אור ברסלב

אמרי בינה (שות)· רבי יחיאל הלוי רוזנפלד

סימן יד

סימן יג

בביאור דברי הרב אלפסי ז"ל בסוגיא דהואיל בפסחים בפרק אלו עוברין התמוהים טובא לכאורה ועיין היטב הדק בסוגיות הש"ס שם מ"ו מ"ח. ובמ"ש הרי"ף ז"ל שם וזה לשונו תניא רבי אומר הלכה כר' אליעזר ור' יצחק אומר הלכה כבן בתירא והלכתא כר"א כדפסק רבי דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו ועוד דהא ר"א שייכי בהך אחריתא דר"א דאמר אף הרודה ונותן פת לסל הסל מצרפן לחלה. וכבר פסק שמואל הלכה כר"א כו' עכ"ל. והוא תמוה טובא לכאורה וכאשר כבר תמה עליו הר"ן ז"ל שם. וזה לשונו ומ"ש הרב אלפס ז"ל דהא ר"א שייכי בהך אחריתא דר"א דאמר אף הרודה ונותן פת לסל הסל מצרפן לחלה לא נתבררו דבריו דהא לא שייכי אהדדי כלל דבן בתירא דאמר תטיל בצונן לאו משום דלית לי' הסל מצרפן קאמר דצירוף סל לא שייך במתניתין כלל דלא איצטרך ר"א למימר הסל מצרפן אלא בשעשה עיסתי קבין שלא נתחייבו בחלה בשעת גילגל שהן מחוייבין אחר האפייה בצירוף סל אבל מתניתין בשגילגל בשיעור חלה עסקינן וכמ"ש במשנתינו ובכה"ג כל ככר וככר חייב בחלה ויוכל להפריש מזה על זה ובלבד שיהא מן המוקף עכ"ל והנה המעיין בפרש"י בסוגיא בד"ה ר"א אומר לא תקרא לה שם חלה עד שתאפה כו'. ולאחר אפייה אם רצה מפריש חלה שלימה על כולן. כדתנא בגמ' דקסבר ר"א הסל שהיא רודה מהתנור לתוכו מצרפו לחלה עכ"ל מבואר בהדיא דס"ל דבעי צירוף סל דוקא אלא דכבר תמהו עליו בזה באמת התוס' שם בד"ה הואיל אי בעי מיתשל עלה ע"ד שתמה הר"ן על הרי"ף ז"ל ולענ"ד נראה ליישב דעת הרי"ף ורש"י ז"ל דהא דיוכל להפריש מזה על זה ולא בעינן צירוף סל ובלבד שיהא מן המוקף ה"ד היכא דבכל ככר ככר יש בכדי שיעור חיוב חלה משא"כ היכא דאין בכל ככר וככר בכדי שיעור חיוב חלה וכמו הכא דמסתמא אין בכל מצה ומצה בכדי שיעור חיוב חלה בעינן שפיר צירוף סל דוקא אע"ג דהם באים מעיסה אחת שהי' בה בכדי שיעור חיוב חלה בשעת הגילגל והיא משום דאחר שנתחלקה לככרות שאין בכל אחד מהם בכדי שיעור חיוב חלה נפקע מהם חיוב חלה לגמרי עד שיבואו מחדש לידי חיוב חלה בצירוף סל דהנה לכאורה קשה דאיך היא מחיובת בחלה כלל גם מתחלה בשעת הגילגל שהי' בה בכדי שיעור חיוב חלה והרי קיי"ל כר' יוחנן בירושלמי פ"ג דחלה ומבואר בש"ע יו"ד סי' שכ"ו סעי"ב דהעושה עיסה לחלקה בבצק פטורה מחלה גם בשעת החיבור ועודה עיסה אחת והרי ה"נ הוי עיסה העשוי לחלקה בבצק לככרות שאין בכל אחד מהם בכדי שיעור חיוב חלה ועכצ"ל כמ"ש המחברים ז"ל דהא דקיי"ל דהעושה עיסה לחלקה בבצק פטורה מחלה ה"ד באופן שלא יבואו החלקים אח"כ שוב לידי צירוף לעולם דבכה"ג הוי החלוקה חלוקה המתקיימת ופטורה מחלה משא"כ היכא שאח"כ יבואו החלקים שוב לידי צירוף פעם שנית והיינו צירוף סל או תנור למ"ד אף התנור מצרף לחלה ולא הוי החלוקה חלוקה המתקיימת וחייבת בחלה ולכאורה הי' נראה לומר דכמו דהיכא דהוי החלוקה חלוקה המתקיימת החלוקה מבטל להחיבור דמעיקרא ופטורה מחלה אף בשעת החיבור כמו כן היכא דלא הוי חלוקה המתקיימת החיבור מבטל החלוקה וחייבת בחלה אף בשעת החלוקה. ואמנם באמת א"א לומר כן דהרי באמת מצינו דחיבור אינו מבטל חלוקה דהרי קיי"ל בריש פ"ד מה' חלה דהעושה עיסתו קבים קבים פטורים מחלה עד שישיכו או עד שיבאו לידי צירוף סל ולא אמרי' דכיון שעתיד לנשוך זה בזה או לצרפם בכלי שוב חייבת בחלה למפרע גם קודם הצירוף בשעה שהן קבין קבין וע"ד דאמרי' בהיפך בהעושה עיסה אחת לחלקה בבצק ואין לומר דשאני התם דעדיין לא הי' להם חיבור מעולם משא"כ הכא שהי' להם חיבור מקודם החלוקה הרי חיבור זה לא מעלה ולא מוריד כיון שעתיד אח"כ להתפרד ולחלקה בבצק. ועכצ"ל דהיכא דלא הוי החלוקה עולמות אינו מועיל כ"א לענין שלא יוכל שוב לבטל החיבור דמעיקרא שיהי' פטורה מחלה גם בשעת החיבור כיון דהחלוקה לא עדיפה מהחיבור דגם החלוקה לא הוי חלוקה עולמית אבל לא לענין שיהי' חייבת בחלה שוב גם בשעת החלוקה אלא כ"ז שהיא מחוברת ועודה עיסה אחת חייבת בחלה אבל לאחר החלוקה לככרות שאין בכל אחד מהם בכדי שיעור חיוב חלה נפקע מהם חיוב חלה לגמרי עד שיבואו מחדש לידי חיוב חלה בצירוף סל וא"כ שפיר י"ל בטעמא דבן בתירא דאמר תטיל בצונן דוקא ולא חשש לשמא לא תזהר יפה ותבא לידי חימוץ ולהתיר מחמת זה ביותר לאפותה קודם קריאת שם חלה. וכדס"ל לר"א מה"ט עי' בתוס' שם משום דס"ל דאין הסל מצרפן לחלה וכ"ש התנור וא"כ הוי חומרא דאתא לידי קולא דקא מפקע לה מחלה באם לא יפרוש חלה קודם האפייה בעודה עיסה אחת ואח"כ יהי' שוב פטורה מחלה ולא יהי' מועיל צירוף סל ותנור לדידי' לבא לידי חיוב חלה פעם שנית וע"ד דאמרי' בסוגיא מ"ח ע"ב בהני נשי דנהגי למיפא קפיזא קפיזא לפסחא ואין להקשות לפי"ז דס"ל לבן בתירא דאין התנור והסל מצרפן לחלה וממילא הוי שוב החלוקה חלוקה עולמית א"כ גם מקודם בעודה עיסה אחת איך היא חייבת בחלה והרי הוי עיסה העשוי' לחלקה בבצק דפטורה מחלה די"ל דס"ל לבן בתירא כר"י בירושלמי שם דהעושה עיסה לחלקה בבצק חייבת באמת בחלה קודם החלוקה. אפס דמ"מ קשה טובא לכאורה על הרי"ף ז"ל דמנ"ל דה"ט דבן בתירא דאמר תטיל בצונן דוקא ולא התיר ביותר לאפותה קודם קריאת שם חלה דלמא משום דלית לי' הואיל דכל חדא וחדא חזי לי' ואין היתר אפייה כלל קודם קריאת שם חלה ואין לומר דא"כ מ"ט דס"ל דמוזהר עלי' שפיר בב"י וב"י והוצרך הטלה בצונן דוקא די"ל דלחומרא ס"ל שפיר הואיל ומוזהר עלי' בב"י וב"י מטעם הואיל אי בעי מיתשל עלה:

וכדאמרי' בפסחים כ"ב אליבא דר"ח דהא דלית לי' הואיל ה"ד לקולא אבל לחומרא שפיר אית לי' הואיל או דה"ט דס"ל דמוזהר עלי' שפיר בב"י וב"י משום דטובת הנאה ממון ס"ל:

ונלע"ד ליישב עפ"י מה שנבאר מקודם דברי הרב אלפסי ז"ל במ"ש עוד שם וזה לשונו. אתמר האופה מיו"ט לחיל. רב חסדא אמר לוקה. ורבה אמר אינו לוקה. ר"ח אמר לוקה. לא אמרי' הואיל אי מיקלעי לי' אורחים חזי לי'. השתא נמי חזי לי' ולוקה. ורבה אמר אינו לוקה. אמרי' הואיל. ואסיקנא דבפלוגתת דר' אליעזר ור' יהושיע קמיפלגי דרבה דאמר אמרי' הואיל כר"א ור"ח דאמר לא אמרי' הואיל כר"י. דר"א אמר דהאי חנה חמץ שמוזהרין עליו בב"י וב"י הוא. מ"ט דאמרי' הואיל אי בעי מיתשל עלה ומשוי לה חול וחזי לי' והדר מפריש אחריתא השתא נמי כדידי' דמיא ומוזהר עליו בב"י וב"י ור"י סבר לא אמרי' הואיל הלכך לא זה חמץ שמוזהרין עליו בב"י וב"י הוא עכ"ל. וגם זה תמוה טובא לכאורה. וכאשר כבר תמה עליו הר"ן ז"ל שם גם בזה וכתב וזה לשונו והא ודאי לא נהירא. דהא אסיקנא בפרק האיש מקדש נ"ח דטובת הנאה ממון וכיון שכן אפשר דר"א דאמר דמוזהרין על חמץ של חלה טעמי' משום דטובת הנאה ממון. ולאו משום הואיל דאי בעי מיתשל עלה. אלא כך ראוי לומר דרבה דאית לי' הואיל. ור"א דשרי לאפותה משום הואיל דכל חדא וחדא חזי לי' ומשום האי הואיל תלינן לי' לרבה כר"א וכן מוכח מסוגיות הגמ' עכ"ל. והנה מ"ש דכן מוכח מסוגיות הגמ' כוונתו מבואר דהרי הא דאסיקנא בש"ס שם דר"ח ורבה בפלוגתת דר"א ור"י קמיפלגי הוא ממה דאמר רמי בר חמא שם מ"ח ע"א הא דר"ח ורבה מחלוקת דר"א ור"י הוא. דר"א סבר דאמרי' הואיל. ור"י סבר דלא אמרי' הואיל. והנה אמרי' עלה בש"ס שם. אמר רב פפא ודלמא עד כאן לא קאמר ר"א התם דאמרי' הואיל. אלא משום דבעידנא דקא עיילי לתנורא. כל חדא וחדא חזי לי'. אבל הכא דלאורחים הוא דחזי לדידי' לא חזי. אימא הכי נמי דלא אמרי' הואיל. אמר רב שישא ברי' דרב אידי. ודלמא לא היא. עד כאן לא קאמר ר"י התם דלא אמרי' הואיל. אלא משום דאיכא חדא דלא חזי לא לדידי' ולא לאורחים. אבל הכא דחזי מיהת לאורחים אימא הכי נמי דאמרי' הואיל. והנה מדקדחו לי' רב פפא ורב שישא ברי' דרב אידי לרמב"ח. בענין היתר האפייה קודם שקרא עלי' שם חלה מטעם הואיל דכל חדא וחדא חזי לי'. ובענין איסור חמץ אחר שקרא עלי' שם חלה מטעם הואיל דאי בעי מיתשל עלה. לא קא דחו לי' מידי ע"כ מוכח דרמי בר חמא קאי דוקא אפלוגתייהו דר"א ור"י בענין היתר האפייה קידם שקרא עלי' שם חלה. מטעם הואיל דכל חדא וחדא חזי לי' ומשום האי הואיל תלוי לי' לרבה כר"א. וכפירש"י ז"ל התם בהדיא דאהואיל דקא מיתשל עלה לא קאי רמב"ח אלא אהואיל דאיסור מלאכת יו"ט. ועיין עוד בפירש"י ז"ל שם בד"ה אהדר לי' במכילתא אחרינא. דהא דתריצנא לעיל לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון. והכא בהואיל קמיפלגי אכתי לא שמיע לן הא דאהדר לי' ר"א לר"י בברייתא הובא בש"ס שם. לדבריך הרי הוא עובר בב"י וב"י וכוונתו מבואר דלפי מה דאהדר לי' ר"א לר"י בברייתא שם. לדבריך הרי הוא עובר בב"י וב"י עכצ"ל ומוכח דה"ט דר"א דס"ל דמוזהר ועובר עליו בב"י וב"י משום דטובת הנאה ממון. ובהכי עיקר פלוגתייהו דר"א ור"י. דר"י ס"ל דטובת הנאה אינה ממון. ודלפי"ז קשה לכאורה עוד ביותר על הרי"ף ז"ל. במה דמפרש פלוגתת דר"א ור"י בענין איסור חמץ אחר שקרא עלי' שם חלה דפליגי בהואיל. ודה"ט דר"א דס"ל דמוזהר ועובר עלי' בב"י וב"י משום דס"ל דאמרי' הואיל אי בעי מיתשל עלה והרי אחר דכבר שמיע לן הא דאהדר לי' ר"א לר"י בברייתא שם א"א לומר כן וכפרש"י ז"ל:

איברא דלכאורה פרש"י ז"ל בזה אינו מובן

דלמה לא נוכל לפרש באמת גם לפי מה דאהדר לי' ר"א לר"י בברייתא שם לדבריך הרי הוא עובר בב"י וב"י דה"ט דר"א דס"ל דמוזהר ועובר עלי' בב"י וב"י משום דס"ל דאמרי' הואיל אי בעי מיתשל עלה ודבהכי עיקר פלוגתייהו דר"י סבר דלא אמרי' הואיל אי בעי מיתשל עלה וכפירוש הרי"ף ז"ל ולכאורה נראה דמה דמפרש רש"י ז"ל כן היינו משום דלשיטתי' אזיל דמפרש שם לעיל מיני' בד"ה אבל הכא דל"ש לומר כלל הואיל אי בעי מיתשל עלה והא דאמרי' בש"ס בהא דתריצנא לעיל לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון והכא בהואיל קמיפלגי דר"א סבר אמרי' הואיל אי בעי מיתשל עלה לא גריס לי' רש"י ז"ל אלא גרים סתם דר"א סבר אמרי' הואיל ומפרש דקאי אהואיל דכל חדא וחדא חזי לי' ולפרש פלוגתתם בענין היתר האפייה קודם שקרא עלי' שם חלה ודמש"ה שפיר הוכרח לפרש דמה דפליגי בענין איסור חמץ אחר שקרא עלי' שם חלה פליגי רק בטובת הנאה ממון דהרי ליכא לאוקמ' פלוגתייהו במידי אחרינא כיון דהואיל אי בעי מיתשל עלה ל"ש לומר כלל וא"כ מ"ט דר"א דס"ל דמוזהר ועובר עלי' בב"י וב"י אי לאו משום דס"ל דטובת הנאה ממון ובהכי עיקר פלוגתייהו דר"י סבר דטובת הנאה אינה ממון ודמש"ה עכצ"ל תו כמו כן דהא דתריצנא לעיל לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון והכא בהואיל קמיפלגי אכתי לא שמיע לן הא דאהדר לי' ר"א לר"י בברייתא שם לדבריך הרי הוא עובר בב"י וב"י ור"ל והוי ס"ד דידן דלא פליגי כלל ר"א ור"י בענין איסור חמץ אחר שקרא עלי' שם חלה דבודאי לכ"ע אינו מוזהר ועובר עלי' כלל כיון דלכ"ע טובת הנאה אינה ממון והואיל אי בעי מיתשל עלה ל"ש לומר כלל וגם צ"ל דזהו עיקר כוונת התרצן לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון והכא בהואיל דכל חדא וחדא חזי לי' בטעם היתר האפייה קודם שקרא עלי' שם חלה בלבד הוא דפליגי דאל"כ יפלא טובא דהש"ס קא נחית שם לפרש במה דפליגי ר"א ור"י בענין איסור חמץ אחר שקרא עלי' שם חלה ורצה לומר דפליגי בטובת הנאה ממון וא"כ איך מסיק ע"ז הש"ס לפרש במה דפליגי בענין היתר האפייה קודם שקרא עלי' שם חלה מה דהש"ס לא קא נחית שם לפרש זה כלל אע"כ כדכתיבנא. כ"נ לכאורה בכוונת פירש"י ז"ל ודלפי"ז ממילא לק"מ בזה על הרי"ף ז"ל דהרי לפי מה דמבואר דעתו ז"ל דשייך שפיר לומר הואיל אי בעי מיתשל עלה דשפיר הוי גרסי בש"ס דר"א סבר דאמרי' הואיל אי בעי מיתשל עלה. א"כ אין מההכרח כלל לפרש גם לפי מה דאהדר לי' ר"א לר"י בברייתא שם לדבריך הרי הוא עובר בב"י וב"י דמה דפליגי בענין איסור חמץ אחר שקרא עלי' שם חלה דפליגי רק בטובת הנאה ממון דשפיר יש לפרש דפליגי בהואיל אי בעי מיתשל עלה וכמו שפירש הרי"ף ז"ל באמת:

ואמנם כן הנה לפמ"ש בכוונת פרש"י ז"ל יפלא טובא דעתו ז"ל. וכאשר כבר תמהו עליו המפורשים ז"ל והניחו בתימה דהרי באמת א"א לומר כלל דהוי בס"ד דידן דלא פליגי כלל ר"א ור"י בענין איסור חמץ שקרא עליו שם חלה מכח מה דאכתי לא שמיע לי' הא דאהדר לי' ר"א לר"י בברייתא שם לדבריך הרי הוא עובר בב"י וב"י דהרי ממה דמבואר במשנתינו גופה דר"א אמר דלא תקרא לה שם חלה עד שתאפה דמשמע דאיכא עיכובא בדבר ואסור לקרות לה שם חלה עד שתאפה ואהדר לי'ר"י דלא זה חמץ שמוזהרין עליו בב"י וב"י כו' מבואר ומוכח דע"כ פליגי באיסור חמץ גופה אחר שקרא עליו שם חלה דלר"א מוזהר ועובר עליו בב"י וב"י הלכך אסור לקרות לה שם חלה עד שתאפה תחלה ולר"י לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י וב"י הלכך מותר לקרות לה שם חלה קודם שתאפה ונלע"ד בביאור דעת רש"י ז"ל עפ"י מה שנבאר מקודם דעת הרי"ף והתוס' ז"ל דס"ל דשייך שפיר לומר הואיל אי בעי מיתשל עלה דלכאורה קשה טובא לפי דעתם ז"ל מה שהקשה רש"י ז"ל שם בד"ה אבל הכא דא"כ גבי הקדש דקיי"ל אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ולא פליג ר"א הא אי בעי פריק לי' והוי דידי' ומה שתירצו התוס' בזה בסוגיא מ"ו בד"ה הואיל אי בעי מיתשל עלה דשאני הקדש דכיון שנתחמץ שוב שום אדם לא יפדנו עיי"ש אינו מובן כלל לכאורה דא"כ גם כאן בחלה אמאי מוזהר ועובר עליו בב"י וב"י לר"א מטעם הואיל אי בעי מיתשל עלה ולמה לא נימא כמו כן דכיון שנתחמץ שוב בודאי לא יתשל עלי' למייתי לי' ברשותי' ולעבור עליו בב"י וב"י:

ונלע"ד ליישב דעת הרי"ף והתוס' ז"ל עפ"י מה שאמרתי בחדושי ליישב מה שהקשה הנו"ב ז"ל בחלק או"ח סי' כ' בהא דאמרי' בפסחים צ"ה ע"א דבל יראה הוי לאו הניתק לעשה דהשבתה היא מ"ע דלכאורה יפלא דהרי לא מצינו בכל התורה עשה דהשבתה כ"א בהך קרא דאך ביום הראשון תשביתו והרי האי קרא לאו בפסח כתיב כ"א בערב פסח דמפי השמיעה למדו דהאי יום ראשון ערב פסח היא אבל בפסח עצמו לא מצינו כלל בתורה שיהי' מצוה להשבת חמץ וא"כ מנ"ל כלל עשה בפסח ודלמא גזה"כ היא שישביתו דוקא קודם הפסח ואם עבר היום ולא השביתו שוב הוי מעוות לא יוכל לתקן ואף שבודאי מחויב לבערו שבכל רגע עובר בבל יראה מ"מ העשה כבר בטלה וא"א לקיימה עיי"ש. ונלע"ד דבאמת באזהרת הלאוין דלא יראה ולא ימצא גופה דקאי על החמץ שלא יהא נראה ונמצא כל שבעה לא על האדם שלא יהא רואה ומוציא החמץ דהרי לא כתיב לא תראה ולא תמצא שיהי' קאי על האדם אלא לא יראה ולא ימצא וקאי על החמץ שלא יראה ולא ימצא נכלל ממילא גם מצות השבתה דהרי א"א שלא יהא החמץ נראה ונמצא כל שבעה כ"א ע"י שישביתנו מקודם שבעה ויבטל מציאותו וא"כ כשהוזהירה התורה שלא יהא החמץ נראה ונמצא כל שבעה ע"כ עיקר הכוונה והפירוש היא להשבית החמץ מקודם שבעה שלא יהא נראה ונמצא כל שבעה והרי הוא כמבואר בהדיא בקרא ומצות השבתה דאך ביום הראשון תשביתו היא אך לרבות מצות השבתה ליום י"ד דלמצות השבתה שלא יהא נראה ונמצא החמץ כל שבעה הי' די להשביתו ברגע אחד קודם שבעה ומצות השבתה זו הנכלל באזהרת הלאוין דלא יראה ולא ימצא איתא שפיר בכל שבעה דהרי בכל רגע ורגע משבעת הימים הרי הוא מוזהר באזהרת הלאוין הללו שלא יהא החמץ נראה ונמצא דהיינו דאם לא השביתו עדיין ישביתנו שלא יהא נראה ונמצא מעתה ועל כן הויין שפיר הזהרת הלאוין דלא יראה ולא ימצא לאוין הנתוקין לעשה דהשבתה. וזה נ"ל מבואר גם בכוונת פירש"י ז"ל בפסחים שם בד"ה לא יראה ואם נראה תשביתוהו לעולם הוא בעמוד והשבתה כל ימות המועד עכ"ל. ומשמע מפירושו ז"ל דלא יראה גופה מורה דאם נראה תשביתוהו והיינו כמ"ש ודו"ק:

ועפי"ז נאמר להסביר היטב דעת הרי"ף והתוס' ז"ל הנ"ל. דהנה זה פשוט דכמו שיש אזהרה ומצות השבתה בעיסה שכבר נתחמצה קודם זמן איסור שלא יהא נראה ונמצא בזמן האיסור והיינו בתוך שבעה כמו כן בודאי יש אזהרה ומצות השבתה בעיסה שעדיין לא נתחמצה. אלא שתבא לידי חימוץ בבירור שלא תהא נראה ונמצא בזמן האיסור. והיינו אחר שתתחמץ בתוך שבעה דמ"ש. ולפי"ז ממילא ניחא היטב דהגם דאחר שתתחמץ ל"ש לומר באמת הואיל אי בעי מיתשל עלה משום דכיון דכבר נתחמצה בודאי שוב לא יתשל עליו למייתי לי' ברשותי' ולעבור עליו בב"י וב"י. וכסברת התוס' ז"ל לענין הקדש הנ"ל. וכיון דל"ש לומר הואיל אי בעי מיתשל עלה ממילא לא חשיבה שלו להיות מוזהר ועובר עליו בב"י וב"י אחר שנתחמצה. מ"מ קודם שנתחמצה שייך שפיר לומר הואיל אי בעי מיתשל עלה דכיון דעדיין לא נתחמצה הנה אם יתשל עלי' ותהי' כאלו לא קרא עלי' שם חלה מעולם. יהי' מותר לו לאפותה מטעם הואיל דכל חדא וחדא חזי לי' וממילא לא תבא לידי חימוץ כלל להיות עובר עליו בב"י וב"י כאשר יתשל עליו. מש"ה שייך שפיר לומר דאי בעי יתשל עליו וכיון דשייך שפיר לומר הואיל אי בעי מיתשל עלה קודם שנתחמצה עכ"פ. ממילא חשובה שפיר שלו אז מכח זה דאי בעי יתשל עלה להיות מוזהר עליו אז באזהרת הלאוין דלא יראה ולא ימצא לענין מצות השבתה עכ"פ הנכלל בהם. וכשאר עיסה דידי' שעדיין לא נתחמצה ותבא לידי חימוץ בבירור דמוזהר ומצווה עלי' במצות השבתה שלא תהא נראה ונמצא בזמן האיסור. והיינו אחר שתתחמץ בתוך שבעה וכנ"ל וא"כ י"ל דזהו עיקר כוונת הש"ס בהא דאמרי' דר"א סבר אמרי' הואיל אי בעי מיתשל עלה דהיינו קודם שתתחמצה דשייך שפיר לומר אז הואיל אי בעי מיתשל עלה וחשובה שפיר שלו מכח זה לענין דהרי הוא מוזהר שפיר עלי' אז באזהרת הלאוין דלא יראה ולא ימצא לענין מצות השבתה לכתחלה. ובאם לא ישביתנו יהי' עובר אחר שתתחמץ על אזהרת הלאוין דלא יראה ולא ימצא לענין מצות השבתה שהי' מוזהר ומוטל עלי' קודם שנתחמץ ובזה יתפרש מה דקמהדר לי' ר"א לר"י בברייתא שם לדבריך הרי הוא עובר בב"י וב"י ור"ל על אזהרת הלאוין דב"י וב"י לענין מצות השבתה ולהשביתו א"א שאין שורפין קדשים ביו"ט ומש"ה לא תקרא לה שם חלה עד שתאפה תחלה. וממילא לק"מ קושית רש"י ז"ל הנ"ל מהקדש דקיי"ל אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ולא פליג ר"א הא אי בעי פריק לי' והוי דידי' דשאני הקדש דממעטינן מקרא דלא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה דמיירי שהיתה כבר חמץ בזמן חלות מצות השבתה. באופן דמעולם לא הוי שייך לומר בה הואיל אי בעי פריק לי' משום דכיון דכבר נתחמץ שוב שום אדם לא יפדנו ומש"ה לא פליג ר"א עלה לומר דמוזהר ועובר עליו בב"י וב"י מטעם הואיל דאי בעי פריק לה והוי דידי' וא"ש היטב דעת הרי"ף והתוס' ותירוצם ז"ל הנ"ל. ודו"ק:

והנה לפמ"ש א"ש ומובן היטב גם מ"ש עוד התוס' שם בדיבור הראשון המתחיל הואיל אי בעי מיתשל עלה ליישב מה שהקשו שם בשם הר"י בטעם היתר האפייה קודם שקרא עליו שם חלה לר"א משום הואיל דכל חדא וחדא חזי לי' והיינו דאי בעי בצע מכל חדא וחדא פורתא לחלה והרי אי נמי בצע מכל חדא וחדא פורתא לחלה יהי' אסור לאפותה. וכדמוכח בפ"ב דביצה כ"א דאמר רב חסדא עיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל אסור לאפות ביו"ט דהא אפשר לי' למיפלגה בלישה ותירצו בשם הרשב"א ז"ל לחלק דדוקא בעיסת נכרי אסרו מדרבנן אבל גבי חלה לא אסרו משום תיקון חלה עיי"ש. ור"ל שלא תחמיץ ותאסור בהנחה. ולכאורה קשה טובא דהרי בלא"ה י"ל דלא אסרו משום תיקון גבר' והיינו שלא תחמיץ ויעבור עליו בב"י וב"י לר"א דס"ל דאמרי' הואיל אי בעי מיתשל עלה. ולפמ"ש א"ש היטב דכיון דכל עיקר מה דשייך לומר הואיל אי בעי מיתשל עלה. ה"ד קודם שנתחמצה ומשום דכיון דעדיין לא נתחמצה הנה אם יתשל עליו ותהי' כאלו לא קרא עליו שם חלה מעולם יהי' מותר לו לאפותה מטעם הואיל דכל דחדא וחדא חזי לי' ולא תבא לידי חימוץ כלל לעבור עליו בב"י וב"י כאשר יתשל עליו. מש"ה שייך שפיר לומר דאי בעי יתשל עלה א"כ ממילא באם נאמר דלא מהני האי התירא דהואיל דכל חדא וחדא חזי לי'. להתיר האפייה קודם שקרא עליו שם חלה. משום דאפשר לי' למיפלגה בלישה. ל"ש לומר תו הואיל אי בעי מיתשל עלה גם קודם שנתחמצה כמו אחר שנתחמצה. משום דגם קודם שוב לא יתשל עלי' בודאי. למייתי לי' ברשותי' ולעבור עלי' בב"י וב"י כאשר יתשל עלי'. כיון דלא יהי' לו היתר לאפותה אח"כ כאשר יתשל עליו ותהי' כאלו לא קרא עליו שם חלה מעולם ותבא לידי חימוץ בבירור ויעבור עליו בב"י וב"י. וכיון דל"ש לומר הואיל אי בעי מיתשל עלה גם קודם שנתחמצה ממילא אינה חשובה שלו. ואינו מוזהר ועובר עליו כלל באזהרת הלאוין דב"י וב"י לענין מצות השבתה גם לר"א. ול"ש לומר כלל דלא אסרו משום תיקון גברי והיינו שלא תחמיץ ויעבור עליו בב"י וב"י. דבאמת לא יעבור עליו כלל. ומש"ה הוצרכו לומר דוקא דלא אסרו משום תיקון חלה והיינו שלא תחמיץ ותאסור בהנאה. ודו"ק:

אפס דלכאורה קשה טובא לפי"ז הא דאהדר לי' ר"א לר"י בברייתא שם. לדבריך הרי הוא עובר בב"י וב"י. והרי באמת לדברי ר"י דס"ל דאסור לאפותה קודם שם חלה. ממילא ל"ש לומר כלל הואיל אי בעי מיתשל עלה גם קודם שנתחמצה כמו אחר שנתחמצה. ואינו מוזהר ועובר עליו כלל בב"י וב"י וכנ"ל. ועכצ"ל ומוכח מזה דטעמא דר"א דס"ל דמוזהר ועובר עליו בב"י וב"י. לאו משום דס"ל דאמרי' הואיל אי בעי מיתשל עלה. אלא משום דס"ל דטובת הנאה ממון. וה"ט לא תלוי כלל בענין היתר האפייה קודם שקרא עליו שם חלה. ומש"ה שפיר קמהדר לי' תו ר"א לר"י בברייתא שם. לדבריך הרי הוא עובר בב"י וב"י. משום דאף לדברי ר"י דס"ל דאסור לאפותה קודם שקרא עליו שם חלה מ"מ שייך שפיר לומר דעובר עליו בב"י וב"י מטעם דטובת הנאה ממון. אם לא שנאמר דס"ל לר"י דטובת הנאה אינה ממון. ומש"ה אינו עובר עליו שפיר בב"י וב"י. כיון דלאו דידי' הוא כלל. וא"כ ממילא עכצ"ל כמו כן דהא דתריצנא לעיל לא דכ"ע דטובת הנאה אינה ממון והכא בהואיל ור"ל בהואיל דקא מיתשל עלה קמיפליגי. אכתי לא שמיע לן הא דאהדר לי' ר"א לר"י בברייתא שם. לדבריך הרי הוא עובר בב"י וב"י. וכפרש"י ז"ל בד"ה אהדר לי' במכילתא אחרינא הנ"ל. והיינו משום דלפי מה דאהדר לי' ר"א לר"י בברייתא שם. עכצ"ל ומוכח דטעמא דר"א דס"ל דמוזהר ועובר עליו בב"י וב"י. לאו משום דס"ל דאמרי' הואיל אי בעי מיתשל עלה. רק משום דס"ל דטובת הנאה ממון ובהכי עיקר פלוגתייהו וכאמור ודו"ק:

ועפי"ז נלע"ד ליישב היטב גם דעת רש"י ז"ל. דהנה המפורשים ז"ל הקשו בהא דאמרי' בש"ס לימא בטובת הנאה קמיפליגי דר"א סבר טובת הנאה ממון. ור"י סבר טובת הנאה אינה ממון. והרי אף אם נאמר דפליגי בטובת הנאה ממון אכתי קשה איך מתיר ר"א לאפותה. והרי עובר משום לא תעשה כל מלאכה. ועכצ"ל דה"ט משום דס"ל דאמרי' הואיל דכל חדא וחדא חזי לי'. וממילא צ"ל כמו כן דה"ט דר"י דס"ל דאסור לאפותה. משום דס"ל דלא אמרי' הואיל. וא"כ כיון דע"כ גם לפי הס"ד דפליגי בטובת הנאה ממון. צ"ל כמו כן דפליגי בהואיל א"כ מי הכריחו לאפושי פלוגתא ולמימר דמה דפליגי בענין איסור חמץ אחר שקרא עליו שם חלה. פליגי בטובת הנאה ממון. ומה הי' חסר לו לומר דגם בענין זה פליגי בהואיל. והיינו בהואיל אי בעי מיתשל עלה. ומיהו לשיטת התוס' ז"ל נלע"ד ליישב היטב דהנה רש"י ז"ל שם בד"ה לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון הקשה לפי מה דגריס שם בתחלה דר"א סבר אמרי' הואיל אי בעי מיתשל עלה דא"כ ליקרי לה שם חלה ואח"כ תאפה מטעם הואיל דאי בעי מיתשל עלה ותירץ דכל כמה דאפשר למיעבד שפיר בלא הואיל והיינו לאפותה קודם שקרא עלי' שם חלה דאיכא עוד התירא דעל כל חדא וחדא איכא למימר הא לאו חלה הוא ניחא שפיר טפי למיעבד ובתוס' שם בדיבור הראשון המתחיל הואיל אי אי בעי מיתשל עלה תירצו דהואיל דאי בעי מיתשל עלה לא שכיח ולא אמרי' לי' כ"א להחמיר להיות מוזהר ועובר עלי' בב"י וב"י אבל לא להקל להתיר האפייה קודם שקרא עלי' שם חלה מטעם הואיל זה עיי"ש. ולפי"ז י"ל דגם הס"ד הוי ידע שפיר דמה דפליגי בענין היתר האפייה קודם שקרא עלי' שם חלה פליגי בהואיל דכל חדא וחדא חזי לי' ומ"מ לא הוי ניחא לי' לפרש גם פלוגתתן בענין איסור חמץ אחר שקרא עלי' שם חלה. דפליגי בהואיל והיינו בהואיל אי בעי מיתשל עלה משום דהוי ס"ד דידי' דכיון דהואיל אי בעי מיתשל עלה לא שכיח והואיל גרוע הוא לא אמרי' לי' כלל ואפי' לחומרא להיות מוזהר ועובר עלי' בב"י וב"י מטעם הואיל זה משא"כ לפי מה שנראה בדעת רש"י ז"ל דהוי פשיטא לי' דשפיר אמרי' אף הואיל דלא שכיחי בין לקולא ובין לחומרא או דס"ל דהואיל אי בעי מיתשל עלה לא חשוב הואיל דלא שכיחי כלל הדק"ל:

ואולם הנה לפמ"ש יש מקום ליישב קושית המפורשים ז"ל גם לדעת רש"י ז"ל ולומר דמש"ה לא הוי ניחא לי' להס"ד לפרש גם פלוגתתן בענין איסור חמץ אחר שקרא עלי' שם חלה דפליגי בהואיל והיינו בהואיל דקא מיתשל עלה קודם שנתחמצה משום דשפיר כבר שמעינן לן הא דאהדר לי' ר"א לר"י בברייתא שם לדבריך הרי הוא עובר בב"י וב"י דלפי"ז א"א לפרש פלוגתתן דפליגי בהואיל אי בעי מיתשל עלה קודם שנתחמצה רק בטובת הנאה ממון וכנ"ל וכס"ד דידי' אלא דלפי"ז קשה תו דברי התרצן דמוקי שפיר לפלוגתייהו בהואיל דאי בעי מיתשל עלה. והרי אחר דכבר שמיע לן הא דאהדר לי' ר"א לר"י בברייתא שם א"א לאוקמי כלל לפלוגתייהו בהכי אם לא שנאמר לפרש דמה דמוקי התרצן לפלוגתייהו בהואיל דאי בעי מיתשל עלה היינו בהואיל דאי בעי מיתשל עלה אחר שנתחמצה ודס"ל להתרצן דגם אחר שנתחמצה שייך שפיר לומר הואיל אי בעי מיתשל עלה ודמש"ה שפיר אהדר לי' תו ר"א לר"י בברייתא שם לדבריך הרי הוא עובר בב"י וב"י דאע"ג דס"ל לר"י דאסר לאפותה קודם שקרא עלי' שם חלה וא"כ אם יתשל עלי' ותהי' כאלו לא קרא עלי' שם חלה מעולם יהי' אסור לי' לאפותה ותבא לידי חימוץ בבירור ויעבור עלי' בב"י וב"י מ"מ שייך שפיר לומר הואיל אי בעי מיתשל עלה דהרי אחר דכבר נתחמצה גופה שייך לומר הואיל אי בעי מיתשל עלה וזהו עיקר החידוש באמת בדברי התרצן דגם אחר דכבר נתחמץ שייך שפיר לומר הואיל אי בעי מיתשל עלה. ומה מאוד מדוקדק היטב לפי"ז שינוי לשון פירש"י ז"ל מלשון הרי"ף ז"ל הנ"ל בפירוש טעמא דהואיל אי בעי מיתשל עלה דהרי"ף ז"ל לא נקט לישנא דעברה רק לישנא דאזהרה דר"א סבר דהאי חלה חמץ שמוזהרין עליו בב"י וב"י היא. מ"ט דאמרי' הואיל אי בעי מיתשל עלה כו'. השתא נמי כדידי' דמיא ומוזהר עליו בב"י וב"י כו' כנ"ל. והיינו משום דבאמת כל עיקר מה דס"ל דשייך לומר הואיל אי בעי מיתשל עלה. ה"ד קודם שנתחמצה דל"ש לומר אז לישנא דהעברה כלל. דהרי עדיין לא נתחמצה כלל. אלא לישנא דאזהרה והיינו דמוזהר עלי' להשביתה מקודם שלא תבא לידי חימוץ. ואולם רש"י ז"ל נקט לישנא דעברה וז"ל ר"א סבר עבר עלה משום הואיל אי בעי מיתשל עלה והדרה לטיבלא ודידי' הוא כו' הלכך ממוני' היא ועבר עלה כו' ור"י סבר לא אמרי' הואיל הלכך על חמוצי' אינו עובר כו' עכ"ל. והיינו משום דלשיטתי' דהואיל אי בעי מיתשל עלה חשיב שפיר הואיל כשאר הואיל. ע"כ צריכין לפרש מה דמוקי התרצן לפלוגתייהו בהואיל אי בעי מיתשל עלה. היינו בהואיל אי בעי מיתשל עלה אחר שנתחמצה דשייך שפיר לישנא דעברה כיון דכבר נתחמצה ודו"ק:

ולפי"ז י"ל דבאמת גם רש"י ז"ל מודה לדעת הרי"ף והתוס' ז"ל. דשייך שפיר לומר הואיל אי בעי מיתשל עלה קודם שנתחמצה עכ"פ. דע"ז לק"מ קושיתו הנ"ל מהקדש וכנ"ל. אלא משום דלפי שיטתי' ע"כ צריכין לפרש דאמרי' הואיל אי בעי מיתשל עלה אחר שנתחמצה ע"כ שפיר הקשה רש"י ז"ל קושית הנ"ל מהקדש ומחק הגירסא דהואיל אי בעי מיתשל עלה לגמרי. ועפי"ז יתיישב היטב תמיהות המפורשים לפירש"י ז"ל הנ"ל. דהנה באמת יש ליישב עוד קושיית המפורשים ז"ל הנ"ל בפשיטות טפי. ולומר דהס"ד לא הוי ידע לפרש דמה דפליגי בענין היתר האפייה קודם שקרא עלי' שם חלה דפליגי בהואיל כלל. וכדמצינו בש"ס שם דאמר לי' ר' ירמי' לר' זירא מילתא דקשיא לן ואתיא כמה שני במה פליגי ר"א ור"י כו' ולכך לא הוי ידע כמו כן לפרש גם פלוגתתם בענין איסור חמץ אחר שקרא עלי' שם חלה. דפליגי בהואיל. והיינו בהואיל אי בעי מיתשל עלה. והוי ס"ד דפליגי בזה בטובת הנאה ממון. אלא דלפי"ז קשה הא דתריצנא לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון והכא בהואיל קמיפלגי דר"א סבר דאמרי' הואיל אי בעי מיתשל עלה. דלא הו"ל לסיים הואיל אי בעי מיתשל עלה. אלא סתם דר"א סבר אמרי' הואיל ויהי' קאי אהואיל דכל חדא וחדא חזי לי' ולפרש במה פליגי בענין היתר האפייה קודם שקרא עלי' שם חלה וכפרש"י ז"ל דהרי זה עיקר החידוש בדברי התרצן מה דהס"ד לא הוי ידע דמה דפליגי בענין היתר האפייה פליגי בהואיל ודמכח זה הוי כ"ד דידי' דמה דפליגי בענין איסור חמץ פליגי בטובת הנאה ממון ודכיון דכבר גילה התרצן דמה דפליגי בענין היתר האפייה פליגי בהואיל. ממילא שוב לא יהי' מוכרח לפרש דמה דפליגי בענין איסור חמץ דפליגי בטובת הנאה ממון דשפיר יש לפרש דגם בענין זה פליגי בהואיל. ואולם לפי מה דלא גרס רש"י ז"ל הואיל אי בעי מיתשל עלה. א"כ שפיר יש לפרש ע"ד שכתבנו וא"כ י"ל דזהו באמת עיקר כוונת פירש"י ז"ל. במה דלא גריס הואיל אי בעי מיתשל עלה. אלא סתם דר"א סבר אמרי' הואיל ומפרש דקאי אהואיל דכל חדא וחדא חזי לי'. ולפרש פלוגתתם בענין היתר האפייה ודאין ר"ל דעיקר כוונת התרצן בזה דלא פליגי כו' בענין איסור חמץ אלא בענין היתר האפייה בלבד. דבאמת א"א לומר כן כלל. וכדמוכח ממשנתינו גופה דע"כ פליגי בענין איסור חמץ וכנ"ל. אלא דזהו עיקר החידוש בדברי התרצן מה דהס"ד לא הוי ידע דמה דפליגי בענין היתר האפייה פליגי בהואיל ודממילא נדע תו לפרש כמו כן גם פלוגתתם בענין איסור חמץ דפליגי בהואיל והיינו בהואיל אי בעי מיתשל עלה קודם שנתחמצה דשייך שפיר לומר גם לדעת רש"י ז"ל וכנ"ל. ונמצא דאין מחלוקת כלל בין רש"י ותוס' ז"ל רק בגוף הגירסא בש"ס דר"א סבר אמרי' הואיל אי בעי מיתשל עלה. דרש"י ז"ל לא גריס לי'. אבל מודה הוא שפיר דלפי מה דתריצנא לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון והכא בהואיל קמיפלגי פליגי בענין איסור חמץ בהואיל דאי בעי מיתשל עלה קודם שנתחמצה. ועפי"ז ממילא מבואר היטב גם כוונת פירש"י ז"ל בד"ה אהדר לי' במכילתא אחרינא דהא דתריצנא לעיל לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון והכא בהואיל קמיפלגי. אכתי לא שמיע לן הא דאהדר לי' ר"א לר"י בברייתא שם לדבריך הרי הוא עובר בב"י וב"י. וכמש"ל לדעת התוס' ז"ל ולק"מ ודו"ק:

ומעתה קמה וגם נצבה קושייתינו הנ"ל על הרי"ף ז"ל. במה דמפרש פלוגתא דר"א ור"י בענין איסור חמץ בהואיל דאי בעי מיתשל עלה. והרי אחר דכבר שמיע לן הא דאהדר לי' ר"א לר"י בברייתא שם. לדבריך הרי הוא עובר בב"י וב"י. א"א לפרש כלל דפליגי בהואיל דאי בעי מיתשל עלה. רק בטובת הנאה ממון. וכמש"ל גם לדעת התוס' ז"ל. שוב ראיתי שי"ל לדעת הרי"ף ז"ל דהא דאהדר לי' ר"א לר"י בברייתא שם. לדבריך הרי הוא עובר בב"י וב"י אהדר לי' קודם דאהדר לי' ר"י בברייתא שם. לדבריך הרי הוא עובר משום לא תעשה כל מלאכה. והוי ס"ד דר"א דמה דאמר ר"י אלא מפרשתה ומנחתה עד הערב לאו לעכובא קאמר דדוקא להפרישה ולהניחה עד הערב מותר אבל לא לאפותה קודם שקרא עלי' שם חלה. אלא לרבותא דאפי' בכה"ג להפרישה ולהניחה עד הערב מותר אע"ג דתבא לידי חימוץ בברור כיון דלא זה חמץ שמוזהרין עליו בב"י וב"י הוא. ואם החמיצה החמיצה ולית לן בה. וע"כ שפיר קמהדר לי' לדבריך הרי הוא עובר בב"י וב"י. ובזה יתיישב גם מה שהקשה המהרש"א ז"ל בפירש"י בד"ה מילתא דקשיא לן כו' עיי"ש ודו"ק:

ונלע"ד ליישב גם קישיות הר"ן ז"ל הנ"ל. דהנה באמת במסקנת הש"ס בקדושין שם גופה מוכח דטובת הנאה אינה ממון. דבעי לאוקמי שם כתנאי אי טובת הנאה ממון או אינה ממון. דפליגי בזה רבי ור' יוסי בר יהודא. בענין הגונב טבלו של חבירו דרבי סבר דמשלם לי דמי טבלו. ור' יוסי בר יהודא סובר דאינו משלם לו אלא דמי חולין שבו מה לאו דרבי סבר טובת הנאה ממון ור"י בר יהודא סובר דטובת הנאה אינה ממון. ודחו זאת בש"ס שם בהרבה איבעית אימא ובכולהו מהדרי הש"ס לאוקמי דכ"ע טובת הנאה אינה ממון. אלא דכן הוא מסקנת הר"ן ז"ל בעצמו שם בשם הר"ח ז"ל דאע"ג דאיכא שמעתתא וכההוא שמעתתא גופה דסלקן דטובת הנאה אינה ממון. אפ"ה קיי"ל דמעון הוא דהכי אסיק רבא למתניתין במסכתא נדרים פ"ה. והיינו דאיתא התם קונם כהנים ולוים נהנין לי יטלו על כרחו כהנים אלו ולוים אלו נהנין לי יטלו אחרים. ובגמ' שם יטלו על כרחו אלמא דטובת הנאה אינה ממון אימא סיפא כהנים או לוים אלו יטלו אחרים אבל להני לא אלמא דטובת הנאה ממון כו'. רבא אמר שאני תרומה דה"ט דיטלו על כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים. וכיון דאתא למיסרא עליהו שויא עפרא בעלמא. ופירש"י ז"ל שינוי' דרבא דהכי קאמר לעולם טובת הנאה ממון והא דקתני מתניתין דיטלו על כרחו ולא חיישינן לטובת הנאה משום דכיון שאסר את כל הכהנים בהנאה. א"א ליתנו לשום כהן ואין לו בהם טובת הנאה וא"א לעכבו לעצמו הלכך הוי כאלו אינו שלו עיי"ש. ואולם הנה כבר כתב בספר מחנה אפרים בה' טובת הנאה סי' א' ליישב שלא תקשה מההוא מסקנא דרבא שם לדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' אישות דפוסק דטובת הנאה אינה ממון. דיש לפרש שינוי' דרבא שם באופן אחר והיא דהכי קאמר דלא תימא דטעמא דשרי ברישא משום דטובת הנאה אינה ממון דאפי' דטובת הנאה אינה ממון הי' אסור דטובת הנאה מיהו אית לי' כו' ובנדרים אפי' ויתור אסור אלא דה"ט דשרי משום דכיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים מכי אסרי' עלוהי שוייה לטובת הנאה דידי' עפרא בעלמא עיי"ש. והנה לדעת הרמב"ם ז"ל דהעיקר כמסקנת הש"ס בקדושין שם. ע"כ מוכח דטעמא דר"א דס"ל דמוזהר ועובר עלי' בב"י וב"י. היינו משום דס"ל דאמרי' הואיל אי בעי מיתשל עלה. ובהכי עיקר פלוגתייהו. ולאו משום דטובת הנאה ממון. דאל"כ קשה טובא מה דתני רבי אומר הלכה כר"א. והרי בגמ' בקדושין שם מסיק לכולהו לישנא דכ"ע והיינו אפי' רבי טובת הנאה אינה ממון ס"ל. וא"כ איך פסק כאן רבי כר"א והרי עיקר טעמא דר"א משום דס"ל טובת הנאה ממון. ודוחק לומר דפוסק כר"א ולאו מטעמי' דטובת הנאה ממון אלא משום דס"ל דאמרי' הואיל אי בעי מיתשל עלה. או דלא פסק כר"א אלא לענין היתר האפייה קודם שקרא עלי' שם חלה בלבד הרי סתמא אמר הלכה כר"א דמשמע בכל ענין ס"ל הלכה כר"א ומטעמי' אלא ודאי מוכח דה"ט דר"א גופה דס"ל דמוזהר ועובר עלי' בב"י וב"י. משום דס"ל דאמרי' הואיל אי בעי מיתשל עלה. ולאו משום דטובת הנאה ממון. דבאמת טובת הנאה אינה ממון ז"ל. ומש"ה שפיר פסק רבי כוותי'. ומיהו לדעת הר"ח ז"ל דמפרש שינוי' דרבא דס"ל דטובת הנאה ממון קי"ל כרבא אין זה מוכרח דשפיר י"ל דטעמא דר"א דס"ל דמוזהר ועובר עלי' בב"י וב"י הוא משום דס"ל דטובת הנאה ממון. ומ"מ שפיר פסק רבי כוותי'. דבאמת גם רבי גופה ס"ל דטובת הנאה ממון. דבודאי לרבא לדעת הר"ח דס"ל דטובת הנאה ממון לא קיימא הנך שינוי' דהש"ס בקדושין שם דכ"ע בפלוגתת הגונב טבלו של חבירו והיינו אפי' רבי ס"ל דטובת הנאה אינה ממון. אלא דבאמת בהכי עיקר פלוגתייהו שם אי טובת הנאה ממון או אינה ממון ורבי ס"ל דטובת הנאה ממון וכס"ד דש"ס שם. וא"כ י"ל דדעת רש"י כדעת הר"ח ז"ל ומש"ה שפיר הוי ניחא לי' לפרש פלוגתייהו דר"א ור"י בענין איסור חמץ בטובת הנאה ממון או אינה ממון. ודס"ל לר"א דטובת הנאה ממון. ומ"מ שפיר פסק רבי כר"א משום דבאמת גם רבי ס"ל דטובת הנאה ממון וכנ"ל. וגם מוכרח לדידי' לפרש כן מכח מה דאהדר לי' ר"א לר"י בברייתא שם לדבריך הרי הוא עובר בב"י וב"י. וכפירש"י ז"ל בד"ה אהדר לי' במכילתא אחרינא וכנ"ל. ואולם הרי"ף ז"ל ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל ומש"ה שפיר הוכרח לפרש פלוגתייהו דר"א ור"י בענין איסור חמץ בהואיל אי בעי מיתשל עלה דוקא דעכצ"ל ומוכח כן לפי מה דפסק רבי כר"א וכנ"ל:

ועפי"ז ממילא יתיישב היטב גם מה שנראה בדעת הרי"ף ז"ל דס"ל דרמב"ח קאי אהואיל דקא מיתשל עלה ומשום האי הואיל תלוי לי' לרבה כר"א ולאו משום הואיל דכל חדא וחדא חזי לי' וכנ"ל. והוא דהנה באמת בדברי רמב"ח גופה לא מבואר בהדיא דקאי אהואיל דכל חדא וחדא חזי לי' דהרי סתמא אמר הא דר"ח ורבה מחלוקת דר"א ור"י הוא דר"א סבר אמרי' הואיל ור"י סבר לא אמרי' הואיל. וא"כ לכאורה קשה על רב פפא ורב שילא ברי' דרב אידי. דמנ"ל דרמב"ח קאי אהואיל דכל חדא וחדא חזי לי' דלמא קאי אהואיל דאי בעי מיתשל עלה. ואהואיל דאי בעי מיתשל עלה ל"ש דחיית דידהו ולא קדחו לי' מידי ועכצ"ל דהיינו משום דס"ל דלענין זה בלא"ה איכא למידחי' די"ל דלא פליגי כלל בהואיל דאי בעי מיתשל עלה רק בטובת הנאה ממון או אינה ממון. וגם בלא"ה בעכצ"ל דס"ל דמה דפליגי ר"א ור"י בענין איסור חמץ פליגי בטובת הנאה ממון ולאו בהואיל דאי בעי מיתשל עלה דאל"כ קשה מה דאמר רב פפא ודלמא עד כאן לא קאמר ר"א דאמרי' הואיל אלא משום דבעידנא דקא עיילי בתנורא כל חדא וחדא חזי לי' כו' והרי בענין איסור חמץ ל"ש הך סברא דבעידנא כו' ומ"מ ס"ל לר"א דאמרי' הואיל וכמו כן קשה מה דאמר רב שישא ברי' דרב אידי. ודלמא לא הוא עד כאן לא קאמר ר"י התם דלא אמרי' הואיל אלא משום דאיכא חדא דלא חזי לא לדידי' ולא לאורחים. אבל הכא דחזי מיהת לאורחים אימא הכי נמי דאמרי' הואיל והרי אם יתשל עלה ומשוי לה חול. יהי' חזי לדידי' ומ"מ ס"ל לר"י דלא אמרי' הואיל אי בעי מיתשל עלה. אע"כ מוכח דס"ל דבענין איסור חמץ לא פליגי כלל בהואיל רק בטובת הנאה ממון ולפי"ז עכצ"ל דאכתי לא שמיע לן הא דתני' רבי אומר הלכה כר"א. דמזה מוכח דמה דפליגי ר"א ור"י בענין איסור חמץ פליגי דהואיל אי בעי מיתשל עלה דוקא וכנ"ל. ול"ש הני דחייה דידהו וכאמור. וא"כ ממילא בתר דשמיע לן הא דתני' רבי אומר הלכה כר"א ליתא באמת להני דחויית דקא דחי לי' רב פפא ורב שילא ברו' דרב אידי לרמב"ח ושפיר אמר רמב"ח הא דר"ח ורבה מחלוקת דר"א ור"י הוא. וגם י"ל ביותר דרמב"ח קאי אהואיל דקא מיתשל עלה. ומשום האי הואיל תלוי לי' לרבה כר"א. דהרי מזה עיקר הוכחה דהא דר"ח ורבה מחלוקת דר"א ור"י הוא. וליתא להני דחיית דקא דחו לי' רב פפא ורב שילא ברי' דרב אידי וכאמור. ונתיישב היטב דעת הרב אלפסי ז"ל ודו"ק.

ועפי"ז ממילא יתיישב היטב גם דעת הרי"ף ז"ל הנ"ל. דהנה אם נאמר לפסוק כבן בתירא. ע"כ א"א לומר דה"ט דבן בתירא דס"ל דמוזהר עלי' בב"י וב"י משום דס"ל דטובת הנאה ממון. דהרי אנן קיי"ל דטובת הנאה אינה ממון. ועכצ"ל דה"ט דס"ל דמוזהר עלי' בב"י וב"י. משום דס"ל דאמרי' הואיל אי בעי מיתשל עלה. וממילא א"א לומר תו בטעמי' דבן בתירא דאמר תטיל בצונן ולא התיר ביותר אפייתה קודם קריאת שם חלה. משום דלית לי' הואיל דכל חדא וחדא חזיא לי' ואין היתר האפייה כלל קודם קריאת שם חלה. דא"כ ל"ש לומר כלל הואיל אי בעי מיתשל עלה. דהרי בודאי לא יתשל עלה למייתי לי' ברשותי' ולעבור עלי' בב"י וב"י. כיון דלא יהי' לו היתר האפייה אח"כ כאשר יתשל עלה ותהי' כאלו לא קרא עלי' שם חלה מעולם מטעם הואיל דכל חדא וחד חזי לי' ותבא לידי חימוץ בברור. אעכצ"ל דס"ל שפיר דמותר לאפותה קודם שקרא עלי' שם חלה. וכל עיקר מה דס"ל דתטול בצונן דוקא ולא התיר ביותר לאפותה קודם קריאות שם חלה. היינו אך משום דלית לי' הסל מצרפן לחלה והוי חומרא דאתא לידי קולא. דקא מפקע לה מחלה וכנ"ל. דמכח זה שייך שפיר לומר הואיל אי בעי מיתשל עלה. כיון דבדיעבד אם יתשל עלה ויפקיעה מידי חיוב חלה יהי' לו שפיר היתר לאפותה. ולא תבא לידי חימוץ כלל וכבר פסק שמואל הלכה כר"א. דאמר אף הרודה ונותן פת לסל הסל מצרפן לחלה. והלכך ממ"נ לית הלכתא כבן בתירא אלא כר"א וכדפסק רבי כוותי'. ודו"ק:

תו כתב שם הרי"ף ז"ל. מיהו ה"מ בארץ ישראל דחלה דאורייתא. וכיון שהיא חלה טמאה לא חזיא לאכילה כלל לא לגדול ולא לקטן כו'. אבל חלת חוץ לארץ דמדרבנן הוא. לא צריכי ולא מידי אלא קורא לה שם ואפי' לכתחלה ואכל לה כהן קטן כו'. ואי ליכא כהן קטן עבדינן כר"א דאמר לא תקרא לה שם חלה עד שתאפה. וכי נפיק יומא טבא שרפינן לה וכן הלכתא עכ"ל וגם ע"ז תמהו במ"ש דאי ליכא כהן קטן עבדינן כר"א והרי אפי' ליכא כהן קטן מצי למיכל לה כהן גדול שיטבול לקריו. או לבטלה ברוב ואכל לה בימי טומאתו. עיין בר"ן ז"ל שם. והנה בפשיטות נראה ליישב דעת הרי"ף ז"ל דמיירי כאן דליכא כהן גדול. ובזה יתיישב היטב קושית התוס' ז"ל בסוגיא בד"ה לא תקרא לה שם חלה עד שתאפה. דבשלמא פסול קודש אין שורפין ביו"ט משום שאין יכול ליהנות ממנו בשעת שריפה אבל תרומה טמאה שיכול ליהנות ממנו בשעת שריפה אמאי אין שורפין כמו שמותר להדליק בשמן של חולין להנאתו כך ישרוף תרומה טמאה להנאתו וכי מפני שמצוה לשרוף מיגרע גרע עיי"ש. ולפמ"ש דמיירי כאן דליכא כהן גדול לק"מ דהרי כל שלא ברשות כהן אסור באמת להישראל ליהנות מתרומה טמאה בהנאה של כילוי ועי' בתוס' פסחים ל"ד ד"ה מחמין לו חמין. ומש"ה אסור שפיר לשורפה ביו"ט. כיון שאין יכול ליהנות ממנו בשעת שריפה. וא"כ י"ל דמכח זה גופה הוכיח הרי"ף ז"ל דמיירי כאן דליכא כהן גדול. דאל"כ קשה טובא קושיית התוס' ז"ל הנ"ל. ודו"ק:

אפס דלכאורה קשה לפי"ז דמיירי כאן דליכא כהן. א"כ מה איריא פלוגתת דר"א ור"י בחלה טמאה דוקא הרי אפי' בחלה טהורה שייך שפיר למיתני לפלוגתייהו דכיון שאין כאן כהן שתהא החלה ראויה לו לאכילה. ושיהי' לו היתר לאפותה אחר ההפרשה והקריאה שם חלה עלי' ותבא לידי חימוץ בבירור הלכך לר"א לא תקרא לה שם חלה עד שתאפה תחלה דוקא ולר"י לא זה חמץ שמוזהרין עלי' בב"י וב"י הוא כו'. ומותר לקרות לה שם חלה קודם שתאפה. ואין לומר דמש"ה לא נקטו חלה טהורה משום דבחלה טהורה גם לר"א מותר לקרות לה שם חלה קודם שתאפה ולאפותה אח"כ מטעם הואיל דאי מיקלעי לי' כהן גדול דחזי לי' דהרי כל היכא דאפשר למיעבד בבא הואיל והיינו דלא יקרא לה שם חלה עד שתאפה דאיכא בהאפייה עוד היתרא דעל כל חדא וחדא איכא למימר הא לאו חלה הוא ניחא טפי למיעבד וכפירש"י ז"ל הנ"ל ואין לומר כמו כן דמיירי כאן בדאיכא כהן קטן עכ"פ הראויה לו החלה טהורה לאכילה. דמ"מ אכתי קשה טובא דלמה להו למינקט פלוגתייהו בחלה טמאה דוקא ובאופן דאיכא כהן קטן וליכא כהן גדול כיון דאפשר להו שפיר למינקט פלוגתייהו בחלה טהורה ודליכא כהן כלל:

ונלע"ד ליישב היטב דהנה השאגת ארי' ז"ל בסי' ע"ז הקשה בהא דאמרי' בש"ס לימא בטובת הנאה קמיפלגי. דר"א סבר טובת הנאה ממון פירוש והוי הך חלה כדידי' ועבר עלי' אי מחמיצה גבי' הלכך אפי לה ברישא והרי יש תקנה שלא יעבור בב"י וב"י שיבטל או יפקיר לטובת הנאה שיש לו בה לאחר הפרשה ושוב לא יעבור עלי' בב"י וב"י. הלכך הי' נראה לו לפרש דהא דמוקמינן פלוגתת דר"א ור"י בטובת הנאה ממון. לא דמי לשאר כל המקומות שבש"ס דשם הפירוש הוא. אי נחשב לו לממון דידי' פירוש אי יש לו זכייה וחלק בגוף החלה או לא ונ"מ לענין קדושין אם יכול לקדש בהם כו'. אבל הכא בדר"א ור"י כ"ע ס"ל דטובת הנאה אינה ממון לכל הני מילי דאמרן והיינו משום דלא חשוב לו זכייה וחלק בגוף החלה כלל והא דס"ל לר"א הכא דטובת הנאה ממון. ה"ז לענין ב"י וב"י נחשב כממון. והיינו משום דמצינו שהחמירה התורה לענין ב"י וב"י שיהי' עובר בקיבל עליו אחריות לבד אע"ג בכל דוכת' קיי"ל דבר הגורם לממון כה"ג לאו כממון דמי משום דהא איתא בעינא והדרא למרא אפ"ה חידש לן קרא לענין ב"י דכממון רמי ה"נ ס"ל לענין טובת הנאה. אע"ג דבכל דוכת' לאו כממון דמי מ"מ לגבי ב"י טובת הנאה ממון הוא ועובר עלי' בב"י וב"י. ור"י סבר דאע"ג דחידש לן קרא בדבר הגורם לממון לענין ב"י דכממון דמי. מ"מ לא גמרינן מיני' לענין טובת הנאה שיהי' ג"כ ממון לענין ב"י. אלא דכמו דלא הוי ממון לשאר מילי. ה"ה לענין ב"י לא הוי ממון ולא זה חמץ שמוזהרין עלי' בב"י וב"י הוא אלא דמפירש"י ז"ל לא נראה לפרש כן עכת"ד ע"ש:

והנה לענין עיקר קושייתו ז"ל שיבטל או יפקיר לטובת הנאה שיש לו בה ושוב לא יעבור בב"י וב"י גם לר"א כבר כתב המק"ח ז"ל בהלכות פסח ס"ו תל"א בדיני בדיקה וביטול. דבלא"ה לק"מ לפמ"ש השאגת ארי' ז"ל בעצמו בסי' פ"ג ליישב מה דלכאורה בלא"ה קשה לדעת הגאונים ז"ל דס"ל דסגי במוציאו מרשותו שלא יעבור בב"י וב"י. א"כ יקרא לה שם חלה תחילה ויוציאנה חוץ. ותירץ כיון דמ"מ מדרבנן בעי ביעור דוקא אף להגאונים ז"ל מש"ה לא מהני תקנה זו. א"כ מכ"ש דלא קשה שיבטל או יפקיר דהרי ביטול והפקר בודאי אינו מועיל מדרבנן ומש"ה לא מהני לי' גם תקנה זו עיי"ש. אלא דמ"מ קשה לי טובא מכח סברת השאגת ארי' ז"ל הנ"ל. אליבא דר"י דס"ל דאינו מוזהר ועובר עלי' בב"י וב"י משום דטובת הנאה אינה ממון והרי מה בכך דטובת הנאה אינה ממון בכל דוכת' הרי מ"מ לענין ב"י מהראוי להיות חשוב שפיר ממון כמו דבר הגורם לממון דמצינו שהחמירה התורה לענין ב"י שיהי' חשוב ממון ועובר עלי' בב"י וב"י. וכסברת השאגת ארי' ז"ל הנ"ל אליבא דר"א וז"ל השאגת ארי' ז"ל בטעמא דר"י אינו מובן כלל דלמה לא נגמור באמת טובת הנאה מדבר הגורם לממון דחשוב שפיר ממון לענין ב"י וב"י בשגם דהוא הוא דהרי טובת הנאה הוי באמת דבר הגורם לממון:

ואמנם לענ"ד הנה באמת גוף סברת השאגת ארי' ז"ל אליבא דר"א דמדמה טובת הנאה שיש לו בחלה של חמץ לדבר הגורם לממון דחשוב ממון לענין ב"י צל"ע טובא. דהרי ענין דבר הגורם לממון היא בא' משני דינים או שהיא דבר הגורם לממון עוד בתוך הפסח וכההוא דפ"ק דפסחים ה' ע"ב דאמר להו רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו כיון דאלו מיגנב ואלו מיתביד ברשותייהו קאי ובעיתו לשלומי כדילכון דמי ואסור. או שהוא דבר הגורם לממון לאחר הפסח וכההוא דפסחים כ"ט דחשבינן חמץ של הקדש לדבר הגורם לממון אליבא דר"ש דאמר חמץ לאחר הפסח מותר בהנאה להיות האוכל חמץ של הקדש במועד מועל בהקדש אע"ג דבתוך הפסח הרי הוא אסור בהנאה ולאו מידי אפסדי' להקדש כיון דמ"מ לאחר הפסח יהי' מותר והוי מזבין לי' גזבר לישראל לאחר הפסח ואכלו לי' עיי"ש. והנה כ"ז ל"ש לענין טובת הנאה שיש לו בחלה של חמץ דענין טובת הנאה היא דיכול לקבל פרוטה מחבירו ישראל ליתנה לבן בתו כהן ובתוך הפסח מי פתי יסור הנה לתת לו פרוטה עבור חלה החמיצה בתוך הפסח ולא הו"ל דבר הגורם לממון בתוך הפסח כלל. וגם לאחר הפסח אין לו בה שום טובת הנאה ולא הו"ל שום גורם לממון כיון דיהי' מוכרח לשורפה לערב לכ"ע וכדמשמע מדברי ר"י גופה דאמר דלא זה חמץ שמוזהרין עלי' בב"י וב"י. אלא מפרשתה ומנחתה עד הערב כו'. ומשמע אבל לערב מוכרח לשורפה גם לר"י דאל"כ הו"ל למימר התם אלא מפרשתה ומנחתה דזהו עיקר החידוש דר"י דלא זה חמץ שמוזהרין עלי' בב"י וב"י הוא אע"כ השמיענו בזה דלערב עכ"פ יהי' מוכרח לשורפה ונמצא דלא הו"ל לי' גורם לממון לא בתוך הפסח ולא לאחר הפסח:

איברא דיש להבין דלמה יהי' מוכרח באמת לשורפה לערב גם לר"י כיון דס"ל דלא זה חמץ שמוזהרין עליו בב"י וב"י הוא ואי משום גזירה דשמא יבוא לאכלה הרי כיון של הקדש היא בדיל מיני' ול"ש הך גזירה דשמא יבא לאכלה וכדאמר רב יהודא אמר רב בפסחים וא"ו המוציא חמץ ביו"ט כופה עלי' את הכלי. אמר רבא אם של הקדש הוא אינו צריך מ"ט מיבדיל בדיל מיני'. וכדמוכח ג"כ מההוא דפסחים כ"ו הנ"ל דא"צ לשרוף החמץ של הקדש. דאל"כ לא הוי גורם לממון גם לאחר הפסח כיון דהוא מוכרח לשורפה מקודם ולא יהי' קיים אלאחר הפסח ואמנם הנה באמת אדקשה לי דלמה יהי' מוכרח כאן לשרוף החמץ של חלה קשה לי ביותר דלמה לא יהי' מוכרח באמת לשרוף התם החמץ של הקדש משום הך גזירה דשמא יבא לאכלה ואי משום דמיבדיל בדיל מיני' מה בכך דאיבדיל בדיל מיני' הרי מ"מ בודאי לא עדיפה מחמץ נוקשה דג"כ בדיל מיני' מחמת שאינו ראוי לאכילה כלל מצד עצמו ואינו עובר עלי' בב"י וב"י:

ומ"מ אסור להשהותן מדרבנן כל שהוא בעינ' בלי תערובות והיינו משום דלא פליג חכמים בגזירה זו דשמא יבא לאכלה בין אם הוא ראוי לאכילה או לא. ודכל היכא דבאפשרי מיהת לאכלו תו גזרו חכמים שמא יבא לאכילה וכמו דלא פליגי באיכות איסור אכילה. בין אם הוא מה"ת או מדרבנן וכמו חמץ נוקשה דלא הוי איסור אכילה דידי' אלא מדרבנן. ועי' במג"א או"ח סי' תמ"ב סק"א וה"נ בהך חמץ של הקדש אע"ג דבדיל מיני' מחמת איסור הקדש. מ"מ כיון דבאפשרי מיהת לאכלה. מהראוי תו לגזור עלי' שמא יבא לאכלה ויהי' מוכרח לשורפה דוקא דמה לי דבדיל מיני' מחמת שאינו ראוי לאכילה מצד עצמו דלאו בר אכילה הוא. או דבדיל מיני' מחמת שאינו ראוי לאכילה מצד איסור הקדש דרביע עלה. ואף לדעת הטור שם דחמץ נוקשה מותר להשהותו ה"ד אליבא דמ"ד דחמץ נוקשה מותר אף באכילה מה"ת ומשום דס"ל דלא גזרו לשמא אתי למיכל מיני' כ"א היכא שאם יאכל מיני' יעבור באיסור בתורה. משא"כ למ"ד דחמץ נוקשה אסור מה"ת באכילה גם לדעת הטור תו אסור מדרבנן להשהותו מהך גזירה דשמא יבא לאכלה. אע"ג דבדיל מיני' מחמת שאינו ראוי לאכילה מצד עצמו וה"ה בחמץ של הקדש דאסור מה"ת באכילה לכ"ע מהראוי הי' תו לאסור מדרבנן להשהותו מהך גזירה שמא יבא לאכלה. אע"ג דבדיל מיני' מחמת שאינו ראוי לאכילה מצד איסור הקדש:

ונלע"ד ליישב ולחלק דשאני חמץ של הקדש דלא אסרו חכמים להשהותו משום הך גזירה דשמא יבא לאכלו משום דבקדשים לא גזרו משום הפסד קדשים. וע"ד שתירצו התוס' בסוגיא בדיבור הראשון המתחיל הואיל אי בעי מיתשל עלה הנ"ל. דלא אסרו לאפותה קודם הפרשה וקריאת שם חלה עלי' מטעם דהא אפשר לי' למיפלגה בלישה משום תיקון חלה ואולם ה"ד בקדשים טהורים דראוים לאכילה דחשוב שפיר הפסד קדשים כיון דראוים לאכילה משא"כ בחלה טמאה דמיירי במתניתין בפלוגתת דר"א ור"י דלא חזיא לאכילה כלל לא לכהן גדול ולא לכהן קטן כיון דמיירי בחלת ארץ ישראל ואינה ראוי' אלא להסקה. שוב גזרו חכמים שפיר הך גזירה דשמא יבא לאכלה. ואסרו להשהותה והוצרכו לבערו דוקא דלא חשוב הקדש כל כך כיון דבלא"ה אינה ראויה לאכילה ואינה עומדת אלא להסקה בעלמא ודו"ק:

ועפי"ז ממילא מיושב היטב קושייתינו הנ"ל. דמה איריא פלוגתת דר"א ור"י בחלה טמאה דוקא הרי אפי' בחלה טהורה שייך שפיר למיתני לפלוגתייהו וכנ"ל. ולפמ"ש לק"מ דבאמת בחלה טהורה לא הוי שייך למיתני לפלוגתייהו כלל. משום דבאמת בחלה טהורה של חמץ. גם ר"י מודה דחמץ שמוזהרין עלי' בב"י וב"י הוא. דאע"ג דטובת הנאה אינה ממון ס"ל מ"מ שפיר מוזהר ועובר עלי' בב"י וב"י מטעם דהוי עכ"פ דבר הגורם לממון לאחר הפסח. כיון שלא יהי' מוכרח לשורפה לערב מהך גזירה דשמא יבא לאכלה. כיון דחלה טהורה הוא וראויה לאכילה ודאע"ג דמיירי כאן בדליכא כהן לאכלה מ"מ במשך הימים לאחר הפסח בודאי יהי' מיקלעי לי' כהן שתהי' ראויה לו לאכילה ואיכא שפיר הפסד קדשים באם נאמר שיהי' מוכרח לשורפה לערב. ומש"ה הו"ל שפיר דבר הגורם לממון לאחר הפסח מכח הטובת הנאה שיש לו בה שיוכל לקבל פרוטה מחבירו ישראל לאחר הפסח ליתנה לבן בתו כהן. ועובר עלי' בב"י וב"י כסברת הש"א ז"ל באמת וגם ר"י מודה דלא תקרא לה שם חלה עד שתאפה תחלה דוקא. ומש"ה הוצרכו למינקיט בפלוגתייהו חלה טמאה דוקא דבחלה טמאה כיון שמוכרח לשורפה לערב לא הו"ל אף גורם לממון כלל. ומש"ה ס"ל לר"י דלא זה חמץ שמוזהרין עלי' בב"י וב"י ומותר להפרישה קודם שתאפה ולהניחה לערב ואם החמיצה החמיצה ולית לן בה. ומיושבין היטב דברי הרב אלפסי ז"ל בסוגיא בעזהשי"ת. ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

אמרי בינה (שות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה