אמרי דוד· רבי דוד הלוי הורביץ
סימן קמא
ב"ה יום ועש"ק לסדר בשלח י"ד שבט תרב"ג סטניסלאב. שלום רב לכבוד ידידי הרב החריף ובקי מופלג בתורה וביראה כש"ת מרה אהרן זעליג נ"י דומו״צ בעיר וק"ק סקאהל יע"א:
יקרת מכתבו גם מכתב מהחסידים והיראים נ"י קבלתי וישעשעו נפשי בהקשיבי כי ת"ל דברי פרי ישוה ובא אל המנוחה ואל הנחלה. וע"ד השאלה באחד ששימש ג' עונות רחוק מהווסת ובבוקר מצא כתם על כתונת שלו שאינו בדוק, ובו ביום בבוקר הגיע ובא להאשה ווספה, וכת"ה מפלפל בטוטו"ד בזה:
והנה בנדה (ס"ה:) ת"ר הרואה דם מחמת תשמיש משמשת א' ב' ג' וכו' עד שתתגרש ניסת לאחר וכו' ותבדוק עצמה מביאה שלישית של בעלה הראשון וכו' וצ"ע אמאי לא תבדוק אחר ביאה א' דידוע דלא סמכינן אחזקה או ארובא היכא דיכולין לברורי ע' יו"ד סי' א' ועטו"ז שם סי' ל״ט ומג"א סי' תל"ז, ועש"ך יו"ד ס"ס ק"י בדיני ס"ס אות ל"ה מביא בשם ב"י בשם הראשונים ברואה דם מחמת תשמיש דלא בעי בדיקת שפופרת מחמת ס"ס, ועוד לפי"מ דאמרי' רואה דם מ"ת היא רק איסור דרבנן דמיעוטא דמיעוטא ואפי' בדיקת הריאה שהיא מיעוט המצוי כ' ש"ך יו"ד סי' ל"ט דבדיקה היא דרבנן, ולכן בפעם הראשון לא הצריכו חכמים לטרוח ולבדוק, דומה לזה בתוס' עירובין (ו'.) דכתבו הואיל ואי אפשר לצמצם אלא ע"י טורח גדול לא הטריחו לצמצם ולמדוד כיון דהוא ספק דרבנן ע"כ, ורק ברואה דם מ"ת בפעם ג' אז תתגרש לרש"י, ור"ל מקשה לר"י ותבדוק אז בשפופרת בבעל ראשון רש"י ולמה תתגרש כי ר"ל ור"י סוברים הא דאמר ר"א בשלהי גיטין וסנהדרין (כ"ב.) כל המגרש אשתו הראשונה אפי' מזבח מוריד דמעות עליו, ומתרץ לו ר' יוחנן לפי שאין כל האצבעות שוות ערש"י ומוטב שתתגרש ולא תבוא לידי כרת וזה דוחה כל המגרש אשתו וכו', ושם ברש"י ד"ה דברי רבי פירש דנאמנת אשה קאמר רבי אבל רישא כולה כרשב"ג ותוס' ברואה דם וכו' גם רבי מודה דבעי ג' זימנין לאחזוקי וכו' ע"ש:
ול"נ דדברי רש"י המה מדוייקים דידוע שיטת רש"י ביבמות (כ"ו.) ד"ה בתרי כ' שהוחזקה להתאלמן או להתגרש לרבי בב' זימנין לא תינשא לשלישי ע' גיטין (כ"ו:) רש"י ד"ה ומעגן וכו' ובתומים ע' אה"ע סי' ט' ולכן הכא דבברייתא איתא דיכולה לינשא לג' בני אדם על כרחך אתיא כרשב״ג דאי לרבי לא תוכל לינשא לשלישי ותבדוק דבעל שני, ואפי', נימא לענין רואה דם מ"ת מודה רבי לרשב"ג כר"י בתוס' אבל לענין גירושין ס"ל לרבי בב' זימנין הוי חזקה ולכן פירש"י דרישא רשב"ג והבן, ושם בודקות בשפופרת ומקשי ש"ס אפגורי מפגרא לי' א"ש בשפופרת של אבר עש"ך סי' קפ"ז מביא בשם מ"ב דהה"ד שאר מיני מתכות רק עץ לא וש"ך כ' גם ברזל לא וע' תוה"ש דמסיק דטוב לעשות בשל אבר כלשון הש"ס דאמרי' בשבת (קל"ד.) של מתכות מיזרף זריף ע"כ ואפשר דלא קאי התם אאבר רק אשאר מינים ע"כ, וצ"ע טובא דשם בשבת מיירי לעשות נקב לתינוק ואמר לקרעי' בשערתא אבל בכלי מתכות לא משום דזריף ר"ל לעשות נקב בכלי לא ואין דומה לנדה דמיירי רק להכניסו ולבדוק ע"י ולא לחתוך שפיר יוכל להיות בכל מיני מתכות כמ"ב, וכה"ג בש"ס יבמות (ע"ו.) ודוקא שערתא אבל פרזלא מזריף ע"כ, ומיירי ג"כ להוציא דם מהעור לא יעשה ע"י פרזל ולא בשום כלי מתכות אפי' באבר לא, וכן בחולין (ע"ז.) מסרטו בעצם דעלמא ומעלה ארוכה אבל פרזלא מיזריף זריף:
ומה שכתב דמתכת לא קאי אאבר בפסחים (ע"ה.) לא משמע כן דאמרי' וגחלת של מתכות לאו אש הוא והא גבי בת כהן וכו' פתילה הי' עושין וכו' ע"ש, הרי בכלל מתכות גם אבר בכלל, ומצינו לפעמים גם ליגע בבשר בפרזלא אסרו חכמים כיון דאפשר ביד כיו"ד סי' רס"ג נולד כשהוא מהול וכו' ולא בפרזלא דלא לעייק לי' ולפעמים אסרו גם ביד כע"ז (כ"ח:) מעלין אזנים בשבת וכו' א"ד בסם אבל ביד מ"ט מיזריף זריף, והיינו משום דצריך שם לדחוק על הלחיים יוכל לעשות חבורה גם בידם:
והנה אבר מצינו בכמה מקומות בש"ס שאחזו בו הכא ופתילה של אבר, ומקואות פ"ו מביא סילון של חרס או של אבר (ושם אבר לאו דוקא ע' ברטנורא ועתיו"ט בשם מהר"ם דנוט' מדוע נקיט חרס או אבר) וביומא (ס"ט:) שדיוה בדודה דאברא, ובקרא לא מפורש האיפה ממה היתה ע"ש ועוד בכ"מ בש"ס:
ולכן לא נוכל למידק בנדה (ס"ו.) אי אבר דוקא או לא, ושם האי דאתאי לקמי' דרבי א"ל לאבדן זיל בעתא וכו' ונפל ממנה חררת דם אמר רבי נתרפאה זאת וכן היא בש"ע, ויש לראות היכא מצינו כה"ג, ונראה בנדה (ע"א.) אמרי' פחדא צמית ביעתותא מרפא וכן בסוטה (כ"ב:) ר"ל דע"י הבהלה פתאום נפתחו בני מעיים ופולטות דם וכיוצא, וכמו דאמרי' ב"ק (פ"ג) האי איתתא דעאלא למיפא וכו' נבח בה כלבא וכו' שקילי ניבי' א"ל כבר נד ולד והיינו ע"י דבעתא מהכלב נפתחו מיעי' ונד הולד ובשבת (ק"י:) ואי לא לותבא אפרישות דרכים וכו' וליתי אינוש מאחורה וליבעתה ולימא לה קום מזביך ע"כ והה"ד הכא אמר רבי זיל בעתא והבן:
והנה בנידון שאלתינו דנמצא על כתונת שלו שאינו בדוק לא על עד הבדוק כבר ראו עיניו מדברי הפמ"א וסד"ט בפ"ת סי' קפ"ז כ' דגם ש"ך יודה דרק הוי כשאר כתם וכו' ולא דנין בי' רואה דם מ"ת ושמשה שנא בשעת וסתה אינו צריך כפרה לא הוא ולא היא דכאן לא. נימא על עד שלו כלל ולא הוי כדכתב רמ"א בס"ס קפ"ה ע"ש, והבן:
ובזה הנני ידידו דו"ש באהבה.