אמרי דוד· רבי דוד הלוי הורביץ
סימן כז
ב"ה א' לסדר וארא כ"ד טבת תרפ"ח לפ"ק פה"ק סטניסלאב:
רב שלומים מגבהי מרומים לכבוד אהובי ש"ב ה"ה הרב הגדול חריף ובקי על שרשי הלכה מתחקה כש"ת מו"ה יואל נ"י וויעריטשקער אבד"ק טרעסיף במדינת טשעכין יע"א:
יקרת מכתבו הגיעני נכון מועדו ואני עמוס התלאות בעוה"ר לכן לא מצאתי און לי להשיבהו דבר עד עתה. ע"ד השאלה כי נער אחד לקח טבעת וזרק לתוך חיק בתולה ואמר הרי את ותו לא גם לא ראו עדים כלל הזריקה או נתינת הטבעת לידה או לתוך חיקה ע"כ דברי השאלה:
והנה באה"ע סי' כ"ח ס"ד כ' רמ"א בשם הרמ"ה אבל אם זרק לה הקידושין אפילו לתוך חיקה שתיקה כה"ג לאו כלום וכו' ומוכח דאין חילוק בין זרק לה ועומד אצלה סמוך וקרוב לה הוי ג"כ זריקה ואינה מקודשת כיון שלא נתרצית מתחלה ולא עבדה מעשה דניחא לה עב"ש ובגיטין (ע"ח.) זרק לה קידושין מיירי דנתרצית בתחלה לקידושין ע' סי' ל' ס"א ומצינו בתוס' ע"ז (נ"ט:) ד"ה מהו ותוס' (דף ס"א.) ד"ה התם דרשב"ם ורש"י חילקו בין זורק לכנגדו לזורק מרחוק ואם הי' חילוק בזה ג"כ היינו יכולים לומר זורק מרחוק אינה מקודשת אבל זורק סמוך לה מקודשת אבל לא מוכח בכאן חילוק זה, ובסי' מ"ב ב"ש סק"ג כ' והיא לא זרקה דשם ברצונה הי' להתקדש לו וכיון דלא זרקה הקידושין מקודשת משא"כ בסי' כ"ח בדין הרמ"ה אפי' לא נערה בגדי' אינה מקודשת דלא נתרצית מתחלה, ואולם במה שלפנינו כ"ע מודים דאמ"ק דהא נערה בגדי' ונפלה מחיקה:
ובהיות עיני משוטטות בזה ראיתי להב"ש בס"ס כ"ח ס"ק נ"ח הביא בשם הרא"ש דאם ידע הלוקח שאסור בהנאה דאז אמרי' בנותן הדמים במתנה ע"כ והק' מהכיר השדה שאינו שלו דקיימ"ל המעות פקדון ע"ש ב"מ (י"ד:) וחו"מ סי' שע"ג ורק במקדש אחותו המעות מתנה לק' (נ'.) וע' ב"מ (ע"ה.) גבי ריבית ת"ח נותנים זה לזה לשם מתנה אבל אינוש נראה לא, ונראה בב"מ (ס"ג:) דיזיף פשיטא ואשכח מתירתא דנתן לשם מתנה ע"ש ומ"ש הכא לא אמרי כן:
ומצאתי תוס' בב"ב (ע"ח.) ד"ה אבל הק' כן ובמה שחילקו מקודם התם אין המעשה קיים כל עיקר אבל הכא לענין הצמד המעשה קיים וא"כ אתי שפיר בשלמא בשדה שאינו שלו מוכרח להשיב השדה והפירות ואין המעשה קיים כל עיקר להכי הוי פקדון משא"כ במכר איסורי הנאה א"צ להחזיר האיה"נ ויכול לקיים המקח גם חזי ללוקח שלא כדרך הנאתו או ע"י ביטול ברוב מש"ה אמרי' גמר ונתן לשם מתנה:
ובזה יונח לנו בכורות (נ"א.) חייב ליתן ה' סלעים ואין בנו פדוי, ויש להקשות כהכא מהכיר בשדה שאינו שלו ונתן לשם פקדון ונימא הכא ג"כ, אולם שם מסיק עולא לכשיתן דבר תורה בנו פדוי ורק מדרבנן לא מהני, וממילא מש"ה מקנה המעות לכהן כיון דמדאורייתא מהני ורק מדרבנן לא מהני עתו"ס סוכה (ג'.) ד"ה דאמר דאי דרבנן לא מהני גם מדאורייתא לא, אולם יש חולקים ומהני מדאורייתא ואתי שפיר:
והנה באם קידש אשה ואמר לה הרי את מקודשת ולא אמר תיבת לי עב"ש אה"ע סי' כ"ז ס"ד למחבר אינה מקודשת לרוב הפוסקים ולרמ"א בשם הרשב"א ביש מחמירין וע' נדרים (ה':) בר"ן לא הוי שביק רבנן ועביד כר"י:
והעיר הגר"א ז"ל ממגילה (י"ח.) שמואל חייש ליחידאה, וגם אנכי יש לי להעיר מפסחים (כ"ז.) כרבי בהא אפי' מחביריו אתני' איפכא כי היכא דתיקן רבנן לאיסורא וגם בהא לאו דוקא ובביצה (ט"ז:) פסיק שמואל הלכה כרבי נגד ת"ק דהוא רבנן ע"ש, וצ"ע אם שייך התי' של הגר"א ז"ל דאפשר לחומרא שאני ועתו"ם ע"ז (ז'.) ד״ה פשיטא דשמואל פסיק הלכה כר' יוסי נגד סתם משנה ושם היא לקולא ע"ש כ"א:
ובעיקר דין זה מקורו בקידושין (ה':) אמר שמואל בקידושין וכו' ואמר לה הרי את מקודשת וכו' הרי"ז מקודשת, ומקשי' ר"פ והתנן האומר אהא הרי זה נזיר ומוקי שמואל שהי' נזיר עובר לפניו ומתרץ הכא במאי עסקינן דאמר לי ע"כ, וקשה לי בשלמא אמתניתין אהא ומוקי שמואל דהי' נזיר עובר לפניו לא קשיא לן אמאי סתים תנא ולא פירש דתנא א"צ לפרש דבריו ושמואל דאמורא ולא תנא והוא צריך לפרש דבריו ערש"י גיטין (ד'.) וביצה (כ"ה.) בתוס' ובכ"ד בפוסקים לדוגמא עטו"ז יו"ד סי' ל"ו ס"ק י"ד ואו"ח סי' פ"א ועוד בכ"ד גם הפוסקים מפורשים דבריהם א"כ אמאי לא פירש דבריו באר היטב ״הרי את מקודשת לי", ונראה כיון דבכל הש"ס קידושין מלא בלשון זה התקדשי לי פעמים אין מספר לכן הוי מילתא דפשיטא לי' לשמואל דלא צריך לפרושי תיבת ״לי", וכיוצא בזה כ' תוס' סוכה (מ"א:) ד"ה הילך מימרא דרבא אין הש"ס מדקדק בלשונו וכו' ע"ש והה"ד גבי תיבת לי, והבן:
ולענין דינא מוכח ג"כ בתוס' הכא דס"ל דשמואל סובר דידים שאין מוכיחות הוי ידים מ"מ בעי בקידושין דלימא לי דאי לא לא הוי ידים שאין מוכיחות כלל ולא הוי ידים ובפרט לשאר פוסקים ס"ל לשמואל ידים שאין מוכיחות לא הוי ידים בודאי בעי לי ע' גיטין (פ"ה:) לחד גירסא רבא או רב וגם הוא יסבור ידים שאין מוכיחות לא הוי ידים ובודאי בעינן לי, והלכה כרב באיסורי ולכן פסק המחבר דאם לא אמר לי אינה מקודשת:
אולם מביא רמ"א יש מחמירין בשם רשב"א למעשה ולהחמיר משום חומרא דא"א כמו בש"ס כמה זימנא וקידושין (י"ב.) שמא שו"פ במדה"י לחומרא ושם מסיק ש"ס דקידש באבנא דכוחלא ויתיב ר"ח ומשער אי אית בי' שו"פ ואי לא לא דל"ל בשמואל וכו' אמרה ליה אימי' והא האי יומא הי' בי' ש"פ אמר לה לאו כל כמינך דאסרת לה אבתרא (דבין כך קידשה אחר כדין ע"ש) לאו היינו דביתהו דר"ח כו' לאו כל כמיני' דאימך דאסרך ליך עלוהי ע"כ:
ויש להבין את זה ונראה דאמרינן בכתובות (כ"ב.) אמר ר"ה אמ"ר מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאש הזה ע"ש ברש"י באומר שהוא קידשה נערה או קטנה נאמן לאסרה על הכל ע"ש ולכן הבינה האשה כיון שאבי' נאמן שקידשה לזה ולאסרה על אחרים כן יהי' גם אמה נאמנת על זה וסברא היא מה לי אבי' ומה לי אמה ולכן אמרה לי' לר"ח אמי' של המתקדשת בעת שקידשה באבנא כותלי' הי' שוה פרוטה וקידושין של השני לאו כלום היא והשיב ר"ח שטעתה כמו באשת ר"ח ואמי' שסברה שגם היא יכולה לאסרה על ר"ח כמו האב ואמר לה ר"ח שטעו בדין ודוקא האב תורה האמינתו אבל לא האם והבן:
הדרן לדינא כל זה הי' אם אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי ע"ז מביא רמ"א יש מחמירין אבל בנידן דידן לפי הגדת העדים לא אמר רק הרי את ותו לא בודאי לא מהני וכ"ע מודים בזה דצ"ל הרי את מקודשת דזה עיקר ובקידושין (ב':) ומאי לישנא דרבנן הוא דאסר לה אכ"ע כהקדש ובתוד"ה דאסר כ' והרי את מקודשת לי כלומר להיות לי מקודשת לעולם בשבילי ע"ש:
ובזה אני מבין מה דאמרי בקידושין (ס"א.) הכא מאי (היינו גבי קידושין) להקדש מדמינן לה או למכר מדמינן לה ומסיק מסתברא להקדש מדמינן לה ע"ש וכן נוכל להבין בנדרים (כ"ט. ל':) היום את אשתי וכו' ושם באחת התקדשתי לי היום וכו' להקדש מדמינן לה משום דאשה דמי להקדש שנאסרה ע"י לכל העולם ובחו"מ סי' רנ"ה תמה תמה יקרא הש"ך על גדולי הראשונים שפסקו בהקדש אפי' תוכ"ד אין יכול לחזור והיא נגד הש"ס ב"ק (ע"ג:) וכבר כ' גדולי האחרונים לתרץ דברי הראשונים:
ולי נראה לדייק מדברי ר"ן נדרים (כ"ט:) דס"ל בהקדש תוכ"ד יכול לחזור בו דכ' בד"ה אמר באמצע דבריו קמ"ל כיון שבתוך כדי דיבור אמר מעכשיו שלמים חיילא לי' קדושת שלמים וכו' ע"ש מוכח דס"ל כן אולם רש"י ביצה (כ'.) ותוס' שם מוכח דגם רש"י ס"ל בהקדש תוכ"ד אין יכול לחזור דאיתא שם הרי עלי תודה ואצא ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח וכו' ומסיק נדור ואינו יוציא נזיר ואינו לרש"י אפי' אמר על מנת וכו' דאמירה לגבוה וכו' מש"ה אינו יכול לחזור ומוכח אפי' תוכ"ד (ע' נזיר (י"א.) אמרי' דהוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה) וכן כ' תוס' הכא, אולם הראב"ד פ"ב בחגיגה משיג על רמב"ם שם ומוכח בע"מ מהני נדרו ויסבור דיכול לחזור גם בהקדש תוכ"ד, ואולם כיון דמקודשת היינו כמו הקדש וכן מצינו בנדרים (ל"ה.) תפול הנאה להקדש למימרא כהקדש דמי ויש בה מעילה ע"ש ולכן אמרי' בנדרים (פ"ז.) חוץ ממקדש וכו' דתוכ"ד אינו יכול לחזור הה"ד בהקדש ג"כ דבחדא מחתא מחתינן ואחת היא לנו ושפיר קם דינא דהקדש ומקדש חדא היא ולא בעי למיתנייהו וחדא מכלל חברתה איתמר וצדקו דברי התוס' מנחות (פ"א:) ודברי הרמב"ם:
והנה העדים לא ראו כלל הזריקה ולא שום נתינה לידה ובאה"ע סי' מ"ב ס"ד ברמ"א כתוב דבעינן שראו העדים הנתינה ממש, וב"ש סקי"ב בשם המרדכי מחמיר אפילו לא ראו עדים כלל הנתינה לא כרשב"א וב"ש מסיים דאם עדי קידושין לא בעי דרישה וחקירה ש"מ דדמיא לגמרי לד"מ ולרמ"ה בד"מ מתקיים בידיעה בלי ראי' ע"ש, והנה ביבמות (קכ"ב:) דבר תורה א' ד"מ וא' ד"נ בדרו"ח שנאמר משפט אחד וכו' ומ"ט אמרו דיני ממונות א"צ דו"ח כדי שלא תנעול וכו' וחכמים יכולים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה ע' יבמות (צ':) ומביא הש"ס פלוגתא על עדות נשים אי בעי דרו"ח וכ' תוס' דהלכה דאין בודקין עידי נשים בדרו"ח ע"ש אבל דנימא דדמיא לגמרי לד"מ קשה לאמר וכמה דברים מחמירין בדיני אישות וראי' ממקדש דתוכ"ד לאו כדיבור דמי ולחד דיעה היא דאורייתא עתו"ס ב"ב (קכ"ט:) ור"ן נדרים (פ"ז.) וב"מ (כ'.) איסורא מממונא לא ילפינן ושייך בזה לומר כשבועות (מ"ח:) הבו דלא לוסיף עלה ובעי שיראו הנתינה ממש כרמ"א ורשב"א, ומעתה אם יסכימו בעלי תריסין להתירה של הנערה דרינא בהדייהו שיבא מכשורי:
ובזה הנני ידידו ש"ב דו"ש באהבה: