אור ברסלב
אמרי דוד סימן צח

אמרי דוד· רבי דוד הלוי הורביץ

סימן צח

סימן צז

ב"ה יום ג' קרח בדר"ח תמוז תרצ"ב לפ"ק סטניסלאב. לכבוד אהובי ידידי נ"ג הרב הגדול בתורה החריף המופלג מושלם במעלות כש"ת מו"ה שמואל נ״י באבאד רב הצעיר בק' ווישנא יע"א:

מאז הגיעני נועם מכתבו מגילה עפה כתובה פנים ואחור בפילפולא דאורייתא במילי מעליותא, אולם המון טרדותי לא נתנוני לשום עיני עליו עד היום ובפרט כי לא הי' הלכה למעשה לכן אחרתי עד עתה, והנני להשיב אמרים כאשר רוחי מבינתי יענני. כ"ת נ"י עלה ונסתפק אי מהני אחר שחיטת הבהמה והעוף עמדה והלכה כיו"ד סימן נ"ח (ע' חולין (נ"א:) רש"י ד"ה כיון ששט וכו' הו"ל כהליכה שאינה צריכה בדיקה) ואחרי שהאריך בפלפול מסיק ופשיט לי' מחולין (ל"ג.) אמר ר"י ב"א הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מביה"ש וכו' וממתין עד שתצא נפשה וכו' וע' ברכות (מ"ד:) מהיכא דמיקריב לבי ברוך ורש"י שם, וכבודו כ' שיבריא לאו דוקא ודייק כשם שאין בו משום צעב"ח הה"ד דאין בו חיות כלל ולא מהני עמדה והלכה:

ולי צ"ע מביצה (כ"ה.) הפשט וניתוח בעולה והה"ד לקצבים ומסיק אלא רמי ב"א אורח ארעא קמ"ל וע"ש בתוס' וא"כ מדוע לא הזכיר ר"י ב"א דימסין על הפשט וניתוח בשלמא הברייתא הרוצה וכו' אכתי לא נשמע בביהמ"ד אז מאמר רמי ב"א אלא ר"י מדוע לא השמיענו זאת ואם נאמר דמיירי לרפואה אתי שפיר, ואני הבאתי ראי' דלאחר שחיטה אין בו משום צעב"ח מחולין (קי"ג) השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה עובר על שלשה איסורין ע"ש ואמאי לא חשיב ד' משום צעב"ח א״ו דלא שייך אז צעב"ח:

והנה בביצה (ל"ד.) דרסה או שטרפה בכותל וכו' ושהתה מעל"ע ושחטה כשרה אמר ר"א בר"י וכו' וצריכה בדיקה וכן היא בחולין (נ"ו:) ע"ש ואם איתא לאחר שחיטה ג"כ מהני עמדה והלכה מדוע לא נקיט גם את זה או שתעמוד ותלך או צריכה בדיקה אלא ודאי אחר שחיטה לא מהני כלל עמדה והלכה וטעמא רבה איכא בזה דמאי מברר לנו בנפילה עמדה והלכה שהיא שלימה ובריאה ואין לה שום טרפות מי"ח טרפות ואם לא הלכה צריכה בדיקה לברר זה כרש"י ביצה:

ומעתה לאח"ש אם תעמוד ותלך ד' אמות בטוב וכדרכה למראה עינינו כי יכולים לסמוך ע"ז היכי דשור שחוט לפנינו שני סימנים ואם לא בשחיטת ישראל הבהמה טרפה מדאורייתא ודאי ואיך נימא כי הולך הוא בטוב בודאי אין בו בפנים שום טרפות ז"א דהרי יראו עינינו כי שחוט היא ואפ"ה הולך א"כ הליכתו אינו ראי' כלל וזה כמו שהובא יו"ד רמ"א ס"ס נ"ז בשם הרשב"א דכל שהוא ודאי טרפה לא מהני שהיית י"ב חודש שהיא חי' עפ"י נס או מיעוטא דמיעוטא חי' אע"ג דטרפה היא הה"ד בהמה זו אח"ש ב' סימנים הולכת יצאה מן הרוב והליכה זו אינה ראי' והבן:

והנה כ"ת מפלפל בענין טרפה חי' או לא והביא דברי התוס' סנהדרין (ע"ח) ד"ה ההורג טרפה פטיר אפילו למ"ד טר"ח וכו' סופו שימות בחבלה זו ע"כ וא"כ יש להבין טעמם מ"מ הי' חי' עוד שנים רבות ולמה פטור ועיינתי בזבחים (קט"ז.) בתוס' ובגמרא ושם פריך הש"ס ודלמא נח גופי' טריפה וצ"ע דרמב"ם בהל' רוצח פסק דכל אדם הוא בחזקת שלם ואינו טריפה ע"ש בפ"ב מהל' רוצח ומצינו ברש"י עה"ת בפ' נח וישאר אך נח גונח וכוהה דם מטורח הבהמות וכו' והיא במדרש וי"א שאיחר מזונות לארי והכישו ע' סנהדרין (ק"ח:) אריא אישתי' זינתי' ע"כ וא"כ אם הי' הש"ס מקשה על נח בהיותו בתיבה דלמא נח טרפה שפיר דכבר הי' עיף ויגע כנ"ל אבל קודם שנכנס מוכח דהי' שלם בגופו וראי' אך בתיבה כ' התורה וישאר אך נח למעט כנ"ל וי"ל הש"ס רצה להוכיח מסברא דלא הי' טרפה דעדיף מקרא ע' כתובות (כ"ב.) ל"ל קרא סברא היא, תו צ"ע דפריך הש"ס שם דלמא תמים בדרכיו צדיק במעשיו ע"כ הא אמרינן בעירובין (י"ח:) מקצת שבחו וכו' וכולו שלא בפניו ערש"י בפניו כתיב צדיק שלא בפניו צדיק תמים וא"כ למה אמר הש"ס ודלמא היינו לשין מסופק הא ודאי הכין היא ונ"ל דמצינו לשון דלמא גם על ודאי לדוגמא יבמות (ע"ז.) דלמא ודאי בעמוני ובכ"ד, ושם בתוד"ה ודלמא כ' וא"ת והלא חי' אחרי כן ג' מאות שנה וצ"ע בקרא כתיב שחי ג' מאות וחמשים שנה, ותירץ דשמא לא הי' בכח ובריאות כראוי לו וכמ"ד טרפה חי' ע"כ:

ומזה למדתי טעם מדוע ההורג טרפה פטור דאמרינן ביצה (ל"ב:) ג' חייהן אינם חיים וכו' ואחד מי שיסורים מושלים בגופו וא"כ לפי מש"כ תוס' דלא הי' בכח ובריאות והי' יסורים מושלים בגופו א"כ ממילא חייו אינם חיים ומש"ה ההורג טרפה פטור והבן:

ומה שהביא קו' ב"ק (ע"ו.) בתוס' ד"ה שחיטה כ' וא"ת אמאי חשיב לי' שחיטה שא"ר הא אפשר לפדותה בשעת פירכוס דבשלמא פסול פיגול אין לה פדיון דמצותה בשריפה כפסחים (כ"ד.) כל שבקודש והקשו האחרונים לתוס' פסחים (ס"ו.) וזבחים (מ"ז.) דסכין הוי כ"ש ומנחות (ק"א.) רש"י אפילו בהמת בע"מ שקידשה בכ"ש כגון ששחט לא אשכחן בה פדיון ע"כ וא"כ בפסול פיגול לימא דלא מהני פדיון משום דנשחט בסכין כ"ש ע"כ וכת"ה מתרצה ול"נ לדייק בתוס' פסחים הנ"ל הק' הא בעי כ"ש בסכין ותי' שהקדישם וצ"ע איך למדין בזבחים (צ"ז:) מן ויקח את המאכלת דבעינן כ"ש הא אין למדין מקודם מתן תורה עתו"ס מו"ק כ' ועוד איך ילפי' דורות משעה וציבור מיחיד ע' תוס' ביצה (כ'.) הקשו כה"ג ועוד לא ידע במה נעשה הסכין באברהם כ"ש אי במשיחה כבימי משה שבועות (ט"ז.) וגם בימי חזקי' כע"ז (נ"ב:) ברש"י ד"ה והקדשנו או בחינוך עבודה ואי נימא דלמד מאברהם דרק כלי בעינן כתוס' חולין (ג'.) הוי אתי שפיר ושם בתוס' דאי' והקדישום וכו' מהרש"א מעריו"ט הקדישום סכינים דאין מקדישין שבת ויו"ט וכן כ' תוס' זבחים הנ"ל וצ"ע משקלים פ"ח ומייתי פסחים (ע"א.) חל י"ד להיות בשבת שוחט בה מיד בקופץ ערש"י וקופץ עומד רק לשבירת עצמות ומ"מ מותר לשחוט פסח בשבת דודאי טבל ע"ש והא תינח דאמרינן דטביל אבל איך מותר לשחוט קרבן פסח הא לא הקדישו קודם שבת ערב פסח דעומד רק לשבירת עצמות והא טעון לשחיטת קדשים כ"ש וצ"ע ואי נימא דלא בעי כ"ש בסכין שחיטה הוי אתי שפיר ונראה דאותן הסוברים דסכין לא בעינן כ"ש כתוס' חולין (ג'.) מביאים ראיות חזקות לדבריהם מחולין כגון דבדיק קרומית ומהתוספתא והשחיטה אינה טעונה כלי ע"ש וכתבו תו"י יומא (ל"ט.) דהגרלה דלאו עבודה לא שייך עבודתה מחנכתו ולא הוי בזה כ"ש ע"ש וידוע דשחיטה לאו עבודה כיומא (מ"ב ע"א) ותוס' וכ"ד:

ומעתה אי נימא דתוס' ב"ק (ע"ו.) אזלי בשיטת תוס' חולין דסכין לא בעי כ"ש וסברי כתוס' ישנים יומא (ל"ט.) לא קשיא מידי דלא סברי כרש"י דסכין בעי כ"ש אפילו נימא דתוס' ב"ק ס"ל כרש"י דסכין בעי כלי שרת וגם לא ס"ל כתוס' ישנים יומא מכ"מ כיון דיש מרבותינו בעלי התוס' סברי דסכין לא בעי כ"ש וי"ח וס"ל כרש"י מכ"מ נקטי בב"ק מילתא דשוי לתרווייהו דפיגול לי"ל פדיון דמציתה בשריפה וזה כ"ע כפסחים (כ"ד. ס"ב:) ובפלוגתא לא קמיירי והבן:

ושם בתוס' ב"ק (ע"ו.) דמום שמחיים חשוב מום לפדות על ידו אבל מום דלאחר מיתה לא חשיב מום ורשמתי עה"ג צ"ע מזבחים (כ"ו.) הצורם אוזן פר ואח"כ קיבל דמו פסול וכו' פר שהי' כבר רש"י אלמא המום פוסל בקבלה ע"כ הרי דמום דלאחר שחיטה חשוב מום ופסיל הקרבן ומ"ש לענין פדי' לא מהני ונראה דרצה לומר דשחיטה גופא לא הוי מום לפדות כמו דלא הוי מום בכל קרבן דהכשירו בכך כן לא הוי מום לענין פדי' אבל מום אחר שפיר פוסל בקרבן אחר שחיטה, ומ"ש מרש"ש ליישב דברי מנחות ק"א הנ"ל דבעל מום לא מהני פדיון לאחר שחיטה וקידש בכלי שרת כגון ששחט רש"י וקשה ממעילה (י"ט.) יפדו ותי' דמיירי בנפל בו מום אחר שחיטה וכזבחים (כ"ו.) דמום פוסל קודם קבלת הדם ע"כ ע"ז אני אומר דאין אלו אלא דברי נביאות:

ומ"ש כ"ת ראי' ממשנה זבחים (פ"ד.) דבע"מ לא מיקרי פסולו בקודש וכו' דאין המזבח מקדש אלא הראוי והה"ד כלים ואי הי' בע"מ קודם שחיטה לא הי' הסכין מקדשו וכו' ע"כ ע"ז אני אומר עי' זבחים (פ"ח.) אין מביאין מנחה ונסכים וכו' מן המדומע ואין צ"ל מערלה וכלאי הכרם ואם הביא לא קידש אמ"ר וכו' לא קידש לקרב אבל קידש לפסול רש"י דלא נפקי לחול וישרפו שקדשם הכלי וכו' וזה ג"כ לא פסולו בקודש ואעפי"כ קדשו הכלי לפסול הה"ד בע"מ ששחט קדשו הסכין לפסול ולשרפו ולא מהני פדיון:

ולי נראה דהאי ברייתא מעילה (י"ט:) קדשי מזבח תמימין ונעשין בע"מ ועבר ושחטן ר"א יקברו וחכ״א יפדו דחכמים אלו סברו דקדשי מזבח לא בעי העמוה"ע מיירי ששחטן בחוץ ולישנא עבר היינו במזיד ע' ביצת (י"ז.) עבר ואפה שבת (מ"ו.) שאם עבר ותיקנו ובעזרה לא היינו מניחין אותו לשחוט בע"מ וממילא בשחט בחוץ לא הי' בסכין כלי שרת אפילו כלי שרת בחוץ אין מקדש עד שיכנס לפנים ע' תוס' סוכה (נ'.) ד"ה אי ושם (נ"א:) ד"ה קרא וזבחים (פ"ח.) פירשו התוס' בלש"א ואולם רש"י מנחות (ק"א.) מיירי ששחט בע"מ בשוגג בעזרה בסכין כלי שרת וזה גם חכמים דפליגי על רבי במעילה מודים בכה"ג דאין לה פדיון:

ומ"ש קושיא בשם אבני נזר מזבחים (מ"ג:) הפיגול והנותר והטמא שהעלה על גבי מזבח פקע איסורא מיני' מזבח מקוה טהרה במשלה בהם האור והמנורה דומה למזבח וא"כ אם הי' שמן טמא במנורה הי' נטהר ברגע א' של הדלקה וא"כ מ"ט דמ"ד כבתה זקוק לה דעיקר הנס לא הי' רק רגע אחד דגם אם הי' שמן טמא נטהר הי' ברגע הראשונה ונראה דמצינו מקוה מטהר טמאים ע' יומא (פ"ה:) ובקידושין (ע"ז.) בנות ישראל מקוה טהרה לחללים ובמקוואות פ"י שתה מים טמאים טבל והקיאם טהורים יוכל להיות ג"כ מהאי טעמא דאדם מקוה טהרה למים שבגופו והנה בכאן שאם נתן שמן טמא במנורה נטמא המנורה וידוע דחכמים גזרו על משקה דמטמאה כלי ובחגיגה (כ"ו:) הזהרו שלא תגעו בשלחן ובמנורה ותטמאוהו ומעתה לו נימא דמנורה מטהר טמאים דשמן נעשה טהור ע"י הדלקה אבל המנורה בעצמה נשארה בטומאתה וא"כ המנורה חוזרת ומטמאת השמן ולכן הי' הנס בכל השמן והבן:

ומ"ש מכריתות (י"ג:) יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם אחד וכו' והקשו האחרונים הא לשריפה עומדת כתותי מכתת שיעורא וכן הק' מנחות (ק"ב:) דפריך הש"ס לר"ש כל העומד לשרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאה טומאת אוכלין והקשו גם לרבנן קשי' לימא כמכ"ש ע"כ וכ"ת מתרץ לה ול"נ דכמכ"ש וכל העומד לשרוף וכו' הם שני דברים חלוקים זמ"ז אף דמרש"י תולין (פ"ט:) מוכח דבחדא מחתא מחתינהו דקאמר ר"א התם שיעורא בעי לעכו"ם כתותי מכתת שיעורא ורש"י כל העומד לשרוף כשרוף דמי הילכך שיעורא דקא מכתת וצ"ע הא רבנן פליגי על ר"ש ולי"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי ומנ"ל דתיתי כר"ש ע' סוכה (ל"א:) ד"ה באשרה לא פירש כן:

והנה הב"ש באה"ע סימן קכ"ד ופר"ח בהגר"א העמיקו שם ברמ"א מה שהביא בשם הר"ן מיהו בדבר שצריך ביאור וכו' והרחיבו להוכיח אי הלכה כר"ש או לא ונראה דחכמים ס"ל כמכ"ש בדבר דבעי שריפה היינו לולב אתרוג שופר סנדל מכיון דעומד לשרפה נחתא דרגא ואמרי דרואין הלולב כאלו הוא כתות לשיעורין ואין בו השיעור אבל לא אמרי דהלולב כשרוף דמי ולא נשתייר אלא אפר לא אמרי דהוי ב' דרגא וזה כמ"ש תוס' חולין (ל"ו:) ד"ה עצים הק' יין שמן ליתכשר בחיה"ק להיות אוכל כמו עצים ולבונה ותירצו חיבת הקודש מתכשר מהני לשווי' אוכל מיד דדמי לאוכל כגון דהיינו עצים ולבונה שהיא עב כאוכל אבל לא לשוויי משקה אוכל ע"כ דוגמא לזה שנאמר כתמכ"ש היינו דבר שלם רואין אותו כאלו נפרך ונעשה פרורין ולא נשתנה הגוף אבל לומר כשרוף דמי ופנים חדשות באו לכאן והרואין אותו כאלו הוא אפר לא אמרינן והראי' משבת (פ"ג.) עכו"ם פחותים מכזית אין בה טומאה כל עיקר וכו' ומיירי בע"ז של ישראל דאינה בטלה עולמית ובעי שריפה ע"ש וכזית היא טמאה ואמאי כתותי מכתת שיעורא הואיל ועד. משריפה ולית בה שיעורא בכזית זה לא אמרינן לרבנן דאמרינן דהכזית נפרך מ"מ יש בו כזית מטמא אבל אינו כשרוף ואפר ומש"כ הפר"ח שם דעכו"ם של ישראל טעון רק גניזה ולא שרפה ע' כ"מ פ"ח מהל' עכו"ם ותוס' ע"ז (נ"ב.) ד"ה מה כ' ביעור כמו עגל ומהר"ם שם ביאר על תוס' ובעגל כ' אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו וכן בנחל קדרון וידק וישרוף ע' ע"ז (מ"ד.) מכ"ז מוכת דגם עכו"ם ישראל טעון שריפה ומטמא בכזית ולא אמרינן כשרוף דמי והוי אפר והה"ד הנותר אף דעומד לשריפה אמרינן רק מיכתת שיעורא מ"מ יש השיעור כזית ולא הוי כשרוף שיהי' רק אפר והבן:

ומ"ש בשם או"ז הגדול דהק' דהואיל דמים טמאים יש להם טהרה במקוה ע' פסחים (ל"ד:) אמאי אינן נעשה אהטו"מ והק' הטל תורה אמאי לא מקשה אמאי גם האוכלין יש להם טהרה ע"י זריעה ואמאי אין נעשין אבהטו"מ ותם אני לא אבין דקדוקו דאמרינן בנדרים (ע"ו.) זרעים טמאים כיון שזרען בקרקע טהורים וק"ו לזרועים ועומדים, ור"ן דנפ"ל אשר יזרע טהור הוא ובחולין (קי"ת:) שאין מקבלין טומאה עד שיתלשו וכתב הברטנורא סוף פ"ט דתרומות דכיון שנתחברו בקרקע נתבטלו מתורת אוכל ואוכלין ל"ל טהרה במקוה כע"ז (נ"ב.) כי קמבעי' אוכלין דל"ל טהרה במקוה ערש"י וחולין (ק"א.) טומאת בשר חמירא דל"ל טהרה במקוה ואין טומאתו פורחת ממנו אף דמצינו בשר נבילה הראוי' לגר קרוי נבילה ולכי מסרחת ואינה ראוי' לגר או לכלב פרחה לה טומאה הא הטעם משום שיצאה מתורת בשר הכנ"מ בזריעה דמחובר בקרקע יצאה מתורת אוכל ופרחה טומאה ולא מקבל טומאה במחובר אף שנגע בו שרץ ואדם טובל במים ושרץ בידו טמא וגדול כח החיבור לקרקע יותר ממקוה:

ומה שהביא קו' בכורות (י"ב:) ומנחות (פ"ד.) לאכלה ולא לשרפה ע"כ הא אכילת מזבח שמה אכילה כזבחים (י"ג: ל"א.) תוד"ה דכתיב וכו' ולדידי לק"מ דסמיך אקרא לכם לאכלה אבל לא למזבח לאכלה, ומ"ש מאחרונים דע"ז של עכו"ם שזכה בה ישראל ואח"כ יצאה מרשותו מהני ביטול ע' ע"ז (נ"ב:) רש"י נתברינהו על ידי עכו"ם לבטלו וישראל כבר קנאו שנצחם אפ"ה יוכלו לבטלן ע"י עכו"ם ולכאורה מוכח כמו הסוברים שהביא דמהני ביטול:

אבל ז"א דמזבח הי' משמשי עכו"ם ומהני ביטול אף בזכה בו ישראל עיו"ד קמ"ז וש"ך בשם ב"ת אבל יש להוכיח דלא מהני כה"ג מע"ז (מ"ג.) מר"א הקפר וכו' ומצא טבעת ועלי' צורת דרקון רש"י מצא טבעת ולא הגביה עד שבטלה העכו"ם ואס"ד בכה"ג מועיל ביטול עכו"ם אמאי לא הגביה ואח"כ יבטלו עכו"ם א"ו דלא מהני ביטול כה"ג והבן, ומפני טרדותי מוכרח אני לקצר ולא אוכל להעביר עיני על כל פלפולו:

ובזה אסיים ודו"ש באהבה:

תוכן העניינים

אמרי דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה