השני של הסמ"ע דהא בב"ק דף כ"ג ע"ב ת"ש השיך בו את הנחש ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרים ואראב"י כשתמ"ל לדברי ר"י ארס נחש בין שיניו הוא עומד לפיכך מכיש בסייף ונחש פטור לדברי חכמים ארס נחש מעצמו מקיא לפיכך נחש בסקילה ומכיש פטור ועי' פי' רש"י שם והרי חזינן דאם אמרינן ארס נחש בין שיניו עומד המכיש חייב משום דהוא עשה כל ההיזק ומכ"ש הכא שהעדים כבר חתמו על השטר ובהיתר חתמו והשליש שמחזיר השטר הוא הוא המזיק ממש דמה לי אם מזיקו בידו או הוא מזיקו בשטר שבידו והרי הוא דומה ממש למכיש אליבא דר' יהודה ולכאורה צע"ג בדברי הקצה"ח ז"ל:
והנה לכאורה י"ל עוד לסברת הקצה"ח הנ"ל דהא גבי עדים שחתמו בשקר דהם היו המזיקים וכן צריכינן לומר אם העידו בשקר דהם הם המזיקים. ולכאורה י"ל מתי הוי ההיזק אם בשעת הגדת עדותן בב"ד או בשעת חתימתן על השטר דזה מחשב כאלו הגידו אז עדותן בב"ד. או אינו אלא דההיזק הוה רק בשעת הגביה דהא כל זמן שלא בא לידי גוביינא עדיין לא נעשה ההיזק. ולכאורה י"ל דההיזק הוה בשעת חתימתן או הגדתן בב"ד ומשום דאז יוצא הקול וכמ"ש הנתה"מ שם שהבאתי לעיל. אולם באמת כבר כתבתי לעיל ע"ד הנתה"מ שדבריו ז"ל צ"ע וגם מדברי הקצה"ח בתירוצו נראה דלא נחית כלל להאי סברא של הנתה"מ דלסברת הנתה"מ בלא זה לא קשה כלל הקושיא. והנה שנימא דעיקר ההיזק הוא בשעת גביה ג"כ א"א לומר כן כלל משום דכלל גדול הוא דגרמי לא הוה אלא אם בשעת מעשה נעשה ההיזק וא"כ היכא דההיזק אינו בשעת חתימתן או הגדת עדותן א"כ לא מיחשב גרמי ודנימא שההיזק הוא תיכף בשעת חתימתן או בשעת הגדת עדותן הלא סוף סוף לא הוי ברי הזיקא דדילמא לא יבא לידי גוביינא ולכאורה י"ל בזה:
אולם בירור הדברים בזה נלע"ד דלעולם ההיזק מתחיל מיד אלא דאינו נגמר עד שעת גביה ועיקר ההיזק הוא בשעת הגביה דאז נגמר ונעשה ההיזק לגמרי ואפ"ה חייבין על עדותן משום דגם בשעת הגביה אז חלה עדותן ועפ"י עדותן שהעידו בראשונה נעשה הגביה וא"כ הוי כאלו העידו אז שנית בשעת הגביה ואז נגמר ממש עדותן וא"כ שפיר הוה גרמי דבשעת חתימתן או הגדתן בא ההיזק דאין חילוק בזה בין חתמו בשטר ובין העידו בע"פ בפני ב"ד וז"נ לע"ד בסברא ובטעמא:
יג ולולא דמסתפינא דלא לוחכי עלי בבי מדרשא הייתי אומר בזה דבר חדש דכ"ז ניחא היכא דהעדים עומדים בעדותן שלא חזרו בהם בזה שפיר איכא לחייבינהו מטעם דד"ג היכא שהודו אח"כ אחר הפרעון שחתמו בשקר והטעם הואיל דבשעת הפרעון אז הזיקו שגבה זה שלא כדין ע"פ עדותן ומשום דהוי כאלו העידו אז בב"ד בשעת הגוביינא וכמש"ל. אבל אם אחר שהעידו בב"ד ונחקרה עדותן או אחר שחתמו בשטר הודו שחתמו בשקר נהי דאינן נאמנים לחזור בהם ומשום דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והב"ד דנין ומגבין ע"פ עדותן שהעידו בראשונה מ"מ הם צווחים עתה ששקר העידו בראשונה וא"כ אין ההיזק בא מחמתן ואף שבא מכח עדותן שהעידו בראשונה מ"מ אז בשעת עדותן בפני ב"ד או בשעת חתימתן אז לא נתהוה לגמרי ההיזק רק ההיזק בא בשעת גוביינא וא"כ אז הם מודים וצווחים ששקר העידו תו לא שייכא לחייבינהו העדים מטעם דד"ג דהא אין ההיזק בא עכשיו על ידן רק הב"ד הוא דמחייב ליה לשלם על פי העדים שהעידו בראשונה: וקצת דוגמא לדבר זה בהא דמס' סנהדרין דף ע"ז גבי זרק חץ ותריס בידו כו' וגם בהא דפ"ק דמס' שבת דף ד' גבי הדביק פת בתנור כו' דכל שהוא אנוס בתקנתא דרבנן תו לא מחייב וה"נ דומה קצת לזה שמה שהוא גובה עפ"י עדותן שהעידו בראשונה אינו בא עתה מחמתן הגם כי רחוק בטעמא ובסברא מהא דסנהדרין ושבת מ"מ קצת דוגמא מצינו שם ואולי יזכני ה' עוד למצא ראיה לסברא זו:
והנה אם אמת הוא כדברים הללו שכתבתי בזה נוכל להבין שפיר הא דקאמר הש"ס במס' מכות שם א"ר באומר עדות שקר העדתי ופריך הש"ס כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ולפי מה שפירשתי לעיל הוה הפי' דהעד חוזר מעדותו ואומר שקר העדתי והוא קודם שפרעו הלוה למלוה ואנו דנין על זה שהעד רוצה להפסיד להמלוה וע"ז קאמר הש"ס כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וא"כ אינו מזיק כלל להמלוה בזה שחוזר בו העד מעדותו וכמש"ל באריכות בביאור הדבר א"כ לפי"ז הפירוש א"ש מה שהקשו על הרא"ש והרי"ו דהא עכ"פ צריך לשלם מדד"ג שהפסיד לחבירו בעדותו שהוציא ממנו ממון שלא כדין. אולם לפי האמור א"ש דהואיל דמיירי שחוזר בו העד מעדותו קודם שפרעו הלוה להמלוה וא"כ אף שאינו נאמן בדבריו האחרונים מ"מ תו אין חיוב על העד לשלם מדד"ג אף להלוה דהא עיקר וגמר ההיזק בא בשעת הגביה והוה כאלו העיד אז בב"ד. וכל זה הוא כשעדיין עומד העד בדבריו הראשונים מה שהעיד מעיקרא אבל אם חזר בו מעדותו נהי דאינו נאמן לחזור בו מ"מ תו לא מחויב העד לשלם מדד"ג ודוק. ולפי האמור נוכל לומר דהר"ח והרא"ש לא פליגי כלל דהר"ח מיירי היכא דחזרו העדים מעדותן קודם שפרעו הלוה להמלוה ונהי דאינן נאמנים לחזור בהן מ"מ תו ליכא לחייב אותן מדד"ג. וכן מורה לשון הר"ח ז"ל שכתב אבל אם אמרו עדים שקר העדנו כתב ר"ח לא מיבעיא שאין משלמין עפ"י עצמן אלא אפי' העדות שהעידו נכונה חשבינן ליה ומתקיימת שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הרי שהר"ח מיירי שעדיין לא פרעו הלוה להמלוה שהרי דן אם העדות מתקיימת וחשבינן ליה למה שהעידו בראשונה לאמת אף שחזרו בהם אח"כ. ולפי"ז שפיר כתב דאין העדים צריכים לשלם מה שגרמו היזק בעדותן שהעידו בראשונה הואיל דחזרו בהם קודם הגוביינא וכמש"ל בטעם הדבר. והרא"ש והרי"ו מיירי שהעדים לא חזרו בהם עד אחר הגוביינא ואז הוא דהודו ששקר העידו וא"כ בכה"ג שפיר צריכין לשלם מדד"ג מה שהפסידו ללוה דהא בשעת הגביה עדיין לא חזרו בהם מעדותן מה שהעידו בראשונה וא"כ נגמר הדין ממש עפ"י עדותן והם גרמו ההיזק ממש. וכן מורה דברי הרא"ש בתשובה כפי מה שהובא בב"י סי' ל"ח שם וז"ל וכ"כ הרא"ש בתשובה בכלל הפסולין לדון ולהעיד על עדים שהודו שחתמו שקר מחמת שכרותן נאמנים לגבי עצמן לשלם כל מה שהפסידוהו משום דד"ג עכ"ל. הרי שדן הרא"ש היכא שכבר נעשה ההפסד שהפסידוהו והעדים לא הודו ששקר העידו עד אחר הגוביינא וכן מורה לשון הרא"ש ז"ל בזה ומש"ה שפיר צריכין העדים לשלם מדד"ג כל מה שהפסידוהו ובכה"ג אולי גם הר"ח מודה לזה. ואולי נוכל לכוון ג"כ כן בדברי הרי"ו שכתב אבל אמרו העדנו שקר משלמין עפ"י עצמן למאן דדאין דד"ג שאין זה קנס נראה ג"כ מדבריו שדן להיכא שכבר נעשה הנזק שכבר היה הגוביינא והעדים הודו אחר כך ששקר העידו ובכי האי גוונא בודאי דהעדים צריכים לשלם מדינא דגרמי וכמש"ל: שוב דקדקתי בלשון הטוח"מ סי' מ"ו וז"ל וכתב א"א הרא"ש נהי דאין נאמנים לבטל השטר מ"מ לגבי דידהו נאמנים דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי וחייבין לשלם ההפסד שבא לו מכח חתימתן שחתמו שקר מדד"ג ע"ש. נקיט ג"כ הלשון לשון עבר שהיה כבר ההפסד ומשמע שכבר שלמו ע"פ עדותן ואח"כ הוא שהודו העדים בכה"ג הוא דצריכים העדים לשלם מדד"ג. אבל היכא דהודו העדים קודם הפרעון בכה"ג אף שאינן נאמנים אח"כ לחזור מעדותן שהגידו בראשונה י"ל דמ"מ אינן חייבין תו לשלם מדד"ג ההפסד הזה. והא דכתב תחלה הלשון אינן נאמנים לבטל השטר היינו אף אם לא פרע עדיין ג"כ אינן נאמנים לבטל השטר מטעם דכיון שהגיד כו' ולשון זה דאינן נאמנים לבטל השטר כולל תרתי בין אם כבר פרע הלוה להמלוה עפ"י השטר הזה ואנו דנין אם יכולים לבטל השטר דהיינו השטר שהיה לו מקודם. וכן כולל ג"כ אם עדיין לא פרעו ואנו דנין אם יכולים לבטל השטר אבל הלשון שכתב בסוף דבריו וחייבין לשלם ההפסד שבא לו מכח חתימתן זה הוה הפירוש רק אם כבר נעשה ההפסד דהיינו שכבר פרעו ודוק בזה:
גם הב"י בש"ע דקדק לכתוב הלשון שכתב הטור בשם אביו הרא"ש ז"ל וחייבין לשלם ללוה ההפסד שבא לו מכח חתימתן הנה מפורש יותר בלשון הש"ע המורה יותר שכבר פרעו וכבר נעשה ההיזק ואח"כ הוא שהודו שחתמו בשקר. וכן בסי' כ"ט ס"ב כתב המחבר ג"כ הלשון עדים שאמרו שקר העדנו נאמנים לגבי עצמם וחייבין לשלם כל מה שגרמו להפסיד בעדותן עכ"ל. הרי נקיט ג"כ הלשון המורה על העבר שכבר היה הגוביינא ואח"כ הודו ששקר העידו בראשונה ומש"ה חייבין שפיר מדד"ג. ואל תתפלא בזה דהיאך נוכל לומר שהב"י כוון לזה הלא הוא ז"ל בעצמו הקשה דברי הר"ח והרא"ש אהדדי והקשה על הטור ולפי הנ"ל לא קשה כלל, אגיד לך הרשום בכתב אמת כי רוח ה' דבר על מלתן של הראשונים נ"ע ועל רבינו הב"י זי"ע ועל כל מי שלומד תורה לשמה וזוכה לכוון כהלכה. מן השמים מסכימים על ידו והיד כותבת הדברים הנאמנים למשה רבינו עליו השלום מסיני להלכה. ובגלל זה מצינו הרבה פעמים בספרים הקדושים שמפרשים דברי הראשונים בכונתם אף כי יוכל להיות שהמחבר בעצמו לא כוון לזה והרבה י"ל בזה והאריכו בזה והדברים עתיקין. אולם גוף הסברא הנ"ל שכתבתי עדיין צריך ראי לפמש"ל: (יד) אח"ז עיינתי עוד בזה ובעזה"י נ"ל ראיה נכונה ומוכרחת לדברי דאל"כ תקשי דברי הר"ח אהדדי שהרי בהג"א בפרק החובל דף פ"ד בהא דאין דנין בזה"ז דיני קנסות וז"ל ופר"ח ולא שור בלבד אלא כל שהוא כיוצא בזה גובין כגון אבות נזיקין דשור כשן ורגל ומבעה והבער ובור וד' שומרים וריפוי ושבת ובושת וגנב בקרן וגזלן ועדים זוממין היכי דלא אפשר לאהדורי והמוסר והני כולהו וכיוצא בהן גובין בבבל מא"ז עכ"ל מובא ברמ"א חו"מ ס"א ס"ד ע"ש. ולכאורה דברי הר"ח כסותרין זה את זה דאמאי כתב כאן דהיכא דאי אפשר לאהדורי משלמין העדים זוממין והלא מדין הזמה לא נוכל לחייבם דהא הוי קנסא ואין גובין בבבל וע"כ דהתשלומין הם רק מדין נזק, והלא הר"ח בעצמו כתב דבאומרים שקר העדנו פטורים. וע"כ הטעם דלא הזיקו בידים וא"כ כמו כן אם הוזמו העדים ולא נוכל לחייבם מדין הזמה ורק דנימא לחייבן מדד"ג ג"כ לא נוכל לחייבן הואיל דלא הזיקו בידים. וא"כ דברי הר"ח נראין כסותרין אהדדי. אבל לפי האמור א"ש דע"כ לא אמר הר"ח דפטורין העדים אלא דוקא היכא דחזרו בהן ואמרו שקר העדנו קודם שפרע הלוה למלוה. אבל אם חזרו בהן אחר שכבר פרע בכה"ג חייבין שפיר. וא"כ א"ש מה שכתב הר"ח בהג"א שאם הוזמו העדים ולא אפשר לאהדורי אז נהי דמדין הזמה לא נוכל לחייבן דהא אין דנין קנסות בבבל מ"מ מדד"ג מחוייבין לשלם דהא שילם כבר עפ"י עדות והוא ראיה נכונה לדברי ודוק היטב בזה: ועי' לקמן דף ה ע"א [אות ט"ז או"ק א'] מ"ש עוד בדברי הר"ח ז"ל:
טו והנה כבר הבאתי לעיל הפלוגתא בין הראשונים נ"ע אם גם בממון איתא להאי דינא דנימא בעדים זוממין כאשר זמם ולא כאשר עשה. וכן דעת הרמב"ם פ"כ מהלכות עדות ה"ב עי"ש דבממון ל"ש זה. ובדיני נפשות אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה. ואם גבי מלקות ג"כ אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה כמו גבי דיני נפשות או דגבי מלקות לא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה אלא אפי' אם כבר לקה זה על פי עדותן של העדים ואחר כך הוזמו אמרינן בהו ועשיתם לו כאשר זמם ולוקין הניזומין:
והנה דבר זה למדנו מתורת רבינו הרמב"ם ז"ל בפ' כ' מהלכות עדות הלכה ב' וז"ל נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אינן נהרגין מה"ד שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה ודבר זה מפי הקבלה אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין. וכן אם יצא הממון מיד זה ליד זה בעדותן חוזר לבעליו ומשלמין לו עכ"ל הטהור. הרי מפורש יוצא מפי רבינו ז"ל דבמלקות לא שייך לומר כאשר זמם ולא כאשר עשה רק אפי' אם כבר לקה זה ואח"כ הוזמו העדים חייבין העדים מלקות כאשר חייבו בעדותן להנדון ללקות וגם שמעינן דבממון גם כן אמרינן בהו שחייבין העדים לשלם אף שהב"ד כבר הוציאו ממון ע"י עדותן של העדים הניזומין:
והנה לכאורה י"ל דמלשון רבינו ז"ל שכתב וכן אם יצא הממון מיד זה ליד זה בעדותן חוזר לבעליו ומשלמין לו דמלשון חוזר לבעליו נראה שהוא כסברת הריב"א המובא בתוס' בבא קמא דף ד' שהוא משום דממון איתא בחזרה וא"כ אמאי גבי מלקות פוסק ג"כ דאפי' אם כבר לקה ואח"כ ניזומו העדים ג"כ חייבין העדים מלקות והלא גבי מלקות לא שייכא האי סברא דהא א"א בחזרה. והנה אם נימא כסברת הר"י המובא בתוס' שם דגבי ממון עונשין מה"ד והא דאמרינן במכות הרגו אין נהרגין משום דהתם אין עונשין מה"ד ואם נימא דהרמב"ם סובר ג"כ כסברת הר"י הנ"ל א"ש ומש"ה גבי ממון עונשין מה"ד ויסבור ג"כ דגבי מלקות עונשין מה"ד ומש"ה חייבין עדים מלקות כשניזומו אף שכבר לקה הנידון. אולם לשון רבינו ז"ל שכתב גבי ממון חוזר לבעליו ומשלמין לו משמע קצת דהוא מטעם דגבי ממון אפשר בחזרה. הגם כי י"ל בזה דהרמב"ם ז"ל דנקיט הלשון חוזר לבעליו היינו דנקיט הדין אליבא דהלכתא אבל לא הוה עיקר הטעם בזה הואיל דאפשר בחזרה ואפי' אם א"א בחזרה כגון שמת זה שגבה המעות שלא כדין או שהלך למדה"י ג"כ הוה הדין דהעדים צריכים לשלם דבממון לא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה וגם דיכול למחול זה הממון ויאמר הריני כאיל התקבלתי וכמ"ש סברא זו לעיל. אולם הלא גבי מלקות ג"כ אמרי' דאין עונשין ואין מזהירין מה"ד וכדכתבו התוס' במסכת ב"מ דף ס"א ע"א בד"ה אמרי וז"ל וא"ת והא אין מזהירין מן הדין וי"ל דגזל לאו הנל"ע הוא כדאמרינן בפרק שילוח הקן דף קמ"א ומטעם דאין מזהירין מה"ד המ"ל לעיל דלא ילפינן מהדדי אלא דעדיפא קאמר דאפילו מדינא לא אתי עכ"ל. הרי מבואר דגם גבי עונש מלקות ג"כ אמרינן אין מזהירין מה"ד ודוקא התם דליכא מלקות הואיל דהוה נל"ע הוא דשייך לומר דניליף מה"ד אבל אם היה בי' מלקות לא הוה מצינן לומר דנילף מה"ד וא"כ הכא דאיכא עונש מלקות שפיר דומה לד"נ דאמרינן ביה אין מזהירין מה"ד וא"כ אם כבר נעשה המעשה ואח"כ ניזומו העדים לא מחייבי העדים דהא לא שייך לומר כאשר זמם לעשות דהא כבר נעשה העונש וא"כ מדוע כתב הרמב"ם ז"ל דגבי מלקות אף אם לקה זה הנידון ואח"כ הוזמו העדים חייבין העדים מלקות ולוקין העדים:
והנה הראב"ד ז"ל בהשגות תמה ע"ד הרמב"ם ז"ל הנ"ל וז"ל נהרג זה שהעידו עליו וכו' א"א שיבוש הוא זה עכ"ל ובכ"מ האריך בזה ע"ד הרמב"ם ז"ל וכתב צריך לבקש טעם מאין לו לרבינו לחלק בין מיתה לממון ומלקות דלכאורה משמע דל"ש ממון או מלקות או מיתה בכולהו בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ואף כי אפשר לחלק בין ממון למיתה דממון אפשר בחזרה וכיון שכך כך לי עשה כמו זמם וכ"כ התוס' בריש ב"ק דף ד' ע"ב ד"ה ועדים זוממין אהא דתני ר"ח פי' ריב"א דאפי' שילם כו' מ"מ אין סברא לחלק בין מלקות למיתה וכ"כ רי"ו בשם רש"י וכנראה שלזה כוון הראב"ד שכתב שיבוש הוא זה ואע"פ שתפס בנהרג זה שהעידו עליו תחלת הבבא נקיט ומיהו רי"ו כתב שכדברי רבינו נראה עיקר וכו' והאריך בזה שם וכתב שני טעמים לחלק בין מיתה למלקות ע"ש ובמ"ש בטעם השני יש לפלפל הרבה ואכ"מ ועי' במגדל עוז מ"ש בזה. אבל עכ"פ חזינן דהכ"מ מפרש ג"כ דעיקר קושית הראב"ד על הרמב"ם הוא במ"ש דגבי מלקות אם לקה הנידון ואח"כ הוזמו העדים דחייבין העדים מלקות וכתב עליו הראב"ד שהוא שיבוש דהלא גם במלקות אמרינן דאין מזהירין מה"ד וא"כ היל"ל כאשר זמם ולא כאשר עשה: ולענד"נ לומר בזה וליישב דברי רבינו הרמב"ם ז"ל דיש לכוון כוונה אחרת בדבריו ז"ל במ"ש שחייבין העדים מלקות אם הוזמו אף שכבר לקה הנידון והוא עפ"י מה דאיתא במס' מכות דף ד' ע"א במתניתין מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין לוקין שמונים משום לא תענה ברעך עד שקר ומשום. ועשיתם לו כאשר זמם דר"מ וחכמים אומרים אין לוקין אלא ארבעים ובגמרא שם ורבנן האי לא תענה ברעך מאי דרשי ביה ההוא מיבעיא ליה לאזהרה לעדים זוממין ור"מ אזהרה לעדים זוממין מנ"ל א"ר ירמיה נפקא ליה מוהנשארים כו' ובריטב"א שם במסכת מכות בד"ה ההוא מיבעיא וז"ל פירש"י ז"ל שלא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר ואין לשונו ברור דהא לא אתמר הא אלא היכא שהלאו ההוא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד או כרת דאמרינן דלאותה הזהרה בא ולא לענוש עליו מלקות אבל בלאו גרידא לא איתמר הכין דא"כ כל חייבי לאוין אין לוקין עליהן שכולן באו לאזהרתן ואי בעי לומר דה"נ בא להזהיר על עונש כאשר זמם שיש בו מיתת ב"ד לפעמים וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו כדאמרינן גבי לאו דמחמר היל"ל הכי בהדיא כדאמרינן בכל דוכתי ועוד דכיון דכתב רחמנא והצדיקו אפקיה מההוא דינא כי היכי דאפקי' מדינא דלאו שאב"מ כדכתיבנא בריש פרקין והנכון כמ"ש הרמב"ן ז"ל דכיון דלא תענה אזהרה לעדים זוממין לקיים בהם עונש כאשר זמם שוב אין לנו בו אלא עונש כאשר זמם במקום שיש לקיים בו תורת הזמה שכבר פירש הכתוב עונשו ולאפוקי היכא שאינו בתורת הזמה כגון השנויין בריש פרקין וכיוצא בזה שלוקין מן הלאו הזה משום דכתב רחמנא והצדיקו והיינו דאמרינן דלר"מ אין לומר כן דאיהו ס"ל דאזהרת עונש כאשר זמם הוא מלא יוסיפו לעשות עכ"ל. והנה שמעינן מעיקר סברת הרמב"ן הוא דהואיל דמקויים בהאי ענינא כאשר זמם א"כ הלאו דלא תענה לא הוה לאו מיוחד שילקו עליו משום הלאו דלא תענה רק הוא אזהרה לעדים זוממין לעשות בהו כאשר זמם לעשות לאחיו אבל היכא דלא מצינן לקיים בהו כאשר זמם וכגון שמעידין בו שהוא ב"ג וב"ח שאינם בתורת הזמה ובכה"ג שפיר לוקין משום הלאו דלא תענה. ואף דלא תענה הוה לאו שאב"מ וכדאיתא לעיל בדף ב' צריכינן לומר בה כסברת הריטב"א ז"ל לעיל שם בדף ב' ע"ב בד"ה ותיפוק ליה משום לא תענה וז"ל פי' ול"ל והצדיקו ופרקינן משום דהי"ל לאו שאב"מ דאין לוקין עליו אי לאו דאתא והצדיקו וגלי דלית להו משום לא תענה וקמ"ל דמלקות ודאי משום לא תענה הוא כדאיתא לקמן כו' יעו"ש. [והנה בהיותי בזה אינני מבין לשון הריטב"א ז"ל שכתב אי לאו דאתא והצדיקו וגלי דלית להו משום לא תענה דהלא אם נימא דוהצדיקו אתא לגלות דלית בהו משום לא תענה. א"כ סותר לריש דבריו שהתחיל וכתב אי לאו דאתא והצדיקו היל"ל בפשיטות דלקי משום דכתיב והצדיקו כו' אלא ע"כ דט"ס הוא וכצ"ל דקרא והצדיקו אתי לגלות דאית בהו משום לאו דלא תענה דאע"ג דהוי לא תענה לאו שאב"מ הכא גלי קרא דוהצדיקו דלקי על לאו דלא תענה]. וגם התוס' בדף ד' ע"ב שם במסכת מכות בד"ה ורבנן כתבו בהדיא כן וז"ל דהא דקאמר לעיל גבי לא תענה משים דהוה לאו שאב"מ היינו אי לאו קרא דוהצדיקו אבל בתר דגלי לן קרא דוהצדיקו דשייך בו מלקות יש לנו לומר דלקי מלא תענה ע"כ. ועי' מסכת בבא קמא לקמן דף ע"ד ע"ב בתוס' ד"ה הוה ובמסכת שבת דף קנ"ד ע"א בתוספות ד"ה בלאו מ"ש בזה:
ועכ"פ שמעינן מדברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל דהא דלא לקי משום הלאו דלא תענה הוא משום דמקיימי בעדים כאשר זמם הא היכא דלא מקיימי בהו כאשר זמם שפיר לקי העדים משום הלאו דלא תענה וסברא זו רמוזה ג"כ בתוס' ריש מסכת מכות בד"ה מעידין יעו"ש. וא"כ נלע"ד לומר בזה דאף דבשעת הגדת העדים העדות היה מקים לקיים בהו כאשר זמם וא"כ אז לא היו לוקין על הלאו דלא תענה מ"מ אם אח"כ נולד שלא נוכל לקיים בהו כאשר זמם אז לקי שפיר משום הלאו דלא תענה דאף דבשעת הגדת העדות שהיה אז יכול לקיים בהו כאשר זמם ולא היו לוקין משום הלאו דלא תענה הא קי"ל דעדים זוממין אינן צריכים התראה וא"כ אח"כ כשפקע החיוב דכאשר זמם תו איכא החיוב מלקות על לאו דלא תענה וזה נראה לע"ד נכון בסברא ובטעמא: ומעתה עפ"י האמור צדקו דברי הרמב"ם ז"ל במ"ש אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין וכוונתו דלוקין משום הלאו דלא תענה דהואיל דכבר לקה זה הנידון ותו א"א לקיים בהעדים דין הזמה תו לוקין משום לאו דלא תענה: אמנם י"ל לפי"ז א"כ גם בחייבי מיתות כשכבר נהרג הנידון ג"כ לילקו העדים משום הלאו דלא תענה דהא גם בהעידו על הנידון שחייב מיתה איכא ג"כ הלאו דלא תענה מלבד החיוב כאשר זמם לעשות ונהי דהיכא דאפשר לקיים דין הזמה כאשר זמם לעשות אין לוקין משום הלאו דלא תענה מ"מ כשכבר נהרג הנידון דא"א לקיים בהן דין הזמה עכ"פ לילקו משום הלאו דלא תענה, ולכאורה רציתי לומר בזה דתליא בפלוגתא דר"י ור"ל במסכת חולין דף פ"א ע"ב ואזדו לטעמייהו דכי אתא רב דימי אמר חייבי מיתות שוגגין וחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר ר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור ר"י אמר חייב דהא לא אחרו ביה ור"ל אמר פטור כיון דכי אתרו ביה פטור כי לא אתרו ביה נמי פטור כו' כל הסוגיא וברש"י ותוס' שם, וא"כ נימא דחייבי מיתות שוגגין עם חייבי מלקות פטור גם על המלקות א"כ ה"נ הואיל דהיה בכאן החיוב מיתה משום כאשר זמם אם היו ניזומים קודם שנהרג הנידון דאז היו העדים חייבין מיתה כאשר זמם וא"כ הי"ל כחייבי מיתות שוגגין אף אם לא נוכל עתה לקיים בהו דין הזמה ומש"ה תו אין לוקין על הלאו דלא תענה אף שכבר נהרג הנידון ולא נוכל לקיים בהן דין הזמה להרגם משום כאשר זמם הואיל דכבר נעשה המעשה. אולם הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות שחיטה הלכה ז' פוסק כר' יוחנן דחייבי מיתות שוגגין אינו פוטר ממלקות שכ"כ שם ז"ל שחטו לעכו"ם פטור משום אותו ואת בנו שהרי נתחייב בנפשו ואם התרו בו משום אותו ואת בנו ולא התרו בו משום עכו"ם לוקה, וכתב הכ"מ שם שפוסק כר"י דחייבי מיתות שוגגין אינו פוטר לחייבי מלקות וא"כ אכתי קשה דאמאי גבי אם כבר נהרג הנידון לא כתב רבינו דהעדים לוקין עכ"פ משום הלאו דלא תענה וכמו שפסק גבי חייבי מלקות אם כבר לקה הנידון דלוקין העדים משום הלאו דלא תענה וכמ"ש בביאור הטעם של פסק רבינו הרמב"ם ז"ל, אילם שבתי וראיתי דא"ש מ"ש לעיל בביאור הטעם של רבינו הרמב"ם ז"ל דיש לחלק בין חייבי מיתות שוגגין או במזיד ולא אתרו ביה לבין היכא דאי אפשר לקיים בהעדים כאשר זמם הואיל שכבר נהרג הנידון דדוקא בחייבי מיתות שוגגין או במזיד ולא אתרו ביה דליכא כלל חיוב מיתה אמרינן שפיר דאינו פוטר ממלקות דאע"ג דחייבי מיתות שוגגין פטור מממון אבל מלקות חייב בהו הואיל דליכא כלל חיוב מיתה הואיל דהיה בשוגג או בלא התראה משא"כ הכא גבי עדים זוממין שכבר נהרג הנידון דבאמת קודם שנהרג הנידון היה גבי העדים חיוב מיתה אם יהיו ניזומין ואף לאחר שכבר נהרג הנידון והוזמו אח"כ ג"כ איכא החיוב מיתה אלא שאין הב"ד יכולין להרגן מכח הק"ו מה עד שלא נהרג הנידון חייבין העדים מיתה על שבקשו להרוג מכ"ש היכא דכבר נהרג הנידון אלא שאין עונשין מן הדין והיינו דלא סגי להו לכפר במיתה ושהב"ד יהרוג להעדים ולא יהיה להן כפרה לגמרי אין הב"ד יכולין להורגן אבל עכ"פ עדיין איכא החיוב מיתה על העדים עוד ביתר שאת ויתר עז ובכה"ג שפיר אין הב"ד מלקין להעדים מכח הלאו דלא תענה הואיל דאיכא גבייהו חיוב מיתה אבל בחייבי מלקות שפיר לוקין העדים משום הלאו דלא תענה אף שכבר לקה זה הנידון ודוק היטב בזה:
[טו] (א) דף ד ע"ב תני ר"ח כ"ד אבות נזיקין כו' והמטמא והמדמע והמנסך כו' ופירש"י בד"ה מנסך יין לע"ג [ובמס' גיטין מפרש אמאי לא קלב"מ מטמא מדמע ומנסך לא כתיבי בהדיא, ואפילו הכי הוי אבות שבכל נזק הן ונזק ממון כתיב בתורה ומכה נפש בהמה ישלמנה] ומנסך את היין ליכא למימר שניסכו ביין נסך שזרק בו דלא קא מחסריה ולא מידי דהא מזכין ליה בר מדמי יין נסך שבו עכ"ל. ועיין בשלטי הגבורים כאן אות ג' וז"ל נראה בעיני שניסך הוא על אחד משני דרכים או שניסך היין ממש לע"ז או שעירב יי"נ גמור ביין כשר שע"י התערובות זה אסרו בהנאה וכן פסקו כל הפוסקים וצ"ע בדברי רש"י דהכא דחק עצמו לפרש דמנסך ר"ל שנסכו לע"ז. אבל ליכא לפרש נסכו ביי"נ שזרק בו דלא קחסריה ולא מידי דהא מזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו דמשמע מדבריו דיין נסך עם יין כשר אינו אוסר בהנאה ואיהו גופיה פרק בתרא דע"ז פסק דיי"נ עם יין כשר אוסר בהנאה בכ"ש. וכ"כ פרק הניזקין במס' גיטין. ודוחק לתרץ דהכא בסתם יינם קא מיירי דהרי ידוע הוא דעיקר המקום ששנוי בו דין מדמע ומנסך מיירי ביין שנתנסך לע"ז משמע ולישנא נמי דייקא וצ"ע עכ"ל. ועיין בספר פ"י כאן ובמס' גיטין שם שהקשה שם קושיא הנ"ל גם כן ובגיטין הוסיף שם להקשות ע"ד רש"י ז"ל בגיטין שכתב דאסרו בהנאה כשמערב יין נסך ביין כשר. דהא בשלהי מס' ע"ז אמר שמואל להדיא דהלכה כרשב"ג אפילו יין ביין דמותר למכור לעכו"ם חוץ מדמי יין נסך שבו. ואף דמסקינן התם דהיינו דוקא בסתם יינם אבל יי"נ גמור לא היינו הלכה למעשה כדפסיק ר"נ אבל לשמואל משמע שם להדיא אפילו ביי"נ גמור נמי ס"ל כרשב"ג. ובלא"ה יש לדקדק מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן דשפיר מצינו לפרש לשמואל אע"ג דלא אפסדיה לענין איסור הנאה מ"מ הו"ל מיהא הפסד מועט שצריך למוכרו בזול לעכו"ם והו"ל כמו מדמע כו' יעויין שם היטב. ועוד הוסיף הפ"י כאן להקשות דכיון דפליגי שם רב ושמואל דשמואל ס"ל בהדיא דמנסך היינו מערב ולא חשו לקושי' דהיינו מדמע. וא"כ מה לו לרש"י כאן בב"ק לכנוס בפלוגתא ולדחות בידים דברי שמואל. ועיין בפ"י כאן מ"ש לתרץ כל הנ"ל:
ולעד"נ ליישב כל הקושיות הנ"ל על רש"י דהנה בהא דאיפלגו אמוראי בחולין דף מ"א אם אדם אוסר דבר שאינו שלו או לא. והנה להסוברים דאדם אוסר דשא"ש בעשה בו מעשה אם הוא מה"ת יוכל לאסור דשא"ש בעשה בו מעשה או רק מדרבנן יוכל לאסור דשא"ש אבל מה"ת אינו יכול לאסור דשא"ש ודעת הלבוש ביו"ד סי' ד' מובא דבריו בתבו"ש סי' ד' שם דרק מדרבנן יכול לאסור דשא"ש אבל לא מה"ת וכל הפוסקים כמעט חולקים עליו וס"ל דלמ"ד אדם אוסר דשא"ש היכא דעשה בו מעשה כגון מנסך וכדומה אמרינן דמה"ת יוכל לאסור דשא"ש. ועיין בש"ך סק"ה וסק"ו שם ובכו"פ האריך שם בביאור הדברים. והנה רוב הפוסקים סוברים דלמ"ד אדם אוסר דשא"ש הוא מן התורה היכא דעשה בו מעשה. וע"כ צ"ל דמיירי ר' חייא באופן דלא שייך לומר לצעורי קא מכוין. דאל"כ הא אינו איסר דשא"ש ולא הזיקו כלל. ומעתה י"ל דשפיר הוכרח רש"י ז"ל לפרש דהא דתני ר"ח מנסך היינו ע"כ מנסך ממש דזה הוא אב דהא ר"ח תני כ"ד אבות נזיקין ואבות היינו הני דכתיבי בקרא והיינו דהוה נזק מן התורה אבל מדמע לא הוה נזק מה"ת דהא מה"ת חד בתרי בטיל ואפילו היכא דמערב יי"נ ביין כשר היכא דהיי"נ הוה רוב מ"מ אם שופך היין נסך לתוך היין כשר א"כ מה"ת אמרינן קמא קמא בטיל והכל מותר אפילו בשתיה מן התורה ואפילו אם נימא דמיירי ששפך היין כשר לתוך היי"נ מ"מ אכתי מותר מה"ת למכור הכל חוץ מדמי יי"נ שבו. וא"ל דאכתי היין כשר שמעורב בתוך היין נסך אינו שוה כל כך כמו שהיה שוה מקודם דהא מקודם היה מותר לישראל בשתיה ועכשיו שאסור לישראל בשתיה אינו שוה כ"כ. והנה לפי' המהרש"א כאן הואיל דהוא רק הפסד מועט אם כן היינו מדמע, אולם הפ"י דחה זה הפירוש וכמבואר בדבריו כאן והבאתיו לעיל בקצרה. מ"מ לולא דמסתפינא הייתי אומר בזה דלמ"ד דסובר דמותר למכור חוץ מדמי איסור שבו ומשום דבכה"ג תו אינו נהנה כלל מדמי איסור שבו אם כן י"ל דמותר הישראל למוכרו להיין בעד הדמים שהיה היין שוה קודם שנתערב בו היי"נ דסוף סוף אינו נהנה כלל מן היין נסך דהא גם קודם שנתערב בו היין נסך היה שוה כן. ועיין ביו"ד סי' קל"ד ס"ב שם כתב המחבר נתערב סתם יינם ביין מותר ה"ז אוסר בכ"ש בשתיה וימכור כולו לעכו"ם ולוקח דמי היין האסור שבו ומשליכו לים המלח ויהנה בשאר המעות וכן אם נתערבה חבית של יין נסך בין החביות הכל אסורים בשתיה ומותרים בהנאה ויוליך דמי אותה חבית לים המלח כשימכור הכל לעכו"ם בחבית של סתם יינם עכ"ל. הנה כתב הלשון ולוקח דמי האיסור ומשליכו לים המלח ומשמע שכל מה שהיה שוה החבית יין נסך משליכו לים המלח. וא"כ אם היין שמכרו לעכו"ם הוא בזול מן היין שמכרו לישראל א"כ הרי מפסיד הישראל ממה שהיה שוה היין כשר שלו קודם שנתערב. אולם אין ראיה כ"כ דנוכל לומר דמיירי שאין היין האסור בשתיה בזול יותר מן היין המותר בשתיה. ובאמת היכא דהיין האסור בשתיה הוא בזול יותר ממה שמותר בשתיה אולי באמת א"צ להשליך לים המלח רק מה ששוה עתה היין יותר מכפי מה שהיה שוה קודם שהיה היי"נ בו שעתה הוא יותר יין במדה וי"ל בזה. והנה היכא דמוכר לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו בכה"ג בודאי י"ל דאין הישראל מפסיד כלל ומותר למוכרו כפי מה שהיה שוה היין כשר שלו מקודם וי"ל בכ"ז. מיהו יש סברא לומר כן וכן מורה לשון רש"י כאן שכתב וליכא למימר ביי"נ שזרק בו דהא לא אפסדיה מידי שיכול למוכרו חוץ מיי"נ שבו. והנה אף דכל זה הוא בסתם יינם אבל ביי"נ גמור שנתערב אוסר לגמרי בהנאה כל היין ולא מהני למכור חוץ מדמי איסור שבו מ"מ האיסור אינו מה"ת רק מדרבנן דהא מה"ת חד בתרי בטיל וא"כ לא הוה ההיזק מה"ת. ומשום הכי הוכרח רש"י ז"ל לפרש כאן דהא דקתני ר"ח מנסך בתוך הכ"ד אבות נזיקין מדקחשיב לה לאב ע"כ שההיזק הוא מה"ת וא"כ ע"כ הוה הפירוש מנסך ממש אבל מערב לא הוה ההיזק מה"ת דהא מה"ת אינו אוסר בהנאה ורק מדרבנן אסור. ואם כן ההיזק הזה לא שייך למחשב בתוך שאר אבות נזיקין. וזה הוא כוונת רש"י ז"ל כאן מנסך יין לעכו"ם כו' ומנסך את היין ליכא למימר שנסכו ביין נסך שזרק בו דלא קמחסריה ולא מידי דהא מזבין ליה בר מדמי יי"נ שבו וה"פ דהיינו דמה"ת יכול בודאי למכרו חוץ מדמי איסור שבו וא"כ תו אין ההיזק מה"ת ולא שייך למחשביה בתוך האבות נזיקין אבל מדרבנן אסור כולו בהנאה. וכוונת רש"י ז"ל כאן הוא רק דמה"ת לא היה אסור וא"כ תו לא הוה אב. וע"כ צ"ל מנסך ממש דהוא נזק גמור מה"ת והוא אב נזיקין אבל שם בגיטין פליגי אמוראי אי מנסך ממש או מערב ושם פירש"י להלכה דכל שנתערב יי"נ בתוך יין כשר האוסר בשתיה אוסר ג"כ בהנאה. והנה זה שייך לומר דוקא גבי אם מערב יי"נ שהוא אסור בהנאה דמוכר לכל היין בדמי היין של היתר דהיינו כפי מה שהיה שוה היין של היתר ומבליע הדמי יי"נ האסור בהנאה ואינו לוקח תמורת היי"נ כלום וא"כ משכחת לה במערב יין נסך שלא יפסיד כלום בכה"ג שיכול למכרו כולו בדמי היין של היתר שהיה שוה היין היתר מקודם שנתערב בו היי"נ ומשום הכי פירש"י בכה"ג שנסכו דאיכא היזק בודאי. אבל במדמע תרומה בחולין דהרי הוא צריך לשלם דמי התרומה שבתוכו לכהן שהתרומה שלו דהא תרומה אינה אסורה בהנאה ויש לה בעלים ואם כן לא שייך לומר שימכור לכהנים החולין המעורבים בדמי מה שהיה החולין שוה מקודם ומבליע דמי התרומה שבתוכו דהא התרומה יש לה בעלים וצריך לשלם לבעליהם דמי התרומה וא"כ לעולם הרי הוא מזיקו בזה שמדמע בו תרומה בחולין. ורק משכחת לה באופן שהמדמע היה כהן ולקח תרומה שלו ועירב בחולין של חבירו דבכה"ג א"צ לשלם לו דמי התרומה ור"ח נקיט סתמא מדמע דמשמע סתם והיינו שישראל היה המדמע. וא"כ הוה לעולם היזק גמור והבן בזה וצדקו דברי רש"י ז"ל. ומיושבין כל הקושיות הנ"ל על רש"י ז"ל וכעין דרך זה דרך גם כן הפ"י אולם באופן אחר. וא"ל בזה דהא אף אם מה"ת לא מיחשב היזק כלל מ"מ הואיל דמדרבנן אסור א"כ תו מיחשב להיזק מן התורה דהא הואיל דרבנן אסרוהו א"כ תו אסור לכ"ע ואינו שוה כלום יש לומר בזה דבשלמא אם ההיזק הזה הוא מה"ת שפיר יש לחושבו לאב בפ"ע. משא"כ אם אין האיסור מה"ת ורק מדרבנן ועי"ז נאסר בהנאה אף דתו מיחשב להיזק מה"ת מ"מ לא הוה תו אב באנפי נפשיה רק הרי הוא בכלל נזק ומדקתני ר"ח למנסך לאב באנפי נפשיה ע"כ דהוא מנסך ממש: