אמרי דוד· רבי דוד הלוי הורביץ
סימן קלט
ב"ה יום ב' לסדר מקץ ב' חנוכה תרפ"ה לפ"ק פה סטניסלאב. בימי חנוכה ישא ברכה מאלקי המערכה ברורה וזכה ה"ה כבוד הרב הה"ג חריף ובקי משנתו רב ונקי עוקר הרים דובר מישרים כש"ת מו"ה פינחם נ"י גרעהער איתן מושבו בעיר וק"ק אושפיבין יע״א.
זה ספר היקר הנקוב בשמו בית פנחס אשר הורו והגו כת"ה נ"י ידו יסדו ורוחו הוא קבצן והי' לאחדים בנה לו בית נאמן מלא כל טוב ובדעת חדרים מלא הגיעני נכון מועדו זה ימים אחדים ולעשות רצונו חפצתי ושמתי עיני עליו וראיתי כי יעלה הרים ירד בקעות והעלה זהב ורב פנינים ולאות כי עיינתי בחיבורו אכתוב לו הערות אחדים. בתחילת דבריו יאיר שמ"ו סי' א' על התוספתא המובא ברד״ק סי' ד' כד איתרחש ניסא שאלות אי בעי עישורא והשיב דמן ניסא א״צ עישור וכת"ה הביא מה שנתרבה ע"י ברכה א"צ עישור מנטע אילן בבית דפטור וראיתי כי הרב הג' מבראדי ז"ל הביא הערה על דברי תוס' ב"מ (פ"ת.) ד"ה בעה"ב והה"ד דה"מ לאוקמי' כי העומדת בבית לא שכיח כלל ע"כ, ולי צ"ע מעירובין (ק'.) האי דיקלא דהו"ל לאביי דהוי באיפומא אתא קמי' דר"י ושריא לי' וע"ש ברש"י בתוך הבית הי' עומד ע״ש ושם בגמרא ביתא דמילא דמי וכו' ע"כ הרי דהי' נטע בתוך הבית דקל ואמאי כתב תוס' דלא שכיח כלל:
והנה בסנהדרין (נ"ט:) מי איכא בשר היורד מן השמים אין כי הא דר"ש בר"ח הוי קאזיל באורחא וכו' נחיתו לי' תרתי אטמתא חדא אכלי וחדא אייתי לבי מדרשא ושאל עלי' דבר טמא או דבר טהור והורו לי' אין דבר טמא יורד מן השמים ושרא וצ"ע נהי דאין דבר טמא היא ורק מבהמה טהורה היא אכתי איכא למיחש דלמא הוא אבר מה"ח כמו שקרה לר"ש בי ריש גלותא בגיטין (ס"ז:) או שמא היא מנבילה בהמה טהורה כמו שמצינו בשקלים פ״ז מ"ג נמצא בגבולין איברים נבלות ע"ש אע"כ מוכרחים אנו לומר כי אחרי משמים זיכו בודאי היא טהורה וכשר ומותר וזה כמו שאמרו ז"ל ברכות (נ"ח) וכי עביד רחמנא ניסא לשיקרא וכמו שאמרו בחולין (ק"מ.) ובכ"ד בש"ס לא אמרה תורה שלח לתקלה ולכן פשוט לי' להש"ס בסנהדרין שם אפילו ירד לו דמות חמור נמי שרי ותולין דהאי דמותר היא חמור טהור וכשר כמו בע"ז (ל"ט.) חמרא דימא שרי ותולין שהוא חמרא דימא וכשר ומותר ואמר במנחות (ס"ט:) בעי ר"ז חיטין שירדו בעבים אי שרי למנחות אמאי לא וע"ש תוס' איירי ע"י נס:
וצ"ע ממאי דאמרי' בפסחים (ל"ט.) אמר ר' זירא אין לותתין חיטין למנחות ובמנחות (נ"ב:) כל המנחות באות מצה ע"ש וא"כ מאי פשיטא לי' אי למנחות אמאי לא הא נוכל לומר דבעי לי' משום דהי' לותתין בעבים והוא ס"ל דאין לותתין:
אלא ודאי י"ל כיון דעשו לו נס וירדו לו חיטין בודאי קמי שמיא גליא דאין בהם שום חשש לתיתה וכן מה דמסיק הש"ס דהבעי' היא לשתי הלחם ומספקא לי' ממושבותיכם אי דהבעי' בעבים וכו' וצ"ע דלמא החיטין המה מחיטים דאשתקד ופסולים אפילו בדיעבד לשתי הלחם כמנחות (פ"ג:) במשנה עומר ושתי הלחם אינם באים אלא מן החדש וע"ש בתוד"ה מתניתין או שמא כבר נתמרחו בכרי קודם שבאו בעבים ואסורים משום טבל דלא הוי מן המותר בפיך כפסחים (מ"ח.) מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל וע' חולין (ק"מ.) ומנחות (ס"ו:) ד"ה אומר דבעי ממשקה ישראל או שמא החיטין דבאו מן העבים נשתרשו אחר העומר ולא התיר העומר ולפני חג עצרת נתבשלו וביכרו ואף בזמן קצר יכולין להתבשל:
וגדולה מזו מצינו בתענית (ה'.) נמצאת תבואה הגדילה בששה חדשים גדילה באחד עשר יום ע' ר"ה (י"ג.) דכל תבואה שנקצרה בחג בידוע שהביאה שליש לפני ר"ה וע' ש"ך יו"ד סי' רצ"ג ודג"מ ונקוה"כ דהלכה כר' יוסי לקלוט לבד בעי י"ד יום וכאן הי' רק י"א ולר' יהודה ניחא ומ"מ גם ר' יוסי אין מוקשה דהי' דרך נס ושם בתענית תנא קנה זרת שיבולת זרתיים ורש"י דהי' ג"כ דרך נס וצ"ע ממנחות (פ"ה.) ועושה קנה זרת שיבולת זרתיים אפילו בלא נס יוכל לגדל כן מ"מ מפסח ועד עצרת יוכל לגדל חיטים וניחוש לחיטים שהעבים וחדש הוא דבשי"מ כנדרים (נ"ח.) כגון טבל ומע"ש והקדש וחדש וע' ש"ך יו"ד סי' רצ"ג ס"ק חדש דבשיל"מ וע' או"ח מג"א ס"ס תפ"ט ומג"א תקי"ג ס"ק י"ג דלא שרי משום רובא משום דהוי דבשיל"מ אלא ודאי כל שנעשה ליהודי נס כזה חיטים יהי' לבו נכון כי הם כשרים ואין בהם שום חשש של איסור כמו שהוכחנו לעיל:
ובזה יונח לנו בשבת (כ"א:) ומצאו פך שהי' מונח בחותמו של כה"ג ולא הי' בו אלא להדליק יום א' ונעשה נס והדליקו ממנה שמנה ע"ש ובאו"ח תר"ע וע"ש בתוד"ה שהי' מונח אם כבר גזרו על הנכרים להיות כזבים צ"ל שהי' מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו ע"כ וצ"ע ממו"ק (ה':) תוד"ה שאינו כ' דהיסט לאו מילתא דשכיח הוא וביצה (י"ח.) מילתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן ע"כ ומעתה אפילו הסיטו נכריים יהי' מותר דעל היסט עכו"ם דלא שכיח לא גזרו וע' נזיר (נ"ה) דאיכא מ"ד דס"ל אפילו על מילתא דלא שכיח גזרו בה רבנן ע"ש במפרש דרבי הכי ס"ל אבל ג"כ קשה לנו על השמן שנתרבה דלמא כבר הי' טבל בבית יהודי אולם להנ"ל ניחא דמאי שנתן הקב"ה ברכתו הוא דכשר ומותר ואין בו חלילה שום חשש איסורא ואליהו עשו לי משם עוגה קטנה בראשונה ור"ל ליקח חלה לא קשי' דעל הקמח שהי' להם מקודם קודם הברכה היתה צריכה לקחת חלה עלי' אבל מה שברך דפטור מכולם כמו שהוכחנו וע"ש תקח ותאכל היא והוא וביתה ימים והבן וע' תענית (כ"ד.) אלעזר איש ברתותא (ונזכר באבות) זבין חיטי ושדיא לפני כלבא וברכו ד' באוצר חיטין והפקירו לעמים ולא נזכר אם הפריש תרו"מ דמטעם הפקר לעניים לא הי' מועיל כתוס' פסחים (נ"ז.) ד"ה אלא דכ' דאין הפקר עד שיפקיר לעניים ולעשירים ועוד שכבר קודם ההפקר חל עליו תרו"מ ומוכח גם מזה דשל ברכה וניסא פטור:
גרסינן בירושלמי וכו' עבדים פטורין מק"ש דכ' שמע ישראל וכו' מי שאין לו אלא אדון אחד ומנ"ח תמה דל"ל לימוד על עבדים תפ"ל דאיתקש לאשה לה לה ומוקי בח"ע וחב"ח כחגיגה (ד'.) וכת"ה הביא מירושלמי חגיגה מוכח דלא יליף עבדים מאשה ורש"י ערכין (ב':) והנה צ"ע דפוטר עבדים מק"ש ומראי' דיש לו אדון אחר א"כ גם נרצע יפטור כקידושין (כ"ב:) והלך זה וקנה אדון לעצמו וי"ל דעבד עברי הי' תחילה בחיוב אבל עבד כנעני תחילתו בפטור הי' ונראה לומר כי גם הירושלמי אית לי' גז"ש דלה לה ואפ"ה עולה דברי ירושלמי כהוגן דטו"ז יו"ד סי' רס"ז ס"ק י"ח כ' דרשב"א ס"ל גז"ש לה לה מאשה ור"מ לית לי' ע"ש וא"כ הא ידוע דסתם משנה ר"מ היא ע' סנהדרין (פ"ו) וא"כ בברכות כ' נשים ועבדים וקטנים וכו' היא סת"מ ור"מ הוא ל"ל גז"ש לה לה מאשה ושפיר יליף הירושלמי משמע ישראל וכן בחגיגה (ב'.) היא סתם משנה הכל חייבים בראי' חוץ וכו' ונשים ועבדים ושפיר כ' הירושלמי לפטור עבד מעל פני אדון:
אולם הא קשיא לן מאי פריך הש"ס בחגיגה (ד'.) לל"ק תפ"ל מגז"ש לה לה הא אוקימנא מתניתין כר"מ והוא ל"ל גז"ש לה לה אולם הש"ס רצה לדעת דמאן דאית לי' גז"ש ל"ל לה לה מה ידרוש בפסוק מעל פני אדון ד' ומסיק רבינא דידרשו על חצ"ע וחב"ח ואתי שפיר דברי רש"י ערכין דנסיב על פני אדון דנקיט אליבא דר"מ דס"מ בחגיגה אליבי' אולם דא עקא מגיטין (ט.) רש"י ד"ה הרש"י דר"מ ס"ל גז"ש לה לה מאשה וצ"ע על הטו"ז:
דברי ידידו הדו"ש באהבה מכבדו ומוקירו.