אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר
דף ד.
[אות י]:
בגמרא ולאו ק"ו הוא ומה שן שאין כוונתו להזיק חייב קרן שכוונתו להזיק לא כל שכן. וברש"י ד"ה ולא וז"ל וה"ה נמי דקא פריך אטעמא קמא דאי כתב קרן הוה נפקא שן מיניה בק"ו ומה קרן שאין הנאה להזיקו חייב כו' והאי ליכא לתרוצי דהכי מיפרשא כו' יעיי"ש ועיין בשמ"ק כאן שהאריך ג"כ בזה:
ולענד"נ בזה דנוכל לומר דעיקר קושיית הש"ס הוא רק אסיפא דהיינו אטעמא בתרא אבל אטעמא קמא דהיינו שאם היה כתוב קרן לא הוה ילפינן שן מיניה משום דאיכא האי סברא הנ"ל לחייב יותר בקרן מבשן משום דקרן אין הנאה להזיקו ומשום הכי חייב אבל שן דיש הנאה להזיקו יהיה פטור כאשר יבואר אי"ה. כי באמת י"ל תיכף על תחלת הסוגיא דקאמר ר"י לפרש המתני' אליבא דשמואל לא ראי קרן שאין הנאה להזיקו ומש"ה חייב כראי השן שיש הנאה להזיקו והו"א דפטור אשר באמת מהראוי לכל מעיין להתבונן בזה דמאי ס"ד דהש"ס בזה ואדרבה איפכא מסתברא. אולם באמת יש להבין זה דכד מעיינינן משכחינן כי האי סברא ג"כ בשם גדולי הראשונים שכתבו כהאי סברא גם למסקנא בהא דקיימא לן המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו היורש מוחל ואם היורש הוא הלוה והוא מוחל לעצמו אם מהני מחילתו או לא, ואף אם נימא דמהני המחילה אם צריך היורש הלוה לשלם להלוקח מטעם דינא דגרמי או לא איפלגו בזה הראשונים. דעת הרמב"ן ז"ל דלעצמו אינו יכול למחול משום שנתחייב בהשבה והשטר בתוקפו וי"א ס"ל דמהני המחילה אולם הוא צריך לשלם אח"כ להלוקח מדד"ג דהיינו היורש שמחל לעצמו צריך לשלם להלוקח מדד"ג. ודעת הראב"ד ז"ל הובא בבעה"ת דהיורש יכול למחול לעצמו וגם א"צ לשלם כלום להלוקח דאף שהזיקו מ"מ הואיל דלא נתכוין כלל להזיקו רק להנאת עצמו מתכוין וממילא מטי הזיקו להלוקח בכה"ג אינו חייב לשלם כלל מדד"ג ועיין בחו"מ סי' ס"ו סעיף כ"ג ובש"ך ס"ק פ"א יעוש"ה. ומעתה מצינו להראב"ד ז"ל שכתב באמת להאי סברא להלכה דהיכא דאינו מתכוין להזיק לחבירו רק לטובת עצמו ולהנאתו עושה הדבר אע"ג שהוא גורם בזה היזק לאחרים ומזיקו לחבירו אפילו הכי פטור בכה"ג. והנה לכאורה י"ל בזה דהא חזינן דהתורה חייבה באמת על שן שהזיק אע"ג דיש הנאה להזיקה ומתכוונת לטובת עצמה לאכול מן הפירות ואפילו הכי חייבה תורה שבעל הבהמה צריך לשלם. אולם באמת גילתה התורה בשן דחייב אף שנתכוין להנאתה ונוכל לומר דיש חילוק גדול בזה משום דבשן הוא עושה בשל אחרים ומזיק לאחרים והיכא דהוא מזיק לאחרים וההיזק הוא בשל אחרים אף שעושה לטובת ולהנאת עצמו בודאי חייב והרי הוא כמו גזל ורק היכא דהוא עושה דבר בשלו ועי"ז גורם היזק לאחרים בזה סובר הראב"ד ז"ל דכל שאין כוונתו להזיק לאחרים רק שעושה כן לטובת עצמו בכה"ג לאו שם מזיק עליו:
ומעתה נוכל לומר דבס"ד דקאמר לא ראי קרן שאין, הנאה להזיקו כהרי שן שיש הנאה להזיקו היה סבור דבאמת יש לנו לומר כסברת הראב"ד דכל שאין כוונתו להזיק רק שעושה להנאת עצמו ומגיע בזה היזק לאחרים לאו שם מזיק עלה ואם כן הוה אמינא גבי שן דהיינו בהמה שאכלה תבואה של חבירו אין צריך לשלם רק מה שנהנית אבל לא מה שהזיק דמטעם מזיק לא נוכל לחייב בזה הואיל דאין כוונתו להזיק ומקרן לא ילפינן דקרן אין הנאה להזיקו כראי שן שיש הנאה להזיקו. ומשום הכי צרכינן קרא דשן לגלויי לחייב בכה"ג מטעם מזיק אע"פ שאין כוונתו להזיק ורק שאוכל להנאתה וחשבינן ליה מזיק ממש וחייב בעל הבהמה לשלם כל מה שהזיקה הבהמה. וכשמקשה הש"ס ולאו ק"ו הוא לא מקשה רק על הא דקאמר לא הרי שן שאין כוונתו להזיק כראי קרן שכוונתו להזיק ועל זה פריך הש"ס ולאו ק"ו הוא לחייב מכל שכן היכא שכוונתו להזיק אבל על האי סברא דיהיה פטור מטעם שיש הנאה להזיקו ע"ז לא פריך הש"ס כלום. והדר מסיק הש"ס איפכא לא הרי קרן שכוונתו להזיק כראי שן שאין כוונתו להזיק והו"א דפטור אי לאו דגלי קרא והיינו ג"כ מטעם סברא הנ"ל דכל שאין כוונתו להזיק אין לחייבו וכסברת הראב"ד הנ"ל ולא הרי שן שיש הנאה להזיקו כראי קרן שאין הנאה להזיקו כלומר דה ואיל דיש הנאה יש סברא יותר לחייבו דאע"ג דלא נתכוין להזיק מ"מ הואיל דיש הנאה להזיקו וא"כ הבעלים צריכין לשלם מה שנהנית וא"כ תו צריכין לשלם הכל וגם דהוא עושה ההיזק בשל אחרים והראב"ד לא קאמר לסברתו רק היכא דאין עושה ההיזק בשל אחרים רק שבגרמתו בא ההיזק לאחרים בזה סובר הראב"ד דכל שאין כוונתו להזיק רק שהוא עושה דבר להנאתו ולצרכו ועי"ז נצמח מזה, היזק לאחריני לאו שם מזיק עליו ופטור. אבל היכא דעושה ההיזק לאחרים בשלהם בודאי חייב מדין מזיק אע"פ שעושה להנאתו ולטובתו והחולקים על הראב"ד ס"ל דאין חילוק בזה בין אם עושה ההיזק בשלו ועי"ז נצמח מזה היזק לאחריני ובין אם עושה ההיזק בשל אחרים בשניהם הדין שוה דאפילו שעושה זה להנאת עצמו ג"כ חייב כשמזיק לאחריני דומיא דשן וי"ל בזה בפלפול קצת ודוק בזה:
[יא] שם בגמרא מידי דהוה אעבד ואמה כו' אפילו הכי פטירי כו' וברש"י ד"ה אפ"ה וז"ל כדאמרינן בפרק החובל דף פ"ז העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין והתוס' בד"ה מידי הקשה על פירש"י דא"כ הי"ל למנקט עבד ואשה אלא מפרש ר"ת דנקיט עבד ואמה משום דקאי אמתני' דסוף מס' ידים וטעמא משום שמא יקניטנו רבו דבסמוך עכ"ל. והנה י"ל בזה דגם כוונת רש"י ז"ל הוא כן רק דרש"י הביא דעבד פגיעתו רעה דהחובל בו חייב והוא שחבל באחרים פטור ואם כן גם שפחה דינה כעבד וזה הוא עיקר כוונת רש"י. ורק רש"י ז"ל הביא כל המשנה והביא לשון המשנה העבד והאשה פגיעתן רעה ועיקר הכוונה הוא על העבד. וכן ראיתי בתוי"ט במס' ידים פ"ד מ"ז וז"ל ולשון הרמב"ם ז"ל כבר ידעת כי מדינינו כי עבדים שהזיקו אין אדוניהן חייבין בתשלומין כלל כמ"ש בב"ק נשים ועבדים וקטנים כו' הרי שגם הרמב"ם ז"ל הביא כל המשנה הנ"ל וגם כן הכוונה על עבד בלבד. והא דנקיט לשון אמה ולא נקיט לשון שפחה ושניהם הן שוין בלשון המקרא כדכתיב ולה שפחה מצרית בא נא אל שפחתי וכן גרש האמה הזאת. וכ"ז הוא בכנענית. ובעברית כתיב רק לשון אמה וכי ימכור איש את בתו לאמה. ולשון שפחה לא מצינו בעברית:
ולענ"ד נראה דההבדל בזה כי מלת שפחה הוא ענינו קירוב בחיבור מלשון ספחני נא אל אחת הכהונות וכן ספחת. כי השפחה תתחבר להגבירה בצרכי הבית להיות לה לעזר. וכן ראיתי בספר שורש ישע שרשי אות שי"ן וז"ל שפח לו שני פנים א' כל לשון שפחה ב' כל לשון משפחה למשפחותם היא קרבות בני אדם משרש ייחס אחד ויהיה לשון קירוב ע"ד ספחני נא (שמואל א' ב') ענינו קירוב בחיבור מה. ולה שפחה (בראשית ט"ז) השפחה תתחבר להגבירה בצרכי הבית וכנזכר עכ"ל. ומלת אמה היא מקורבת יותר להגבירה ולפעמים היא עומדת במקום הגבירה והיא בעצמה תשגיח בצרכי הבית. ולשון זה שייך בהעבריה ולא תפול שם אחר על העבריה דהיינו מלת שפחה כי אסור לעבוד בה עבודת עבד. וגם האדון הוא מחשיב להעבריה והוא מלשון אם שהבן יכבד את אמו וגם לזה הוא חולק לה כבוד ולפעמים גם על כנענית יפול לפעמים שם אמה כשרבה מחשיבה ומצאה חן בעיניו לשרתו היא עוסקת במלאכתה באמונה ואינה מתנהגת כשאר עבדים אשר רובן בגזל וע"כ האדון מחשיבה ג"כ ועליה ג"כ יפול שם אמה אף כי היא כנענית. וראיתי בשרש ישע אות א' וז"ל אמה ופי' שפחה נ"ל שהיא גם מלשון אמ"ה לידע מה היא ואם היא ראוי' לו כי ידוע עיקר מגמתו של בעה"ב עם האמה העבריה לידע מהותה ודעתו ליעדה או לבנו ייעדנה ומגדל אותה בביתו לראות טבעה ומעשיה וכן הוא לשון יעוד לשון עדות לייעד בה שראוי היא לו ויקחנה והא"י פי' להיפוך אימ"ה כי לא נחשבת להיות גברת עדיין רק משועבדת לשירות עכ"ל:
והנה לפמ"ש נוכל להשוות דברי אהלי יהודה עם דברי השרש ישע אולם דברי השרש ישע בעצמו אינם מובנים כלל לכאורה. כי הלא מצינו בקרא גרש האמה הזאת אף שהיתה כנענית. אולם יש להצדיק דבריו דהואיל דכבר הכניסו לביתו ממש וע"כ שפיר נופל עליה לשון אמה. אולם לפמ"ש א"ש כי גם על כנענית נופל גם כן לשון אמה אם מצאה חן בעיני אדוניה ומכבדה וכמש"ל. וע"פ האמור יש לפרש היטב מה שיש לדקדק בהפסוקים בפ' לך לך ט"ז דמתחלה קראה הכתוב שפחה דכתיב ולה שפחה מצרית. בא נא אל שפחתי. את הגר המצרית שפחתה. אנכי נתתי שפחתי. הנה שפחתך. וגם המלאך קראה בשם שפחה. ובפ' וירא קראה הכתוב אמה גרש האמה. ועל אמתך. בן האמה. וע"פ דברי מובן שפיר כי מתחלה קראה הכתוב שפחה ואף שכבר נתנה אותה שרה לאאע"ה ג"כ לא היתה עדיין כל כך חשובה בעיניו ונקראת עדיין שפחה. אולם לאחר שהיה לה ולד היתה קצת חשובה בעיניו ולפיכך נקראת אמה. וזה שאמרה שרה אמנו ע"ה גרש האמה הזאת דהיינו אף שכבר נחשבת קצת בעיניך אולם אנכי מצוה לגרשה כי אף שילדה הלא כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק דהיינו הואיל שגם אנכי ילדתי א"כ כבר נתבטל חשיבותה והיא כאין נגדי ונגד בני יצחק. וירע הדבר בעיני אאע"ה ואמר לו הש"י אל ירע וגו' ועל אמתך דהיינו אף שהיא חשובה עתה בעיניך עכ"ז כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע והודה הקב"ה לדברי אמנו שרה כי השפחה איננה חשובה כלל נגד הגבירה וגם בן השפחה נגד בן הגבירה איננו חשוב לכלום אולם וגם את בן האמה לגוי אשימנו דהואיל שהוא חשוב בעיניך כי זרעך הוא כנלפע"ד פי' הפסוקים. וגם לפי פירוש הרב בעל שרש ישע נוכל ליישב המקראות כן. ומעתה מובן שפיר מה דנקט התנא במשנה לשון אמה דהיינו אף שחשובה בעיני אדוניה ומכבדה ג"כ פטור מלשלם אם הזיקה הואיל דעדיין היא כנענית ואם יקניטנה תלך ותדליק גדישים אחרים ונמצא מחייבת את רבה מאה מנה בכל יום:
[יב] (א) בתוס' ד"ה כראי אדם שאין משלם את הכופר הקשה ריב"א מאי חומרא היא זו הא דאין משלם את הכופר משום דקלב"מ ותירץ דשוגג נמי פטור מדתנא דבי חזקיה כו' עכ"ל. ולכאורה אינו מובן דהא אנן קיי"ל חייבי מיתות שוגגין פטורין מלשלם ומשום דקלב"מ וא"כ גם בשוגג הא דאינו משלם את הכופר הוא משום דקלב"מ ואכתי קשה קושיתו של הריב"א והתירוץ אינו מובן כלל. ולכאורה היה אפשר לומר בכוונת הקושיא הואיל דמסקינן לקמן בב"ק דף מ' ע"א דכופרא כפרה ועיין כתובות דף למ"ד ע"ב בתוס' ד"ה זר שכתבו בשם הר"י דתשלומי תרומה דהם לכפרה לא אמרינן בהו קלב"מ להיות פטור מן התשלומין עייש"ה. וא"כ ה"נ כופר שהוא לכפרה לא אמרינן ביה קלב"מ לפטור מן התשלומין שלא יצטרך לשלם הכופר כן היה נראה לכאורה. אולם דאם כן גם במזיד ג"כ היל"ל דמשלם כופר. וא"כ מה הקשו התוס' הא דאין משלם הכופר משום דקלב"מ הא תשלומי כופר הוי לכפרה ולא אמרינן דיפטור מתשלומי הכופר מטעם קלב"מ. וא"ל דדוקא בשוגג הוא דלא אמרינן דקלב"מ ויפטור מן תשלומין שהם לכפרה אבל לא במזיד ועבדינן החומרא וי"ל בזה. וגם דהא דעת רש"י לקמן בב"ק דף כ"ו ע"א בד"ה ויהא אדם חייב בכופר כגון במזיד ולא אתרו ביה דליתא בר קטלא ולא בר גלות עכ"ל. והרי מבואר ברש"י דבתשלומי כופר אמרינן קלב"מ ופטור מלשלם כופר וא"כ גם אם הוא בשוגג ג"כ נימא דקלב"מ ופטור והרבה י"ל בזה. [אחז"ר ראיתי בספר מלא הרועים אות קו"ף בקלב"מ אות א' ובקונטרס האחרון שם העיר בהא דכתב רש"י דפטור מכופר מטעם קלב"מ הא כופרא כפרה ולא מיפטר מטעם קלב"מ לשי' התוס' במס' כתובות דף למ"ד עייש"ה מ"ש בזה] ועיין לקמן בב"ק דף נ"ג ע"ב ברש"י ד"ה אדם ובור פטורין אדם דהא בר קטלא הוא וא"נ לא אתרו ביה פטור מדתנא דבי חזקיה בפרק המניח את הכד דף ל"ה ובור דכתיב שור ולא אדם עכ"ל. והרי מפורש ג"כ בהדיא דקלב"מ פוטר גם מתשלומי כופר וי"ל טובא בזה:
ונראה לענ"ד לפרש כוונת התוס' בזה. דהנה במס' סנהדרין דף ע"ט ע"ב א"ר האי דתנא דב"ח מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן דתנא דב"ח מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בה בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאינו מתכוין כו' ובתוד"ה ומפקא הקשו דבמס' כתובות דף ל"ה ע"א דס"ד מעיקרא דפליגי ר"י ור"ל בחייבי מיתות שוגגין אי פטורין מן התשלומין או לא ופריך מי איכא למ"ד חייבין והתנא דבי חזקיה כו' ומתוך קושיא זו מוקי פלוגתא בחייבי מלקות שוגגין ומאי קושיא הא איכא הכא תנאי דלית להו תנא דב"ח וי"ל דהא דפליגי עליו לאו משום דלית להו הקישא לענין ממון אחר דבהדי מיתה כגון זרק חץ בשבת מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו דאמר התם בכתובות דף ל"א דפטור או לדמי ולדות דבהדי מיתה דאשה אבל לענין דמי הנהרג דוקא פליגי משום דגלי קרא ונתתה נפש תחת נפש היינו ממון כו' יעו"ש ויעוי' גם כן מס' כתובות דף ל"ה ע"א בד"ה ומי איכא שכתבו ג"כ כן ויעוי' בפ"י שם בכתובות האריך בכל הסוגיא יעוי' שם היטב. והנה לרבי ולרבנן היכא דאיכא חיוב ממון על אותו דבר עצמו וכגון הכא דאיכא חיוב כופר לשלם דמי הנהרג בכה"ג חייב לשלם ומשום דגלי קרא נפש תחת נפש דמשום הכי לא שייך לומר קלב"מ. וא"כ לרבי ולרבנן חייב ממון לשלם היכא דהרג אדם בשוגג. דדוקא במזיד ואתרו ביה דחייב מיתה הוא דפטור מלשלם משום דילפינן מכדי רשעתו ודרשינן משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. אבל היכא דהוא שוגג חייב לשלם ולא שייך לומר בזה קלב"מ הואיל דגלי קרא נפש תחת נפש. ותנא דב"ח סוברים דפטור גם בשוגג מלשלם ומשום דילפינן מקרא דמכה בהמה. ובעזה"י בלמדי מס' ב"מ דף ס"א ע"ב הארכתי קצת בהא דקאמר הש"ס לקמן בב"ק דף מ"ג בפלוגתא אי יש דמים לבן חורין ובדברי הג"א שם]. ומעתה מובן שפיר כוונת התוס' דהנה אם היינו אומרים דפטור מטעם קלב"מ אז אמרינן דאיכא חיוב ממון אלא שאין הב"ד יכולין לחייבו ומשום כדי רשעתו אבל חיוב ממון איכא ונפקא מינה אם תפסו מהני תפיסתן של היורשים או אם בא לצי"ש ויעוי' בהג"א הנ"ל בפ"ד דמס' ב"ק דף מ"ג. אבל אם פטרינן ליה מקרא דמכה בהמה לתנא דב"ח ליכא שום חיוב כלל ואפילו תפיסה לא מהני וגם בבא לצאת ידי שמים פטור לגמרי. ושוב ראיתי בקצה"ח סי' ת"י סק"ד שהאריך בזה והבין גם כן כמ"ש כאן לחלק בין אם פטרינן ליה מטעם קלב"מ לבין אם פטרינן ליה מקרא. אלא שבעיקר הדבר כתב כן בפלוגתא דרבי ורבנן יעוש"ה בקצה"ח ולעד"נ נכון לפרש ג"כ כן במ"ש התוס' לחלק בין רבי ורבנן לתנא דב"ח והבן בזה:
ומעתה זה הוא כוונת התוס' כאן שכתבו דבשוגג נמי פטור מדתנא דב"ח והיינו משום דילפינן מקרא לפוטרו וא"כ אין הפטור משום קלב"מ רק מדינא ליכא שום חיוב כלל ואפילו לצי"ש פטור וגם תפיסה לא מהני ביה. וא"כ שפיר קאמר הש"ס כראי אדם שאין משלם את הכופר. וזה הוא פי' התוס' שכתבו דבשוגג נמי פטור מדתנא דב"ח כלומר הואיל דבשוגג נמי פטור אם כן לא הוי הפטור מטעם קלב"מ דלרבי ולרבנן חייב לשלם. ורק לתנא דב"ח פטור ומשום דילפינן מקרא וקאי האי סוגיא לתנא דב"ח. כנלע"ד לפרש בכוונת דבריהם הקדושים:
וע"ז כתבו התוס' עוד וז"ל ואור"י דלאו פירכא היא כלל דלא מיפטר מטעם קלב"מ וכאן נמי אין שייך להזכיר תנא דב"ח דלקמן דף כ"ו משמע דאי לאו קרא דעליו ולא על האדם הוה ילפינן אדם משור שיתחייב מזיד מיתה וכופר ומעליו פטרו ליה אפילו שוגג כו' עכ"ל התוס', וכבר כתב המוהרמ"ל לפרש דבריהם ז"ל ר"ל דאינו מיפטר משום קלב"מ אלא היכא שהזיק ממון בהדי מיתה כמ"ש התוספות בסמוך דהיינו שהמית אחד וקרע את בגדיו וכמו שנגף אשה הרה והמית את אשה וגם יצאו ילדיה שפטרו הכתוב אם לא יהיה אסון באשה וגו' משום דקלב"מ אע"ג דמכדי רשעתו נפקא איצטריך גם כן קרא דאם יהיה אסון דחד קרא אתא לממון בהדי מיתה כו' אבל לענין אם חייב אדם מיתה וכופר בשביל הנפש הנהרג שהמיתו כמו בשור שהשור הוא בסקילה וגם בעליו חייב כופר הכל בשביל הנפש שהמית בזה לא נפטר מטעם קלב"מ דהכל הוא דין אחד בשביל נפש הנהרג אלא מעליו הוא דפטרינן ליה כו' יעו"ש בדבריו מה שפירש שתירוצו של הר"י הוא מחולק עם התירוץ של הריב"א הנ"ל ודבריו מבוארים היטב בפשט דברי התוס' כנראה למעיין. והמורם מדבריו הוא דהא דאמרינן דקלב"מ ופטור מתשלומין הוא דוקא היכא דאין שניהם על חיוב אחד ובאדם אחד על מעשה אחד משא"כ היכא דהחיוב מיתה ותשלומין הוא על מעשה אחד וא"א לחיוב האחד שיהיה בלתי החיוב השני בכה"ג לא שייך לומר קלב"מ כנלע"ד פי' דבריו עם קצת הוספת נופך. והמהרש"א רמז במלות קצרות ונראה דכוונתו הוא ג"כ כפי' המוהרמ"ל הנ"ל. וכן ראיתי בספר פ"י שהבין גם כן שהמהרש"א והמוהרמ"ל כוונו כוונה אחת בזה. וכ"כ גם כן השמ"ק לקמן על דף כ"ו ע"א בד"ה ויהא אדם חייב בכופר. וא"ת והלא הוא נהרג וקלב"מ ופ"ה דקאמר היכא דלא אתרו ביה דפטור ממיתה. מיהו קשה דבשוגג נמי אמרינן דפטור מתנא דב"ח דמקיש שוגג למזיד. לכך נראה לפרש דלא שייך למיפטר מקלב"מ אלא ממון שעמו כגון דמי ולדות דמהתם נפקא לן פטור דקלב"מ דדרשינן הא אם יהיה אסון באשה לא יענש בדמי ולדות אבל מדמי האשה הנהרגת לא מיפטר משום קלב"מ ולהכי קאמר הכא דמשלם דמי הנהרג ליורשים דאע"ג דכתיב ולא תקחו כופר כו' הנ"מ למיפטריה מקטלא כו' ככתוב בתוס' תלמיד הר"פ עכ"ל. והרי מבואר סברא זו דהואיל דשני החיובים באים על דבר אחד וא"א לחיוב האחד להיות בלא חיוב השני בזה לא שייך לפוטרו מתשלומין משום קלב"מ. והוא כסברת התוס' לפי פירושו של המוהרמ"ל ז"ל. אלא שראיתי בספר פ"י שסיים ע"ז וצ"ע בסוגיית הש"ס דמשמע דאף בזה שייך קלב"מ עכ"ל הטהור. והנה יען כי סוגיא דקלב"מ הוא מקצוע גדול בש"ס אמרתי לעיין קצת בהסוגיא ולדקדק אם עולה שפיר חילוק זה של הר"י ז"ל לפי פירושו של מוהרמ"ל ז"ל הנ"ל:
ב ועיין היטב בפסחים דף כ"ט ע"א בתוס' ד"ה מאן י"א ובמס' כתובות דף למ"ד ע"ב בתוד"ה זר שאכל תרומה לאביי פטור ואוכל תרומה בשוגג והזיד במעילה לרבי דאמר במיתה דחייבין גזירת הכתוב הוא עייש"ה מ"ש התוס' בזה. והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות תרומות הלכה ו' כתב זר שאכל תרומה בזדון בין שהיה טמא בין שהיה טהור בין שאכל תרומה טהורה בין שאכל תרומה טמאה חייב מיתה בי"ש שנאמר ומתו בו כי יחללוהו ולוקה על אכילתה ואינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם ואם אכל בשגגה מוסיף חומש כו' ובכ"מ מ"ש ואינו משלם כו' בר"פ אלו נערות דף ל"ב אמרינן דלרבי יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מילקא לקי ממונא לא משלם. וברפ"ז דתרומות תנן האוכל תרומה מזיד משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ומוקי לה התם ר"י בירושלמי בשלא התרו בו אבל התרו בו לוקה ואינו משלם עכ"ל. ועיין ברמב"ם פ"א מהלכות מעילה ה"ג כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן ההקדש בראשו כו' וכתב בגליון הרמב"ם עלה תימא והא אין אדם לוקה ומשלם ורבינו עצמו פסק בפ"ו מהלכות תרומות הלכה ו' כו' וכבר נשאלה שאלה זו מאת הרב הגדול מו"צ מוהר"ש אאליון להרב המובהק החסיד מוהר"ש אבוהב ותשובתו תמצא בספר דבר שמואל סי' שכ"ו ואח"כ זה שמעתי מפי הרב המורה השואל הנ"ל דתי' דלצדדים קתני והאריך בקו' ע"ז דלפעמים הרמב"ם קיצר במקום שאמרו להאריך עכ"ל הגליון. והנה מ"ש לצדדים כו' היינו דהא דמשלם היינו בלא אתרו ביה. ולפע"ד קשה להעמיס כן בדברי הרמב"ם ז"ל. ולע"ד לפי האמור מובן שפיר דהנה בתרומה משכחת לה הלאו בלא תשלומין כגון שהזר אכל תרומה שנפלה לו מאבי אמו כהן או אפילו בתרומה דידיה דעדיין לא נתנה לכהן דהוי ממון שאין לו תובעים ורק מפני גזל השבט צריך לשלם וי"ל בזה. אבל בתרומה שנפלה לו מאבי אמו כהן בודאי דליכא כלל חיוב תשלומין והלאו איכא וגם חיוב ממון משכחת לה שאכלו בשוגג דליכא מלקות או דלא התרו בו. ומשום הכי אם אכל זר תרומה דכבר אתא ליד כהן דאיכא גם כן חיוב תשלומין תו אמרינן קלב"מ ופטור אם אכלן במזיד ובהתראה. אבל בנהנה מן ההקדש בזדון דלעולם לא משכחת הלאו בלתי החיוב ממון בזה שפיר אמרינן דלוקה ומשלם כיון דהתורה חייבה לשניהם למלקות ולממון ולא מיפטר בזה מטעם קלב"מ. ומיושב שפיר דברי הרמב"ם אם נימא דסובר כסברת הר"י וכפירושו של המוהרמ"ל ודוק:
ג והנה במסכת ב"מ דף צ"א ע"א ת"ר החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ד' קבין לפרה וג' קבין לחמור והא אינה לוקה ומשלם כו' רבא אמר אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו ופירש"י וחייב לצי"ש ר"פ אמר משעת משיכה איחייב לה במזונותיה ומילקי לא לקי עד שעת חסימה. וכ"פ בש"ע חו"מ סי' של"ח ס"ד כתירוצו דר"פ. והנה לכאורה התם הוי ג"כ בענין אחד במעשה אחת. ואפילו הכי לרבא אמרינן ביה קלב"מ ולר"פ דמחייב הוי הטעם משום דאין באין כאחד. אולם לאחר העיון א"ש דהא כי חסם פרתו ודש בה דאז ליכא כלל חיוב ממון ולוקה שפיר. וא"כ משכחת לה חיובא דמלקות בלבד בלא חיוב ממון כלל. ומשום הכי היכא דדש בפרת חבירו וחסם דאז איכא גם כן חיוב ממון אמרינן דקלב"מ ופטור מתשלומין לרבא ולר"פ דחייב בתשלומין הוה הטעם משום דבשעת משיכה כו' והר"י ז"ל לא קאמר לסברתו הנ"ל אלא היכא דלא משכחת לה כלל חיובא דמלקות בלא חיוב ממון בהדי' ובכי האי גוונא שפיר כתב הר"י ז"ל דבכה"ג לא שייך לומר קלב"מ להיות פטור מתשלומין וכמש"ל:
ועוד י"ל ליישב הא דחוסם פי פרה דהתם הא דחייב לשלם הוא מטעם גזל דהא הואיל דהתורה אמרה לא תחסום שור בדישו א"כ הוי כאילו התנה בפירוש שיתן מזונות להפרה לאכול. דהנה באמת י"ל הא אמאי צריך לשלם הא לא הוה רק כמו גורם ומניעת הריוח. אולם צריכינן לומר הואיל דהוה כמו תנאי א"כ צריך לשלם מדינא. ובאמת כתב שם השמ"ק בב"מ בשם חכמי הצרפתים שיטה אחרת בזה לומר שאף הב"ד מחייבין ליתן אף בחייבי מיתה ואין גורסין מי אמרינן ליה זיל שלים וכו' וכן בלקוט תאנה ותקנה לי גנבותיך ב"ד מחייבין ליתן. וכן החוסם את הפרה משלם לא אמרו אין אדם מת ומשלם אלא בדבר הבא דרך נזיקין. אבל בדבר שקיבל עליו דרך תנאי ומשא ומתן כגון אתנן וחוסם אף אם לא קיבל עליו הרי הוא כמי שקיבל הואיל ומן התורה הוא וכן מכר בשבת כו' והשמ"ק סיים דשיטת הסוגיא אינה מוכרחת כדבריהם עכ"ל. אבל מ"מ עיקר החיוב מה שחייב לשלם גבי חוסם פי פרה הוא משום דהוי כמו גזל אבל קרא מיותר לחייבו לית לן. ואם כן שפיר משכחת לה החיוב תשלומין על גזל לשלם היכא דליכא מלקות. וא"כ בכה"ג הואיל דמשכחת לה לחיוב תשלומין בלא שום חיוב מלקות דחסימה בכה"ג שפיר סובר רבא דאמרינן בזה קלב"מ. ור"פ דמחייבו בתשלומין הוא מטעם אחר הואיל דהחיוב ממון והחיוב מיתה אינן באין כאחד. והנה לרבי דסובר בסנהדרין דף ע"ט ע"א דקרא דנפש תחת נפש אתא דאף אם איכא אסון ג"כ משלם דמי אשה הא אי לאו דגלי קרא בהדיא הוה אמינא דאמרינן בזה קלב"מ ורבנן דפליגי על רבי וסבירא להו דאמרינן ביה באמת קלב"מ. וכמבואר שם בסנהדרין וס"ל דנתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב מיתה. והרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות רוצח וש"נ ה"א פוסק המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב"ד ומן התשלומין כו' ועיין בכ"מ שכתב הטעם למה פסק כן. ואם כן קשה לכאורה הא בכי האי גוונא לא אמרינן קלב"מ למיפטר מממון הואיל דעיקר החיוב שחייב לשלם ממון דמי הנהרג הוא רק בכה"ג ולא משכחת לה בענין אחר. ובכה"ג לסברת הר"י הנ"ל וגם לפמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם דסובר כסברת הר"י א"כ לא שייך לומר בכה"ג קלב"מ למיפטר מן תשלומין. מיהו י"ל בזה הא דרבי מחייב ליה מקרא דנפש תחת נפש בנתכוין להרוג את זה כו' דחייב לשלם ממון היינו הואיל דאית לן מיעוטא מקרא דעליו דאדם שהרג פטור מכופר אם כן הוה אמינא דגם דמים דהיינו מה שהיה הנהרג שוה ג"כ יהיה פטור אע"ג דלא הוי כלל חיוב מיתה כגון נתכוין להרוג את זה והרג את זה. ומשום הכי צריכינן קרא לחייבו ממון בכה"ג. וזה הוא כוונת התוס' כאן שכתבו וכאן נמי אין שייך להזכיר תדב"ח דלקמן דף כ"ו משמע דאי לאו קרא דעליו ולא על האדם הוה ילפינן אדם משור שיתחייב מזיד מיתה וכופר ומעליו פטרו ליה אפילו שוגג דומיא דשור דאין מזיד לשור כו' וכוונתם הוא דרק הואיל דגלי קרא עליו ודרשינן ולא על האדם לפטור הא אי לאו הכי היה חייב לשלם ואם כן נוכל לומר דלרבי גם כן הוה אמרינן כן דפטור גם מדמים. ומשום הכי צריכינן קרא דנפש תחת נפש. ועיין לקמן בדף כ"ו ע"א תוס' ד"ה ויהא אדם מ"ש בזה:
ומה שפסק רבינו הרמב"ם ז"ל דנתכוין להרוג את זה והרג את זה דפטור ממיתת ב"ד ומן התשלומין. וכתב הכ"מ דפוסק כתנא דב"ח וכמבואר שם בארוכה ובמגדל עוז האריך בביאור דבריו יעויין שם היטב. ולרבנן דסברי דאיכא חיוב מיתה ולא ממון נוכל לומר בזה דרבנן סברי גם כן דהואיל דילפינן מקרא דעליו ולא על האדם,. ומשום הכי פטור מכופר וממילא דה"ה מדמים פטור דגלי קרא או דסברי דאין דמים לבן חורין. והרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות נזקי ממון הלכה י"ד פוסק בהדיא דאין דמים לבן חורין. וא"כ הרמב"ם לשיטתו פשיטא דא"ש מה שפסק בנתכוין להרוג את זה והרג את זה דפטור ממיתת ב"ד ותשלומין ונוכל לומר דלרבנן גם כן הוה הדין כן ודוק היטב בכל זה ויעויין בתוס' סנהדרין שם בד"ה בין ובב"ק שם דף כ"ו ע"א בתוס' ד"ה עליו ובד"ה ויהא אדם. ויעויין בחידושי הר"ן מס' סנהדרין ע"ט מ"ש בזה ודוק:
ד והנה לפי הנראה מדברי השמ"ק כתובות דף למ"ד ע"ב שהאריך שם בביאור הסוגיא ובדברי התוס' דכתובות שם ד"ה זר ובתוס' פסחים הנ"ל נראה קצת שמפרש לדבריהם דהא דכתבו דבהקדש לא אמרינן קלב"מ לרבי דסובר הזיד במעילה במיתה ולאביי דסובר דמיתה בידי שמים גם כן פוטר מתשלומין לרנבה"ק. אם כן איך משכחת לה שיחייב קרבן מעילה במזיד ואף אם הוא שוגג גם כן לא משכחת לה דיחייב קרבן מעילה דהואיל דאם היה מזיד היה פטור משום דקלב"מ. אם כן גם בשוגג אמרינן קלב"מ ולא משכחת לה קרבן מעילה [וכעת נלע"ד להוסיף עוד להקשות להסוברים דחייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין. אם כן גם לדידן תיקשי דהיאך משכחת לה דחייבה תורה קרבן מעילה הא לעולם הוה חייבי מלקות שוגגין וי"ל בזה] וכתב השמ"ק לפרש דברי התוס' שכתבו דגלי קרא היינו דהתורה גלי דבהקדש לא אמרינן קלב"מ וכו' יעויין שם היטב בדבריו. ועיין בפרשת דרכים דרוש כ"ו דרך מצפה שהביא קושית התוס' הנ"ל וכתב וז"ל ותי' דגזרת הכתוב הוא בהקדש דלא אמרינן קלב"מ למיפטר מתשלומין. דאל"כ אין לך אדם שמועל בהקדש. והרב בצלאל בחידושיו הרחיב הדיבור בזה וכתב דאף לדידן דלא קיימא לן כרנבה"ק מ"מ צריכין אנו לתירוץ התוספות דהא אנן קיימא לן דהיכא דאיכא מלקות אין אומרים לוקה ומשלם ואלו הרמב"ם בפ"א מהלכות מעילה כתב דכל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן ההקדש בראשו. הרי דגבי הקדש סבירא ליה להרמב"ם דאדם לוקה ומשלם כו' יעויין שם היטב. ואם כן אם נימא דהטעם הוא דהואיל דבהקדש דוקא גלי קרא דלא אמרינן בזה קלב"מ אם כן לכאורה אין ראיה משם לסברת הר"י הנ"ל שכתבתי לעיל. אולם פשטן של הדברים נלע"ד דעיקר כוונתם דגלי קרא לא הוי מכח גזרת הכתוב גבי הקדש דוקא רק עיקר הסברא הוא הואיל דא"א לחיוב האחד שיהיה בלתי החיוב השני בשום אופן. ואם כן בכי האי גוונא גלי קרא דלא אמרינן קלב"מ רק אמרינן דחייב בשניהם וכמש"ל. אולם אם נימא דדוקא בהקדש הדין כן ומשום דגזרת הכתוב הוא אין ראיה מהקדש להא דהכא גבי כופר. אם לא דנימא דתשלומי כופר גם כן יהיה שוה לתשלומי הקדש לענין זה דלא היינו פוטרים אותו מטעם קלב"מ אי לאו דגלי קרא דעליו דדרשינן מיניה ולא על האדם ואכתי י"ל בזה:
עודני חוזר ושב לעניננו דלא נוכל לפרש דדוקא מטעם גזרת הכתוב גבי הקדש דלא אמרינן גביה קלב"מ דא"כ אף בדאיכא עוד איסור אחר עמו גם כן הי"ל לומר דחייב לשלם להקדש הואיל דהגילוי היה גבי תשלומי הקדש דלא אמרינן קלב"מ למיפטריה מתשלומין ואמאי קאמר הש"ס בפסחים כ"ט דלרנבה"ק האוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל ומשום דאיכא חיוב כרת ופוטר מתשלומין הלא גבי תשלומי הקדש גלי קרא דחייב לשלם. ודוחק לומר בכוונתם דבהקדש גלי קרא היינו דבהא דחייב כרת גבי הקדש גלי קרא דאינו פוטר מתשלומין הא ודאי דדוחק לפרש כן דמאי גריעותא דחיוב כרת דהקדש משאר חייבי כריתות. וע"כ צריכינן לומר דהכוונה הוא דבתשלומין דהקדש גלי קרא דלא פטר ליה כרת מתשלומין ואם כן תקשי אפילו אם איכא עוד חיוב כרת מלבד הכרת דהקדש גם כן ליחייב בתשלומי הקדש. אלא ע"כ דהפירוש הוא דגבי הקדש גלי קרא הכוונה דהואיל דהם בדבר אחד וא"א בשום אופן כלל שיהיה החיוב האחד בלעדי החיוב השני ולעולם איכא הני שני חיובים כאחד כרת וממון וחייב. ואם כן שפיר כתב הר"י ז"ל הכי נמי גבי כופר דלא שייך למיפטריה מדין קלב"מ רק הא דפטור הוא משום דגלי קרא דעליו ולא על האדם והבן בזה:
ה אולם מה שי"ל עוד בדברי הר"י לפי' המוהרמ"ל הנ"ל מהא דמס' מכות דף ד' ע"ב דטעמיה דר"מ דלוקה ומשלם דגמר ממוש"ר ורבנן דסברי דאין לוקה ומשלם דלא גמרי ממוש"ר דעדים זוממין ממונא ולא ילפינן ממוש"ר דהוא קנסא עש"ה. ובתוס' ד"ה סבר לה מ"ש לפרש בזה והלא במוש"ר לא משכחת לה לזה בלא זה רק לעולם מחוייב מלקות וממון. ואם כן היאך יליף ר"מ לעדי זוממין משם ולמה הוצרך הש"ס לומר טעמא דרבנן דסברי עדים זוממין ממונא ולא ילפינן מקנסא והא בעדים זוממין משכחת לה לחיוב מלקות בלא חיוב ממון כגון שהעידו שהוא בן גרושה וכדומה באופן דליכא חיוב ממון כלל ורק חיוב מלקות בלחודיה ואי דגבי עדות ממון לא משכחת לה לחיוב ממון בלא חיוב מלקות אם כן אם נימא דגם בכה"ג סובר גם כן הר"י דלא שייך לומר קלב"מ א"כ היל"ל דבעדים זוממין לוקין ומשלמין וממילא גם בכ"ד היל"ל לוקין ומשלמין. וכמ"ש התוס' בד"ה סבר לה הנ"ל ולכאורה צ"ע בזה:
[יג] בתוד"ה כיון וז"ל בירושלמי יש דישן לא מחייב אלא כשהשכיב עצמו אצל הכלים. אבל אם ישן והביאו כלים אצלו ושברן פטור דהם גרמו לו. וכן אם היה ישן והלך חבירו לישן אצלו והזיקו זה את זה הראשון פטור והאחרון חייב עכ"ל. ועיין לקמן בתוס' דף כ"ז ע"ב ד"ה ושמואל הביאו גם כן דברי הירושלמי הזה. ובמס' סנהדרין דף ע"ו ע"ב בתוס' ד"ה רוצח וז"ל ויש עניני אונס דאפילו נזיקין פטור כמו שמחלק בירושלמי בין בא וישן אצל הכלים להיה ישן והביאו כלים אצלו ועיין בנ"י סוף פרק כיצד הרגל וברי"ף שם הביא הירושלמי בקיצור ועיין בנ"י שם ובחידושי אנשי שם מה שהוסיף בדברי הנ"י שם יעויין שם היטב. והנה לפמ"ש התוס' בכאן הטעם דפטור הראשון אם הביאו כלים אח"כ משום דהם גרמו לו. ולקמן בדף כ"ז ע"ב נראה מתוס' שמפרשים הטעם הואיל דהוי אונס גמור ופטור. ומדברי הנ"י סוף פרק כיצד משמע גם כן הטעם דפטור משום דהשני גרם והוה כאילו השני עשה ההיזק. ואולם מתחלת דבריו שם וכפי הגהות חידושי אנשי שם נראה דהטעם דפטור הואיל דהוי אונס גמור ומשום הכי פטור. ושמעינן מזה דהא דפסקינן אדם מועד לעולם כו' היינו דוקא היכא דלא הוה אונס גמור אבל היכא דהוא אונס גמור פטור. והוא דומיא דפטרה התורה לנערה המאורסה מקרא דולנערה לא תעשה דבר. וכן נראה מפסקו של הרמ"א בחו"מ סימן שע"ח ס"א וז"ל המחבר בס"א אסור להזיק ממון חבירו ואם הזיקו אע"פ שאינו נהנה חייב לשלם נ"ש בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס. וכתב הרמ"א ודוקא שאינו אנוס גמור כמו שיתבאר כו' ועיין בש"כ שם סק"א וב':
והנה ראיתי כאן בהגהות הש"ס דפוס וויען] מהגאון המנוח מוהר"צ חיות ז"ל שהביא בשם הגאון בעל יד המלך ז"ל שתמה ע"ד הירושלמי הנ"ל מהא דפסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות חובל ה"ד דאם גברא אלימא אנסו להביא לו ממון של אחר ונשא ונתן ביד מחייב ואין לך אונס גמור יותר מזה שאפילו במקום פקוח נפש דעת הרמב"ם דחייב לשלם משום שאסור להציל עצמו בממון חבירו וכתב שם דלפי הסברא הואיל דחבירו גרם ההיזק במה שהניח הכלים אצלו ל"ק כלל. אולם להסברא הואיל דהוי אונס גמור אם כן קשה קושיא הנ"ל. וכתב לתרץ שם דלסברת הש"ך בסי' שע"ח סק"ב לחלק בין היכא דהזיק במתכוין דחייב אפילו באונס גמור והיכא דהזיק שלא במתכוין פטור באונס גמור אם כן ל"ק כלל וכתב דהש"ך כוון לתרץ זה והביא עוד שם דברי המח"א הלכות נזקי ממון ס"ו ע"ש. והנה ראיתי במח"א שם שהאריך בביאור הדברים והביא דברי המהרש"ל שכתב הטעם דבנשא ונתן ביד חייב משום דזכה ביה בהגבהתו והוה שלו לענין אחריות יעויין שם א"כ ל"ק כלל קושית הגאון בעל יד המלך ז"ל:
ובגוף הקושיא של בעהמ"ח יד המלך נ"ל דל"ק כלל. דהנה באמת לקמן בב"ק דף סמ"ך ע"ב ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור כו' מאי קא מיבעיא ליה כו' ר"ה אמר גדישים דשעורים דישראל הוי דהוו מטמרי פלשתים בהו וקא מיבעיא ליה מהו להציל עצמו בממון חבירו. שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חבירו אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו כו' כל הסוגיא ושיטת רש"י הוא דאפילו במקום פקוח נפש אסור להציל עצמו בממון חבירו ואפילו על מנת לשלם. ושיטת התוס' הוא דבמקום פקוח נפש מותר להציל עצמו בממון חבירו רק שחייב לשלם מה שהזיק לחבירו ומה שקשה על רש"י ז"ל יעויין בפר"ד להגאון בעל מלמ"ל דרוש דרך החיים דרוש י"ט יעויין שם היטב. ועיין מס' כתובות דף י"ט ע"א קסבר ר"מ עדים שא"ל חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר ובשמ"ק כתובות שם יעוש"ה:
והנה מצינו שני עניני אונסין דאיכא אונס שאנסו המלך אבל לא הוי סכנת נפשות ואיכא גם כן אונס שהוא סכנת נפשות. והנה היכא דאנסו בגוונא דליכא סכנת נפשות בודאי דחייב לשלם אם נשא ונתן ביד והיכא דאנסו ואיכא סכנת נפשות גם כן לשיטת רש"י בכל גוונא אסור להציל עצמו בממון חבירו. ולשיטת התוס' י"ל היכא דליכא סכנת נפשות מודו דאסור להציל עצמו בממון חבירו אפילו על מנת לשלם:
מיהו י"ל גם אם ליכא סכ"נ מ"מ היכא דיש לחוש דיכוהו יש לומר דנגידא חמירא ממיתה וכדאשכחן במס' כתובות דף ל"ג ע"א אלמלא נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה כו' וי"ל בכ"ז. והנה היכא דהציל עצמו בממון חבירו פשיטא דצריך לשלם ומכל שכן לשיטת רש"י ז"ל. ואם כן היכא דאנסו המלך ונו"נ ביד דהציל את עצמו בזה ומשום הכי צריך לשלם. משא"כ היכא דהזיק באונס גמור ולא הציל את עצמו כלל שפיר פטור היכא דהיה אונס גמור. ואולי נוכל להעמיס זה בכוונת הש"ך ז"ל שכתב לחלק בין הזיק במתכוין או הזיק שלא במתכוין ועיין לקמן בפרק הכונס דף סמ"ך ע"ב [אוכ"ד] ובפרק מרובה דף פ' ע"א [אוקנ"א אק"ב] מ"ש שם עוד בענין זה. והנה יש להביא ראיה עוד מהא דלקמן דף קי"ב ע"א אמר רבא הניח להם אביהם פרה שאולה כו' כסבורים של אביהם הוא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול [ופי' רש"י כל זוזא חשבינן בארבע דנקי וכולהו דמים לא משלמי דאי הוו ידעי דבעי שלומי לא הוו אכלי בישרא] ואם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם וכן פסק בחו"מ שמ"א ס"ד ע"ש וחזינן דאם היו סבורין שהוא של אביהם משלמין רק דמי בשר בזול ולא מה שהזיקו משום דהיו שוגגין והא אדם מועד לעולם. אע"כ משום דזה הוי כאונס גמור והרי מבואר דין זה בהדיא גם בש"ס דילן וכן פסק להלכה בחו"מ שע"ח ס"א אסור להזיק ממון חבירו ואם הזיקו חייב לשלם בין שהיה אנוס. וכתב הרמ"א ודוקא שאינו אונס גמור. וכתב הש"ך בסק"א הלשון מגומגם וכך היל"ל וי"א דוקא שאינו אנוס גמור דמלשון הרמב"ם והמחבר משמע דאין חילוק. וכן כתב הה"מ דלהרמב"ם אין חילוק עכ"ל הש"ך. ולע"ד איני מבין דברי הש"ך ז"ל דנהי דבפ"ו מהלכות חובל ה"א כתב הרמב"ם המזיק ממון חבירו חייב לשלם כו' בין שהיה אנוס הרי הוא כמזיד וכתב הה"מ עלה וכבר כתבתי פ"א דאונס גמור שכתבו ז"ל שהוא פטור והרב לא חילק עכ"ל. אבל הכ"מ תמה ע"ד ה"ה שהרי מדין היה עולה בסולם כו' משמע בהדיא שהוא פטור באונסים גמורים עכ"ל הכ"מ. ויש להוסיף עוד דהא בפרק א' מהלכות חובל הלכה י"א פוסק הרמב"ם כירושלמי הנ"ל באם היה אחד ישן ובא אחר ושכב בצדו עיין שם היטב. והרי מבואר בהדיא דפוסק הרמב"ם כהירושלמי הנ"ל וגם מהא דסבורין של אביהם ואכלוהו דפוסק הרמב"ם בפרק א' מהלכות שאלה ה"ה כרבא דמשלם רק דמי בשר בזול. וע"כ הטעם משום דאונס גמור פטור. ועיין בתוס' לקמן דף כ"ז ע"ב בד"ה ושמואל הביאו ראיה להירושלמי משם מהא דטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול שכך נהנו. אבל מה שהזיקו לא דאנוסין הן עכ"ל. והרי מבואר בהדיא כן ועיין בבא בתרא דף צ"ג ע"ב בתוס' ד"ה חייב הביאו גם כן הירושלמי הנ"ל וגם הא דטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול עיין שם היטב: