אור ברסלב
אמרי דוד סימן קפד

אמרי דוד· רבי דוד הלוי הורביץ

סימן קפד

סימן קפג

ע"ד השאלה קטן מצא בחוה"מ פסח צלוחית יי"ש והביאו לאביו וגער בו להשליכו והקטן טמנו בבור ואחר החג הביאו לאביו אי שרי או לא, ונראה דאמרינן פסחים (כ"ט.) ר"ש קנסא קנים הואיל ועבר על ב"י וב"י והובא בקדמונים דבקטן לא שייך קנס וראי' מרש"י ב"ק (ל"ט.) דכ' ויתמי לאו בני קנסא נינהו והובא טו"ז או"ח ס"ס שמ"ג ע"ש, ול"נ להביא ראי' דיתומים וקטנים לאו בני קנסא מב"ק (צ"ח:) השורף שטרו של חבירו פטור וכו' אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי בי' וכו' הוי עובדא וכפיי' רפרם לר"א ואגבי בי' כי כשורא לצלמא ערש"י ר"א שרף שטר בילדותו וכתב טו"ז שם שמ"ג דר"א הי' פטור מן הדין אלא דרפרם כפאו בדברים ככתובות (ע"ז.) וכן כ' תוס' כתובות (מ"ט:) ד"ה אכפיי' וכו' דכפאו בדברים וכן בע"ז (י"ט.) כפיי' ללוי ואייתי תהלים ומשמע בדברים, וכתובות (נ"ג.) וסיים טו"ז דכוונת רפרם הי' שיעשה ר"א לפנים משה"ד ע"ש ומצינו בתוס' ב"ב (כ"ב:) ד"ה זאת כ' בשם ריצב"א דדיני דגרמי הוי מטעם קנס כדמוכח בירושלמי וכו' והובא ברמ"א חו"מ ס״ס שפ"ו ועש"ך שם, הרי מוכח מכאן דקטן לאו בר קנס הוא דהכא דשטר ששרף ר"א הוי חייב מטעם דינא דגרמי דהיא קנם וכ' טו"ז דר"א הי' פטור מן הדין וא"כ בנידן דידן הי' הסברא דחמץ של קטן זה יהי' מותר דקטן לאו בן קנם דליקנסי' כר"ש:

אולם זה אינו ומצינו ראינו דלפעמים קנסו גם לקטן כמו ביו"ד סי' של"ד ס"ו ברמ"א ויש רשות לב"ד וכו' ולגרש את בניו מבית הספר כן היא בר"ן בשם רב פלטוי גאון הובא בטו"ז ומיירי בקטנים ואף שרש"ל קיהה בזה אבל ידוע שקשה לחלוק על גאון, וכן מוכח סוף סיכה (נ"ו:) ומשום ברתי' קנסינן לי' לדידי' אין דאמרי אינשי שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימי' ע"ש ובשבועות (ל"ט. שאם הוא מוכם שאין כל משפחתו מוכסין וכו' ועוד דאמרי' במשנה שקלים פ"א בראשונה הי' עוקרין ומשליכין לפני בהמתן וכו' התקינו שיהי' מפקירין כל השדה כולה וכן הוא במו"ק (ו':) והיא מטעם הפקר ב"ד ע"ש ובודאי לא חילקו בין שדות של אנשים גדולים או שהם שדות של קטנים ואפי' נימא דבכל מקום שקנסו חז"ל לא קנסו לקטנים זהו דוקא אם אנו מוכרחים לחייב הקטן להוציא ממונו ממנו כי ישלם מביתו זה לא אמרי' לחייבו ולהזיק ממונו זה ראו חכמים שלא לחייבו כדי שלא יכלה ממונו אבל במה שאנו מדיינים דקטן מצא חמץ זה אינו ממונו ומה"ת לא זכה בה כלל רק חז"ל עשו שאינו זוכה כזוכה ואמרו מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם משום גזל מפני דרכי שלום רי"א גזל גמור מדבריהם כגיטין (נ"ט:) ובגמרא שם:

ומעתה איך נימא דלזכות בה זכוהו חז"ל ולענין איסורא שיש בה ענין קנס לא עליו יסבו דברי חז"ל והוא יהי' פטור מקנס זה ומותר באכילה זה לא אמרינן ובכה"ג קנסו חכמים גם לקטן וראי' לזה אמינא מגיטין (נ"ה:) גנב והקדיש וכו' ותני עלה בחוץ כי האי גוונא ענוש כרת וא"א יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתי' וכו' ומסיק כרת שעל ידי דבריהן באתה לו אוקמי' רבנן ברשותי' כי היכי דליחייב עלה רש"י אוקמי' רבנן ברשות הגנב שיתחייב כרת אם ישחטנה בחוץ כי היכי דאוקמוה רבנן ברשותי' לענין כפרה וקנס היא דקנסוה וכו' וכן כ' תוס' כיון דאוקמי' ברשותי' שלא יהיו כהנים עצבין וממילא מחייב השוחט בחוץ ע"כ וא"כ כיון דאוקמי' ברשותי' וזכוהו דקנה המציאה ממילא חל עלי' תקנת חז"ל ואחר הפסח החמץ שמצא אסור משום קנס והבן:

ב) ועל השני' במה דאמרי' (פסחים ו':) זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה ע"כ אי רק בתורה אמרי' כן או כלל זה גם בנביאים וכתובים וכבודו הביא מחכם אחד מתוס' כתובות (ק"ד:) ד"ה שני כ' דאין מוקדם ומאוחר בישעי' ע"ש, ולי נראה ג"כ להביא ראי' לזה אבל תחילה עלינו לדקדק תיבת בתורה אי תורה כוללת נוכח או רק תוה"ק לבד, והנה במו"ק (ה'.) אמרי' רמז לציון קברות מה"ת מנין שנאמר (יחזקאל) וראה עצם אדם וכו' ובשבת (פ"ח.) בריך רחמנא דיהיב אוריין תליתאי רש"י תורה נביאים וכתובים וב"ב (קמ"ז.) מנין למתנת שכמ"ר שהיא מן התורה וכו' ר"מ אמר מהכא (ישעי') צו לביתך כי מת אתה ולא תחי' בצוואה בעלמא רבי אמר מהכא (שמואל ב') ויצו אל ביתו ויחנק ובע"ז (י"ז.) ועברתי על מה שכתוב בתורה (משלי) הרחק מעלי' דרכך וכו' ע"ש, הרי מכל מה שהבאנו מפורש יוצא דגם נ"ך נקרא בלשון חכמים תורה ומזה נוכל לדייק דאין מוקדם ומאוחר בתורה סובב הולך על כל תנ"ך וראי' לזה מרש"י שופטים (י"ז א') ויהי איש מהר אפרים כתב דשני פרשיות הללו אעפ"י שנכתבו לבסוף הם היו בימי עתניאל בן קנז בתחילת השופטים הי' הרי דאין מוקדם ומאוחר בנ"ך וכן מצינו דאמרי' בסנהדרין (פ"ט.) הנני שובר את קשת עילם (ירמי' מ"ט) נשא ק"ו בעצמו שברתי קשת בבל (שם כ"ח) וכתב מהרש"א הנני שובר קשת עילם (סוף ירמי) ושברתי עול מלך בבל היא קודם וצ"ל דאין מוקדם ומאוחר בכתוב וכו' ע"ש:

וממה שהבאנו דגם בנ"ך אמרי' אין מוקדם ומאוחר יש לתמוה על העיון יעקב ב"ב (י"ד:) ד"ה וליקדמי' להושע ברישא וכ' העיוע"ק ואפי' למ"ד אין מוקדם ומאוחר בתרי עניינא הנ"מ בתורה וכו' וזה הטעם לא שייך כלל בנביאים ע"ש וממה שהבאנו מוכח בהדיא דגם בנ"ך אמרי' אין מוקדם ומאוחר והבן:

ג) ועל השלישית בפסחים (מ"ח) בעי ר"י טבלא שאין לה לבזבזין מהו תוך כלי בעינן והא ליכא א"ד אויר כלי בעינן והא איכא ע"כ (ערש"י כאן ושבת ק"ג. פירש קפיזא ג' לוגין ומנחות ע"ת. פירש חצאי קבים ומוכח קפיזא היא ב' לוגין ע"ש וצ"ע), והנה טבלא היא נסר של עץ ופשוט כלי עץ ע' ב"ב (ס"ו.) משני לר"א פשוטי כ"ע דטומאה דרבנן וע' רשב"ם ותוס' דאפי' מדרבנן לא מטמא וכמעט אינה כלי ואפ"ה בעי ר"י אם מהני צירוף על ידה לחלה ועטו"ז או"ח סי' תנ"ז אימת בעי גם נגיעה בסל, ובמנחות (כ"ד.) איפשט דכלי מצרף היינו בלא נגיעה וצ"ע שם במנחות מדברי אביי מוכח וכן ברש"י ד"ה כיון וכו' כתב דאין אויר הגודש עירוב כיון דאינו באויר הכלי אלמא דמה דגודש מחובר למעלה ממחיצת הכלי לא מהני ולא אמרי' אויר כלי ככלי דמי רק תוך אויר כלי היא ככלי ומ"ש הכא דקא מיבעי אי אויר כלי בלא מחיצות ככלי דמי וכן מצינו בזבחים (כ"ה:) זאת אומרת אויר כלי ככלי דמי ובע"ז (ע"א:) סוף סוף כי מטא לאוירא דמנא קניא ע"ש והיינו דוקא אויר מחיצות הכלי ככלי דמי ובגיטין (ע"ח:) בעי ר"א ד' אמות שאמרו יש להן אויר או אין להן אויר יש לומר בקרקע עולם יש אויר אבל בכלי בלא מחיצות היכן מצינו שיש להן אויר וככלי דמי, ונראה דמצינו בעי' כה"ג בזבחים (פ"ז:) אויר המזבח כמזבח דמי ערש"י אם תלה איברים פסולים באויר המזבח כמזבת דמי ולא ירדו או לא הוי כמזבח והבעי' דתלינהו בקניא ע"ס ואף דמזבח היא כקרקע כחגיגה (כ"ו:) מ"מ לא הוי כקרקע ממש ומש"ה בעי הכא גבי חלה כה"ג ר' ירמי' ועלתה בתיקו כי החם, והבן:

ד) ועל הרביעית הנני לציין דברי הכו"פ ביו"ד סי' ק"ח ס"ס ס"א ד"ה ובחידושי אמרתי ראי' להחמיר גם בפת דמשהו מיהו איכא והק' לפי"מ דכתבו תוס' פסחים (מ"ו.) דאי בתנור הא הפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא א"כ אמאי שתי הלחם אינו דוחה יו"ט יאפה עמו פת לצורך יו"ט ושתה"ל עמו דפת נאפה יפה על ידו ומותר ותירץ שתי הלחם קדושת דמים ויש לו פדיון והו"ל דבשיל"מ וא"כ אוסר הנאפה מחמת משהו ע"כ:

וצ"ע על הק' כי יאפה יו״ט עם שתי הלחם הא כ' תוס' ביצה (כ"א.) ד"ה עיסה וכו' דהא דמתיר רשב"א ממלאת אשה כל התנור אעפ"י שאינו צריך כולן אבל אם רוצה לאכול כ"א הרשות בידו אבל שתיה"ל אסור להנות ממנו קודם שישחטו הכבשים ע"ש פסחים (מ״ז.) וברש"י וזה התירוץ הי' יכול לתרץ תוס' גם בפסחים אלא לא הי' צריך כי רמזו בלשונם ואפי' נאמר שאסור לאפות מפני שאסור לטלטלו ע"ש וגם תירץ הכו"פ צ"ע דכ' דשתיהל"ח אוסר במשהו דהוי דבשיל"מ הא אמרי' בנדרים (נ"ט.) בשלמא קונמות מצוה לאיתשולי עלי' משום דר"נ וכו' אלא תרומה מאי מצוה לאיתשולי איכא וכ' הר"ן והקדש דקא מני לעיל בדבר שיל"מ בהקדש בדק הבית עסקינן בעל כרחך לפדיי' קאי ע"כ וא"כ איך נימא הכא בשתי הלחם דהוי דבר שיל"מ דידוע דהיא לא לפדיי' קאי וקנו הקמת להקדש לאפות ממנו שתי הלחם וצ"ע והבן:

בש"ה. ובהיותי מעיין בשאלה קטן מצא צלוחית יי"ש חמץ עוררני הרב החו"ב בנש"ק מו"ה דוד האגער נ"י מדברי המנחת חינוך מצוה י"א דכתב ליתן לקטן חמץ בפסח ודאי אסור כיבמות ובאו"ח סי' שמ"ג, אך כאן לא שייך זה דקודם זמן איסורו ודאי דמותר ליתן להם היינו לחרש שוטה וקטן ע"כ ועתו"ס פסחים (צ"א:) ד"ה איש חילקו בין מציאת קטן דזוכה בדרבנן ובין דעת אחרת מקנה זוכה מדאורייתא ועש"ך חו"מ סי' רמ"ג מזה דחולק על תוס' וכאשר הגיד לי הנ"ל לא הי' לפני המנ"ח והשבתי לו כי תלמוד ערוך ומוכח דאסור ליתן להם קודם זמן איסור חמץ לקטן:

ומנא אמינא לה ממאי דאיתא בשבת (צ':) ר' יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהו שמצניעו אותו לקטן לשתוק בו וכו' ובגמרא ות"ק לא מ"ט דלמא אכיל לי' אי הכי אפי' טהור נמי וכו' אלא דלמא מיית ואכיל לי' ור"י אי מיית מיספר ספדי' (ע' יבמות (קכ"א:) ודלמא קמצא שכיב להו) ורש"י מביא שם מיבמות (קי"ד.) לא תאכלום לא תאכילום להזהיר הגדולים על הקטנים ע"ש וכאן מיירי דנותן לו חגב חי טמא ובזמן שהוא חי ידעינן דודאי לא יאכל אותו והוי כקודם זמן איסור ואך חיישינן דלמא מיית ואכיל ע"י ומש"ה אסור ליתן לו חגב חי לשחוק בו לת"ק ומזה רואה אני קל וחומר דאסור לתת לקטן חמץ קודם זמן איסורו ואנחנו נדע שישאר לו חמץ לאחר זמן איסורו ויאכל אותו דודאי אסור לתת לו והבן. ומה שהק' האחרונים על מה דפריך הש"ס אי הכי אפי' טהור נמי וכו' דקעבר על בל תשקצו ר"ל דקטן יאכלנו תי ויש איסור בל תשקצו ויש איסור לתת לו לספות לו איסור בידים וקשה לשיטת רשב"א דאיסור דרבנן שרי לספות בידים ובל תשקצו רק איסור דרבנן, ע"ז הנני אומר שרשב"א סובר כן דבל תשקצו הוא איסור דרבנן ובמקום זילותא דעומד בתפלה שרי להשהות נקביו ע' מג"א או"ח סי' ק"ג ס"ק ד' כ' כן בשם ורשב"א מיקל עוד יותר ע' מג"א שם סי' צ"ב מזה, והביאו ראי' מיבמות (ס"ד:) דאיעקרי' חפירקי' דר"ה:

ומאז הבאתי ג"כ ראי' לזה ממה שאמרו בסנהדרין (צ"ג:) ומעמידין על עצמם בשעה שנצרכין לנקביהן וע"ש אך זה יש לדחות ממש"כ מג"א ס"ס תרנ"ו דמשמע בגיטין מפני אימת המלכות מותר לעבור על ל"ת ע"ש ומכ"ש על איסור דרבנן, וכן אפשר משום זה הי' אצל ר"ה דמורא רבך כמורא שמים, אבל העיקר דבל תשקצו ס"ל לרשב"א היא איסור דרבנן מ"מ לא קשי' על רשב"א מכאן כיון דמצינו דחז"ל במו"ק (י"א:) לא מיבעי' וכו' אלא אפי' מלאכת חוה"מ דאיסור דאורייתא וכ' תוס' בחגיגה (י"ח.) ובע"ז (כ"ב.) דחוה"מ מלאכה דרבנן וקרי לי' דאורייתא לפי שיש לו סמך מתורה מש"ה קרוי דאורייתא ומחמירין הה"ד בבל תשקצו דאוכל חגב חי הוי דרבנן כעין דאורייתא וגם רשב"א יסבור דלא ספינן לי' חגב חי בידים לאכול, והבן, ועוד יש לומר דרשב"א מפרש דברי הש"ס אי הכי אפי' טהור נמי ר"ל כיון דת"ק סובר בס"ד דקטן יאכל חי וא"כ איך יסבור ת"ק לחייב מוציא חגב חי טהור בכל שהו שמצניעין אותו לקטן לשחוק הא כיון דקטן אוכל חי דלמא מצניעו דקטן יאכלנו חי ושיעורו גרוגרות והוי התראת ספק ומשני חי אינו אוכל ומצניעו לקטן לשחוק וחייב בכ"ש, והבן:

תוכן העניינים

אמרי דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה