אמרי דוד· רבי דוד הלוי הורביץ
סימן פג
ב"ה אור ליום ב' משפטים א"ך שבט תרפ"ז לפ"ק סטניסלאב. לחכם אחד
יקרתו הראשון מכבר גם השני עתה הגיעני נכון מועדו ויאמני דברי כי עתותי לא בידי המה ובכל עח טרדותי רבו עד למעלה ראש וגם היום לקחתי לי זימנא לבי דואר על שעתא חדא והנני על דבר הקושיא בע"ז (מ"ב.) אמר רבא גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה וכו' וקשה מב"מ (קי"ח.) דס"ל לרבא הבטה קונה בהפקר ע"ש ואמאי נקיט דלמא ויגבה והיא קשה מאוד וראוי לעמוד עלי':
ונראה דשם יש ב' דעות אליבא דרבא לישנא קמא ולישנא בתרא לל"ק קני וללישנא בתרא לא קני הבטה בהפקר, והנה לכאורה יש להקשות עוד יותר לפי"מ דאמרינן ב"מ (יו"ד.) ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום א"כ אמאי אמר רבא דלמא מגבה נימא דלמא יהי' מונח בתוך ד' אמותיו וגם רבא ס"ל ד' אמות קונות ע"ש וכן כ' הר"ן בנדרים (ל"ד:) אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר וכו' המ"ל דד' אמות קונות לו בכ"מ [ודברי הר"ן צ"ע אמאי בכל מקום הא שם מפרש רש"י דרק בסימטא וצידי רה"ר והוי לו לפרש כן דאפילו אמורא צריך לפרש דבריו כמו שמצינו בכ"ד וכן צ"ע על הר"ן דמסיק דהו"ל כמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ולא היא ע"כ הא רבא ס"ל ב"מ (יו"ד.) ובתוספות שם ר"נ ור"ח מגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ע"ש] ואולם לפי"מ שכ' תוס' ב"מ (יו"ד) ד"ה ארבע וכן בכתובות (ל"א:) תוד"ה אי כתבו בגניבה לא תקנו לי' רבנן ד' אמות והובא ש"ך חו"מ סימן רמ"ג ס"ק ט' וכן אפילו בסימטא לא תקינו לי' ד"א בגניבה ע"ש וכה"ג כתבו תוס' ע"ז (ע"ב.) ד"ה ומאי אבל גזל דבאיסורא אתי לידי' אי לא מהני משיכה במקח לא מהני אף בגזל ע"כ והטעם דתקנתא לרשיעא לא עבדינן ע' מע"ש פ"ה מ"א פיהר"ם וע' הגר"א אה"ע סי' י"ג ס"ק כ"ג וממילא מובן דגם גבי איסורא דיקני לי' ד' אמות לא עבדי רבנן תקנתא כנדרים (ל"ה.) יכול דאמר היתרא בעית למקני' איסורא לא בעית למקני':
ומעתה אף אנו נאמר אפילו נימא הבטה קונה בהפקר היא רק מדרבנן דהא קרא דרשינן ומצאתה דאתי לידי' משמע ע' ב"מ (ב'.) ובכ"ד בש"ס לכן ודאי לקנות בזה איסורא לא תיקנו ורק הגבהה ממש וכן שפיר אמר רבא גזירה דלמא מגבה לי' והדר מבטל ובהגבהה ודאי קנה לה והבן, ועוד דהוי גזירה לגזירה דהבטה היא מדרבנן קונה ולא הוי גזרינן, ועוד לפי"מ דכתבו תוס' ע"ז (ז'.) ד"ה בשל כ' בכל חיכא דאמרי שבתלמוד בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר האחרון ורבינו שמשון הי' מפרש דבכל מקום שיש להתברר כחד מינייהו משיטת התלמוד בתרי' אזלינן ע"כ והכא ר"י ס"ל כלישנא בתרא וכן פשטיות הש"ס בראי' לא קנה ותוס' ב"מ (ב'.) כתבי הבטה בהפקר קונה במתעסק ועשה מעשה וכן כ' ביצה (כ"ה.) וכן בחו"מ בהל' מציאה והפקר. הלכה הבטה בהפקר לא קנה ולכן גם הכא אזיל רבא אליבא דהלכתא והבן:
וע"ד הב' יבמות (ס"ה.) תוסד"ה נשאת מביאים בשם ר"י דלענין ממון ס"ל לרבי כרשב"ג ובעי איתחזק ג' פעמים וקשה מב"מ (ק"ו:) הא כרבי הא כרשב"ג ושם הדין לענין ממונא ופליגי קושיא זו ראיי למי שהקשה אותה ואני מצאתי בספר דבר הלכה דמר אבא הגאון זצ"ל סימן ע"ב מביא קושיא זו בשם ח"א ותירץ בטוב טעם ודעת ודפח"ת וגם אנכי רציתי לתרץ משום חזקת ממון וגם בכתובה יש לה חזקת ממון וחיזקתיו במסמרים מדברי תוס' אח"כ חזרתי הנייר שלו וראיתי כי כותב מזה ולא העליתיו על הכתב מ"מ אי דייקינן אכתי דברי ר"י מוקשים (נ"ה.) דטעמא רבה איכא לחלק בין ממון זה להתם אי מטעם רוב כמו שתירץ אבא מארי ז"ל אי מטעם חזקה כמו שתי' מ"מ לפי שגירת לישנא מוכח דר"י כתב כן בכל ממין:
ונראה דר"י דייק בלישנא דלא אמר בכל ממון רק בממון מוכח דלא אמר רק בממון זה וכן מצינו דפליגי רבי ורשב"ג בוסתות אבל לא בכל וסתות וכ' תוס' נדה (ס"ו.) ד"ה ונאמנת דמודה רבי לרשב"ג ברואה דם מחמת תשמיש וכן וסתות אכלה שום וכו' דבעי ג' זימני הרי באיסור לאו בכל איסור הה"ד הכא בממון לאו בכל ממון:
ועוד נראה דהלח"מ פ"ח מהל' שכירות כ' דאלו הברייתות דרבי ורשב"ג לא נישנו בי ר' תייא ור' אושעי' ולכן לא פסקו כן גדולי הראשונים וע' תולין (קמ"א.) כל מתניתא דלא תנא בי ר' חייא ור"א משבשתא ע' גיטין (ע"ג.) ולא מותבי מינה ע"ש ויוכל להיות כי גם הם ס"ל כן ולק"מ:
וע"ד הקו' השלישית בסוכה (ל'.) כי זבניתו אסא וכו' ולקנייה בשינוי מעשה קסבר לולב אין צריך אגד וקשיא לי שם (ל"ז:) הדם של מצוה אסור להריח בו וכן היא באו"ח סימן תרנ"ג ובשבת (נ"ח.) תוסד"ה אע"פ כ' כיון דנאסר בהנאה על ידי כן חשיב כשינוי מעשה א"כ הכא כיון דנטלו לצאת בו נאסר בהנאה וחשיב שינוי מעשה ויהי' מותר לצאת בו אפילו ס"ל לולב אין צריך אגד וניחא במה שכתבו שם (ל'.) תוד"ה הא וע"י הקדישן קני לי' דאיכא יאוש ושינוי השם וכו' חשיב מצהב"ע ע"ש והה"ד הכא נמי כיון שע"י שנטלו לצאת קנה משום שנאסר בהנאה לא יכול לצאת בו והקו' מתורצת:
ומה שהק' לשאול מכתובות (כ"ג.) נשביתי וטהורה אני ויש לי עדים וכו' אין אומרים נמתין עד שתביא עדים אלא מתירין אותה מיד ועל האי דאמרינן ב"ב (ק"ע.) הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר דברי רבי ומסיק אף בשטר ובעי לברר ע"ש לכל הפירושים בעי חזקה ושטר ומ"ש הכא דלא בעי עדים וסגי בטהורה אני, בני שאלה גדולה שאלת אך עיין בחו"מ סימן ק"מ סמ"ע ס"ק ד' מתרץ זה בשבוי' הקילו היינו בממון כרבי ובשבוי' הקילו כרשב"ג כדמצינו יבמות (ס"ד:) לענין חזקה נישואין ומלקיות כרבי וסתות ושור המועד כרשב"ג ומו"ק (כ'.) יחיד ורבים הלכה כרבים ובאבל הקילו והלכה כיחיד וכן בעירובין, ע' עירובין (מ"ו:):
והנה בנוב"י אה"ע סימן מ"ו ד"ה והנה מביא בשם תשו' שבי"ע פלוגתא דרבי ורשב"ג וידוע דהלכה כרבי מחבירו וכ' עליו דזה שגיאה ממנו כו' ואם אמרו הלכה דרבי מחבירו אבל לא אמרו הלכה כרבי נגד רשב"ג וצ"ע מרא"ש פ"ג דמו"ק סי' ע"ט כ' הלכה כרבי אפי' נגד רשב"ג וראי' ע' רש"י סנהדרין (כ"ג ב') ורשב"ם ב"ב (ק"ע:) דהלכה כרבי נגד רשב"ג וכן כ' ש״ך יו"ד סימן קכ"ז ס"ק כ' וצ"ע ושם בכתובות (כ"ג.) הני שבוייתא דאתיין לנהרדעא אותיב אבוה דשמואל נטורי בהדייהו א"ל שמואל ועד האידנא וכו' א"ל אלו בנתך הווין מי הוית מזלזל בהו כולי האי הואי כשגגה וכו' ואישתביין בנתי' דמר שמואל וכו' וצ"ע ממו"ק (י"ח.) גבי פינחס אחוא דמר שמואל כי האי גוונא ואיקפיד שמואל לית לך ברית כרותה לשפתים וכאן לא אמר שמואל כלום נ"ל כקידושין (ל"ב.) א"ל שמואל לרב יהודה לא תימא לאביך הכי וכו' אבא מקרא כתוב בתורה וכו' ובירושלמי כאן בנתי' דשמואל אישתבאין ומתחיל מחטא חנניא אחי ר' יהושע שעיבר שנה בחוץ לארץ והדברים נפלאים כבר הגיד לי מה שאמר הגר"א:
ונראה כי ידוע דסוד העיבור הי' מסורה בידיהם ממשה רבינו ע"ה והי' ידוע רק לנשיאים וגדולי הדור ע' כתובות (קי"א.) שלא יגלה הסוד רש"י סוד העיבור ובזה מפרש המדרש החודש הזה לכם [והוא מג' דברים שנתקשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו ע' מנחות (כ"ט.)] הה"ד יהי' לך לבדך ואין לזרים אהך היינו שלא לגלותו וע' שבת (ע"ה.) כל היידע לחשוב בתקופות ומזלות ור"ה (כ"ד וכ"ה.) דר' דוסא ור"י רצו לעבר החודש ור' גמליאל קיבלן ואמרינן בגמרא כך מקובלני מבית אבי אבא פעמים שבא בארוכה וכו' ואחרי שחנניא הי' בן אחי ר"י בודאי למדו סוד העיבור ואחרי אשר ירד חנניא לבבל והתחיל לעבר שנה כברכות (ס"ג.) חרה אפם של גדולי ארץ ישראל ושלחו לו כי לא יעשה כן [למען כל עם ד' בחוץ לארץ לציון ידרשו ויהי' בעזרם בכל עת לפרנס חכמים שם ע' דוגמא שה"ג בעת שנשתבאו הד' גדולים ומהם הי' ר' משה ורבוני חנוך ונמכרו לשפניא ושמח המלך כי מעתה לא יצטרכו לבבל עוד] וכן קיים חנניא שלא עיבר עוד בחוץ לארץ הבל חכמת סוד העיבור למד לבני הישיבה ומסרו ולמדו דור אחר דור עד הגיע לשמואל ירחינאה ע' ב"מ (פ"ד:) והוא שלח לר' יוחנן חשבון גדול מסוד העיבור ע' חולין (צ"ה:) ודבר זה גרם לבני ארץ ישראל כי הושפל כבודם במדינת חוץ לארץ, וידעו היטב הדק לחשוב בתקופות ומזלות עד אשר עלתה ידם על יד ת"ח שבארץ ישראל ובפרט שמואל הלך וגדול הראה גדולות ונפלאות גליא לדרעי' ונפל נהורא בבי מדרשא וינהו כל בית ישראל אחרי חשבנותיו כי קלע אל השערה ולא החטיא וישתבחו בערי חו"ל כי באו עד קצי חשבון העיבור ולא עליהם לשאל לאר"י ולכן חשבו ת"ח שבא"י עון לאנשי בבל וחכמיהם כי המה הסבו כי לא מציון יצא תורת החשבון ואמרו כי עי"ז גרם שנשתבאו ומתו בנתי' דשמואל כי למד היטב סוד העיבור ומתחיל החטא מחנניא כי הוא הי' הראשון שלמד החשבון בבבל והחל רד כבוד חכמי ארץ ישראל עד הגיע לשמואל ואחריו הכביד כי יצא שמו בכל הארץ והבן:
ומה שהביא מתוס' בב"מ (ג':) מה אם ירצה לומר מזיד הייתי והק' הא אין אדם משים עצמו רשע ותי' דאומר דרוצה לעשות תשובה שלא להביא חולין לעזרה ומעלתו רוצה לתרץ דאכל חצי שיעור במזיד וכו':
ונראה לתרץ לפי"מ דפסקינן ביו"ד סימן קי"ט וסימן ש"י וחו"מ רל"ד במוכר טרפות ואכלו אז מחויב המוכר להחזיר להם הדמים שנפשו של אדם קצה באכילת איסור והא תינח כשהי' שוגג ולא ידע אם זה איסור אבל אם במזיד אכל דברים אסורים בודאי חייב לשלם כמה שאכל והנה בקרבן חטאת יוכל לפטור בחטאת בת דנקא ע' כריתות (יו"ד:) בתוס' ושם (כ"ב.) וכ"ד בש"ס:
ומעתה נוכל ליישב קו' תוס' הא אאמע"ר וי"ל דמיירי באחד שקנה שומן או החלב ושוה הרבה ואכלו ובאו עדים ואמרו שחלב הי' וחייב חטאת וזו אפילו בת דנקא היינו שאכלו שוגג שאז חייב חטאת וממילא פטור מתשלומין דנפשו של אדם קצה בהם ובא הוא ואמר שבמזיד אכל ובזה פוטר עצמו מחטאת וממילא מתחייב עצמו בתשלומין שהם יותר שוים מאשר הי' צריך לתת עבור החטאת דנקא והיכא שמפסיד ממון אמרינן אדם משים עצמו רשע כב"ש אה"ע סימן קט"ו ס"ק ג' וז"ל ה"ה אם היא מודה שהכשילתו אע"ג דאין אדם משים עצמו רשע מ"מ להפסיד ממון אדם נאמן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי עכ"ל ודו"ק, ובזה נוכל לתרץ קו' קהלת יעקב סימן י"ז בש"ס נדרים (צ"א.) אי ברצון כלום יש לה כתיבה ע״ר והק' הקהלת יעקב אמאי לא פריך מי מהימנא הא אין אאמע"ר ולפי דברינו אתי שפיר כיון דאמר הש"ס כלום יש לה כתובה ממילא היא נאמנת כיון דמפסדת כתובה וזה פשיטא לי באכל במזיד דבר איסור חייב לשלם כיון דבשאט נפש אכל לא שייך לומר דקצה באכילת איסור והבן:
ומה ששאלת אם מותר לנפח בפה ולא יהי' עי"ז איסור של בישול עכו"ם ומביא בשם ד"מ דמותר וכן הוא בב"י בודאי דבריהם א"צ חיזוק וגם לענין שבת מצינו ביצה (ל"ד.) רש"י ד"ה כולן חייבין מביא את האור משום מבעיר את הגחלת דכשהוא מוליכה היא מתלבה ע"כ מוכח ע"י הרוח חייב משום מבעיר וכ"ש נופח וכן לענין נזקין ב"ק (נ"ט:) ליבה חייב ושם (ס'.) ברש"י ניבה כשאדם מדבר מנענע בשפתיו ורוח יוצא. זאת חזיתי לכתוב לו לפי מסת הפנאי:
דברי הדו"ש באהבה: