אור ברסלב
אמרי בינה חלק שני; חדוד בדברי תורה › תשובות

אמרי בינה· רבי יוסף חיים מבגדאד

חלק שני; חדוד בדברי תורה · תשובות

שאלות

סימן א

משכחת לה בשנה מעוברת שהקדישה אחר חג המצות וכאשר הגיע סוף אדר ב' נעשה שנה שיש כאן י"ב חודש ויש שס"ה יום כמנין ימות החמה ועדיין לא יש שלש רגלים:

סימן ב

ודאי שיעור דרבנן נפיש, דאי שיעור רבי יהודה נפיש אמאי לא חשו רבנן לגמל טעון פשתן או חבלי זמורות דהא דבר זה שכיח וצריכין לתפוס שיעור זה הגדול שאם יקוץ שיעור אדם ורוכבו מה יעשה זה בעל הגמל והטעון פשתן שצריך לו שיעור יותר, אבל רבי יהודה נקיט שיעיר זה דזוטר ולא חייש לשיעור גמל ורוכבו דס"ל זה הרוכב אפשר לו להיות גחין ואזיל תחות האילן ועל כן אין צריך לקוץ האילן בשביל הרוכב כיון דאפשר בזה:

סימן ג

כגון שהשליך ידיו לאחוריו ונכנס בראש ועדיין קצת מידיו בחוץ:

סימן ד

כגון שנכנס דרך אחוריו ועמד בפתח ועדיין חוטמו בחוץ:

סימן ה

האחד אכל כזית איסור של חלב או של נבלה ושיעורו בכזית, והשני אכל מאה נמלים וכל נמלה חייב עליה חמש מלקיות:

סימן ו

אחד אכל נמלים מרוסקים שבטל מדין בריה ואין בכולם שיעור כזית ורק בריה אחת היה בהם ונתחייב בעבורה בלבד, והשני אכל מאה כמו שהן בהיותם בריה דלא בעי שיעור דחייב על כל אחת חמשה מלקיות:

סימן ז

כונתו לומר שכתב הסופר על הלוח או על הנייר ארבעה תיבות אלו בכתב ידו:

סימן ח

התירוץ הוא בתבן סרוח דלא חזי לבהמה:

סימן ט

הקושיא שיש על תירוץ זה הוא והא חזי לטינא:

סימן י

התירוץ כגון דאית ביה קוצי והטיט שגובלין בו התבן רומסין אותו ברגלים, ולכן לא חזי לטינא:

סימן יא

הקושיא היא והא חזי להסקה:

סימן יב

התירוץ הוא דאיירי בסרוח הרבה דלא חזי להסקה:

סימן יג

התירוץ דאיירי במלח מר דלא חזי לאכילה:

סימן יד

הקושיא היא והא חזי לעבד בו עורות:

סימן טו

התירוץ דאית ביה קיצין ואינו יכול ליטלו בידו ולמלוח בו העורות:

סימן טז

תקנתם לכתוב שטר הרשאה זה לזה:

סימן יז

התירוץ הוא לא יעשו דלת לבית שער כי הם אינם צריכים לו אלא בשביל להיות צל לשומר היושב שם, וכיון דאין לו דלת העניים נכנסים לבית שער ודופקים על דלת החצר ונשמע קולם:

סימן יח

מעיקרא סבר ניחא להו לבני רה"ר דיתבי בטוליה וכיון דחזא דקא מעכבי קייצי:

סימן יט

התירוץ הוא דחיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו, ולכן כיחש בזה:

סימן כ

הקושיא א"כ לא נשביעו על זה ויקח לו מאחר דבדין תפס לגבות מלוה שלו:

סימן כא

התירוץ דחיישינן שמא ספק מלוה יש לו עליו:

סימן כב

הקושיא היא כיון דתפס ממון על הספק, נמצא דלא חייש לספק גזל, א"כ גם שבועה ישבע על הספק ולא חייש לספק שבועה:

סימן כג

התירוץ הוא פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא משום דממון איתיה בחזרה שיאמר בדעתו אם אח"כ יתברר לי שאינו חייב אחזיר לו, אבל שבועה ליתא בחזרה:

סימן כד

איכא בינייהו כהן דא"ל לישראל צא וקדש לי אשה גרושה, אי נמי איש שאמר לאשה אקיפי לי קטן, לרב סמא לא מחייב שולחו, ולרבינא מחייב שולחו:

סימן כה

הקושיא היא למה אמר כגון שאמר לאשה שתקיף לקטן ולא אמר כגון שא"ל שתקיף לגדול:

סימן כו

התירוץ הוא כי הגדול לא יקבל להקיף:

סימן כז

איכא בינייהו פרוטה שהוזלה אחר אבידה, מ"ד אשר תאבד איכא ומ"ד ומצאתה ליכא. או נפקותא אחרת פרוטה שהוקרה שבשעת אבידה לא היתה שוה פרוטה ובעת מציאה הוקרה ושוה פרוטה למ"ד ומצאתה איכא, למ"ד אשר תאבד ליכא:

סימן כח

משמע ליה הכי משום שלא הצריכו לו יום אחר עוד עד שיבדוק כל חפציו, ויראה אם נאבד מהם כלום, משא"כ אם מזכיר בפירוש גלימא מצאתי אז כשיבא לביתו תכף ידע ואין צריך לבדוק ולשהות:

סימן כט

בירר ששה מכל שבט, והביא ע"ב פתקין על שבעים כתב זקן ושנים הניח חלק בללן ונתנן בקלפי, אמר להם בואו וטולו פתקיכם מי שעלה בידו זקן אמר לו קדשוך משמים, מי שעלה בידו חלק אמר לו המקום לא בחר בך מה אעשה לך:

סימן ל

הך דכרם אמר להו ברישא, דאי הך דחורש אמר להו ברישא, בהא דכרם נמי יאמרו לו אניסטון אני בתוכו:

סימן לא

הא דקטן אמר להו ברישא, ואמרו לו אין מביאים ראיה מן הקטן וחזר ואמר להם מעשה אחרת שראה בגודלו:

סימן לב

אין זה קל וחומר, דיש לומר מידי דהוה קוץ בעלמא שהוא ממית והוא טהור:

סימן לג

אמר לו ר"א הבא על הקטנות יוכיח שאין בה אלא אזהרה אחת וחייב על כל אחת ואחת:

סימן לד

אמר לו רבי עקיבה אם אמרת בקטנות אע"פ שאין בהם עכשיו יש בהם לאח"ז, תאמר בשבת שאין בה עכשיו ולא לאח"ז:

סימן לה

אמר לו ר"א הבא על הבהמה יוכיח:

סימן לו

איכא בינייהו דאפיק חמור בהדה.

סימן לז

הקושיא ואימא גדי:

סימן לח

התירוץ שהגדי מחוסר שחיטה ואינו אוכל עדיין כאשר נולד מאמו:

סימן לט

הקושיא ואימא בן פקועה:

סימן מ

התירוץ הוא דצריך קריעה:

סימן מא

הקושיא ואימא ביצת בת יוכני שהוא עוף גדול:

סימן מב

התירוץ תפסת מרובה לא תפסת:

סימן מג

הקושיא ואימא ביצת צפור:

סימן מד

התירוץ הא בחולה הא בבריא:

סימן מה

יוציא בו מים מן הבור לצורך רחיצה וממילא נטבל:

סימן מו

הקל וחומר כך ומה טעינה דליכא צער בע"ח חייב, פריקה דאית בה צער בע"ח לא כ"ש:

סימן מז

קל וחומר האחר כך הוא ומה טעינה דליכא חסרון כיס דבהמה חייב, פריקה דאיכא חסרון כיס דבהמה לא כ"ש:

סימן מח

הדחיה של קל וחומר הוא כך, דגם בטעינה יש חסרון כיס דאדהכי והכי בטל משותיה, אי נמי אתו גנבי וגנבי ליה, ולכן נשאר קל וחומר הראשון עיקר:

סימן מט

מתרץ רשב"ן תרי תמנתה הוו חדא בעליה וחדא בירידה, ורב פפא תירץ חדא תמנתה הואי דאתי מהאי גיסא ירידה, ודאתי מהאי גיסא עליה:

סימן נ

אמרה לו שהיא יתומה מאביה שנפטר קודם שנולדה:

סימן נא

חשש החכם הוא שמא הסופר כשכתב תיבת אל לא היתה כונתו לכתוב תיבת אל שדי, אלא היה רוצה לכתוב אל יוסף ואחר שכתב תיבת אל שכח וכתב שדי, ונמצא תיבת אל הכתובה עתה בס"ת לא נתקדשה וא"כ מאי אהני התיקון הזה שיכתוב תיבות אל יוסף מחדש מאחר שתיבה הסמוכה לשדי צריכה קדוש ולא קידש הרי פיסול אחר איכא:

סימן נב

הקל וחומר הוא כך ומה אשתי שאני מותר בה אני אסור בבתה, אשת איש שאני אסור בה אינו דין שאהיה אסור בבתה:

סימן נג

כך היא הפרכה, מה לאשתי שכן אסור באמה ואפילו שהיא פנויה, ולכן דין הוא שאסור בביתה, תאמר בא"א שאני מותר באמה, אם היא פנויה, לכן מותר אני בבתה:

סימן נד

האשה הזאת היא בת אחותו של אדם, וכך הוא הקל וחומר ומה אשתי שאני מותר בה אסור בבתה אחותי שאני אסור בה אינו דין שאהיה אסור בבתה, וזו הפירכה הנז"ל לא שייכה כאן כי אחותו גם אמה אסורה לו:

סימן נה

מצינו מפורש בתורה שהכהן גדול ישא אשה דכתיב והוא אשה בבתוליה יקח ואסרה עליו התורה את אלמנה וגרושה, והשתא אם זה הקל וחומר שיש לעשות מן אשתו של אדם הוא אמת, א"כ הכהן גדול צריך שיאסר בכל מין אשה שיש בעולם, דגבי כה"ג לא שייכה אותה הפירכה שעשינו בסי' נ"ג, יען ממה נפשך אם אמה של זו הבתולה היא אשת איש הרי היא אסירה לו, ואם היא אלמנה או גרושה ג"כ אסורה לו, לכן מוכרח אתה לומר דקל וחומר הנז' הוא בטל ומבוטל, ואין לעשותו בשום מקום:

סימן נו

שמואל תשיב למזוזה תדירה יותר כי נוהגת בשבתות וימים טובים ג"כ, משא"כ תפילין, ורב הונא חשיב לתפילין תדיר יותר שנוהג במפרשי ימים והולכי מדברות:

סימן נז

התיקון הזה הוא מפורש בירושלמי שאפשר שימלא פיו מים משני צדדיו קודם שיכנס, ואח"כ ישפכנו לפניהם כאשר יצא, ובזה ינצל מן החשד שא"א לפתוח פיו בלשכה ולהטמין מעות, שא"כ היו נשפכים המים מפיו בלשכה, ועל זה מתרץ בירושלמי שא"א לעשות כן מפני הברכה, שצריך לברך בפנים, וא"כ מוכרח שיפתח פיו וישפוך המים בפנים כדי שיברך:

סימן נח

העצה היא שיגרש רב הונא את אשתו ותתבע כתובתה מן משה אביו שהוא ערב, ואז יהיו מצויים בידה מעות ויחזור רב הונא וישאנה ותכניס לו אותם המעות ויתפרנס בהם. והגידו לו שהוא כהן ואם יגרשנה אסור עוד לישאנה:

סימן נט

מפורש הטעם שם דהאבן אם נפלה לא אתי אביו לאתויי, אבל דינר אם נפל מידו, אתי אביו לאתויי:

סימן ס

כגון שמשקין אלו הם אחד שמן ואחד משאר משקין, כגון יין או מים וכיוצא, והשמן דרכו להיות צף למעלה ונבדל בפני עצמו:

סימן סא

אחד מהם היתה קופתו מלאה קשואין שהם ארוכים כשיעור כל הקופה כולה, ולכן כשהוציא חצי הקופה דוקא גם הקשואין לא יצאו כולם אלא חציים, ולכן פטור בין אי אזלינן בתר קופה, בין אי אזלינן בתר מה שבתוכה, אבל חבירו היתה קופתו מלאה עדשים וכיוצא, וכיון שהוא הוציא מעט מן הקופה הוציא כמה עדשים שלמים שהיו בתוך אותו המעט לרה"ר:

סימן סב

זה שבקורה אפשר שיפול מאיליו, אבל מה שבבור א"א שיעלה מאיליו, וכמ"ש בפסחים י"ב:

סימן סג

יאמר אשתקד היה זרע החטים יפה או יאמר על מין אחר אורז או עדשים, וכיוצא שהוא טוב, ואז יבינו ממילא שהחטים ששאלו אותו עליהם אינו טוב, ועל שאלת אביו יאמר אמי קיימת, או יאמר על אדם אחר פב"פ הוא חי ואז יבינו הם על אביו, איך הוא וכנז' בפסחים דף ד':

סימן סד

יפה הכשיר החכם מפני כי ראה שזה בעל מדידה היתרה טפח מדד מצד העליון של עובי הסכך, שגם עובי הסכך מדדו ביחד, לכן יצא לו טפח יותר מעשרים אמה, אבל האחד מדד מצד התחתון של הסכך, ולא מדד עובי הסכך, ולכן יצא לו עשרים פחות טפח, ולכך הכשיר הסוכה וכנז' בפ"ק דערובין:

סימן סה

כיס שאסר החכם היו תפירותיו מבחוץ לכך לא הועילו החתימות כלום:

סימן סו

התירוץ הוא כגון שאין להם מעות לפרוע ורק יש להם קרקעית, ולזה יש קרקע עדית, ולזה יש זבורית, להכי פסק זה גובה וזה גובה, ואין כאן הפוכי מטרתא דיש הפרש בגבוה זו על גבוה שזה לוקח עדית וזה לוקח זבורית:

סימן סז

העדים הגידו לדיין דהכי הוה עובדא דהשלחן היה באמצע החדר, והם היו יושבים על כסאות אחר מקום השלחן קרובים לכותל האמצעי, של החדר, שהוא כנגד הפתח ופניהם כלפי הכותל האמצעי, אך היה בכותל האמצעי הזה מראה לטושה גדולה שקורין עיי"נא ובה נראה לפניהם צורת השלחן שעומד לאחוריהם וצורת הפתח, וכל מי שיכנס לחדר ויבא עד השלחן, והם ראו במראה הלטושה ההיא שנכנם אותו אדם ולקח הרם ויצא במהרה, אך זה לא הבין ולא שם על לבו שהם רואין אותו בכניסתו ובלקחו את הכיס כי לא הרגיש במראה הלטושה שהיא לפני העדים וחשב כיון שהשלחן עומד אחוריהם אין רואין אותו ואת מעשיו, ולכך גנב הכיס ויצא, ובזה נחה דעתו של הדיין וכפה אותו והודה:

סימן סח

שאלו על זה בגמרא דנזיר והוכיחו מדיקנא דסבי דצבעין דקנהון וחיורין עקרי דילהון ושמע מינא דמעקריהון רבין השערות, ולכן גם לזה אמר לו שיצבע השערות וימתין עד שיגדלו ויתברר אצלו דמעיקריהון רבין:

סימן סט

אמרו בגמרא דכתובות דף ע' יתן האדון במתנה מאכל למשרת השני וזה המשרת יתן לאותו המשרת מאכל ויאכל, כי נמצא אין זה אוכל משל האדון, ואם לא יש עמו משרת שני יניח האדון את המאכל על הסלע ויפקירנו ויבא המשרת ויזכה במאכל מן ההפקר:

סימן ע

מפורש הדבר בגמרא דמציעא בשנה ראשנה היה עסק שלהם בדנרי זהב שכולם שוין ולמה צריך לחלוק בפניו, אבל בשניה היתה השותפות בחביות של יין ויש הפרש בין חבית לחבית בענין חשיבות ולכך צריך לחלוק בפניו כי שמא סידר לעצמו הטובים:

סימן עא

עובדא דרבי טרפון היה מהלך בדרך ובאמצע הדרך ישב והטה כדי לקרות ק"ש, ובזה ניכר להדיא שעושה הפך בית הלל, ולכן נסתפק, אבל ראב"ע ור"י וח"י היו מסובין במקום אחד והן אמת שהיה ראב"ע זקוף עכ"ז כשהטה לא ניכר שבא לעשות כדברי ב"ש דיש לומר שכך נזדמן עתה שהטה למנוחת גופו, כי במסיבה יש (מומים) [מוטים] ויש נזקפים, והראיה דגם רבי ישמעאל היה באותה שעה מוטה דכך הוה ניחא ליה, ולכן לא חש ראב"ע והיטה כיון דאינו ניכר שעושה הפך דברי ב"ה, אבל ר"י חש פן יטעו התלמידים הרואין ויקבעו הלכה כב"ש, לכן זקף וקרא הפך ב"ש:

סימן עב

רב גידל היה מדבר עם הנשים עצמן ובהכרח שהיה רואה פניהם אע"פ שהיו עומדים לפניו במלבושים שלהם, ולכן אמרו לו רבנן כך, אבל רבי יוחנן לא היה מדבר עמהם אלא הוא יושב ועיניו למטה וגורס במשנתו ורק היתה כונתו שהנשים יראו אותו ולכך לא אמרו כמו שאמרו לרב גידל:

סימן עג

זה הניח המים בשמש ונתחמם המים בחום השמש דמותר בכהאי גונא:

סימן עד

חכם א' סבר כיון דחטים חשיבי יותר אע"פ שהם חצי ככר יברך עליהם, וחכם א' סבר אע"פ דשעורים גריעי מחטים עכ"ז כיון דהוא ככר שלם חשיב טפי לברך עליו, מה עשה אחז שניהם בידו ובירך המוציא ובצע משניהם יחד:

סימן עה

המלך צייר בדעתו כיון דהחיגר יש לו עינים לראות אמר לסומא שירכהו עליו, והוא יוליך אותו אצל האילן ויקח החיגר הכותבות ויאכלום שניהם, וזו תשובת רבינו הקדוש לאנטנינוס בגמרא דסנהדרין:

סימן עו

התשובה לזה, הנה העדים מצטרפים זע"ז בכך דהיינו עד של (ק') [ת'] מצטרף עם עד של ת"ק, וצריך לשלם ת' כי בסך זה יש ב' עדים, וכן עד של ר' יצטרף עם עד של ש' וצריך לשלם מאתים כי על זה הסך יש שני עדים, הרי ת"ר שחייבוהו ב"ד ונשאר עוד עד אחד שמעיד על מאה אין לו עד להצטרף עמו, והרי זה מחייבו שבועה דאורייתא על מאה, ואם תאמר למה לא ישבע על השיורין שנשאר בעד של ת"ק ובעד של ש', זה אינו כי מאחר שצרפנו אותם לענין תשלומין שחייבנו אותו לשלם על פיהם איך ישבע שבועה להכחישו שאם ישבע נמצא שהוא נשבע שהעיד זה שקר, ואיך ישלם, ולכן כל עד ששילם ע"פ עדותו אע"פ שלא שילם כל הסך שאמר עליו העד לא אפשר שישבע להכחישו, ועל כן לא ישבע אלא רק על עדות העד שהעיד על מאה כי זה לא נצטרף לתשלומין:

סימן עז

העדים העידו אמת אך זה הרגיש. שראו אותו שגנב המלח והכניסו לביתו וחשש שמא יגידו עליו ויבאו לראות בביתו ותמצא בידו הגניבה לכך השליך המלח לתוך בור מים מלוחים או הניחו בתוך כלי מים גדול ונמוח המלח, ושפכו לתוך בית הכסא או עוקה א' שיש לו בביתו ולכך כשבא שמש ב"ד לא מצא כלום:

סימן עח

בשבת ראשנה שפך הלבן לתוך האדום ואין ניכר הצביעה של הלבן אבל בשניה שפך האדום לתוך הלבן וניכר הצביעה שרואין את הלבן נעשה אדום:

סימן עט

תרצו בגמרא תרי אצטריכו ליה שחרר חד וצירף חד, כי היה לו שני עבדים ושחרר חד ונצטרף השני עם התשעה:

סימן פ

תוכן העניינים

אמרי בינה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה