אור ברסלב
אמרי בינה חלק רביעי; חקרי לב

אמרי בינה· רבי יוסף חיים מבגדאד

חלק רביעי; חקרי לב

חלק שלישי; חדוד במילי דעלמא

סימן א

חלק רביעי זה קראתיו בשם חקרי לב והשי"ת יעזור לי ברחמיו הרבים ובחסדיו הגדולם.

שאלה. מצינו בענין שבת שאמרו חז"ל כמה מיני איסורים בט"ל מלאכות הנזכרים במשנה דשבת פרק שביעי שמנו שם ט"ל אבות מלאכות, ונזכר בגמרא כמה וכמה תולדות למלאכות אלו, וצריך לדעת היכן נזכרו מלאכות אלו בתורה, והן אמת שכתוב בעשרת הדברות ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה וכו', יש פתחון פה לומר לא אסרה תורה אלא רק דבר קשה שיש בו טורח בעשייתו, וגם יש בו אומנות שזה דוקא נקרא מלאכה, אבל קושר ובורר דבר מועט שאין בזה לא טורח ולא אומנות אין זה עשייתו נקרא מלאכה, ועל כן יש לומר כל מיני מלאכות האמורים במשנה הנז' אם הוא דבר מועט שאין בו טורח כלל שקושר החוט שני קשרים של קיימא ותופר שתי תפירות, וכותב שתי אותיות ומוחק ע"מ לכתוב שתי אותיות ובורר פסולת מעט, וכן כל כיוצא בזה שהוא דבר מועט ואין בו טורח כלל, וגם אין בעשייתו אומנות אין זה בכלל מלאכה ואינו נקרא עליו שם מלאכה כלל, ואינו נאסר משום מלאכה אלא דבר שיש טורח ויגיעה בעשייתו או יש בו אומנות בעשייתו. ואני השואל מודה אני דחכמי המשנה וחכמי התלמוד הם אמת ודבריהם אמת ולא בעבורי אני שואל שאלה זאת, אלא שאלו אותה ממני אנשים המתחכמין בדעתם בדור החדש הזה, ולכן באתי לדפוק על פתח מעכ"ת כדי להשיב תשובה לשכך דעתם:

ועוד אני מדבר בשאלה זו דברים היוצאים דרך כלל מהמון העם של דור החדש באומרם מה שכתוב מפורש בתורה נביאים. וכתובים ודאי חייבין אנחנו לקיים ולהודות בהם, ורק על מה שנמצא בתורה שבע"פ דברים אשר חדשו חכמים לפרש פסוקים שבתורה כאשר ירצו, דמחמת כן מחדשים כמה הלכות ודינים אשר לא נתפרשו בתורה, והם סומכים אותם על רמז רק יתור אות או חסרון אות וקל וחומר וגז"ש ובנין אב, ובמה מצינו, וכלל ופרט וכלל וכיוצא, ובזה הטילו עלינו משא כבד, וה' לא צוה ח"ו, ובפרט בהלכות שבת העמיסו דברים הרבה אשר לא נוכל שאת אותם, ולא עוד אלא שגם הם אינם שוים בהוראתם, אלא יש מחלוקות ביניהם בעיקר הדין, ואנחנו לא נדע מה נעשה המצוה מאחר כי רבו עליה זה אומר בכה וזה אומר בכה על כן גם לדבריהם של אלו יודיעני אדוני תשובה המשברת את האוזן, כדי לשכך דעתם של אלו, כי רואה אני יש באנשים האלה אנשים דלאו משום דניחא להו באפקרותא מדברים כן, אלא מפנו שכך עולה בדעתם בלי שום תפונה, ואם האדון ימצא תשובה נצחת לזה תנוח דעתם, ויהיו מודים על האמת בלי ספק, על כן יורינו ושכמ"ה:

תשובה. מצינו בפרשת ויקהל, ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת, לא תבערו אש בכל מושבותיכם השבת, ולפי"ז בעל כרחך צריך אתה להודות שאין להחליט משמעות המלאכה, כאשר חשבת, דלא נקראת מלאכה אלא על דבר שיש בו טורח או צריך לו אומנות, מאחר דמצינו שאמר לא תבערו אש ביום השבת, ובהבערה מה יש אומנות, גם עוד לשון הבערה נאמר אפילו על עץ אחד דק או פתילה אחת, ומה טורח יש בזה, ונמצא שאין אתה יכול לפרש איסור מלאכה שאסרה תורה בשבת הוא רק על דבר שיש בו טורח או צריך לו אומנות ואין אתה יכול לחלק בין מלאכה של הבערה לבין מלאכות האתרות, דמה טעם יש בזה לחלק ולעשות הפרש ביניהם:

עוד נמי תמצא בפרשת שלח לך, דכתיב ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים אל משה ואל אהרן ואל כל העדה וכו', ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש רגום אותו באבנים ויוציאו אותו כל העדה אל מתון למחנה וירגמו אותו באבנים וימת כאשר צוה ה' את משה, ונודע כי לשון מקושש משמעותו קיבוץ וליקוט, כמו וקששו להם תבן בפרשת שמות, לכך בגמרא דשבת מר סבר מקושש היה מעמר, ומר סבר היה מעביר ארבע אמות ברשות הרבים, כי ליקט מעט שנים או שלש עצים דאין בהם דין עימור אלא העבירם בר"ה, ולכך נתחייב מיתה, ומר סבר מקושש היה תולש עצים, ואיך שיהיה בין למ"ד תולש בין למ"ד העביר שתי עצים בר"ה, בין למ"ד מעמר, אין בזה לא טורח ולא אומנות, ונתחייב מיתה, ש"מ מלאכה שאסרה תורה בשבת אינו רק בדבר שיש בו טורח ויגיעה רבה, או בדבר שצריך לו אומנות, ונמצא דבתורה עצמה מפורש דהאיסור הוא בכל גוונא:

גם בירמיה סי' י"ז נאמר ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת, וכל מלאכה לא תעשו וקדשתם את יום השבת, כאשר צויתי את אבותיכם, ומה טורח ומה אומנות יש בהוצאה מבתיהם לחוץ דמשוה אותה עם עשיית מלאכה, וגם בנחמיה סי' י"ג הוכיחם על מקח וממכר שעושים בשבת, ועל דורכים גיתות בשבת, ומה אומנות יש בזה:

העולה מכל האמור הוא דטענה שטענת בשאלה באיסורי מלאכה בשבת היא בטילה כי מן התורה עצמה איכא הוכחה דאיסור המלאכה הוא גם בדבר שאין בו אומנות, וכדמשמע מדין ההבערה ומדק מקושש:

ומה שאתה רואה שחז"ל עושים אסמכתא לאיסורים בפסוקי התורה ברמז של יתור אות או יתור מלה, וכיוצא, הנה כל האיסורים שנזכרו בדברי חכמים ולא נכתבו בפירוש בתורה הם היו אצל רז"ל בקבלה איש מפי איש עד מרע"ה, ורק נעשה להם רמז בפסוקי התורה דרך אסמכתא, ועיקר הסמך באמיתותם הוא הקבלה שקבלו איש מפי איש עד מרע"ה, וגם מרע"ה לא חידש כלום מדעתו אלא קבל הכל בפירוש מפי הגבורה, וכמ"ש התנא באבות משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו'. ובאמת בלעדי הקבלה א"א לפרש פסוקים של תורה שבכתב כפשוטן, דא"כ יהיו ההלכות הפכיות ויהיו לאחור ולא לפנים:

וכאשר תמצא כתוב בתורה בפ' משפטים ומכה איש ומת מות יומת, ואם תפרש כפשוטו בלתי תפנה אל המסורת והקבלה של חז"ל צריך שתדייק לומר אם הכה אשה ומתה פטור, דהא כתיב איש, ואיך ותכן להיות כן לחלק בין איש לאשה בענין זה, וכן גבי שבת כתיב בבשלח אל יצא איש ממקומו ביום השבת, ואם תבא לילך אחר פשט המקרא יש לך לדון שלא יצא אדם מפתח ביתו בשבת אלא יהיה אסור במקומו, וזה לא יתכן :

והא לך לשון כוזרי השני דף ג', ונוסף על זה שבר על שבר כי קמו עמדו תרבות אנשים חטאים חכמים בעיניהם אשר לא ראו מאורות התורה מימיהם וישימו כסלם בשכלם, בלשונם בלשונם, ויאמרו שפתינו אתנו מי אדון לנו, מה לנו עם מחלוקת התנאים ואמוראים, ומה לנו עם הויות דרב ושמואל ואביו ורבא, והלא זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל ברה כחמה, מאירת עינים, אין עיף ואין כושל בה, כי ספר תורת האלהים מפורש בשום שכל והבין במקרא, ולא ידעו ולא יבינו כי לולי קבלת חז"ל כשלנו בצהרים כנשף, ואם האמת אתם שאין לנו אלא מה שכתוב בתורה הלא המה יאמרו לי למה דוד המלך החסיד והקדוש, לפני ה' ישפוך שיחו לאמר הורני ה' דרך חקיך הבינני ואצרה תורתך, הבינני ואלמדה עצותיך, עבדך אני הבינני ואדעה עדותיך, וכי לא היה יודע ח"ו לקרות בתורה, והלא כל מה שכתוב בחומש תינוקות של בית רבן לומדין אותו אפילו בעל פה בארבע וחמש שנים:

עוד כתוב שבעת ימים תאכל מצות, וכתיב ששת ימים תאכל מצות, היאך יתקיימו ב' כתובים הללו, וכן כתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי, וכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, וכן כתיב ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וכתיב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה, וכן כתיב ועשו להם ציצית גדילים תעשה לך, ולא נתפרש לנו במקרא לא חומר ולא צורת הציצית. כתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, ואם הדבר כפשוטו לא היו רשאין לצאת מפתח ביתם בשבת, וכתיב וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת, אם כן יצאו מביתם לטייל ומצאו אותו ועברו על מצות אל יצא איש ממקומו, ולמה לא נענשו אלו המוצאים אותו, הן אלה אחד מני אלף ממה שכתוב בתורה שאי אפשר להבין בלי פירוש הנודע לנו מכח הקבלה, ועל אלו וכיוצא בהן, בקש דוד למדני חקיך הבינני ואדעה עדותיך עכ"ל:

עוד תמצא להרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל שכתבו, כל דברי רז"ל חכמי המשנה והגמרא, כולם מקובלים חכם גדול וצדיק מפי חכם גדול וצדיק, ראש ישיבה וסיעתו מאנשי כנסת הגדולה שקבלו מהנביאים ז"ל, ולעולם חכמי הגמרא וכל שכן חכמי המשנה, אפילו דבר קטן לא אמרו מלבן חוץ מן התקנות שתקנו בהסכמת כולם כדי לעשות סייג לתורה, ואם לחשך אדם שיש בו ריח אפיקורסת לומר מפני שנחלקו בכמה מקומות לכך אני מסופק בדבריהם, אף אתה הקהה את שיניו והודיעהו שהוא ממרא ע"פ ב"ד, ושלא נחלקו רז"ל לעולם בעיקר מצוה אלא בתולדותיה, ששמעו עיקרה מרבותיהם ולא שאלום על תולדותיה מפני שלא שמשו כל צרכן. כיוצא בו לא נחלקו אם מדליקין נר בשבת אם לא, על מה נחלקו במה מדליקין ובמה אין מדליקין, ולא נחלקו אם חובה לקרות קריאת שמע ערבית ושחרית או לא, ועל מה נחלקו מאימתי קורין את שמע בערבית, ומאימתי את שמע בשחרית וכן לכל דבריהם עכ"ל:

גם תמצא להרמב"ם בהקדמת פירוש המשניות שכתב וז"ל עיקר גדול ראיתי לזוכרו, והוא שיוכל אדם לומר, אם הם פירושי התורה כפי אשר יסדנו מקובלים מפי משה, כמו שאמרנו מדבריהם כל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אם כן מה אלו ההלכות היחידות שנאמר בהם הלכה למשה מסיני. דע זה העקר שיש לך לעמוד על סודו, והוא שהפירושים המקובלים מפי משה אין מחלוקת בהם בשום פנים, שהרי מאז ועד עתה לא מצינו מחלוקת נפלה בזמן מן הזמנים עימות משה ועד רב אשי בין החכמים כדי שיאמר אחד המוציא עין חבירו יוציאו את עינו שנאמר עין בעין, ויאמר השני אינו אלא כופר בלבד שחייב לתת, ולא מצאנו ג"כ מחלוקת במה שאמר הכתוב פרי עץ הדר כדי שיאמר אחד שהוא אתרוג, ויאמר אחד שהוא חבושים או רמונים או זולתו, ולא מצאנו ג"כ מחלוקת בעץ עבות שהוא הדם, ולא מצאנו מחלוקת במאמר הכתוב וקצותה את כפה שהוא כופר, ולא במה שאמר הכתוב ובת איש כהן כי תחל לזנות באש תשרף שזו הגזרה אינה אא"כ היא אשת איש, וכן גזרת הכתוב בנערה אשר לא מצאו לה בתולים שיסקלוה, לא שמענו חולק בה ממרע"ה ועד עתה, על מי שאמר שזה לא יהיה אלא אם היתה אשת איש והעידו עליה עדים שאחר הקידושין זינתה בעדים והתראה, וכיוצא בזה בכלל המצות אין מחלוקת בהם, שכולם פירושים מקובלים מפי מרע"ה, ועליהם ועל דומיהן אמרו כל התורה נאמרה כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני:

אבל אע"פ שהן מקובלין ואין מחלוקת בהם מחכמת התורה הנתונה לנו, נוכל להוציא ממנה אלו הפירושים בדרך מדרכי הסברות והאסמכתות והראיות והרמזים המצויים במקרא, וכשתראה אותם בתלמוד מעיינים וחולקים זע"ז במערכת העיון ומביאין ראיות על אחד מאלו הפירושים והדומה להן, כגון מה שאמר במאמר הכתוב פרי עץ הדר אולי יהיו רמונים או חבושים או זולתם עד שהביאו ראיות עליו ממה שנאמר פרי עץ הדר וכו', ואלו הראיות לא הביאום מפני שנשתבש עליהם הענין עד שנודע להם מהראיות האלה, שבאמת ראינו בודאי בלי ספק מיהושע ועד עתה שהיו לוקחים אתרוג עם הלולב בכל שנה ואין בו מחלוקת, אבל חקרו על הרמז הנמצא בכתוב לזה הפירוש המקובל, וכן היא ראייתם על ההדס וכו', וזה ענין מה שאמרו כללותיה ופרטותיה כלומר הענינים שנוכל להוציאם בכלל ופרט ובשאר י"ג מידות שהם מקובלים מפי משה מסיני, ואע"פ שהם מקובלים מפי משה לא נאמר בהם הלכה למשה מסיני, שאין לומר פרי עץ הדר הוא אתרוג הלכה למשה מסיני, או חובל בחבירו משלם ממון הל"מ, שכבר נתברר לנו שאלו הפירושים כולם מפי משה, ויש להם רמזים במקרא או יוציאו אותה בדרך מדרכי הסברה, ועל כן כל דבר שאין לו רמז במקרא ואינו נקשר בו ואי אפשר להוציאו בדרך מדרכי הסברה, עליו לבדו נאמר הלכה למשה מסיני עכ"ל:

הראת לדעת תשובה נצחת מכל דברים הנז"ל, דכל מה שאמרו חכמים בהלכות שבת ושאר דיני האסור והמותר אשר לא נתפרשו בתורה להדיה, לא חדשו הלכה מלבם כלל אלא כל ההלכות של המצות היו מקובלים אצל החכמים איש מפי איש עד מרע"ה אך יש מצות. שיש להם רמז ואסמכתא במקראות ויש שאין להם רמז בתורה כי אם רק הם הלכה למשה מסיני ומה שחדשו חכמים מלבם הלכות משום נדר וסייג לא אמרום הלכה פסוקה בסתם אלא אמרו בפירוש דאלו הם גזירה דילהון שעשו אותה משום גדר וסייג, וגם נתבאר מכל הנז"ל דלא נחלקו בעיקר המצוה אלא ברמז שיש לה במקרא, ועוד יזדמן שנחלקו בתולדות המצוה שנשתכחו מהם או לא קבלי מרבותיהם מפני שלא שמשו כל צרכן וזה ברור, על כן לא נשאר פתחון פה להמון העם של דור החדש אשר זכרת בשאלה להרהר ולדבר עוד, ותנוח דעתם במה שכתבנו אם יעמיקו להתבונן היטב במה שכתבנו בעזה"י:

עוד ראיתי ראוי ונכון ויפה להעתיק לך כאן מ"ש רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות בסנהדרין בי"ג עקרים יסוד השמיני וז"ל, היות התורה מן. השמים והוא שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה ע"י מרע"ה שהיא כולה מפי הגבורה כלומר שהגיעה אליו כולה מאת השי"ת, בענין שנקרא ע"ד השאלה דיבור, ואין יודע היאך הגיע אלא הוא משה ע"ה שהגיע לו, וכי הוא היה כמו סופר שקוראין לו והוא כותב כל מאורעות הימים הספורים והמצות ולפיכך נקרא מחוקק, ואין הפרש בין פסוק ובני חם כוש ומצרים, ופסוק ושם אשתו מהטבאל, ופסוק ותמנע היתה פלגש לבין אנכי ה' אלהיך, ופסוק שמע ישראל, כי הכל מפי הגבורה הם, והכל תורת ה' תמימה טהורה וקדושה אמת ואמונה, וזה האדם שאומר שאלו הפסוקים והספורים משה ספרם מדעתו, הנה הוא אצל חכמינו ונביאינו נקרא כופר ומגלה פנים יותר מכל הכופרים, לפי שחשב שיש בתורה לב וקליפה וחשב דאלה דברי הימים והספורים אין תועלת בהם ושהם מאת מרע"ה, וזה ענין אין תורה מן השמים אמרו חכמים ז"ל הוא המאמין שכל התורה מפי הגבורה חוץ מן הפסוק הזה שלא אמר הקב"ה אלא משה מפי עצמו, וזה כי דבר ה' בזה וכו', אלא שצריך האדם להאמין שכל דבור ודבור מן התורה יש בו חכמות ופלאים למי שמבין אותם ולא הושג תכלית חכמתם, והיא ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ואין לאיש אלא להלך בעקבות דוד משיח אלהי יעקב בהתפלל גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, וכמו כן נמי פירוש התורה המקובל ג"כ מפי הגבורה. וזהו שאנתנו עושים היום מתבנית הסוכה ולולב ושופר וציצית ותפלין וזולתם הוא בעצמו התבנית אשר אמר השי"ת למשה, והוא אמר לנו כל זאת והוא נאמן בשליחותו, והמאמר המורה על היסוד הזה הוא מה שנאמר ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות כל המעשים האלה כי לא מלבי עכ"ל, ואתה הרואה המשכיל עשה אזנך כאפרכסת ושמע דברים המוצדקים האלה שכתב רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל, קשרם על לוח לבך ויהיה תמיד בין עיניך והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

סימן ב

שאלה חקרנו בענין השבת שאינו שוה בכל המקומות שבכדור העולם, כי כ"ד שעות של שבת בירושלים הם במקום אחר כולם חול, ואין הדעת סובל זה שיהיה כאן כל כ"ד שעות שבת, ובמקום אחר אלו הכ"ד שעות כולם חול שם. יורינו ושכמ"ה:

תשובה. מי הגיד לך שיש במקומות של הכדור הפרש בין אלו לאלו כ"ד שעות, דאין הדבר כן, אלא ההפרש הוא רק חצי דהיינו בירושלים הוא ליל שבת ובאמריקא הוא יום שישי, ובבוקר בירושלים הוא יום שבת ובאמריקא הוא ליל שבת, וכן עזה"ד. ועיין יסוד עולם מאמר שני פרק י"ז מה שפלפל בענין זה של הפרש שיש בין המקומות הקרובים והרחוקים ואין כאן מקום להאריך בדבריו. והנה בשמים ממעל שיש יתרון לשבת על ימי החול בכמה דברים של עליות וכיוצא, ודאי הולכים אחר ירושלים בהתחלת השבת ובסופו ואנחנו בני בבל קרובים עם בני ירושלים בשבת בכניסתו ויציאתו, ויש הפרש שיעור מעט בינם ובינינו דהיינו שיעור שעה וחצי, כן קבלו הראשנים שבערינו כנודע בלחות שכותבים בעיבור בכל שנה ושנה:

נמצא זמן קדושת השבת ישנה בהשואה אתת בכל המקומות הן בירושלים הן במקומות הרחוקים מאד מצד לצד, וההפרש שיש בין כאן לכאן הוא רק בשיעור הזמן כי ההשוואה היא בחצי השבת דוקא ולא בכולו, ואין הדבר כאשר חשבת דכ"ד שעות השבת כאן הם כולם חול באמריקא:

ובזה מובן מ"ש הכתוב בפרשת אמור וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו שבת היא לה' בכל מושבותכם, כלומר יש זמן בשבת שהוא שוה בכל מושבותכם אשר בכדור הארץ כולו ורק כאן הוא יום שבת וכאן הוא ליל שבת וכדכתיבנא בס"ד. ונ"ל בס"ד על כן תמצא בכמה מקומות בתורה שמזכיר את השבת דכתיב הוא וקרינן היא, כי הוא זכר היא לשון נקבה, וידוע יום זכר ולילה נקבה, לומר אע"פ שלא ישות בכל המקומות יום עם יום ולילה עם לילה, עכ"פ ישוה יום עם לילה, והיינו היא והוא שוים בקדושת השבת, ולכן תקנו אנשי כנה"ג להזכיר בק"ש דשחרית ודערבית מדת יום ומדת לילה כמ"ש בורא יומם ולילה גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור, וכן בשחרית תקנו יוצר אור ובורא חושך, כי באמת מדת יום ולילה לא ישבותו מן העולם כי כאשר יש אצלינו יום, יש באמריקא לילה שהוא צד שכנגד רגלינו, וכמאמר בפירוש בפרשת בראשית יום ולילה לא ישבותו:

ומה שכתבתי לעיל שבשמים הולכים בזמן השבת בכניסתו ויציאתו כפי מה שיהיה עת לילה ויום בירושלים, כן כתב בספר פרשת דרכים דף נ "ד וז"ל, אמיתת הדברים הוא שיש חקירה בין הראשנים ז"ל, שהדבר ידוע אצל בעלי המחקר, דמשכחת לה דבמקום אחד יהיה שישי עדיין הוא יום והוא חול גמור, ובמקום אחר כבר נטה היום והוא לילה והוא שבת, וכן להפך ביום השביעי משכחת לה שבמקום אחד עדיין יום הוא והוא שבת גמור, ובמקום אחר הוא לילה והוא חול, וטבריא וצפורי יוכיחו. והנה אנחנו נאמין אמונה שלימה דכשם שאנחנו מבדלין בין יום שישי ליום שביעי, כך בשמים ממעל יש הבדלים והפרשים רבים בין יום השביעי לשאר ימים ומלבד מ"ש רז"ל מענין גהינם ששובתין הרשעים ביום השביעי ונהר סמבטיון, עוד יש הבדלים רבים ודברים מופלאים בשמי השמים בין ימי החול ליום השבת קודש כאשר נודע ליודעי חן:

והנה יש לחקור על איזה מקום סומכין בשמים ממעל, והעלו שהמקום האמיתי לזה הוא ירושלים שהיא אמצעית העולם שנקרא טבור הארץ (ר"ל אמצעית הישוב) עכ"ל. והרב ספר הברית ז"ל במאמר ט' סוף פרק י"ד כתב וז"ל, והנה ירושלים יושבת באמצע האקקימים האלה בראשית חלק אסיאה וקרוב לארופא והאויר אשר בארץ ישראל ממוצע בין החום והקור יותר מכל ג' חלקים, אשר על כן אוירא דארץ ישראל מחכים כדרך כל דבר הממוצע והממוזג הוא טוב ויפה לכל דבר כאשר כתב אבן עזרא ז"ל, שלא מצא חכם בארץ כוש יען האויר שם הוא חם ביותר, ולזה כוונו רז"ל ביומא שירושלים היא באמצע העולם כלומר באמצע רוחב הישוב, וזה אמת כי יש מקו המשוה עד קוטב הצפוני תשעים מעלות וכו', מעלות הצפונים הקור גדול ואינו מיושב כי אם מעט מזער, ובתחלת אותן המעלות נשאר עקר ישוב הצפוני בשבת תחכמוני ס"ד מעלות וירושלים יושבת ל"ב מעלות ט"ו דקין מקו השוה, הרי זה חצי מן ס"ד, כי מלת עולם לפעמים הכונה בו רק על חלק אחד ידוע מן הכדור לא על כל הארץ, כאשר אמרו חז"ל בא סנחריב ובלבל את העולם, וכן אמרו חרב בא לעולם חיה רעה באה לעולם כמ"ש בזה בעל העקרים ז"ל, ועל זה כיון ג"כ דוד הע"ה באומרו יפה נוף משוש כל הארץ כאשר כתב על פסוק זה רבי עובדיה ספרנו ז"ל, יפה נוף יפה מכל נוף וגליל בישוב עד שאוירה מחכים, הר ציון ירכתי צפון הוא בין שני חצאי חלקי הישוב הצפוני עכ"ל, וכן כתב איש אלהים קדוש האר"י ז"ל בעץ חיים שער ציור העולמות פרק א' וז"ל הטהור, והנה היסוד שבה שהיא הנקודה שבה מקבלת השפע מן השמים שעליה היא ארץ ישראל בנקודת אמצע הישוב. וסוד הערוה הדבוקה עליה היא ארץ מצרים הסמוכה לה כמ"ש כי ערות הארץ באתם לראות, ולכן קודם גלו למצרים ומשם נכנסו לארץ ישראל, עכ"ל רבינו האר"י ז"ל:

והרדב"ז ז"ל ח"א סי' ע"ו כתב שאלת ממני אודעך דעתי בענין השבת כי יש חילוק גדול בין השוכנים במזרח לשוכנים במערב, ונמצא דמה שהוא שבת לאלו הוי לאלו חול. תשובה דע כי שאלה זו נבוכו בה רבים ונכבדים, אבל אידיעך דעתו בה, דע כי השבת נמסרה לכל אחד מישראל שנאמר כי אות היא ביני וביניכם וכמו שאות הברית הוא לכל או"א כן השבת נמסר לכל או"א, וכיון שהשבת נמסר לכל אחד בכל מקום שהוא, מונה ששה ימים ובסוף הששה עושה שבת שהוא זכר למעשה בראשית שנאמר כי ששת ימים עשה ה' וכו', שאם אין אתה אומר כן אפילו בארץ ישראל יש חילוק קצת, ואפילו תרצה לומר שעל ידי התוספת שאנו מוסיפין בכניסתו וביציאתו מתוקן, מ"מ התוספת הזה דאורייתא הוא, ונמצא שאין כל בני ארץ ישראל שוין בתוספת זה שהרי יש מהלך קרוב לארבעה ימים בא"י מן המזרח למערב, ואפילו בעיירות הסמוכים יש חילוק בזה בין טבריה לצפורי כדאמר רבי יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריה ועם מוציאי שבת בצפורי, אלא מאי אית לך למימר כי השבת ניתן לכל אחד כפי מקומו אשר הוא דר בו, לפי שכבר נשלמו ששה הקפים שלמים ונכנס השביעי לקודם קודם ולמאוחר מאוחר וכו':

עוד ראיה שהרי השבת ניתן במרה, וממרה לא"י יש קצת חילוק שהרי מרה לדרום וא"י לצפון, נמצא שלא היה השבת מצומצם בין מרה לא", אלא שהוא יתברך צוה את השבת לישראל לכל, אחד מהם או לכולם בכל מקום שיצאו, שהרי גלוי וידוע לפניו יתברך שעתידה בניו לגלות לקצוי הארצות ויהיה בניהם מרחק גדול, וטעם זה אנו צריכין לכל המועדות ויום הכפורים לפי שגם בהם תפול השאלה וכו' עכ"ל:

ובסה"ק רב פעלים ח"ב בסוד ישרים סי' ד' דף קכ"ג הבאתי מספר הברית ח"א מאמר ד' פרק י"א שכתב וז"ל, ומן מוצא דבר האמור תבין ותשכיל שבעת הזה אשר כל כדור הארץ מיושב מסביב מבני אדם, ועם ה' מפוזר ומפורד בכל המדינות ודרים בכל המקומות שאין כל ישראל שובתים כל השבת בשוה, אלא י"ב שעות ממנו ישבתו וינוחו יחד, וכשמצד אחד של הכדור הוא יום שבת אז הוא לכשנגדו ליל השבת, ושתי אניות הנותנים בים דרך ונפגשו ביחד שזכרתי בפרק הקודם אם יקר מקרה שהיו יהודים על שניהם אז לא ישבתו שבתם בשוה כלל וכו', וכן בימי החול אין זמן ועידן התפילות של כל בני הגולה בשוה, אבל כשמקוננים על חרבן בהמ"ק בחצות לילה מצד זה אז הוא חצות היום לכשנגדו ואוכלין סעודת הצהריים, וכשמתפלים ערבית מפה יהיו מתפללים שחרית מפה:

אך הדין הוא בענין זה שכל אדם מישראל צריך לעשות דבר יום ביומו בעתו ובזמנו באשר הוא שם בזרוח לו השמש בכל המקום אשר עומד עליו הן ביבשה הן באניה בים יתפלל שחרית וכבוא השמש יתפלל ערבית, ויהי בחצי הלילה שלו יעשה סדר תיקון חצות וכו', וכמו כן בכללות הימים שבמקומו ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי לחשבונו באשר הוא שם ישבות, ולכן נאמר שבת הוא לה' בכל מושבותיכם:

מלבד אם יזדמן יהודי על הספינה ההולכת קרוב מאד לצד הצפוני או הדרומי אשר שם לפעמים היום כהרבה ימים של כ"ד שעות, כמו בנרגולאנד שם סיון ותמוז יום אחד ארוך, או אם יזדמן יהודי על הספינה ההולכת קרוב מאד לצד הצפוני או הדרומי לציד שם התנינים הגדולים הנקראים ווא"ל פי"ש, ושם ששה חדשים יום אחד וששה חדשים לילה אחד, אז אחר שימנה ששה פעמים כ"ד שעות על כלי המירה שעות יעשה את השבת, וכן בענין התפילות והצומות יעשה דבר יום ביומו של כ"ד שעות עכ"ל:

ומדברים הנז"ל תבין טעם לחיוב האדם בשבת כפי מקומו, היינו משום דכתיב שבת היא לה' בכל מושבותכם, נמצא תלה חיוב השבת כפי המושבות שלהם, והוא טעם אמת ויציב, וכבר אמרוהו הקדמונים ז"ל:

והנה בסה"ק רב פעלים ח"ב בסוד ישרים סי' ד' כתבתי, עלה בלבי לחקור חקירה אחת בענין השבת, דידוע דהזמן של לילה ויום משתנה ממקום למקום מחמת הלוך השמש, ויש הפרש רב כמה שעות בין יושבי מזרח ליושבי מערב, ובין יושבי הרים גבוהים לבין יושבי עמקים, כאן יום וכאן לילה, וכד נהיר לאלין חשיך לאלין, והשתא יש לחקור אם אחד עשה שבת בהתחלתו במקום שיתאחר שקיעת השמש, והלך באותו שבת עצמו על ידי שם וקפיצת הדרך למקום רחוק ששם מקדים שקיעת השמש, דנמצא הוא לא עמד אותו שבת כ"ד שעות אלא רק י"ח שעות או פחות, איך יעשה, אם צריך למיזל בתר שקיעת השמש, וזה כיון ששקעה ונעשית חשיכה הרי נעשה לו חול, ואע"פ שלא שמר את מצות השבת אלא י"ח שעות בלבד, או"ד צריך לשמור קדושת שבת כ"ד שעות שלמים:

ומצינו דוגמה לזה בשבת דף קי"ח, א"ר יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריה ומוצאי שבת בצפורי, ופירש רש"י טבריה עמוקה ומחשכת מבע"י וסבורין שחשכה וצפורי יושבת בראש ההר, ובעוד שחמה שוקעת נראה שם אור גדול ומאחרין לצאת, וכתב בפ"ע בשם רבינו מהר"י ן' מיגש בתשובה סי' י"ח דטבריה וצפורי בתוך תחום שבת, ובחד גברא מיירי, דאלו בתרי גברי כל חד יצא שכרו בהפסדו ע"ש, אך מציאות זו דנקיט ר"י היא לחומרא, ואופן ספק שלנו הוא לקולא, דאנו מסתפקים במי שלא שמר כ"ד שעות בקדושת השבת אי קפדינן אשעות:

ובהשקפה הראשונה אמרתי לפשוט חקירה זו ממ"ש בירושלמי בפ"ט דכלאים ופרק י"ב דכתובות בפטירתו של רבי בערב שבת היה ולא שקעה חמה ביום ששי בעונתה אלא נתאחר שקיעתה עד אחר שש שעות מליל שבת, והיו מציקין בעבור חלול שבת שנתעסקו במלאכה באותם שש שעות של ליל שבת שהיתה חמה זורחת בהם, ויצאה בת קול ואמרה כל מי שלא נתעצל בהספדו של רבי יהא מבושר לחיי עוה"ב חוץ מאותו כובס שלא היה בהספדו של רבי, כיון ששמע אותו כובס כך, הפיל עצמו מן הגג ומת, ויצתה בת קול ואמרה אפילו אותו כובס. וכתב הרב טירת כסף דף ג' מכאן נראה דאם יעמוד השמש יותר מן י"ב שעות זמן מה שלא שקעה בעונתה, אז אותו זמן שנשאר ע"י נס נחשב מן הלילה הבא והו"ל כאלו הוי לילה, דהראיה שהיו ישראל מציקין מאחר דלא שקעה חמה אלא ודאי אע"ג דלא שקעה נחשב כל זמן היתר על י"ב שעות ליל שבת עד שנתבשרו ע"י הבת קול ע"ש. ורבינו בצלאל ז"ל בש"מ כתובות פרק י"ב דף ק"ג, כתב בשם רבינו קלונמוס ז"ל, שהרג אותו כובס את עצמו בסקילה שנפל מן הגג משום דהוא לא היה בהספדו של רבי, ונמצא שחלל שבת במלאכה ולא עסק בהספדו של רבי כדי שיתכפר לו, לפי מ"ש בת קול ע"ש, וכ"כ הרב מהר"א הכהן באגדת אליהו ע"ש, ומצינו למידין אע"ג דלמראה עינים היתה חמה זורחת והוא יום עכ"ז בעינן שמירת שבת כ"ד שעות שלמים, ועתה שזרחה השמש בשש שעות ראשונות של ליל שבת לא תועיל זריחת השמש, לאפקועי מן אותם שש שעות קדושת שבת:

ואחר הישוב כתבתי שם דאון מזה הוכחה לדינא בענין חקירתנו, די"ל הם לא נצטערו בחשבם שחללו שבת מדינא אלא רק משום חסידות הצטערו, וכן משמע לשון הגמרא דאמר עדיין מציקין אמרין דילמא חלילינן שבתא ולשון דילמא משמע דלא היו חוששין מדינא, ועוד י"ל דודאי הוה ס"ל דליכא איסור מדינא, דהא הם אחר שגמרו הספד של רבי וחזרו לביתם והדליקו הנר, ואח"כ שקעה חמה ומי התיר להם להדליק נר לכתחילה, ולמה לא חשו, והלא בודאי הם הרגישו כי החמה עמדה בשעות של ליל שבת. ומ"ש רבינו קלונימוס ז"ל דהכובס הפיל עצמו בשביל חלול שבת אין מזה הוכחה כלל, דאע"ג דאותו כובס היה ת"ח כדמשמע בגמרא דאהדירוה גמריה לרבי, עכ"ז ודאי מה שהפיל עצמו לא עשה זה משורת הדין דאפילו אם חלל שבת ממש מי התיר לו להמית עצמו בידים, ובפרט בשוגג, אלא ודאי מרוב דבקותו בהשי"ת ותוקף חסידותו נצטער הרבה משום חסידות ונתערבב שכלו לפי שעה. ועשה דבר חוץ מן השורה ואין למידין ממנו לענין הלכה, אלו דברי שכתבתי בס"ד שם, ועוד הארכתי בזה ע"ש:

ועתה חדשות אני מגיד להביא ראיה דלא קפדינן על מספר כ"ד שעות, אם יחסר מעט שעות, אלא רק קפדינן שתהיה שמירת שבת לאיש ישראל מערב ועד ערב, דהיינו משקיעת חמה של יום ששי עד שקיעת ממה של יום שביעי, יען כי הכתוב כך פירש להדיא בפרשת אמור דכתיב שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותכם בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם נמצא לא חייב את ישראל במספר השעות ולא תלה אותו במנין שעות אלא רק אמר מערב עד ערב דהכנסתו תהיה בערב ויציאתו בערב ואין מקפיד כמה שעות יהיה בין ערב לערב, ואם תאמר האי קרא ביום הכפורים כתוב ולא בשבת, מה בכך, הלא בשניהם יש מצות שביתה, ומאי שנא כפור משבת, והכי קי"ל כל מלאכות האסורות בשבת אסורות ביוה"כ, ואין ביניהם כחוט השערה אלא רק זה חיובו בסקילה, וזה חיובו בכרת כידוע בה' יום כפור:

ועוד בפסוק זה קאי על יוה"כ ועל שבת ועל יו"ט, כמ"ש בגמרא דראש השנה דף ט' ע"א בתשעה לחודש יכול בתשעה ממש ת"ל בערב, אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה, הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום מלמד שמוסיפין מחול על והקודש, ואין לי אלא שמוסיפין בכניסתו ביציאתו מנין ת"ל מערב עד ערב, ואין לי אלא יוהכ"פ שבתות מנין ת"ל תשבתו, יו"ט מנין ת"ל שבתכם כל מקום שיש בו שבות מוסיפין מחול על הקדש ע"כ, הרי פסוק זה איירי בשבת ג"כ וזו הוכחה גמורה דלא קפיד אלא שישמור השבת ויוה"כ מערב עד ערב, ולא קפדינן על מספר השעות אשר בין ערב לערב, וזה ברור בעזה"י:

סימן ג

שאלה. יש כמה עניינים שאסרו אותם חז"ל משום גזרה שגזרו שמא יעשה כך ושמא יהיה, ועתה נשתנו הזמנים כך, וחששות אלו שחשו החכמים ז"ל בעבורם ואסרו את המותר ליתנהו בזה"ז. והשכל מחייב כיון דבטל הטעם בדין הוא שתתבטל הגזרה, ולמה נשאר האיסור במקומו. ועוד אני שואל אם דבר זה שאסרו אותו חכמים ראוי הוא קמי שמייא להיות אסור, איך נכשלו בו כל אותם הדורות שהיו אחר מתן תורה, עד זמן שבאו החכמים וגזרו על אותו דבר ואסרו אותו, דהא ודאי קודם שאסרו אותו החכמים היו דורות שקדמו להם נוהגים בו היתר, ולמה דורות הראשונים לא זכו לפרוש מן האיסור הזה. יורינו ושכמ"ה.

תשובה. דורות הראשנים עד סוף התנאים שהיה להם כח זה לאסור איסר חדש ולגזור גזרות משום גדר וסייג, שכל אלו האיסורון נקראים אסורי דרבנן, חייבין כל ישראל לקיים אותם מכח מצות התורה שנצטווינו בה בפרשת שופטים דכתיב לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואתמר בגמרא דברכות דף י"ט כל מילי דרבנן אסמכו חכמים על לאו דלא תסור, ובגמרא דשבת דף כ"ג אתמר מברכין על נר חנוכה אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר חנוכה, והיכן צונו אמר רב אויא לא תסור וכו', ואיתא בספרו על פסוק ימין ושמאל אפילו נראין בעיניך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל שמע להם, והיינו נראין בעיניך בהשערת שכלך וסברתך לדון הפך דעתם ותקנתם, ולפי דעתך לא צדקו באיסור זה שאסרו משום גזרה, דלפי דעתך הוא אין לחוש לגזרה זו אין אתה רשאי לחלוק עליהם ולהרהר על דבריהם, ורק אם נזדמן ח"ו שאמרו דבר הפך דבר המפורש בתורה שאין בו גדר וסייג אלא התירו ח"ו את החלב או את הערוה לא נשמע להם בזה, כי על זה אתמר בירושלמי בהוריות פרק א' יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין תשמע להם תלמוד לומר ימין ושמאל כשיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל, והכונה אם אמרו על ימין שהוא שמאל דהיינו דבר שהוא מותר להדיא בתורה ואסרו אותו בלתי טעם של גדר וסייג, דאין הדבר הזה כשניות בעריות שהם מותרים מן התורה ואסרום משום גדר וסייג אלא הם אסרו המותר בתורה בלתי טעם של גדר וסייג או זולתו, אל תשמע להם, ושן אם אמרו על שמאל שהוא ימין, דהיינו דבר אשר איסורו מפורש בתורה כמו חלב ועריות ושיוצא והם התירו אותו אל תשמע להם ובזה השוו דברי הירושלמי אלו עם דברי הספרי הנז"ל שאמרו אפילו נראין בעיניך וכו':

נמצא על פי המצוה הנז"ל של לא תסור חייבין כל ישראל לקיים דברי חכמים הן במצות של לאוין שאסרו את המותר משום גדר וסייג, הן במצות עשה כגון נר חנוכה והלל ומקרא מגילה וכיוצא, דמחמת כן אנחנו מברכין עליהם אשר קדשנו במצותיו וצונו וכנז' בגמרא דשבת הנז"ל:

והנה איתא בגמרא דע"ז דף כ"ט במשנה ששאל רבי ישמעאל את רבי יהושע מפני מה אסרו גבינות נכרים, והשיאו לדבר אחר ולא אמר לו הטעם העקרי, ובגמרא שם בדף ל"ה שאלו מפני מה לא הגיד לו הטעם ומשני משום דאמר עולא כי גזרי גזירתא במערבא לא מגלו טעמא עד תריסר ירחי שתא, דילמא איכא אינש דלא ס"ל ואתו לזלזולי בה, ופירש רש"י לא מגלו טעמא למה גזרו עליו, דלמא איכא דלית ליה ההוא טעמא ולא בדיל מיטה ומזלזל בה, אבל השתא דלא מגלו טעמא דמלתא בדלי מיטה כ"ע, דסברי קמו רבנן במילתיה דאתא מיטה חורבא, ואנן הוא דלא בקיאינן בטעמא ע"כ:

נמצא לפ"ז כל מקום שאסרו חכמים משום גזרה בהלכות שבת ובשאר הלכות איסור והתר, כשהיו אוסרין הדבר לא היו מגלין הטעם אלא אוסרין בסתם, וכיון דאסרו חל האיסור על ישראל לדורות עולם מכח מצות לא תסור בלי שום תפונה, ועל כן אע"פ שאח"כ נודע הטעם ואחר זמן רב נתבטל הטעם אשר בעבורו גזרו אין מתבטל האיסור שאסרו חכם אחר שנתחייבו בו כל ישראל מדין לא תסור הכתוב בתורה, וכמו שמצות התורה אינם בטלות כן מצות דרבנן אינן בטילות ואפילו אם החכמים כשאסרו הדבר גילו הטעם אכף בעת שאסרו, עכ"ז כיון דלא התנו בפירוש כשנמנו לאסור שיהיה האיסור תלוי בזה הטעם אין האיסור בטל בזמן שיתבטל הטעם, כיון דלא התנו כן בפירוש אלא אסרו בסתם חל האיסור על ישראל לדורות עולם מדין מצות לא תסור המפורש בתורה. ועור בין תבין בענין זה כי קבלה בידינו בדברי חז"ל דאפילו בדבר שגזרו בו ואמרו הטעם בפירוש בשעת הגזרה, עכ"ז תדע נאמנה שאין זה עיקר הטעם שלהם אלא עיקר הטעם מעלימים אותו, יען דקי"ל כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, וכן הוא בענין זה, והיינו כי אנחנו רואין דאיכא כמה מצות דאורייתא אשר טעמם מפורש בתורה ובע"כ צריך אתה לומר שאין זה עיקר הטעם של המצוה, שאם אתה אומר כן יקשה עליך כמה דברים האמורים באותה מצוה שאין מתיישבים כלל לפי אותו הטעם המפורש בתורה והיינו, מפורש בתורה בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, כי בסכת הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים. הרי פרשה התורה הטעם להדיא, ועל זה יקשה לב האדם מאחר שמצות סוכה היא זכר לענני כבוד למה מצותה שבעה ימים לא חסר ולא יתר, ולמה פסולה בדברים המקבלים טומאה, ואם הוא זכר לענני כבוד שאין מקבלים טומאה למה צריך לעשות לה דשנות והלא ענני כבוד היו סכך בלבד, ואם הכונה בסוכות הושבתי כפשוטו ולא קאי על ענני כבוד אלא סוכות ממש, למה פסולה בדברים מקבלים בטומאה, והלא מסתמא בסוכות שלהם לא היו מקפידין בכך, ועוד למה עושין המצוה בט"ו לחודש השביעי דוקא ולא יעשו באייר בזמן שהתחילו לישב בסוכות, ועוד יש כמה שאלות כיוצא כאלה שאין להם טעם על פי אותו הטעם המפורש בתורה, ובע"כ צריך אתה לומר כי יש עוד טעם אחר אשר בו יתיישבו כל הקושיות האלה ולא אמרה אותו תורה דהעלימה אותו מעיני בני אדם הרואין בספר, ולכן גם חכמים הלכו בדרך זה להעלים טעם העקרי ולא גילו אותו. וכן כתב הרב א"ח ז"ל על מצות שמפורש טעמם בתורה וז"ל בפרק כ"ט, הקדמה השלישית שאפילו אותם המצות שטעמם מפורש בתורה עכ"ז יש להם עוד טעם אחר פנימי ונעלם, ולכן לפעמים אין הטעם ההוא מספיק לכל פרטי המצוה ההיא, כמו שבתרומה דטעם המצוה הוא לפי שאין להם לכהנים חלק בארץ ועל כן מוטל על ישראל לזונם וניתנו להם כ"ד מתנות כהונה ובכללם התרומה, ואמרו עין רעה אחד מששים, ובינונית מחמשים וטובה מארבעים, אמנם קשה מאד מה שאמרו דמן הקורה חטה אחת פוטרת כל הכרי, שזה מחזי חוכא ואטלולא ומה תועיל חטה אחת לכהנים, מוטב היה לפטור את ישראל מן המיתה בלא כלום, ועיין מ"ש הרמב"ן בפרשת בראשית נגד מה שמכחישים שכפרו להתל בדברי רז"ל וסוף דבריהם כתבו שאין למדרש סוף ברוך אלהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים:

ועל כן כתב הרשב"א סי' צ"ד וז"ל, אך המצות שיראה מפשוטי הטעמים שנתנה בהם תורה שהטעמים ההם הם תכלית הכונה, ואינם תכלית אלא הטעם ההוא אמת, אך הוא בנקודה מתועלותיה ותכונותיה והדברים הנעלמים והרמיזים בתוכה לאשר חננם השי"ת אין להם תכלה וכו' ע"ש:

ובאמת יש כמה וכמה מצות אשר מפורש טעם שלהם בתורה ואין אתה יכול לומר שזה הוא הטעם האמתי שלה אלא בע"כ צריך להודות שיש בהם טעם סוד שלא גלתה אותו תורה, ומלבד מה שנזכר לעיל בדברים שיש בהם הכרח גדול תקיף ואמתני על זה שאמרנו, אזכיר עוד מצוה אחת אשר פרטיה נראין לשכל האנושי הם זרים שאין להם ישוב וטעם ע"פ השכל, והוא בענין מצות החליצה דכתיב בה וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, הנה לזה צותה תורה לעשות לו בזיון הזה לחלוץ מנעלו שתעשהו יחף ולרוק לפניו ומפורש שכל זה נעשה לו בשביל שלא בנה בית אחיו, ויש כאן פ"פ לשאול אם הוא עשה איסור בדבר זה שלא בנה בית אחיו ילקוהו ב"ד, או יכו אותו מכת מרדות, ואם באמת עשה זה איסור שלא בנה בית אחיו בזיון זה שנעשה לו ע"י אשת אחיו הוא קל מאד, ועוד למה יתבזה על ידה ולא ע"י ב"ד. גם עוד יש כמה פרטים במצוה זו הן אותם שפוסלים החליצה בדיעבד כגון חלצה רגל שמאל וכיוצא, הן דברים שהם צריכים לכתחילה שאין לה שום שייכות בטעם זה שלא בנה בית אחיו, על כן מוכרח לומר שאע"פ שהתורה אמרה ככה יעשה לאיש אשר לא בנה בית אחיו, אין זה עיקר הטעם אלא טעם העקרי הוא סתום, ולכן ה"ה במצות חכמים, אפילו אם תמצא טעם מפורש בדבריהם על מצוה ותקנה וגזרה שגזרו לאסור בכך וכך אין זה טעם. העיקרי אלא יש להם טעם אחר נכון ויציב שלא רצו לגלותו. והשי"ת יראנו נפלאות מתורתו אכי"ר:

סימן ד

שאלה. חקירה חקרנו על מ"ש רבנו מור"ם ז"ל בהגה"ה או"ח סי' תרכ"ד יש מחמירים לעשות שני ימים יום כפור, ויש לזה התכה, ואין לנהוג בחומרא זו משום דיש לחוש שיבא לידי סכנה ע"כ, וחקרנו כיון דמוכרח לעשות כפור יום אחד בלבד לא היה ראוי לעשות יו"ט של סוכות שני ימים בחו"ל, כי כיון דעושין יום טוב שני נמצא עושין תרתי דסתרן דאם האמת יום ט"ז בתשרי הוא יו"ט ראשון של סוכות נמצא דציבור אכלו ביום הכפור ועכו אותו חול, והו"ל תרתי דסתרו בתו דש אחד. יורינו ושכמ"ה.

תשובה. אע"ג דאיכא אינשי דיכולין להתענות ב' ימים ושני לילות רצופים והכי איתא בראש השנה דף כ"א רבא הוה רגיל דהוה יתיב בתעניתא תרי יומא, זימנא חדא אשתכח כוותיה, וכן אנחנו רואין דאיכא אינשי שיכולים להתענות כך עכ"ז חושבין למיעוטא דבאין לידי סכנה דהא אתמר שם רב נחמן יתיב בתעניתא כולי יומא דכפורי, לאורתא אתא ההוא גברא אמר ליה למחר יומא רבא במערבא אמר ליה מהיכא את אמר ליה מן דמחריא א"ל דם תהא אחריתו קרי עליה קלים היו רודפינו, פירש רש"י דם תהיה אחריתו הרי הוא מת על ידו שתזקיקהו להתענות שני ימים ושני לילות דם תהיה אחריתו נוטרקון של דמחריא ע"ש, ועוד איכא בגמרא דירושלמי מסכת חלה פרק א' הלכה א' בבבל יש שחשו לצום שני ימים בשביל יוה"כ מספק שלא היו יודעין אם עברו ב"ד שבא"י את אלול או לאו ואמר להן רב חסדא למה לכם להכניס עצמכם למספק הזה שתוכלו להסתכן מחמת כך, הלא חזקה היא שאין הב"ד מתעצלין מלשלוח שלוחין להודיע לגולה אם עברו אלול או לאו. עוד אתמר שם אבוי דשמואל בר רב יצחק חש על עצמו וצם שני ימים וכשהפסוק מן התענית ובא לסעוד נתחלש ונפטר, וכתב פני משה המתענה היה רב יצחק אבוה דרב שמואל ועל שהכניס עצמו לסכנה מספק לא הזכירו שמו להדיא ע"ש, נמצא חשו רבנן לסכנה, ורב חסדא עבד מעשה למנוע אותם שהיו רוצים להתענות שני ימים משום ספק ואפשר דלא למעוטא דוקא חייש הלא גם ברובא איכא חשש סכנה דאפילו אם לא ימות תכף ומיד, יתהווה בו חולי בפנים שיגרום לו מיתה אחר כמה ימים אי אחר כמה שנים דגבורים ובריאים לאו רובא דעלמא נינהו אלא הם מיעוטא דעלמא:

ומה שטען השואל שלא היה להם לרבנן לתקן לבני הגולה שיעשו יו"ט שני של סוכות שני ימים משום ספיקא דיומא כדי שלא יעשו תרתי דסתרן בחדש אחד, מאחר ובת נית של כיפור דקדים ליו"ט אכלו ביום י"א ולא עשו שני ימים משום ספיקא דיומא זה אינו חדא דבציבור אין חוששין לתרתי דסתרן אלא יכולים לעשות תרתי דסתרן וכמ"ש בתפלת מנחה וערבית דהצבור יכולים להתפלל מנחה וערבית ביחד בתוך זמן שעה ורביע דעדיין לא שקעה חמה:

ועוד דגם אם יעשו שני ימים כיפור ג"כ הם עושים תרתי דסתרי, דאם יום י"א עשירי והתענו בו, א"כ יום הקודם לו הוא תשיעי שהוא ערב כפור ואסור להתענות בו בין למ"ד איסור תענית בתשיעי הוא מן התורה, בין למ"ד מדרבנן וקרא אסמכתא מ"מ הוא אסור כתענית, ואיך התענו בי, וכיון דהתענו נמצא חשבו אותו עשירי ואיך יתענו ביום י"א לחשבו עשירי, הרי עבדי תרתי דם הרי שהם סמוכים זל"ז, ולהכי עבדי יום אחד דוקא ולא חשו לתרתי דסתרי של יום טוב דסוכות, מיום כפור:

ועוד אם יבטלו יום טוב שני של סוכות בלא לעבד ביה ספיקא דיומא, משום דלא עשו ספיקא דיומא בכפור, צריך לבטל ספיקא דיומא דשאר מועדים, ואם תאמר לא יבטלו אלא רק של סוכות וש"ע, שהם עם יום כפור בחדש אחד זה אינו, חדא דהוי כחוכא וטלולא. ועוד יש לחוש לזלזול יו"ט של סוכות, שיאמרו העולם אינו יו"ט חשיב הוא, דלהכי לא עבדי ליה ספיקא דיומא כשאר מועדים. וכה"ג אמרינן בגמרא דסוכה דף מ"ג ע"ב, על ערבה דבכל יומא משבעה ימים אי איקלעי בשבת לדחי שבת, ולמה אמרו על יומא שביעי שלה דוקא דדחיה שבת, ותרץ בגמרא משום דאתי לפקפוקי בלולב, פירש רש"י לזלזולי בלולב משום דלא דחי בלולב אלא בחד יומא, והא דחי כל יומא, אתו למימר לולב לאו מצוה חשובה היא ע"ש. וא"כ הכא נמי אם יעשו בשאר מועדים יו"ט שני משום ספיקא דיומא ולא יעשו בסוכות יאמרו מ"ט של סוכות אינו יו"ט חשוב כשאר מועדים:

ועוד נ"ל בס"ד טעם נכון מדינא לעשות יו"ט שני בסוכות, אע"ג דלא עבדי בכפור תרי יומי והוא דקרא כתיב בפרשת שופטים לא תסיג גבול רעך, אשר גבלו ראשונים, וכתב בספר תורה תמימה בשם תשובת רב שרירא גאון ז"ל שהביאה בטור ח"מ בזה"ל, חייב כל אדם לבלתי שנות ממנהג, דאמרינן מנלן דמנהגא מילתא היא, דכתיב אל תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים עכ"ל, ולשון דאמרינן משמע דהוא מלשון חז"ל. מאיזה ברייתא, אבל לא מצאתיה, ועיין בברכות דף נ"ד ע"א, ולקח זה מלשון הפסוק במשלי כ"ג, אל תבוז כי זקנה אמך, ופירש רש"י למוד מזקני אומתך לעשות מה שעשו הם, עכ"ל הרב שם:

ובאמת זה נלמד ג"כ מפסוק שאל אביך ויגדך זקנך ויאמרו לך, ובכמה דוכתי בתלמודא מצינו שחייבו חכמים לאחוז מנהג אבותינו בידינו, אע"פ דאיכא טעמא לעבור, ועיין בירושלמי דתענית פרק א' הלכה וא"ו, דשאלון לרבי חנניה וכו', ואמר להון מכיון שנהגו אבותיכם בהם באיסור, אל תשנו מנהג אבותיכם ע"ש:

ועל כן בדין הוא יו"ט שני שנהגו בו אבותינו בזמן שהיו קובעין בא"י ר"ה ע"פ הראיה, השתא בזה"ז אע"ג דאזלינן בתר העיבור דליכא ספיקא, ג"כ עבדינן תרי יומי כמנהג אבותינו, וכמ"ש בגמרא דשלחו להם הזהרו במנהג אבותיכם אע"פ שיש בידכם קביעות החדשים, משא"כ ביום כפור דמעיקרא לא נהגו בו תרי יומי, אין עלינו חיוב מן המנהג, ואדרבא המנהג הוא מעיקרא יום אחד. ועיין ביאור הגאון רבינו אליהו מווילנא ז"ל סימן תרכ"ד ס"ק י"ב, שכתב כמ"ש בריש י"ט, דאנן בקיאין בקביעא דירחא רק משום דשלחו משם הזהרו וכו' משא"כ ביוה"כ שלא היה מנהג מעולם עכ"ל ע"ש. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

סימן ה

שאלה. חקירה גדולה חקרנו בענין תקיעת שופר בראש השנה, דמצינו בגמרא דר"ה דף ל"ג ע"ב במתניתין סדר תקיעות ג' של ג' ג'. שיעור תקיעה כג' תרועות שעור תרועה כג' יבבות, ומקשין בגמרא והתניא שיעור תקיעה כתרועה, אמר אביי תנא דידן קחשיב תקיעה דכולהו בבי ותרועות דכולהו בבי. ותנא דברייתא קא חשיב חדא בבא ותו לא, ופירש רש"י תנא דידן קא חשיב דכולהו בבי והכי קאמר, שיעור שלש תקיעות כשיעור שלש התרועות. ותנא דברייתא קא חשיב דחדא בבא שיעור התקיעה כשיעור התרועה, ותרוייהו חדא מילתא אמרי:

תו מקשי הגמרא על מ"ש במשנה דידן הנז"ל שיעור תרועה כשלש יבבות, והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים, אמר אביי בהא ודאי פליגי דכתיב יום תרועה יהיה לכם, ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון, וכתיב באמיה דסיסרא בעד החלון נשקפה ותיבב, מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל. ופירש רש"י שברים ארוכים מיבבות, אמר אביי בהא ודאי פליגי, אע"ג דאוקימנא דברישא לא פליגי על כרחך בהא סיפא פליגי, דלית לשנויי בה מידי והיינו פלוגתא. גנוחי גנח כאדם הגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן. ילולי יליל כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה:

עוד שם בדף ל"ד ע"א אתמר איתקין רבי אבוה בקסרי תקיעה שלש שברים תרועה תקיעה. ומקשי מה נפשך אי ילולי יליל לעבוד תקיעה ותרועה ותקיעה, ואי גנוחי גנח לעביד תקיעה ושלשה שברים ותקיעה, ומשני מספקא ליה אי גנוחי גנח או ילולי יליל. מתקיף לה רב עוירא ודילמא ילולי יליל וקא מפסיק שלשה שברים בין תרועה לתקיעה, ומשני דהדר עביד תקיעה תרועה תקיעה, מתקיף לה רבינא ודילמא גנוחי הוה וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה, ומשני דהדר עבד תש"ת, ומקשי אלא רבי אבוה מאי אתקין והלא אי גניחי גנח הא עבדינן ואי ילולי יליל הא עבדינן, ומשני רבי אבוה מספקא ליה דילמא יליל וגנח ע"כ. וקי"ל להלכה לעשות כתקנת רבי אבוה לתקוע תשר"ת ותש"ת ותר"ת: ועל זה חקרנו חקירה נפלאה, מצוה יקרה ונשגבה כזאת שכל חיי השנה כולה תלויים בה לא היו דורות הראשונים עושים אותה כתקונה עד שבא רבי אבוה ותיקן אותה, ואם נאמר כי מדור מרע"ה ודורות השופטים והנביאים והתנאים היו עושים אותה כתקונה וקודם דור רבי אבוה נשתכחה ואסתפקא להו עד שבא רבי אבוה ותיקן אותה תיקון נכון שכל ישראל נהגו בו עד דורות אלו, גם זה לא יתכן לאומרו יען כי מצוה היא קבועה בכל שנה ושנה שכל ישראל חייבים בה ומקיימים אותה איך תשתכח ואם הספק הוא במנין ומספר שמסתפקים אם הם שש או תשע יתכן שיש מי שיחשוב שנשתכח המנין, אך שברים ותרועה הם שני סוגים ואינם מתחלפים ואיך ישכחו איך היו עושים תרועה או שברים או שתיהן, ואיך יסתפקו חכמי הדור בדבר שהוא פשוט ונעשה בכל קהילות ישראל ולמסתפק אומרים לו פוק חזי מאי עמא דבר:

גם רצינו לדעת זאת הכונה שהתקין רבי אבוה לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת אשר כל ישראל אוחזים בה ומקיימים אותה בתורת חיוב, אם היה מרע"ה ודורו נוהגים בה או לאו, דלפי הזוהר כולהו צריכי ולאו משום ספיקא הן, על כן עלינו לחקור איך היו עושים דור מרע"ה ודורות הנביאים, על הכל יורינו ושכמ"ה:

תשובה. חקירה זו שלכם נשאלה מן רבנו האי גאון ז"ל והביא דבריו הר"ן ז"ל בפ"ג דר"ה על מאמר אתקין רבי אבוה בקיסרי וז"ל, נשאל לרב האיי גאון ז"ל וכי עד שבא רבי אבוה לא היו ישראל יוצאין ידי תקיעות שופר, ובלשון הזה השיב אל תחשבו בלבבכם כי בימי רבי אבוה נפל ספק בדבר הזה, שהרי משניות קדומות הן אחת אומרת תרועה שלשה יבבות, ואחת אומרת תרועה שלשה שברים, והא אמרינן בהריא אמר אביי בהא ודאי פליגי. וכך היה הדבר, מימים קדמונים מנהג בכל ישראל מהן עושין תרועה יבבות קלות, ומהן עושק תרועה יבבות כבדות שהם שברים, ואלו ואלו יוצאים ידי חובתם יען כי שברים כבדים תרועות הן ויבבות קלות תרועות הן. והיה הדבר נראה כחלוקה אע"פ שאינו חלוקה, שהרי התנאים כמו ואמרנו למעלה הללו שונין שיעור תרועה שלש יבבות, והללו שונין שיעור תרועה שלשה שברים אלו משנתם כמנהגם ואלו משנתם כמנהגם, וקאמר אביי בהא פליגי, ולאו פלוגתא היא, ולא היו מטעים אלו את אלו, אלא מר כי אתריה ומר כי אחריה קתני, וחכמים של הללו מודים כי יבבות תרועה היא, וחכמים של הללו מודים כי שברים תרועה היא, וכשבא רבי אבוה ראה לתקן תקנה שיהיו כל ישראל עושין מעשה אחת ולא יראה ביניהן דבר שההדיוטות רואין אותו כחלוקה עכ"ל. ורבינו המאור ז"ל גם היא העתיק דברי רבינו האיי גאון ז"ל הנז"ל, וכתב על דבריו שהם טובים ונאים ומתוקים מדבש ונופת צופים ע"ש:

עוד כתב הר"ק ז"ל וז"ל, ואנחנו עכשיו נוהגים לתקוע על סדר הברכות תשר"ת למלכיות תש"ת לזכרונות תר"ת לשופרות כמ"ש הרב אלפאסי ז"ל בהלכות, וצריך עיון למה, שהרי היה לנו לעשותן כולן למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות, דהא משום ספק דאורייתא עבדינן להו וצריך לשמען על סדר הברכות במלכיות ובזכרונות ובשופרות וכו', ולדברי רבינו האי גאון ז"ל לא קשיא מידי, דהא יום תרועה אמר רחמנא, הילכך בין גנח בין ייליל בין גנח וייליל יצא דכלהו תקיעות דאורייתא נינהו, והלכך להקל על הציבור ולתקוע כתקיעות דכלהו מקומות שפיר דמי עכ"ל ע"ש:

ומרן בב"י, אחר שהביא דברי רבינו האי גאון ז"ל שכתב הא דאמר אביי בהא ודאי פליגי לאו פלוגתא ממש קאמר שלא היו מטעים אלו את אלו, אלא הכי קאמר בהא ודאי פליגי במעשיהם, דתנא דידן היה עושה התרועות יבבות, ותנא דברייתא היה עושה אותם שברים כל אחד לפי מנהג הבכי של מקומו, אע"פ שאין בזה שום קפידא שכולם ענין בכי הוא ואין כאן חילוק ענין אלא חילוק מעשה, וסיים מרן ז"ל בב"י דלפ"ז כי אמרינן בדרבי אבהו מספקא ליה אי גנוחי גנח או ילולי יליל, וכן כי אמרינן מספקא ליה דילמא גנח ויליל צ"ל לאו ספק ממש קאמר לענין דינא, אלא לחלוקי המנהגות קורא ספק, ולשון שאינו מדוקדק הוא:

וכתב עוד בב"י וז"ל, ודברים אלו כתב הריטב"א בחשובה, וכתב על זה, ומזה הטעם בתקיעות של סדר התפלה אין עושין בכל ברכה אלא אחד מהסימנים, ואלו היתה תקנת רבי אבהו מפני הספק היה לנו לעשות בכל אחר מהן שלשה סימנים שאל"כ אין בשלשתן אלא אחר שיהיה אמת, אבל לפ"ז שלשתן אמת ואדם יוצא בכל אחד מהם, ולפיכך כדי שלא להטריח על הציבור די לנו באחד מהם, וגם כדי שיתברר שכולם אמת, ואנחנו עושק תחלה דברי רבי אבהו, ואח"כ דברי תנא דברייתא ואח"כ דברי תנא דמתניתין, להעלות בקודש לפתוח בקטן ולסיים בגדול, וזה כפתור ופרח, עכ"ל הריטב"א ז"ל:

העולה מדברי רבינו האי גאון ז"ל הוא דהתורה אמרה יום תרועה, ואם יעשו גנוחי בלבד יוצאין י"ח דזה נקרא תרועה ואם יעשו ילולי בלבד ג"כ יוצאים י"ח דזה ג"כ נקרא תרועה, וכ"ש אם יעשו שניהם ואין בזה חשש הפסק כיון דשניהם ענין אחד שהוא ענין בכי וכנז"ל. ומ"ש מספקא ליה דילמא גנח ויליל לאו ספק ממש קאמר לענין דינא, אלא לחלוקי המנהגות קורא ספק וכאשר העתקתי לעיל מלשון מרן ז"ל בב"י כן. וקודם רבי אבהו היו מקומות נוהגים גנוחי בלבד כי מנהג הבכי של אותם מקומות כך היה, ויש מקומות שהיו נוהגין ילולי בלבד כי מנהג הבכי של אותם מקומות כך היה, ובאמת כולם יוצאים י"ח מן התורה דאלו ואלו נקראים תרועה. אמנם ודאי מצוה מן המיבתר הוא למעבד תרוייהו גנוחי ויליל דהינו לתקוע תשר"ת, יען כי לפי סודן של דברים יש תיקון נעשה למעלה בגנוחי, ויש תיקון נעשה בילולי, ולכן עדיף למעבד תשר"ת. ובודאי מרע"ה וכל גדולי ישראל היו עושין תשר"ת תמיד בכל דור ודור אך לא היו מעמיסין מנהג זה של תשר"ת על כל קהילות של המון ישראל לעכובא, אלא אותם שהיו נוהגין לעשות תש"ת בלבד היו עושק, ואותם שנוהגין בתר"ת בלבד היו עושין, וכמו ענין תפלין דרש"י ור"ת דגדולי ישראל היו מניחים שתיהן אבל המון העם נוהגין באחת ולא העמיסו עליהם לעשות שתים לעכובא, וכן הדבר הזה, ונמצא שלשה מנהגים היה, הא' מנהג תשר"ת והיה זה אצל אנשים מועטים גדולי ישראל בלבד, והב' היה מנהג של תש"ת והג' מנהג של תר"ת, ואלו השני מנהגים תש"ת ותר"ת היו מפושטים בכל קהלות ישראל, יש עושין תש"ת בלבד, ויש עושין תר"ת בלבד כל קהלה לפי מנהג הבכי של מקומה וכנז"ל, ובזמן רבי אבהו נתעורר ר' אבהו על חלוקי המנהגים הנז"ל שנעשו ישראל אגודות אגודות חלוקות, ותיקן בקסרי תחלה לעשות כל השלשה מנהגים הנז"ל ביחד שהם מנהג תשר"ת ומנהג תש"ת ומנהג תר"ת, והוא תיקן זה תחלה בקסרי שהיה רבוי עם ובתי כנסיות רבים שיש בהם כמה קהילות ומה' יצא הדבר שנעשה סייעתא דשמייא שנתפשט התיקון זה שלו לעשות ג' מנהגים הנז' בכל תפוצות ישראל ונעשו כל קהילות ישראל שוים במעשה המצוה הזאת, ועד עתה ועד לעת"ל כן יקום וכן יהיה:

ונראה לי לומר בס"ד, כי קודם דור רבי אבהו היה זכות רב בקהילות ישראל שאם יעשו תש"ת יהיה תיקון הנעשה בתר"ת ממילא בכח כונתם וכן אם יעשו תר"ת יהיה תיקון הנעשה בתש"ת ממילא בכח כונתם, אך צפה הקב"ה שנתמעטו הלבבות של דורות הבאים ואין בהם כח זה, לכן נתן בלב רבי אבהו להתעורר בדבר התקנה הזאת שיהיו כל ישראל עושין תשר"ת בפועל לתקן מה שנעשה ע"י תשר"ת, וגם תש"ת בפועל לתקן מה שנעשה ע"י תש"ת בפ"ע, וגם תר"ת בפועל לתקן מה שנעשה ע"י תר"ת בפ"ע, כי בחלישות הכח לא סגי בהתכללות הכונה בלבד כי אם רק ע"י מעשה בפועל פרטיי והבן היטב, כי הכל נעשה בהשגחה עליונה, ולכל זמן ועת לכל חפץ:

וכיוצא בענין זה תמצא בענין קדושת יום ראש השנה אשר מקדמת דנא היו עושק בא"י יום אחד ורק בחו"ל עושים ב' ימים מספק, ולבסוף אחר החרבן תיקן ריב"ז שגם בא"י עושים תמיד בכל השנים שני ימים, ואע"ג דליכא חשש קרבן ואע"ג דהם מקדשים ע"פ הראיה, וחשבון החודש לענין כיפור וסוכות חושבין מיום ראשון, ואע"ג דביו"ט של סוכות וש"ע אינם עושים אלא יום אחד בלבד, עכ"ז ראש השנה עושים שני ימים טובים בכל שנה ושנה, ואע"ג דבא"י בקדם קדמתא לא היו עושק אלא יום אחד בלבד, והטעם כי תיקון שצריך לעשותו עתה בשני הימים למעלה היו הראשונים עושין אותו ביום אחד מחמת גודל קדושת נשמתם, ואין צריך לקיים מצות תקיעת שופר בשני ימים, אמנם אחר החרבן נחלש כחם וצריך להם שני ימים להשלים התיקון, ואע"פ שיושבין בא"י וזכות א"י מסייען עכ"ז בר"ה מחמת תוקף התיקון שצריך לעשות בו לא יספיק יום אחד, משא"כ בחיקון הנעשה ביו"ט יספיק ליושבי ארץ ישראל לעשותו ביום אחד, ורק לבני חו"ל צריך שני ימים. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

סימן ו

שאלה. נתפלאנו ונתקשינו מאד בדברי המשנה סוף גיטין, ב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה, שנאמר כי מצא בה ערות דבר, ובה"א אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר כי מצא ערות דבר, (דב"ש סומכין על מלת ערוה, וב"ה על לשון דבר), רבי עקיבה אומר אפילו מצא אשה אחרת נאה הימנה, שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו ע"כ. והנה הדבר הזה שדנו בית הלל לנתק קשר האישות בעבור שהקדיחה תבשילו, אין הדעת סובלו דאפילו אם המשרת הקדיח תבשיל רבו אין מן הראוי ומן הנימוס שיהיה רבו טורדו ומוציאו מביתו, ואיך יתכן שתהיה הקדחת התבשיל נחשבת ערות דבר לגרש את אשתו בעבורה, וגם מ"ש רבי עקיבה אם מצא אשה אחרת נאה הימנה, אין דעת האדם סובל זה, דאם ראה אשה נאה וחשק בה וקחנה, ולמה יגרש את אשתו הראשונה, וכי האשה היא כלי אי טלית, שאם בעל הכלי או הטלית ראה כלי אי טלית נאה יותר ממה שיש לו, דרשאי לקנות אחר וימכור מה שיש בידו, והלא אשתו היא כגופו ואיך רשאי לזלזל בה כ"כ יורינו בענין זה ושכמ"ה:

תשובה. אתמר בגמרא דסנהדרין דף כ"ב, אמר רב שמן בר אבא בא וראה כמה קשה גרושין, שהרי דוד המלך התירו לו ליחד ולא התירו לו לגרש, פירש רש"י התירו לו ליחד עם אבישג ואע"פ שנאסר יחוד של פנייה ולא התירו לו לגרש אחת משמנה עשרה וישאנה ע"ש. והרב מהר"י כולי ז"ל בהגהות משנה למלך פרק יו"ד דגרושין הביא גדולים דס"ל דאיסור גרושין הוא מן התורה, וכתב דמכאן מוכח דהוא איסור דרבנן, דאם נאמר שהוא מדאורייתא היכא מוכח דקשים גרושין, והרי איסור יחוד היא דרבנן ע"ש. וכתב הגאון חיד"א ז"ל בפ"ע דיש לדחות דגרושין בלא סבה אימא דאיכא איסור תורה. אמנם הכא היה הדבר מוכרח דמשום דלא יחם לו צריך לבתולה ותהי למלך סוכנת. ולזה אם היה מגרש לא היה איסור והיו יכולים להתירו, אלא דקשה גרושין, והרב עיון יעקב הוכיח מכאן דקשים גרושין אפילו מאשתו שניה, ועמ"ש הר"ן בחדושיו עכ"ל ע"ש:

והנה ב"ש החמירו כדרכן, באיסור גרושין שנעלו הדלת בפני האיש הבא לגרש את אשתו, דאין לגרש אא"כ מצא בה ערות דבר, כפשטיה דקרא דהוא ענין זנות. ובית הלל הקלו מעט באיסור גרושין כדרכן להקל ואמרו לאו דוקא ערות דבר שהוא ענין ניאוף שזו מעלה מעל בקשר האישות, על כן יגרש ויתיר קשר האישות, אלא גם אם הקדיחה תבשילו, ואין הכונה שנשרף התבשיל באש או במלח אלא לישנא מעליא נקיט. והוא כי חז"ל כנו האשה בשם קדרה, והביאה שהיא הטלת הזרע של איש בקרבה מכנים אותו בשם תבשיל וכמ"ש דגמרא בפסחים דף קי"ב חמשה דברים צוה רבי עקיבה את רשב"י, וחד מניוהו אל תבשל בקדרה שבשל בה חבירך, מאי היא. א"ר פפא בגרושה בחיי בעלה ואב"א אפילו באלמנה לפי שאין כל האצבעות שוות ע"ש, וכאן יזדמן שהאשה חוששת מצער הריון וצער לידה ואינה רוצה להתעבר מתשמיש של בעלה ולכך מטילה מור בפנים כדי שיהיה הזרע של בעלה נפסד ולא יתהווה ממנו ולד, או אחר שמזריע וקם מעליה היא פושטת ידה בפנים ומוציאה הזרע ומפסידתי, או מפסדת הזרע ע"י סם שעושה אחר תשמיש כדי שלא יקלוט ותתעבר, וזהו ענין שהקדיחה את תבשילו שהפסידה את זרעו שהטיל בה, אם עשתה לו כן חשיב קלקלה בקשר האישות והוי כאלו מצא בה ערות דבר, דאין עליו איסור אם יגרשנה הן בע"כ הן בפיוס. ורבי עקיבה אמר אפילו מצא אחרת נאה הימנה אין כונתו לומר דמשום דמצא נאה הימנה יגרשנה בעל כרחה וישא אחרת, אלא הענין הוא כיון דמן התורה יש לו רשות ליקח אשה אחרת על אשתי, ואיכא כמה נשים שקשה עליהם להיות להם צרה עמהם, ולכן יש אשה שקשה עליה דבר זה לדור עם צרתה, ולכך תאמר לבעלה הרוצה לישא אשה אחרת גרשני ואח"כ תשא אשה אחרת, כי קשה עלי הדבר הזה שתביא לי צרה אצלי, אמנם יש לומר משום אסור גרושין ובפרט אם זו אשתו ראשונה כנז' דאם יגרש אפילו מזבח מוריד עליו דמעות בגמרא שם, יהיה חושש האיש לגרש ולא יהיה נשמע לאשתו שתרצה שיגרשה ואח"כ ישא אשה אחרת, ועל זה סבר רבי עקיבא דאם מצא אחרת נאה הימנה ואשתו הראשונה ממאנת, שרוצה שיגרשה ואח"כ ישא אחרת, דאין לו לחוש משום איסור גרושין דכתיב אם לא תמצא חן בעיניו משמע דבעבור הסיבה הזאת בלבד באה לידי גרושין, דאם נאמר בסיבה זו דלא תמנא חן בעיניו בלבד לא אפשר שתבא האשה לידי גרושין למה הוצרך הכתוב לפרש דבר זה דלא נמצא חן בעיניו, מאחר דהיא לא תבא לידי גרושין כי אם רק על ידי ערות דבר, כיון דאמר והיה כי מצא בה ערות דבר וכתב לה, פשיטה דזו לא מוצאת חן בעיניו, אלא ודאי הכתוב תרתי קאמר חדא באשה שלא מצאה חן בעיניו אך לא נמצא בה ערות דבר, ועוד אשר נמצא בה ערות דבר, ונקיט הכתוב תרתי ע"ד זו ואין צריך לומר זו דאמרינן בכללים, אע"פ דעל הרוב נקט ע"ד לא זו אף זו עכ"ז מצינו דלפעמים משתעי קרא ע"ד זו ואין צריך לומר זו:

באופן כי רבי עקיבא בא ללמד בזה לענין איסור גירושין, דבא לומר כל שמצא אחרת נאה הימנה, ולכן מזה נסתבב לגרש, אין כאן איסור גרושין בכה"ג, אבל אין כונתו להתיר לאדם לזלזל באשתו דבעבור שראה אשה אחרת נאה הימנה יגרש אשתו הראשונה בעל כרחה אלא כונתו בדין זה לומר אם מזו הסיבה נולדו הגרושין שהוכרח לגרש הן מצד שהראשונה הוכרחה להתרצות לקבל גט ולא תרצה לדור עם צרתה, הן אם מחמת דבר אחר הוא מוכרח לגרש, אין עליו איסור משום הגירושין עצמן. והוא ראה לבית הילל שבאו לומר אם סיבת הגירושין היתה שהקדיחה תבשילו ע"ד שבארנו שהוא ר"ל שהשחיתה הזרע שהטיל בה שאין בזה חשש איסור גרושין אם יגרשנה, אז גם הוסיף מכח דיוק הכתוב שגם בכה"ג אין כאן חשש איסור גרושין וזה ברור בעז"ה, ואין כאן תלונה לא על דברי בית הילל ולא על דברי ר' עקיבא:

סימן ז

שאלה. אני עבדך מודה, אפילו אות אחת בתורה לא נכתבה לבטלה ח"ו, ומודה אני שכל ספורי מעשיות הכתובים בתורה יש בהם סוד והם דרך משל לדברים עליונים ונסתרים, אך אני אומר אין כבודה של תורה שיהיה פשט המשל שלה אין בו תועלת ולא נכתב אלא בעבור המשל בלבד, אלא ראוי שיהיה גם ספורי מעשיות ועניינים שכתובים בתורה יש בהם תועלת וצורך לפי פשוטן, דמאחר שאין הסוד שהוא הנמשל גלוי ואין מכירים אותו אלא אחד מעיר ושנים ממשפחה אז צריך שיהיה גם פשט בדברים האלה יש בו צורך ותועלת לכל אדם מאחר דרובא דעלמא אין מכירים בסוד, ואם לא יוצא מהם תועלת ללמוד בהם דברים גלויים למה יקראו אותם וילמדו בהם אלפים ורבבות בני אדם, על כן יורני ויפרש לי מעכ"ת טעם באיזה מקומות שאני מתקשה בהם, ולא אטריח על מעלתו לשאול דברים הרבה רק על ד' דברים בלבד:

הא' בפרשת בראשית ויקח לו למך שתי נשים שם האחת עדה ושם השנית צלה. מה צורך ללמדנו הפסוק על נשואין שתי נשים אלו שנשאו ללמך, והלא בכל שמות האנשים הנזכרים בפרשה זו לא הודיענו הכתוב שמות הנשי' בנשואין שלהם אלא זכר האשה על עת שילדה, וכאן ג"כ הזכיר בפסוק שאחריו שמות הנשים האלה בעת שילדו, דכתיב ותלד עדה ללמך את יבל וכו' וצלה גם היא ילדה ללמך את תובל קין, ולמה הודיענו פסוק שלם בפ"ע על נשואין של שתי נשים אלו:

גם עוד יש לשאול בזה מה צורך יש במה שהודיענו הכתוב ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך האזינה אמרתי וכו' גם למה סיים דברים אלו בפסוק וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת וכו' מאחר כי אח"ז בסי' ה' הודיענו הכתוב לידה של שת עם לידה של דורות הבאים אחריו, דכתיב ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד כדמותו כצלמו, ויקרא את שמו שת:

הב' בפרשה הנז' מצינו בסי' ה' שפירש הכתוב שנות חייהם של אלו הדורות הנולדים קודם המבול, ומה צורך יש לנו בידיעה זו לידע כמה ח"ו בני אדם אלו מאחר דאלו נמחה זכרם מן העולם, וכל הדורות שאחר המבול מתייחסים לנח, ולכך כל העמים נקראים בני נח, ומה צורך יש לנו לידע שנות אלו שהיו קודם המבול ומה תועלת יוצא לנו מן ידיעה זו:

הג' בפרשת וישלח סי' ל"ד, ותצא דינה בת לאה. סיפרו הכתובים מעשה ארוכה של דינה, והריגת אנשי שכם, ומה צורך יש לנו לדעת בדברים ארוכים אלו, ומה נלמד מהם לפי פשוטן:

הד' באותה פרשה בסי' ל"ו ותמנע היתה פלגש לאליפז, ותלד לאליפז את עמלק. וקשיא לי למה הוצרך הכתוב לפרש בתמנע שהיתה פלגש ולא אשה, ולמה האריך, וסגי לומר ותלד תמנע לאליפז את עמלק, ועוד למה הוצרך הכתיב לפרש אח"ז בפסוק כ"ב יאמר ויהיו בני לוטן חורי והימם ואחות לוטן תמנע, ומה לנו לדעת שתמנע הנזכרת לעיל היתה אחות לוטן. על הכל יודיעני ויורני תשובה נצחת ושכמ"ה:

תשובה. על שאלה הא' ששאלת על מה שהוצרך הכתוב להזכיר שמות עדה וצלה בנשואם ללמך, הנה גדולת מזאת אנחנו רואים בכתובים אלו דהזכירם בדרך כבוד שם האחת עדה ושם השנית צלה, ע"ד שהזכיר שמות אלדד ומידד דכתיב בהו שם האחד אלדד ושם השני מידד, וכל כיוצא בזה ממש הזכיר שמות אמותינו הקדושות לאה ורחל באומרו וללבן שתי בנות שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל. ונראה דחלק כאן כבוד זה לעדה וצלה בהזכרת שמותם בנשואם ללמך בעבור שהיה על ידם קיום העולם, כי היו סיבה ללידת שם בן אדה"ר אשר באמת מן שת הושת העולם, ובא הכתוב ללמדנו כל אדם שיהיה סיבה לטובה כללית של העולם הוא חביב ויקר ונכבד בעיני הקב"ה למאד:

והענין הוא דארז"ל במדרש כיצד נהרג קין הנה למך בן בנו היה שביעי לדורות כי היה שביעי לאדה"ר והיה סומא והיה יוצא השדות לצוד, והיה בנו הנקרא בשם תובל קין אוחזו בידו, וכשהיה רואה אותו תינוק חיה, היה אומר לו והיה מכה בקשת שבידו (נראה כי הבן היה מכוין ידי אביו למך כנגד החיה ואביו היה מכה בקשת), ופעם אחת יצא לצוד וא"ל תובל קין כעין חיה אנכי רואה ומשך הקשת כנגדו והרג את קין, הביט אותו תנוק היטב (פירוש אחר כשקרבו אל ההרוג הביט תובל קין היטב) וראה דמות אדם הרוג וקרן במצחו, ויאמר לאביו אבי הרי דמות אדם הרוג וקרן במצחו, אמר למך הוי לי זקיני הוא (כי קין היה לו קרן אחת במצחו לסימן) טפח למך את שתי ידיו בחרטה ונגע בראש תובל קין בנו והרגו בשוגג שלא במתכוין, שנאמר כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי, נשארו שלשתן במקום אחד, קין הרוג ותובל קין הרוג, ולמך סומא עומד במקומו כי אינו יכול לשוב לביתו מאחר דאינו רואה הדרך. לעת ערב יצאו נשיו לחפש אחריו שראו שלא בא היום מן השדה, וימצאו קין זקינם הרוג ותובל קין בנם הרוג, ולמך סומא עומד במקומו ויספר להם המעשה ויביאו אותו לבית, וכיון שבאו לבית אמר להם למך לעלות למטה (בשביל תשמיש), אמרו לי הרגת את קין זקינינו ותובל קין בננו, ואנחנו נעלה למטה לשכב עמך, לא נעלה, אמר להם כבר קין נטל חלקו אחר שבעה דורות שהרג במזיד, ואני שהרגתי בשוגג ודאי הזמן ארוך עד שבעים ושבעה דורות, אמרו לו לא נשמע לך למה נוליד בנים לקלקלה אמר להם נלך לבית דין והלכו להם אצל אדה"ר, אמרו לו עדה וצלה לאדה"ר, אדונינו הנה זה למך בעלינו הרג את קין זקנינו ותובל קין בנינו, ורוצה לשכב עמנו, אמר להם אדה"ר, נשי למך האזינה אמרתי, למך אומר וכי איש הרגתי לפצעי בתמיה, כלומר וכי במזיד הרגתי שנקרא פצעי, וכן הילד וכי במזיד הרגתיו שנקרא חבורתי, על כן לכו השמעו לבעלכם לתשמיש המטה, אמרו לו לאדה"ר אסיא אסי ית חגרתך תחלה, כן אתה השופט תשפוט את עצמך תחלה, והלא אתה פרשת ממטתך מאה ושלושים שנה, ואתה מלמד אותנו שנזקק לבעלינו, מיד וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת וכו' עכ"ד:

נמצא הנשים ההם המה היו סיבה שיוולד שת אשר ממנו נתייסד העולם, כי כל זרע קין אבדו במבול ולא נשאר עד אחד, ורק נשאר נח שהיה מבניו של שת וכל העולם יצאו מן נח, ע"י טענה ותוכחה שטענו והוכיחו לאדה"ר שפירש מאשתו חזר ונזקק לאשתו והוליד את שת, ולכן חביבין היו שתי נשים אלה של למך שנכתב בתורה פסוק שלם על נשואין שלהם עם למך, ולא עוד אלא שהזכיר אותם בדרך כבוד דכתיב ויקח לו למך שתי נשים שם האחת עדה ושם השנית צלה, באות ה"א הידיעה כמ"ש וללבן שתי בנות שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל וכאשר הזכיר את אלדד ומידד, דכתיב שם האחד אלדד ושם השני מידד, דהזכרה בה"א הידיעה הוא לכבוד כמ"ש רז"ל ע"פ את הכבש האחד המיוחד שבעדרו, וכל זה בהזכרתם בנשואין, ואח"כ הזכירם בענין הלידה כאשר הזכיר לאחרים דכתיב ותלד עדה וכו' וצלה גם היא ילדה וכו', ומכאן אנחנו למדין כמה חביב ויקר האדם לפניו יתברך כשיוצא ממנו טובה לכללות העולם:

עוד למדנו מענין הרמוז באלו הכתובים מוסר גדול, והוא שהאדם צריך לקבל תוכחה אע"פ שהוא גדול שבגדולים מן הקטן שבקטנים, דהא אדה"ר שהיה יציר כפיו של הקב"ה והוא אב לכל העולם, קבל דברי תוכחה מאלו הנשים שהם ילדים של ילדי ילדיו ואע"פ שהם נשים, כשאמרו לו אתה השופט תשפוט את עצמך תחלה והלאכ אתה פרשת מאה ושלשים שנה ואתה מלמד אותנו שנזקק לבעלינו, וקבל תוכחה שלהם באהבה וחיבה ותכף ומיד וידע אדם את אשתו ותלד בן:

גם עוד מכתוב אחד שבאלה הכתובים למדנו דבר אחד לסתום פה המינין שאומרים ח"ו יש שתי רושיות שכל אחד שמו הוי"ה, מדכתיב וה' המטיר על סדום אש וגפרית מאת ה' מן השמים, ומן הכתוב בפרשה זו למדנו שדרך הוא לדבר כך, ולעולם הוא באמת ה' אחד, וכמ"ש בגמרא דסנהדרין דף ל"ח א"ל ההוא צדוקי לרבי ישמעאל בן רבי יוסי כתיב וה' המטיר על סדום ועמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים מאתו מבעי ליה, אמר ליה ההוא כובס שבקיה ואנא מהדרנא ליה, דכתיב ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך, נשי מבעי ליה, אלא משתעי קרא הכי, הכא נמי משתעי קרא הכי, אמר ליה מנא לך הא, אמר מפרקיה דר"מ שמיע לי, פירש רש"י שמיע לי שהמקרא הזה הוא תשובה לזה ע"ש. ועתה הבט נא וראה כמה דברים יקרים ומעולים למדני מזו הפרשה המדברת בענין למך ושתי נשיו אשר היתה בעיניך לשון יתר ואין בו צורך:

ועל שאלה השנית ששאלת מה צורך יש לנו לידע מספר שנותיהם של אנשי הדורות שהיו קודם דור המבול, תשובה. כי המצא ימצא פתאים וכשלים שיהיו מהרהרים על קצבת שנות בני האדם שקצב להם השי"ת שנים מועטין לחיות בעוה"ז, באומרם יותר טוב וראוי ונכון לקצוב להם שניה מרובות כדי שאם האדם חוטא בבחרותו שדמו רותח וחומרי גם, יש לו שיעור רב ברבוי השנים של ימי העמידה וימי הירידה שבהם יתעורר להטיב דרכיו וישוב בתשובה ויתקן את אשר עיות, משא"כ אם יהיו כל שנותיו שבעים שנה אין לו זמן ארוך בימי העמידה והירידה להתעורר בתשובה אלא בעודו בכסלות של הבחרות יבא קיצו וימות רשע, על כן הודיעו הכתובים על אותם הדורות הראשונים שהיו מאדה"ר ועד נח שניסה אותם השי"ת בזה הדבר שנתן להם שנים מרובים, ועכ"ז הרשיעו ביתר ונשארו ברשעתם עד שנתחייבו כליה ונמוחו במי המבול, וכמ"ש התנא באבות פ"ה עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול. נמצא רבוי השנים לא הועיל כנגדן אלא אדרבה ברבוי השנים הרבי פשעים וזדונים יותר, על כן אחר נח קצר שנותיהם והיו רביעית משנות שהיה קודם המבול, ועוד כמה דורות קיצר שנותיהם יותר עד שהעמידן על שיעור הנזכר בתהלים ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, ולכן לא מכל אדם להרהר ח"ו אחר מעשיו יתברך, והכל יהיו מאמינים ומכירים כי כל אשר עשה אלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. ולכך תמצא שהוצרך הכתיב לפרש בשנותיהם של אלו הדורות הראשונים אשר לכאורה נראה שאין לנו צורך כלל בידיעה זו, והוא שנטפל הכתוב להודיענו בכל אחד ואחד כמה שנים חיו קודם שילדו וכמה שנים חיו אחר שילדו, כדכתיב ויחי אנוש תשעים שנה ויולד את קינן ויחי אנוש אחר הולידו את קינן חמש עשרה שנה ושמונה מאות שנה, וכן הודיענו קינן חי שבעים שנה ויולד את מהללאל ואחר שהוליד את מהללאל חי ארבעים ושמונה מאות, ולכאורה דבר זה יפלא מה צורך יש בידיעה זו ודי להודיע סך כל השנים אשר חיו בלבד, אמנם באו הכתובים להודיע גודל רעתם של אותם הדורות דאע"פ שהיו האבות דרים עם הבנים שנים מרובות, שהיה אנוש דר עם קינן ת"ת שנה וט"ו שנה וכן קינן דר עם מהללאל בנו ארבעים ות"ת שנה, לא הועילו זה לזה ולא נולד מחברתם ודירתם ביחד להיות מדכרי אהדדי לשום לב לשוב מרוע דרכיהם להתעורר מתרדמתם ולהרגיש בכסלותם ולפרוש מרעתם ולהטיב דרכיהם:

ועל שאלה הג' ששאלת מה צורך בידיעת ענין דינה ומעשה שכם שהאריך הכתוב בסיפור זה, ומה תועלת של לימוד יוצא לנו מסיפור ענין זה מתחילתו ועד סופו. תשובה. באמת כמה דברים יקרים ומוסרים נאים אנחנו לומדין מספור הארוך הזה, וכן נמי יש לנו ללמוד מזה פאר ושבח של השבטים שבטי יה אשר מהם חוצבו כל זרע ישראל. והם, תחלה וראש אנחנו לומדים מוסר גדול ודרך ארץ ממה שהקדים ואמר הכתוב בתחלת הענין ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ, ואח"כ אמר וירא אותה שכם בן חמור, והחכם עיניו בראשו למה הוצרך אריכות דברים ההם, וסגי לומר וירא שכם בן חמור החוי יושב הארץ את דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב, ויקח אותה וישכב אותה ויעניה ולא היה צריך לומר כל אותו פסוק של ותצא דינה:

על כן נראה דבא הכתוב הזה של ותצא דינה ללמדינו, כמה קלקול גדול יצא מיראה של האשה חוצה מפתח ביתה, דהא דינה אע"פ שיצאה לראות בבנות הארץ בבנות ולא בזכרים, ואע"פ שהיתה בת גדול הדור הוא יעקב אע"ה, עכ ז יצא קלקול מיציאה זו שראה אותה שכם בן חמור, ויקח אותה וישכב אותה, צא ולמד מזה קל וחומר לשאר ההמון כמה צריך להזהר האשה שלא תצא מפתח ביתה אלא לצורך גדול, דכל כבודה בת מלך פנימה:

ועוד הודיענו המקרא על טהרת לב זרע האבות מצד הזנות, דאע"פ שדינה היתה נקבה אשר כפי הטבע תאותה מרובה יותר מן הזכר, וגם ראה אותה עשיר גדול בן נשיא הארץ אפי"ה לא נטה לבה לתאוה רעה לזנות ולנאף עמו, והראיה היא שלא נהנית מביאה שלו ושכיבתו עמה נחשב בעיניה לעינוי דכתיב וישכב אותה ויערה שנחשב לה לעינוי, ולכך ותדבק נפשו דוקא בדינה ולא דבקה נפשה בו, ויאהב את הנערה הוא אהב ולא אהבתהו היא, ולכך הוצרך להרבות עמה דברי פתוי למשוך את לבה, כמ"ש וידבר על לב הנערה ועכ"ז לא נטתה לדבריו ומאסה בו:

ועוד למדנו מכל דברי הענין הזה מתחלה וע"ס יקר תפארת השבטים שבטי יה שכרנו עצמן לעשות מעשה זו במרמה להרגם ולא חשו פן ילחמו בהם הכנענים והאמורים, וכל זה כונו כדי להסיר החרפה מעל אחותם שלא יאמרו העולם היא אמרה לו שכבי עמי והיו חושבים אותה לזונה ח"ו וכמ"ש המפרשים ע"פ עכרתם אותי וכו' והשיבו הכזונה יעשה את אחותנו, כלומר בעל כרחינו באנו בעקיפין להרים במרמה זו כדי שלא יאמרו על אחותנו זונה היא ח"ו, נמצא מן הסיפור הזה יצא תועלת להסיר החרפה מעל דינה ומעל השבטים, ויהי להם דבר זה לתהלה ולשם ולתפארת, ולא היה בסיפור זה דבר לבטלה שאין בו צורך. ועל השאלה הד' ששאלת למה הוצרך הכתוב להאריך ולומר ותמנע היתה פלגש לאליפז בן עשו, שדקדק להודיענו שהיתה פלגש ולא אשה, גם הול"ל בקיצור ותמנע ילדה לאליפז את עמלק, הנה בדרשותי פרשתי בס"ד דקדק לקרותה פלגש דארז"ל פלגש הא פלג שם, ורמז הכתוב לפי דרכו שיצא ממנה עמלק אשר בימיו יהיה בקדושה פלג שם, דאין השם שלם עד שימחה שמו של עמלק דכתיב כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק. וכשימחה שמו של עמלק לגמרי אז יהיה שם הוי"ה שלם וכל זה הוא דרך רמז בס"ד:

אמנם תשובה לשאלתך הנז' הנה היא מפורשת בגמרא דף צ"ט ע"ב, ת"ר והנפש אשר תעשה ביד רמה זה מנשה בן חזקיה שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי, אמר וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא אחות לוטן תמנע, ותמנע היתה פלגש לאליפז וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה יצתה בת קול ואמרה לו תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי וכו', ועליו מפורש בקבלה הוי מושכי העון בחבלי השוא וכו', אח"ז שאלו בגמרא שם לפי האמת למה הוצרך לכתוב דברים אלו בתורה ואמר עלה דתמנע בת מלכים הות דכתיב אלוף לוטן וכל אלוף מלכותא בלא תגא, ולהכי אמר אחות לוטן תמנע שהיתה אחותו של מלך ובודאי בת מלך, בעיא לאגיורי ובאה אצל אברהם ויצחק ויעקב ולא קבלוה דחשו שמא אינה מתגיירת לש"ש, כי ראו שהיתה רוצה להדבק בזרעם דוקא, והלכה והייתה פלגש לאליפז בן עשו, אמרה מוטב תהיה שפחה לאומה זו ולא תהיה גבירה לאומה אחרת, ונפק מינה עמלק דצערנהו לישראל, מאי טעמא דלא אבעי להו לרחקה אלא היה להם לגיירה ע"ש. ופרשתי הטעם דנענשו על אשר לא קבלו לגייר אותה, דמחמת כן יצא ממנה עמלק היינו כיון דהיתה בת מלכים לא היה לחוש שמא באה להדבק בהם ובזרעם להרבות כבודה שלא לש"ש, דבשלמא אם היתה מהמון העם אפשר לחשדה שבאה בשביל הכבוד, אבל כיון שהיתה בת מלכים ודאי לא היה לה כונה בשביל להשיג כבוד אלא כונתה לש"ש. ורבינו בחיי ז"ל פירש טעם אחר שהוצרך הכתוב להודיע ותמנע היתה פלגש לאליפז כדי שלא תתרעם ותהרהר אחר דברו של הקב"ה, למה באדומי כתיב כי אחיך הוא והלא עמלק הוא זרע עשיו ואחיך הוא, לכך הודיע שהיתה פלגש. נמצא הנך תרי קראי של תמנע אצטריכו למילף מנייהו שצריך לקבל את הנכרי שבא להתגייר, וכמו דעבד הלל לאותו הגר שבא לפניו להתגייר ע"מ שיעשוהו כהן גדול וקבלו, וסוף דבר נעשה מאיליו גר אמת אע"פ שידע שא"א להיות הוא כה"ג, והיינו כאן דפסוק אחות לוטן תמנע מורה שהיתה בת מלכים וממילא נודע בפסוק ותמנע היתה פלגש ותלד לאליפז את עמלק שנענשו בזה שיצא עמלק דצער את ישראל על אשר לא קבלו לגיירה ומזה נודע כמה חיוב לאדם להשתדל לקבל גרים ולא ידחה אותם, ולא יעשו כשמאי הזקן שדחה שלשה גרים. אלא יעשו כהלל הזקן ע"ה שקבל אותם הנרים והכניס תחת כנפי השכינה הרי דבר גדול לימדו אותנו הפסוקים ההם ואצטריכו טובא:

תוכן העניינים

אמרי בינה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה