אמרי דוד· רבי דוד הלוי הורביץ
סימן עא
ב"ה יום ג' משפסים כ"ה שבט תרצ"ב
כבוד אהובי ידידי ה"ה הרב המאוה״ג מושלם במעלות ובמדות חכם ימים כש"ת מו"ה ישראל יוסף נ"י לויא והגליל יע"א:
יקר תפארת מכתבו הגיעני ביום ועש"ק העבר תוכו רצוף שאלת חכם יזה תוארה. ת"ח א' אמו שוכבת על ערש דוי קראה לו ע"י טילופין כי יביא אלי' כי חפצה לראותו ושאל לחכם והתיר לי לנסוע בהבאן מקאלאמייא ללבוב בשבת קודש והעמיק כת"ה שאלה אי טב הורה, והנה ראיתי להקת נביאים המה גדולי ישראל זצ"ל השיבו אחריהם זה איסר וזה מתיר מקילין ומחמירין וחשבתי דרכי לחזור לאחורי אולם אחרי שובי נחמתי ועיינתי בזה ולהיגה דעות בדין זה באו"ח סי' ש"ו סעי' ט' מח' אסור לומר לעכו"ם שילך חו"ל אמרי קרובי המת שיבואו קרוביו להספידו היינו אחר השבת כי אז יקברוהו וכן בסיפא בחולה מיירי שיבואו קרובי השבת לא בשבת ולשון המח' דתקף לי' עלמא היא כמו שמצינו בגיטין (ע"ז:) האי לישנא פירש"י והי' ירא שמא ימות ותזקק ליבום וכו' ובר"ה (י"ז.) דחליש לי' עלמא אמר להו לביתו לי' אדתא והיינו דחליש ביותר ע"ש:
והנה דין זה למדו מחו"מ סי' רנ"ד ונובע מב"ב (קנ"ו:) אמר ר"ל קונין קנין משכ"מ אפילו בשבת וכן מהאי דגיטין ושם איתא האי שכמ"ר דכתב גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא (ויש לעיין מסדר הגט בסי' א' יש נזהרים מלסדר הגט בע"ש והוא נובע מירושלמי סנהדרין ולמה סידרו הגט במעלי פניא דשבתא וכתבו הגט ויש לומר דהכא במקום עיגון כדי שלא תזקק ליבום הקילו) ולא הספיק למיתבי' עד שבת ואמ״ר וכו' ותיזיל היא ותיחד ותפתח ותחזיק בי' ותוד"ה ותיזל כ' אבל הגט אסור לטלטל לפיכך ע"י חצרה דקנתה נתגרשה ואף דאין מגרשין בשבת בשכ"מ הקילו דלא תפול קמי ייבום:
והנה בספר הרי בשמים ת' סי' קפ"ט חולק על המתיר לפ"ד לרכוב על הסוס בשבת חו"ל מטעם דלפייס דעת החולה בכה"ג הנ"ל וכתב הכא בגיטין שבות חדא וברכיבה יש הרבה שבותין ומאז כתבתי לו דגם בגיטין יש ב' שבותין הא' דתיזיל ותיחוד וכו' והב' דמותר לגרש בשבת ובפירוש כ' תוס' עירובין (ע"א.) ד"ה ומקני דהתירו בשכ"מ ב' שבותין כדי שלא תטרוף דעתו וכן מוכח מתוס' ב"ב (קנ"ו:) ע"ש אולם בתוס' גיטין מוכח משום טירוף דעת החולה התירו שבות אחד ומשום האשה דלא תפול קמי ייבום התירו לגרש שבות ב':
והנה דעת המח' צ"ע דכאן באו"ח פסק דמותר לשלוח עכו"ם אחרי קרוב בשבת מוכח דמותר לעשות שבות בשביל חולה לפייס דעתו ובחו"מ סי' רנ"ד מביא דעה א' דקונין לחולה בשבת משום דבלאה"כ קונה וא"צ קנין דדברי שכמ"ר כוכ"מ דמי והוא דעת הרמב"ם וידוע דברי הרמ"ע הובא ש"ך יו"ד סי' רמ"ב ואה"ע חמ"ח סי' א' ס"ק י"א ובכ"ד דעיקר למח' דעה א' והי"א שמביא היא רק לחלוק כבוד לבעלה וא"כ לפי דעת הרמב"ם לא התירו לחולה משום טירוף הדעת וכאן מוכח דחש גם ליש אומרים שם והתיר משום טירוף דעת:
איברא דעת הרמב"ם צ"ע דאמר דלא התירו קנין לחולה כלל והא גמרא ערוכה היא דהתירו דאמר תיזול ותיחוד כדי שתקנה על ידו ומצאתי בלח"מ פ"ח מהל' זכי' שהביא דברי הר"ן פ' הזורק שמה שהתירו תיזול ותיחוד וכו' דלא ניכר הקנין דבלאה"כ פותחין ונועלין שם וכה"ג מצינו במס' ביצה (י"ח.) מדלין בדלי טמא והיא טהור ופירש"י שלא ניכר שעושה להטביל דליו ולטהרו רק לשאוב מים קמכוין וממילא הוא נטהר ע"ש ועי' ב"ש סי' קל"ו ס"ק ז' מרמז לר"ן ולק"מ על הרמב"ם גם מה שהתירו לחולה בשבת לגרש ל"ק לרמב"ם דס"ל כתוס' גיטין דהתירו משום לתא דאשה שלא תפול קמי יבם ובשמ"ר לא גזרו, אולם על המחבר קשה דכמעט שטרא מזכה לבי תרי דפוסק כרמב"ם בחו"מ רנ"ד וכאן כיש אומרים אבל כד דייקינן אתי שפיר דמה שכתב מחבר אבל חולה וכו' ודאי שרי היא מטעם אמירה לעכו"ם באיסור תורה היא שבות ובאיסור דרבנן אמירה לעכו"ם היא שבות דשבות כאו"ח ס"ס תקפ"ו וסכ"א וידוע דתחומין דרבנן ואפילו בי"ב מילין דס"ל לרי"ף ולרמב"ם דהיא דאורייתא אבל יש גדולי הראשונים דס"ל דגם זה דרבנן ורש"י אחד מהם ולכן פסק המחבר בשבת דשבות ואפילו ספק שבות דאיסור תורה להקל עבור חולה שלא תסרוה דעתו ופיק חזי דגם רמ"א דמביא בחו"מ י"א שלישית הכא באו"ח שתיק ולא הביא י"א הג' להוסיף להתיר לשלוח ישר"ל חוץ לתחום כי הבי דלא איסיף על היתר טירוף דשי) חולה קנין התירו ולא יותר וראה אפילו טלטול הגט לא התירו שם לדינא דגמרא:
ומעתה מאן ספין מאן חשיב מאן רקיע להורות להתיר לנסוע על המסלה עשרים פרסאות בשבת וכמה איסורין יש כאן וזהו כדי לפייס דעת החולה לא אפונה כי זה הנוסע לקח אתו מעט כסף והרי עבר על שבות טלטול מוקצה וגם צוה לעכו"ם לקנות בילעט ויש כאן מקח וממכר הקונדוקטר בא אליו כ"פ ונתן לו הבילעט לנקבו וידוע דעת מג"א והיא מראשונים ע' רס"ו וסי' ש"ה דגם ביושב בקרון יש תחומין ובזה יודה כל איש לנסוע על הבאהן או בקרון עם סוסים אפילו רק כברת ארץ בשבת עכ"פ עובר על שבות דרבנן וכמה שבותין עובר נוכל לדייק מכתובות (י"ז.) תוד"ה מבטלין ומגילה (כ"ט) בתוס' הביא מד"א ומשמחות בר"ע שמצא מת מצוה ונטפל בו ד' מילין ואמרו לו ר"א ור"י על כל פסיעה ופסיעה כאלו שפכת דם נקי וכו' והעובר על דברי חכמים חייב מיתה וממנו תלמוד לכאן היינו דהיכא דנוסע עשרים פרסאות עובר על כל פסיעה שבות דרבנן ואח"כ על איסור תחומין י"ב מילין דיש סוברין דמה"ת ומקונין בשבת לא נוכל למילף להיתר על שבותין רבים ובפרט קנין עושה איסור שבות כמו רגע והנוסע עושה ויעשה שעות רבות שבותין אין מספר ובודאי אסור ונקוט האי כללא בידך כל היכא דהחולה צריך לאיש הזה לעמוד לשרתו לסעדו לתמכו לקרוא לו רופא ולהביא לו סמים לרפאותו זה היא בכלל פיקוח נפש ושרי לאיש לחלל שבת באופן הנ"ל ולנסוע אבל כדי לראותו ולשמחו חלילה להורות היתר וכל מה שמצינו שיש מאחרונים שהתירו חשבי שיש פק"נ שא"א בלעדו שאין להחולה איש שישמשנו ולפקח עליו כ"ז כתבתי להלכה:
ולבר מן דין אני אומר אפילו היכא שהיתר הוא פשוט להורות דבר לאיש המוני אבל ת"ח לא יעשה כי נטל עליו לקדש עצמו במותר לו כיבמות (כ':) והרחק מן הכיעור כחולין (מ"ד:) ובמס' ברכות (כ"ב.) מחמיר אני על עצמי (ל"א.) מימיו לא מלא שחוק פיו שבת (קל"ד.) היא ניהו דמחמיר אנפשי' ובעירובין (מ"א:) שרצו להחמיר על עצמן ופסחים (ק"ז.) ובת טות לא אכל כל הלילה ביצה (כ"א:) שהי' מחמירין על עצמן ובחגיגה (ה':) לא תזלזל בנשיאך ואפ"ה תקפי' ואזיל ובמו"ק (י"ב:) כל שנאכל אדם חשוב שאני ובר"ה (י"ד.) נהג ב' עישורין ובתוס' יומא (פ"ז:) רב שאני רש"י דמחמיר על עצמו סוכה (כ"ו:) העלום לסוכה ותוס' שהחמירו ע"ע תענית (כ"ה.) נתן לו סימן ע"ש מגילה (כ"ח.) תיתי לי דלא עבדי שותפות ובתוס' יבמות (ס"ג.) ואת לא תעביד הכי שנאמר למדו לשונם כתובות (כ"ב:) ואפ"ה לא עביד שמואל עובדי בנפשי' ע"ש רש"י ותוס' קידושין (פ"א.) מי יימר דבכשרים כגון אנא ואת גיטין (ס':) ולא טעמינהו אביי לפירי דהאי שתא פתו״ם נדרים (כ"ב.) דלמא ח"ו אחזוקי גדי עוברי עבירה וכו' נזיר (ד':) מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא סוטה (כ"א:) זה המקיל לעצמו ומחמיר לאחרים ב"ק (פ'.) ולא מצאו בו אלא אותו העון שעבר על דברי חבירו ב"מ (פ"ג.) דינא הכי ואורחות צדיקים תשמור ב"ב (ט'.) עמד ופירנסה משלו סנהדרין (ע"ב.) ולא קיבלינהו הואיל ונפיק מפומי' דרב שבועות (ט"ו.) אחד המרבה ושם בתוס' לא הי' לו להתפאר בכך מכות (כ"ד.) כגון רב ספרא ועוד שם הוריות (י"ד.) אפילו אומנא לביתי' לא קרא ע"ז (ג'.) וכתיב גם ענוש לצדיק לא טוב זבחים (ק"א.) הודה ולא בוש וכו' שמפרי ושכחתי מנחות (י"ח.) אשריכם ת"ח שד"ת חביבין בכורות (ל"א.) חבר ונעשה גבאי דוחין אותו מחבורתו ערכין (ט״ז.) דקיימתי כל מה דאמרו רבנן תמורה (ט"ז.) תשש כוחו של יהושע מחלושת דעת משה כריתות (י"ח.) בב"ב התנדב אשב תלוי בכל יום מעילה (י"ז.) אין יחזור הבן אנל אביו מפרו שהורה לפני רשב"י חולין (ל"ז:) שלא אכלתי מהבהמה שהורה בה חכם נדה (י"ב:) אינהו קא מחמרי אנפשייהו, והנה גם בפוסקים נמצא אי יכולים אנו להחמיר על עצמינו בדברים שמתירין כגון ביטול בס' וכיוצא לדוגמא ע' מג"א סי' ל"ב ס"ק ח' וסי' ס"ג ס"ק ב' וע' פ"ת יו"ד סי' קט"ז ואין פת להאריך בזה:
ואסיים ודו"ש באהבה:
בש"ה. ראיתי במהרש"ם ח"ד סי' נ"ד מביא מפלוגתא ב"י וטו"ז באו"ח סי' שכ"ח הפירוש גדולי ישראל ביומא (פ"ד:) והוא הביא מפיה"מ שבת סו"פ י"ח ראי' לטו"ז גדולים בתורה לא גדולים ממש למעוטי קטנים ויפה הביא ואני מביא אפי' היכא שאמרו ז"ל גדולים ולא קטנים מיירי ג"כ בגדולים בתורה והיא בסוטה (י"ג:) הניחו לו כבודו בגדולים יותר מבקטנים ע"ש ברש"י זולת מה שהעתיק מפרמ"ג ש"ו מג"א ס"ק י"ח דכ' ובפמ"ג שם כ' דהוי ג"כ פק"נ ואפי' איסור תורה שרי ע"כ לא העתיק יפה וז"ל פמ"ג שם כל פק"נ שרי אף בד"ת כ"ש במידי דרבנן ע"כ:
וכה ראיתי באחרונים שמביאים ראי' משבת (קכ"ח:) דשרי אפי' להדליק נר לסומא דבהכי מיתבא דעתא ומש"ה שמא תטרוף דעת החולה שרי לחלל שבת אין הנדון דומה לראי' דביומא (פ"ב.) ואם לא נתיישבה דעתה וכו' מאכילין אותה שאין לך דבר שעומד בפני פק"נ וע"ש (פ':) ממילא מי שלא נתיישבה דעתו היא פק"נ וכן כאן ביולדת היא פק"נ כ"ז שלא נתיישבה דעתה ולהכי שרי להדליק הנר דבהכי מתיישבה דעתה משא"כ בחולה הוא שפוי בדעתו ורק בצוה לשלוח בעד קרוביו לראותם שרי שמא תטרוף דעתו ומפני זה אין להתיר רק כמו שמתירין קנין ולא יותר, והבן: