אמרי דוד· רבי דוד הלוי הורביץ
סימן צב
ב"ה יום ג' יתרו ט"ז שבם תרפ"ה לפ"ק פה"ק סטניסלאב. לכבוד אהובי ידי הדה ד' בשמחה פניו יחדה יתברך לנצח בבית ובשדה ה"ה ידידי הרב חה"נ החריף ובקי בחדרי תורה עמו שרי' נהורא כש"ת מרה אברהם יהודה נ"י שווארץ אבד"ק פאטיק יע"א:
יקרת נואמו הגיעני ולי מה יקרו אמריו ד"ת אשר ממקום קדוש הולכים מים קרים נוזלים מבאר חפרוה שרים ולמען כת"ה לא אחשה להשיב אמרים למען הראותו חביבותא גבן. ע"ד מה שהביא כת"ה נ"י מב"מ (ס"ז:) רבינא אכיל בנכייתא וכ' תוספות רבינא לא הי' רוצה ליטול את השם ולעשות עצמו צ"מ אף כי אמרו וצ"מ אפי' בנכייתא כן תי' ר"ת וצ"ע דגם בזמנינו דאף דאין דין ת"ח אבל צ"מ איכא ע' פ"ת יו"ד סי' רמ"ג בשם כנס"י וע' פ"ת חו"מ סי' ט"ו ס״ק א' מזה בשם שבו"י ומה שצ"ע עליהם ע' ב״ש אה"ע סי' קל"ב ס"ק ו' בשם המגיד בזה"ז אין מצוי צורבא מדרבנן וכן כ' בסי' קמ"ב ס"ק י"ח מש"ה לא מהימן עתה צ"מ בטב"ע ע"ש מ"מ נראה כי צ"מ אין כל כך יוהרא דגם עתה כמעט יש ומדוע לא רצה רבינא לקבל עליו דין צ"מ ועוד דאמרינן במנחות (מ"ב.) (ע' עירובין ס"ג.) כי ר"א אמר על רבינא כי הוא גדול כתרי מינן וב"מ (ע"ה:) אמרו רבנן לרא"ש דרבינא מקיים כל מה דאמרו רבנן ע"ש ולכן אם רבנן אמרו כי הוא ת"ח גדול מדוע לא קיים דבריהם שלא יאכל בנכייתא עכ"פ כצ"מ, ועוד קשה מטו"ז באו"ח סי' ע"ב ס"ק א' דדבר שהוא להחמיר כל אדם יעשה עצמו תלמוד חכם כפסחים (נ"ד:) לעולם יעשה עצמו ת"ח ע"ש ומדוע הקיל עצמו רבינא לאכול בנכייתא וטוב הי' לו לעשות לחומרא:
והנה ידוע משבת (ס"ג) דאין מקרא יוצא מדי ודרשת חז"ל הוא לעצמו ורק ע"י גז"ש איעקר מדי פשוטו כיבמות (כ"ד. י"א:) וצ"ע מכתובות (ל"ח:) אצא ר"ע דבברייתא איתא גז"ש ומפיק לי' מפשטא לגמרי ע״ש ומאי קשי' להו הא מצינו כן ביבמות וע' נדה לע'.) מאי מזה נושא וע"ש בתוס' והנה בדרשת חז"ל מגילה (י"א) ובמדרש אסתר כי ריכלי חשיב הוא אברם הוא אברהם וצ"ע מה ידרשו בדה"י כ"ו כ"ו הוא שלומות ואחיו וע' סוטה (יו"ד:) דרוש מכתם שדוד הקטין עצמו תמיד ובמגילה דרשו מדוד הוא הקטן ולפי הנראה מה דאמרו במס' סנהדרין (ל"ד.) ואין טעם א' יוצא מכמה מקראות זה רק לענין דינא אבל באגדה שפיר דמי ואכ"מ:
והנה כת"ה בעט סופר מהיר העיר על דברי המגיה במל"מ והוא בשעה"מ פ"ו מהל' גרושין הל"ט מסופק אם היא עושה שליח לקבלה קידושה מיד שליח בעלה ואי פליגי ר"ח ורב בהא כמו נבי גט בגיטין (ס"ג:) והק' המגיה הא מפרש יוצוא מיבמות (ל"ד.) דפגע שליח בשליח וכ' דדחוק לומר דביבמות אזיל בשיטת ר"ח ע"כ, והעיר כת"ה דשם ביבמות מוכח דאזלא בשיטת רב ע"ש ע"כ:
ולי קשה בזה קו' ר"ן נדרים (ו':) ד"ה מיגו וא"ת מאי קמספקא להו בקידושין מ"ש מגיטין לכ"ע יש יד והיינו דאמרי' בקידושין (ט':) הוי' ליציאה מקשינן ויצאה והיתה והוא ר"ל צווח ככרוכיא ויצאה והיתה לק' (מ"ד.) והה"ד כאן דין א' להם ותי' של הר"ן לא שייך הכא דגבי שליח יש נמי מעשה דמקבל הכסף כמו השליח הגט וע"ש בתוס' (מ"ד.) ורב דפליג בגרושין על ר"ח חולק ג"כ בקידושין דלא מהני, והנה שם ביבמות (ל"ד.) אמרינן ומאן האי תנא וכו' ומוקי ר"י אמר ר' מאיר הוא וצ"ע מתוס' מו"ק (ב'.) ד"ה מאן דכ' דכל היכא דמשנה לא אתיא כר"מ בעי מאן תנא והא הכא מוקמי' כר"מ ובעי מאן תנא וכן קשה מביצה (ל"ב.) מאן תנא ר"מ כתובות (כ"ט.) פסחים (מ"ג.) יבמות (ק"ג:) בסנדל של עץ וצ"ע:
והנה כת"ה העיר דמוקי ואיב"א אמר ר"ע אמר רב בשופטות ע"כ מוכח דאזיל אליבא דרב ואולם ערש"י הגירסא אמר ר"ע אמרי בי' רב ונראה כי בצדק אמר פירש"י ז"ל כי לא אזכור כי ר"ע הי' תלמיד רב (ומצאתי פסחים (ק"ה.) א"ל ר' עמרם הכי אמר רב ומו"ק (י"ט:) א"ר עמרם אמר רב וצ"ע בזה), רק מצינו בסוטה (ו'.) אמר רב עמרם האי מילתא אמר לן ר"ש ואנהר לן עיינין ממתניתן וכהאי לישנא יבמות (נ"ו. ל"ה. נ"ח:) ב"ב (נ"ג.) כי האי לישנא ומוכח כי הי' תלמיד רב ששת ומה שאמר אמרי בי רב הנה תוס' סנהדרין (י"ז:) ד"ה כ' סתם אמרי בי רב הוא משמי' דרב ואפ"ה כ' משם (נ"ז.) פליגי אמרי בי רב אכולהו תלמידו דרב וחילקו"א הא דידי' והא דרבי' ע"ש וגם כאן נוכל לומר כן כיון דרב מוקי כר"מ ולא רצה לאוקמי כר"ש כאיב"א משום דלא ס"ל כן בגיטין (ס"ג:) גבי גירושין וגם הא דמוקי אמרי בי רב בשופעות משמי' דרבי' הוא והבן:
ואני נבוך בזה שכ' תוס' דאמרי בי רב סתם מרב. וצ"ע מע"ז ע"ה בי רב משמי' דרב אמרו וגם תוס' הרגישו בזה ואי בי רב הוי משמי' דרב ממילא מיותר משמי' דרב ומוכח מזה דלפעמים בי רב אינו מרב ואי נימא דרך סתם אמרי בי רב דרב או ר"ה אמרי בי רב זה הוא מרב אבל כגון ר"ש רב עמרם אמרי בי רב היינו מתלמידי ביהמ"ד הוי אתי שפיר ע' סוכה (י"ז.) דבי רב רש"י ד"ה דיתבא משמי' דרב וע' קידושין (מ"ז:) דבי רב תלמידים דביהמ"ד וכן כ' ביצה (י"ט.) וע' הגהות רב"ן ציין על יבין שמועה, היוצא לנו מזה דרב עמרם אמרו בי רב נוכל לפרש על תלמידים שבביהמ"ד או רב משמי' דרבו ולא ס"ל והבן:
ואמרתי לכתוב לכת"ה מה שהערתי באלה הימים באו"ח סי' תקס"א העלה מג"א כפסק הרמב"ם הנכנס עתה למקום ביהמ"ק בטומאה חייב כרת דקדושת הבית לא בטלה וכן כ' תוס' שבועות (י"ד:) לא כראב"ד ואני הבאתי מזבחים (ס': ס"ב. (בתוס' כ' ג"כ קדושת הארץ בטלה קדושת רבית לא בטלה וכן כ' תוס' יומא (מ"ד) ד"ה בשילה כ' ול"נ כי דאיסורא איסור לעולם ואפי' בתר דנפל מחיצות חייבים על המקום משום טומאה ע"כ, הרי מפורש יוצא דתוס' ס"ל ג"כ כרמב"ם ולכאורה קשה כיון דאמרי' בנדרים (ס"ב.) וע"ז (נ"ב:) ובאו בה פריצים וכו' כיון שפרצום נעשה חול נימא ג"כ בקרקע ביהמ"ק כיון שבאו בה פריצים נעשה חול אולם רש"י שם בע"ז כ' יצאו כליו לחולין ע"ש מוכח אבל קרקע לא:
וע"ז צ"ע מאי דאמרי' שם אבני מזבח ששיקצום לעכו"ם הא כ' תוס' סוכה (מ"ח.) ד"ה שני דהק' איך הי' מנסכים מים בצליחות של זהב לתוך הספסלין הא מעלין בקודש ולא מורידין ותי' דספסלים היו מחוברים וכגופו של מזבח ולא כלים נינהו ע"ש וא"כ דמזבח דנבנה בקרקע העזרה ולא כלים הוא ואיך הי' העכו"ם יכולים לאסרו ואמאי גמוהו, ואי נימא דתלוש ולב"ח חשוב תלוש א"כ גם כל המקדש הי' בעי נתיצה וצ"ע. זאת חזיתי לכתוב לכת"ה נ"י לפי מסת הפנאי ואשאר בזה:
הנני ידידו הדור"ש באהבה ומברכו בכט"ס: