אמרי בינה (שות)· רבי יחיאל הלוי רוזנפלד
סימן יא
בביאור שיטת הכלבו שהביא הב"י באו"ח סי' תקפ"ו. דהמודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה. פירוש אדם אחר תוקע לו והוא שומע. אבל הוא בעצמו אמר הגאון שאסור לתקוע בו תקיעה של מצוה מפני שיש הרבה בני אדם נהנין כשהן עצמן תוקעין. וכל מידי דאיכא הנאה לגוף ליכא לשרויי משום טעמא מצות לאו ליהנות ניתנו עכ"ל ועיין בב"ח שם כתב דלהכלבו הי' גירסא אחרת בסוגיא בגמ' ר"ה כ"ח. דהמודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה. דמשמע אדם אחר תוקע לו והוא שומע. אבל הוא בעצמו אסור לתקוע בו. והוא כגירסת הרי"ף והרז"ה ז"ל. דלא הוי גרסו בגמ' שם מותר לתקוע בו. דמשמע דאפי' הוא בעצמו מותר לתקוע בו עיי"ש. והנה לכאורה נראה בסברת ושיטת הכלבו כפי מ"ש הר"ן ז"ל בנדרים ט"ו. גבי הא דאמרי' שם דהאומר הנאת תשמישך עלי הרי זה בבל יחל. ואסור לשמש עמה עוד אפי' תשמיש של מצוה פרי' ורבי'. וא"ת וכי אמר הנאת תשמישך עלי אמאי מיתסר בתשמיש של מצוה והא מצות לאו ליהנות ניתנו י"ל דכי אמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו. היינו לומר שאין קיום המצוה חשיב הנאה. אבל מ"מ אי מיתהני גופו בהדי דקא מקיים מצוה. הנאה מיקרי ואסור ומש"ה אמרי' בר"ה כ"ח דהמודר הנאה מן המעיין. טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה עכ"ל ולשיטת וגירסת הכלבו. אה"נ בענין המודר הנאה משופר. מה דמיתהני גופו בהדי דקא מקיים מצוה במה שתוקע בעצמו. הנאה מיקרי ומחמת הנאה זו גופה אסור לו לתקוע בעצמו אפי' תקיעה של מצוה וכמו התם בענין המודר הנאה מהתשמיש. והמודר הנאה מן המעיין. וע"כ צריך לגרוס שפיר בש"ס שם דהמודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דהיינו שיהי' אדם אחר תוקע לו והוא שומע אבל הוא בעצמו אסור לתקוע בו. אלא דצ"ע אמאי שלא ביאר הר"ן ז"ל דבר זה ואדרבה מסתימת דבריו שם משמע דס"ל דאפי' הוא בעצמו מותר לתקוע בו ודהי' לו הגירסא בש"ס שם דהמודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה עיי"ש. מיהו לזה י"ל לכאורה דס"ל להר"ן ז"ל דמה שהוא נהנה במה שתוקע בעצמו תקיעה של מצוה לא חשיבה הנאה לענין שיהי' אסור לתקוע בו בעצמו מחמת הנאה זו כיון דאינו מכוין לשיר וכמבואר בהדיא סברא זו בתוס' שם בד"ה המודר הנאה משופר ופליג בזה על הכל בו. ולפי דעת הכל בו דמה שהוא נהנה במה שתוקע בעצמו תקיעה של מצוה חשיבה שפיר הנאה גם לדעת הר"ן ז"ל אסור לתקוע בו בעצמו:
ואולם לאמתיית הענין נלע"ד בדעת הר"ן ז"ל דגם לפי דעת הכל בו דמה שהוא נהנה במה שתוקע בעצמו תקיעה של מצוה חשיבה הנאה מ"מ מותר לתקוע בו בעצמו. ואצ"ל כלל דמה שלא ביאר הר"ן ז"ל כדעת הכלבו דאסור לתקוע בו בעצמו היינו משום דס"ל כסברת התוס' הנ"ל. אלא משום דס"ל דגם לפי סברת הכלבו מותר לתקוע בו בעצמו דהנה לכאורה קשה טובא על הר"ן ז"ל בנדרים שם הנ"ל דהרי הוא סותר דברי עצמו ממ"ש בנדרים שם למ"ש בחולין בפרק גיד הנשה על הא דאמרי' דמוכרי כסות כלאים מוכרין כדרכן לבושים בהם ובלבד שלא יכוונו בחמה מפני החמה ובימות הגשמים מפני הגשמים אע"ג דהרי מטו להו הנאה מהם ממילא וא"כ מה בכך שאינם מכוונים לזו הנאה מ"מ הא קיי"ל דדבר שאינו מתכוין בפסיק רישא ולא ימות אסור די"ל דלא קיי"ל כן רק לענין איסור מלאכה אבל לענין איסור הנאה כל היכא דאינו מכוין אע"ג דהוי פ"ר שרי עיי"ש וא"כ ממיל' ה"ה לענין המודר הנאה מתשמיש הגם דבודאי איכא הנאת הגוף מלבד הנאת קיום המצוה ופ"ר היא מ"מ כל היכא שעיקר כוונתו למצוה והנאת הגוף דבר שאינו מתכוין היא מותר אע"ג דהוי פסיק רישא. ואמנם הנה באמת בלא"ה כבר תמה בספר טורי אבן בר"ה שם על הר"ן ז"ל בפרק גיה"נ הנזכר ממה דקיי"ל דהמודר הנאה ממעין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה והיינו כיון דאיכא הנאת הגוף בהדי הנאת קיום המצוה והרי אינו מכוין על הנאת גוף רק על קיום המצוה בלבד עיי"ש. ונראה ליישב דעת הר"ן ז"ל עפ"י מ"ש השעה"מ בפ"ח מה' לולב מה שהקשה המאירי על מה שהותר הר"ש לסכך הסוכה בסכך איסורי הנאה מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו והרי מלבד הנאת קיום המצוה איכא כמו כן הכאת הגוף מאצל הסוכה וכל היכא דאיכא הנאת הגוף מלבד הנאת קיום המצוה לא שרינן מטעם מצות להינות ניתנו וכדמוכח מהא דקיי"ל דהנודר הנאה ממעין אסור לטבול בו בימות החמה. ותירץ דמה דקיי"ל הכי דכל היכא דאיכא הנאת הגוף מלבד הנאת קיום המצוה לא שרינן מטעם מצות לאו ליהנות ניתנו ה"ד היכא דהנאת הגוף בא לו אחר הנאת קיום המצוה וכמו התם במודר הנאה ממעין דנהנה גם אחר שנטהר וקיים מצותו משא"כ היכא שבשעת קיום המצוה איכא הנאת הגוף אין בכך כלום עיי"ש. ועיין בשו"ת נו"ב מהדו"ת סי' קל"ד שו"ת מבנו של הנו"ב ז"ל תמה על המאירי בזה וכתב וז"ל ואני לא ידעתי טעם וסברא לזה דגם בשעת המצוה אם יש לו הנאת הגוף מלבד הנאת המצוה איך שייך בי' לומר מצות לאו ליהנות ניתנו סוף סוף איכא הנאת הגוף מאיסורי הנאה מלבד הנאת המצוה כו' עכ"ל ולענ"ד נראה להטעים ולהסביר דעת המאירי ז"ל דכל היכא שרק בעצם שעת קיום המצוה המותר מתעריב הנאת הגוף האסור הנאת הגוף שהיא טפל ואתי ממיל' ואינו מעיקר כוונתו במעשה הזאת בטל ואינו ניכר הוא לגבי מעשה קיום המצוה שהיא מעיקר כוונתו במעשה הזאת ומותר. משא"כ היכא שהנאת הגוף אינו מתעריב בהנאת קיום המצוה אלא עומדת בפני עצמו לאחר קיום המצוה [וה"ה קודם לו דמ"ש] דניכר ואינו בטל ואסור והבן. וע"ד זה יש להסביר גם דעת הרשב"א שהביא הר"ן ז"ל בפי"ג משבת במה שהותר לנעול ביתו וצבי בתוכו כיון שהיא צריך לשמור ביתו אעפ"י שע"י כן ניצד הצבי ממילא ומתכוין ג"כ לזה ובלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי בלבד עיי"ש. ועיין בשלטי הגבורים שם כתב להסביר דעת הרשב"א ז"ל דאע"ג דקיי"ל דפ"ר אסור ה"ד היכא דבאותו מעשה דעביד הפ"ר אינו מכוין ואינו עושה דבר היתר עמו אבל אם באותו הפ"ר שעושה עושה ג"כ דבר היתר עמו ומתכוין גם לו שרי עיי"ש. והיא ממש ע"ד חילוק המאירי לענין איסור הנאה ולכאורה גם זה אינו מובן. ולפמ"ש מובן היטב דכל היכא דבאותו הפ"ר שעושה עושה ג"כ דבר היתר עמו מעשה הפ"ר האסור שעושה בטיל ואינו ניכר במעשה דבר ההיתר ומותר. ועפי"ז ממיל' יש ליישב היטב קושית הטורי אבן הנ"ל די"ל דגם מ"ש הר"ן ז"ל בפרק גיה"נ שם דלענין איסור הנאה כל היכא דאינו מכוין אע"ג דהוי פ"ר שרי ה"ד בכה"ג דבשעה שעושה הפ"ר עושה ג"כ דבר היתר עמו ומתכוין לדבר ההיתר וכההוא דמוכרי כסות כלאים דמוכרין כדרכן לבושים בהם דבשעה שעושה הפ"ר בהנאתו מהם בחמה מפני החמה ובהגשמים מפני הגשמים עושה ג"כ דבר היתר ומתכוין לדבר ההיתר והיינו להראות טובם ויופים להרואים לקנותם דבכה"ג מעשה הפ"ר האסור שעושה בטל ואינו ניכר במעשה ההיתר שעושה ומותר. ולשיטתי' בפי"ג משבת אזיל דס"ל דבענין איסור מלאכה גם בכה"ג אסור וכתב על דברי הרשב"א ז"ל הנזכרים דדברים תמוהים הם דהאיך אפשר שאפי' מתכוין לנעול נמי בעד הצבי יהא מותר וכי מפני שצריך לנעול נמי ביתו נתיר לו מלאכה בשבת. ולא עוד אלא שאני אומר שאפי' אינו מתכוין לנעול בעד הצבי כל שהוא יודע שהצבי בתוכו שא"א לו שלא יהא הצבי ניצד בתוכו אסור והיינו דאמרי' בכולי מכילתן מודה ר"ש בפ"ר כו' עכ"ל. מיהו לענין איסור הנאה מודה לדעת הרשב"א ז"ל דבכה"ג מותר שהיא גם דעת המאירי והר"ש ז"ל וע"כ כתב שפיר בפרק גיה"נ שם דלא קיי"ל כן דגם בכה"ג אסור רק לענין איסור מלאכה אבל לענין איסור הנאה כל היכא דאינו מכוין אע"ג דהוי פ"ר שרי וה"ד בכה"ג דבשעה שעושה הפ"ר עושה ג"כ דבר היתר ומתכוין לדבר ההיתר משא"כ היכא דבשעה שעושה הפ"ר אינו עושה דבר ההיתר עמו וכההוא דמודר הנאה ממעין וטובל בו בימות החמה דהפ"ר בהנאתו מפני החמה עושה גם אחר שנטהר ועשה מצותו שפיר אסור גם לדעת הר"ן ז"ל. וממיל' לק"מ גם קושיתנו הנ"ל דליכא שום סתירה בדברי הר"ן ז"ל דמ"ש בנדרים שם הטעם לענין המודר הנאה מתשמיש דאסור אפי' בתשמיש של מצוה משום דאיכא הנאת הגוף בהדי קיום מצוה אע"ג דהנאת הגוף היא דבר שאינו מתכוין ומותר בהנאה אע"ג דהוי פ"ר היינו משום דגם התם בשעה שעושה הפ"ר האסור אינו עושה ומקיים המצוה המותר דהמצוה דפו"ר אינו מקיים רק בגמר ביאה ולא קודם לכן ובכה"ג אסור שפיר גם לדעת הר"ן ז"ל וכאמור. וא"ש היטב מה שהביא הר"ן בנדרים שם דמיון לענין המודר הנאה מתשמיש דאסור אפי' בתשמיש של מצוה מהמודר הנאה ממעין דאינו טובל בו בימות החמה דבשניהם הפיר וקיום המצוה אינם באים כאחד דוקא רק מקודם קיום המצוה ולאחריו ולפ"ז ממילא בענין המודר הנאה משופר דהנאת הגוף במה שתוקע בעצמו ומשמיע הקול והנאת קיום המצוה בשמיעת הקול באים כאחד מותר לדעת הר"ן ז"ל דהרי זה דומה שפיר להא דמוכרי כסות כלאים מוכרין כדרכן לבושים בהם ולמה שהותר הר"ש והמאירי לסכך הסוכה בסכך איסורי הנאה. ומ"מ אין מזה תימה לשיטת הכלבו דס"ל דהמודר הנאה משופר אסור לתקוע בעצמו די"ל דפליג באמת על הר"ש והמאירי במה שהותרו לסכך הסוכה בסכך איסורי הנאה והא דמוכרי כסות כלאים מוכרין כדרכן ס"ל כמ"ש הר"ן בסוף פרק שמינה שרצים הטעם לפי שלא אסרה התורה אלא מלבוש שסתמו להנאה אבל כל שאין סתמו להנאה אינו מלבוש אלא משאוי בעלמא מותר עיי"ש. ודו"ק:
אפס דלכאורה קשה טובא לשיטת הכלבו דס"ל דאפי' היכא דהנאת הגוף וקיום המצוה באים כאחד וכמו בענין המודר הנאה משופר והמסכך סוכה באיסורי הנאה אסור. מהא דאמרי' בנדרים ט"ז ע"ב חומר בנדרים משבועות שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות משא"כ בשבועות ופריך התם בגמ' מ"ש נדר דכתיב איש כי ידור נדר לד' שבועה נמי הכתוב או השבע שבועה לד' ומשני אביי הא דאמר הנאת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אהנה מן הסוכה. כלומר ה"ט דגבי נדר דרשינן מכי ידור נדר לד' שהנדרים חלים על דבר מצוה משום דכל נדר אוסר החפץ עליו הלכך אין ניכר כנודר לבטל המצוה שהרי לא קיבל ע"ע אלא אסר החפץ עליו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל כל לשון שבועה הוא אוסר עצמו מלעשות את הדבר וכיון שהוא מחיוב לעשות את המצוה לאו כל כמיני' להפקיע את עצמו מחיוב המצוה הלכך לא דרשינן לשם על השבע שבועה. אמר רבא וכי מצות ליהנות ניתנו. פירש קשה לי' לרבא על מה שהזכיר אביי הנאה בדבריו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו וגם אם אמר הנאת סוכה עלי לא נאסרה עליו כיון דלא מיקרי הנאה מה שהיא מקיים מצות המקום:
אלא אמר רבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה עיי"ש. וא"כ לשיטת הכלבו דס"ל דאפי' היכא דהנאת הגוף וקיום המצוה באים כאחד אסור מה פריך רבא וכי מצות ליהנות ניתנו מה בכך דמצות לאו ליהנות ניתנו ואין קיום המצוה חשיב הנאה הרי מלבד הנאת קיום המצוה איכא הנאת הגוף מצל הסוכה וכל היכא דאיכא הנאת הגוף מלבד הנאת קיום המצוה אסור אף אם הנאת הגוף וקיום המצוה באים כאחד כמו התם ועיין בשו"ת נו"ב מהדו"ת סי' קל"ג:
ולכאורה הי' נראה ליישב שיטת הכלבו עפ"י דעת רשב"א ז"ל בחידושיו לנדרים ט"ו שהקשה ג"כ כעין קושית הר"ן ז"ל הנ"ל ותירץ באופן אחר וז"ל קשה הא מצוה במצות עונה ומצות לאו ליהנות ניתנו ומ"ש מהמודר הנאה משופר. וי"ל דמצוה זו אינו מחמתו אלא מחמתה ומשום דאשתעביד לה וכיון דאמרה הנאת תשמישך עלי פקע שעבודא מיני' ואין כאן מצוה המחייבתו ואכתי קשה מ"מ איכא מצות פו"ר דרמיא עליו. וי"ל דאינו מחיוב להקים זרע מזו דהא אפשר באשה אחרת עכ"ל. והנה מה דלא מפרש כתירץ הר"ן ז"ל דשאני ענין המודר הנאה מתשמיש דאיכא הנאת הגוף מלבד הנאת קיום המצו' משא"כ בהמודר הנאה משופר דליכא הנאת הגוף מלבד הנאת קיום המצוה. או דהא דמותר בהמודר הנאה משופר ה"ד שיהי' אדם אחר תוקע והיא שומע אבל הוא בעצמו אסור באמת לתקוע מבואר דס"ל דבאמת גם בהמודר הנאה משופר איכא הנאת הגוף מלבד הנאת קיום המצוה וכסברת הכלבו ודהא דמותר לתקוע היינו אפי' הוא בעצמו. ומ"מ מותר לתקוע משום דא"א בלא"ה והיינו דמיירי בש"ס דליכא אדם אחר שיוכל לתקוע לו. דכל היכא דהמצוה מחמתו וא"א בלא"ה שרי. ועכצ"ל דהא דקיי"ל דהמודר הנאה ממעין אסור לטבול בימות החמה. היינו משום דגם התם אפשר שפיר בלא"ה והיינו לטבול במקוה של מי גשמים. מה גם דלפי מה דקיי"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה דאפשר לו להמתין לטבול בימות הגשמים שיהי' מותר לו לטבול גם במעין. ולק"מ מ"ש בשעה"מ בפ"ח מלולב. ואם נאמר דגם דעת הכלבו הכי הוא דהא דאסור היכא דאיכא הנאת הגוף מלבד הנאת קיום המצוה ה"ד היכא דאפשר בלא"ה לק"מ קושיתינו הנ"ל דשאני התם במודר הנאה מסוכה דא"א בלא"ה. וארויחנא בזה ליישב גם דעת הב"י בש"ע שבאו"ח שם פוסק כדעת הכלבו דאדם אחר תוקע לו והוא שומע וביו"ד סי' רכ"א סעי' י"ג כתב המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה ומשמע אפי' הוא בעצמו. וכבר תמה בזה הש"ך ביו"ד שם בס"ק נ"ט והניח בצ"ע ולפמ"ש י"ל דביו"ד שם מיירי בדליכא אדם אחר שיוכל לתקוע לו דבכה"ג דא"א באחר מותר לתקוע בו בעצמו גם לדעת הכלבו. אלא דבאמת מסתימת דעת הכלבו משמע דס"ל דבכל ענין אסור לתקוע בו בעצמו אפי' היכא דא"א באחר. גם קושית הש"ך ז"ל בסתירת דעת הב"י בש"ע נלע"ד דבלא"ה לק"מ. ואדרבה צל"ע בדעת הש"ך ז"ל במה שלא הקשה בדברי הב"י בש"ע באו"ח שם גופה במ"ש שם בסעי' ה' וז"ל המודר הנאה משופר אדם אחר תוקע בו וזה יוצא ידי חובתו אבל אם אמר קונם לתקיעתו עלי אסור לתקוע בו אפי' תקיעה של מצוה עכ"ל. ולכאורה קשה טובא מ"ש בסיפא אסור לתקוע בו אפי' תקיעה של מצוה דמשמע הוא בעצמו אסור לתקוע בו אבל אחר תוקע לו והיא שומע וזה בודאי אינו דבאם אמר קונם לתקיעתו עלי אפי' אחר אסור לתקוע לו וזה עיקר החילוק בין רישא לסיפא דהוא בעצמו אפי' בריש' אסור לתקוע בו. אלא דבאמת כ"ז קשה טובא לפמ"ש הב"ח דלהכלבו הי' גירסא אחרת בגמ' דהמודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה. והיינו משום דבלשון מותר לתקוע בו אין שום משמעות ופירש שיהי' אדם אחר תוקע לו והוא שומע. אבל לפי מה שנראה מדברי הב"י דגם להכלבו הי' לו שפיר הגירסא בש"ס דמותר לתקוע בו אלא דמפרש דקאי אאדם אחר דמותר לתקוע בו עבורו לק"מ דהב"י נקט לשון הש"ס ושלא נטעה לפרש דאפי' הוא בעצמו מותר לתקוע בו סמך אמה שפירש בריש' באו"ח שם דה"ד אדם אחר תוקע והוא שומע ודו"ק:
ונלע"ד ליישב שיטת הכל בו. דהנה התוס' בסוגיא דר"ה שם ד"ה המודר הנאה משופר כתבו וז"ל בפרק ב' דנדרים ט"ז מחלק אביי בין האומר הנאת סוכה עלי לאומר שלא יהנה מהסוכה. שיכול לאסור הסוכה עליו שאינה משעובדת לו. אבל אינו יכול לאסור עצמו על הסוכה שהיא משעובד לה. ופריך עלה רבא וכי מצות ליהנות ניתנו. אלא אמר רבא. הא דאמר ישיבת סוכה עלי. הא דאמר שלא אשב בסוכה. ולדברי רבא הוי משמע דכאן נמי. אי אמר הנאת שופר עלי מותר לו לתקוע תקיעה של מצוה. אבל אם אמר תקיעות שופר עלי אסור לו לתקוע תקיעה של מצוה אם לא נחלק. משום דגבי מצוה סוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה. אבל בשופר אי לאו מצוה אין הנאה בתקיעה דאינו מכוין לשיר כו' עיי"ש. אמנם הר"ן ז"ל בנדרים ט"ז שם כתב וז"ל וא"ת וכי אמר ישיבת סוכה עלי למה אסור בישיבה של מצוה. והא כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו הרי אינה נהנה מהסוכה כלל. תירצו בתוס' דמ"מ כיון דאסר ישיבתו עליו אעפ"י שאין לו בה הנאה חל כו' עכ"ל. ומבואר מדבריו ז"ל אלו דס"ל דאין שום הנאה בישיבה בסוכה והיא תמוה טובא לכאורה דהרי בודאי יש הנאה בישיבה בסוכה. ועיין במחנה אפרים בה' נדרים סי' כ"ה. הביא עוד ראי' לדברי התוס' ר"ה שם. דיש הנאה בישיבה אע"ג דבלא"ה הי' יושב בביתו. מהא דאמרי' בנדרים ט"ל. המודר הנאה מחבירו וחלה. נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב. אלמא דבהישיבה מחוץ לביתו חשיבה הנאה אע"ג דבלא"ה הי' יושב בביתו. ואולם לענ"ד אין כאן תימה וחילוק סברא כלל מדברי התוס' שלפנינו בר"ה שם לדברי הר"ן ותוס' המובא שם לענין אם הנאת הישיבה מחוץ לביתו חשובה הנאה מלבד החילוק שיש ביניהם בענין אי נדר חל על דבר שאין לו בה הנאה. והיא. דהנה באמת לא דמי כלל הנאת ישיבה בסוכה להנאת ישיבה בבית. וכההוא דנכנס לבקרו עומד אבל לא יושב דמיירי מסתמא בבית. דמה לו הישיבה בבית הזה שהחולה מונח שם או בביתו הרי לענין הנאת הישיבה כל הבתים שוים. ומש"ה חשיב שפיר הישיבה הנאה אע"ג דבלא"ה הי' יושב בביתו. משא"כ בסוכה דעיקר ההנאה היא אך הנאת הצל והאויר. דסתם סוכה עשוי לכך. ואותו הנאה הרי אינה הנאה תמידיות ויש הרבה שעות ביום שאין מהצורך אליו כלל ובאותן השעות הרי הישיבה בבית בודאי עדיפא לי'. וחשובה לו ביותר ואין הנאת הישיבה בסוכה באותן הזמנים חשובה לו הנאה כלל. כיון שהי' יכול ליהנות בישיבה בבית הנאה חשובה לו ביותר ועפי"ז ממילא לק"מ. די"ל דהר"ן סובר דמה דאמרי' בש"ס שם דכי אמר ישיבת סוכה עלי חל הנדר. ואסור לו לישב אפי' בישיבה של מצוה. היינו לעולם אפי' בשעה שאין לו הנאה בישיבתו בה. מלבד הנאת קיום המצוה דלא חשוב הנאה. דמצות לאו ליהנות ניתנו. ומ"מ אסור. וכנראה בפשטות לשון הש"ס שם ומש"ה שפיר הקשה דלמה יהי' אסור באמת לישב בה ישיבה של מצוה עכ"פ באותן הזמנים שאין לו שום הנאה ממנה. דהרי אינו נהנה אז מהסוכה כלל והוצרך לתרץ בשם התוס' דמ"מ כיון דאסר ישיבתה עליו אע"פ שאין לו בה הנאה חל. ואולם לפי דעת התוס' שלפנינו בר"ה שם דאין נדר חל על דבר שאין בו הנאה דהוי דבר שאין בו ממש ס"ל דעכצ"ל באמת דהא דאמרי' בש"ס שם דכי אמר ישיבת סוכה עלי דחל הנדר ואסור לו לישב אפי' ישיבה של מצוה. ה"ד באותן הזמנים דבלאו מצוה יש הנאה לו בישיבה. אבל בזמן דבלאו מצוה אין הנאה בישיבה. מותר לו ליישב באמת ישיבה של מצוה. כיון שאין לו בה הנאה ומש"ה שפיר כתבו דיש לחלק דגבי סוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה וא"כ י"ל דס"ל להכלבו כדעת הר"ן ז"ל דנדר חל אף על דבר שאין לו בה הנאה ושפיר י"ל דהש"ס מיירי דבנדר מהסוכה אסור ליישב בה בישיבה של מצוה לעולם אפי' בזמן שאין לו הנאה בישיבתה בה מלבד הנאת קיום המצוה וכנראה מפשטות לשון הש"ס שם והיינו דקא מתמה רבא וכי מצות ליהנות ניתנו וכיון דלא אסר על עצמו רק הנאת הסוכה ע"כ לא היתה כוונתו רק לאסור על עצמו הנאה שיש לו בישיבתו בה מלבד הנאת קיום המצוה דלא חשיבה הנאה והיינו בזמן דאיכא הנאת הצל והאויר וא"כ אמאי יהי' אסור ליישב בה בישיבה של מצוה לעולם אפי' בשעה שאין לו הנאה בישיבתה בה מלבד הנאת קיום המצוה דלא חשיבה הנאה. ודו"ק:
עוד נלע"ד ליישב שיטת הכלבו גם לפי דעת התוס' בר"ה שם דאין נדר חל על דבר שאין לו בה הנאה ודעכצ"ל לפ"ז דהא דאסר בש"ס שם בנדר מהסוכה לישב בה בישיבה של מצוה ה"ד באותן הזמנים דיש לו הנאה בישיבתו בה מלבד הנאת קיום המצוה ומ"מ פריך רבא שפיר וכי מצות ליהנות ניתנו. דהנה באמת כבר תמהו בזה גם על התוס' בר"ה שם הנ"ל דלפמ"ש דגם כל עיקר טעמ' דרבא דכי אמר ישיבת סוכה עלי חל הנדר ואסור לישב בה אפי' בישיבה של מצוה היינו רק משום דבלאו הנאת המצוה יש הנאה בישיבה א"כ מה קמותיב לאביי וכי מצות ליהנות ניתנו ומה בכך דמצות לאו ליהנות ניתנו. הרי מ"מ יש לאסור לישב אפי' בישיבה של מצוה. מחמת עצם הנאת הישיבה דקא מיתהני גופו בהדי דקא מקיים מצוה:
ונלע"ד ליישב דהנה יש להבין בהא דס"ל גם לרבא דאם אמר שבועה שלא אשב בסוכה דלא חייל השבועה ומותר לו לישב בישיבה של מצוה ומ"ש מאם אמר שבועה שלא אוכל מצה דאסור לאכול מצה בליל פסח וכמבואר בירושלמי בפ"ג דשבועות והיינו משום דשבועה חלה לבטל את המצוה בכולל מיגו דחייל אסוכה של רשות חייל נמי אסוכה של מצוה ועכצ"ל כמ"ש הר"ן בפ"ג דשבועות שם וז"ל אע"ג דגבי מצה מיקרי כולל כי אמר שבועה שלא אוכל מצה סתם אין הדבר כן בסוכה לפי שבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם וכל לחם שהיא מצה קרי מצה סתם ואין סוכה סתם אלא סוכה מצוה עכ"ל ועיין בטוש"ע יו"ד סי' רל"ו סעי' ה' ובמחנה אפרים ה' נדרים סוף סימן כ"ו. אמנם הנה לפי"ז עדיין יקשה במה דס"ל גם לרבא דאם אמר בלשון נדר ישיבת סוכה עלי דשפיר חל הנדר ואסור לו לישב בישיבה של מצוה והרי אע"ג דסתם סוכה משמעותו סוכה של מצוה מ"מ כיון דאיכא אומדנא דאין אדם מכוין לבטל את המצוה נבטל משמעות הלשון ונימא דלא אסר על עצמו אלא סוכה של רשות בלבד וכדאמרי' בנדרים סוף פרק קונם יין דאם אמר קונם יין שאני טועם עד שיהא הפסח דאינו אסור אלא עד ליל פסח אע"ג דבעלמ' בנודר עד שיהא הפסח משמעותו עד שיצא הפסח והיינו משום דכיון דאיכא אומדנא דאין אדם מכוין לבטל את המצוה מבטלינין משמעות הלשון ואמרי' דלא אסר על עצמו אלא עד שיגיע הפסח. וכאשר כבר תמה בזה במחנה אפרים שם לענין מה דקיי"ל דאם נשבע בסתם שבועה שלא אוכל מצה דחלה השבועה בכולל ואסור לאכול מצה בליל פסח הרי כיון דנשבע בסתם נימא דלא אסר על עצמו אלא בדבר רשות אבל לא בדבר מצוה עיי"ש:
ואמנם הנה באמת דין זה דקונם יין שאני טועם עד שיהא הפסח דאינו אסור אלא עד ליל פסח מימרא דר' יהודא הוא במשנה שם וכבר כתב הרמב"ן ז"ל שם דאנן לא קיי"ל כר' יהוד' בזה משום דרבנן פליגי עלי' דר' יהוד'. דעד כאן לא סתם לן תנא בסתם מתניתין דהתם דאזלינן בתר אומדנא לבטל משמעות הלשון אלא היכא דאיכא אומדנא דמוכח שלא נתכוין הנודר לזה כגון בהי' מסריב ומפציר בחבירו שיאכל אצלו ואמר הלה קונם לביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם לך דקתני בסיפא בסתם מתניתין דהתם דמותר ליכנס לביתו ולשתות ממנו צונן דהתם אומדנא דמוכח הוא שלא נתכוין זה אלא על מה שהי' חבירו מסריב ומפציר בו והיינו לשם אכילה ושתייה. משא"כ הכא בענין קונם יין שאני שותה עד שיהא הפסח ליכא אומדנא דמוכח שאינו רוצה להיות נמנע מהמצוה ודלא נתכוין אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין. ולא אזלינן בתר אומדנא כזו שאינו מוכח לבטל משמעות הלשון דעד הפסח דמשתמש בלשון בני אדם עד שיצא הפסח. עכת"ד אלא דהרא"ש ז"ל כתב על דברי הרמב"ן ז"ל שם וז"ל ובעיני נראה שאין לחלק דגבי דלביתך שאני נכנס וטיפת צונן שאני טועם לך אנן סותרין דבריו ממש מפני כוונתו כ"ש שנלך אחר כוונתו לפרש זמן נדרו והכוונה זו בריאה וטובה היא שאינו רוצה להיות נמנע מהמצוה עכ"ל. ולכאורה דברי הרא"ש ז"ל אינם מובנים כלל דמה כ"ש הוא דהרי י"ל דמה"ט גופה דלגבי לביתך שאני נכנס וטיפת צונן שאני טועם איכא אומדנא דמוכח מש"ה מהני שפיר אך לסתור דבריו ממש משא"כ בההוא דקונם יין שאני טועם דליכא אומדנא דמוכח לא מהני אף לפרש זמן נדרו בלבד. ואין לומר דס"ל דגם בההוא דקונם יין שאני טועם איכא אומדנא דמוכח וזהו עיקר כוונתו במה שסיים והכוונה זו בריאה וטובה הוא כו' דר"ל דהוי כאומדנא דמוכח דבודאי אינו רוצה להיות נמנע מהמצוה ומהני אומדנא זו שאינו רוצה להיות נמנע מהמצוה אף לסתור דבריו ממש וזה עיקר התשובה להחילוק של הרמב"ן ז"ל דהרי אם כן אין סדר כלל לדברי הרא"ש ז"ל דהרי מתחלה הוי"ל לכתוב זאת דהכוונה זו בריאה וטובה היא והוי כאומדנא דמוכח כיון דזה עיקר התשובת להחילוק של הרמב"ן ז"ל. ולומר אח"כ דלפ"ז דגם, הכוונה מחמת האומדנא שאינו רוצה להיות נמנע מהמצוה הוי כאומדנא דמוכח ממיל' הוי תו ההוא דקונם יין שאני שותה עד שיהא הפסח כ"ש מההוא דלביתך שאני נכנס וטיפת צונן שאני טועם לך דהתם אנן סותרין דבריו ממש מפני כוונתו מחמת האומדנא כ"ש שנלך אחר כוונתו מחמת האומדנא בההוא דקונם יין שאני שותה עד שיהא הפסח שהוא רק לפרש זמן נדרו בלבד. וע"כ נלע"ד דבאמת גם הרא"ש ז"ל ס"ל דהאומדנא שאינו רוצה להיות נמנע מהמצוה לא הוי כאומדנא דמוכח. אלא דס"ל דהגם דלא הוי כאומדנא דמוכח מ"מ יותר מסתבר שנלך אחר אומדנא אף שאינו מוכח היכא שהוא רק לפרש זמן נדרו בלבד משנלך אחר אומדנא אף דמוכח היכא שהוא לסתור דבריו ממש. וע"כ כיון דמבואר גבי דלביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם לך דאנן סותרין דבריו ממש מפני כוונתו מחמת האומדנ' א"כ כ"ש שנלך אחר אומדנ' אף שאינה מוכח לפרש זמן נדרו בלבד וכמו בההוא דקונם יין שאני שותה עד שיהא הפסח שהוא רק לפרש זמן נדרו בלבד דר"ל עד שיגיע הפסח לא עד שיצא הפסח. וזה עיקר התשובה להחילוק של הרמב"ן ז"ל. ומה שסיים אח"כ והכוונה זו בריאה וטובה הוא כו' ר"ל לענין שנלך עכ"פ בתר הכוונה מחמת האומדנא זו לפרש זמן נדרו. אבל אין ר"ל דהוי כאומדנ' דמוכח ויהי' מהני האומדנ' זו גם היכא שאנו צריכין לסתור דבריו ממש מפני כוונתו מחמת האומדנא זו. דבאמת לא הוי כאומדנ' דמוכח גם לדעת הרא"ש ז"ל וכאמור. ובזה יבואר היטב גם דעת הר"ן ז"ל בפ"ג דשבועות במה שהקשה שם לענין מה דקיי"ל דאם נשבע בסתם שלא יאכל מצה חלה השבועה גם על מצה של מצוה משום דשבועה חלה לבטל את המצוה בכולל מיגו דחייל על מצה של רשות חייל נמי על מצה של מצוה. והרי תנן שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינם ראויין דהיינו נבילות פטור אלמא אין דעת הנשבע על המצות וה"נ הוי"ל למימר שהנשבע שלא לאכול מצה אין דעתו על המצה של לילי הפסח. ותירץ דלא דמי דהתם כיון שהוא מקיים המצוה בשבועתו ראוי לומר שלא נתכוין אסור דברים האסורים עליו כבר שזה לא נתכוין אלא שלא יאכל כלום ולא הי' צריך לישבע על מה שאסר עליו כבר אבל האומר שלא יאכל מצה אעפ"י שלא פירש לא של מצוה ולא של רשות הכל בכלל שאם אמר לא נדר אלא על של רשות נמצא שהיא אוכל מצה והוא אמר שלא יאכל מצה כלל עכ"ל. ולכאורה דעת הר"ן ז"ל בזה תמוה טובא. דהרי הגם דבאמת לא דמי נשבע בסתם שלא יאכל מצה לההוא דקונם אין שאני שותה עד שיהא הפסח דאזלינן שפיר בתר אומדנ' שאינו רוצה להיות נמנע מהמצוה לדעת הרא"ש ונ"ל. דשאני התם דבלשון עד שיהא הפסח הוי שפיר לאמת גם משמעות הלשון עד שיגיע הפסח אלא דבלשון וכי אדם משתמש בדוקא בלשון עד שיצא הפסח וא"כ האומדנ' אינו סותר אף משמעות הלשון לגמרי רק מברר ומגלה פירש משמעות הלשון עד שיהא הפסח בלשון זה הנודר דהיינו עד שיגיע הפסח לא כמשמעות לשון שאר בני אדם ומש"ה שפיר אזלינן בתר אומדנא ו לבטל ולסתור רק משמעות לשון שאר בני אדם בלבד. משא"כ בנשבע בסתם שלא יאכל מצה דאין קום משמעות ופירש בלשון זה דלא נדר רק על מצה של רשות בלבד ואדרבה במשמעות סתם הלשון היינו דנדר גם על מצה של מצוה אלא דהאומדנ' מפקא מצה זל מצוה ממשמעות הנדר ומפרש דלא נדר רק על מצה של רשות בלבד וסותר משמעות הלשון לגמרי י"ל שפיר דלא אזלינן בתר אומדנ' זו לבטל ולסתור משמעות הלשון לגמרי. אלא דמ"מ הרי עכ"פ הוי כ"ש מההוא לביתך שאני נכנס וטיפת צונן שאני טועם לך דמבואר דאזלינן התם בתר אומדנ' אף לסתור דבריו ממש שהרי הוא נדר בפירש שלא ליכנס לביתו ושלא לשתות ממנו ויפת צונן וא"כ מכ"ש דאזלינן בתר אומדנא לסתור לגמרי רק משמעות הלשון בלבד. ואין לומר דס"ל כדעת הרמב"ן ז"ל דיש לחלק בין אומדנ' דהתם דהוי אומדנ' דמוכח לאומדנ' דאינו רוצה להיות נמנע מהמצוה דלא הוי אומדנ' דמוכח ולא אזלינן בתרה בכל ענין דהרי בסוף פרק קונם יין נראה באמת דעת הר"ן ז"ל כדעת הרא"ה שהוא כדעת הרא"ש ז"ל דקיי"ל כר' יהודא אזלינן שפיר בתר אומדנ' זו בההוא דקונם יין שאני שותה עד שיהא הפסח אע"ג דלא הוי אומדנ' דמוכח. לפמ"ש א"ש היטב דבאמת מה דס"ל דקיי"ל כרבי הוד' בההוא דקונם יין שאני שותה עד שיהא הפסח לאו משום דס"ל דהאומדנ' שאינו רוצה להיות נמנע מהמצוה חשיב שפיר אומדנ' דמוכח. אלא משום דס"ל דהגם דלא הוי אומדנ' דמוכח מ"מ כיון דאין אנו צריכין שם לסתור דבריו ממש מחמת האומדנ' שפיר אזלינן בתר אומדנ' זו אע"ג דלא הוי אומדנ' דמוכח. וכ"ז ת"ד היכא שאין אנו צריכין לסתור אף המשמעות הלשון לגמרי רק לפרש וכמו בההוא דקונם יין שאני שותה עד שיהא הפסח משא"כ היכא שאנו צריכין לסתור משמעות הלשון לגמרי מחמת האומדנא וכמו בההוא דנשבע בסתם שלא יאכל מצה לא אזלינן בתר אומדנא זו כמו היכא שאנו צריכין לסתור דבריו ממש דלא אזלינן בתר אומדנא כזו דלא הוי אומדנא דמוכח. ודו"ק:
ולפ"ז ממיל' לק"מ קושית המחנה אפרים הנ"ל לענין אם נשבע בסתם שלא יאכל מצה דקיי"ל דחלה השבועה בכולל גם על מצה של מצוה ולא אזלינן בתר אומדנ' דאין אדם מכוין לבטל את המצוה לבטל משמעות הלשון דהיינו כיון שהאומדנ' זו לא הוי אומדנ' דמוכח ולא מהני לסתור אף משמעות הלשון לגמרי רק לפרש וכמו כן לק"מ לענין מה דס"ל גם לרבא דאם אמר בלשון נדר ישיבת סוכה עלי דשפיר חל הנדר ואסור לו לישב בישיבה של מצוה ולא אזלינן בתר אומדנא דאין אדם מכוין לבטל את המצוה לבטל משמעות הלשון דסתם סוכה משמעותו סוכה של מצוה דוקא כיון דאף אם נבטל משמעות לשון הזה דסתם סוכה משמעותו סוכה של מצוה דוקא ונימא דסתם סוכה היינו כמשמעות סתם מצה מ"מ הוי עכ"פ גם סוכה של מצוה בכלל כמו בסתם מצה וא"כ אם נאמר דלא הוי בכוונתו רק סוכה של רשות בלבד הוי לסתור משמעות הלשון לגמרי ולענין זה לא מהני האומדנא דאין אדם מכוין לבטל את המצוה כיון דלא הוי אומדנ' דמוכח וכאמור:
ואמנם הנה באמת מה דלא הוי האומדנ' דאין אדם מכוין לבטל את המצוה אומדנא דמוכח גם לענין סוכה ה"ד באם נדר ונשבע בסתם על ישיבת הסוכה ולא הזכיר הנאה בדבריו משא"כ באם הזכיר הנאה בדבריו ולמ"ד מצות לאו ליהנות דעכצ"ל דכל עיקר הנאת הסוכה שאסר על עצמו הית' כוונתו רק על הנאת הגוף והיינו הנאת הצל שיש לו בישיבתו בסוכה לא על הנאת קיום המצוה דמצות לאו ליהנות ניתנו ולא חשיבה הנאה א"כ איכא שפיר אומדנ' דמוכח שלא היתה כוונתו לבטל את המצוה דכיון דהנאת הגוף והיינו הנאת הצל לא הוי הנאה תמידיות וכנ"ל א"כ לו היתה כוונתו לבטל את המצוה לא הוי"ל להזכיר הנאה בדבריו כיון דעדיין לא יפטור מכח זה מהמצוה בזמן דליכא הנאת הגוף בישיבה וכיון דאיכא אומדנ' דמוכח שלא היתה כוונתו לבטל את המצוה תו מהני שפיר אף לבטל ולסתור משמעות הלשון לגמרי ולימא דלא קאסר על עצמו באמת הנאת הגוף שיש לו בישיבתו בסוכה כ"א מסוכה של רשות דלאחר וקודם החג בלבד אבל לא הנאת הגוף שיש לו בישיבתו בסוכת החג דאל"כ הרי יבוטל לפעמים מהמצוה והיינו בזמן דאיכא הנאת הגוף בישיבתו בסוכה והוא כבר גילה בדעתו שאין כוונתו לבטל את המצוה. ודו"ק:
ועפי"ז ממילא לק"מ לדברי התוס' בר"ה שם הנ"ל. די"ל דזהו באמת עיקר מה דקא מותיב לי' רבא לאביי וכי מצות ליהנות ניתנו הרי מצות לאו ליהנות ניתנו וא"כ כי הזכיר הנאה הוי שפיר אומדנא דמוכח שלא היתה כוונתו לבטל את ומהני שפיר אף לסתור המשמעות הלשון לגמרי ולימא דלא אסר על עצמו כ"א הנאת הגוף מסוכה של רשות בלבד וא"כ למה יהי' אסור לישב בישיבה של מצוה אע"ג דבלאו הנאת המצוה יש הנאת הגוף בישיבה כיון דאיכא אומדנא דמוכח שפיר שלא אסר על עצמו כלל מעולם זאת הנאת הגוף דאיכא בהדי דקא מקיים מצוה וממילא לק"מ גם לשיטת הכלבו ודו"ק היטב: