אמרי דוד· רבי דוד הלוי הורביץ
סימן קלד
ב"ה ועש"ק שמיני ב' ח' למב"י תרפ"ה פה"ק סטניסלאב. כבוד אהובי ש"ב ה"ה החריף המופלג בתורה ויראה יקר רוח כש"ת מו״ה יצחק ארי' נ"י איש הורוויץ בעיר וק"ק סקאלאט יע"א:
יקרת מכתבו הגיעני נכון למועדי רגל אשר אז ידי הי' מלאים עבודת עבודה עם טרדות הפתוחות לקודש ולחול לכן לא שמתי עיני על מכתבו והן היום הנני להורהו דרך תשובה, את אשר בקשה נפשו ממני לעשות רצונו חפצתי כאשר עיניו לנוכח יביטו, ואשר הביא אלי קושי' אשר הקשה אדם קשה כברזל הוא ניהו כבוד אא"ז אדמו"ר הגאון האמיתי זצ"ל נתתי את לבי להשיב אמרים בזה וחלקי אמרה נפשי בנדרים (י"ז.) יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה וכ' הר"ן כיון דאמר שלא אוכל ככר זה הו"ל מושבע ועומד ותו לא חיילא שבועה על שבועה ב':
וקשה הא משכ"ל שבועה על שבועה ללקות שתים דר"ן בשם הרמב"ן לעיל (ב':) כ' דשבועה ככר זה עלי מהני מדין יד ושם ידות אתיין מדרשא (ובדף ד':) כ' ידות למלקות נמי איתרבאי ולק' (ח'.) כ' הר"ן מידי דאתיא מדרשא שבועה חלה עלי' א"כ משכ"ל שבועה חלה בתוך שבועה כגון דישבע תחילה שבועה ככר זה עלי הוי יד לשבועה ואח"כ אמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחלה שניהם ללקות ב' עכ"ל:
ונראה בהיותי עומד בד"ב ע״ב לציין בדברי הר"ן בד"ה מ"ש דתני כולהון כלומר ואלו במס' נזיר לא תני אלא כל כינויי נזירות וכו' מאי קשה לר"ן בזה וי"ל בכתובות (ח'.) תוד"ה שהכל כ' כולהו היינו ג' ע"ש וכאן אמר הש"ס ומ"ש גבי נזיר לא תני לכולהו משמע ג' לא תני אבל ב' תני מש"ה כ' הר"ן כלומר ובנזיר לא תני רק כל כינויי נזירות לבד, [ודברי תוס' שכ' כולהו היינו ג' צ"ע מע"ז (ע"ו.) ליתנינהו לכולהו בחדא היינו הגעלה וליבון והוי רק ב' ואפ"ה אמר לכולהו נזיר (כ':) האחרון מותר וכולם אסורים היינו רק ב' ואמר כולם מו"ק (כ"ו:) על כולן קרע אחד וב"ב (קכ"ט:) תיובתא לכולהו מתוס' כתובות (מ"ח) ועוד], ובר"ן ד"ה איידי צ"ע אמאי לא הביא מלק' (כ"ד:) יאסרו פירות עולם עלי בשבועה הרי שבועה בלשון נדר, ובגמרא האי דסליק מפרש ברישא וצ"ע אמאי לא הביא משקלים פ"ו מ"א וג' וכן דפתח אמאי לא הביא מפרש ברישא בכורים פ"ג מ"י תוס' ועיטור מפרש תוס' ברישא:
והנה לתרץ הקו' הנ"ל נראה דר"ן הביא בד"ב ע"ב בשם הרמב"ן אבל הכא בעיקר נדר ובעיקר לשון שבועה לקרבן איירינן וא"כ גם (בדף י"ז.) נימא הכי יש נדר וכו' ואין שבועה וכו' היינו בעיקר לשון נדר ושבועה לקרבן תוס' שבת (צ"ו.) ד"ה הזורק כיצד כ' דלשון כיצד קאי אדלעיל ע"ש וא"כ קאמר כיצד שבועה שלא וכו' שבועה שלא וכו' בכה"ג אין שבועה בתוך שבועה אבל בידות לא מיירי ומשכ"ל שבועה בתוך שבועה, והנה מה דפשיטא להש"ס לעיל (ח'.) ובכ"ד בש"ס דמושבע מה"ס ואין שבועה תלה עליו ויש לי ע"ז התימא מן נחמי' יו"ד ל' ובאים באלה ובשבועה ללכת בתורת ד' ע"ש, ומאי מהני הא מושבע ועומד מהר סיני וכן צ"ע מנדה (ל'.) אינו יוצא משם עד שמשביעין אותו ע"ש ברש"י לשמור התורה ע"ש וצ"ע:
ועוד י"ל בקושיא זאת כמו שאמרו ז"ל בתענית (ד':) אמר ר"א אמ"ר הלכה כרב יהודה וכו' ופריך האמר ר' אליעזר הלכה כר"ג ב"ז בו א"ל גברא אגברא קא רמית היינו דפריך מר' יוחנן על ר' אלעזר ובאמת טעמא בעי מה ראה להקשות כן ונראה ביבמות (צ"ו:) וכן בשקלים ספ"ב ושם מאי למיעבר קמי דארורא א"ל מה אתה פליג יקר עבור קמוהי וכו' וצ"ע מתוס' ע"ז (י"ז:) להרחיק מלעבור דרך ע"ז ע"ש אך עיין בע"ז (מ״ת:) פליגי חזקי' ור"י אם עובר או עבר ור"י ס"ל אם עבר וליכא דרכא אחרינא גם ר"י ס"ל עובר לכן אמר קמוהי, וע' בכורות (ל"ח:) מעולם לא עברתי קמי' ע"ש ברש"י ותבין ומסיק ר"י ב"א דכל מה דאמר ר"א בביהמ"ד סתם משמי' דר' יוחנן אמרה וכן כ' תוס' יומא (ד'.) ד"ה תניא וכה"ג מצינו גבי ר"פ כשהי' אומר סתם סוברים משמי' דרבא אמר ע' תוס' בכורות (נ"ד:) ד"ה חדא ושבת (כ"ז:) ושבועות (כ"ו.) ע"ש, וגם ר"א הי' באותו מעמד ביבמות ע"ש ולכן פריך לי' ר"ז לר"א מר"י אר"א ומשני לי' ר"א דלא ס"ל דר' אלעזר סתם משמי' דר' יוחנן וגברא אגברא קא רמית, והבן:
ממילא בנידן דידן נאמר ג"כ גברא אגברא קא רמית היינו הרמב"ן ז"ל לא ס"ל סברת הר"ן דאתי מדרשא חל שבועה עלי' ור"ן לא יסבור כרמב"ן דשבועה בלשון נדר מהני מדין יד אלא כחולקים, והנה אף שהש"ך ביו"ד סי' רט"ו ובסי' רל"ט הביאו דברי הר"ן וכ' שגם הרמב"ם סובר כן וגם נוכל לת' קושיא העולם ביומא (ט"ז:) ומשביעין אותו שלא ישנה מכל מה שאמרו לו והקשו העולם מה מהני השבועה הא לסברת הצדוקים הוי נשבע לבטל את המצוה לתקן מבחוץ. אולם לסברת הר"ן דדבר דאתי מדרשא חלה שבועה שפיר מהני הכא השבועה דביומא (נ"ג.) מאי דרש כי בענן אראה וכו' מלמד שיתקן מבחוץ וכו' ע"ש וכיון דאתיא מדרשא שפיר חל ומהני השביעה והבן:
מ"מ דברי הר"ן מוקשים מנזיר (ד'.) הרי מושבע ועומד מה"ס והיינו קידושא ואבדלתא דנפקא מזכור ע"ש דברי המפרש ומפשטות הש"ס משמע דהכי פריך והלא לדברי הר"ן דאתיא מדרשא לא פריך הש"ס מידי וע"ש בתוס' פירשו באופן אחר אבל לא מטעמא דר"ן וכן בשבועות (כ"ב:) כל חצי שיעור לר' יוחנן ליכא אלא איסורא בעלמא לא חשיב מושבע ועומד ע"כ מוכח ג"כ דלא ס"ל טעם הר"ן וכן מוכח מתוס' שבועות (כ"ז.) ד"ה אביא כ' נשבע להרע לעצמו וכו' אשמעינן דיכול אדם להרע לעלמו, ואי ס"ל כר"ן אפי' למ"ד דאסור להרע לעצמו שבועה חייל דאתיא מדרשא ע"ש בהחובל וע' יומא (ע"ד.) גבי ח״ש כ' רש"י ד"ה אין דגבי עונש לא כתיב כל אחלב אלא אאוכל דכ' כי כל אוכל חלב וצ"ע מפסחים (מ"ג:) והא כ' כי כל אוכל תלב ומסיק אף דקאי באוכלין מרבי נאכלין ע"ש]. וביו"ד סי' ב' וסי' קי"ט מומר לתיאבון ששחט ונשבע ששחט בסכין יפה אינו נאמן והיא מרמב"ן עש"ך וטו"ז מושבע ועומד מהר סיני ובחולין (ט'. כ"ז.) שהי' דרסה חלדה הגרמה ועיקור הלמ"מ וכו' פרמ"ג בפתיחה לאו"ח דהלמ"מ הוי כאינו מפורש בקרא ולר"ן שבועה חלה דהוי כאינו מושבע מה"ס מוכח מזה דרמב"ן לא ס"ל כר"ן והוי שפיר מושבע מה"ס והבן:
והנה אמרי' ב"מ (ס"א:) לא תגנובו בגונב ע"מ למיקוט או לשלם כפל ג"כ אסור והוא רק דרש וכן מוכח בחו"מ סי' שמ"ח ובשבועות (מ"ז:) אזהרה לעוקב אחר נואף וכו' ג"כ דרש וביצה (כ"ז:) ומנין שלא יגרום לו ע"י דבר אחר שלא יביא בצק אמר מום ואמר כל מום ג"כ דרש ע"ש, א"כ לשיטת הר"ן דחלה שבועה גדולה ע"ז מאי פריך ברב גידל קמייתא והלא מושבע ועומד מה"ס לישני בנשבע לשמור ממצות ל"ת כה"ג ור"ג בתרייתא קמ"ל דנשבע לקיים מ"ע ובשניהם חלה שבועה דאתיא מדרשא וצ"ע, ור"ן לא יסבור כרמב"ן דשבועה בלשון נדר מהני מדין יד רק הביא דעתו דאי ס"ל כוותי' לדינא הו"ל לסיים ונקטינן כוותי' לדוגמא ע' נדרים (ס"א:) מסיים כן ונקטינן כוותי' והבן:
ובהיותי מדבר בענין זה אמרתי להעתיק לו מה שכתבתי כד הוינא טליא, בשבועות (כ"ב:) שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור ואח"כ שלא אוכל עפר בכמה כיון דלא אכלי אינשי ע"כ ע' שבת (קי"ג:) מהי למיכל אדמה בשבת וכו' כל האוכל מעפר בבל כאלו אוכל מבשר אבותיו וכו' משם מוכח דהי' אוכלין לרפואה וצ"ע, בעי רבא שבועה שלא יאכל חרצן ואכל בכמה תיקו בעי ר"א נזיר שאמר שבועה שלא יאכל חרצן בכמה כיון דכזית איסורא דאורייתא כי קמשתבע אהיתרא קמשתבע או"ד שלא אוכל דעתו אכזית ומסיק הש"ס ליפשוט מנשבע שלא יאכל נו"ט דמחייב רשב"ל במפרש ח"ש הא סתם בכזית והה"ד גבי נזיר סתם בכזית ואין שבועה חלה עליו ורמב"ם פ"ה מהל"ש הל"ט וכן הנשבע שלא יאכל חרנן ואכל פחות מכזית הרי זה ספק הי' הנשבע נזיר שהוא אסור בתרצן בכזית ואכל פחות מכזית אינו חייב בשבועת ביטוי שהרי אין דעתו בשבועתו אלא על כזית שהוא מושבע עליו ואין שבועה חלה עליו עכ"ל:
וכתב הלח"מ וז"ל ויש תימא בדברי רבינו שכ' שהרי אין דעתו בשבועתו אלא על כזית שהוא מושבע עליו ובגמרא אמרינן להיפך כיון דכזית אסור מן התורה הוא משתבע אהתירא וכיון דפשיט לן בעי' דנזיר כ"ש בעי' לדחרצן ר"ל מאי גבי נזיר דיותר מסתבר דעל היתר משתבע ואפ"ה אמרינן דעל איסור כזית משתבע מכ"ש בשאר כל אדם דלא נאסור עליו מתחילה בודאי משתבע אכזית ונראה דכבר נודע דעת הראב"ן ודעימי' דסברי דנזיר הוא איסור חפצא ודינו כמו נדרים דחל על מצוה כברשות ושאג"א סימן ס"א האריך לבאר דנזיר הוא איסור גברא ודינו כמו שבועות וכן נראה להוכיח מנדרים (ב':) איידי דתני נדרים דמתסר חפצא אנפשי' תני נמי חרמא לאפוקי שבועות דנאסור נפשי' מן חפצא ותני אח"כ נזירות ש"מ דשוין:
ומצאתי להש"ך ביו"ד סי' ר"ו ס"ק מ"ו שהאריך בזה וכן נראה להוכיח מכאן דנזירות הוא איסור גברא דנקיט ר"א נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן א"א בשלומא דנזירות איסור גברא שפיר נקיט לשון שבועה ולא בעי נזיר שאמר אכילת חרצן עלי נדר משום דנדר חל על ד"מ וכ' ר"ן נדרים (י"ח.) כמו שחל על ד"מ כן חל על השבועה בין לבטל בין לקיים ופשיטא דחיילא על כזית אלא א"א דנזירות איסור חפצא א"כ מה לא נקיט ר"א נזיר שאמר אכילת חרצן עלי נדר ושפיר אזיל הבעי' כמו דבעי בשבועה אלא ודאי מדנקיט שבועה דנזיר דייק להשמיענו הוא איסור גברא וכן דייק לשון הרמב"ם שכ' שהרי אין דעתו בשבועתו אלא על כזית שהוא מושבע עליו:
והנה אחר שהוכחנו דנזירות הוא איסור גברא וכן דעת הרמב"ם נוכל להבין דברי רבינו הרמב"ם דהוא פשיט הבעי' עוד ממקום אחר וכאן הפשיטותא רק מרשב"ל ונו"ט דאיסור עולם דנזירות לאיסור שעה ולכן פשיט לי' ממשנה נדרים (י"ז.) שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ושם (י"ח.) אמ"ר אם נשאל על הראשונה שני' חלה עליו ומכאן הוכיח הרמב"ם דעל איסור הראשון קמשתבע על כזית דא"א על היתרא משתבע מדוע אינו חייב אלא אחת לפ"מ דאמרי' שבועות (כ"ו:) שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכל חייב ב' בתחילה נשבע על כל הככר ואח"כ נשבע על כזית והה"ד הכא נימא בתחילה נשבע על כזית ואח"כ על היתרא על כ"ש ויהי' חייב על כזית ב' מלקות וקרבן א"ו מוכח דאמרי' על איסור הראשון משתבע דומה לו זבחים (ב':) כל העושה ע"ד הראשונה מנחות (ט"ז.) שכל העושה וכו' כתובות (ע"ד.) כי קא בעל ע"ד קידו' הראשונים קידושין (נ':) שמחמת קידושין ע' תוס' ע"ז (ס"ה.) ד"ה הא שבת (צ"ג.) כל העושה פסחים (ס"ג.) ד"ה לסימן ע' חו"מ סי' של"ג ס"ח רמ"א ב"ש אה"ע סי' קי"ד חו"מ ר"ז ס"א רמ"א סי' קס"ג רמ"א ס"ה וסי' רכ"א שי"ב רק בנשאל על הראשונה חלה ב', ומזה יצא להרמב"ם גבי נזיר בחרצן שעל כזית משתבע שהוא מושבע עליו כבר ודוקא שכבר מושבע עליו ועתה נשבע פעם ב' אמרי' שעל איסור הראשון נשבע אבל היכא שלא נשבע עליו רק עתה הפעם הראשון שנשבע על חרצן יוכל להיות שאוסר ע"ע כ"ש כיון דלאו בר אכילה בעי' ושפיר פסק הרמב"ם בנשבע שלא לאכול חרצן הרי"ז ספק והבן:
דברי ידידו הדור"ש באהבה:
בשה"מ. ובהיות עיני משוטטות בשבועות ראיתי לתרץ מה שהק' רי"פ ז"ל שם (ל':) רב יימר ידע סהדותא למ"ז וכו' אותבינהו לכולהו וכו' א"ל האי עשה והאי עשה דכבוד התורה עדיף ודוחה לעשה ועמדו ע"כ והק' הא אמרי' בכתובות (מ':) אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל ומש"ה לא דחי ע"כ וא"כ הה"ד הכא אמאי עשה דת"ח דוחה עשה ועמדו הא הת"ח יכול למחול על כבודו וליתי' לעשה כלל כהתם עמנ"ח סי' רנ"ז מה שתי':
ול"נ דאמרי' בקידושין (ל"ב:) הדר אמ"ר אין תורה דילי' ערש"י תחילה נקראת על שמו של הקב"ה בתורת ד' ואח"כ ובתורתו נקראת על שמו ע"כ והוא סובב על ע"ז (י"ט.) מפורש שם כן ובסנהדרין (י"ט.) ד"ה ינאי מביאים מע"ז זה מפורש ע"ש, ומעתה היוצא לנו דתחילה התורה של הקב"ה ואינו יכול למחול דלאו דילי' ובנקראת על שמו יכול למחול דתורה דילי' ובזה יתורץ הקו' מאי אמרת דיכול למחול דתורה דת"ח דלמא לא הגיע עדיין שיהי' נקראת ובתורתו שיהי' יכול למחול ועדיין של הקב"ה התורה ולאו דילי' ואינו יכול למחול ושפיר דוחה והבן: