אור ברסלב
אמרי דוד סימן עב

אמרי דוד· רבי דוד הלוי הורביץ

סימן עב

סימן עא

ב"ה יום א' במדבר מ"ב למב"י תר"ץ לפ"ק פה סטניסלאב. להחריף ושנון זית רענן מו"ה יעקב הורוויץ נ"י

מכתבו הגיעני האומנם לא ידעתיו מתמול שלשם אולם לאשר ראיתיו מסלסל ומפלפל בדברי חכמים וחידותם ונפשו עלי תבקש להשיבהו דבר פניתי לעיין בדבריו ולטייל עמו בפלפולא דאורייתא והלא כה דברי. הביא מר"ה (כ"ח.) אמר ר"י בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עולה כיון דבת מעילה וכו' שלמים כיון דלאו וכו' מתקיף לה רבא אימת מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסורא קא תקע אלא אמר רבא אחד זה וא' זה לא יצא הדר אמ"ר א' זה וא' זה יצא מצוה ללה"נ ע"כ, והק' לפי"מ דאיתא במעילה (כ'.) בנאה בתוך ביתו אינו חייב עד שידור תחתי' וכו' ופריך הש"ס ל"ל עד שידור תחתי' כיון דשני' מעל ערש"י כיון שפיחתה או חתכה והה"ד הכא כיון דמוכרח הי' לתקן השופר ועשה ג"כ שינוי מעשה וקנאו עוד טרם שתקע ויצא לחולין, ומאי פריך רבא אימת מעל והרי מעל בעת ששינה לתקוע בו, עכ"ק:

ונראה דכבר הרגיש בו הכפ"ת ושדא בי' נרגא דרש"י פי' ותלשו מחיים והק' בשעת תלישה כבר מעל ויצא לחולין ודחק ברש"י לאמור שנתלש מאליו עוד הק' הכפ"ת דרש"י נקיט תלשו מחיים יש מעילה אבל לאחר זריקה אין מעילה לא בעורה ולא בקרני' וכו' ע"ש וזה היא רק לר"א ואין הלכה כדבריו רק כרבה בזבחים (פ"ו.) ע"ש ואני כבר כתבתי והראיתי בכ"מ בש"ס כה"ג דרש"י לא נקיט אליבא דהלכתא:

והנה יש לעיין במה שכ' רש"י דתלש הקרן מחיים ומוכח דעדיין העולה כשרה ולא מיחשב מום מנ"ל הא ונראה דאיתא בפרה פ"ב מ"ב פרה שקרניה וכו' יגוד וכ' תיו"ט כשהשחרות אינו מגיע לזכרות והיא ב' ג' אצבעות שאין זכרות מגיע שם רש"י בכורות (מ"ד.) ע"ש וא"כ יוכל להיות שנתלש הקרן עד הזכרות והבהמה אינה נפסלת, אולם והא קשיא דאיך יוכל לעשות מזה שופר דשיעורו טפח ע' ר"ה (כ"ז:) ואו"ח תקפ"ו ואפשר דשיעור טפח לא הוי דאורייתא אבל בנדה (כ"ו.) מוכח דשיעורו מה"ת ויוכל להיות דרש"י מיירי מן הרוב אבל נמצא במיעוט דהקרן בלא הזכרות היא יותר מד' אצבעות ונתלש הקרן ועשה שיפר והעולה בכשרותה כי הי' בלא הזכרות. ובמה שפירש הכפ"ת שנתלש מאליו לא משמע כן מרש"י ונ"ל דהקרן נשבר מאליו ועדיין הי' מחובר ותלה למטה ואם תלשו אדם לגמרה אח"כ אין מועיל בו כמו דאמרי' בעירובין (ק"ג.) חותכין יבלת במקדש בתמיד והוא כבר קדוש לקרבן תמיד והטעם דהוי לצורך משו"ה שרי ואין בו מעילה וכמו דמצינו בתוס' פסחים (ס"ו:) ד"ה והא כ' בשם ירושלמי דכל עבודה שהיא צורך הקרבן אין בו מעילה ויליף לה מפרה ע"ש והכ"נ מיירי בכה"ג ואין בו מעילה ואתי שפיר דברי רש"י ותלשו מחיים. ובמה דקשי' לי' הא עכ"פ מוכרח הי' להחליק ולתקן השופר וקנאו בשינוי נראה דמצינו ב"ק (ס"ח) בתוד"ה מה הק' דמשמע דסבר ר"א דשינוי קונה הא מצינו לעיל דס"ל דשינוי אינה קונה ותי' א"נ דאהני מעשיו דטביחה וכו' ולאו דקני לי' ע"כ וא"כ נוכל לומר דסוגיא דהכא כר"א וס"ל דשינוי אינה קונה ולא מעל ולא יצא לחולין ולכן מהדר רש"י לאוקמי' שתלשו מחיים דהיא ג"כ אליבא דר"א, והבן:

אבל אכתי צ"ע דרב יהודה אמר בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא והטעם עולה כיון דבת מעילה כיון דמעל נפקא לחולין ומתקיף לי' רבא אימת מעל לבתר דתקע וכו' וכי ר"י לא ידע לי' עד דאתקיף רבא ומ"ט אמר ר"י דיצא ונראה דיש להקשות לרבא ממאי דאמר רבא בנדרים (ל"ד:) הי' לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאכלה מעל לפי כולה להורישה לבניו מעל לפי טה"נ שבה וצ"ע על הר"ן שם דכ' ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום ובש"ס ב"מ (י':) מסיק דוקא בסימטא או בצדי רה"ר ואמאי סתים ולא חילק עוד צ"ע דכ' הר"ן שם דהו"ל כמגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו ולא הוא ע"כ והא מצינו ב"מ (ח'.) ס"ל לרבא המגביה מציאה לחבירו לא קנה וכן מוכח מתוס' ב"מ (יו"ד.) ד"ה איתבי' דכ' שמא קיבלה מר"נ] וא"כ כיון דסבר רבא דנטלה לאכלה מעל לפי כולה א"כ גם גבי שופר נימא היכי דנטלה לתקוע בו מעל לפי כולה ועוד קודם שתקע יצא לחולין ושפיר יצא ידי תקיעה, ונראה כי בהא פליגי רב יהודה ורבא דר"י ס"ל סברא דנטלה לתקוע בו מעל ויצא לחולין קודם התקיעה ושפיר יצא ורבא ס"ל אף דמצוה לה"נ מ"מ לא דמי למידי דאכילה דנימא בי' משעת נטילתו לתקוע יחול המעילה ותצא לחולין רק די לנו לומר משעת תקיעה מתחיל המעילה ואחרי התקיעה יצאה לחולין ומש"ה מקשי' אימת מעל לבתר דתקע כי קתקע באיסורא קא תקע ודו"ק:

והנה רב יהודה ס"ל בשופר של שלמים לא יצא מוכח דס"ל מצוה להנות ניתנה ואח"כ אמרי' בשופר של עכו"ם אם תקע יצא רש"י משום דמצוות לאו להנות ניתנו ולכאורה סותר רב יהודה דבריו מיני' ובי' וכן הק' תוד"ה אמר וגרסי רבא ובחולין (פ"ט.) גרסי רב. ונראה לחלק דידוע דברי הר"ן נדרים (ט"ו:) ד"ה והא כ' דכי אמרי' מצוה ללה"נ הנ"מ שאין קיום המצוה חשוב הנאה אבל אי מתהני גופו בהדי דמקיים המצוה הנאה מקריא ואז אמרי' מצוה להנות ואסור ע"ש ובגיטין (נ"ג:) משום חומרא דעכו"ם מיבדל בדילי מיני' והיינו כמו דחמרי' ביצה (ל"ט.) עכו"ם דמאוסה ובדילי אינשי מיני' וכו' הקדש דלא מאיס ולא בדילי אינשי וכו' ובבכורות (ל"ז.) נו"ט שקצים ורמשים דברים שהנפש קצה בהם ואפ' אכלם מחויב להחזיר לו הדמים ע"ש וביו"ד סי' קי"ט ובכ"ד בשו"ע וכ' הטעם דלא מיחשב הנאה דאדרבא צער הוא לו שעבר על איסור דאורייתא ובפרט בדבר האסור בהנאה, ומעתה בנידון דידן בתוקע למצוה הוא עצמו יש מצוה ויש ג"כ הנאה כאו"ח סי' תקפ"ו המודר הנאה משופר אדם אחר תוקע בו וכ' טו"ז אבל הוא עצמו לא דיש הרבה בני אדם נהנים כשהם עצמם תוקעין ע"כ, ומעתה אתי שפיר דברי רב יהודה בשפר של שלמים אם תקע לא יצא דהא יש מצוה והנאת הגוף שנהנה בתקיעתו ולא שייך קץ באכילת איסור שפיר אמרי' בשל שלמים דלא יצא מלה"נ משא"כ בשל עכו"ם יצא ואין כאן הנאה כלל ורק נשאר המצוה לבדו ולכן אמרי' מצוה לאו ליהנות ניתנה. והבן:

הביא מה שמקשים על הרשב"א נדרים (פ"ה.) שויא עפרא בעלמא וחידש הרשב"א באוסר נכסיו יכולים אחרים ליקח בע"כ ואם איתשל על נדרו חייבים להחזירו דחכם עוקר נדרו למפרע והר"ן חולק עליו בקנין ממונו של זה אינו בטל וכו' והק' מכריתות (כ"ד.) עדי שור הנסקל שהוזמו כל המחזיק זכה בו ואמאי כיון דהוי עדי שקר והו"ל הפקר בטעות כי הדין בטל ואמאי כל המחזיק בו זכה ולא יחזור לבעליו, ונראה כי דברי רשב"א נכונים בטעמן כי מצינו ב"ק (ק"ח:) האומר לבנו קונם שאתה נהנה לי וכו' בחייו ובמותו אם מת לא ירשנו ויחזיר לבניו ולאחיו ואם אין לו לוה ובע"ח באים ונפרעין ממנו ובר"ן נדרים (מ"ז.) הק' ע"ז איך נותן לבניו או לאחיו ותי' דהוי גוונא דהפקר, והנה האומר לבנו קונם שאתה נהנה לי בחייו ובמותו ומת לא ירשנו ונדר זה חמור מנדר בעצמו ואוסר נכסיו עליו דעל נדר אביו ליתא בשאלה ושל עצמו איתא בשאלה ובודאי כי היכא דאוסר נכסיו על עצמו יכולים אחרים ליקח בע"כ מכש"כ באביו אסר נכסיו על בנו דיכולים אחרים ליקח בע"כ ואפ"ה ראינו כי בנו יוכל ללות ובאין ונפרעין בנכסי אביו ובודאי באוסר נכסיו על עצמו ג"כ כן הדין לוה ונפרעין מנכסיו או יתן לבניו ואחרי כי עוד יש לו זכות בנכסי אלו לא הפקירם לגמרי ואם נשאל עליהם מחויבים להחזירם לו (ועש"ך יו"ד סי' רכ"ז סק"ח דרש"ל חולק על דין זה) משא"כ בשור הנסקל אחרי שכבר נגמר הדין לסוקלו אין לבעליו שום חלק וזכות בו כמו דאמרי' בפסחים (כ"ב.) ובכ״ד ובעל השור נקי וכו' פלוני יצא נקי מנכסיו ואין לו בהם כלום, ואף דאיתא בתמורה (ל':) המקדש בפרש שוהנ"ס מקודשת ודרשו בשרו אסור אבל פירשו מותרת גם זה אינו כמו דאמרי' וערש"י ב"מ (ס"ח: ק"ד.) בעלמא סתם גללים אפקירו מפקיר להו, ומש"ה בודאי הפקיר השור בגמר הדין ואף בהזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו, ועוד נראה בשוהנ"ם דהפקיר ממ"נ אם אמת כמו שהעדים אומרים צריכין לסוקלו והפקיר ואם העידו שקר ויבואו אחרים ויזימום ג"כ מפקיר להשור כי העדי שקר יהי' מחויבים לשלם לו כאשר זמם ואף בכבר נסקל השור כתוס' ב"ק (ד':) ד"ה עדים בממון אפי' כאשר עשה, והבן:

ובמה שהק' ב"ק (ס"ז:) גזל חמץ לא אדע אם הנגזל יכול לבטל החמץ אשר ביד הגזלן כר"י גזל ולא מתייאשו שניהם אין יכולים להקדישו וביטול מטעם הפקר והפקר מטעם נדר עחו"מ סי' רע"ג ועוד חזון למועד, ומה שהק' לרמב"ם דלי"ל מי איכא מידי איך שרי לתת לעכו"ם בנפל חלב לתוך בשר לטעום הא אסור לי' חלב דאבר מן החי היא ורק לדידן גלי קרא דשרי ומי איכא מידי ל"ל והביא מחת"ס יו"ד סי' ע"ג דכ' דא"ל דנלמוד מא"א ויקח חמאה וחלב דחלב שחוטה הי' ע"כ ולא העתיק יפה דחת"ם הוכיח דלא הי' תלב שחוטה ורק חלב מבהמה חי' ע"ש אבל לי דברי החת"ם תמוהים דכ' הוכחה דאברהם יצא אז מבני נח וגם האורחים ומש"ה נתן להם חלב דאסור הי' אז לב"נ ע"ש ובנדרים (ל"א.) אמרי' וישראל מי נפק מכלל ב"נ ומשני כיון דאיקדיש אברהם איתקרי על שמי' אבל אוה"ע הם בני נח וכי משום דאכלו לחם אצלו הי' רשאי לתת להם אבמה"ח:

והנה גם זה צ"ע על הטו"ז יו"ד סי' י"ג סק"ג אסבר לן מדוע דם ב"פ אסור כ' שהדם שבעובר מתערב עם דם בהמה שהעובר נתהוה ונזון ממנו וצ"ע מנדה (ל':) וטיבורו פתוח ואוכל ממה שאמו אוכלת וכן שותה ממה שאמו שותה ע"כ וכן בהמה זו טבעה כמו בדם נעכר אין חילוק כנדה ובכורות ומוכח דאין ניזון מדם בהמה ע"ש וצ"ע, ובחולין (ס"ט.) מהו לגמוע את חלבו חלב דעלמא לאו כאבר מה"ח ושרי וכו' א"ד התם אית לי' תקנתא לאיסורא בשחיטה הכא ל"ל תקנתא בשחיטה וצ"ע מבכורות (ו':) אי לאו קרא גמל גמל הוי שרינן גם חלב טמאה אע"ג דל"ל תקנתא בשחיטה ואתי קרא ואסרי' וא"כ אמאי יהי' חלב מאבר היוצא אסור ועטו"ז יו"ד סי' כ"ד סק"י, והנה בחלב אי שרי לב"נ כבר הוכיח במישור כו"פ בסי' פ"א ויקח חמאה וחלב דמותר לעכו"ם ועוד י"ל דמפורש גם להר"ם דל"ל מי איכא מידי. דחלב לעכו"ם שרי משופטים ותקח את נאד החלב ותשקהו ואיך נתנה לו למאן דל"ל מי איכא מידי ועוד דר"ן אסביר לן אמאי דם ב"פ אסור משום דכ' בבהמה תאכלו אבל לא דם דשתי' וכן בסנהדרין (נ"ו:) אכול תאכל ולא אבר מה"ח, מוכח דוקא דבר גוש אבל לא משקה וכר"ן ובאמת בבכורות ובחולין לא קרי לחלב אבר מה"ח רק כאבר מה"ח בכ' הדמין, והבן:

ובזה אסיים ודור"ש:

תוכן העניינים

אמרי דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה