אמרי דוד· רבי דוד הלוי הורביץ
סימן צא
ב"ה יום ד' תשא י"ט אדר תר"ץ לפ"ק פה סטניסלאב. לכבוד ה״ה החריף ובקי דובר בשפה ברורה וגם בסברא ישרה מו"ה יעקב יהושע נ"י פראהמאן בק"ק לאדז יע"א:
מכתבו היקר עם חידושי תורה הגיעני זה זמן ועידן ולא מצאתי און לי לשום עיני עליו עד עתה והיום יצאתי להשיבהו דבר. אשר כתב כת"ה ליישב אשר הערתי בתוס' ע"ז (כ"ז:) ד"ה שאני הביאו הירושלמי ר"י הו"ל חולי נמר מורין אייתי לי' מן זכרי' דחווי ולא שתה ולר' אבא ושתה אר"מ אלו הוי ידע ר"א לא שתה מתניתין אמרה כן אין מתרפאין בגילוי עריות, וקשיא לן מחולין (ה':) השתא על בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על צדיקים ענמן לכ"ש, וכת"ה מיישב בכמה אנפין, ובאמת ידוע כי כל קושיא יש לה תירוץ הובא מג"א סי' קצ"ו וטו"ז יו"ד קע"ג ס"ק י"ח שערי תירוצים לא ננעלו:
ואנכי עיינתי בחולין (ו':) העיד ר"י ב"ז וכו' לפני רבי שאכל ר"מ עלה ירק בב"ש והתיר רבי את ב"ש כולה ע"י ע"כ וצ"ע לפי"מ דאיתא ביו"ד סי' קכ"ז ברמ"א כ' וכל היכי דאיתחזיק איסור וכו' כגון טבל או בשר שאינו מנוקרת אין העד נאמן עליו להתירו אא"כ היא בידו וכו' ע"ש וא"כ איך קיבל רבי עדותו של ר"י להתיר דבר שהי' בחזקת איסור טבל שנים רבות, והנה י"ל לפי"מ שכ' המרדכי ריש חולין דהא דע"א אין נאמן נגד חזקה דוקא דאין מכירין אותו אבל מוחזק בכשרות נאמן אולם הפרמ"ג ריש הל' שחיטה כ' דלא קיימ"ל כהמרדכי, ונראה דאמרי' בכתובות (כ"ח.) בתרומה דרבנן ובית הפרס נאמנים להעיד בגדלן מה שראו בקטנן מ"ש ואף דמוקי לה הש"ס אף שיש גדול עמו אולם כתבו תוס' עירובין (נ"ט.) ד"ה אפילו כ' ועוד י"ל דהא דקאמר והוא שיש גדול עמו לא קאי אכולהו וכו' וסגי בגדול לחוד ועב"ש אה"ע סימן ג' ס"ק ב' לתרומה דרבנן עד אחד נאמן, ומש"ה קיבל רבי עדותו דמעשר ירק בארץ גופי' דרבנן ע' ר"ה (י"ב.) ירקות תנא דרבנן ושם בתוס' ובכ"ד בש"ס ובדרבנן ע"א נאמן:
אבל הא קשיא לי שם (ה':) בתוד"ה צדיקים בב"ר ס' ר' ירמי' שדר כלכלה תאנים לר"ז בין דין לדין איתאכיל פירי בטיבלייהו ושם מוכח שלא הודיעו שלא עישר וצ"ע הא ר' ירמי' עלה לאר"י ככתובות (ע"ה.) וגם ר"ז עלה לאר"י כב"מ (פ"ה.) ואי נימא כי שלח לי' באר"י א"כ הא כתבו תוס' (ו':) ד"ה והתיר דאסור לשלוח טבל באר"י ודאי אפילו בהודעה, ואי בעודם בבבל שלח לי' והוא חו"ל עכ"פ הי' צריך להודיע שלא עישר כמש"כ התוס' דמותר לשלוח ודאי בחו"ל בהודעה דוקא וצ"ע ושם ז' וקסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעת"ל ורש"י יהושע לשעתה קידשה וצ"ע לשיטת רש"י ביצה (ה'.) וע' תוס' וסנהדרין (נ"ט:) דבר שעושין לזמן מ"מ צריך אח"כ היתר מפורש ומש"ה מצינו באה"ע סימן א' בתקנת ר"ג גם אחר הזמן כ' רמ"א בכל מדינות אלו התקנה והמנהג במקומו עומד ומ"ט אמרי' הכא בפשיטות ולא קידשה לע"ל:
אולם ידוע הטו"ז יו"ד קי"ז ובכ"ד דדבר המפורש להיתר לא יכלו חכמים לגזור ולאסור ומש"ה מביא רש"י הכא מפסוק ירשו אבותיך וירשתה קדושה ראשונה ושני' יש להם הרי בפירוש התירה התורה דיש ירושה שני' ומש"ה אמרי' קידשה לשעתה ולא קידשה לעת"ל דבפירוש מרבה התורה להיתר ושם ור"מ עלה בעלמא אכיל היינו עראי ומשני מאגודה אכלי' ע"כ וצ"ע אמאי לא פריך מפסחים (ט'.) מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה וכו' ונאגד בבית ומותר באכילת עראי ע"ש וי"ל דכ' תוס' ב"מ (פ"ח.) ד"ה לא וע"ז (נ"ו.) ד"ה ואעפ"י כ' דוקא תבואה כי הכניסה במוץ לבית לא מיקבע תו למעשר אבל שאר מינים אף הכניסם קודם גמר מלאכתן דהיינו כמו ענבים וקישואים ודלועין בפקס שלהם מיקבע שם מדאורייתא למעשר והה"ד הכא מעשר ירק דרבנן אף שהכניסן לבית קודם גמר מלאכה ונאגד בבית מיקבע למעשר ואסור לאכול אכילת עראי אפילו עלה אחד ואתי שפיר:
אכן הא קשיא לי דרש"י שם (ז':) ד"ה חבטינהו כ' וליכא למימר לשון דישה דמעיקרא הי' עומדין בקליפתן דא"כ אמאי לא אכלה הרי לא נתחייבו במעשר עד שיתמרחו בכרי וצ"ע דהא מיירי שהכניסן בלא דישה לבית דהא מיירי הכא בבית אושפיזא ושיטת רש"י בנדה (ט"ו:) ד"ה כדי כ' בהכניסן במוץ שלה הבהמה אוכלת אפילו לאחר מירוח ע"ש בתוס' ומנחות (ס"ז:) ובתוס' שם וא"כ לשון רש"י הכא צ"ע דכ' עד שיתמרחו בכרי הא אפילו נתמרח בבית שרי לתת לפני הבהמה לאכול, ובהיותי בזה אמרתי לדייק בדברי התוס' שם ד"ה הא כ' בשקלים וכו' ובב"ר לא משני מידי אלא השיב להם דמחמרא אנפשה ומה בעי תוס' בזה:
ונראה דקשיא להו דפריך אר"מ ודילמא לאו אדעתין ומשני השתא על בהמתן של צדיקים על צדיקים עצמן לכ"ש דאין מביא תקלה ויש להבין מאי ראי' מחמרא דר"פ ב"י שם הי' שעורים ויש שם לתא דאיסור תורה דתרו"מ משא"כ בעלה של ירק דאיסור דרבנן יוכל להביא תקלה אבל באיסור תורה כי האי דשדיא לה שעורים אינו מביא תקלה, להכי מביא תוס' משם דמחמרא אנפשה ואפ"ה נשמרה מתקלה מכ"ש באיסור דרבנן בעלה של ירק והבן, ונהדרי' לענינא קמא ליישב מה דקשה בתוס' ע"ז (כ"ז:) אלו הוי ידע ר"מ לא הוי שתה אמר ר"ה מתניתין נמי אמרה כן אין מתרפאין בגילוי עריות וצ"ע השתא על בהמתן כנ"ל ונראה דמוכח דירושלמי מיירי לענין זנות ולפי פשטיות היינו דשתה מן זכר דנחש וזה אייתי לי' מן זכרות דחווי ובסוטה (כ"ו:) אמרי' אין זנות לבהמה ע"ש ובסנהדרין (ע"ד.) חוץ מע"ז וגיע"ר וכו' למדין גילוי עריות מנערה המאורסה שיהרג ואל יעבור ושם (ע"ה.) החמירו שלא להתרפאות מזה אפילו שתדבר עמו אחורי הגדר ע"ש וכ"ז בזנות דאדם אבל בבהמה לא שייך זנות וכאן רק חומרא בעלמא היא ואין כאן תקלה כלל וע' או"ח סימן קצ"ו:
ומה שהקשה כת"ה מזבחים (כ"ט:) מנין שמחשב בקדשים לוקה שנאמר לא יחשב ורש"י קרי בי' לא יחשב להזהיר הכהנים על כך והק' למה נקיט רש"י כהנים ובחולין (ל"ח:) ס"ל לר"א דבעלים מפגלים וגם ישראל שוחט ויוכל לפגל והנה מה קשי' על רש"י הא תלמוד ערוך בגיטין (נ"ג:) הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין שוגגין פטורים ותיקשי לי' מדוע נקיט כהנים וכן בפסחים (פ"ה. ק"כ:) הפיגול והנותר מטמאין את הידים ושם משום חשדי כהונה או עצלי כהונה ג"כ קשה אלא י"ל דר' ינאי דס"ל מחשב בקדשים לוקה ל"ל דר"א שמותי ודחברי' ע' זבחים (מ"ז) דהיא שיטה ואין הלכה כמותם וכבר הערתי ע"ז במקום אחר דאיסור והלכתא למשיחא ואין כאן מקומו ואף דר"א ס"ל כר' ינאי אבל ר' ינאי לא ס"ל כוותי' וכה"ג ער"ן נדרים (כ"ו:) ד"ה איתבי' וב"ק (ס"ט:) ולענין שחיטת ישראל מצינו ביומא (ס"ו.) בשעיר המשתלח דכשר ישראל להוליכו ואפ"ה כה"ג לא הי' מניחים ישראל הה"ד בשחיטה נוכל לומר דגם בזה רוב כהנים הי' שוחטים וע' קידושין (ע"ו:) בתוס' ד"ה אין דלכתחילה לא עבדי כי אם כשרים ומיוחסים ועוד י"ל דידוע מיומא (מ"ב.) וכ"ד בש"ס דשחיטה לאו עבודה היא ורש"י משום דכשירה בזר ומ"ט כשרה בזר דנוהג שחיטה גם בחולין ע"ש בתוס' וידוע מדברי אחרונים דבמדבר דהי' נוהג נחירה ע' חולין (י"ז.) הי' שחיטת קדשים אסור בזר ודוקא כהן שוחט ובזה אתי שפיר דבמדבר נאמר לא יחשב ואז הי' הכל בכהנים ולהכי פירש"י כן והבן:
והנני ידידו הדו"ש באהבה: