אור ברסלב

אמרי הצבי א· רבי צבי מאיר בר

דף ב.

הקדמת המחבר:

ישתבח היוצר ונותן התורה. אשר למאד היא יקרה. יחמדוה שרפים רצו אראלים להחזיקה בשמי מרומים. ולא ליתנה למרע"ה וכדאיתא במס' שבת (דף פ"ח) שא"ל הקב"ה למשה החזר להן תשובה אמר לפניו רבש"ע מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם א"ל אחוז בכסא כבודי והחזר להן תשובה שנאמר מאחז פני כסא פרשז עליו עננו כו' אמר לפניו רבש"ע תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים א"ל למצרים ירדפם לפרעה השתעבדתם תורה מה תהא לכם כו' מיד הודו לו להקב"ה שנאמר ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ כו'. אשר הדבר צריך ביאור אטו המלאכים לא ידעו זה ומעיקרא מה סברו כו'. והיה אפשר לומר הכוונה בזה כי באמת מלבד פשטיות התורה עוד רמוזים בה סודות עליונים וכשנתן הקב"ה התורה למרע"ה נתנה בעין יפה בכללותיה ובפרטותיה וכמו שאחכז"ל נותן בעין יפה נותן וזה שמברכין לשון נותן התורה והמלאכים היו יודעים גדלות קדושת התורה אשר רמוזים בה סודות עליונים. ובזה הוא שקטרגו המלאכים על נתינתה לישראל אבל על פשטות התורה היו יודעים שהם אינם יכולים לקיימה בפועל וזש"א הקב"ה למרע"ה אחוז בכסא כבודי. הכוונה בזה כי מי שאוחז החפץ בתוך ידו ממש הרי כל החפץ מכוסה ורמז הקב"ה למשה שיכסה מהם כי הקבלה תהיה גם על סודותיה הצפונים ורמוזים בה. וזש"א מרע"ה תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה כו' וכי למצרים כו' מיד הודו לו להקב"ה:

ויש להוסיף עוד בזה כי הקב"ה נתן התורה למרע"ה נתן לו הכח לחדש ע"י הפלפול ומרע"ה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל וכדאיתא במס' נדרים (ל"ח ע"א) ופירש"י שם להבין דבר מתוך דבר הוא דניתן למשה ונהג בו טובת עין ונתנה לישראל וכבר דרשו חכמז"ל במס' (חגיגה ג' ע"ב) עה"פ דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד מה נטיעה זו פרה ורבה אף ד"ת פרין ורבין. בעלי אסופות אלו ת"ח שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין שמא יאמר אדם האיך אני למד תורה מעתה ת"ל כולם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא כו'. וכבר הראה הקב"ה למרע"ה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש והכל ניתן למשה בסיני וזה הוא א' מי"ג עיקרים שחייב כל איש הישראלי להאמין באמונה שלמה שכל התורה המצויה עתה בידינו וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש לאמיתה של תורה היא שניתנה למרע"ה בסיני. וכן דרשו חכז"ל במדרש פ' חקת (פרשה י"ט) ר' אחא בשם ר"ח אמר בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה שיושב ועוסק בפרשת פרה אדומה ואומר הלכה בשם אומרה ר"א אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים אמר לפניו רבון העולמים יה"ר שיהא מחלצי א"ל חייך שהוא מחלציך הה"ד ושם האחד אליעזר שם אותו המיוחד. והיינו כי בהתוה"ק הכל מרומז כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. וכמו שמן השורש יוצא הגידולין והכל הוא בכח השורש. וכ"ז מסר הקב"ה למרע"ה בסיני והיינו עיקר השורש והגידולין. וזה הוא כוונת חכמז"ל מה נטיעה פרה ורבה ומרע"ה בטובת עין מסר הכח הזה לישראל לחדש בתורה כפי שכלו כי כל נשמה קבלה חלקה בהר סיני מה שביכלתה לחדש בתורה. ונוכל לפרש בזה הכתוב מגיד דבריו ליעקב כו' כי הכח הזה הוא רק לישראל עם קרובו כי הקב"ה ואורייתא וישראל חד. עוד זאת נמסר הכח הגדול לישראל העוסקים בתורה לשמה שהלכה נמסרה להם וכמו שפוסקין הב"ד שלמטה כן מסכימים למעלה:

ופירשתי בזה הגמ' סנהדרין (ק"ד ע"ב) כשמנו אנשי כה"ג אלו שאין להם חלק לעוה"ב אר"י א"ר בקשו עוד למנות אחד באתה דמות דיוקנו של אביו שנשטחה לפניהם ולא השגיחו עליו באת אש מן השמים ולחכה אש בספסליהם ולא השגיחו עלי' יצתה ב"ק וא"ל חזית איש מהיר במלאכתו כו' ולא השגיחו עלי' יצתה ב"ק ואמרה המעמך ישלמנה כו' ועיין בפירש"י שם. אשר לכאורה אינו מובן כל הרעש הזה שיצתה ב"ק הראשון. וגם מה שנשטחה דמות דיוקנו של אביו לפני אנשי כה"ג הלא הכל הוא ברצון הבוית"ש. וכבר העיר מזה בשל"ה מס' פסחים דרוש רביעי מצה עשירה דלמה לא נשתטחה לפני הקב"ה ולבקש אשר בידו נפש כל חי עייש"ה מ"ש בזה. ולפי האמור אם ח"ו היו מונים אנשי כה"ג כן היה ח"ו הפסק למעלה ג"כ כן ובשביל זה היה כל השתדלות הענינים הגדולים הללו שיחזרו אנשי כה"ג מדעתם ולא ימנוהו והדברים עתיקין. וזש"א הש"ס שם במס' שבת בשעה שעלה משה למרום אמרו מה"ש לפני הקב"ה מה לילוד אשה בינינו א"ל לקבל תורה בא אמרו לפניו חמודה גנוזה כו' אתה מבקש ליתנה לבו"ד כו'. והכוונה כשאמר הקב"ה לקבל התורה בא דלשון קבלה מורה לגמרי והיינו שיהיה כל התורה בכללותיה ובפרטותיה וכח התורה יהיה נמסר הכל לבו"ד וקטרגו ע"ז ואמר הקב"ה למשה שישיב להם תשובה ואמר משה מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם והיינו כי ההבל הוא רוחניית והיה הכוונה שבאם יודע להמלאכים על איזה אופן תהיה הקבלה ישרפוהו בהבל שבפיהם והיינו כי ע"ז הרוחניי יהיה עוד יותר הקטרוג כנ"ל וא"ל הקב"ה אחוז בכסא כבודי והיינו שיעלים מהם הדבר הזה שהקב"ה ימסור לו התורה בכללותיה ובפרטותיה וכל הכח שבתורה אשר בה. וע"ז השיב משה תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה כו' והיינו כדי שיבינו המלאכים כי רק פשטיות התורה בפשיטות הוא מקבל ועי"ז הודו המלאכים ואמרו מה אדיר שמך בכל הארץ:

והנה בנוסח הברכה שמברכין על התורה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו בא"י נותן התורה. דהנה מלת נתן מורה על העבר ומלת נותן הוא על ההוה. כי באמת עיקר התורה כבר נתן לנו הקב"ה בהר סיני בשעת קבלת התור רק הפירות גידולי טהרה שמשפיע הש"י שפע קודש על לומדי התורה ועמלים בה שזוכים לחדש חידושים בתורה חלקם הניתן לכל אחד מישראל חלקו בתורה. וזה הוא מתת אלהים שנותן להם בכל עת ובכל שעה ע"ז שייך מלת נותן שהוא לשון הוה. וכל בר דעת המעמיק ומעיין היטב בדבר כשהוא מחדש איזה דבר בתוה"ק כשיראה היטב בעין שכלו ירגיש שהוא סייעתא דשמיא שמאירין עיניו מן השמים ולפעמים כשיקשה לו איזה דבר והוא לומד במקרה בלא מתכוון באיזה ענין אחר ועי"ז נפתחו לו שערי אורה להבין הדבר שהוא מתקשה בה ונראה בחוש כי מן השמים אנהרינהו לעיניו. וזה שמברכין בכל יום ברכות התורה שהלשון מורה על העבר ועל ההוה. וידוע דברי התד"א (פי"ח) מהו לחדשיו יבכר למחדשי תורה שמחדשין את התורה בכל יום תמיד לבן שהוא בכור לאביו ולאמו שמחדש ד"ת שהכל שמחין בו כו' ע"ש:

והנה במס' ב"מ (דף פ"ה) אר"י א"ר מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת כו' על מה אבדה הארץ דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו אמרו נביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם אר"י א"ר שלא ברכו בתורה תחלה ופירש"י כשהיו עוסקין בתורה לא היו מברכין לפני' כו' וכיון דלא מברכי גליא דעתייהו שאינה מתנה חשובה להם עכ"ל ובמס' נדרים (פ"א ע"א) פי' הר"ן שאין מברכין בתורה תחלה תחלה עסקה בכל יום דהיינו לעסוק בדברי תורה והערב נא ואשר בחר עכ"ל. וי"ל בזה עפי"ד הרבינו יונה במס' ברכות (פ"ג) בזמן שהש"צ אומר מודים העם מה הם אומרים אחריו מודים אנחנו לך ד"א על שאנו מודים לך כו' וכתב הר"י על שאנו מודים לך פי' על שזכינו להודות לך עכ"ל. ובספר במ"ח מפרש בזה הפסוק כי שם ה' אקרא הבו גודל גו' כי זה לנו זכות גדול וטובה גדולה שניתן לנו רשות להודות ולהלל לממהקב"ה שהוא תענוג שאין כמוהו באפשרי להשיג בשום אופן שבעולם וצריך כל אדם לברך ולהודות להלל בשמחה עצומה ובאהבה, גמורה וביראת הרוממות אשר מפסוק זה למדו חכז"ל שצריך לברך ברכה על התורה. ומעתה יבואר הכוונה אשר בשביל זה אבדה הארץ כי לא ברכו בתורה תחלה כי לא הרגישו איך להודות ולהלל להש"י על אשר קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו את התורה במתנה גמורה ללמוד וללמד ולשמור ולעשות ונוכל לכוון זה בדברי רש"י הנ"ל:

והנה בענין הדפסת ספרים בכל דור ודור ודורשיו דור ודור ושופטיו. יש הרבה מגאוני הדור המושכים ידם מלפרסם החידושים. ויש מהם המפרסמים ומדפיסים כדי להגדיל תורה. ואלו ואלו יש טעמים כמוסים אתם. וזה נותן טעם לדבריו וזה נותן טעם לדבריו וכולם כוונתם לשמים. חכמי הרזים אסברו לה כי למצוה שנפשו של אדם שוקקה ישתדל במאד מאד לקיימה כי עיקר ביאתו לזה העולם כדי לקיים מצוה זו אשר עוד חסרה נפשו מלקיימה. ואם משתוקק להוציא פרי תנובתו לאור עולם ולהגדיל תורה ולהאדירה בודאי הוא צריך לעשות כן. גם הכל בזכותא תליא מילתא יש שזוכה להדפיס חידושיו בחייו ומתקבלים בעיני חכמי הדור. ויש אשר לא זכו לזה בחייהם. ורק אחר עדן ועדנים מטו זימנא להיות שפתותיהם דובבות. וממצדיקי הרבים ככוכבים יזהירו לעד: ועתה מורי ורבותי אל תחשדוני ח"ו כי דמיתי להיות כאחד מגדולי הדור שיחיו המוציא חידושיו לאור עולם לתועלת הדור. נא ונא לדוני לכף זכות. ידעתי גם ידעתי מך ערכי ומיעוט ידיעתי בש"ס ופוסקים אשר לא הגעתי עדיין לקרסולי אחד מגדולי דורנו שיחיו, הן בתורה הן ביר"ש. וגם כי החידושים הללו אשר אנכי מדפיס כעת בעזה"י אין כוונתי בזה לגדולי הדור שיחיו אשר הם יעיינו בהם. כי ידעתי גם ידעתי גודל עיונם בש"ס ובראשונים. וא"כ מי זה יעלה על דעתו כי יקחו זמן לעיין בדברי פעוט כמוני ואדליעול ירקא כו'. ורק כוונתי לאחי ורעי תלמידים כמוני והלואי ילבשו מדת ענוה ויעיינו בדברי לפרקים ויחשב לי לזכות גדול. ואגלה טעמי ונימוקי אשר הביאני לזה להיות מדפיס כעת עכ"פ סנסן אחד ואקוה כי ידינונו לכף זכות בזה. הן בעוד טל ילדותי עלי היה תמיד תשוקתי לחדש חידושים בתוה"ק ולמדתי בהתמדה ונתגדלתי בעזה"י על ברכי אאמו"ר הרה"ג שיחיה אשר עם עוצם התמדתו ביטל משיעוריו הקבועים ולמד עמי כדי לקיים ושננתם לבניך. ומהוד בינתו אצל עלי להבינני ענינים וסוגיות חמורים אשר אז לפי ערך השנים עלי לא הגעתי עוד ללמוד ענינים חמורים כאלו, לא יאומן כי יסופר גודל העבודה אשר היה לאאמו"ר הרה"ג שיחיה עמי ישלם ה' פעלו וישבע נחת מכל יו"ח לאויוש"ט. וכאשר התחלתי להיות לאיש להיות מרגיש קצת בנועם מתיקות התוה"ק והיה עלי עזר שוכן סנה והתחלתי לחדש איזה חידושים ותרב שמחתי למאד בזה. וגם מצאתי אז חן גדול בעיני גאוני הדור מורי ורבותי זי"ע אשר גדלו ושבחו אותי בנועם מלולם ולענדני בעטרת חכמים וכוונתם לשמים כדי למשכני בעבותות האהבה להיות מוסיף עוז וחיל בתוה"ק ולחדש חידושים בתוה"ק. ובעת אשר הגעתי ב"ה להוראה נסעתי לקבל פני מו"ר רשכבה"ג מו"ה יוסף שאול נאטאנזאהן זצ"ל וענדני בזר תפארה ותוך אחד השיחים בענין א' עמוק בתוה"ק היה רצון קדשו אשר אדפיס אז חידושי בענין זה וגם הוא יעטר את הדבר בחידושיו בענין זה ולחבר את האהל להיות אחד. מזה יראה גודל הענוה והאהבה אלי. אולם ילדות היתה אז בי וסרבתי לגדול בדבר זה מפני כמה טעמים הכמוסים עמדי. וב"ה כי החידושים שלי בענין זה נשארו לי ברחמי ה'. ואם כי הרבה גלים עברו על ראשי ולא נחתי ולא שקטתי מענינים שונים אעפי"כ לא בטלתי כ"כ מה"ת ולמדתי בהתמדה וכדרשת חכז"ל ע"פ בקהלת אף חכמתי עמדה לי חכמתי שלמדתי באף עמדה לי. וכמבואר ברמב"ם (פ"ד מהל' ת"ת הי"ב) וברחמי ה' זכיתי לחדש הרבה חידושים. ובתחלת שנת מר"ת היה מר לי מאד. ובתחלת שנת אמר"ת ביום ד' ג' תשרי יצאה אש מן הבהכ"נ דפ"ק דאברי ותאכל את הבהכ"נ ובתי מדרשות ותלהט רוב בתי העיר ובתוכם גם הבית שהייתי דר בו. והוצגתי ריקם על גחלי ומכל רכושי לא נשאר כלום, ורק תיבה אחת עם החידושים שלי בעזה"י הצלתי עפ"י נס ומעט ספרים ניצולו לבי יהמה כחלילים בזכרי את התפלין והספרים והכתבים שנשרפו וכמה מאות בויגען חידושים וגם הרבה והרבה חידושים ממר אאמו"ר הרה"ג שיחיה פלפולים עמוקים שפלפל עמי. ועוד המון תשובות מגדולי הדור שהיו לי הכל עלו על המוקד. גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם כי עיקר הצער היה לי על שריפת דברים הקדושים הנ"ל ולא על כל הרכוש שלי] ואז ביום הנ"ל סמוך לעת ערב בעמדנו על השדה עם התיבה והחידושים בתוכה שהצלתי ברחמי ה' הייתי מקבל באהבה ושמח על החידושים שנשארו לי ואז עלה ברעיוני כאשר ירחמני ה' אראה להביא מהחידושים הללו על מזבח הדפוס. והנה בין החידושים הנשרפים היה ג"כ פנקס אחד גדול ממס' ב"ק מן דף צ"ח עד סו"פ הגוזל קמא. וגם עוד הרבה חידושים ממס' ב"ק אשר היו פלפולים עמוקים שפלפל אאמו"ר הרה"ג שיחיה עמי במס' זו. ועוד הרבה חידושים שלי על ב"ק שהיו מפוזרים אשר תמיד היה בדעתי לסדרם כסדר בין החידושים על ב"ק כ"א על מקומו הראוי לו. וכאשר היה לי מעט מנוח התחלתי ללמוד עוד הפעם מן דף צ"ח עד סוף המס' ב"ה. וחנני ה' שחידשתי ב"ה בהרבה ענינים. ואז עלה ברעיוני להדפיס החידושים הללו על מס' ב"ק. גם חביריי וידידיי העירוני אז כזאת. אולם יראתי עוד לגשת אל המלאכה הזאת עד אשר בשנת תרמ"ה בחודש שבט זכיתי ב"ה לקיים מצות כיבוד אב. והיה ב"ה שמחה לאאמו"ר הרה"ג שיחיה. ואז ביום א' כ"ג שבט הרהבתי עוז בנפשי והצעתי מאוויי ורצוני בזה ונתן לי הורמנא ורשותא לזה. ואז התחלתי להעתיק החידושים על מס' ב"ק כסדר המס'. ובחרתי לי בחירי רצתה נפשי בו בן אחי חביבי נחמד ונעים הב' החריף ובקי כ' דוד שיחיה ב"א יחידי הרהמ"ו מו"ה ישכר בעריש נ"י ועברנו בעיון מעט שנית משער לשער בהחידושים מתחלת המס' עד סופה. גרעתי והוספתי כפי צורך הענין. וב"א הנ"ל היה לי לעזר ולהועיל הרבה בזה, ולפעמים זכרונו בא פנימה מה שהעיר מדי עיוננו בזה. ועסקנו בזה ערך שנה אחת וחצי [מלבד השיעורין תמידין כסדרן] עד אשר עברנו החידושים עד סוף המסכתא. והנה שמתי אותותם אותות בכל פרק ופרק. ואם הוא ענין גדול מסתעף לכמה ענינים ציינתי בו אותיות קטנים ואם לפעמים מובא ענין זה באיזה מקומות בהחידושים ציינתי האות והאו"ק לעיין שם ולצרף כדי להקל על המעיין שלא יצטרך לחפש הרבה וכתבתי הכל בלשון קל ומעט באריכות הכל כדי להקל על המעיין, כי מי זה אשר ירצה לעמול ולהעמיק העיון בדברי. והלואי שיעיינו בדברי עכ"פ בדרך העברה וג"כ יחשב אצלי לזכות גדול:

ידעתי גם ידעתי כי ישטמוני בעלי חצים וישימוני להם למטרה לאמר מי הוא זה חדל אישים אשר לא בא שמו בין אנשים ולקח לו לעצמו שם חובר חבר, אף אני אשיב להם מענה רך אהובי לא חברתי החיבור הנוכחי עבורכם ורק כתבתי לעצמי להיות לי לזכרון ואח"כ עלה בדעתי להדפיס מהחידושים שחנני ה' בעד ידידיי ורעי אשר יעטו עצמם במעטה ענוה ולא יסתכלו בקנקן אלא במה שיש בו. אקוה כי ימצאו בו דברי חפץ. ובחורי חמד יוכלו לבנות בהדברים מגדל בנוי לתלפיות ולסלסל ולפלפל ולהגדיל תורה ולהאדירה. ואבקש מאת המעיין הנכבד פן ימצא בדברי את אשר כתוב בספרי גדולי המחברים. לדוני לכף זכות כי לא במרד ובמעל ח"ו עשיתי זאת להתלבש בטלית שאינה שלי. ויוכל להיות כי ראיתי כתוב כעין דברי ושכחתי. וגם חסרים לי עתה הספרים שהיו לי מקודם שיהיה ביכלתי לעיין בהם. לא הטרחתי גאוני הדור שיחיו ליטול מהם הסכמות כי חיבורי זה הנוכחי אינו מיוסד להלכה ורק לפלפולא. ואם המצא ימצא בו דבר שנוגע להלכה ג"כ. הלא כל מורה ודאין שיעיין בספרי אם ימצאו דברי חן בעיניו הלא בודאי ישקול היטב בפלס, שכלו הזך אם נכונים הם ואם לא יהיו נכונים בעיניו ממילא לא יקרבם. וקראתי שם הספר אמרי הצבי ויה"ר שיהי' אמרי לרצון לפני אדון כל. והנה רצוני היה להדפיס על כל המס' כאחד, אולם כבד עלי הדבר הזה ואין ביכלתי כעת מפני רוב ההוצאה, והוכרחתי להפסיק בין הפרקים ודפסתי מועט דפסתי מתחלת המס' עד פרק מרובה. ויעזרני ה' במהרה להוציא מחשבתי מכח אל הפועל. שואלין ודורשין בשלום אכסניא ה"ה יקיריי וחביביי מכבדי התורה אנשי המקומות, אשר הייתי להם לרב ומורה, ה"ה ק"ק עיר חדש בנו' פלאצק וק"ק סאמפאלני וכן אנשי עדתי בפ"ק דאברי אשר אני כעת בתוכם לרב ומורה, יתברכו כולם ממקור הברכות ותורה וגדולה אצלם יחדו יצמדו. עודני עומד בתפלה לברך את ביתי ויו"ח שיחיו לתו"ע ויר"ש לאויוש"ט ואת כל משפחתנו שיחיו בתוך כל קהל אחב"י. ויהי נועם ה"א עלינו בכל מעשינו לתורה ולתעודה כרצון הבוי"ש. וכפי פרישן בצלו לאבינו שבשמים. חוס ורחם על עם קדשך מן השמים והאר פניך אלינו הושע את עמך את שארית ישראל המצפים ומחכים לרחמיך המרובים. והתורה תשוב לאכסניא שלה ולחשיבותה כימי קדם ונזכה במהרה לראות כבוד התורה לפ"ק. כו"ח היום יום א' ל"ג בעומר תרח"ם לפ"ק:

צבי מאיר בלאאמ"ר הרה"ג כו' כקש"ת מו"ה יוסף ג"י אבדפ"ק דאברי: אפריון נמטיה לבן אחי חביבי הב' החריף ובקי ומשכיל על דבר טוב כ' דוד נ"י אשר ראה גודל טרדותי ועשה הוא בעצמו המפתחות על סדר האותיות לבאר תורף הפלפולים הנאמרים בהם כדי להקל על המעיין למצא דברי חפץ: מפתחות מפלפולים שונים האמורים בפנים הספר עפ"י סדר האותיות: הקדמת המחבר לחלק ב':

פרק ראשון:

ב ע"א אות א. ישוב על קושית העולם דליפשוט ממתני' דתולדותיהן כיוצא בהן. ביאור הא דנימא בניזקין תולדותיהן לאו כיוצא בהן אם פטור לגמרי:

ב ע"א אות ב. בענין אם גם בממון אין עונשין מה"ד: ב ע"א אות ג. ביאור הא דאמרינן הך דהוה במשכן חשיבא קרו ליה אב. אם בעינן שניהם שיהיו במשכן וגם חשיבא. או דאחד לבד סגי:

ב ע"ב אות ד. בענין ספק נזיקין לחומרא. [אוק"א] בדברי הרשב"א כאן שהעלה דבס"נ אזלינן לחומרא. זה דוקא היכא דידעינן שהזיקו ורק שמסופקין אם חייבה אותו התורה ע"ז שפיר אמרינן דאזלינן לחומרא. אבל היכא דמסופקין אם הזיק כלל או מי הזיקו. וכדומה בכה"ג לא אזלינן לחומרא. עוד סברא בדברי הרשב"א דהיכא דסוף סוף ישלם ורק דמסופקין כמה. ל"ש בזה חזקת ממון. [אוק"ב] מבאר שלא יסתרו דברי הרשב"א הנ"ל עם מ"ש הרשב"א ב"ק (ג ע"א). [אוק"ג] מבאר עוד דברי הרשב"א הנ"ל באופן אחר קצת:

ב ע"ב אות ה. ביאור ההפרש בין נגיחה לנגיפה לפירש"י:

ג ע"א אות ו. הערה בדברי התוס' ושן בהמות. דגם כשאין הנאה להזיקה. נימא דנשיכה יהיה תולדה דשן:

ג ע"ב אות ז. בענין הלמ"מ בח"נ צרורות. [אק"א] מבאר דעת הראשונים אם היה ההלכה על שניהם שישלם רק ח"נ. וגם שיהיה ממונא ולא קנס. או דההלכה היה רק על א' מהם. [אק"ב] פלפול מבאר דזה תליא אם שייך לומר פלוגתא בהל"מ. [אק"ג] מפלפל דדברי הרמב"ם ז"ל דבהל"מ ל"ש פלוגתא צ"ע מכמה מקומות בש"ס:

ג ע"ב אות ח. ישוב לקושית הלח"מ והיש"ש ב"ק פ"ק (סי' ב) על הרמב"ם בפ"ב מהל' נ"מ ה"ב בהא דפוסק דח"נ צרורות פטור ברה"ר. ועל הכ"מ שם שכ' דר"פ פליג על רבא:

ג ע"ב אות ט. בהא דאר"י תנא שור לקרנו. א"כ מה קאמר במתני' לא הרי השור כו':

ד ע"א אות י. מבאר דהא דפריך הש"ס ולאו ק"ו מה שן שאין כוונתו להזיק חייב כו' הוא רק אטעמא בתרא. אבל אטעמא קמא דאי הוה כ' קרן הוה נפקא שן מק"ו מה קרן שאין הנאה כו' ל"ק כלל. עפי"ד הבע"ת בחו"מ (סי' ס"ו סכ"ג) בהא דיורש מוחל שט"ח. ומיושב בזה קושית רש"י כאן:

ד ע"א אות יא. ביאור ההבדל שבין אמה לשפחה: ד ע"א אות יב. איזה ענינים בענין קלב"מ. [אק"א] מבאר דברי התוס' שכתבו דאדם דפטור מכופר בשוגג לא הוי משום קלב"מ. ורק במזיד. עוד פלפול בדברי המוהרמ"ל דהיכא דהחיוב מיתה והתשלומין לא יוכלו להיות אחד בלעדי חבירו ל"א קלב"ם. [אק"ב] מיישב בזה דברי הרמב"ם בפ"ו מהל' תרומות ה"ו ובפ"א מהל' מעילה מקושית ההג"ה שם. [אק"ג] הערה על המוהרמ"ל הנ"ל מב"מ (צ"א ע"א) החוסם את הפרה כו'. ב' ישובים לזה. ועפי"ד הש"מ בב"מ שם דבקיבל עליו בתנאי ל"ש לומר קלב"מ. עוד הערה על המוהרמ"ל הנ"ל מסנהדרין (ע"ט ע"א) ביאור הסוגיא שם. [אק"ד] מפלפל בדברי המוהרמ"ל ומביא ראיה מפסחים (כ"ט) בתוס' שם שכ' דבהקדש ל"ש לומר קלב"מ. ומבאר שם אם הוא מטעם גזה"כ או לא. [אק"ה] צ"ע על המוהרמ"ל הנ"ל ממכות (ד' ע"ב) דטעמיה דר"מ דלוקה ומשלם דגמר ממוש"ר והלא במוש"ר לא משכחת לחיוב אחד בלעדי השני:

ד ע"א אות יג. בענין אונס גמור בניזקין אם חייב. ישוב על קושית הגאון בעל יד המלך מדברי הרמב"ם פ"ח מהל' חובל ה"ד. ומבאר דיש שני עניני אונסין. אונס בלא סכ"נ ואונס בסכ"נ. וישוב לקושית הש"כ חו"מ (סי' שע"ח סק"א) והערה בזה מלקמן (קי"ב) מהא דהניח להם אביהם פרה שאולה:

ד ע"ב אות יד. בענין עדים שהודו שחתמו שקר אם חייבין. ועוד דיני הזמה. [אק"א] קושי' להרא"ש והרי"ו הסוברים דחייבין. ל"ל הטעם בממון דגם בשילם עבדינן הזמה משום דאפשר בחזרה או דעונשין מה"ד ת"ל דחייב מדד"ג. ג' תירוצים ע"ז. א' דהוא בכלל נזק. ב' דבדיבורא לא קמיירי. ג' דמטעם גרמי לא נוכל לחייב משום דהעדים עומדים בדיבורם. [אק"ב] מביא ראיה לחילוק הג' מריטב"א מכות (ג' ע"א) ופלפול בדברי הריטב"א שם. [אק"ג] פלפול גדול בדברי הריטב"א דסובר דגם בממון בעינן כאשר זמם דוקא. וישוב לקושית המלמ"ל ע"ז בפכ"א מהל' עדות ה"ד ובענין אם עבד מקרי מוחזק בעצמו. וגם אם שייך בקרקע כאשר עשה. [אק"ד] בדברי המלמ"ל בפ"ה מהל' עבדים ה"ג שהביא ראיה מתוס' גיטין (י"ז) דס"ל דעבד מקרי מוחזק בעצמו. סברא דמשם אין ראיה כיון דאנו דנין על גוף הזכות אם יש להאדון בהעבד. [אק"ה] ביאור השיטות בהא דעבד מקרי מוחזק בעצמו דהוא שיטת הרא"ש והראב"ד והרמב"ן מובאים ברא"ש פ"ק דב"ק (סי' כ). [אק"ו] פלפול בדברי הקצה"ח (סי' פ"ח סק"ט) בזה. [אק"ז] ראיה דהיכא דהיה להאדון זכות בו ונולד ספק לא מקרי מוחזק בעצמו מגיטין (י"ג ע"א). [אק"ח] עוד ראיה מנדרים (מ"ג ע"ב) מקצתן לראשון ומקצתן לשני. [אק"ט] ישוב בזה קושית השעה"מ בפ"ה מהל' עבדים ה"ז. ומבואר דאף דחייב לצי"ש לשחררו אם ביד"א פטור לא מקרי מוחזק בעצמו. [אק"י] צ"ע לר"י דסובר בירושלמי ב"ק וסנהדרין דיאוש בטעות בעבד מהני. מהא דב"ק (ע"ה) במעשה דר"ג. תי' ע"ז. [אקי"א] פלפול בדברי הרא"ש והרי"ו הנ"ל ממכות (ג' ע"א): ביאור הסוגיא שם לדבריהם. [אקי"ב] פלפול גדול בהאי דינא אם חייבין העדים משום דד"ג. ובדברי הנתה"מ (סי' נ"ה סק"ב) שכ' הטעם משום שהפסידו דזילו נכסי דהלוה. [אקי"ג] סברא דהיכא שלא חזרו העדים והודו עד אחר הפרעון שחתמו שקר שפיר חייבין. אבל בחזרו אחר החתימה קודם הפרעון פטורין. ביאור בזה סוגית הש"ס במכות (ג' ע"א). ומבואר דהר"ח והרא"ש לא פליגי כלל [אקי"ד] ראיה לסברא זו מהג"א בפ' החובל (דף פ"ד). [אקט"ו] פלפול ארוך בענין אם גם במלקות בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה. וישוב ע"ד הרמב"ם בפ"כ מהל' עדות ה"ב בענין זה: ד ע"ב אות טו. בענין יי"נ שנתערב אם מותר בהנאה. [אק"א] ישוב לסתירת רש"י דכאן פי' מנסך היינו מנסך לע"ז. ובגיטין לא פי' כן. סברא דבנתערב מה"ת בטל. והוי ההיזק רק מדרבנן. ובהיזק דרבנן לא מיירי. [אק"ב] ישוב לקושית היה"ת על רש"י מסוגיא דבטלו ולא בטלו עפי"ד המקו"ח (בסי' תל"א) דאף דאינו מצווה על תשביתו מ"מ אם שרף החמץ קיים העשה וניתק להלאו. פלפול בזה מב"מ (כ"ו ע"ב):

ה ע"א אות טז. ביאור באיזה אופן מקרי קנס ועוד איזה ענינים. [אק"א] מבאר דמכאן הוציא הר"ח לדינו דעדים שהודו שחתמו שקר חייבין מדד"ג. וביאור דברי הרמב"ם בפי"ח מהל' עדות ה"ח. פלפול בזה. ובהא דעדים זוממין קנסא. [אק"ב] בקושית הספר יראים דמנ"ל דקנסא דע"ז נותנים להנידון. [אק"ג] בדברי שו"ת הרדב"ז ח"ג (סי' תרכ"ד) שהעלה דע"ז אעפ"י ששילם אינו חוזר לכשרותו עד שיעשה תשובה. [אק"ד] ישוב לקושית היראים הנ"ל עפ"י הא דאיתא בב"ק (ל"ח ע"ב) דמש"ה קנסו רבנן לבא על הכותית כדי שיהיה ממון שיש לו תובעים:

ה ע"א אות יז. פלפול גדול בהא דפריך הש"ס על ר"ח ליתני מפגל. [אק"א] בקושי' המאירי המובא בשמ"ק דהא אין לוקה ומשלם. ותי' דלשאב"מ הוא. והלא אכתי יקשה לר"י דס"ל לוקין. [אק"ב] קושי' מהא דכהנים שפגלו דאתיא כר"י. ולמה יתחייבו הא אין לוקה ומשלם. ישוב לזה עפ"י סוגית הש"ס דזבחים (כ"ט ע"ב). וסברא דנהי דאין מפגלין בחצי מתיר והקרבן כשר. מ"מ עבר על הלאו דלא יחשב. [אק"ג] פלפול וראיה מדברי הירושלמי ב"ק פ' כיצד הרגל בהא דעל כל שבולת ושבולת אית בי' התריית מיתה. [אק"ד] מבאר דלא יסתרו דברי הירושלמי הנ"ל עם דברי הירושלמי כתובות פ"ג ה"א ותרומות פ"ז ה"א בהא דעל כל חסימה וחסימה אית בה התריית מלקות. ביאור דברי הירושלמי וסברא דאף למאן דסובר אשו משום ממון מ"מ לענין איסור בודאי דלא נחשב סוף הדלקה כאלו עשה מעשה. ועפ"י סברת הנ"י ב"ק פ' כיצד הרגל לענין מדליק נר בע"ש. [אק"ה] בקושית הגאון מוהר"ב בהקדמת פ"י לכתובות לשי' התוס' יבמות (נ"ט) דקנס משלם רק על גמר ביאה א"כ אמאי הוצרך הש"ס בכתובות פ"ג לאוקמי המתני' בלא אתרו ביה. ותי' שם עפי"ד הירושלמי הנ"ל. ומבאר דאין ראיה מהירושלמי דהתם היה יכול להיות המעשה על כל צד ושפיר חל ההתראה על כל צד. משא"כ בביאה. [אק"ו] בדברי הגאון מוהרע"א ז"ל (סי' קס"ד) שדחה ראיות הגאון מוהר"ב מהירושלמי הנ"ל. ומבאר דכוונת הירושלמי דעל שאר מקרי חייבי מיתות שוגגין ומש"ה פטור. [אק"ז] חוזר לענין הראשון ומיישב הקושיא מהא דאין לוקה ומשלם [אק"ח] עוד ישוב עפי"ד הרשב"א מנחות (ב ע"א) דאם בתחלת עבודה חשב מחשבה פסולה ואף דבסוף העבודה ג"כ חשב אינו עובר. [אק"ט] מיישב בזה דברי רש"י כאן שפי' מפגל חטאת לשם שלמים. [אק"י] עוד ישוב ע"ד רש"י הנ"ל עפי"ד הרמב"ן גיטין (נ"ג) דכהנים שפגלו חייבין רק מדרבנן:

ה ע"א אות יח. ישוב לקושי' הש"כ חו"מ (סי' שפ"ו סק"א) על התוס' כאן שכ' דאף דלמ"ד דלא דאין דד"ג. מסורות דאין מב"ק (ס"ב ע"א) ביאור הסוגיא שם:

ו ע"ב אות יט. ישוב לקושי' הפ"י גיטין (מ"ח) על סוגי' דידן דקאמר הש"ס ומה אילו ידעינן דכחושה אכל. דהלא הוה משואיל"מ. ופלפול בהא דהתביעה נצמח מקרקע דמיחשב כקרקע לענין שבועה. וכשיטת הרמב"ם בפ"ה מטוען ה"ב. סברא דהא דמשואיל"מ הוא רק מדרבנן. או דהכא מיירי באופן דליכא שבועת התורה:

ו ע"ב אות כ. בענין מזיק הקדש. ואם שייך מעילה בחרמי כהנים. [אק"א] קושיא בדברי רש"י שפי' דהא דנגח תורא דידן לתורא דהקדש דפטור היינו הקדש ממש אבל לא של חרמי כהנים. מהא דערכין (כ"ט ע"א) דבעודם בבית בעלים גם חר"כ מקרי הקדש ואית בהו מעילה. ספק אם גם בקרקע יש חילוק בין מסרן לכהנים או לא. [אק"ב] עוד קושיא בדברי רש"י דסובר דאם אין מעילה בקרקעות. לאו שם הקדש עליהם. סברא בדברי רש"י דאף אם שם הקדש עליהם מ"מ תו לא אימעטו מקרא דרעהו לענין נזיקין. ואזיל רש"י לשיטתו דפליג בזה עם תוס' ב"ק (י"ב ע"ב). [אק"ג] צ"ע בדברי רש"י דשדה הקדש לא אימעוט מקרא דרעהו משום דמחובר לקרקע ה"ה כקרקע. הלא משכחת בפירות העומדין ליבצר ועוד איזה קושיות. [אק"ד ה' ו'] פלפול בהא דמזיק הקדש פטור גם מקרן אם הוא מה"ת. ומבאר דגם רש"י סובר דחייב ג"כ מדרבנן. דלא כהפ"י גיטין (נ"ג) ושאר מפרשים. [אק"ז] בדברי בעל עפרא דארעא שהעלה דבדבר דל"ש דוגמתו בחולין כגון פיגול לא אימעוט מקרא דרעהו. [אק"ח] ראי' לזה מרש"י כריתות (ב' ע"ב) וישוב לקושי' התוס' בכריתות שם. [אק"ט] קושיא בפסחים (כ"ז ע"ב) ותמורה (ל"ד ע"א) בהא דמשני דנפלה דליקה מעצי הקדש מאליה. ישוב לזה: ז ע"ב אות כא. מוכיח מדברי השמ"ק דתרי דא"ש בשם מוהר"ם הוי: ח ע"א אות כב. פלפול אם בשלו הן שמין או בשל כל העולם. אק"א ב"ן ליישב דברי הרמב"ם בפי"ט מהל' מלוה שלא יסתרו דבריו מהא דפכ"ד שם. וסברא דהא דבשלו הן שמין דוקא היכא דיהיה מזה טובה להלוה או להניזק ועוד חילנק בין היכא דאית בהבינונית לסלק לשניהם או לא:

ח ע"א אות כג. בענין אם בחיוב דרבנן שייך לומר שעבודא דאורייתא. ואק"אז מתרץ קושית הש"כ (בסי' קי"ט ס"ק כ"ז) על הסמ"ע והע"ש בהא דמזיק יש לו קול, אק"ב] פלפול בדברי האו"ת (סי' קי"ט סק"ב) שהעלה דבחיוב דרבנן ליש שעבודא דאורייתא. אק"ג] פלפול בדברי הרשב"א כאן לחלק בין נזקי ממונו אית ליה קלא אבל בנזקי גופו ל"ל קלא. ראיה לזה מב"מ (י"ד ע"א) וב"ק (ק"ד ע"ב):

ח ע"ב אות כד. ישוב לקושית המעשה חושב על הסמ"ע (סי' קי"ט) בהא דבחד גופא לא דחינן לכאן ולכאן והקשה (מסי' רס"ח) בא' שהביא סחורה לחצר ראובן ואמר זכתה לי חצירי:

ח ע"ב אות כה. פלפול בהא דקרוב של נוגע כשר לעדות ועוד איזה דברים. אק"א] ישוב לקושי' המהרש"א כתובות (צ"ב ע"ב) על תוס' שם ד"ה דינא. [אק"ב ג' ד'] פלפול באם יש ללוה שטר על המלוה וכתוב בו דינרין סתם. ופלפול ע"ד היה"ת כאן שכ' ג' נ"מ ליישב קושית התוס' כאן דהלא אנן טוענין לשמעון כל מה שהיה יכול ראובן לטעון:

ח ע"ב אות כו. בדברי הרמ"א חו"מ (סי' רכ"ו סכ"א) דאם נתן לו מתנה לא יוכל לטעון בעדו דליכא תרעומות:

ט ע"א אות כז. קושי' בדברי השמ"ק בשם הרבינו ישעיה ז"ל שכ' דבמוכר שדה שאינו שלו אפי' שלא באחריות חוזר עליו מב"ב (מ"ד ע"ב): ט ע"א אות כח. בדברי הקצה"ח (סי' קט"ז סק"ב) שהביא מסוגי' דידן ראיה לשיטת בעה"ת והראב"ד דאם בע"ח טרף קרקע מלוקח בעד אלף זוז והוזלה הקרקע וחזר הלוקח על הלוה דגובה כשעת קני':

ט ע"א אות כט. ישוב לקושית הש"ג בדברי הר"ת שכתב דג' דינין יש בפרעון:

ט ע"א אות ל. ביאור דברי הבעה"מ והרמב"ן בהא דאחין שחלקו ונטל א' קרקע וא' כספים התמוהים. ובדברי הרמב"ם בפ"י מהל' נחלות ה"א. ט ע"א אות לא. בענין אם לוקח אחד מותר ליתן מתנה להבע"ח שלא יטרוף ממנו רק מלוקח אחר היכא דהבע"ח יכול לטרוף מאיזה מהם שירצה. ובדברי הירושלמי כתובות פ' מי שהיה ה"ד. ובדברי הט"ז (סי' קע"ה ס"ד) בשם מוהרש"ל דאחין שחלקו נהי דהוי כיורשים מ"מ לגבי עצמן הוי כלקוחות:

ט ע"א אות לב. בקושי' המוהרש"ל דקיי"ל אחין שחלקו לקוחות ומע"פ גובה מיורשים. ובענין שומא הדרא. אק"א] פלפול בדברי המהרש"ל הנ"ל. וישוב לקושי' האו"ת (בסי', ק"ג ס"ק ט"ו) על הסמ"ע שם דהעלה דאחין שחלקו דהוי כלקוחות דוקא לגבי עצמן. אבל לגבי אינש אחרינא הוי יורשים והקשה מבכורות (מ"ח). ביאור הסוגי' שם בהא דרב אסי מספקא ליה אי כרב או כשמואל אק"ב] בדברי הקצה"ח (סי' ק"ג סק"ז) שדחה ראי' הט"ז שם מר"פ הגוזל ומאכיל (אק"ג]. בדברי הקצה"ח (סי' ק"ח) שמתרץ קושית המהרש"ל הנ"ל דחייבין היורשים מטעם גרמי במה שחלקו:

ט ע"א אות לג בענין אם לשאב"מ הוי כמו מ"ע לענין שלא יהיה יהיה צריך לבזבז כל ממונו. סברא דא"צ. וראיה מירושלמי כלאים סופ"ז:

י ע"א אות לד. בענין מת עכו"ם ועבד אי מותר בהנאה. [אק"א] סברא בדברי התוס' כאן דדוקא מת עכו"ם אסור. אבל עבד כנעני מותר משום דיש להאדון בו קנין הגוף. לרב אויא ביבמות (מ"ו ע"א). ולהשוות בזה שיטת הראשונים המובאים במלמ"ל פי"ד מהל' אבל. [אק"ב] בענין אם ישראל נשבה ביד עכו"ם ומת אי מותר בהנאה לשיטת הרמ"ה ביו"ד (סי' רס"ז) דאית להעכו"ם בו קה"ג. [אק"ג] הערה מירושלמי סנהדרין פכ"ו בהא דעבד שיוצא ליסקל ונמצאו עדיו זוממין כל הקודם בו זכה. והלא אין יאוש לחצי חפץ דהא גם במותו מותר בהנאה. [אק"ד] ישוב עפ"י הנ"ל לקושית הקצה"ח (סי' ת"י סק"א) על תוס' הנ"ל מיבמות (מ"ה). [אק"ה] ראי' מירושלמי ב"ק פ"ק הל"א דלא חילק בין מת עכו"ם למת ישראל. ורק לעולם אסור. [אק"ו] קושי' ע"ד תוס' הנ"ל מכתובות (ע"ט ע"ב) ומבכורות (י"ב ע"ב). ביאור הענין בזה:

י ע"א אות לה. פלפול בדברי תשו' הרמ"א מובא בש"כ חו"מ (סי' ע"ז) בשנים שקבלו פקדון ביחד דלא נעשו ערבים זל"ז. [אק"א] בדברי הנתה"מ שם (סק"א) שדחה ראיות הרמ"א שהביא מסוגי' דכאן. וביאור אי סוגיא זאת מיירי בתם או במועד. [אק"ב] ישוב לקושי' היה"ת על הרמ"א מלקמן (ק"ח ע"ב) חומש וכפילא בתרי גברי מאי. די"ל דהתם מיירי שהותנו כן בפירוש. עוד חילוק בין כ"א לבדו יכול לשמור או לא. וישוב בחילוק הב' קושי' אחת על הרמ"א מקידושין (מ"ג ע"ב). [אק"ג] בדברי היה"ת שדחה ראיות הרמ"א מהא דהמפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד. וישוב בזה שלא יסתרו דברי הרמ"א בתשו' הנ"ל עם פסקו בסי' ע"ז. וחילוק בין יש להשני לשלם או לא. [אק"ד] הערה לשי' ה"ה דסובר דנהי דבלאו איהו נמי מינטר חייב לשלם חלקו מסוגי' זו. ישוב לזה עפי"ד הר"ר חזקי' דסובר בהא דהאי כולה הזיקא עביד דחייב דוקא היכא דהשני פטור מדינא לשלם:

י ע"ב אות לו בענין אם שנים אוחזין מקל א' והכוהו בו אם חייבים. וביאור דברי הרמב"ם בפ"ד מהל' רוצח ה"ו במ"ש או שהיו רבים יושבים ויצא חץ מביניהם:

י ע"ב אות לז. ישוב לקושית הרא"ש על הר"ת דפוסק כר"ה או כסף או מיטב. והערה דלמה נוטל הניזק הנבילה הלא אין עושין סחורה בנבילות. מבאר אם זה הוי כנזדמן לו:

י ע"ב אות לח. ישוב לקושי' השמ"ק על הר"ת דפוסק דעד המסייע פוטר משבועת התורה מסוגי' זו דל"ל עדים שנטרף הלא בע"א סגי. חילוק בין שאר שבועת התורה לשבועת השומרים:

יא ע"א אות לט. ישוב לקושי' הקצה"ח (בסי' שפ"ו סק"י) על הר"י דסובר דזורק מטבע של חבירו לים פטור אף ממה שהוציא להוציא המטבע מהים מסוגי' דידן. דמה פריך הש"ס כי קא טרח בדנפשיה קטרח:

יא ע"א אות מ. ביאור לפירש"י שכתב מנהג דיינין הוא:

יא ע"א אות מא. בענין שינוי קונה [אק"א] בדברי הב"ח (בסי' שנ"ד) שמתרץ דברי הרמב"ם שפוסק דאם רצו הבעלים ליטול השברים שומעין להם ולמה ל"ק בשינוי ומחלק בין שינוי דממילא לשינוי דבידים. [אק"ב] סברא חדשה דשינוי לשבח דוקא קונה. אבל שינוי השבור ל"ק. [אק"ג] פלפול בזה מהא דב"ק (ס"ח ע"א). [אק"ד ה] ראי' לסברא זו מדברי הרא"ש בר"פ הגוזל (סי' ג') בהא דשינוי קונה למפרע. ומב"ק (ע"ח ע"ב). [אק"ו] ישוב בזה דברי הרא"ש בפסחים פ"ב (סי' ח"י) דאין יוצאין במצה גזולה. פלפול בדברי המקו"ח (סי' תנ"ד) אם לעיסה הוי שינוי לקנות. [אק"ו] ביאור בזה דברי הירושלמי פ"ק דחלה ה"ו. [אק"ח] בדברי המקו"ח הנ"ל שהעלה דמצה גזולה אינו יוצא מטעם מהב"ע והביא ראיה מפסחים (ל"ח): יא ע"א אות מב. בענין אשה בימי ספירתה אם היא בחזקת טהרה או בחזקת טומאה. פלפול בזה מזבחים (כ"ט ע"א) בפלוגתת רש"י ותוס' שם. ובדברי השו"ת נוב"י חיו"ד (סי' ס"ג). ובענין ס"ס במקום חזקה:

יא ע"א אות מג. ביאור דברי התוס' לחלק בין נדה לבעלה דלא תליא כלל בין אם היא ברה"י או ברה"ר:

יא ע"א אות מד. בפלוגתת רש"י ותוס' בנפל שמת תוך ל' יום וקים לן בגויה שכלו לו חדשיו אם חייב לפדותו:

יא ע"ב אות מה. בענין ש"ח שמסר לש"ש מי משלם שכר השמירה וגם אם נגנב דהש"ש משלם להבעלים אם אז עכ"פ צריכין הבעלים לשלם שכר השמירה: יא ע"ב אות מו. ישוב לקושית הרב המאירי על הסוברים דש"ש שמסר לש"ח ונגנב או נאבד דהשומר השני פטור עפי"ד המח"א בהל' שומרים בענין אי ש"ח וש"ש יכולין לחזור בתוך הזמן משמירתן. ואם ש"ש שמסר לש"ח שרגילים הבעלים להפקיד אצלו ונגנב אם הש"ש חייב:

יא ע"ב אות מז. בענין עבדא אי כמקרקע או כמטלטלי דמי. [אק"א] בדברי הרי"ף התמוהים דפוסק דאין גובין מעבדים משום דהוי כמטלטלי ופוסק דאין נשבעין על עבדים. [אק"ב] ביאור דברי הרמב"ם ז"ל דפוסק בגזל עבדים והזקינו דאו"ל הש"ל. סברא דבעבד ל"ש גזל הואיל דיד עבד כיד רבו. [אק"ג] בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד בפ"ט מהל' גזילה ה"א אם עבדים נקנים ביאוש. [אק"ד] ישוב לקושית הראב"ד מהא דעבד שנשבה ופדאוהו לשם ב"ח. וחילוק בין אם אחר רוצה לגזול להעבד דל"ש גזל. ובין אם העבד רוצה לזכות עצמו דמהני:

יב ע"א אות מח. עוד בענין הנ"ל. [אק"א] ביאור דברי התוס' דחילקו דבמילי דאורייתא עבדא כמקרקע ובמילי דרבנן הוי כמטלטלין. [אק"ב ג' ד'] בענין אם דעת אחרת מקנה אי בעינן חצר המשתמרת מה"ת. וגם אם יש חילוק בין החצר אינו משתמר. או אם החפץ אינו משתמר. וביאור הטעם דהחזיק בקרקע קנה העבדים העומדים בתוכה דוקא. וסברא דנהי דהפקר ב"ד הפקר והקנין דרבנן מהני לדאורייתא מ"מ היכא דצרכינן לשני תקנות לא מהני הקנין לדאורייתא ומבאר בזה שלא יסתרו דברי התוס' ב"ק (ק"ד ע"ב) עם תוס' ב"מ (מ"ו ע"א). אם קנין אגב הוא מה"ת:

יב ע"א אות מט. בחקירת הקצה"ח (בסי' ער"ה סק"א) והנתה"מ שם אם מטלטלין של הפקר נקנין באג"ק:

יב ע"א אות נ. בענין אם מכר לו עשר שדות והחזיק בא' מהם והיו עבדים עומדים בכל השדות אם קנה להעבדים:

יב ע"א אות נא. בענין אם קרקע נקנית בתורת קנין חצר. ובענין אם המקנה א"ל שיקנה בקנין פלוני והקונה עשה בו קנין אחר אי מהני. ואם יש חילוק בין א"ל שיעשה סתם קנין או לא:

יב ע"א אות נב. בענין קק"ל אם בחלק הבעלים אמרינן דמשלחן גבוה זכו. [אק"א] לבאר דעת הרמב"ם אן דעת קדשו נוטה בזה. ובענין הכשר לקבל טומאה בקק"ל ובמע"ש למ"ד ממון גבוה. [אק"ב] ביאור דברי התוס' חולין (ל"ו ע"ב) ד"ה ועדיין. ובאם הוכשר בדעת הבעלים ואח"כ מכרוהו לאחר אי הוי הכשר:

יב ע"ב אות נג. [אק"א ב.] פלפול בדברי הקצה"ח (סי' ת"ו) שהעלה דגם לריה"ג דסובר דקק"ל הוי ממון בעלים היינו דוקא דיכול למכור הבשר. אבל לא לענין שיעלה הקרבן על שם הלוקח:

יג ע"א אות נד. פלפול גדול בדברי הרמב"ם פ"ו מהל' בכורות ה"ו. ובכ"מ שם. [אק"א ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט'] מבאר דהא דאסור למכור מע"ב ועובר בלא יגאל זה דוקא בתם בין חי ובין שחוט. ובע"מ חי דוקא. אבל בע"מ שחוט הוי רק מדרבנן. [אק"י] בדברי המאירי התמוהים מובא בשמ"ק כאן שכ' דקיי"ל אין עדל"ת:

יג ע"א אות נה. הערה לדעת הרמב"ם דהפקר מטעם נדר. למה פטור בהפקירו קודם גמ"ד. ישוב לזה עפי"ד הקצה"ח (בסי' רע"ג) שהעלה דמ"מ מקרי הפקר אינו ברשותו. ומסביר דברי הקצה"ח עפי"ד הר"ן כתובות דהיכא דביד אחרים להפקיע ההקדש לא ח כלל:

יג ע"ב אות נו. ביאור הא דנגח ואח"כ הקדיש או הפקיר דפטור [אק"א] לבאר דברי השמ"ק בשם הראב"ד דהא דת"ק ור"י פליגי אי בעינן העמדה בדין וגמ"ד כאחד. דוקא לענין קטלא דשור. אבל לענין נזיקין כ"ע מודים דפטור. [אק"ב ג'] ביאור דעת הראשונים אם זה מיירי בתם או במועד. [אק"ד] בדברי הח"ס (סי' קס"ה) שמחלק בין הקדיש קדושת הגוף לקדושת דמים. [אק"ה] ליישב קושית הח"ס שם מב"ק (צ' ע"ב) וכי דייני ד"נ מאי הוה:

יג ע"ב אות נז. פלפול גדול בקושית הפלפ"ח דלעולם יפקיר קודם גמ"ד ולא ישלם. [אק"א] מבאר דקושי' הפלפ"ח מבואר בשמ"ק. [אק"ב] ישוב לקושי' הנ"ל דיהי' חייב מטעם גרמי. ובענין גרמי בשוגג. [אק"ג] מבאר שיטת הראב"ד בפ"ז מחובל דמחלק בגרמי בין עביד בדידיה להיכא דעביד בדחבריה. ואם יש חילוק בין מזיק בדיבור לבין מזיק במעשה. [אק"ד] הערה דהיאך יכול המזיק להקדיש השור אחר הנגיחה הלא צד תמות במקומה עומדת ויש להניזק חלק בו. פלפול בזה. [אק"ה] עוד ישוב לקושי' הפלפ"ח הנ"ל עפי"ד השמ"ק ב"ק (מ"ה). וסברא דאם נפדה השור מהקדש שפיר יכולין לגמור דינו:

יד ע"ב אות נח. ביאור דברי רש"י שכתב דהא דשטרות נקנין בכסף לא איתפרש היכא. עפי"ד התוס' ב"ב (ע"ו ע"ב) ד"ה קני:

יד ע"ב אות נט. בענין אם דנין דיני אש ובור בזה"ז: טו ע"א אות ס. בדברי הט"ז או"ח (סי' מ"ו סק"ו) באם בירך תחלה שלא עשני אשה אם חוזר ומברך שלא עשני עבד ועכו"ם:

טו ע"ב אות סא. הוכחה מרש"י כתובות (מ"א) דלמ"ד פ"נ ממונא מיחייב בכלבא דאכל אימרי אע"ג דלא אורחיה:

טז ע"ב אות סב. ביאור פירש"י על הא דפריך הש"ס ועוד דשמואל נמי דילמא הכי הוא. ובענין ספק נזיקין לחומרא:

טז ע"ב אות סג. בענין הני דמועדין מתחלתן אם משלמים נ"ש במידי דלאו אורחי':

טז ע"ב אות סד. הערה ע"ד התוס' שכתב דחשדוהו לירמיה בזונה והיה כהן עפי"ד הרמב"ם פ"א מהל' אישות ה"ד:

פרק שני:

יז ע"ב אות א. פלפול בדברי השו"ת מנחת יעקב אם מותר לנפוח עפרורית מבגדי אשתו נדה. אם אמרינן כחו כגופו:

יז ע"ב אות ב. בדיני גרמי. [אק"א] ישוב לקושי' הבעה"מ על הרי"ף והרמב"ם דפוסקים דאזלינן בנזק בתר מעיקרא. והביאו הא דרבב"א דקאזיל מיניה ומיניה [אק"ב] קושי' על הטור (בסי' ש"צ) דפוסק כאיבעיא דרבא דאזלינן בתר מעיקרא והביא להא דרבב"א. ובדברי הסמ"ע שם (ס"ק ל"א): יז ע"ב אות ג. עוד בדיני גרמי. [אק"א] ביאור דברי התוס' כאן לחלק בין זרק אבן על הכלי וקדם אחר ושברו דחייב המשבר ובין זורק הכלי עצמו בכה"ג. סברא דלדידן דדיינינן דד"ג לעולם פטור המשבר והזורק חייב. [אק"ב] בדברי הקצה"ח (סי' ש"צ סק"א) שהוכיח מדברי הרא"ש דלא כתוס' הנ"ל. וישוב לקושית הקצה"ח שם על התוס' מב"ק (דף י') עפ"י סברא הנ"ל. [אק"ג] ישוב לקושי' הקצה"ח שם על הא דקיי"ל דאזלינן בתר מעיקרא מסי' תי"ח גבי גמל טעון פשתן. מבאר דאם המתחיל בעצמו גמר ההיזק חייב על הגמר. [אק"ד] צ"ע ברמב"ן שפי' דדינא דרבה דבא אחר ושברו פטור היינו הראשון הזורק:

יח ע"ב אות ד. בדברי הרא"ש (סי' ב') בהא דבספיקא דדינא ל"מ תפיסה. וישוב לקושי' המוהרי"ט על הטוח"מ (סי' שפ"ח). ופלפול בהא דעשו תקנת נגזל במסור:

יט ע"ב אות ה. בענין אם הגבהה בסתם שלא לשם קנין קונה. וחילוק בין אם היה ההגבהה לצורך דבר אחר או לא:

כ ע"א אות ו. בדברי הנ"י בהא דאהדקי' באנדרוניא: כ ע"ב אות ז. ביאור דברי התוס' ד"ה הא איתהנית שהוקשו בהא דתחב לו חבירו בבית הבליעה דחייב והלא ז"נ וזל"ח הוא:

כ ע"ב אות ח. ביאור דברי התוס' בד"ה אפקורי. ובענין הפקר לחצי חפץ: כ ע"ב אות ט. בדברי השמ"ק שכ' דבבית ישן אינו מזיק דריסת הרגל של בני אדם:

כ ע"ב אות י. ישוב לקושית הקצה"ח (סי' ש"ס סק"ג) על שיטת רש"י דקורה שקבעה בבנין הוי שינוי מהא דגיטין (נ"ה) בתקנת מריש:

כא ע"א אות יא. בענין ז"נ וזל"ח. [אק"א] בקושית היה"ת מב"ב (כ"ט) דפריך הני נוגעין בעדותן הן הלא הוי ז"נ ול"ח. [אק"ב] ישוב לקושי' היה"ת הנ"ל דחייבים העדים מטעם גרמי. [אק"ג] צ"ע בדברי הר"י מובא בנ"י דאם שכר בית מראובן בעד מאה ונמצא של שמעון ולא רצה שמעון רק אלף צריך לשלם לשמעון כפי השוויה. מב"ב (כ"ט):

כב ע"א אות יב. מסתפק בראובן שהדליק ביתו וסמוך לו היה בית הפקר וזכה בו שמעון אם חייב:

כב ע"ב אות יג. בדברי הירושלמי כאן שהביא ראיה ממתני' דהמדליק גדיש בשבת לר"ל דסובר אשו משום ממונו. והוא היפוך מסוגי' הגמ':

כב ע"ב אות יד. בענין רודף אחר עבד להרגו אם ניתן להצילו בנפשו. ואם יש חילוק בין עבד של אחרים לעבד שלו. ביאור דברי הרמב"ם בפ"א מרוצח ודברי התוס' בזה:

כג ע"א אות טו. בדיני גרמי. [אק"א] קושי' לשיטת הרמב"ם בפ"ז מחובל ה"ח מסוגי' זו דמשני הש"ס כגון שנפלה דליקה מאליה. [אק"ב] בענין אי גרמי הוי דאורייתא או דרבנן לדעת הרמב"ם. וסברא חדשה בזה. [אק"ג] ישוב לקושי' ה"ה בסופי"ד מנ"מ הט"ו. וביאור הסוגי' דטמון באש לקמן (ס"א ע"ב). [אק"ד] ביאור דברי השמ"ק והפ"י בהסוגי' דאשו משום חציו. דמחלקים בין הדליק בשלו להדליק בשל חבירו:

כג ע"א אות טז. בענין אונס. [אק"א] בדברי האגודה מובא בנ"י כאן דאם נתחייב בשבועה לשלם לזמ"פ ויום האחרון היה אנוס דמקרי פושע. ובדברי הט"ז (סי' רל"ב) שהביא ראיה להאגודה מהא דהקונה בית בעיר חומה. [אק"ב] פלפול בראיות היד שאול להאגודה מר"ה (ז' ע"ב) בענין מתי מתחיל החיוב דב"ת. [אק"ג] קושי' על האגודה הנ"ל מר"ה דף ו') א"ר כיון שעבר עליו רגל אחד כו' [אק"ד] פלפול עם חכם אחד בדברי האגודה הנ"ל. סברא דרבא ור"א בר"ה (דף ו') פליגי בסברת האגודה הנ"ל [אק"ה] ישוב לקושית הגאון בעל חסל"א על האגודה הנ"ל מפסחים (צ"ג ע"א). [אק"ו] פלפול דבסברת האגודה פליגי ר"י ור"ל בסוגי' דקיימו ול"ק במכות (ט"ז). [אק"ו] ראיה להנ"י דסובר דלא מקרי פושע בכה"ג משבת (ד' ע"א) מסוגי' דהדביק פת בתנור:

כג ע"ב אות יז. פלפול בהא דתרי זימני הוי חזקה לרבי [אק"א] ביאור דברי התוס' שכתב לחלק לרבי בין איסורא לממונא. ובדברי הב"ח אהע"ז דבשטר כתובה הוי האשה מוחזקת. וסברא דהיכא דסוף סוף יצטרך לשלם מה. ל"ש חזקת ממון. [אק"ב] פלפול בזה עפי"ד המוהרי"ט ח"ב (סי' ט"ו) שמחלק בין דבר טבעי לבין גילוי מלתא. [אק"ג] ישוב לקושי' הכסא דהרסנא על התוס' הנ"ל מב"מ (ק"ו). דמוכח דגם בממון סובר רבי דבתרי זימני הוי חזקה פלפול בזה:

כד ע"א אות יח. ביאור דברי התוס' שכ' דהעדים המעידים על שור שנגח והוזמו צריכים לשלם מה שנפחת השור ע"י. עפי"ד הכ"מ בפרק כ"א מהלכות עדות ה"ד:

כד ע"א אות יט. ביאור הסוגי' דליעודי תורא או ליעודי גברא אתו. [אק"א] חקירה אם נימא ליעודי גברא אם אחר ג"י יהיה נעשה מועד. ואם ליעודי גברא בעינן ג"כ ליעודי תורא. [אק"ב. ג'] ביאור דברי הרמב"ם בפכ"א מהל' עדות ה"ח וישוב לקושית הלח"מ שם בשני אופנים:

כד ע"א אות כ. ביאור דברי התוס' בד"ה השתא שכ' דגם למ"ד פ"נ קנסא היכא דנגח ג' נגיחות יצא מחזקת שימור ול"ה קנס:

כו ע"ב אות כא. הוכחה דלשי' היש"ש הא דאמרינן זרק כלי מראש הגג והיה תחתיו כו"כ כו' ופסוקי מפסקי' גירי' דגם בהגביה הכלי וזרקו ג"כ פטור. ודלא כש"כ (סי' שפ"ו סק"ח):

כו ע"ב אות כב. פלפול בענין הורג טריפה וגוסס: פרק שלישי:

כז ע"ב אות א. בענין אין הולכין בממון אחר הרוב. [אק"א] ביאור דברי התוס' כאן בתירוצם דלמה לא ילפינן מד"נ דאזלינן בתר רוב. [אק"ב ג' ד'] ביאור דברי התוס' סנהדרין (ג' ע"ב) ד"ה דיני שכתב דרובא לרדיא ל"ח רובא מעליא. וישוב לאיזה קושיא של הקה"ס על התוס' הנ"ל ועל הב"ח חו"מ (סי' רל"ב) שביאר דבריהם. מבאר דמש"ה ל"ח רוב מעליא משום דגם האיש שקונה רוב לרדיא קונה ג"כ פעם לשחיטה. וישוב לקושי' התויה"כ ביומא (פ"ה ע"א). [אק"ה] מסביר סברא הנ"ל בדברי התוס' עפי"ד הירושלמי פ"ה דמסכת שבועות. וישוב לקושי' השמ"ק ב"ב (צ"ב) בהא דמשני הש"ס בגברא דזבין להכי ולהכי. [אק"ו] פלפול בדברי התוס' דסנהדרין הנ"ל. ובענין אי רוב מחייב שבועה ופוטר משבועה. וישוב בזה דברי הרמב"ם בפ"ה מהל' שאלה דסובר בלא הו"ל למידע אמרינן משואיל"מ: כז ע"ב אות ב. בענין אי עביד אינש דינא לנפשיה, ואם יש חילוק בין תופס. או שמחזיק במשכון. הערה בזה מב"מ (פ"ג ע"א):

כח ע"א אות ג. בענין אם כל אדם מצווה למחות שלא לעבור עבירה: כח ע"ב אות ד. ביאור דברי התוס' כאן בד"ה ונישוף. וביאור פלוגתת רב ושמואל לקמן (נ"ג) בנתקל בבור ונפל לאחורי הבור:

כט ע"ב אות ה. פלפול בקושי' הר"י מווינא דלמה לא קחשיב הש"ס שור המועד בהדי הני שאינם ברשותו ועשאם הכתוב כאילו הוא ברשותו. וישוב לקושי' הנ"ל:

כט ע"ב אות ו. בענין אי ידו קונה שלא מדעתו. [אק"א ב' ג' ד'] ישוב לקושית המלמ"ל בפי"ז מהל' גזילה ה"ח מסוגיא דכאן על המוהרי"ט בתשובה ח"ע (סי' ק"ן) דסובר דידו קונה שלא מדעתו. ד' תירוצים בזה: ל ע"ב אות ז. בענין שטר שכתוב בו ריבית, חקירה אם עדותן של שני עדים מיחשב כדבר אחד. הערה דהיאך יתחייב בהזמה עד שהעיד בראשונה הלא יוכל לומר שלא ידע שיעיד השני ג"כ. וישוב לקושי' התוס' כאן דלמה שטר בריבית כשר הלא העדים הם פסולים שעברו על לא תשומון. פלפול בעבר על לשאב"מ דלא מיפסל לעדות:

לב ע"א אות ח. מבאר אי ביאה שלכ"ד הוי קצת הנאה ומתקדשת בה: לב ע"ב אות ט. פלפול בדברי הרמב"ם בפ"ה מהל' רוצח ה"ו שמפרש דהא דשליח ב"ד שהכהו ומת אינו גולה היינו שהכהו שלא רנה לבא לב"ד. ובדברי הראב"ד שם דסובר דגם בהכהו יותר מהחיוב אינו גולה. חילוק בין אמדוהו לל"ט והוסיף. לבין אמדוהו על פחות מל"ט והוסיף אחד: לג ע"א אות י. פלפול גדול בפלוגתת ר"י ור"ע אי בע"ח הוי או שותפי הוי. [אק"א] קושיא על הריב"א שפי' דגם לר"י אם הניזק רוצה בהשור א"י לסלקו מנדרים (ל"ד ע"ב) הי' לפניו ככר של הפקר כו' ופלפול בדברי הרא"מ שם דבהפקר היכא דיוכל לזכות בו תו יכול להקדיש מיד. וביאור מתי חל ההקדש אם מיד בשעת ההקדש או דחל משעת הזכי' למפרע. [אק"ב ג'] קושיא על הרא"מ הנ"ל מחולין (קל"ט ע"א). [אק"ד] צ"ע בגמ' חולין הנ"ל בהא דפריך הש"ס דמשכחת שלה"ק במוקדשין דאגבינהו לאפרוחים. תיפוק ליה דפטור מלשלח בכה"ג. [אק"ה] ישוב להקושיא על הריב"א מנדרים הנ"ל. סברא דזה לא מקרי ביד הניזק לזכות בהשור משום דתליא בהגדת עדים. ומיישב בזה מה שהשמיט הרמב"ם לדינא דהקדישו ניזק:

לג ע"א אות יא. בדברי הרמ"ה שהעלה בגזל ולא נתייאשו הבעלים אם הקדישו הנגזל ואח"כ החזיר לו הגזלן חל ההקדש למפרע. הערה ע"ז מלקמן (ס"ח ע"ב) איתיביה ר"י לר"ל גנב והקדיש. ומלקמן (ע ע"א) לא כתבינן אורכתא אמטלטלי:

לג ע"א אות יב. בדברי הג"א כאן שכתב דלר"ע אם הקדישו ניזק קודם גביה חל ההקדש רק ליתן דבר מועט בפדיונו כדי שלא יאמרו כו'. חילוק בין הקדיש ניזק לשותף אחד שהקדיש חלקו:

לג ע"א אות יג. בדברי התוס' שכתב דלר"ע קדוש הגוף והשבח משהקדיש ולר"י הוי השבח דמזיק. סברא דנהי דחל ההקדש למפרע מ"מ אם עם השבח מגיע יותר מח"נ לא חל ההקדש למפרע על השבח. ובענין שבח הקדש: לג ע"א אות יד. איזה פלפולים בדיני קנס. [אק"א] הערה בדברי התוס' דלמה חל ההקדש לר"ע הלא פ"נ קנסא ואי מודה מיפטר. ביאור הדבר עפי"ד התוס' כתובות (מ"ב ע"א) ד"ה ר"ש. וחילוק היכא דהקנס הוא שעבוד בגוף החפץ כמו שור תם הוי כמיחד לו כלי זה לגבות שפיר חל ההקדש משא"כ היכא דהקנס הוא רק תשלומי ממון. [אק"ב] פלפול עצום בדברי הראב"ד שבשמ"ק דסובר דקנס דפ"נ עדיף משאר קנסות איזה הערות בזה. [אק"ג] ביאור דברי הראב"ד הנ"ל עפ"י סוגי' הש"ס דב"מ (ו' ע"א) וסברא דהיכא דתפיסה מהני ה"ה אם הקדישו מהני. וראיה לזה מירושלמי כתובות פרק האשה שנפלו. [אק"ד] פלפול בסברא הנ"ל בב"ב (קמ"ח ע"ב). [אק"ה] מבאר סברא הנ"ל עפי"ד התוס' בסוגי' דתק"כ דמבואר שם סברא זו [אק"ו] מבאר בזה דברי הראב"ד הנ"ל דמש"ה חל ההקדש ר"ע משום דנהי דפ"נ הוי קנסא מ"מ מהני תפיסה. ושוב חל ההקדש. [אק"ז] עוד בדברי הראב"ד הנ"ל. ופלפול בהקדיש קדושת הגוף אי חל על דשלב"ל ודבר שא"ב. [אק"ח] מביא ראיה דסוגי' הש"ס מיירי אפי' בתפס הניזק מדברי הריטב"א מכות (ה' ע"א) ומבאר עוד דברי הראב"ד הנ"ל:

לג ע"א אות טו. ישוב לקושית התוס' שהקשו דלמה חל ההקדש של הניזק לר"ע הלא קנס אינו זוכה אלא בשעת העמדה בדין. חילוק בין אם החיוב הוא על חפץ מבורר לבין אם הוא רק חיוב ממון:

לג ע"א אות טז. ישוב לקושית הגאון מוהרע"א ז"ל על תוס' בקושייתם מגיטין (מ"ב). הלא התם דצריך גט שחרור היאך שייך לומר דנשתחרר למפרע. ביאור קושי' התוס':

לג ע"ב אות יז. פלפול בהא דחל ההקדש לר"ע אף דהוי קנס ואי מודה מיפטר. עפי"ד הר"ן כתובות (נ"ח ע"ב) דהיכא דביד אחרים להפקיע ההקדש לא חל כלל ההקדש:

לג ע"ב אות יח. פלפול בפלוגתת ר"י ור"ע אי ב"ח אי שותפי הוי. ואי מיירי קודם העמדה בדין או לאחר העמדה בדין. [אק"א] ביאור סוגי' הש"ס בזה. [אק"ב ג' ד'] ישוב לדברי הרמב"ם בפ"ח מהל' נ"מ ה"ו שהשמיט לדינא דהקדישו ניזק. עפי"ד הראב"ד שבשמ"ק דשאני פ"נ דקנס משאר קנסות:

לג ע"ב אות יט. ביאור דברי הרמב"ם בפ"ח מהל' נ"מ ה"ו. והערה חדשה דבמה קנה הניזק להשור המזיק. סברא דבשעת גמ"ד זכה הניזק למפרע בהשור המזיק:

לג ע"ב אות כ. בדברי המהרש"א שכתב דבדברי התוס' שכתבו דבלא ר"א ל"ק משום דקדושת דמים אין מפקיע כו'. ומיירי בבע"מ. קאי על ברייתא שניה דקאמר הש"ס מוקדש משום דר"א. מצדד לומר דקאי על ברייתא הראשונה: לג ע"ב אות כא. ישוב לקושית הקצה"ח (סי' שפ"ו סק"א) על תוס' ב"ק (ע"א ע"ב) שחילקו בדד"ג בין דבר הראוי לכל העולם. ובין היכא דאינו שוה רק להניזק בעצמו:

לג ע"ב אות כב. בדברי השמ"ק שהקשה על הא דמזיק שעבודו דליחייב מטעם שעבודא דר"נ. ובדברי הקצה"ח (סי' שפ"ו סק"ה):

לד ע"א אות כג. פלפול בפלוגתת ר"י ור"ע. [אק"א] קושי' על הרמב"ם דפ"ח מהל' נ"מ ה"ו דסובר דפלוגתא דר"י ור"ע מיירי רק לאחר גמ"ד מהא דפריך הש"ס שבח מזיק נותן כשעת הנזק מני ר"י היא. [אק"ב] בדברי הרמב"ם בפ"ז מהל' נ"מ הי"ב דמחלק בשבח בין שפיטמה לבין שבחא דממילא. [אק"ג] ישוב לדברי הרמב"ם הנ"ל וסברא דבשעת גמ"ד זכה הניזק למפרע. ודוקא כשיעור ח"נ. [אק"ד] מבאר בזה הא דהשמיט הרמב"ם לדינא דכיחש כשעת העמדה בדין:

לד ע"ב אות כד. בענין מקלקל בחבורה ומשאצ"ל. [אק"א] ישוב לקושית התוס' על רש"י שפי' דר"א ור"י פליגי בפלוגתת ר"ש ור"י אי מקלקל בחבורה חייב. וביאור הסוגיא בזה. [אק"ב ג'] פלפול אם הא דמקלקל בחבורה חייב אי בעינן ג"כ מלאכה הצריכה לגופה. וחילוק בדברי רש"י בין היכא דרצונו לעשות עיקר החבלה ואין לו בו צורך. לבין היכא דעושה ד"א והחבלה נעשית ממילא. [אק"ד] ישוב לקושית היה"ת על רש"י דסובר דהא דמקלקל בחבורה חייב או פטור תליא בפלוגתא אי משאצ"ל פטור. [אק"ה] ביאור חילוק הנ"ל בין היכא דרצונו בהחבלה או לא:

לה ע"א אות כה. ביאור דברי רש"י שפי' על הא דפריך הש"ס ומנא ידעינן דלבתר דקליי' כו' היינו דלהכי איכוין. [אק"א] בענין אם אאמע"ר לפטור ממון. [אק"ב] בדברי החכ"צ (סי' ג') דהיכא דסוף סוף עשה איסור שוב אמרינן אמע"ר:

לה ע"א אות כו. הוכחה מפירש"י בד"ה בסלע לקה דגרמי וגרמא שוים לחיוב כדעת הש"כ (בסי' שפ"ו סק"ד). וגם הוכחה דרש"י סובר דגרמי בבהמה חייב:

לה ע"ב אות כז. פלפול גדול בענין טענו חטים והודה לי בשעורים. [אק"א ב' ג' ד'] ישוב לדבר הרמב"ם בפ"ט מהל' נ"מ ה"ט שפוסק דבניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר קטן הזיק דחייב שבועת מב"מ עפי"ד הפ"י בסוגיין שהעלה דהיכא דאינם מחולקים בעיקר התביעה ורק מאיזה דבר יהיה הפרעון לא מקרי ט"ח והל"ב, וביאור דברי הפ"י והסוגי' כאן. וחילוק בין הוזק רק שור אחד. לבין הוזקו שני שוורים. [אק"ה ו'] ישוב לקושית הלח"מ על הראב"ד שם שמחלק בין תם ומועד לבין גדול וקטן. ומבאר דהראב"ד סובר גם היכא דאינם מחולקים בעיקר התביעה ג"כ מיקרי ט"ח והל"ב. ודוקא לענין שבועה. אבל לענין חיוב ממון הוי שפיר הודאה ממין הטענה:

לה ע"ב אות כח. עוד בענין הנ"ל בקושית השמ"ק כאן שהקשה על הא דמזיק אומר ל"כ אלא תם הזיק דיהיה חייב שבועת מודה במקצת. עפי"ד הנתה"מ (בסי' פ"ז סק"א) דהא דמב"מ חייב שבועת התורה היינו דוקא היכא דהתביעה הוא על דבר שיש בו שעבוד הגוף. פלפול בדברי הנתה"מ הנ"ל: לה ע"ב אות כט. עוד בענין הנ"ל. [אק"א] מבאר טעמי הראשונים בהא דט"ח והל"ב פטור. [אק"ב ג'] ישוב לקושית השמ"ק ב"מ (ה' ע"א) דל"ל כל הני טעמים הא במסכת שבועות (ל"ט ע"ב) ילפינן זה מקרא. ועוד דל"ל באמת הקרא למעט משבועה ת"ל כיון דפטור מלשלם תו ליכא הודאה כלל. ביאור דזה תליא בשני גירסות בשבועות שם אי גם לשמואל ממעטינן מקרא דבעינן דוקא ממין הטענה. [אק"ד] ישוב לקושי' הנ"ל דל"ל קרא למעט משבועה. ע"ד פלפול וסברא דבט"ח והל"ב ל"ש לומר אין אדם מעיז:

לה ע"ב אות ל. עוד בענין הנ"ל. ישוב לקושית הפ"י ע"ד רש"י שפי' דהא דפריך הש"ס הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק קאי דוקא על תם ומועד. עפי"ד התוס' שהקשו דמנ"ל דשקיל כדאמר מזיק דלמא לא שקיל מידי: לה ע"ב אות לא. עוד בענין הנ"ל. [אק"א] בקושית השמ"ק על הא דקאמר הש"ס אי לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק הלא פ"נ קנסא ומודה בקנס פטור [אק"ב] פלפול בסוגיא דסנהדרין (ל"א ע"א) גבי עדות מוכחשת. סברא דבשני כתי עדים המכחישים זא"ז כגון אחת אומרת חבית יין וא' אומרת חבית שמן לא בטלה כל העדות וצריך לשלם לו חבית יין. ודוקא היכא דהוא תובע שניהם. [אק"ג] ראי' לזה מדברי מהרש"א ב"ב (נ"ו ע"ב). [אק"ד] מבאר דבסברא זו פליגי הראשונים הראב"ד והרשב"א בקידושין (ס"ה ע"ב). [אק"ה ו' ז'] מתרץ בסברא הנ"ל קושית השמ"ק הנ"ל. [אק"ח] מתרץ קושית הפ"י על רישא דמתני' דז"א ל"כ אלא בסלע לקה. דלא משכחת לה האי דינא כלל:

לה ע"ב אות לב. עוד בענין הנ"ל. [אק"א] בקושית העולם על שיטת רש"י דהטעם דט"ח והל"ב פטור הוא משום מחילה מה פריך הש"ס על רבב"נ מנזיקין הלא פ"נ הוי קנסא ובקנס ל"ש מחילה לדעת הירושלמי. [אק"ב] ישוב לקושיא הנ"ל עפי"ד התוס' ב"ק (ע"ב ע"א). וסברא דדוקא בקנס האונס ומפתה א"י למחול אבל שאר קנסות שפיר שייך בהו מחילה. גם סברא דבקנס דע"י עבירה הוא דל"ש מחילה. [אק"ג] פלפול בדברי האו"ת (סי' פ"ח סק"ו) דבטענו חיטים פקדון והל"ב ל"ש לומר דמחל ליה. [אק"ד ה'] בדברי הקצה"ח (סי' פ"ח ס"ק י"ג) שחולק על האו"ת הנ"ל. ובמה שמחלק הקצה"ח בין אם הפקדון עומד ברשות אחר או לא. פלפול בזה עפי"ד הרשב"ם ב"ב (פ"ה) דחצר הנפקד נקנה להמפקיד:

פרק רביעי:

לו ע"א אות א. בענן שור תם ורשות משנה [אק"א] קושיא על הרב המאירי שפי' דהא דקתני במתני' שור שנגח דו"ה שוורים ועדיין הוא תם כגון שנגח ביום אחד מב"ק (כ"ג ע"ב). [אק"ב ג'] מפלפל דמשכחת לה שיגח ג' נגיחות ויהיה תם. והערה דהאיך משכחת לר"ע דסובר שותפי נינהו שיעשה שור מועד והלא בכל נגיחה נימא דרשות הניזק משנה. איזה סברות בענין רשות משנה:

לו ע"ב אות ב. איזה פלפולים וביאור שיטת הראשונים בהא דאם תפס הניזק להשור דנעשה שומר עליו אם על כל השור או רק על חלקו המגיע לו בהשור הזה:

לו ע"ב אות ג. ראיה מדברי הרא"ה בשמ"ק לדעת הרמ"א חו"מ (סי' קע"ו ס"ח) דשותף שמתעסק בנדבת לבו לא הוי רק כש"ח:

לו ע"ב אות ד. פלפול גדול ועצום בענין אם יכול להקדיש חוב שהלוה והגזלן רוצה לשלם לו. [אק"א] ביאור השיטות בזה דדעת הרי"ף דא"י להקדיש. ודעת בעה"מ דיכול להקדיש. ודעת הרמב"ן דבחפץ מבורר יכול להקדיש ובממון א"י להקדיש, [אק"ב ג'] ראיה לשיטת הרמב"ן מגיטין (י"ג ע"ב ול' ע"ב). [אק"ד ה'] ביאור דברי בעה"מ ז"ל עפי"ד הרא"מ בנדרים (ל"ד ע"ב) דבהקדש כל שיכול לזכות בו מהני ההקדש גם קודם זכיה וביאור הטעם בזה. וחילוק בין היכא דהדבר הוא ברשות אחרים אז א"י להקדיש. אבל היכא דלא הוי בשום רשות כלל ויכול לזכות בו חל ההקדש. [אק"ו ז'] ראיה לחילוק הנ"ל משו"ת רדב"ז (ח"א סי' קע"ז) וישוב בזה קושית המהרי"ט (ח"א סי' ל"ט) על הבעה"מ מגיטין (ע"ח ע"ב). [אק"ח ט'] ביאור סברת הרמב"ן הנ"ל עפי"ד הר"ן כתובות (נ"ט) דהיכא דביד אחרים להפקיע ההקדש ל"מ לחול. ופלפול בזה בסוגיא דב"ק (ע"ו ע"א) בשוחט תמימים בפנים לשם בעלים [אק"י י"א] ראיה מדברי הרדב"ז (ח"א סי' ת"ג) דסובר כהבעה"מ הנ"ל דיכול להקדיש וראיה מב"ק (ק"ד ע"א). [אקי"ב י"ג] פלפול בזה בדברי הנתה"מ (סי' פ"ז סק"א) דסובר דא"י להקדיש. וגם במ"ש דל"ש שבועת מב"מ אלא בתבעו על שה"ג. [אקי"ד ט"ו ט"ז י"ז] איזהו פלפולים בישוב קושיות הרמב"ן על הבעה"מ בסוגיא. [אקי"ח י"ט כ' כ"א] עוד פלפולים בדברי הרמב"ן בזה ובענין אם כל אדם יוכל להעשות גבאי מעצמו. [אקכ"ב] בדברי הרמב"ן שהביא בשם האי גאון ז"ל לחלק בין אמר הרי עלי ליתן לצדקה לבין אמר ה"ז [אקכ"ג כ"ד כ"ה כ"ו] ביאור ראיות הגאון ז"ל מהא דר"ג וזקנים. וביאור אם לצאת ידי ביעור פירות שביעית בעינן דוקא הוצאה מרשותו או באמירה ליתנה לעני סגי פלפול גדול בזה. ובדברי הריטב"א קידושין (כ"ז) בענין זה [אקכ"ז כ"ח כ"ט] מבאר אי כופין על מצות ביעור ולא הוי כמצות עשה שמתן שכרה בצדה. ופלפול בהא דאין כופין על הצדקה וחילוק בין נדר מדעתי' דנפשי' לבין אם הב"ד הטילו עליו ליתן צדקה:

לו ע"ב אות ה. בדברי הרמב"ם פכ"ב מהל' מכירה הט"ו. [אק"א] ישוב לדבריו שלא יקשה עליו ממ"ש בפ"ו מהל' ערכין הל"א [אק"ב] בענין אם קדושת הגוף חל על דשלב"ל וישוב לקושית הלח"מ בפי"ב מהל' נדרים ע"ז: לו ע"ב אות ו. בענין אם המלוה יכול להקדיש החוב פלפול עצום [אק"א ב' ג' ד'] פלפול ובאור דברי המרדכי סו"פ הספינה דאדם יכול להקדיש חוב. וביאור הענין דמעמ"ש ובענין הפקר ב"ד הפקר דלא מהני להקנות רק להפקיע מ"מ היכא דא"צ להפקיע שפיר יכולין גם להקנות. [אק"ה ו' ז'] ישוב לקושית הראשונים על המרדכי מסוגיא דידן דהוצרך ר"י לומר אנן יד עניים אנן. ופלפול בדעת המרדכי אם בצדקה אמרינן אמירה לגבוה כמסל"ה. סברא דהמרדכי מיירי בקדושת בדה"ב ולא בצדקה לעניים. [אק"ח ט'] עוד ישוב לדברי המרדכי עפי"ד הש"כ (סי' רנ"ה) דמש"ה באתא ליד גיזבר ל"מ שאלה משום דלא גרע כח הקדש מכח הדיוט. וביאור בזה הא דתרומה ביד כהן ל"מ שאלה. ופלפול בזה בדברי הש"כ יו"ד (סי' רנ"ח ס"ק ח"י) וביאור דבריו [אק"י] עוד בדברי הש"כ שם שהביא דברי הרא"ש בתשובה אם בנדר לעניים יש לו התרה [אקי"א] פלפול אם בצדקה לעניים אמרינן אמירה לגבוה כמסל"ה סברא דהוי רק מדרבנן. ודוקא בדבר דשייך ביה קנין מה"ת בהדיוט. [אקי"ב י"ג] בענין ספק צדקה אי אזלינן לחומרא חילוק בין אם הספק הוא על הממון דאזלינן לקולא והיכא דהספק הוא על הנודר אזלינן לחומרא. וישוב לדברי הרמ"א ביו"ד (סי' רנ"ט ס"ה) [אקי"ד ט"ו] פלפול בהא דב"ב (קמ"ח ע"ב) ש"מ שחילק לעניים כו' וישוב לקושית הקצה"ח (סי' ר"נ סק"ו [אקט"ז] עוד ישוב לקושית הקצה"ח שם עפי"ד הרשב"א גיטין (ט') דהאיבעיא בב"ב הנ"ל היה אם אמרינן בצדקה אמירה לגבוה כמסל"ה [אקי"ז י"ח י"ט] בדברי הקצה"ח שם שהעלה דהיכא דשכ"מ הקדיש לעניים וחזר בו בעודו שכ"מ ומת אין היורשים צריכים לקיים נדרו. סברא דגם בכה"ג הוי האיבעיא בב"ב הנ"ל ולא איפשטא ומביא ראיות לזה [אק"כ] פלפול בדברי המוהרי"ט (ח"א סי' ל"ט). [אקכ"א] פי' בדברי התוספתא ב"ק פי"א האומר שדה פלונית לעניים לשו"פ לעניי אותה העיר כו':

לו ע"ב אות ז. פלפול בדברי רש"י לשיטת הר"ת דבתפיסה בעינן שיתפוס דבר המזיק עצמו. ובענין אם יש לו משכון אם חל ההקדש של המלוה: לו ע"ב אות ח. בענין אי בעינן בצדקה גבאי קבוע דוקא או דכל אדם יוכל להעשות גבאי [אק"א ב' ג'] פלפול בזה בדברי הירושלמי פ"ק ופ"ד דמס' מגילה. ובדברי המח"א הל' צדקה (ס"י) ובענין אם הגבאי שינה למצוה אחרת אם צריך לשלם אחרים תחתיהם [אק"ד] מבאר דלענין שיהיה מיקרי אתא ליד גבאי יוכל כל אדם להעשות גבאי ולענין שיקנה במעמ"ש בעינן דוקא גבאי קבוע:

לו ע"ב אות ט. בפלוגתת הראשונים באם אמר אדם על חוב יהיה הקדש או צדקה אי מהני. [אק"א] בקושית הקצה"ח (סי' רי"ב סק"ד) על הסוברים דלא מהני רק באמר אתננו מב"מ (ט' ע"ב). [אק"ב] ישוב לקושית הקצה"ח הנ"ל. וביאור הסוגיא דב"מ שם. [אק"ג] פלפול בדברי הקצה"ח שהביא תשובת הרדב"ז והריט"ץ בענין אם נדר לפלוני עני אם מותר לשנותה ליתנה לעני אחר: לז ע"א אות י. בענין הא דהפקר ב"ד הפקר אם יש כח בידם להקנות ג"כ:

לז ע"א אות יא. בפלוגתא דר"ז ור"פ בהא דשור שהוא מועד למינו ואינו מועד לא"מ אי סתמא הוי מועד או לא. ישוב לדברי הרמב"ם שפוסק דמועד לאדם לא הוי מועד לבהמה כר"פ. וביאור הסוגיא דכאן ודלעיל (ב' ע"ב) ומיישב ג"כ קושית התוס' בד"ה ר"ז:

לז ע"א אות יב. הסתפקתי בנגח ב"פ וג"פ ראה ול"נ ואח"כ נגח אם מצטרפים הנגיחות להיות מועד:

לז ע"א אות יג. ביאור דברי הרמב"ם בפ"ו מהל' נ"מ ה"ט וה"י בענין מועד לסירוגין:

לז ע"ב אות יד. פלפול בענין מועד לסירוגין [אק"א ב' ג'] ביאור דברי התוס' שכ' לחלק בין סירוגין דשוורים לסירוגין דימים. וסברתם דמועד משלם נ"ש על נגיחה רביעית. ובדברי רש"י ז"ל דסובר דמשלם על נגיחה שלישית [או"ה] ביאור דברי הרמב"ם בפ"ח מהל' איסורי ביאה ה"ו וצ"ע בדבריו בפ"ו מהל' נ"מ ה"ט שלא יסתרו דבריו זל"ז. [אק"ה ו' ז' ח'] ישוב וביאור לדברי הרמב"ם הנ"ל באיזה אופנים ופלפול בדעתו אי סובר דמועד משלם נ"ש על נגיחה שלישית או על נגיחה רביעית:

לז ע"ב אות טו. בענין שור הדיוט שנגח שור של הקדש ואח"כ שאל על ההקדש וכן להיפוך אי חייבין ואם מפקינן ממונא מכח הואיל איזה הערות בזה:

לז ע"ב אות טז. בדברי הרבינו בחיי פ' יתרו דלא תענה ברעך דכתיב לא ממעטינן מינה עכו"ם:

לח ע"א אות יז. בשני הגירסאות בתוד"ה עמד אי גרסינן שור שלהם נגח שור שלנו או להיפוך מבאר דזה תליא אי פ"נ ממונא או קנסא:

[אות יח. במ"ש הרמב"ם באגרת תימן שהש"י שלח לאדום נביא שיקבלו התורה:

לח ע"א אות יט. בדברי הר"ת בתוד"ה אלא שכ' לחלק בין היכא דכתיב אדם להיכא דכתיב האדם:

לח ע"ב אות כ. מבאר אם נעמה אם רחבעם היתה גיורת. [אק"א] בדברי הנוב"י מהדו"ק חו"מ (סי' א') שתמה ע"ד הכ"מ בפ"א מהל' מלכים שסובר דהיא בעצמה היתה גיורת [אק"ב] בדברי הספר מדבר קדמות להגאון חיד"א מערכת נ' אות כ"ד [אק"ג] ביאור דברי התוס' בד"ה נשא שכתבו דהוצרך להביא ראיה להעמונים שמותר להלחם עמהם [אק"ד] ביאור הא דיבמות (ע"ו ע"א) ויתחתן שלמה את בת פרעה:

לח ע"ב אות כא. הערה בדברי התוד"ה ועל הכותית שהוקשו לשמואל דאין הולכין במאה"ר למה יש להן לכותית קנס עפי"ד הרשב"ם ב"ב (צ"ב ע"א) דבעינן שהמוחזק יטעון טענה ברורה ולא ספק. ישוב לזה עפי"ד השעה"מ וההפלאה סופ"ק דכתובות דרוב שכבר הוחזק מהני בממונא. והערה בדברי התוס' שכתבו דמוקמינן כל חדא בחזקת אביה. פלפול בזה עפי"ד ההפלאה דמעוכבת ג"ש יש לה קנס:

לט ע"א אות כב. ביאור דברי הרמב"ם בפ"ו מהל' נ"מ ה"ד וסברא בדעתו דסובר דמועד משלם נ"ש על נגיחה שלישית כרבא:

לט ע"א אות כג. פלפול בהא דשור איצטדין פטור [אק"א] ליישב דברי הרמב"ם בפ"ו מהל' נ"מ דפוסק דפטור והקשה הראב"ד דלמה גרע ממועד לשופרות ומשסה כלבו של חבירו. סברא דהרמב"ם סובר דשור איצטדין גם לניזקין אימעוט דלא נעשה מועד. [אק"ב ג' ד' ה'] ישוב לקושית המג"ע על הראב"ד דהלא שור איצטדין מקרא אימעוט סברא דהראב"ד סובר דהא דאימעוט היינו דוקא למיתה אבל לא לענין נזיקין וביאור הסוגיא בזה בפלפול וישוב דברי הרמב"ם הנ"ל. וסברא דהרמב"ם סובר כשיטת הנ"י כאן דאם נגח שלא באותו מעמד שפיר חייב [אק"ו] ז' ח'] עוד ישוב לדברי הרמב"ם הנ"ל ובהקדם מבאר דברי התוס' ב"ק (כ"ד ע"ב) ד"ה המשסה שכ' לחלק בין משסה לשור איצטדין. ומבאר דהרמב"ם סובר דשור איצטדין פטור לגמרי מניזקין ומשסה חייב בח"נ וממיתה שניהם פטורים [אק"ט] פלפול בזה עפי"ד הירושלמי בפרקין ה"ד דמדמה שור איצטדין להכישה במקל ובשניהם חייב בנזיקין והרמב"ם ז"ל פוסק בהכישה דחייב ובאיצטדין פוסק דפטור [אק"י] ביאור דברי הירושלמי הנ"ל בפלפול:

מ ע"א אות כד. בענין עדים זוממין דאין משלמין כופר [אק"א] פלפול בדברי הריטב"א מכות (ב' ע"ב) שביאר הטעם משום דאין ממשכנין על הכופר [אק"ב] סברא דהיכא דהבעלים מכחישים להעדים למ"ד כופרא כפרה פטור מכופר [אק"ג] הערה על הריטב"א הנ"ל עפי"ד הכ"מ והמג"ע בפכ"א מהל' עדות ה"ד דהיכא דיהני תפיסה בע"ז מקיימים בהם כאשר זמם:

מ ע"א אות כה. ביאור הסוגיא דשאלו בחזקת תם ונמצא מועד [אק"א] ביאור דברי הרמב"ם בפ"ד מהל' נ"מ ה"ח שלא יקשה עליו קושית הראב"ד שם שלא הביא הרמב"ם דמיירי בתפסוהו ב"ד [אק"ב] ביאור השגת הראב"ד הנ"ל [אק"ג] ישוב לקושית הלח"מ על תירוצו של ה"ה דמש"ה לא הביא הרמב"ם הא דתפסוהו ב"ד משום דפוסק כר"ע דשותפי נינהו. עפי"ד התוס' כאן בד"ה אי תם. ובענין מודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור דבעינן שיחייב עצמו במידי ביאור הסוגיא בזה [אק"ד] עוד ישוב לדברי הרמב"ם הנ"ל עפי"ד התוס' ד"ה אי תם דהיכא דלא נודע להשואל שהיה מועד עד לאחר גמ"ד חייב גם בלא תפסוהו ב"ד:

מ ע"ב אות כו. בענין אי מהני מיגו בקנס להיות מיחשב כעדים שמחולקים בזה הראב"ד והרמב"ן בספר הזכות:

מ ע"ב אות כז. איזה פלפולים בענין שעבודא דר"נ [אק"א ב'] פלפול בדברי הקצה"ח (סי' פ"ו) שהעלה דבפקדון ל"ש שעבודא דר"נ עפי"ד ההג"א כאן דהיכא דלוה שמעון מנה מראובן ואח"כ לוה לוי משמעון ל"ש שדר"נ [אק"ג] קושיא על ההג"א הנ"ל מכתובות (ק"י ע"א) וישוב לזה [אק"ד] סברא חדשה היכא דכתב בשטר בפירוש דאקני מהני גם אם אח"כ לוה לוי משמעון אפילו לשי' הג"א הנ"ל וישוב בזה קושית הגר"א זצ"ל על ההג"א הנ"ל מקידושין (ט"ו ע"א) וישוב לדברי הרמב"ם התמוהים בסוגיא דשדר"נ: מ ע"ב אות כח. ישוב לקושית הפ"י על הא דקאמר שמואל דשור איצטדין פסול להקרבה משום דנעבד בו עבירה דמנ"ל האי סברא. ומבאר דכל הנעבד בו עבירה כשרים. לבד בנוגח דחזינן דאסרה תורה להקרבה נוגח ברצון: מ ע"ב אות כט. ביאור התוספתא פ"ד דמס' תמורה מובאה בכ"מ פ"ד מהל' איסורי מזבח בענין הני דנתמעטו מלגבי מזבח וישוב לקושית הראב"ד שם: מא ע"א אות ל. פי' בדברי התוס' ד"ה וכמאן שכ' דנרבעת לבהמה נאסרה לכ"ע:

מא ע"א אות לא. פלפול בהא דמועד משלם נ"ש אי על נגיחה שלישית או על נגיחה רביעית [אק"א ב'] ביאור פלוגתת רש"י ותוס' בזה וגם שינוי בדעת רש"י באיזה מקומות ופלפול בשיטת הרמב"ם בפ"י מהל' נ"מ בזה [אק"ג] בדברי הרמב"ם הנ"ל שהביא כל האוקימתת דהש"ס דמשכחת לה מועד לאדם ובדברי ה"ה שם שתמה עליו דהא פוסק דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם [אק"ד] פלפול בדברי הכ"מ שם שמחלק בין מועד להרוג לבין מועד להזיק וביאור הסוגיא ומבאר דהרמב"ם היה מפרש הסוגיא דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם הוא מטעם ספק [אק"ה] בדברי השמ"ק כאן שהקשה קושית ה"ה ותי' התי' של הכ"מ הנ"ל וישוב לקושייתו הואיל דאינו נסקל היאך משלם כופר:

מא ע"א אות לב. פלפול בדיני קנס [אק"א] הערה חדשה לשיטת רש"י זבחים (ע"א ע"א) דשור שהמית אדם דחייב מיתה הוא מטעם קנס א"כ משכחת לה מועד לאדם שבנגיחות הראשונות היה עדות מיוחדת לדעת הט"ז חו"מ (סי' ל') דלא מהני בקנס. [אק"ב] בקושי' הקצה"ח (סי' ל' סק"ח) על הט"ז הנ"ל מב"ק (ע"ד ע"ב). [אק"ג] פלפול בדברי הנוב"י מהדו"ק חאה"ע (סי' ע"ב) שהעלה דהא דעדות מיוחדת ל"מ בקנס דוקא היכא דעם הקנס איכא ממון ג"כ אבל היכא דליכא ממון שפיר מהני. וישוב בסברא זו קושית הקצה"ח הנ"ל וגם הקושיא על רש"י הנ"ל ומפלפל אם גם הט"ז סובר סברת הנוב"י הנ"ל. [אק"ד] בדברי המלמ"ל בפ"ח מהל' שבועות ה"א דגו"ד דגניבה לא הוי קנס. [אק"ה] פלפול בהא דמיתת השור שהרג את האדם אי הוי קנס:

מא ע"א אות לג. פלפול בהא דא"ר אבהו דלא יאכל ול"ת כו' א"ה משמע אם גוף הלשונות משמע כן או רק מדפרט הכתוב היתר הנאה בנבילה. וישוב לקושית הצל"ח דנילוף היתר הנאה בנבילה מדכתיב גבי בור והמת יהי' לו ועפי"ד התו"י בשני כתובים הבאים כאחד דאין מלמדין דהוי כמו קרא להיפוך:

מא ע"א אות לד. קושיא להסוברים ביומא (ל"ו ע"ב) דאין לוקין על לאו דנבילה א"כ דילמא אתא הלאו דלא יאכל את בשרו ללקות עליו ישוב לזה וביאור הסוגיא:

מא ע"א אות לה. פלפול בהסוגיא דלא יאכל את בשרו. [אק"א] ישוב לקושי' המפרשים על הרמב"ם דסובר אין לוקין על הנאה מסוגיא דכאן. חילוק בין היכא דילפינן אכילה והנאה מחד קרא להיכא דילפינן רק הנאה. [אק"ב] עוד ישוב וביאור לדברי הרמב"ם הנ"ל וביאור הסוגיא דפסחים (כ"ד ע"ב) השני לשונות דאין לוקין דרך אכילתן או דרך הנאתן. [אק"ג] ביאור דברי הירושלמי פסחים פ"ב ה"א וערלה פ"ג ה"א וביאור דברי המוהרא"פ דסובר דאיסור הנאה ל"ב בס'. ובענין דאמרינן כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה אי גם בשחוטה הותרה. [אק"ד] בדברי הפני אריה כאן שמחלק בדעת הרמב"ם בהא דסובר דאין לוקין על הנאה בין שור הנסקל לשאר איסורי הנאה:

מא ע"א אות לו. פלפול בענין בן פקועה דלא בעי שחיטה אי בעי נחירה עכ"פ:

מא ע"ב אות לז. הערה דמנ"ל דבעל השור נקי אתי למעט עורו. דילמא צרכינן קרא על גידין למ"ד אין בגידין בנ"ט:

מא ע"ב אות לח. בענין אם ע"א מחייב שבועה בקנס. [אק"א] ביאור שיטת הסוברים דע"א בקנס ל"מ. [אק"ב ג'] ביאור שיטת הסוברים דע"א בקנס מהני ופלפול בסוגיא דקידושין (ס"ה) במקדש בע"א. [אק"ד] הערה להסוברים דע"א מחייב שבועה בקנס נימא מיגו דהיה מודה ישוב לזה. ופלפול בענין מיגו לאפטורי משבועה עפי"ד הנתה"מ בכללי המיגו דהיכא דאם לא ישבע יהיה חייב ממון אז שפיר אמרינן מיגו לאפטורי משבועה. [אק"ה] מפלפל בהפלוגתא דהראשונים הנ"ל אם ע"א מחייב בקנס דתליא בדברי הש"ג המובא בש"כ (סי' ר"ד) אם טוען שקנה במעות והמוכר כופר אם חייב לישבע. [אק"ו] מפלפל בזה עפי"ד הטוש"ע (סי' ל') דהיכא דבלא דברי העד לא היה חייב כלל אז גם שבועה א"י ליחייב. [אק"ז] קושיא על השמ"ק דסובר דע"א יכול לחייב שבועה בקנס מב"ק (ע"ד ע"ב). [אק"ח ט'] ביאור לדברי השמ"ק הנ"ל עפי"ד הרמב"ן בספר הזכות דבכל קנס איכא עליו חיוב ורק בלא העדאת העדים אין הב"ד יכולין לחייבו ועפי"ד הראב"ד דקנס דפ"נ עדיף משאר קנסות ומחלק דדוקא בקנס דפ"נ ע"א מחייב שבועה אבל לא בשאר קנסות:

מא ע"ב אות לט. בדברי הקצה"ח בקוה"ס (כלל ב' אות יו"ד) שתמה על הראב"ד דמחלק בין קנס דפ"נ לשאר קנסות מסוגיא דידן דפריך הש"ס עפ"י בעלים מודה בקנס הוא:

מא ע"ב אות מ. פלפול בהא דפריך הש"ס עפ"י בעלים מודה בקנס הוא. [אק"א ב'] ביאור דברי רש"י ותוס' המחולקים בפי' דברי הש"ס אי הפירכא היה למ"ד פ"נ קנסא וגם לדידיה אם אמרינן דתם משלם חצי כופר משום כפרה. וביאור סברת התוס' לתירוצו של הפ"י בסוגיין בזה עפ"י סברא לחלק בין אם הזיק לבהמה הוי קנסא ובהזיק לאדם יש יותר סברא לחייבו כופר משום דחמור. [אק"ג] ביאור דברי הפ"י שכ' להוכיח דריה"ג סובר פ"נ ממונא ולא ביאר ההוכחה:

מב ע"א אות מא. בענין קלב"מ בדמי ולדות. [אק"א] ישוב לדברי הרמב"ם בפ"ד מחובל הל"ה מהשגת הראב"ד. וסברא דעל דמי ולדות שפיר חייב לדעת הרמב"ם. [אק"ב] בדברי השמ"ק כאן בענין זה וסברא דהיכא דהוא שוגג ואינו מתכוין לזה י"ל דחייב בתשלומין:

מב ע"ב אות מב. ביאור דברי המהרש"א התמוהים במ"ש דר"ע סובר דתם חייב חצי כופר:

מב ע"ב אות מג. בדברי הרשב"א כאן שהקשה דל"ל קרא דוירש אותה דירושת הבעל הוא דאורייתא תיפוק לי' מדחזינן דהתורה גילה דאין הבעל יורש הכופר מכלל דירושת הבעל מה"ת וישוב לקושית הרשב"א הנ"ל:

מב ע"ב אות מד. ביאור קושית הראשונים שהוקשו על הא דקאמר הש"ס נזקי אשה ליורשים והא אין דמים למתים. וניחא להו אם נימא דכופרא כפרה משום דכופר הוא כערך הקצוב הלא גם בכופר קשה דהא אין ערכין לאח"מ: מב ע"ב אות מה. ביאור דברי התוס' בד"ה היתה שפחה במ"ש דמיירי שאין לה בנים:

מג ע"א אות מו. ישוב לקושית הלח"מ על ה"ה בפ"א מהל' נחלות הי"א שסובר דבעל יורש את המלוה שהיה לאשתו והקשה מסוגיא דידן. חילוק בין נזיקין דמיקרי ראוי לענין ירושת הבעל ובין מלוה דלא מיקרי ראוי: מג ע"א אות מז. בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד ז"ל בפ"י מהל' נ"מ אי יש דמים לבן חורין. ובדברי הקצה"ח (סי' ת"ה סק"א) בזה וגם בענין אם נימא דמשלם דמים אי החיוב הוא מחיים או לאח"מ דוקא:

מג ע"ב אות מח. בענין אם על קטן פחות מבן שלשים אי מחויב כופר לצי"ש:

מד ע"ב אות מט. בענין קבוע. [אק"א] מבאר דשיטת רש"י בסנהדרין (ע"ט ע"ב) הוא דגם בכולן ישראל וא' עכו"ם ואמר לאותו שעומד שם אני מכוין דפטור מטעם קבוע וישוב בזה דברי הרמב"ם בפ"ד מהל' רוצח. וביאור דברי רש"י שם. [אק"ב] ביאור דברי התוס' כאן בד"ה כל קבוע. בענין קבוע ולא ניכר האיסור:

מד ע"ב אות נ. בענין שור הפקר שנגח [אק"א] ישוב לקושית התוי"ט כאן דל"ל תרי קראי לרבות שור המדבר ושור הגר שמת. וביאור דברי הנ"י בזה [אק"ב] ביאור דברי התוספתא פ"ב דמס' בכורות דבהמת הפקר פטורה מן הבכורה. [אק"ג] ישוב לקושית המוהרי"ט אלגזי בהל' בכורות על רש"י חולין (קנ"ו ע"ב) דלוקח חייב בבכור ופטור ממעשר דהיכי משכחת זה. והערה עפי"ד הקצה"חבדעת הרמב"ם דהפקר עדיין שלו רק דאינו ברשותוי [אק"ד] פלפול בדברי התוס' יו"ד (סי' שט"ז) בענין זה דהפקר פטור מן הבכורה:

תוכן העניינים

אמרי הצבי א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה