אור ברסלב
אמרי דוד סימן ט

אמרי דוד· רבי דוד הלוי הורביץ

סימן ט

סימן ח

כבוד אהובי ידידי הרב הגדול חריף ובקי מופלג בתורה מפלפל בסברא ישרה כש"ת מו"ה זאב וואלף נ"י האבער דומ"ץ בד פאדהייץ.

מאז הגיעני מכתבו ולא נתנני הזמן להשיבהו עד עתה ובפרט כי לא הי' בזה צד אפרושי מאיסורא אך להתלמד ע"כ אחרתי, עד"ש באיש ריק ופוחז הוציא קול בעירו שאמר לו הד"ר (נראה כי הוא יהודי חפשי) כי הפרה של הקצב פ' היא דקורה וכבר מכרו הבשר ואכלוהו וחזרו ושאלו לרופא אם אמר כן והשיב ששקר ולא אמר ואח"כ שאל כבודו לרופא בעצמו ואמר כנ"ל שלא אמר ואז עמד אצל הרופא המוציא קול ואחרי רגעים מתשובת הרופא אמר הוא עוד הפעם שהפרה דקורה ולא השיב הרופא כלום ואחרי כן בא יהודי נאמן האומן בדקירת בהמות וחפש בהעור מבהמה הנ"ל ואמר שאין שום סימן בזה על דקירה ויודע בטח שלא היתה דקורה, וכת"ה מפלפל בזה אם יש להאמין המוציא קול או לא:

והנה מקור הדין בענין דקירת הבהמה נובע מחולין (מ"ב.) כרם הפנימי שניקבה או שנקרע רוב וכו' ושם בגמרא (נ':) אר"י א"ר העיד נתן ב"ש ריש טיבחיא דציפורי לפני רבי משום ר' נתן איזה כרס הפנימי סניא דיבי וכן אמר ריב"ק ע"כ, וידוע דטבחי ציפורי היו ידועים לאומנים בשחיטה כב"ק (צ"ט:) ובודאי בקיאים היו בבטן הבהמה והעיד לפני רבי על כרס הפנימי איזו היא:

ולכאורה צ"ע איך קיבל רבי עדותו הא אמרי' ביבמות (ע"ז.) ת"ת שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו ושם בתוס' בשם ר"ת דהיינו דוקא היכא דהוא עצמו נוגע בדבר וצריך לאותו הוראה ע"ש וא"כ זה נתן ב"ש הי' ראש הטבחים והי' צריך לאותו דבר כדי שיתירו לו הבהמה שיהי' לה דקירה במקום אחר:

אולם זה אינו דוקא בא עם הבהמה בשעת מעשה וצריך אז לאותו הוראה אינו נאמן אבל כאן בשעת עדותו לא הי' לו בהמה לישאל עלי' ולכן קיבל רבי עדותו, ואמרי' (ב"מ קי"ז:) אמר רבה נקוט דר' נתן בידך דדיינא ונחית לעומקא דדינא וכן שם בחולין (מ"ז:) אדומה כשרה מדר' נתן וכ"ד הרי חזינן כמה רב גוברי' דר"נ וגם הכא ר' יהושע בן קרחה סבר כוותי' ור' ישמעאל אומר איסתומכא דכרסא וכ' רש"י איני יודע מהו ע"כ וצ"ע מע"ז (כ"ט.) בגמרא איסתומכא דליבא פירש"י דופני בשר שתחת הלב ע"כ וכאן לא פירש כלום וסיים ואיני יודע מהו ומ"ש הכא ידע לפרש וכאן לא פירש ולא ידע מהו:

ושם ר' יוחנן אמר מקום צר יש בכרס ואיני יודע איזה היא וצ"ע מלעיל (כ"ח:) אמר רבא חכים יוסף ברי בטרפות כר' יוחנן ערש"י מדשדר לי' שמואל תליסר גמלי ספיקתא דטריפות ובחולין (צ"ג.) אמר ר' יוחנן לא טבח אני ולא בר טבח רק כך שמעתי ע"כ הרי דר' יוחנן הי' בקי בטרפות וכאן אמר מקום צר וכו' ולא פירשה. אולם מצינו כה"ג דבר"ה (כ':) אמר שמואל יכילנא לתקוני לכולה גולה, רש"י, כי בקי אני וכן בחולין (צ"ג) דשלח לר' יוחנן עבורא דשיתין שנין ואפ"ה לא ידע נולד קודם חצות או אחר חצות והה"ד הכא ואולם הכא י"ל דר' יוחנן ידע ואך ר"א דאמר משמי' דר"י אמר כי הוא אינו יודע ואח"כ בא רב אחא ב"ע ופירשה ושם אמרי' במערבא משמי' דר' יוסי בר"ח כל הכרס כולה זו היא כרס הפנימי ע"כ, והנה בסנהדרין (מ"ז:) אמרי' במערבא היא ר' ירמי' וערש"י חולין (י"ז:) כ' דכל היכא דאמר משמי' לא שמע ממנו רק מאחרים ששמעו ממנו, ומזה נדע דר' ירמי' אמר מימרא זו מה שאחרים אמרו לו מר' יוסי בר"ח. רבה בר ר"ה אמר מפרעתא אמר ר"א היכא דפרעי' טבחי' (וכה"ג חולין ע"ו) בנהרדעי עבדי כרבה בר ר"ה ושם אמר לי' ר"א לאמימר וכו' א"ל כולהו שייכי בדרבה בר"ה ורש"י שם אמימר מנהרדעי הוי ורמז בזה דגם אמימר שהוא בתרא עביד כרבה בר"ה. ויש להבין במה סברא פליגי שרבה וכולהו רבנן סברי מפרעתא ור"י בר"ח סבר כל הכרס כולה היא כרס הפנימי. ונראה דמד"א כרס הפנימי מפרעתא מפרש פנימי מה שאינו נראית לנו דהיא מתחת הבהמה וזה שלמעלה מכאן ומכאן זהו נקרא חיצון מהכרס וכמו שמצינו לק' (צ"א.) פנימי סמוך לעצם אסור וחייבים עליו חיצון סמוך לבשר ופירש"י דקרא פנימי על שם צד שכלפי ירך חברתה קרוי פנימי ע"ש והה"ד הכא שהיא מלמטה ורואה את הארץ זהו כרס הפנימי ומזה ומזה משני צידי הבהמה זהו כרס החיצון:

ואולם ר"י בר"ח ס"ל פנימי, פנימי ממש היינו שמכוסה עליו עוד עור וזה נקרא חיצונה ומה שתחתיו פנימי וכה"ג מצינו ברכות (י"ט:) שורה הרואה פנימי פטורה, עירובין (ע"ה.) עירבה הפנימית ולא החיצונה וכו', יומא (נ"ב:) החיצונה הי' פרופה על הדרום ופנימית מן הצפון ע"כ הרי מה שזה על זה נקרא חיצונה מה שלחוץ ולפנים ממנה קרוי פנימית. וידוע דגדולי קדמאי פסקו לחומרא כריבר"ח דכל הכרס הוא כרס הפנימי ונידון בנקב משהו המה רש"י והרמב"ם ואחריהם הראשונים הרא"ש ורשב"א. ופליאה מאד בעיני איך שבקו עמודי עולם ר"נ וריב"ק ור' ישמעאל ור' יוחנן ושמואל ופסקו כר' יוסי בר"ח נגד רבה בר"ה דהוא אזיל בשיטת התנאים והאמיראים הנזכרים ועוד כי כלל גדול בידינו דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד כי הוא רק ר' ירמי' אמרה משמי' דר"י בר"ח ולא שמעה מפיו כמו שהוכחנו:

אך י"ל כי מצינו ראינו כה"ג במשנה עדיות ומייתי לה הש"ס בשבת (ט"ו.) דפליגי הלל עם שמאי כמה בית מים שחובין פוסלין את המקוה ואח"כ וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה עד שבאו שני גרדיים וכו' שג' לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם ע"כ הרי חזינן דהי' כמעט כל חכמי הדור נגד הב' גרדיים מ"מ הכריעו כהגרדיים והה"ד הכא פסקו כיחיד כר"י בר"ח נגד חכמים הנ"ל, אולם הא קשיא מדוע לא הכריעו הש"ס בעצמם הלכה כדברי מי בהלכה חמורה כזו ומצינו בש"ס בפלוגתא מסקי והלכתא כפלוני וכאן שרים עצרו במילין, ולי נראה דגם בעלי הש"ס בעצמם הכריעו כר"י בר"ח ומנא אמינא לה דאמרו בנהרדעי עבדי כרבה בר ר"ה ומה השמיענו בזה, ונראה דאמרי' בחולין (ס"ג:) תניא ר"א גלוי וידוע וכו' שבהמה טמאה מרובה מן הטהורות לפיכך מנה הכ' בטהורה ובעופות טהורות מרובין מן הטמאות לפיכך מנה הכתוב בטמאין כדי שישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה ע"כ (ע' סנהדרין ע"ו:) וממנו נבין להבין דברי הש"ס דילן דהם אמרו רק בנהרדעי עבדי כרבה בר"ה דאמר מפרעתא להקל אבל בכל מקומות מושבותיהם ת"ח לא עבדי כוותי' רק כר"י בר"ח במערבא ובכל ישיבות בבל קיימו וקבלו לחומרא כר"י בר"ח והלכה כדבריו וכן עמא דבר אך אמימר שהוא מנהרדעי פסק כרבה בר"ה אבל ר"א שישיבתו מתא מחסיא לא סבר כוותי' אך כר"י בר"ח ועתו"ס ב"מ (מ"ח:) דר"א גדול ממנו בחכמה ובמנין (אף שדבריהם צ"ע כי מוכח בכ"מ שאמימר חשוב הי' כמו רב אשי ע' ביצה (כ"א.) א"ל ר"א לאמימר וכאן החשיב אותו ר"א מ"מ ר"א בתרא הוא) ובזה גילו הש"ס דעתם דהלכה כר"י בר"ח:

ולפי"ז כפי שהוכחנו דמהש"ס מפורש יוצא דהלכה כר"י בר"ח לא כנהרדעי צדקו דברי תבו"ש בסי' מ"ח על מה שהדפיסו הגה בטור שבארצות המערב קורעים הכרס הפנימי להוציא פרש וכ' הב"ח שרי להו מרייהו שבאו לסתור דברי חכמי התלמוד ע"כ דהא הש"ס פסק כר"י בר"ח דכל הכרס כולה במשהו ובודאי לא מהני לצרף לספק דברי רבה בר"ה כיון דחכמים קבעו הלכה כר"י בר"ח ומה דחי' י"ב חודש ולידה בודאי לא מהני וטריפה כרמ"א יו"ד ס"ס נ"ז וש"ך שם מרשב"א ורש"ל:

והנה בנידון שאלתינו דא' אמר בשם הרופא דבהמה זו דקורה והרופא מכחיש שלא אמר אם הי' מעשה כזה ביהודים כשרים ונאמנים היינו באים למחלוקת הרמב"ן והרא"ש כמו שהובא באה"ע סי' י"ז במחבר סעיף ח' ובחמ"ח וב"ש ובטו"ז יו"ד ס"ס קכ"ז ושם ש"ך סי' קפ"ה וב"ש אה"ע סי' מ"ב וסי' קט"ו גם אם הי' בידו מתחילה היינו דנין ע"ז כטו"ז ס"ס מ"ח בשם מהר"ם מלובלין ואמר שמצא מסמר תחוב ושם פרמ"ג מש"ז בשפחה שרחצה הויב ובאת ואמרה שמצאה מחט וכו' אבל כאן לא הי' ענין כזה כלל והובא בטו"ז יו"ד סי' שצ"ז בשם או"ז דעכו"ם אינו נאמן אפי' במסלפ"ת לא להקל ולא להחמיר רק בעדות אשה והובא בפוסקים בכ"ד וכ' תוס' (ע"ז כ"ו:) ד"ה אני כו' המומרים של עכשיו להכעיס הן דשבקי היתרא ואכלו איסורא ובעירובין (ס"ט:) מחלל שבת ועובד עבודה זרה כי הדדי נינהו ובחולין (ה':) רש"י האי תנא חמירא לי' שבת כע"א ע"ש. ולכן הרופא אפי' אמר אינו נאמן על זה וכן השני כיוצא בו ובפרט שהראשון הכחישו ואין מביאין ראי' מהם ובהמה שנשחטה בחזקת היתר עומדת ובפרט כי בדקו אח"כ בעורה ולא נמצא שום סימן על דקירה ובזה אסיים:

והנני ידידו הדו"ש באהבה

תוכן העניינים

אמרי דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה