אור ברסלב
אמרי דוד סימן רכב

אמרי דוד· רבי דוד הלוי הורביץ

סימן רכב

סימן רכא

ב"ה יום ועש"ק לסדר ואתחנן י"ב מנ"א תרצ"ג פה סטניסלאב. לכבוד אהובי ידידי ה"ה הרב הגאון חרב מתחקה על שרשי הלכה ועורך מערכה כש"ת מרה יצחק יהודה ג"י טרונק האבד"ק קוטנא תע"א:

אחרי שבתי הביתה ובאתי אל המנוחה ת"ל אמרתי לבוא עם אוהבי בשער המכתב לדבר בו ולעוררהו במה שראיתי בחיבורו היקר חס"א הנלוה לסדר ״יבין דעת״ ולפלפל בו שכתב כת"ה (בדף נ"ט:) בד"ה וראיתי וכו' ולפי"ז פשוט ביבם שנפל במשאל"ס דיבמתו מותרת לשוק כיון דלא הוי רק איסור לאו ולרמב"ם ז"ל החמירו רק באיסור כרת ע"כ ולא כן אנכי עמדי דאמרינן ביבמות (קי"ט) אמר רבא מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו ע' לעיל (פ"ב.) דפריך מיני' הרי דמחמיר רבא גם באיסור לאו:

ולכאורה מצינו דפליגו עלי' דרבא בסנהדרין (פ"ד:) רב לא שביק לברי' למשקל סילוא מבד"ר לא שביק לברי' למיפתח לי' כוותא דילמא חביל וכו' אחר שיגגת לאו בנו שיגגת חנק ערש"י הרי דחילקו בין איסור לאו לאיסור חנק:

אולם יש לתרץ דקשה מפני מה לא הניחו לבניהם הא אמרי' ב"ק (צ"ג.) הכני פצעני על מנת לפטור פטור ע"ש ברש"י וא"כ באחר מאי שגגת לאו יש כאן הא הוא החולה מצוהו לעשות כן כי עי"ז יתרפא וכן האב רוצה בכך ובקידושין (ל"ב.) האב שמחל על כבודו כבודו מחול ואם יחבלו האב רוצה בכך ואומר כן בפירוש שיעשהו א"ו מן הדין מותר אלא שרב ומר ברי' דרבינא החמירו באם אפשר באחר וכן היא ביו"ד סימן רמ"א ברמ"א ואפילו לאביי דס"ל בב"מ (נ"ו.) דחילוק בין מיתה ביש"מ למיתת ב"ד ובין מיתה ללאו ע"ש מ"מ מצינו דאמר בב"ב (קל"ה.) אמר אביי אם הקלנו בשבוי' נקל בא"א ע"ש רשב"ם כיון דאמרי אינשי דאיכא עדים במדה"י שזקוקה ליבם ע"כ הרי דהחמיר גם ביבמה וקראה א"א ועתו"ס יומא (נ"ה:) ד"ה והתנן וכו' כ' אבל הגיע לגבורות לא הנ"מ במביא גט משום חומר א"א:

ולפי פשטיות מיירי החומר ביבמה ומיירי חומר א"א וע' גיטין (ע"ג.) ומשום גזירה שרינן א"א לעלמא ופני יהושע על תוס' (ע"ב:) ד"ה אמר דמיירי ביבמה וקרי לה א"א ובקידושין (י"ד) ובמיתת היבם למד ק"ו מא"א וכו' ופריך מה לא"א שכן אוסרה מתירה משו"ה פוטרה מיתת הבעל אבל ביבמה לא יהי' מהני מיתת היבם ומשני ר"א הא נמי אוסרה מתירה וכן הוא גיטין (פ"ג:) ושפיר דנין ק"ו ואי לאו ק"ו היינו מחמירין ביבמה יותר מא"א ובודאי אין להקל ביבמה ומשאל"ס יותר מהבעל ובאהע"ז סי' קנ״ח ומח' ס"א נאמן ע"א שמת יבמה שתינשא לשוק והוא מהרמב"ם והרי"ף ורמ"א בשם הרא"ש וי"א מחמיר ביבם שאין ע"א נאמן אף בשמת הבעל נאמן והוא נובע מיבמות (צ"ד.) רבא אמר לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש והשיבו ההוא מרבנן (רש"י תענית ד'. ת"ח זקן) היא עצמה תוכיח לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא התרת והטעם דלא דייקא וכו' והה"ד בע"א זימנין דסניא לי' ולא דייקא וכו' ע"כ והרא"ש חש להאי מרבנן דלכאורה שפיר קאמר לרבא ואולם הרמב"ם פסק כרבא דהלכה כמותו כמעט בכ"מ וגם התשובה יש לדחות דהאשה נאמנת דוקא משום דדייקא ומינסבא כלק' (קט"ז:) לא קאמרי ב"ש אלא משום דאיהי דייקא ומינסבא ע"ש ומש"ה הכא לא מהימנא במת יבמה דסניא לי' ולא דייקא משא"כ ע"א ביבם לא ברור לן הטעם מש"ה ע"א נאמן משום דדייקא ומינסבא דילמא הטעם דמהימן משום מילתא דעבידא לאיגלויי וכו' ולא איכפת אי דייקא או לא ועתו"ם ד"ה ע"א וד"ה כי והבעי' לא איפשטא:

מ"מ יצא לנו מזה דרא"ש מחמיר ביבמה יותר מהבעל ואפילו לרמב"ם דפסק כרבא זה דוקא דנאמן ע"א ביבמה כמו בבעל אבל כי יהי' עדיף כח היבם במים שאל"ס להתירו יותר מהבעל זה לא אמרי' ובודאי גם ביבם שנטבע במשאל"ס אסורה האשה לינשא אולם אכתי יש לדון בזה לפי"מ דחידש לן הטו"ז באו"ח ס"ס תרל"ח דהיכא דאסור מדרבנן משום גזירה חמיר שבת מיו"ט וחילי' דילי' מיבמות (קי"ד) אבא שאול אומר וכו' שבת שאיסור סקילה במפרק ביד גזרו בי' רבנן דיונק גבי יו"ט דאיסור לאו הוא לא גזרו בי' רבנן הרי לפנינו דמידי דתליא בגזירה חמיר שבת מיו"ט ע"ש:

והנה נפל למים שאל"ס כתבו תוס' ע"ז (מ':) וכן בבכורות (כ':) שמחמירין לכתחילה מפני שהיא מיעוט המצוי ורק מדרבנן אסורה ע' יו"ד סימן ל"ט ש"ך ופרמ"ג מיעוט המצוי הוא איסור דרבנן וכן בטו"ז ס"ס ל"ג לענין הלעטה ורמ"א חו"מ ס"ס רל"ד וא"כ לפי דברי טו"ז דיש חילוק בגזרה דרבנן בין איסור לאו בין איסור סקילה יכולים אנו ג"כ להקל ביבם במשאלים דהוא רק דרבנן דאין כאן רק איסור לאו ואך בא"א דיש איסור כרת אנו מחמירין במשאל"ס משום דיש איסור חמור:

אכן דברי הטו"ז שגבו ממנו דצ"ע ממאי דאמרינן בביצה (ל"ו:) כל שחייבין עליו משום שבות וכו' בשבת חייבין עליו ביו"ט ואמרינן שם (ל"ז.) וכולהו טעמא מאי גזרה שמא יכתוב וכו' וגזרה משום מקח וממכר ע"כ ואי נימא כדברי טו"ז דיש חילוק בגזרה בין דאורייתא דאיסור חמיר כשבת ובין יו"ט דאיסור לאו א"כ אמאי גזרו כאן ביו"ט דאין כאן רק איסור לאו ונוכל לומר דלענין דינא אם גזרו רבנן אין חילוק בין איסור שבת דבסקילה בין איסור יו"ט דבלאו ועיקר הטעם דאבא שאול ביבמות שיונקים מבהמה טהורה ביו"ט היא משום צער חולה או רעב כתוס' שם ורק הטו"ז רצה לתרץ דברי בה"ג והביא סמך מיבמות וכבר כ' תוס' שם ובכתובות (ס'.) דפליגי על אב"ש וכה"ג שרי גם בשבת ע' או"ח סי' שכ"ח ומכ"ש הכא לענין איסור ערוה אין חילוק בין א"א ליבם במשאל"ס ושניהם לאסור וסייג לדברי ראיתי שהובא בבר ליואי אה"ע סי' כ"ג שכך כתוב בתשובות מהר"ם מלובלין ז"ל סי' ק"ל דאינו מחלק בין א"א ליבמה לשוק לענין משאל"ס והב"ל הביא ראי' חזקה לזה ופסק כן ע"ש:

ב) ומה שכת"ה עלה ונסתפק אם יכולין נשים לטבול בנאפט ויעלה להם טבילה כמו במקוה מים או לטבול במעיין של נאפט ויהי' דין מעיין מים, ואנכי הגדתי כי לדעתי אין לנאפט דין מים ואמרתי לברר טעמי ונימוקי חדא דשנינו במקוואות פ"א מ"ח למעלה להם מים מוכין שהם מטהרין בזוחלין, ובפרה פ"ח מ"ט מים המוכין פסולים וכו' המלוחים והפושרים והיינו מים של ים המלח וחמי טברי' אבל לא חשיב נאפט בהדייהו כי נאפט לא נקרא מים ובתורה כתיב אך מעיין ובור מקוה מים דוקא, ובנדרים (פ':) אם לא ארחץ במי משרה וכו' אם לא אתקשט בנאפט ע"כ הרי מי משרה נקרא מים ורוחצין כביצה (י"ח.) ורוחץ אפי' במי משרה אבל נאפט לא נקרא מים, ושם שלהי מסכתא דילמא הנהו נפטעי נכרים וכו' ר"ן מוכרי נאפט, וביומא (ל"ט.) בא למדוד נאפט אומרים לו מדוד לעצמך ולא נקרא מי נאפט, ובגיטין (ס"ט:) וניגבל לי' בנפטא (רש"י צרי וע' שבת כ"ו. דצרי לחוד ונאפט לחוד וצ"ע), ובע"ז (כ"ח:) וטמיש לי' בנאפטא חיורא ובשבת (כ"ד:) בשמן פקועות בעטרן ובנאפט וברש"י נאפט מין שמן שריחו רע, ושם (כ"ו.) אנשי קפוטקיא שאין להם לא כך ולא כך אלא נאפט ע"כ:

ולא מישתמיט בש"ם תנא או אמורא לקרא לנאפט מי נאפט רק נאפט, וכן בערוך נאפט שטיין עהל א"ב שמן מנוטף מבין הסלעים ע"כ, וא"כ דהיא מין שמן בודאי אין לו דין מים לטבילה כלל דמקוה מים כתיב, ואי קשיא הא אמרינן בזבחים (כ"ב.) רשב"ג אומר כל שתחלת ברייתו מן ימים מטבילין בו ואמר ריב"א מטבילין בעינו של דג רש"י דג גדול שנימוק שומן עינו בחורו ע"כ, הרי דמטבילין בשמן, אולם ל"ק דזה הדג הוא מבריית המים וכמים חשוב ומש"ה כשר לטבול בו אבל בשמן בעלמא לא, וע' תויו"ט פ"ו דמקוואות מ"ז ומו"ק (י"א.) אסוקי באבוה וכו' מישתי' עלי' אבוה והבן:

ובעת כתבי הראני ת"ח הרב ר' הירשל נ"י פרעמינגער מוזין בפסחים (ל"ה.) אמרתי לציינו הכא, שם איתא הערב שמשו אוכל בתרומה, בתרומה אין בקדשים לא אלא מעלה הכ"נ מעלה, והק' הנ"ל ל"ל לדייק מרישא בתרומה אין בקדשים לא הא שם במשנה בנגעים מפורש בסיפא הביא כפרתו אוכל בקדשים, ונ"ל חדא דמצינו כה"ג בב"מ (כ"ג.) רש"י ד"ה הא של בעה"ב כ' אע"ג דבהדיא תני לה במתניתין לק' (כ"ה.) וכו' מדוקיא דרישא, וכן מצינו בתוס' נזיר (נ"ג.) ד"ה על אלו וכו' ואע"ג דבהדיא תני והדר מפרש ע"ש:

ועוד י"ל דבתוס' פסחים (י"ט.) נראה דהי' להם הגירסא הביא כפרתו שם בפסחים (ל"ה.) ובתוס' חגיגה (כ"ג:) ד"ה והא מבואר מפורש דהי' להם הגירסא הביא כפרתו ורק לרש"י פסחים (ל"ה.) מוכח דלא גריס הביא כפרתו ורש"י ותוס' לטעמייהו אזלי היינו דתוס' ס"ל דמעלה שייך גם בדבר מדאורייתא ולכן גרסי הביא כפרתו וזה דאורייתא כיבמות (ע"ג:) ואפ"ה קרי לה מעלה, אולם רש"י לא גריס הביא כפרתו רק הדיוק מרישא בקדשים לא וסמך אמאי דאיתא במשנה חגיגה (כ"א.) האומן ומחוסר כיפורים צריכים טבילה לקודש אבל לא לתרומה והיינו מדאורייתא מחוסר כיפורים הביא כפרתו אוכל בקדשים, ורבנן החמירו עוד לאחר שהביא קרבנו צריך עוד טבילה לאכול בקדשים וזה היא מעלה דרבנן והדיוק בקדשים לא אינו עד שהביא כפרתו רק אחר שטבל כבחגיגה:

ובזה הנני ידידו הדו"ש באהבה:

תוכן העניינים

אמרי דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה