אמרי דוד· רבי דוד הלוי הורביץ
סימן קמה
ב"ה יום ה' תצא ז' אלול תרצ"ב לפ"ק פה סטניסלאב. כבוד אהובי הרב החריף ובקי בנש"ק מו"ה מנשה יעקב נ"י לעבערטאוו בק' קראקא תע"א
יקרתו הגיעני, וע"ד השאלה אידות האשה שסובלת כאב אזנים מאוד ופקודת הרופאים עלי' שלא תלחלח אותן במים כי תוכל לבוא חלילה לידי סכנה מה לעשות בטבילת מצוה ע"כ השאלה. והנה בסוכה (ו'.) חציצין דאורייתא בשרו במים שלא יהא דבר חצץ וכו' לשערו וכו' שערו נמי דאורייתא את בשרו וכו' את הטפל לבשרו ומאי נינהו שערו ע"כ וצ"ע מב"ק (מ"א:) דרשי' את בשרו את הטפל לבשרו ומאי נינהו עורו ובנדה (נ"ה.) תוד"ה שמא כ' ועוד נראה דעור אינה בכלל בשר ליאסר בהנאה וכו' וניחא השתא דאיצטריך בשוהנ"ם לא יאכל את בשרו לעורו דלא אתי מבשרו ע"כ וא"כ גם הכא נימא את בשרו במים הטפל לבשרו ומאי ניהו עור האדם דאינו בכלל בשרו וכי תימא כיון דכבר דרש במים שלא יהא דבר חונן בינו ובין המים ונתרבה עורו אכתי קשה נימא את הטפל לבשרו היינו צפרניו של אדם ומבשרו במים ליכא למישמע מינה רק העור שדומה לבשר אבל לא צפרנים שהם קשים כעור שור והו"א שאין פוסל חציצה קמ"ל את הטפל לבשרו והיינו צפרנים:
ועוד צ"ע אמאי לא דחי על מה דפריך שערו דאורייתא את הטפל וכו' הא אמרי' שם ב"ק ובכ"ד בש"ס דאיכא תנאים דלא דרשו ״את", ונראה לתרץ למאי דמסיק הש"ס כי אתאי הלכתא לכדברי ר"י וכו' דב"ת (רש"י הלל"מ) רובו ומקפיד עליו חוצץ וגזרו על רובו שאינו מקפיד וכו' ועל מיעוטו המקפיד וכו' ע"ש, ובזה יתורץ מאי דקשי' לן דנימא את בשרו לרבות צפרנים זה אינו דצפרנים הוי רק מיעוטו המקפיד וזה אינו חוצץ מהללמ"מ ולא אתי קרא לרבות לסתור הללמ"מ (ע' יבמות (ע"ז:) ד"ה הלכה) ואפי' למאן דלא דריש את למד מהללמ"מ דכל דבר רובו המקפיד חוצץ בין בגוף בין בשער ואף שהתוס' הבינו דרש"י סובר בבשר אפילו כ"ש חוצץ מדאורייתא מ"מ העלו האחרונים דגם רש"י ס"ל מהלל"מ אין חילוק בין בשר לשער ובשניהם רק רובו המקפיד עליו ע' סדרי טהרה סימן קצ"ח מביא כן מהריטב"א עירובין:
והנה בתוס' הכא ד"ה דב"ת הק' כיון דיש הללמ"מ א"כ בשרו דדרשי' שלא יהא דבר חונץ וכו' למאי אתא ותי' דאיצטריך לבית הסתרים וביותר פירשוהו בקידושין (כ"ה:) דהק' מנ"ל דביה"ס בעינן ראוי לביאת מים ותי' דכל בשרו מרבה ביה"ס וכתיב וידיו משמע מאבראי נדה (מ"ג.) אכ"ל דעכ"פ בעינן ראוי לביאת מים וכו' ע"ש וכן כ' בכ"ד בש"ס:
ואולם מה דמשמע מתוס' דביה"ס בעי ראוי לביאת מים נפ"ל מקרא מגמרא משמע דהיא רק תקנת חכמים דאמרי' בנדה (ס"ו:) ואמר רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטי' במים מיתבי' בית הקמטים וביה"ס א"צ שיבואו מים וכו' ראוי לביאת מים בעינן ע"כ מוכח דלא נפקא מקרא וכן מוכח מהרמב"ם פ"א דמקוואות הלכה יו"ד ושם משל"מ בשם הריטב"א דהוא מדרבנן בעלמא:
ולכאורה מוכח ממימרא דרבא שתהא אשה מדיחה קמטי' במים משמע אבל בית הסתרים א"צ ראוי לביאת מים עטו"ז יו"ד קצ"ט קמטי' היינו תחת אצילי ידי' ביה"ס היינו נקבי החוטם ואזנים ולפנים מהשפה וכן מוכח לשון הרמב"ם שם דהעתיק לישנא דרבא מדיחה בין קמטי' ואך מתוס' והטור משמע גם ביה"ם בעי ראוי לביאת מים מ"מ אחרי כן ראיתי ברמב"ם פ"ב שם הלכ"ט כ' אספלנית ורטי' שעל ביה"ס חוצצין דבעינן ראויין לביאת מים וכן הוא ביו"ד סעיף מ"ג ע"ש וא"כ מה נעשה לאחותנו העלובה בסותמת את האוזן בעומק בודאי אין זה ראוי לביאת מים כלל:
ונראה דרמ"א ביו"ד סי' קצ"ח סעיף ו' הביא בשם ראשונים בקליעות שערות דביקות זו בזו ונעשה בלילה ע"י שד וסכנה להסירם לא חייצי ע' פ"ת בשם רמ"א אפי' רוב שערות דביקות ואם עושין ע"י סם כי יסתבכו השערות מתיר במיעוט שערות והוי מיעוט שאין מקפיד וא"כ ק"ו בנידון דדן מיעוט שאינה מקפיד וביה"ס שרק מדרבנן בעינן ראוי לביאת מים ויש סכנה ומוכרחת לשום מוך באזנה שלא תכנס המים בעומק האוזן בודאי שרי, ויש להסביר מפני מה אמרו חכמים דביה"ס בעי ראוי לביאת מים כיין דלפעמים יוכל לבוא שמה מים מש"ה אמרו שיהי' ראוי לביאת מים אבל באשה זו היא מקפדת לעולם שלא תבוא שם מים א"צ ג"כ שתהי' ראוי לביאת מים, וע' באו"ח סי' כ"ז ס"ה אדם שהוא עלול לנזילות התירו לו להניח תפילין על הכובע אף שהרא"ש ס"ל דגם בראש פוסל חציצה בתפילין מ"מ כיון דרשב"א סובר דאין פיכל חצינה מה"ת התירו לחולה והה"ד בביה"ס דבעי ראוי לביאת מים מ"מ בתוספתא חולק ר"ע ע' רמב"ם פ"ב דמקוואות ויו"ד סי' קצ"ח סמ"ב וס"ל דביה"ס א"צ ראוי לביאת מים אף שאין הלכה כדבריו מ"מ בשעה"ד כדאי לסמוך עליו כה"ג ביש סכנה וביה"ס ממיעוטא דמיעוטא שאינה מקפדת, ובפרט באשה זו יש עוד חשש גירושין עי"ז דיהי' הבעל מוכרח לגרשה ומצינו בהרבה מקומות דחכמים שקדו והקילו באשה למען יהי' לה בעל ותשב תחת בעלה. לדוגמא ביבמות (קט"ז:) באתו שעה אמרו האשה שאמרה מת בעלי נאמנת, וכן בשבת (קט"ז.) שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים וכו' וב"מ (פ"ז.) שהקב"ה שינה מפני השלום שבת (ס"ד:) בכבול ובפיאה נכרית לחצר ולכחול ולפקום בנדתה כדי שלא תתגנה על בעלה ולא יגרשה וסנהדרין (כ"ב.) כמה קשין גירושין וכו' התירו לו לייחד ולא התירו לו לגרש:
ב) וע"ד שהביא דברי הב"ח וטו"ז וש"ך יו"ד סי' צ"ח דב"ח סובר בדיעבד נפל חלב לפחות מס' מהני ג"כ צינון ע' ביצה (י"ד:) אמרי' כה"ג תקנתא ע"י מים מביאין דלי מלא עדשין ומציפין עליו מים ונמצא אוכל למטה ופסולת למעלה וכו' והמה חולקים עליו דלא מהני דטעם נשאר אף דחלב צף מלמעלה, וראי' מכף וביצה שיש בה אפרוח אפי' אינה קלופה והוציאה שלם צריך לבטל פליטתה, וכ"ת מפלפל בדברי הב"ח. ונראה לי להביא ראי' לטו"ז וש״ך ממאי דאמרינן בחולין (צ"ח.) האי פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבישרא סבר מר בר ר"א לשעורי' בתלתין פלגי דזיתא, א"ל אבוה לאו אמינא לך לא תזלזל בשיעורין דרבנן. ועוד האמר ר"י ח"ש אסור מה"ת (וכבר דברנו במקום אחר מזה), ועתה הנני מדייק איך סבר מבר"א לשער בתלתין לו יהא דאינו אסור אלא דרבנן מ"מ וכי לא שמיע לי' הא דרבא שם (צ"ז:) ואמר רבנן בששים וכו' דלא איכא קפילא בששים וכו' ושם כחל דאיסור דרבנן אמרי' כחל בס' וכחל מן המנין ע"כ, ואיך לא ידע מר בר ר"א ממימרות אלו דאפילו בדרבנן בעי סמ"ך ואמרי' בפסחים (ל"א.) כל דתיקין רבנן וכו' והמה קשישי מיני':
ועוד קשה הא תלמוד ערוך בידינו בע"ז (ס"ט:) והלכתא אידי ואידי בששים וכן לכל איסורין שבתורה ע"כ, וידוע דכל ריבויא היא, ונראה דמר בר"א סבר כיון דנפל תרבא לתוך בשר וע' תוס' מש"ה נקרא דיקולא ע"ש הרתיחות והי' מתבשלות בשר ברוטב הרבה ונפל חלב חצי זית ונימוח והי' יכול לעשות תקנתא דצינין וסבר מר בר"א להקל בשיעורין ויסמוך כב"ח על תקנתא דצינין וא"ל ר"א אביו כי לא יזלזל בשיעורין ולא מתני תקנתא דצינון רק ביש ס' כטו"ז וש"ך והבן:
דברי הדו"ש ומברכו בכוח"ט.