אמרי דוד· רבי דוד הלוי הורביץ
סימן קד
להנ"ל.
יקרת מכתבו הגיעני כתב משנה רצוף בפצעי אוהב כי מסלסל ומפלפל בדברי מותיב ומפרק, וכן היא דרכה של תורה ואין את נפשי להשיב ידי על זה אך למען כבודו אדברה נא במה שכתב כת"ה מה שהעלה מצודת שכלו היום בזה, וכבר מלתי אמורה באופן אחר והן היום לחדודי דבעי ואולם עתותי לא בידי לכן אקצר באומר:
והנה דברי הרמב"ם בחו"מ כי המה מוקשים ידוע דפסק אפייתן בפנים ואין דוחות את השבת וקשה קו' הש"ס מנחות (צ"ה.) הא אפסלה בלינה כיון דתנור מקדש:
ומאז ראיתי בשם הג' מזבארז ז"ל לתרץ דברי רמב"ם דבזבחים (פ"ז.) ס"ל לרבה דעל המזבח לא מיפסל בלינה והה"ד בכ"ש יהי' הדין כן דלא מיפסל בלינה ובתוס' חגיגה (כ"ה:) לחם הפנים חם והי' מלינים בתנור ואם כן אתי שפיר תנור מקדש ואין דוחות את השבת ולא מיפסלה בלינה דתנור כ"ש ואך זה לרבה ואולם רבא דלי"ל בזבחים דרבה אמר הכי הק' אדם קשה וכו' ואני הקשיתי מוכני וכיור יוכיח שהוא כ"ש ונפסלין בלינה כיומא (ל"ז.) וע' תוס' סוכה (נ"א:) ד"ה קרא גם דברי תוס' חיצונות תמוהים דכ' שם בזבחים דשלחן קבוע כמו מזבח ובחגיגה (כ"ו:) אמרי' שהי' מטלטלין השלחן מלא וריקן ונראה דכיוונו לתוס' ברכות (כ':) ד"ה שלא והבן:
ונראה דיש לדייק אמר הקשה אדם קשה כברזל ומני ר"ש ע"כ ומה ראה רבא להזכיר לו כאן השבח קשה כברזל הן אמת מצינו בש"ס ב"מ (ט"ז.) על ריש הא גברא והא תיובתא אבל לשון זה אינו זוכר במק"א והנה מצינו במנחות (ז'.) אבימי ור"נ וכו' קומצין מכלי שע"ג קרקע אלא דמגבי' לי' כהן ושם ב"מ מר"ש מה לקמוץ מכלי שע"ג קרקע ופשיט לו ממתניתין וב' ליטול ב' בזיכין ואלו מגביה את השלחן לא קתני וע"ש ברש"י דמוכח דמותר לקמוץ מכלי שע"ג קרקע וכן אמר רבא לקמן ע"ש ואמרינן בחגיגה (כ"ו:) הזהרו שלא תגעו בשלחן ומקשה הש"ס ותפ"ל כלי עץ העשוי לנחת ולא מקבל טומאה ותירץ דהי' מגביהין אותו לעולי רגלים וכו' ע"כ:
ולכאורה קשה לאבימי ולר"נ דאין קומצין מכלי שע"ג קרקע א"כ מאי מקשה ש"ס כלי עץ דעשוי לנחת היא הא לדבריהם בשעת נטילת בזיכין הי' צריכין להגביה השלחן בכל שבת ממילא מיטלטל מלא וריקם:
אלא ע"כ מוכרחים אנו לומר דאזיל לרב ששת דס"ל דקומצין שם במנחות מכלי שעג"ק וא"כ לא הי' צריכין להגביה השלחן ושפיר מקשה ותפ"ל דכלי עץ העשוי לנחת ומתרץ שהי' מגביהן וכו' סלוקו כסידורו וכו' ובתוד"ה סילוקו כו' דאיכא מ"ד שנאפה מערב שבת וא"א שישמור חומו אם לא שנאמר לדבריהם נשאר בתנור לשמור חומו עד בבוקר בשבת ע"כ כ' ויש"ל הא רדיית הפת מלאכה דרבנן ע' תוס' ר"ה (כ"ט:) ד"ה רדיית ויומא (ל"ח:) רדיי' הי' אומנות גדולה וי"ל דאין שבות במקדש, והנה ב"ש אה"ע סי' קכ"ד כ' דרמב"ם כר"ש כל העומד לשרף כשרוף דמי וכן מוכח מדברי הר"ן והרמ"א ע"ש וידוע דברי תוס' ב"ק (ע"ו:) דהא דס"ל לר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי דוקא שנתקבל הדם בכוס אבל קודם שנתקבל הדם בכוס לא אמרינן כן ע"ש:
ובזה יתורץ מה דקשה לי בפסחים (פ"ט.) רש"א עד שיזרוק הדם ואמר אביי מחלוקת לימשך אבל למנות ד"ה עד שישחט במכסת נפשות ואח"כ תכוסו ע"כ ולל"ק ע"ז תפ"ל אחר שחיטה לר"ש כזרוק דמי וממילא נדע שלא יוכל למנות אח"ש לר"ש אולם לדברי תוס' ניחא דהוא אחר שחיטה קודם שנתקבל הדם בכוס דלא הוי כזרוק הו"א דיוכל למנות להכי בעי קרא דגם אז מודה ר"ש דלא יוכל שוב למנות, והנה במנחות (צ"ט:) ושקלים פ"ו שני שלחנות היו באולם מפנים וכו' על של שיש נותנים וכו' וע"ש בתוס' ובתמיד מפני שהוא מרתיח ושם (ק'.) שאפילו על השלחן ימים רבים אין בכך כלום וע' בתוס' זבחים פ"ז מזה:
ומעתה נבינה נא אשר לפנינו ודברי הרמב"ם להכי אמר רבא הק' אדם קשה כברזל ומנו ר"ש היינו דהוא ס"ל במנחות דקומצין מכלי קרקע להכי א"צ להגביה השלחן בשעת סילוק בזיכין ותקשי בחגיגה כלי העשוי לנחת ומוכרח לתרץ שהי' מגביהין וסילוקו כסידורו ולשום לחם חם הוא דוקא וממילא דהוא אדם קשה כברזל ולא יטה מאומה לומר לאו דוקא וממילא מוכרח לומר דנשאר בתנור לשמור חומו כתוס':
ולכן קמה קושיתינו וגם נצבה אי אין דוחות את השבת נפסלה בלינה בתנור דמקדש והי' שם כל הלילה ולא שייך לומר כל העומד לסדר על השלחן דהוי עוד מחוסר מעשה להניח על השלחן של שיש והוי כלא נתקבל הדם בכוס משא"כ לשאר אמוראים דס"ל אין קומצין מכלי שע"ג קרקע והי' צריכין להגביה השלחן ל"ק קושי' ש"ס בחגיגה ותפ"ל וא"צ להדרשה סילוקו כסידורו ולא הי' נשאר הלחם בתנור רק הי' נותנים על שיש ואפילו ס"ל דקומצין מכלי שעג"ק מ"מ אפילו סילוקו כסידורו אבל חם ביום הלקחו לאו דוקא אלא כתוס' חגיגה וממילא לא נשאר בתנור כל הלילה רק על השלחן של שיש ואמרי' כל העומד לסדר על השלחן של זהב כסידור דמי ותו לא מפסלה בלינה דהוי כמו שנתקבל הדם בכוס ודו"ק ושפיר פסק הרמב"ם אפייתן בפנים בתנור מקדש ואין דוחה את השבת והבן:
דברי הדו"ש בלונ"ח:
בשולי המכתב. שם מנחות (צ"ה:) לא מיבעי' האי כיון דנפיק לי' ממעילה דרך סול הוא ערש"י אלא אפי' האיך נמי דהיום מקדש בכלי לי' דליכול דמסוכן הוא ויש להבין דברי הש"ס דנפיק ממעילה מ"מ קדשים הם ואסור לזרים ונראה דמצינו ביומא (פ"ב.) עוברה שהריחה בשר קודש וכו' מאכילין אותה אף שיש בזה מלקות כמכות (י"ח:) מכל מקום התירו לה משים פק"נ ואמרי' פסחים (ל"ג.) רבי אומר הזיד במעילה במיתה ובעירובין (כ"ג:) שר"ע אמר מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דברי חבירי שחייבין ג"כ מיתה וזה שאמר דוד לא מיבעי' האי דנפיק ממעילה ורק אסור לזר בלאו מותר לי' לאכול מפני פקוח נפש ומעילה לית בי' אלא אפי' דאית בי' מעילה והיום מקדש לא תאמר דרבי סבר במיתה באוכל ובאם לא יאכל ימות ויאמר כר"ע מוטב ימות מיתת עצמו אלא יאכל דפק"נ היא ולכן מביא רש"י דביוה"כ התירו ויש כרת מכ"ש מעילה דמיתה ביד"ש והבן.