אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר
דף ב:
[ד] (א) דף ב ע"ב בגמ' הנ"מ בתלושה אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא קמ"ל. ועיין בחידושי הרשב"א כאן בד"ה אבל במחוברת וז"ל ק"ל אדרבא אימא וכולה תמה הוא לשלם ח"נ בלחוד דכל לאפוקי קולא לתובע וחומרא לנתבע. [לע"ד טעות הדפוס יש כאן וכצ"ל חומרא לתובע וקולא לנתבע. ובשמ"ק הביא ג"כ לשון הרשב"א כמו שכתוב ברשב"א והוא ג"כ טעות הדפוס]. וי"ל דאדרבה בנזיקין ספיקא דידהו להחמיר כאיסורין. ועוד יש לי לומר דלפחות מן התלושה אי אפשר דק"ו הוא עכ"ל הרשב"א ז"ל. ודברי הרשב"א ז"ל אינם מובנים כלל במש"כ בתירוץ השני די"ל דלפחות מן התלושה א"א דק"ו הוא הלא על זה אנו דנין אם היא עדיפא מתלושה וא"כ מנ"ל דעדיפא מן תלושה דיהיה במחוברת נזק שלם. ומה שתירץ הרשב"א בתירוץ הראשון דאדרבה בנזיקין ספיקא דידהו להחמיר כאיסורין אינו מובן כלל דהא בכ"ד בש"ס מבואר להיפוך דגם בניזקין אמרינן המע"ה מהא דאיתא לקמן דף ו' ע"ב א"ר אידי ב"א הכא במאי עסקינן כגון שאכלה ערוגה בין הערוגות ולא ידעינן אי כחושה אכל אי שמנה אכל דמשלם שמנה א"ל רבא ומה אילו ידעינן דכחושה אכל לא משלם אלא כחושה השתא דלא ידעינן אי כחושה אכל אי שמנה אכל משלם שמנה הממע"ה. ואי כסברת הרשב"א ז"ל דבנזיקין ספיקא לחומרא א"כ הול"ל דבלא ידעינן אי כחושה, אכל אי שמנה אכל אמרינן דמשלם שמנה משום דספיקא לחומרא כמו גבי ספק איסורין דאמרינן ספיקא לחומרא. גם מהא דריש פרק שור שנגח את הפרה מבואר להיפוך ומכ"ד בש"ס מבואר להיפוך:
והנלע"ד לומר בזה דיש חילוק בין אם ידוע ההיזק שהיה לו ורק שאינו ידוע אם הוא המזיק או שהיה ההיזק ע"י אחר או שאולי לא היה ההיזק כלל או שממילא נעשה ההיזק או כמה היה ההיזק לבין אם ידעינן שהיה ההיזק וזה הזיקו ורק שאין אנו יודעין אם התורה חייבה להמזיק על מעשה הזאת או לא. דהיכא דידעינן שזה הזיקו בודאי וידעינן כמה הזיקו ורק שאין אנו יודעין אם המזיק הוא חייב על ההיזק הזה או לא בזה שפיר אמרינן סברת הרשב"א הנ"ל דבניזקין ספיקא דידהו להחמיר כאיסורין ומש"ה גבי קרן מחובר הו"א דמשלם כולו נזק דהא באמת היה ההיזק כן וידעינן מי הזיקו ורק דגזירת הכתוב הוא דקרן תמה אינו משלם רק ח"נ ואי לאו דגלי לן קרא בכור שורו הדר לו הו"א דדוקא בקרן תלושה הוא דאינו משלם רק ח"נ אבל קרן מחובר נהי דלא גלי לן קרא בפירוש דקרן מחובר משלם נזק שלם אבל עכ"פ איכא סברא לאחמורי בקרן מחובר מבקרן תלושה. וא"כ מספיקא הוה אמרינן דמשלם נזק שלם דהוי כמו ספק איסורא דאזלינן לחומרא. ומש"ה אצטריך קרא דבכור שורו לגלות דאין חילוק בין קרן מחובר לקרן תלושה. ולא מיבעיא למ"ד פלגא נזקא ממונא פשיטא דא"ש סברא זו אלא אפילו למ"ד פלגא נזקא קנסא גם כן א"ש סברא זו דהו"א דדוקא בתלושה הוא דשייכא סברא זו דלא הוי רק קנסא הואיל דסתם שוורים בחזקת שימור קיימא דלא יזיקו בקרן תלוש בפיהם ורק דהתורה חייבה לשלם ח"נ והוא מטעם קנס. אבל במחוברת הו"א באמת דמשלם נ"ש מספיקא ולא היינו אומרים שהוא קנס רק דמדינא הוא חייב לשל וכ"ז הוא היכא דידעינן בבירור שהיה לו הנזק וכמה היה הנזק ומי היה המזיק ורק שלא היינו יודעין מקרא אם הדין הוא דהמזיק חייב לשלם כל ההיזק או רק ח"נ ושפיר היינו אומרים דנזיקין הוא כמו איסורין ואזלינן בספיקו לחומרא. ואי לא דגלי קרא בכור שורו היינו אומרים דקרן מחובר משלם נזק שלם. משא"כ היכא דאנו מסופקים כמה היה הנזק בכה"ג לא שייך לומר דניזול לחומרא בספיקו וישלם כל מה שראוי להסתפק בו בודאי דלענין זה לא שייך לומר דאזלינן בספיקו לחומרא דהא על זה אנו דנין אם איכא היזק כלל כל כך, ודומה זה להא דאמרינן בעניני ספיקות שמא אין כאן איסור כלל. ומש"ה שפיר פריך הש"ס לקמן דף ו' ע"ב א"ל רבא ומה אילו ידעינן דכחושה אכל לא משלם אלא כחושה השתא דלא ידעינן אי כחושה אכל אי שמנה אכל משלם שמנה הממע"ה, והיינו דאנו מסופקים כמה היה הנזק ובכה"ג ודאי דלא אמרינן ביה דהוה כמו ספק איסורין ודניזיל בספיקו לחומרא וגם דהא גם באיסורין קיל בכה"ג דהא איכא ספק שמא אין כאן איסור כלל, וכן בהא דר"פ שור שנגח את הפרה ג"כ הוה ספק אם הוא מחמת הנגיחה כלל וכן בפרה שנגחה השור הוה ספק אם הולד היה מזיק כלל דדילמא ילדה קודם נגיחה ובכה"ג לא שייך לומר כלל דניזול לחומרא בספק נזיקין דנימא דהוה כמו ספק איסורין וכמש"ל. ועיין לקמן בפירקין [אוס"ב] מ"ש בזה:
ומעתה לולא דמסתפינא הייתי אומר עוד בפירוש דברי הרשב"א ז"ל במ"ש ועוד יש לי לומר דלפחות מן התלושה א"א דק"ו הוא אשר לכאורה אינו מובן כלל וכמש"ל. ולפי האמור נוכל לומר קצת דפירוש דבריו הוא הואיל דבניזקין אזלינן בספיקו לחומרא כמו גבי ספק איסורין ומשום דאיכא עכ"פ הכא בודאי תשלומין. דהא ח"נ בודאי משלם הואיל דודאי לא גרע מתלושה דמשלם ג"כ ח"נ וא"כ הואיל דאיכא כאן ודאי תשלומין אזלינן תו בספיקו לחומרא הואיל דהוי כמו ספק איסור. וגבי ספק איסור היכא דאיכא חזקה להיתר סמכינן אחזקה ואזלינן לקולא. וא"כ ה"נ היל"ל דחזקת ממון מסייע לנתבע ורק הכא הואיל דבודאי ח"נ משלם הואיל דלא גרע מתלושם ואם כן יצא כאן הדבר הזה מן החזקה הראשונה וא"כ אף דבכל דוכתא גבי ממון כה"ג לא שייך לומר דאתרע החזקה כיון דכל פרוטה ופרוטה הוא ממון בפ"ע ואין לממון זה שייכות בחיובא לממון אחר מ"מ הכא הואיל דהוי ספק איסורא אזלינן בספיקו לחומרא בכה"ג. [ועיין לקמן על דף כ"ג ע"ב [אוי"ז אק"א] מ"ש בסברא זו אם בכה"ג שייך לומר חזקת ממון]. אולם צרכינן דוקא להאי חילוקא שכתבתי לעיל לחלק בין היכא דידעינן בבירור שהיה לו היזק כל כך וידעינן שהוא היה המזיק ורק שאנו מסופקין אם חייבה התורה עליו נ"ש או רק ח"נ וכמש"ל ודוק:
ב אולם יש לעיין בהא דכתב הרשב"א ז"ל לקמן בדף ג' ע"א בד"ה מכדי שקולין הן וז"ל לאו שקולין שיהא ראי זה כראי זה קאמר אלא שיש בכל אחת ענין שראוי לחייב בנזקו זה כזה ויבואו שניהם דהי מינייהו מפקת קשיא לי אדרבה הי מינייהו מעלת דהא קיימא לן הממע"ה. וניחא לי דאם איתא דתרווייהו מן הספק מאי אהני לן קרא ולמה כתבינהו רחמנא אלא כיון דתרווייהו משתמעי מינייהו וליכא דעדיף מחברתה ע"כ לא מפקת חד מינייהו עכ"ל ולכאורה לא קשה כלל קושית הרשב"א ז"ל דהא גבי ניזקין אזלינן בספיקו לחומרא ולא שייך לומר בזה הממע"ה. וגם לפי מה שכתבתי לעיל החילוק בין היכא דאנו מסופקין כמה היה הנזק או מי היה המזיק לבין היכא דידעינן מי היה המזיק וכמה היה הנזק ורק שאנו מסופקין אם התורה חייבה עליו נזק שלם או רק חצי נזק וכמש"ל דהא גבי שן ורגל דידעינן בבירור כמה היה הנזק ומי היה המזיק רק שאנו מסופקין אם חייבה התורה עליו לשלם או לא. וא"כ בכה"ג אם היה כתוב רק ושלח לבד דלשון ושלח משמע רגל ומשמע שן ובכל חד מינייהו או ברגל או בשן הוא מזיק לחבירו. וא"כ בכה"ג דהוה ספק באיזה מהן חייבה התורה עליו לשלם. וא"כ בכה"ג הול"ל דספק איסורא לחומרא בתרווייהו ומשלם על כל אחד מהן נ"ש וא"כ מאי הקשה הרשב"א ז"ל דהוה אמרינן הממע"ה ולכאורה צע"ג בזה: אולם לפמ"ש לעיל דשני התירוצים שמתרץ הרשב"א ז"ל הם הכל תירוץ אחד דמ"ש הרשב"א ועוד י"ל דלפחות מן התלושה א"א דק"ו הוא הוה הפי' דהואיל דבוודאי לא גרע מחובר מתלוש וא"כ צריך בודאי לשלם ח"נ וא"כ תו אמרינן דהואיל דבודאי עשה לו כל הנזק ורק דאנו מסופקין אם צריך לשלם כל הנזק או רק חצי נזק בכה"ג אמרינן דספק איסורין לחומרא ונזיקין הוה ג"כ כמו איסור והואיל דמשלם פלגא בודאי תו אמרינן דמשלם כולה דלא שייך לומר בכה"ג הממע"ה דהא חזקת ממון של המזיק איתרע קצת. א"כ יש ליישב דברי הרשב"א ז"ל במה שהקשה על הא דפריך הש"ס לקמן ולכתוב רחמנא ושלח ולא בעי ובער דמשמע רגל ומשמע שן דהי מינייהו מפקת והקשה הרשב"א דהא לא הוה מצינן לחייב על שום אחד מהם דהוה אמרינן הממע"ה עכ"ל. דשפיר מובן קושייתו ז"ל דהא בכה"ג אנו דנין על כל הנזק אם חייב לשלם כל הנזק או דפטור לגמרי וא"כ בכה"ג אף בניזקין גם כן היינו אומרים דאזלינן לקולא לנתבע והממע"ה ודוק היטב בזה: (ג) עוד נלע"ד דנוכל לומר שפיר דתירוץ השני של הרשב"א ז"ל אינו נמשך לתירוץ הראשון כלל ורק הוא תירוץ בפ"ע והפי' הוא כמ"ש דהואיל דח"נ בודאי משלם הואיל דלפחות מן התלושה א"א דק"ו הוא וא"כ הואיל דח"נ בודאי משלם וא"כ איתרע חזקת ממון של המזיק דהא באמת המזיק הזיקו בכולו וידעינן כמה הוא הנזק בכה"ג שפיר היינו אומרים דתו משלם כל הנזק הואיל דהוי ספק אם קרן מחובר משלם ח"נ או כולה נזק היינו אומרים דמשלם כל הנזק ולא שייך לומר הממע"ה משום דחזקת ממון של המזיק איתרע לה. ולא תיקשי מהא דלקמן דף ו' דהיכא דלא ידעינן אי כחושה אכל אי שמנה אכל דפריך רבא דבזה אמרינן הממע"ה משום דהתם לא ידעינן כמה היה הנזק ואין סברא לומר שישלם יותר ממה שהיה הנזק. וכן לא תיקשי מהא דר"פ הפרה משום דשם לא ידעינן אם המזיק הזיקו ובסיפא שם גבי פרה שנגחה את השור לא ידעינן אם הפרה הזיקה בכל הנזק דאם עד שלא ילדה נגחה א"כ לא הזיקה הפרה כל הנזק וזה נכון לכאורה. וא"כ לפ"ז נוכל לומר דהא דהקשה הרשב"א לקמן בדף ג' בהא דלכתוב רחמנא ושלח ולא בעי ובער שהקשה דהא הוי אמרינן הממע"ה שפיר הקשה לפי התירוץ השני שמתרץ הרשב"א ולהאי תירוצא גם גבי ספק ניזקין אזלינן בספיקא לקולא ורק היכא דבודאי מחייב בחצי נזק ואנו מסופקין אם די בתשלומי הח"נ או בעינן דלשלם דוקא נ"ש על זה שפיר אמרינן דהואיל דח"נ בודאי משלם איתרע קצת החזקת ממון ולא אמרינן תו הממע"ה. אבל היכא דאנו דנין אם הוא חייב לשלם כלל בזה שפיר הקשה הרשב"א ז"ל דהי"ל לומר הממע"ה והבן בזה:
ועיין בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' רמ"א שנשאל שם ע"ד הרשב"א הנ"ל בהא שכתב דבניזקין אזלינן לחומרא שכתב בסתם שהוא נגד כמה סוגיות בש"ס והגאון הח"ס ז"ל האריך בסברא ליישב דבריו יעוש"ה ולענ"ד הקלושה מה שכתבתי נלע"ד נכון קצת יותר. ועוד כתבתי בקונטרס אחר מכבר ליישב דברי הרשב"א ז"ל הנ"ל ובעוה"ר נשרף ואינני זוכר מה שאמרתי אז בזה: הן ראיתי עתה בספר מלא הרועים ח"ב אות ה' או"ק י"ג הביא דברי הרשב"א הנ"ל וכתב בשם ספר באר יעקב בכללות הסוגיות כלל ל"ז שכתב דדוקא בדבר הנלמד בלתי היקש ס"ל לרשב"א דלקולא דיינינן אבל בהיקש מודה דלחומרא מקשינן כדעת הר"ת בתוס' הנ"ל. אך כתב בעצמו שם שזהו דוחק עכ"ל. ואין לי כעת הספר באר יעקב לעיין בו. ולפי הנראה כוונתו ליישב דברי הרשב"א בדף ב' ע"ב בד"ה אבל במחוברת ובדף ג' ע"א בד"ה מכדי דלא יסתרו אהדדי אבל עדיין אינו מיושב בזה דלא יקשה מכמה דוכתי בש"ס דאמרינן בנזיקין הממע"ה וי"ל בזה:
אח"ז הצעתי דברי הרשב"א הנ"ל לפני אאמו"ר הרה"ג שיחיה ואמר בפשיטות בפי' דברי הרשב"א בתירוץ השני והוא דקושית הרשב"א דאדרבה אימא וכולה תמה היא לשלם ח"נ בלחוד דכל לאפוקי כו' דהוה הפי' דגם לאחר ג' נגיחות ג"כ יהיה קרן מחובר משלם רק ח"נ דהואיל דקרא מיירי בתלושה נימא דדוקא בתלושה גלי קרא דאם שור נגח הוא מתמול שלשום משלם נזק שלם אבל מחוברת נימא דלעולם אינו משלם רק ח"נ וע"ז תירץ דלפחות מן התלושה א"א דק"ו הוא וא"כ בודאי דאם הוא מועד דמשלם נ"ש גם קרן מחובר ע"כ דברי אאמו"ר הרה"ג נ"י:
[ה] שם בגמ' תולדה דקרן מאי היא נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה מ"ש נגיחה דכתיב כי יגח נגיפה נמי כתיב כי יגוף האי נגיפה נגיחה הוא דתניא כו' ופרש"י בד"ה לומר לך דהך נגיפה לאו דחיפת הגוף הוא אלא נגיחת קרן ול"ל דאכתי נגיפה הוי אב ונגיחה זו נגיפה דהיינו דחיפת הגוף דהא נגיחה אשכחן דבקרן הוא. ובד"ה כתיב כי יגח וז"ל דודאי נתכוין השור להרע ובא עליו בכח אבל נגיפה הוי משמע שמצאו עומד ודחפו בקרנו. לישנא אחרינא אית ליה מזלא ואינו נוח להמיתו בנגיפה דהוא דחיפת קרן מעט אלא בנגיחה בכח ובכוונה ובתחיבת קרן בגוף עכ"ל. והנה לדברי שני הפירושים הנ"ל משמע דכל שהוא ע"י הקרן הן בתחיבת קרן מעט או שלא נתכוין השור לרדוף אחריו להרע לו אלא שמצאו עומד ודחפו בקרניו דבלשון הכתוב נקרא זה נגיפה והוא באמת נגיחה בקרן והיינו נגיחה היינו נגיפה הוי אב והיכא דהוי נגיפה בגוף לבד שלא ע"י קרן אלא שדחפו בגופו זה הוא נגיפה דקאמרינן דלא הוי אב אלא תולדה וכן מבואר בהדיא בירושלמי חילוק זה בריש מכילתין תולדות הקרן נגיחה נגיפה נשיכה רביצה בעיטה דחייה ר' יצחק מקשה נגיפה נגיחה עיקר הן ואת עביד לן תולדות אלא מתחיל בעיקר ומסיים בתולדות עכ"ל. הרי דקא מוסיף דחייה והקושיא שמקשה ר' יצחק נגיפה נגיחה עיקר הן ואת עביד לן תולדות. הרי מבואר דנגיפה ג"כ בכלל האבות הן כמו נגיחה ודחייה הוא מן התולדות וע"כ הוי הפירוש של נגיפה ע"י קרן דהיינו או דחיפת קרן מעט או שלא נתכוין השור להרע לו ולרדוף אחריו רק שמצאו עומד ודחפו בקרניו והיכא דדחפו בגוף שלא בקרן כלל זה מיקרי תולדה. וכ"כ ראיתי בשמ"ק בד"ה תולדה דקרן הביא כן בשם המכילתא לשון דחייה דהוי תולדה ולא חשיב נגיפה וז"ל כ' מהר"א ז"ל קשיא לפי המכילתא דס"ל אין עונשין מן הדין א"כ לא מיחייב אתולדה. ונ"ל דלא עיין במכילתא דמפיק להו מקראי דאמרינן התם בכלל נגיחה דחייה ובעיטה ורביצה נשיכה מנין ת"ל ולא ישמרנו בעליו כו' יעויין שם. הרי הוא כמ"ש בירושלמי וכמ"ש: