אמרי דוד· רבי דוד הלוי הורביץ
סימן קסא
ב"ה יום ג' לסדר בשלח ס' שבט תרצ"א לפ"ק פה סטניסלאב. כבוד אהובי ידידי הרב הגאון חריף ובקי משנתו רב ונקי כש״ת מו"ה זאב וואלף נ״י ניסענבוים ראבד"ק דראהביטש יע"א:
זה לי ימים או שבוע אשר נתכבדתי ביקרת מחברתו חיבור גדול ורחב ידים אשר שלח אלי ואחרתי עד עתה להשיבהו דבר ולהושיט לו שרביט תודתי כי לא מצאתי און לי לשום עיני עליו וכו'. והנה עיינתי מה שהביא ממני הערה בסי' ל"ט במאי דאיתא בכורות (ל"ז.) ת"ר המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור רשב"א אומר וכו' דברים שאין הנפש קצה בהם בכורות טבלים יי"נ בכור ולימא לי' מאי אפסידתך ומשני ל"צ דזבין לי' ממקום מומא דא"ל אי לאו דאכלת הוי מחזינא לי' ושרי נהלי' כר' יהודה ערש"י דס"ל דגם אח"ש יוכל לראותו ולהתירו טבלים הוי מתקנינא להו ואכלנא להו ת"נ ומשני עי"ת וכרשב"ג וכו' דס"ל ימכור כולו לנכרים חוץ מדמי יי"נ:
והנה ידוע כי ר' שמעון בן אלעזר הי' תלמיד ר' מאיר כמו דאמרי' בשבת (קל"ד.) אמר רשב"א בשם ר' מאיר אף טורפין יין ושמן ושם ובקשנו לטרוף לו יין ושמן ולא הנחנו ובחולין (ו'.) הלך ר"ש ב"א וסיפר דברים לפני ר"מ וגזר עליהם וכו' מפני דמות יונה [ושם ברש"י ושמת סכין בלועיך פסוק הוא בספר משלי נראה דקשה לרש"י דאמר אם בעל נפש אתה דמשמע רק בע"נ לא ישתה את יינם הא ר"מ גזר על כל איש ישראל שלא ישתה ולכן כ' רש"י פסוק היא בספר משלי וכ' תוס' סוכה (ל"ח:) ד"ה היא אע"ג דאין מפסיקין בפסוק הכא שאני וכו' ששני בני אדם אמרוהו ומביאו במג"א תכ"ב סק"ת ע"ש ממילא מוכח דגם בכתובים אין להפסיק וזה שכתב רש"י משום דפסוק היא במשלי לכן מביאו כל הפסוק דאסור להפסיק אבל ר"מ גזר לכל ולאו דוקא בע"נ והבן], ובר"ה (י"ט.) אמר רשב"א וכו' משום ר"מ וידוע בכ"מ בש"ס דתלמיד אזיל בשיטת רבו דוגמא לדבר שלהי ביצה (מ'.) והא ר"ה תלמיד דרב ושם ברש"י ושבת (ק"ל:) דר"א שמותי' ותוס' ושבועות (י"ג:) אורחא דמילתא למימר דתלמיד סבר לה כרבי':
ולפי"ז דכאן אמר רשב"א בכורות ופריך עלי' ומשני אי לא דאכלת הוי מחזינא לי' ושרי נהלי' כר"י ע"כ. וצ"ע אמאי לא אוקי כר"מ חדא דמחבר ביו"ד סי' ש"י פסק כר"מ ועוד הא טוב יותר לאוקמי ככ"ע ועוד דרשב"א תלמיד מובהק דר"מ ובודאי כוותי' ס"ל לענין בכור בראי' אח"ש דלא מהני והמ"ל לפי"מ דכ' רש"י ביצה (כ"ז.) ד"ה אטו וכו' ואלו אדם אחר שחטו וכסבור שהוא ניתר מפי מומחה אפילו ר"מ מודה דרואין ע"כ ומוכח דגם באדם אחר שחטו ולא ידע שהוא בכור מודה ר"מ דרואין אח"ש וכמו דאמרינן חולין (פ"ג.) בד' פרקים משחיטין הטבח בע"כ והלוקח נכנס לרבקה ולדיר של טלאים ולקח אחד מהם ושחט ובא בעה"ב והגיד שהוא בכור ושפיר רואין אליבא דכ"ע:
ועוד צ"ע לפי שהעלה ברית אברהם חלק יו"ד סי' י"ד אית ח' דיחיד מומחה אינו רואה בכור של עצמו כ כירות ול"א.) כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו וכן היא ביו"ד סי' שי"ב מ"מ ס"ל לבר"א דאם יחיד מומחה ראה בכור של עצמו ושחטו דאפילו ר"מ מודה דרואה מומחה אחר ומתירו ע"ש וא"כ לוקמי' בכה"ג והי' אזיל לבלבה אליבא דכ"ע. טבלים הוי מתקינא להו ואכילנא להו משוע דהי' יכול לאכול את כולו וכת"ה כ' משכח"ל לשמואל בחטה אחת וכו' וז"א דעכ"פ הי' מוכרח, לתת החטה זה המעט לכהן ועוד אמאי שייר מעשר לוים וממנו תרו"מ ומע"ש או מעשר עני וא"ל דגם שם חטה אחת כשמואל ז"א הא בקרא כתיב מעשר הלוים ותרו"מ מעשר מן המעשר וכן כ' תוס' גיטין (ל"א.) ד"ה כשם כ' מיהו אין להקיש תרו"מ לתרו"ג שיועיל במתכוין תטה אחת לפטור הכרי דהא מעשר אמר רחמנא ע"כ וכן כ' תוס' ע"ז (ע"ג:) ד"ה טבל כתב אבל מע"ר הטבול לתרו"מ דהתירו לא הוי במשהו דהא מעשר מן המעשר בעי אפרושי ע"כ:
והנה לדידי קשי' לי ממאי דאמרי' בנדרים (פ"ד:) ומייתי לה בקידושין (נ"ח:) הגונב טבלו של חבירו ואכלו משלם לו דמי טבלו דברי רבי ריבר"י אומר אינו משלם אלא דמי תולין שבו ומסיק ש"ס נדרים (פ"ה.) אלא היינו טעמא דרבי קנסוהו רבנן לגנב כי היכי דלא לגנוב וכו' וע"ש בר"ן וא"כ הכא דמכר לו טבלים גם רבי יודה דאין לקנוס ללוקח דלא עשה שום איסור בזה שקנה ואמאי יהי' צריך לשלם כל הטבל ומכ"ש דקשיא אליבא דריבר"י:
וכדי לתרץ קושיא זו נראה לאוקמי כאן בכהן שהי' לו טבלים שגדלו בשדהו דעד כאן לא פליגי רבי וריבר״י אלא בטבל של ישראל כי שם מוכח דמיירי בשל ישראל בין דישראל הנגנב ממנו הי' צריך להפריש תרומתו ומעשרות ואין לו בה אלא טובה"נ שיוכל לתת לאיזה כהן ולוי שירצה מש"ה ס"ל לרבי דגנב ישוב דקנסוהו וריבר"י ס"ל דישלם רק דמי חולין דבאמת לא מידי חסרי' אם ינכה התרומע"ש דע"כ הי' צריך לתת אותם לכהן ולוי משא"כ הכא דנוקמי בכהן כמו בבכור מיירי ג"כ בכהן כי אז אתי שפיר לפי"מ דאיתא ביו"ד סי' של"א ס' ס"ת לוים וכהנים מפרישין וכו' וכן הכהנים מפרישין שאר תרומות ומעשרות והן לעצמם והדרש היא מספרי ולכן אחרי שתרומות מעשרות שייך לעצמם שניהם רבי וריבר"י מודים דצריך לשלם כולו דחסרי ממונא וא"צ לומר מטעם קנס וגם ריבר"י מודה בממון זה שצריך להחזירו משלם וזה שאמרו טבלים הוי מתקנינא להו ואכלינא להו דהוא כהן ולא הי' צריך אלא להפריש התרומ"ע והן שלו והבן:
והנה רשב"א תשיב יי"נ שאין הנפש קצה בהם וכתבו תוד"ה יי"נ אע"ג בהוריות אמרי' דסתמא הוי אפיקורס ביי"נ כמו בנבלות מ"מ לא חשיב שהנפש קצה בהם ועוד דהכא מסקינן ע"י תערובות ע"כ ורש"י מפרש שם אכן נו"ט שקצים ורמשים ויי"נ הוי דברים שהנפש קצה בהם היפך מתוס' גם לתי' בתרא דעי"ת שאני לא אבין מה יושיענו זה דסוף סוף יין נסך אסור בשתי' והוי כיין נסך בעין וגם מוכרו לנכרי חוץ מדמי יי"נ שבו, ונראה דתוס' לא רצו לעשות מחלוקת בין רשב"א לברייתא דהתם ואולם אי נימא דפליגי הוא אתי שפיר:
ונראה דמצינו בע"ז (ס"ב.) דיי"נ תופס את דמיו כעכו"ם ופירש"י שם כיון דנתנסך לפני עכו"ם דמי לעכו"ם ודרשינן כמוהו כל מה שאתה מהי' הרי הוא כמוהו ושם כתיב שקץ תשקצנו נשמע דעכו"ם ויי"נ הם כשקצים וממילא דיי"נ הוא כשקצים ורמשים דהנפש קצה בהם וזה היא הברייתא בהוריות אבל רשב"א ס"ל דאינו כשקצים ואין נפש קצה וכו' דמצינו בכמה דברים דיי"נ קיל מעכו"ם וריב"ב אמרו דוקא נתנסך לפני עכו"ם ולרצינו וגם היום בניסך להכעיס מקילין תוס' ושו"ע וע' ע"ז (ס"ד.) ד"ה דילמא וכו' מסיימו י"ל דלעולם הי' פשוט להם היתר יי"נ יותר מדמי עכו"ם דחמירא איסורא ע"כ ומש"ה ס"ל לרשב"א דאין נפש קצה בו ושם יי"נ ע"י תערובות וכרשב"ג דאמר ימכור כולו לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו והיא דלא כהלכתא ובע"ז (ע"ד.) פסקינן דיי"נ ביין רש"י כולו אסור בהנאה ואני הערתי מע"ז (נ"ט:) אמר"א האי עכו"ם דנסכי חמרי דישראל שרי לי למשקל דמי וכו' דמיקלא קליא וכו' תוס' שאלו הי' זה הישראל שופכו הי' עכו"ם זה רוצה ליפטר וכו' ולוקמי' בכה"ג שעכו"ם נסכו וחייב לשלם והישראל מכרו לישראל ושתהו והביאו לידי הפסד דעכו"ם רוצה ליפטר ונראה דיוכל להיות דהוי כבר יי"נ של עכו"ם והדמים שלקח ישראל מישראל היא של נכרי וקמה קושייתי וגם נצבה:
אך נראה כיון דאין הלכה כרשב"א לכן לא הי' הש"ס רצה לפלפל ולהעמיק ולמצוא נפ"מ אחרות כיון דבלאה"נ לא קם כרשב"א ואין הלכה אלא כרבנן, ובאגדה שלו ראיתי מדרש שמפרש כל מכה זה מיתת ד' ידע כת"ה שהיא בכלי חמדה לאא"ז הגאון זצ"ל:
ובזה אסיים ודו"ש באהבה יהי ד' אלוקיו עמו ויוסף אומץ עוז ותעצומות בתוה"ק ולמרבה המשרה ולשלום אין קץ: