אור ברסלב

אמרי בינה (שות)· רבי יחיאל הלוי רוזנפלד

סימן טו

סימן יד

נשאלתי בעכו"ם שהי' לו פרה מבכרת המקשה לילד עד כי נתייאש העכו"ם ממנה וקרא לישראל למכרה לו לשחיטה וכאשר לא רצה העכו"ם בהסך שרצה הישראל לתת לו מחירה כי מעט היא בדמי שווי' אמר לו הישראל שתיכף ומיד בשעת שחיטה יפתח בטן הבהמה להוציא הולד ממנה ואם יהי' הולד חי כאשר כן יקרה לפעמים יתן לי גם הולד ובאם יהי' הולד מת יתן לו בשר בהמה איזה משקלות נוסף על דמי מחירה שרוצה לתת לו ובזה נגמר המקח ביניהם ואח"כ נמלך הישראל לשחטה תיכף ולקחה לביתו ועשה לה סגולות שתוכל לילד וילדה זכר חי והעכו"ם תובע אותו האם יש על הולד זה קדושת בכור ואסור לו ליתנו להעכו"ם ומחויב הישראל לנהוג בו קדושת בכור או אם אין על הולד זה קדושת בכור כלל ומותר להישראל ליתנו להעכו"ם גם ליקח אותו מהעכו"ם ולשחטו לעצמו או למכרו לאחר:

והנה לכאורה נלע"ד דזה תלוי באם נאמר דמה שמכר העכו"ם הפרה להישראל באופן זה שיתן הישראל להעכו"ם הולד כשיהי' חי שיורא הוי רצוני לומר ששייר העכו"ם הולד לעצמו ולא מכר להישראל מעתה כ"א הפרה בלבד או דנאמר דתנאה הוי לומר דלעת עתה מכר להישראל גם הולד רק בתנאי שיתן לו אח"כ הולד בחזרה כשיהי' חי. וע"ד דמצינו פלוגתא בש"ס חולין קל"ד לענין כהן שמכר פרה לישראל ע"מ שהמתנות שלו אי שיורא הוי או תנאה הוי. אלא דהתם עדיף לי' להמוכר באם נאמר דשיורא הוי ומתנות שלו משא"כ למ"ד דתנאה הוי נותנו לכל כהן שירצה משום דהוי כמתנה על מה שכתב בתורה שהרשהו התורה ליתנו לכל מי שירצה. ובנ"ד היא להיפך דאם נאמר דשיורא הוי לא מהני לי' להמוכר ואסור ליתנו לו משום דחל קדושת בכור על הולד לפי מה דקיי"ל בש"ע יו"ד סי' ש"ך סעי' וא"ו דלא מהני להקנות לעכו"ם חלק בעובר להפקיעו מבכורה מחמת חלק העכו"ם המשותף בו משום דהוי דבר שלא בא לעולם ואין הקנין חל והיא מדברי התוס' והרא"ש ז"ל בבכורות ג' גבי רב מרי בר רחל דהו"ל חיותא והוי מקנה לאודנייהו לעכו"ם לאפקעינהו מבכורה עיי"ש. ובחו"מ סי' ר"ט סעי' זיין מבואר דכשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אין אדם משייר דבר שלא בא לעולם כיצד מכר שדה לראובן ושייר מפירותיו לשמעון דבר ידוע בכל שנה לא קנה שמעון כלום מהפירות משום דהוין דבר שלא בא לעולם עיי"ש. וא"כ ממילא גם בנ"ד לא מהני השיור ששייר העכו"ם המוכר לעצמו הולד כיון דהוי דבר שלא בא לעולם ואין אדם משייר דבר שלא בא לעולם והגם דקיי"ל בחו"מ שם דכששייר לעצמו בעיין יפה שייר ואמרי' דשייר לעצמו גם מקום הפירות והיינו ענפי האילן שהפירות נצמחות מהם דהויין דבר שבא לעולם ומהני השיור בהם וממילא מהני השיור תו גם להפירות שיהי' שלו כיון שהם גדילים על הענפים שלו עיי"ש והוא ממה דאמר רב נחמן בב"ב קמ"ח את"ל דקל לאחד ופירותיו לאחר לא הוי שיור מקום פירי דקל לאחד ושייר פירותיו לפניו שייר מקום פירי מ"ט כל לגבי נפשי' בעין יפה שייר וא"כ גם בנ"ד לכאורה י"ל כיון דהנכרי שייר לעצמו בעין יפה שייר ושייר לעצמו איברי הבהמה שהעובר ניזון ומתגדל מהם דהויין דבר שבא לעולם ומהני השיור בהם וממילא מהני תו השיור גם לענין העיבור שיהי' שלו וכאמור. מ"מ יש לחלק ולומר דהא דקיי"ל דכששייר לעצמו בעין יפה שייר ה"ד באם המוכר המשייר לעצמו ישראל הוא דכיון דיודע דבדינינו לא מהני השיור בדבר שלא בא לעולם מש"ה כשמשייר לעצמו בודאי בעין יפה שייר גם מדבר שבא לעולם שהדבר שלא בא לעולם בא ממנו באופן שיהי' מועיל לו עפ"י דתוה"ק עיין בפירוש הרשב"ם ז"ל בב"ב ס"ג בד"ה כיון דאמר ע"מ. משא"כ באם המוכר המשייר לעצמו עכו"ם הוא דבדיניהם מהני השיור אף בדבר שלא בא לעולם וא"צ לשייר לעצמו בעין יפה גם מדבר שבא לעולם כיון דגם השיור בדבר שלא בא לעולם גרידא בעין יפה היא לו כיון דמועיל לו שפיר בדיניהם לא אמרי' באמת דשייר לעצמו בעין יפה גם מדבר שבא לעולם רק בדבר שלא בא לעולם בלבד וכיון דבדינינו לא מהני שיור זה ממילא חל על הולד שפיר קדושת בכור ואסור להישראל ליתנו להעכו"ם ומחויב לנהוג בו קדושת בכור. אמנם אם נאמר דתנאה הוי מהני לי' שפיר להמוכר דמותר ומחויב הישראל ליתנו לו משום דתנאי מועיל אף בדבר שלא בא לעולם וכמבואר בטוש"ע חו"מ סי' ר"ט סעי' ח'. ולא הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה דתנאה בטל והמעשה קיים שהרי התנאי הי' להוציא את הולד ע"י פתיחות הבטן אחר שחיטה באופן דלא הי' על הולד קדושת בכור כלל באם הי' עושה כן וכיון דמחויב הישראל לתת לו הולד מחמת התנאי ממילא לא חל על הולד קדושת בכור כלל דלא גרע מבהמות ארנונא שהמלך נוטל מעשר מן הבהמה דקיי"ל בפסחים וא"ו ובש"ע יו"ד סי' ש"ך סעי' ד' דפטורה מבכורה אע"ג דמצי לסלק לי' בזוזי ונמצא דאכתי לא נכנסה לרשות הנכרי ולא זכה בהם עדיין כלל דהאי אין דינו קבוע בהן יותר מבמעות (עיין בפירש"י ותו' שם) אלא דהחיוב אקרקפתא דגברא מונח לתת לו או מעות או בהמה אלא שהשיעבוד העכו"ם הוא על הבהמות שאם לא יתן לו מעות יקח ממנו הבהמה מ"מ כיון דכל כמה דלא סלקי' ידו שייכי בבהמות חשיבי יד עכו"ם באמצע ופטורה מבכורה דקיי"ל בבכורות ב' דכל שיד נכרי באמצע פטורה מהמעשר מכ"ש בנ"ד דלא מצי לסלק לי' בזוזי דהחיוב בהתנאי הי' לתת לו דוקא הולד ולא מעות דהוי"ל יד נכרי באמצע ואין על הולד קדושת בכור כלל ומותר להישראל ליתנו להעכו"ם גם ליקח אותו מהעכו"ם ולשחטו לעצמו או למכרו לאחר. והגם דלענין כהן שמכר פרה לישראל ע"מ שהמתנות שלו קיי"ל ביו"ד סי' ס"א סעי' כ"ט כמ"ד דתנאה הוי עיי"ש י"ל דה"ד משום לשון דע"מ דקיי"ל דתנאה הוי משא"כ בנ"ד דלא אמר בלשון ע"מ י"ל שפיר דלא הוי אלא שיורא ולא מהני משום דהוי שיורא בדבר שלא בא לעולם וחל על הולד קדושת בכור ואסור ליתנו להעכו"ם ומחויב הישראל לנהוג בו קדושת בכור וכנ"ל:

איברא דבעיקר הדבר אי עובר חשוב דבר שלא בא לעולם יש מקום עיון ומבוכה בין הפוסקים ז"ל דהנה בקדושין ס"ב איתא בעיא מיני' רב אסי מר' יוחנן אמר פירות ערוגה זו תלושין יהי' תרומה על פירות ערוגה זו מחוברות פירות ערוגה זו מחוברות יהי' תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשנתלשו ונתלשו מהו (שתהא תרומה למפרע מי הוי כמקדיש דבר שלא בא לעולם דמחובר אינו חייב בתרומה וכ"ז שהיא מחובר הוי מפטור על החויב ומחויב על על הפטור או לא) אמר לי' כל שבידו (כי האי שבידו לתלשם ויהיו שניהם מהחויב) לאו כמחוסר מעשה דמי (ולא הוי כדבר שלא בא לעולם) כו' תני' כוותי' דר' יוחנן אין תורמין מהתלוש על המחובר כו' אבל אם אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין. יתר על כן אמר ר' אליעזר בן יעקב אפי' אם אמר פירות ערוגה זו תלושין יהי' תרומה על פירות ערוגה זו מחוברות כו' לכשיביאו שליש [דתבואה שלא הביאו שליש לא מיקרי תבואה ופטורה מתרומה ומעשר ולא הוי ג"כ בידו שיביאו שליש] דבריו קיימין. אמר רבה לא אמר ר' אליעזר בן יעקב אלא בשחת שאעפ"י שלא נתבשלו הגרעינים שליש או אפי' עדיין לא לבלבו החטים שחת מיהו הוי וראוי לקצור ולהאכיל לבהמה דמידי דמינכר חשוב היא] אבל באגם לא [שאינה אלא צמחים רכים לא דכיון דלא חשוב לא חל עליהם שם תרומה למפרע] רב יוסף אמר אפי' באגם כמאן אזלא הא דתני' האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לא אמר כלום אמר ר' חנינא ל"ש אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין כמאן [אדר' חנינא קאי כמאן פירש ר"ח הברייתא דאם מעוברות דבריו קיימין] אי כרבה בשהוכר עוברה [אי כרבה ס"ל דמוקי לראב"י בשחת הא מעוברת נמי בשהוכר עוברה וכראב"י] אי כר' יוסף אעפ"י שלא הוכר עוברה [אמר ר"ח מקודשת לדברי ראב"י] כו' עכת"ד הש"ס שם הצריך לענינינו והנה מדדמינין בש"ס מעוברת שלא הוכר עוברה לאגם דלא מהני לרבה כ"א לר' יוסף מבואר לכאורה דס"ל להש"ס דבשלא הוכר עוברה הוי דבר שלא בא לעולם כמו אגם. וגם מדדמינין בשהוכר עוברה לשחת דלא מהני כ"א אליבא דראב"י דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכדאמר אביי בסמוך ראב"י ורבי ור"מ כולהו ס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם ראב"י הא דאמרן כו' ומה"ט נמי לא פסק הרמב"ם ז"ל כראב"י בפ"ה מה' תרומות לענין תורם פירות שלא הביאו שליש משום דהוי דבר שלא בא לעולם אפי' בשחת ואנן קיי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכמו שפסק בפכ"ב מה' מכירה ומבואר ג"כ לכאורה דס"ל להש"ס דאפי' בשהוכר עוברה חשוב דבר שלא בא לעולם כמו שחת ולא מהני כ"א אליבא דראב"י דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ומיהו לזה י"ל כמ"ש הפ"י בקדושין שם בד"ה ומעתה ליישב דעת הרמב"ם במה שנראה לכאורה מדבריו בפ"ז מה' אישות לחלק בין שהוכר עוברה ללא הוכר עוברה ודבשהוכר עוברה חשוב שפיר דבר שבא לעולם שכתב שם וז"ל האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי בזה לא אמר כלום ואם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה הרי זו מקודשת ויראה לי שצריך לחזור ולקדשה אחר שתלד ע"י אביה כדי שיכניס אותה בקדושין שאין בהם דופי עכ"ל. והנה ממה שפסק דבשהוכר עוברה הרי זו מקודשת עכצ"ל לכאורה דהיינו משום דס"ל דבשהוכר עוברה חשוב דבר שבא לעולם דאל"כ הרי כבר פסק דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל שם וכתב עליו וז"ל לפי הלכה לא נאמר הוכר עוברה מקודשת אלא לדעת ראב"י דמקנה דבר שלא בא לעולם ולית הלכתא כוותי' עכ"ל. וע"ז כתב הפ"י ז"ל די"ל דאע"ג דבשמעתין מדמה הוכר עוברה לשחת היינו דלא גרע מיני' ולעולם דעדיף מיני' ומהני אפי' לרבנן ולפי מה דקיי"ל להלכה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם משים דבשהוכר עוברה חשיב תו שפיר דבר שבא לעולם אלא משום דל"ש בעובר זמן אחר הדומה לשחת דמקמי שהוכר עוברה לא דמי אלא לאגם דלרבה אפי' לראב"י לא מהני מידי אוקמינן לר"ח אליבא דרבה כשהוכר עוברה דוקא דמהני אפי' לרבנן עיי"ש. ואולם לענ"ד נראה לכאורה להוכיח עוד בלא"ה דס"ל להש"ס דאפי' בשהוכר עוברה חשוב דבר שלא בא לעולם והיא לפי מה שנראה מפשטות הסוגיא דכל עיקר השקליא וטריא דכמאן אזלא הא דתניא כו' דאר"ח קאי דהיינו דכמאן פירש ר"ח מילתא דראב"י אי כרבה או כר' יוסף וכפרש"י ותוס' שם מזה מבואר דע"כ ס"ל להש"ס דעובר לעולם חשוב דבר שלא בא לעולם אפי' בשהוכר עוברה ולא מהני אליבא דמ"ד אין אדם מקנה ומקדיש דבר שלא בא לעולם כמו דלא מהני אליבי' בתורם פירות שלא הביאו שליש ועל כן הוי פשיטא לי' להש"ס דע"כ ר"ח לא אמר למילתי' דל"ש אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין כ"א אליבא דראב"י דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם דלרבנן דס"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בכל ענין לא מהני ותו שפיר קשקיל וטריא בש"ס כמאן אזלא כו' והיינו כמאן פירש ר"ח מילתא דראב"י בענין פירות שלא הביאו שליש אי כרבה או כר' יוסף ובמה מיירי ר"ח אי בשהוכר עוברה או אפי' בשלא הוכר עוברה כיון דזה תלוי בזה דמעוברת דמי ממש לפירות שלא הביאו שליש דגם בשהוכר עוברה חשוב דבר שלא בא לעולם אלא דמידי דמינכר וחשוב הוא כמו שחת בפירות ובשלא הוכר עוברה דמי לאגם דלא הוי אף מידי דמינכר וחשוב דאם נאמר דמעוברת שהוכר עוברה חשוב שפיר דבר שבא לעולם ומהני אפי' לרבנן דס"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ל"ש כלל הך שקליא וטריא דכמאן אזלא כו' דהיינו דכמאן פירש ר"ח מילתא דראב"י אי כרבה או כר' יוסף דלמאי הוי פשיטא לי' להש"ס כלל דר"ח אמר למילתי' אליבא דראב"י דוקא ולהיות השקליא וטריא דכמאן פירש ר"ח מילת' דראב"י כיון דאם נאמר דמיירי בשהוכר עוברה דוקא וכרבה דגם לראב"י לא מהני כ"א בשהוכר עוברה שפיר י"ל דר"ח אמר למילתי' גם אליבא דרבנן דקיי"ל כוותייהו דגם לרבנן מהני שפיר בשהוכר עוברה והוי יתכן ביותר השקליא וטריא כמאן מוקי ר"ח הברייתא אי כרבנן ומיירי בשהוכר עוברה דוקא דמהני גם לרבנן משום דבשהוכר עוברה חשוב שפיר דבר שבא לעולם או כראב"י ומיירי אפי' בשלא הוכר עוברה לר' יוסף דאפי' באבוס ס"ל לראב"י דמהני ומעוברת שלא הוכר עוברה דמי לאגם ועל כן לכאורה יפה השיג הראב"ד על הרמב"ם ז"ל ודו"ק:

והן אמת כי יש מקום אתי ליישב דעת הרמב"ם ז"ל דהנה באמת לפי מה שנראה לכאורה מפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל בקדושין שם על המשנה דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי כו' אינה מקודשת (משום דהו"ל דבר שלא בא לעולם) וכן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקיבה הרי זו מקודשת לי אינה מקודשת דהי' לו הגירסא בסיום המשנה דאם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה דבריו קיימין ואם ילדה נקבה מקודשת וכהגירסא שלפנינו דז"ל הרמב"ם ז"ל שם ומה שנתחזק אצלי שצריך שיקדש אותה לאחר שנולדה ואז מותר לבא עלי' לפי שמן העיקרים שבידינו אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואמנם אמרנו דבריו קיימין להחמיר שהיא נעשית אשת איש עכ"ל. הנה על הש"ס גופה יש לתמוה במה דמוכח לכאורה מסוגיות הש"ס דאפי' בשהוכר עוברה הוי דבר שלא בא לעולם ולא מהני כ"א למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דוקא וכנ"ל והרי המשנה היא אליבא דמ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכדמוכח מרישא דקתני דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר כו' אינה מקודשת דה"ד למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ור"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם פליג באמת בזה וס"ל דמקודשת וכדאיתא בש"ס שם וגם בלא"ה עכצ"ל כן דאל"כ תקשה על ר' יוסף דס"ל דאפי' באגם ס"ל לראב"י דמהני והרי מעוברת שלא הוכר עוברה דמי עכ"פ לאגם וא"כ אמאי קתני במשנה דלא אמר כלום כ"א בשהוכר עוברה דוקא אלא ודאי היינו משום דהמשנה קאי אליבא דמ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומש"ה בעי הוכר עוברה דוקא ומהני בשהוכר עוברה משום דחשוב תו שפיר דבר שבא לעולם וקשה ממה דמוכח לכאורה מסוגיות הש"ס דאפי' בשהוכר עוברה הוי דבר שלא בא לעולם. ועיין בתויו"ט שם כתב דעכצ"ל דלהרמב"ם ולהרע"ב ז"ל הי' גירסא אחרת בגמ' והפ"י ז"ל כתב עליו ובעיני קשה מאוד לכוין אותה הגירסא אם לא למחוק לגמרי כל הסוגיא מן כמאן אזלא עד אמר אביי עיי"ש שהאריך בזה. ואמנם לענ"ד נראה לכאורה ליישב סוגיות הש"ס בהגירסא שלפנינו גם לפי גירסת הרמב"ם והרע"ב ז"ל במשנה דאם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה דבריו קיימין ודמוכח מזה דבשהוכר עוברה חשוב דבר שבא לעולם ומהני אפי' למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והוא דבאמת כל עיקר השקליא וטריא בש"ס דכמאן אזלא הא דתני' כו' היינו כמאן מוקי ר"ח הברייתא אי כרבנן ומיירי בשהוכר עוברה דוקא דמהני גם לרבנן משום דבהוכר עוברה חשוב שפיר דבר שבא לעולם או כראב"י ומיירי אפי' בשלא הוכר עוברה לר' יוסף דאפי' באגם ס"ל לראב"י דמהני ומעוברת שלא הוכר עוברה דמי לאגם. ומה דמסיק אי כרבה בשהוכר עוברה אי כר' יוסף אע"פ שלא הוכר עוברה היינו משום דבאמת כל עיקר השקליא וטריא כמאן מוקי ר"ח הברייתא או כרבנן או כראב"י ולא הוי פשיטא לן דבודאי מוקי ר"ח סתמא דברייתא כרבנן דקיי"ל כוותיהו היינו רק משום דלא נקט ר"ח במילתי' דמיירי בשהוכר עוברה דעש"ה לכאורה דוחק קצת לומר דר"ח מוקי הברייתא כרבנן ומיירי בשהוכר עוברה דוקא ושלא בכוונה השמיט דמיירי הכי ואולם אם נאמר דר"ח ס"ל אליבא דראב"י כרבה א"כ ממנ"פ עכצ"ל דר"ח מיירי בשהוכר עוברה דוקא ושלא בכוונה השמיט דמיירי הכי דבשלא הוכר עוברה לא מהני אפי' לראב"י ושוב י"ל שפיר דר"ח מוקי הברייתא כרבנן דקיי"ל כוותייהו משא"כ אם נאמר דס"ל לר"ח אליבא דראב"י כר' יוסף אפי' בשלא הוכר עוברה מהני לראב"י בודאי ניחא ביותר לומר דר"ח מוקי הברייתא כראב"י ומה"ט לא נקט ר"ח במילתי' בשהוכר עוברה משום דלראב"י דמוקי הברייתא כוותי' מהני שפיר אפי' בשלא הוכר עוברה ומה דמוקי ר"ח באמת הברייתא כראב"י ומיירי בשלא הוכר עוברה ולא מוקי הברייתא כרבנן ומיירי בשהוכר עוברה היינו משום דר"ח ס"ל כראב"י דמשנתו קב ונקי וכשיטת רש"י ז"ל באמת ודמש"ה הוי ניחא לי' ביותר לאוקמי סתמא דברייתא כוותי' וזהו עיקר הנ"מ בהשקליא וטריא דכמאן מוקי ר"ח הברייתא והיינו להוכיח מזה דכמאן פוסק ר"ח אי כרבנן או כראב"י וע"ז מהדר הש"ס שפיר אי כרבה אי כר' יוסף והיינו דזה תלוי בזה דאי ס"ל לר"ח אליבא דראב"י כרבה עכצ"ל בלא"ה דמיירי בשהוכר עוברה דוקא ושלא בכוונה השמיט דמיירי הכי ושוב שפיר י"ל דר"ח מוקי הברייתא כרבנן דקיי"ל כוותייהו משא"כ באם נאמר דס"ל לר"ח אליבא דראב"י כר' יוסף וכאמור. ועפ"י פירוש זה בסוגיות הש"ס מדויק ביותר הלשון דכמאן אזלא הא דתני' כו' דקאי על הברייתא דכמאן אזלא אליבא דר"ח והיינו אי כרבנן או כראב"י דלפרש"י ז"ל הו"ל למימר כמאן אזיל ר"ח דתני' כו' והיינו אי כרבה אי כר' יוסף. אלא דמפשטות הלשון אי כרבה בשהוכר עוברה אי כר' יוסף אעפ"י שלא הוכר עוברה לא משמע כמו שפירשנו אלא דמוכרח היא עפ"י גירסת הרמב"ם והרע"ב במשנה שם. וממילא לק"מ קושית הראב"ד על הרמב"ם ז"ל דלפי פירושו המוכרח בסוגיות הש"ס עפ"י גירסתו במשנה שם לא מוכח כלל דגם בשהוכר עוברה חשוב דבר שלא בא לעולם ודלא מהני כ"א למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דוקא ואדרבה מוכח דבשהוכר עוברה חשוב דבר שבא לעולם ומהני אפי' לרבנן דקיי"ל כוותייהו וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל ודו"ק:

ואולם בכ"ז אינו שוה לי לאשר לא אבין כלל דמה חילוק יש בין הוכר עוברה ללא הוכר עוברה לענין שנאמר דבשהוכר עוברה חשוב דבר שבא לעולם משא"כ בשלא הוכר עוברה דחשוב דבר שלא בא לעולם ומה דמבואר מדברי הפ"י ז"ל דהיינו משום דבהוכר עוברה דמי לפירות שהביאו שליש דלכ"ע חשוב דבר שבא לעולם דהכרת העובר היא ג"כ בשליש ימי הריון דהיינו אחר שלשה חדשים דהיינו שליש תשעה ירחי לידה עיי"ש צל"ע טובא דהרי באמת לא דמי כלל אהדדי דשאני בפירות דיש מעלה וחילוק בין קודם שהביאו שליש לאחר שהביאו שליש דבשהביאו שליש כבר באו לפעולת הצמיחה שאם תהי' נזרעת תהי' צומחת שזהו השיעור לעונת תרומות ומעשרות דאז נקרא תבואה וכדדרשינן לה בירושלמי בפ"ק דמעשרות תבואות זרעך דבר שהיא נזרע ומצמיח יצא פחות משליש כו' ועיין בפירוש המשניות בפ"ק דמעשרות וברמב"ם פרק שני דמעשר הלכה ה' ובפ"ב דתרומות ה"ט ובטוש"ע יו"ד סי' של"א סעי' ט"ו דמש"ה כשהביאו שליש חשוב שפיר תו דבר שבא לעולם כיון שהרי באמת כבר בא לעולם בשלימות התבואה הראוי לעונת תרומות ומעשרות לגמרי דהיינו שאם תהי' נזרעת תהי' צומחת משא"כ כל שעדיין לא הביא שליש ולא בא עדיין לאותו השלימות ואינו נקרא תבואה חשוב שפיר דבר שלא בא לעולם משא"כ לענין עובר אף בשהוכר עדיין לא בא לשלימות הראוי לבעל חי עד שעת הלידה וא"כ מ"ש הוכר עוברה דחשוב תו דבר שבא לעולם משלא הוכר עוברה דלכ"ע חשוב דבר שלא בא לעולם כמו אגם בפירות. ובאמת כי לכאורה מוכרח לומר כן עפ"י גירסת הרמב"ם ז"ל במשנה שם דאם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה דבריו קיימין דאל"כ תקשה על רב יוסף דס"ל דאפי' באגם אמר ראב"י דמהני ומעוברת שלא הוכר עוברה דמי עכ"פ לאגם וא"כ קשה אמאי דקתני במשנה דלא אמר כלום כ"א בשהוכר עוברה דוקא ועכצ"ל דהיינו משום דהמשנה היינו אליבא דמ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומש"ה כל שלא הוכר עוברה לא מהני לאשר חשוב עדיין דבר שלא בא לעולם משא"כ בשהוכר עוברה דמהני שפיר משום דחשיב תו דבר שבא לעולם. ואולם לענ"ד נראה ביותר דגם להרמב"ם ז"ל לא הי' הגירסא כן בהמשנה אלא שהרמב"ם ז"ל סמך אמה שפירש כן ר"ח בגמ' דל"ש אלא שאין אשתו מעוברת אבל אם הי' אשתו מעוברת דבריו קיימין ואולי הי' כתוב כן בהדיא בפירושו ונשמט מהספרים שלנו ואם כי בדברי ר"ח לא מוזכר כלל מהוכר עוברה הרי גם הרמב"ם ז"ל בפירושו לא מזכיר הוכר עוברה רק בחיבורו וע"כ לא תמהו עליו בזה מפרשי הרמב"ם ז"ל הר"ן והה"מ והכ"מ ושאר המחברים ז"ל כאשר תמה עליהם הפ"י ז"ל באשר לא הרגישו בזה. וקמה וגם נצבה קושית הראב"ד על הרמב"ם ז"ל הנ"ל. גם אשר תמהו עוד על הרמב"ם ז"ל באשר כתב בסתם בפכ"ב מה' מכירה הלכה א' אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כו' כיצד כו' תנו מה שתלד בהמה זו לפלוני לא קנה כלום וכן בהלכה יו"ד שם כתב כשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אין אדם מקנה למי שלא בא לעולם ואפי' עובר הרי הוא כמי שלא בא לעולם והמזכה לעובר לא קנה ואם הי' בנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו קנה עכ"ל ולא חילק כלל בין היכר עוברה ללא הוכר עוברה. ועיין בח"מ ובב"ש באהע"ז סוף סימן מ'. מיהו לזה י"ל דגם הרמב"ם ז"ל לא פסק בפ"ז מה' אישות דבהוכר עוברה מקודשת כראב"י רק מכח חומרא דאיסורא דאשת איש וכמבואר בהדיא בדבריו בפירוש המשניות הנ"ל. משא"כ בממונא לא רצה להחמיר להוציא ממונא דאיסורא חמירא מממונא דספק איסורא לחומרא וספק ממונא לקולא אלא דיש להבין טעם חומרא זו כיון דאנן קיי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם גם אמאי לא החמיר גם באיסורא דתורם פירות שלא הביאו שליש כראב"י לענין שיהי' עכ"פ על מה שהופרש כבר מפירות שלא הביאו שליש שם תרומה ויהי' אסור לזרים ויפריש שנית אחר שכבר הביאו שליש. ודו"ק:

ואמנם כן הנה כבר תמהו על מה שנראה מפשטות הסוגיא דקדושין הנ"ל דעובר חשוב דבר שלא בא לעולם מהא דאיפליגי בר פדא ור' יוחנן בתמורה יו"ד באם הקדיש עובר במעי בהמה אם הקדושה חל על העיבור לענין דאם מקריב לי' כשנולד ולא אקדשי' שנית אי מייתי חולין לעזרה או לא דבר פדא סבר אין קדושה חל על העוברין ור' יוחנן סבר קדושה חל על העוברין ומסיק התם דבהקדיש עובר במעי תמימה אפי' בר פדא מודה דקדיש כי פליגי בעובר במעי בעלת מום דבר פדא סבר עובר ירך אמו וכיון דאמי' לא מקדישינן קדושת הגוף הוא נמי לא קדיש ור' יוחנן סבר עובר לאו ירך אמו הוא עיי"ש והרי מבואר דבמעי תמימה עכ"פ לכ"ע קדושה חל על העוברין ועכצ"ל דהיינו משום דעובר חשוב דבר שבא לעולם דאל"כ הרי קיי"ל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ויש שרצו ליישב עפ"י מ"ש הב"י ביו"ד סי' רל"ד דס"ל להרמב"ם ז"ל דהא דקיי"ל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ה"ד בהקדש קדושת דמים משא"כ בהקדש קדושת הגוף שפיר חל ההקדש אף על דבר שלא בא לעולם עיי"ש ולפי"ז לק"מ דהרי התם בתמורה מיירי בהקדיש קדושת הגוף מש"ה שפיר חל על העוברין אע"ג דחשובים דבר שלא בא לעולם. ואולם באמת הלח"מ בפרק י"ב מה' נדרים הלכה יו"ד הביא ראי' מדברי הרמב"ם ז"ל סוף פרק ט"ו מה' מעשה הקרבנות דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אפי' בקדושת הגוף היפך דעת הב"י והיא ממ"ש הרמב"ם ז"ל שם וז"ל היתה בהמתו מעוברת ואמר אם תלד זכר הרי הוא עולה כו' והתם קדושת הגוף ונקט במילתי' דהיתה מעוברת משמע דטעמא דהיא מעוברת דעובר חשוב דבר שבא לעולם אבל אם אינה מעוברת לא קדשו כלל משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אפי' בקדושת הגוף עיי"ש. וגם מדברי הש"ס שם מבואר בהדיא דאפי' קדושת דמים חל על העוברין דהרי בש"ס שם מקשינן לבר פדא דס"ל דאין קדושה חל על העוברין מהא דתנן כיצד מערימין על הבכור מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעי' של זו אם זכר עולה ילדה זכר יקריב עולה כו' אלמא דקדושה חל על העוברין ומשני דהתם מיירי בקדושת דמים שימכרנו ויביא בדמי' עולה ומבואר בהדיא דגם קדושת דמים חל על העוברין ודוחק לומר דהיינו משום דסבירא להו התם דאדם מקנה ומקדיש דבר שלא בא לעולם דא"כ נחשבו להו בקדושין שם וביבמות צ"ב בין הנך תנאי ואמוראי דס"ל דאדם מקנה ומקדיש דבר שלא בא לעולם. גם אמאי לא מקשו בש"ס בשום מקום להנך דס"ל דאין אדם מקנה ומקדיש דבר שלא בא לעולם מהך מתניתין דכיצד מערימין על הבכור כו' דמוכח התם דקדושה חל על העוברין אע"ג דהוי דבר שלא בא לעולם ואין לומר דהיינו משום דהוי מצי לשנוי' אליבא דידהו כסברת הב"י דשאני קדושת הגוף דשפיר חל על דבר שלא בא לעולם ודהתם מיירי בקדושת הגוף היפך ממה דמוקמינן לה בתמורה שם אליבא דבר פדא דמ"מ קשה דהו"ל לאקשויי ולשינוי' הכי כיון דמ"מ אין זה דבר הפשוט כל כך ובתמורה שם מבואר היפך מזה. ועכצ"ל דהיינו משום דעובר חשוב באמת דבר שבא לעולם וקשה ממה שנראה מפשטות הסוגיא דקדושין דעובר חשיב דבר שלא בא לעולם וכנ"ל.

וגם אחר שנתבונן בעיקר הסברא דאין אדם מקנה ומקדיש דבר שלא בא לעולם נראה דשפיר אדם יכול להקנות ולהקדיש עובר אע"ג דעדיין מחוסר לעיקר הקנין וההקדש גדלות וגמר בישולו במעי אמו דהרי אקני' ואקדשי' לאחר שיגדל ויגמר בישולו במעי אמו ויהי' נולד ונפיק והגדלות וגמר הבישול הוי דבר שלא בא לעולם ממש מכל מקום שפיר מועיל הקנין וההקדש וכנראה מדברי הש"ס בתמורה שם דהנה בב"מ ס"ו וביבמות צ"ב אתמר המוכר פירות דקל לחבירו [בימות הגשמים ובב"מ פירש"י ז"ל קודם שחנטו פירותיו] אמר רב הונא עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו [אם בא לחזור קודם ניסן שאז האילנות מוציאין יכול לחזור בו ובב"מ פירש"י ז"ל אם בא לחזור בו קודם שחנטו פירותיו יכול לחזור בו] משבאו לעולם אין יכול לחזור בו רב נחמן אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו כו'. ופירש"י ביבמות שם הטעם דקסבר רב הונא משבאו לעולם אין יכול לחזור בו דכי אתא חייל זביני ובב"מ פירש"י ז"ל דקסבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בשעת המכירה שיהי' המכר חל לכשיבוא לעולם עיי"ש. וביאור כוונתו לענ"ד היא משום דבודאי כל זמן שעדיין לא באו לעולם א"א לחול שם קנין ורשות הקונה על החפץ עד שנאמר דהו"ל כאלו כבר בא החפץ לרשות הקונה מחמת המכירה וההקנאה דמש"ה שוב לא יוכל המקנה לחזור בו מיד מה"ט כמו בכל מכירה דעלמא דבר שבא לעולם דהרי החפץ עדיין אינו במציאות בעולם כלל שיחול עליו שם קנין ורשות הקונה ומה"ט כ"ז שלא באו לעולם לכ"ע יכול לחזור בו. אלא דס"ל לרב הונא דהגם דכ"ז שלא באו לעולם א"א לחול שם קנין ורשות הקונה על החפץ מ"מ לכי אתי בעולם מיד חייל זביני ורשות הקונה על החפץ ממילא דקסבר דאדם מקנה דבר שא"א לחול שם קנין ורשות הקונה על החפץ בשעת המכירה וההקנאה מכיון שעדיין לא בא לעולם שיהי' חל ונגמר הקנין אחר שיהי' ראוי לחול על החפץ שם קנין ורשות הקונה דהיינו אחר שיבא לעולם ומש"ה משבאו לעולם שוב אינו יכול לחזור בו משום דתיכף ומיד לכי אתו בעולם וראוי לחול שם קנין ורשות הקונה על החפץ חייל זביני ונגמר הקנין והמכירה ורב נחמן סבר דאין אדם מקנה דבר שא"א לחול שם קנין ורשות הקונה על החפץ בשעת מכירה והקנאה שיהי' חל ונגמר הקנין אחר שיהי' ראוי לחול על החפץ שם קנין ורשות הקונה אלא דתיכף אחר המכירה וההקנאה כלתה ונגמרה הקנאת המקנה ומש"ה אף משבאו לעולם וראוי לחול על החפץ שם קנין ורשות הקונה יכול לחזור בו כיון דעתה ליכא שוב הקנאת המקנה דכבר כלתה ונגמרה מקודם שבאו לעולם ולא הי' ראוי אז לחול שם קנין ורשות הקונה על החפץ. ובזה א"ש היטב מה שנראה מפרש"י ז"ל דאם מכר אחר שכבר חנטו הפירות דלכ"ע אינו יכול לחזור בו דלכאורה אינו מובן דמה בכך שכבר חנטו הפירות הרי מ"מ הלוקח לא קנה הפירות בחניטתן רק בגידולן ובגמר בישולן וגידולן ובגמר בישולן הוי דבר שלא בא לעולם ממש. ולפמ"ש א"ש ומובן היטב דכיון דכל עיקר סברת המ"ד דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היינו רק משום דאין אדם מקנה דבר שא"א לחול שם קנין ורשות הקונה על החפץ בשעת המכירה שיהי' חל ונגמר הקנין אחר שיהי' ראוי לחול על החפץ שם קנין ורשות הקונה הנה כ"ז יתכן שפיר היכא שעדיין לא בא הדבר כלל לעולם משא"כ היכא שכבר בא לעולם במקצתו דאותו המקצת הוי דבר שאפשר לחול עליו שם קנין ורשות הקונה גם בשעת המכירה אחר שכבר בא לעולם ושפיר חל שם קנין ורשות הקונה על אותו המקצת שכבר בא לעולם עכ"פ דהרי גם אותו המקצת מכר לו דבכלל מאתיים מנה והו"ל כאלו כבר בא אותו המקצת עכ"פ לרשות הקונה מחמת המכירה וההקנאה וממילא שוב מהני שפיר הקנין ואינו יכול לחזור בו גם מהמקצת שנתגדל אח"כ ועדיין לא בא לעולם משום דגם מה שהולך ומתגדל אח"כ הרי הוא ממילא של הקונה כיון דמיני' דידי' מאותו המקצת שכבר בא לעולם וחל עליו שם קנין ורשותו הוא דקא רבו וכמש"ל לענין המוכר דקל לאחר ושייר מפירותיו לפניו דמהני לי' מכח מה דאמרי' דבעין יפה שייר ושייר לעצמו גם מקום הפירות ולא דמי כלל לתורם מפירות שלא הביאו שליש דלמ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא אמר כלום דשאני התם דכל שלא הביאו הפירות שליש א"א לחול שם תרומה כלל על הפירות והו"ל לענין תרומה כדבר שלא בא לעולם כלל משא"כ לענין מכירה. שוב ראיתי בספר מחנה אפרים בה' מוכר דבשלבל"ע סי' ב' ובקצוה"ח סי' ר"ט סק"ב כבר העירו מזה עיי"ש. ולפ"ז ממילא ה"ה לענין עובר שפיר אדם יכול להקנות ולהקדיש אע"ג דעדיין מחוסר לעיקר הקנין וההקדש גדלות וגמר בישולו במעי אמו וזה הוי דבשלבל"ע ממש שא"א לחול עליו שם קנין והקדש בשעת המכירה וההקדש כיון דמ"מ אותו המקצת שכבר בא לעולם הוי דבר שאפשר לחול עליו שם קנין והקדש גם בשעת המכירה וההקדש אחר שכבר בא לעולם ושפיר חל שם קנין והקדש על אותו המקצת עכ"פ שכבר בא לעולם שהיא הי' ג"כ בכלל הקנין וההקדש וממילא תו מהני שפיר הקנין והקדש גם לאותו המקצת שיתגדל אח"כ ועדיין לא בא לעולם כיון דממילא כל מה שהולך ומתגדל אח"כ הרי הוא ברשות הקונה וההקדש כיון דמיני' דידי' הוא דקא רבו ומש"ה גם לענין עובר במקדיש עובר בהמתו בעוד שאין בהמתו מעוברת כלל לא חל באמת ההקדש כלל וכמו שהוכיח הלח"מ גם מדברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל. והיינו כיון דבשעת ההקדש עדיין לא בא לעולם כלל וליכא שום דבר שיהי' נתפס עליו שם ורשות ההקדש לענין דמה שיתגדל אח"כ יהי' תו ממילא ברשות ההקדש דמי תו שפיר למוכר פירות דקל לחבירו עד שלא חנטו הפירות דלא מהני הקנין למ"ד אין אדם מקנה דשלבל"ע. ולפי"ז קשה לכאורה על מה דמבואר בדברי הפוסקים ז"ל דלא מהני קנין בעובר אפי' אם היתה כבר השפחה או הפרה מעוברת ועל מה דמדמינן בסוגיא בקדושין המקדש עובר אשת חבירו לתורם מפירות שלא הביאו שליש דלא מהני הקדושין והרי גם לענין קדושין י"ל דשפיר חל על העובר למ"ד עובר לאו ירך אמו היא עכ"פ [דלא הוי כמקדש אבר אשת חבירו דבודאי ל"מ הקדושין] אע"ג שעדיין מחוסר גדלות וגמר בישולו במעי אמו וזה הוי דשלבל"ע ממש כיון שכבר ישנו במקצתו בעולם ושפיר יש לחול הקדושין על אותו המקצת עכ"פ שכבר בא לעולם בצלמו ובדמותו אחר ארבעים יום שהוא זמן צורת הולד וממילא גם מה שהולך ומתגדל אח"כ ברשות המקדש הוא. והרי זה דומה למקדש קטנה מיום אחד דג"כ עדיין חסר גדלות ואינה ראוי' כעת לכניסה כלל אלא לאחר שתתגדל וגם הוא לא קידש אותה לכונסה מיד אלא לאחר שתתגדל ומ"מ לכ"ע מקודשת ולא חשוב דבר שלא בא לעולם כלל וע"כ מה"ט דאמרן דדמי למוכר פירות דקל אחר שכבר חנטו הפירות דלכ"ע חל הקנין ואינו יכול לחזור בו ומקדיש עובר בהמתו דלכ"ע חל ההקדש ולא חשוב דבר שלא בא לעולם מה"ט ולא דמי כלל לתורם מפירות שלא הביאו שליש דלמ"ד אין אדם מקנה ומקדיש דבר שלא בא לעולם לא אמר כלום וכנ"ל. ומה דמבואר בסמ"ע בחו"מ סי' ר"ו סק"ט לחלק בין מוכר עובר למוכר פירות שחנטו דשאני עובר שבמעי הפרה והשפחה שאינו בעין דהיא מכוסה בבשר הבהמה עיי"ש צל"ע דא"כ לא יהי' מועיל הקנין גם באבר הפנימים מהבהמה עצמה כמו הריאה והלב והטחול שהמה מכוסים ג"כ בבשר הבהמה ומדברי הפוסקים ז"ל מבואר דמהני שפיר להקנות חלק בבהמה עצמה אף מאברים הפנימים וכמבואר בהדיא גם מדברי התוס' בע"ז ע"א ובאמת מבואר שם בהדיא דמהני גם להקנות חלק בעובר להפקיעו מבכורה שכתבו שם וז"ל ונראה להחמיר ולהקנות להעכו"ם דבר שעושה אותה טריפה כמו הראש והריאה מן הבהמה או מן העובר כשהוא מעוברת כו' עכ"ל ולפי"ז עכצ"ל דמה דמבואר בבכורות ג' דלא מהני להקנות להעכו"ם חלק בהעובר להפקיעו מבכורה מיירי כשעדיין אין הבהמה מעוברת ולא בא העובר לעולם אף במחצתו דבכה"ג שפיר א"א להקנות כמו שאין יכול להקדיש העובר בכה"ג וכנ"ל וכנראה באמת גם מפשטות הש"ס בבכורות שם דהא דרב מרי בר רחל הוי מקנה או דינייהו לעכו"ם היינו קודם שהי' מעוברת כלל והיינו משום דהו"ל חיותא רב ולא הי' אפשר לו למכור בכל פעם שתהי' איזה בהמה מעוברת וע"כ הוי מקנה בכללות אודינייהו של כל חיותא דהוי לי' לעכו"ם קודם שהיו מעוברת כלל. ומזה צל"ע על הפוסקים ז"ל בש"ע יו"ד סי' ש"ך דלא מהני להקנות להעכו"ם חלק בעובר אף על פי שהפרה כבר מעובר והוא עפ"י דברי התוספות והרא"ש בבכורות שם ולא הרגישו במ"ש דעכצ"ל דהתם מיירי להקנות להעכו"ם חלק בהעובר בעוד שאין הבהמה מעוברת כלל דוקא דאל"כ יהי' סתירה בדברי התוס' ממ"ש בבכורות שם למ"ש בע"ז שם. אלא שכבר כתבו שאין להקשות מדברי התוס' במסכתא זו למסכתא אחרת די"ל דהם תוס' אחר וא"כ י"ל דזהו גם דעת הפוסקים ז"ל דהתו' בבכורות שם חולקים באמת על התוס' בע"ז שם וס"ל דבכל ענין לא מהני להקנות להעכו"ם העובר אעפ"י שהפרה היתה כבר מעוברת ודו"ק:

ואולם הנה באמת לפמש"ל בסברות הפלוגתא אי אדם מקנה דבר שלא בא לעולם גם על רב הונא יש לתמוה במה דס"ל בב"ב קמ"א דהמזכה לעובר בכל ענין לא קנה והרי ס"ל בענין המוכר פירות דקל לחבירו דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם וממילא ה"ה לדבר שלא בא לעולם מכח סברא זו גופה דהגם די"ל דס"ל דכ"ז שלא נולד ונפיק א"א לחול שם קנין ורשותו על החפץ מכיון דכ"ז שלא נולד ונפיק אין לו אז יד ורשות לזכות עיין בקצוה"ח שם ובחדושי מהרי"ט על הרי"ף בקדושין ובפ"י ז"ל שם. מכל מקום הרי ס"ל אדם מקנה דבר שא"א לחול שם קנין ורשות הקונה על החפץ בשעת המכירה וההקנאה שיהי' חל ונגמר הקנין אחר שיהי' ראוי לחול על החפץ שם קנין ורשות הקונה וא"כ אמאי ס"ל לרב הונא בב"ב שם דהמזכה לעובר בכל ענין לא קנה וזה נראה באמת בכוונת הרשב"ם ז"ל במה שפירשו בב"ב קל"א בהא דאיתא התם אמר לי' רב פפא לאביי בין למ"ד יסבין תנן [בנין דיכרין דיהוי לכי מינאי אינון יסבון כסף כתובתך] ובין למ"ד יראין תנן הא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפי' לר"מ דאמר אדם מקנה דשלבל"ע ה"מ לדבר שישנו בעולם לדב שאינו בעולם לא ופירש הרשב"ם ז"ל דלדבר שישנו בעולם כיון דהמקבל בעולם יכול הנותן לשעבד עצמו לו שיתן לו מה שמקנה לו אבל הכא לא מצי לשעבד נפשי' עכ"ל ומבואר דמפרש דעיקר הטעם דאדם מקנא דבר שלא בא לעולם ואינו יכול לחזור בו היינו רק מכח חיוב ושיעבוד בעלמא שמתחייב ומשתעבד הנותן א"ע בשעת המכירה וההקנאה לתת דבר זה להמקבל דקיי"ל דאדם יכול להתחייב ולהשתעבד א"ע גם בדבר שלא בא לעולם אבל לא משום דכי אתו בעולם חייל זביני ורשות הקונה על החפץ ממילא להיות גוף החפץ של הקונה מחמת עצם המכירה וההקנאה משום דאדם מקנה דבר שא"א לחול שם קנין ורשות הקונה על החפץ בשעת המכירה שיהי' חל ונגמר הקנין אחר שיהי' ראוי לחול על החפץ שם קנין ורשות הקונה וכנ"ל בסברת רש"י ז"ל והיינו משום דלפי"ז אין סברא לחלק כלל בין מקנה דבר שלא בא לעולם למקנה לדבר שלא בא לעולם ובכל ענין מהראוי להיות מועיל הקנין שלא יוכל המוכר לחזור בו משבא לעולם וכנ"ל. ומש"ה כיון דמחלקינן בש"ס אליבא דר"מ דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם דה"ד לדבר שישנו בעולם אבל לדבר שאינו בעולם לא עכצ"ל דהיינו משום דבאמת לכ"ע אין אדם מקנה דבר שא"א לחול שם קנין ורשות על החפץ בשעת המכירה שיהי' חל ונגמר הקנין אחר שיהי' ראוי לחול על החפץ שם קנין ורשות הקונה וכמש"ל אליבא דרב נחמן וכל עיקר מה דס"ל להמ"ד דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם היינו רק מכח חיוב ושיעבוד בעלמא שמתחייב ומשתעבד הנותן א"ע בשעת המכירה וההקנאה לתת דבר זה להמקבל וס"ל דבכל מכירה והקנאה איכא ממילא כמו כן חיוב ושיעבוד הגוף שמתחייב ומשתעבד המוכר א"ע לתת להלוקח דבר הנמכר לו ומהני לי' לענין מוכר דבר שלא בא לעולם דאינו יכול לחזור בו [ומ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ס"ל דבכל מכירה לא חשיב ממילא כמו כן חיוב ושיעבוד הגוף כ"א היכא שמתחייב ומשתעבד א"ע בפירוש בלשון חיוב ושיעבוד לא בלשון מכירה והקנאה ועיין בטור וש"ע חו"מ סי' ס'] דמכח סברא זו שפיר יש לחלק בין מקנה דבר שלא בא לעולם למקנה לדבר שלא בא לעולם וכפירוש הרשב"ם ז"ל. אלא דעדיין קשה לכאורה לפרש"י ז"ל גם פירשב"ם ז"ל צ"ע לכאורה דהרי מחמת החיוב והשיעבוד שמתחייב ומשתעבד המקנה א"ע בשעת המכירה וההקנאה לתת דבר זה להקונה מהראוי שגם עד שלא בא לעולם לא יהי' מועיל החזרת המקנה ובש"ס מבואר דעד שלא באו לעולם לכ"ע יכול לחזור בו. וכמו כן תמהו גם דר' יוחנן אדר' יוחנן דבבבא בתרא דף קמ"ב אמר ר' יוחנן דהמזכה לעובר לא קנה וא"ת משנתינו [דקתני אם ילדה אשתו זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה אלמא דהמזכה לעובר קנה התם מיירי בעובר שהוא בנו דשפיר קנה] הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו אבל לעובר אחר לא קנה והיינו משום דעובר חשוב דבר שלא בא לעולם ואין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם וא"כ אמאי ס"ל בתמורה שם דהקדש חל על העוברין והרי אין אדם מקדיש דשבל"ע:

ואולם הנה באמת לפי מה שפירש הרשב"ם ז"ל שם סברת ר' יוחנן במה דס"ל דאם הי' עובר בנו קנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו גמר ומקנה בכל לבו אבל לעובר אחר לא עכ"ל. ומבואר דר' יוחנן דס"ל דהמזכה לעובר אחר לא קנה היינו משום דהמקנה לא גמר ומקנה בכל לבו ובהמקנה תליא מילת' דכל היכא דגמר ומקנה שפיר מהני אע"ג דעדיין לא בא לעולם ומה"ט בעובר בנו דגמר ומקנה בכל לבו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו קונה שפיר א"ש היטב מה דמבואר מדברי הפוסקים ז"ל דלא מהני קנין בעובר אפי' אם היתה כבר מעוברת דהיינו מכח הסברא דלא גמר ומקנה עכ"פ דשייך שפיר הך סברא גם בכת"ב דכבר בא מקצתו לעולם דכ"ז שעדיין לא בא לעולם בגמר הראוי לו לעיקר הקנין י"ל שפיר דלא גמר ומקנה והיינו כיון דלא סמכה דעתו שיבא לעולם בגמר הראוי לו לעיקר. הקנין. ויש ליישב היטב גם מה דס"ל לר' יוחנן בתמורה שם דהקדש חל על עוברין אע"ג דס"ל דהמזכה לעובר לא קנה. והוא דהנה בב"ב קמ"ח איתא איבעי' להו שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ועמד מהו מי אמרי' כל דלגבי הקדש גמר ומקנה בין אם יחי' בין אם ימות וחמור ממתנתו להדיוט דקיי"ל דאם עמד חוזר משום דכל דלגבי הקדש גמר ומקנה בכל לבו או דלמא כל דלגבי נפשי' לא גמר ומקנה וסלקא בתיקו ועיין בהרא"ש שם כתב דכיון דסלקא בתיקו מספקא לן אי שייך הכא אומדנא או לא יראה שאין מבטלין הקדש כו' שאין מבטלין מעשיו אלא היכא דברור לנו אומדנא והב"י כתב על דברי הרא"ש ז"ל אלו דדבריו תמוהים הם דהכא ודאי איכא אומדנא ברורה דלא עביד אינש דיהב כל נכסיו לאחרינא והוא יחזיר על הפתחים אלא משום דלדבר מצוה נינהו מספקא לן דלמא גמר ומקנה הלכך מספיקא אין מוציאין ממון מידו וכדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' זכיי' הלכה י"ט עיי"ש וא"כ ממילא במקדיש דבר אחד לחוד דליכא שום אומדנא דמוכח דלא גמר ומקנה בכל לבו ליכא ספיקא כלל דבודאי גמר ומקנה בכל לבו וכיון דגם בהקדש שייך הסברא דגמר ומקנה בכל לבו ממילא מהני תו שפיר גם לענין המקדיש עובר בהמתו דשפיר חל ההקדש על העובר אע"ג דס"ל דהמזכה לעובר לא קנה מה"ט דבהקדש שפיר גמר ומקנה בכל לבו ודמי להמזכה לעובר בני דשפיר קנה מה"ט הואיל וגמר ומקנה בכל לבו ודו"ק:

איברא דעדיין יש להבין בעיקר סברא זו דר' יוחנן דהואיל וגמר ומקנה בכל לבו מהני הקנין וההקדש אע"ג דהוי דבר שלא בא לעולם והרי מה בכך דגמר ומקנה בכל לבו הרי מ"מ אין אדם מקדיש ומקנה לדבר שלא בא לעולם ומ"ש מתורם ופירות שלא הביאו שליש דלמ"ד אין אדם מקנה ומקדיש דבר שלא בא לעולם לא אמר כלום וכנראה גם מר' וחנן גופה בקדושין שם דס"ל כן ודוקא בתורם מפירות מחוברות ס"ל דדבריו קיימין הואיל דבידו לתולשן ולאו כמחוסר מעשה דמי ולא הוי כדבר שלא בא לעולם כלל משא"כ בתורם מפירות שלא הביאו שליש דלא הוי בידו שיביאו שליש הוי שפיר דבר שלא בא לעולם ולא אמר כלום. ומיהו לענין מה דס"ל לר' יוחנן בתמורה שם דהקדש חל על העוברין יש ליישב היטב וכנ"ל דכיון שכבר בא מקצתו לעולם וההקדש שפיר חל על אותו המקצת עכ"פ ממילא מהני תו שפיר ההקדש גם לאותו המקצת שעדיין לא בא לעולם כלל וכמו במוכר פירות דקל לחבירו אחר שחנטו הפירות דמהני שפיר הקנין מה"ט ולא דמי כלל לתורם מפירות שלא הביאו שליש וכנ"ל אלא דכל זה יתכן שפיר לענין המקדיש עובר וה"ה מוכר עובר דהעובר הוא דבר הנקנה והנקדש וכיון שכבר בא במקצתו לעולם ושפיר אפשר לחול שם קנין והקדש ורשות הקונה וההקדש על אותו המקצת עכ"פ ממילא חייל תו שפיר הקנין וההקדש גם על אותו המקצת שעדיין לא בא לעולם כלל וכאמור. משא"כ לענין המזכה לעובר דהעובר הוא הזוכה א"כ מה בכך שכבר בא במקצתו לעולם הרי מ"מ כ"ז שלא נולד ונפיק אין לו יד לזכות וכנ"ל. ואם כן ממילא הוי לענין זכי' כמי שלא בא לעולם כלל והדק"ל במה דס"ל לר' יוחנן דהמזכה לעובר בנו קנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו וגמר ומקנה והרי מה בכך דגמר ומקנה הרי מ"מ אין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם וה"ה לדבר שלא בא לעולם מכח סברא זו גופה דכיון דכ"ז שלא בא לעולם א"א לחול שם קנין ורשותו על החפץ עד שנאמר דהו"ל כאלו כבר בא לרשותו מחמת ההקנאה דמה"ט שוב לא יוכל המקנה לחזור בו כיון שעדיין אין לו יד ורשות לזכות כלל ואין אדם מקנה דבר שא"א לחול שם קנין ורשות הקונה על החפץ בשעת המכירה וההקנאה שיהי' חל ונגמר הקנין אחר שיהי' ראוי לחול על החפץ שם קנין ורשות הקונה. ובאמת כי קושיא זו קשה גם על רב נחמן גופה במה דס"ל גם הוא בב"ב שם דהמזכה לעובר לא קנה לכשתלד קנה ואמאי לכשתלד קנה כיון דס"ל בהדיא בענין המוכר פירות דקל לחבירו דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אלא דכבר פירש הרשב"ם ז"ל שם ליישב קושיא זו אליבא דרב נחמן דאע"ג דפליג רב נחמן בהמוכר פירות דקל דאינו מקנה כו' הכא גבי עובר מודה דחשיב לי' כישנו בעולם כו' אלא שצריך לתקן לשונו ולומר נכסי להאי עובר כשתלד דאז ראוי לקנות לגמרי עיי"ש. וכוונתו מבואר דס"ל לרב נחמן דהא דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וה"ה לדבר שלא בא לעולם ה"ד היכא שלא בא לעולם כלל דכיון דעדיין החפץ או הקונה חסר במציאות בעולם כל עיקר אין אדם מקנה שיהי' חל ונגמר הקנין אחר שיבא לעולם משא"כ בעובר דכבר ישנו בעולם אלא שעדיין חסר זמן לידה דכ"ז שעדיין לא נולד ונפיק אין לו יד לזכות ומש"ה א"א ג"כ לחול שם קנין ורשותו על החפץ ואולם הנה זמן לידה ונפיק ממילא קאתי וכיון דממילא קאתי תו לא חשיב מחוסר מעשה כמו היכא דבידו לעשות ומש"ה שפיר מחשיב תו כדבר שבא לעולם עכ"פ לענין דשוב שפיר מקנה לי' גם בזמן דעדיין לא נולד ונפיק וא"א לחול אז שם קנין ורשותו על החפץ כיון דעדיין אין לו יד לזכות שיהי' חל ונגמר הקנין אחר שיהי' נולד ונפיק ויהי' ראוי לחול אז שם קנין ורשותו על החפץ אלא שצריך לתקן לשונו ולומר נכסי להאי עובר כשתלד דאל"כ משמע שרוצה שיזכה העובר נכסיו עד שלא נולד ונפיק וזה א"א לאשר כ"ז שלא נולד ונפיק אין לו יד לזכות וא"א לחול אז שם קנין ורשותו על החפץ וע"ד דקיי"ל בענין תורם מפירות מחוברות דצריך שיאמר לכשיתלשו דוקא מה"ט ועיין בחדושי מהרי"ט ובפ"י ז"ל. אלא דא"א לומר כן גם בדעת ר' יוחנן דהרי לא מחלק כלל בין אם אמר לכשתלד או לא אלא בין אם הי' העובר בנו או עובר אחר ומשמע דס"ל דבעובר בנו בכל ענין קנה ובעובר אחר בכל ענין לא קנה וכנראה גם מדברי הרמב"ם ז"ל שפוסק כר' יוחנן ולא מחלק כלל בין אם אמר לכשתלד או לא והדק"ל וכאשר כבר תמהו באמת הראשונים ז"ל במה דס"ל לר' יוחנן דהמזכה לעובר בנו קנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו דמה בכך דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וכי בשביל זה עשוי שאינו זוכה כזוכה והוכרחו לומר מכח קושיא זו דר' יוחנן מיירי במתנת שכיב מרע דוקא דהואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו תיקנו שיטול בכדי שלא תטרוף דעתו עליו עיין בנימוקי יוסף שם. אלא דבאמת מסתימת לישנא דר' יוחנן משמע דבכל ענין מיירי אפי' במתנת בריא וכמ"ש הה"מ ז"ל בפכ"ב מה' מכירה דדעת הרמב"ם ז"ל דפוסק כר' יוחנן ולא מחלק כלל בין מתנת שכיב מרע למתנת בריא נראה עיקר דסתם אמרו עיי"ש והדק"ל אם לא שנאמר דס"ל לר' יוחנן דבאמת עובר יש לו יד לזכות גם בזמן דעדיין לא נולד ונפיק כמו אחר שנולד ונפיק וא"כ הוי עובר דבר שבא לעולם ממש לענין עצם חלות שם קנין ורשותו על החפץ כמו אחר שנולד ולא מזיק לו באשר עדיין לא נולד ונפיק רק לענין הסברא דלא גמר ומקנה בלבד דכיון דעדיין לא נולד ונפיק לא סמכה דעת המקנה ולא גמר ומקנה ומש"ה בעובר בנו דגמר ומקנה שפיר קנה אף אם לא אמר לכשתלד ולא דמי כלל לתורם מפירות מחוברות דצריך שיאמר לכשיתלשו דוקא. ונמצא דבתרתי פליג ר' יוחנן עם רב נחמן בענין אי עובר יש לו יד לזכות דס"ל לר' יוחנן דיש לו שפיר יד לזכות ומש"ה בעובר בנו קנה אף אם לא אמר לכשתלד ובענין הסברא דלא גמר ומקנה דמש"ה בעובר אחר לא קנה אף אם אמר לכשתלד. ורב נחמן לית לי' האי סברא דלא גמר ומקנה ומש"ה גם בעובר אחר קנה שפיר אלא דצריך שיאמר לכשתלד דוקא משום דס"ל דעובר אין לו יד לזכות וכנ"ל. ודו"ק:

שוב ראיתי בשו"ת גור ארי' יהודה בחלק יו"ד סי' נ"ט כבר דרך בדרך הנ"ל ליישב מ"ש הג"א בב"מ בפרק הזהב בשם הא"ז וז"ל והיכא דאין לו מה למשוך מודה ר"ל דמעות קונות כו' והלכך נראה בעיני ישראל שיש לו בהמה מבכרת מותר לו להישראל לקבל מעות מהנכרי ולמכור לו העובר אע"ג דלא משך הנכרי ולהפקיעו מבכורה כו' דלכאורה תמוה טובא דהרי כבר הלכה פסיקה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומוכר עיבר הוי דבר שלא בא לעולם וכתב ליישב עפ"י פירש הרשב"ם ז"ל הנזכר בהא דאמר ר' יוחנן דהמזכה לעובר בנו קנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו דהואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו גמר ומקנה בכל לבו ועפ"י מה דמבואר עוד בתי' ע"ז ע"א הנ"ל וז"ל אמנם א"צ שיתן הנכרי המעות שוה הראש והריאה אלא סגי שיקנה בפרוטה ואעפ"י ששוה יותר כפלאים אפ"ה אין לחוש משום ביטול מקח דאנן סהדי שהישראל גמר ומקנה להנכרי כדי להפטר מבכורה עכ"ל וכן פסקינן להלכה ביו"ד סי' ש"ך ומש"ה גם לענין להפקיע מבכורה כיון דאנן סהדי דבודאי גמר ומקנה בכל לבו מהני שפיר גם להקנות חלק בעובר אע"ג דהוי דבשלבל"ע וכמ"ש הג"א בשם הא"ז ע"ש שהאריך בזה והוא נכון היטב. אפס דלכאורה קשה לפי"ז מה דמבואר בש"ע יו"ד סי' ש"ך הנ"ל דלא מהני להקנות להעכו"ם העובר משום דהוי דבשלבל"ע והיא מדברי התוס' והרא"ש בבכורות שם. ומיהו על התוס' והרא"ש לק"מ די"ל דמיירי לענין להקנות להעכו"ם העובר בעוד שעדיין הבהמה לא היתה מעוברת כלל דבכה"ג לא מועיל כלל מה דאנן סהדי דגמר ומקנה להפקיעו מבכורה דמה בכך דגמר ומקנה כיון דמ"מ אין אדם יכול להקנות דבר שא"א לחול שם קנין ורשות הקונה על החפץ בשעת הקנין שיהי' חל ונגמר הקנין אחר שיהי' ראוי לחול על החפץ שם קנין ורשות הקונה ולהקנות העובר בעוד שעדיין הבהמה לא היתה מעוברת כלל הוי דבר שא"א לחול שם קנין ורשות הקונה על החפץ בשעת הקנין כיון דעדיין אין החפץ במציאות בעולם כל עיקר והסברא דגמר ומקנה לא מועיל כ"א היכא שכבר היתה מעוברת דכבר בא מקצתו לעולם ושפיר אפשר לחול הקנין על אותו המקצת עכ"פ וממילא מהני תו שפיר הקנין מהדין גם לאותו המקצת שעדיין לא בא לעולם כלל וכנ"ל אלא דמ"מ י"ל דלא מועיל הקנין מכח הסברא דלא גמר ומקנה עכ"פ והיינו דכיון דעדיין לא בא לעולם בגמר הראוי לו לעיקר הקנין בגמר ההוא לא סמכה דעתו שיבא לכלל קנין בגמר הראוי לו לעיקר הקנין ולא גמר ומקנה ובהמקנה תליא מילתא לזה מהני תו שפיר הסברא דאנן סהדי דבכדי להפקיעו מבכורה בודאי גמר ומקנה בכל לבו אע"ג דעדיין לא בא לעולם בגמר הראוי לו משא"כ לענין שיהי' מועיל להקנות העובר בעוד שעדיין הבהמה לא היתה מעוברת כלל לא מהני כלל הסברא דאנן סהדי דבכדי להפקיע מבכורה גמר ומקנה בכל לבו כיון דמ"מ בכה"ג לא מהני הקנין מצד הדין לאשר הוי דבר שלא בא לעולם לגמרי וי"ל דבכה"ג מיירי נמי התו' והרא"ש בבכורות שם. אלא דעל הפוסקים ז"ל בש"ע דלא מהני להקנות להעכו"ם העובר אע"ג דהפרה היתה כבר מעוברת קשה לכאורה טובא וכאשר כבר הרגיש בעצמו שם ודחק ליישב זה. ולנע"ד ליישב דהנה לכאורה יש לשדות נרגא בעיקר חידושו של גא"י ז"ל הנ"ל דלכאורה לא דמי כלל למ"ש התוס' בע"ז והפוסקים ז"ל לענין שא"צ שיתן הנכרי המעות שוה הראש והריאה אלא סגי שיקנה בפרוטה ואין לחוש משום ביטול מקח משום דאנן סהדי שהישראל גמר ומקנה להנכרי בכדי להפטר מבכורה דשאני התם דהחשש ביטול מקח אינו אלא מצד הישראל המוכר דכיון דלא קיבל כל שווי י"ל דלא גמר ומקנה לזה מהני שפיר הסברא דאנן סהדי שהישראל גמר ומקנה להנכרי בכדי להפטר מבכורה. משא"כ לענין להקנות להעכו"ם חלק בעובר. דאיכא שפיר חשש ביטול מקח גם מצד העכו"ם הקונה כמו מצד הישראל המקנה מה"ט גופה דכיון דעדיין לא בא לעולם בגמר הראוי לו לעיקר הקנין ולא סמכה דעתו שיבא לעולם בגמר הראוי לו לא גמר וקונה וכל היכא דלא סמכה דעת הקונה ולא גמר וקונה לא מהני אפי' היכא דשפיר סמכה דעת המקנה וגמר ומקנה וכמבואר בחו"מ סי' קצ"ד סעי' ב' לענין ישראל שלקח שדה מעכו"ם במעות וקודם שהחזיק בה בא ישראל אחר והחזיק בה דזכה בה ישראל אחר מה"ט עיי"ש וא"כ ממילא מה מהני מה דאנן סהדי שהישראל המקנה גמר ומקנה בכל לבו בכדי להפטר מבכורה כיון דמ"מ העכו"ם הקונה לא גמר וקונה אם לא שנאמר דלענין הקנין להפקיע מבכורה לא איכפת לן מידי בזה דהעכו"ם הקונה לא סמכה דעתו ולא גמר וקונה כיון דמ"מ הישראל הקונה גמר ומקנה וא"כ כבר יצאה עכ"פ מרשות הישראל והוי בהפקר וכמבואר בחו"מ סי' קצ"ד שם לענין הישראל שלקח שדה מהעכו"ם במעות וממילא תו פטורה מבכורה כמו דפטורה שותפות נכרי מבכורה משום שנאמר בישראל אבל לא באחרים וממילא ה"ה נמי הפקר פטורה מבכורה כיון דעכ"פ לאו בישראל היא אכן בטורי אבן ר"ה י"ג ע"ב בד"ה קצירכם מבואר ההיפך מזה וז"ל וכה"ג צ"ל דהא דאיתא רפ"ג דבכורות דממעט שותפות נכרי מהבכורה משום שנאמר בישראל אבל לא באחרים מ"מ משמע דבשל הפקר חייב בבכורה מדאמר התם רב מרי בר רחל הוי מקנה אודינייהו לעכו"ם וטורח זה למה יפקירם וממילא יהי' פטורים מהבכורה א"ו אין דין הפקר שוה לדין נכרי בכ"מ אע"ג דיש מקומות שוים הם דאינו ממעט אלא של נכרי לחוד אבל של הפקר אע"ג שאינו של ישראל הואיל ואינו של נכרי אינו ממעט כו' עכ"ל. ובאמת ראייתו מרב מרי בר רחל יש לדחות די"ל דלא רצה להפקיר שיוכל אחר לזכות בו ויפסידו הכהנים מיהו דעת הפוסקים ז"ל שם דס"ל דלא מהני להקנות להעכו"ם חלק בעובר י"ג דס"ל כהטורי אבן הנזכר דלא מהני הפקר להפקיע מבכורה וממילא מה"ט לא מהני תו כמו כן להקנות העובר משום דלא גמר ומקנה כיון דהוי דבשלבל"ע בגמר הראוי לו ולא מהני הסברא דאין סהדי דגמר ומקנה בכדי להפטר מבכורה כיון דמ"מ ל"ש לומר כן לגבי העכו"ם הקונה וממילא לא עדיף מהפקר בעלמא וחייבת שפיר בבכורה ודו"ק:

ועפמ"ש יש ליישב היטב כ"כ מה דס"ל לרב הונא ור"מ דהמזכה לעובר בכל ענין לא קנה אע"ג דס"ל דאדם יכול להקנות דבר שא"א לחול שם קנין ורשות הקונה על החפץ בשעת המכירה וההקנאה שיהי' חל ונגמר הקנין אחר שיהי' ראוי לחול על החפץ שם קנין ורשות הקונה והיינו משום די"ל דגם רב הונא ור"מ ס"ל כסברת ר' יוחנן הנ"ל דלא גמר ומקנה לדבר שלב"ע דמה בכך דאדם יכול להקנות כו' כיון דמ"מ הרי לא גמר ומקנה לדבר שלא בא לעולם והרי לר' יוחנן הוי עובר דבר שבא לעולם ממש לענין עצם חלות שם קנין ורשותו על החפץ גם בעוד שעדיין לא נולד ונפיק מ"מ לא מהני הזכיי' לעובר מה"ט דלא גמר ומקנה ובהמקנה תליא מילתא ומה שהשיב רב הונא על מה דאותבי' רב נחמן שם מהמתניתין דקתני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה אלמא דמזכה לעובר קנה דמשנתינו אינו יודע מי שנאה ולא השיב לו דהתם מיירי בעובר שהוא בנו דגמר ומקנה בכל לבו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ומש"ה שפיר קנה וכדאמר ר' יוחנן וא"ת משנתינו כו' כנ"ל. היינו משום דלא הוי פסיקא לי' בהך סברא גופה דבעובר שהוא בנו גמר ומקנה בכל לבו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. ומה מאוד מובן היטב לפי"ז הא דאיתא בגיטין מ"ב איבעי' להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור (ואם מנגח קנסו לרבו ראשון דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם) תיבעי לר' מאיר עד כאן לא קאמר ר"מ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא כגון פירות דקל דעבידי דאתא אבל הכא מי יימר דמנגח ואת"ל דמנגח דלמא מודה ומיפטר. ועיין בב"ב ע"ט בתוס' ד"ה הקשו מהיכא שמעינן לי' לר"מ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם מההוא דתני' האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר או לאחר שתתגיירי כו' ר"מ אומר מקודשת וההוא לא עבידי דאתא כו' ועוד י"ל דבפירות דקל וכל הנהו ליכא אלא חד מי יימר הלכך חשיב עבידי דאתא עיי"ש. ולכאורה אינו מובן כלל דמה בכך דהתם לא חשיב עבידי דאתא משום דאיכא תרי מי יימר מ"מ כיון דס"ל דאדם מקנה דבר שא"א לחול שם קנין ורשות הקונה על החפץ בשעת מכירה שיהי' חל ונגמר הקנין אחר שיהי' ראוי לחול על החפץ שם קנין ורשות הקונה א"כ כי אתא מאילא חייל זביני ורשות הקונה על החפץ וכנ"ל. ולפמ"ש דגם רב הונא ור"מ ס"ל סברת ר' יוחנן הנ"ל דלא גמר ומקנה לדבר שלא בא לעולם א"ש ומובן היטב דהנה באמת הך סברא דלא גמר ומקנה שייך שפיר גם במקנה דבר שלא בא לעולם דכיון שהוא דבר שלא בא לעולם לא גמר ומקנה כמו במקנה לדבר שלא בא לעולם דמ"ש וא"כ גם במקנה דבר שלא בא לעולם מהראוי שלא יהי' מועיל הקנין מכח סברא זו עכ"פ דלא גמר ומקנה. אלא דלזה י"ל דהא דשייך לומר הסברא דלא גמר ומקנה ה"ד היכא דאיכא הרבה ספיקות אם יבא דבר הנקנה לעולם דכיון דאיכא כל כך ספיקות אם יבא דבר הנקנה כלל לעולם בגמר הראוי לו לעיקר הקנין בגמר ההוא בודאי לא סמכה דעת המקנה שיבא לעולם ולא גמר ומקנה משא"כ בפירות וכל הנהו דליכא אלא חד ספק י"ל דשפיר סמכה דעתו וגמר ומקנה וא"כ י"ל דזהו באמת עיקר כוונת הש"ס שם תיבעי לר"מ עד כאן לא קאמר ר"מ כו' אלא כגון פירות דקל דעבידי דאתא דליכא בהו אלא חד ספק דמש"ה לא שייך בהו לומר דלא קנה מכח הסברא דלא גמר ומקנה עכ"פ דכיון דליכא בהו אלא חד ספק י"ל דשפיר סמכה דעתו וגמר ומקנה משא"כ הכא דלא עבידי דאתא כל כך דאיכא הרבה ספיקות דמי יימר דמנגח ואת"ל דמנגח דלמא מודה ומיפטר שפיר י"ל דלא מועיל הקנין גם לר"מ דס"ל דשפיר אדם יכול להקנות דבר שא"א לחול שם קנין ורשותו על החפץ בשעת המכירה וההקנאה שיהי' חל ונגמר הקנין אחר שיהי' ראוי לחול על החפץ שם קנין ורשות הקונה מ"מ לא מועיל הקנין מכח הסברא זו עכ"פ דלא סמכה דעתו ולא גמר ומקנה. ועפי"ז ממילא א"ש היטב מה דלכאורה עדיין קשה במה דס"ל לרב הונא דהמזכה לעובר לא קנה מטעם דלא גמר ומקנה ומ"ש במוכר פירות דקל לחבירו דס"ל דאינו יכול לחזור בו והרי הך סברא דלא גמר ומקנה שייך שפיר גם במקנה דבר שלא בא לעולם. ולפמ"ש י"ל דבאמת פירות דקל חשיבי עבידי דאתא טפי גם מעובר דליכא בהו אלא חד ספיקא דמי יימר דאתא ומש"ה שפיר סמכה דעתו וגמר ומקנה משא"כ בעובר דאיכא תרי ספיקא דמי יימר שלא תפיל ומי יימר שיגדל הולד ולא ימות אח"כ ומש"ה ס"ל דלא סמכה דעתו ולא גמר ומקנה ועיין בחדושי הרשב"א ז"ל בסוגיא דקדושין שם ובנתיבות המשפט סי' ר"ט סק"ב ודו"ק:

ועפ"ז ממילא יש ליישב היטב גם מה דמדמינן בסוגיא דקדושין שם המקדש עובר אשת חבירו לתורם מפירות שלא הביאו שליש ולק"מ קושייתינו הנ"ל והוא דהנה לכאורה בלא"ה יש להבין סוגיות הש"ס שם במה דאמר רבה לא אמר ראב"י אלא בשחת אבל באגם לא ור' יוסף אמר אפי' באגם. והרי ממנ"פ אי ס"ל אליבא דראב"י דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכדאמר אביי שם כן באמת א"כ אפי' ליכא אגם ג"כ מהראוי להיות מועיל התרומה כיון דס"ל דאדם מקנה דבר שא"א לחול שם קנין ורשות הקונה על החפץ בשעת המכירה שיהי' חל ונגמר הקנין אחר שיהי' ראוי לחול על החפץ שם קנין ורשות הקונה וא"כ ממילא ה"ה לענין הקדש אדם מקדיש דבר שא"א לחול על החפץ שם קודש ורשות ההקדש בשעת ההקדש שיהי' חל ונגמר ההקדש אחר שיהי' ראוי לחול על החפץ שם קודש ורשות ההקדש. ואי ס"ל אליבא דראב"י דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם א"כ אפי' איכא שחת מה הוי כיון דמ"מ התבואה הראוי לחול עלי' שם תרומה דהיינו אחר שיביאו שליש דוקא עדיין לא בא לעולם כלל ואין אדם מקדיש דבר שא"א לחול שם קודש ורשות ההקדש על החפץ בשעת ההקדש שיהי' חל ונגמר ההקדש אחר שיהי' ראוי לחול על החפץ שם קודש ורשות ההקדש וכנ"ל בסברת המ"ד דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ואולם הנה באמת לפמש"ל דגם לרב הונא ור"מ דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ כל היכא די"ל דלא סמכה דעת המקנה שיביא לעולם לא מועיל הקנין מטעם דלא גמר ומקנה יש ליישב היטב דבאמת ס"ל אליבא דראב"י דאדם מקנה דשלבל"ע אלא דס"ל דפירות ערוגה לא דמי לפירות דקל דפירות דקל עבידי דאתא טפי מפירו' ערוגה דעבידי להתקלקל טפי קודם שיעלו הקשין פירות וגם אח"כ קודם גמר בישולן וגם אפשר שלא יעלו קשין וצמחים כלל כאשר כן יקרה לפעמים הרבה וא"כ מהראוי שלא יועיל התרומה גם לדידי' דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם מה"ט דלא סמכה דעתו ולא גמר ומקנה עכ"פ וכמו בהמזכה לעובר דלא מועיל הקנין גם לרב הונא ור"מ דס"ל ג"כ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ לא מועיל הקנין מה"ט דלא סמכה דעתו ולא גמר ומקנה והגם די"ל דס"ל לראב"י כר"נ דלא ס"ל הך סברא דלא סמכה דעתו ולא גמר ומקנה ומה"ט ס"ל דהמזכה לעובר כשתלד קנה שפיר וכנ"ל מ"מ י"ל דמה דלא ס"ל לר"נ הך סברא דלא סמכה דעתו ולא גמר ומקנה ה"ד היכא שכבר בא מקצתו לעולם דכיון שכבר בא מקצתו לעולם ס"ל דשוב שפיר סמכה דעתו שיבא גם השאר לעולם וגמר ומקנה שפיר משא"כ היכא דעדיין לא בא כלל לעולם י"ל דגם ר"נ מודה דלא סמכה דעתו ולא גמר ומקנה. וע"כ הוי פשיטא להו לרבה ולר' יוסף דגם ראב"י לא אמר בתורם מפירות שלא הביאו שליש דדבריו קיימין אלא היכא שכבר בא מקצתו לעולם דל"ש לומר שלא יועיל התרומה גם לדידי' דס"ל דאדם מקנה דבר שלח בא לעולם מה"ט דלא סמכה דעתו ולא גמר ומקנה עכ"פ דכיון שכבר בא מקצתו לעולם ס"ל דשוב שפיר סמכה דעתו שיבא גם השאר וגמר ומקדיש וכדס"ל לר"נ. אלא דלרבה לא אמרי' דכיון שכבר בא מקצתו לעולם שוב שפיר סמכה דעתו וגמר ומקנה אלא היכא דכבר בא לעולם מידי דמינכר וחשוב כמו שחת דראוי להאכיל לבהמות דכיון שכבר בא כל כך לעולם שוב שפיר סמכה דעתו וגמר ומקנה ור' יוסף ס"ל אפי' באגם י"ל דשוב שפיר סמכה דעתו וגמר ומקנה [ואין להקשות ממש"ל לענין מה דאיתא בתמורה שם דהקדש חל על העוברין לכ"ע משום דבהקדש בודאי גמר ומקנה בכל לבו ומש"ה מהני אף לדבר שלא בא לעולם והרי תרומה היא ג"כ דבר הקדש דשאני התם דהמצוה הוא להקדיש גם דבר שלא בא לעולם ומש"ה כיון שעושה מצוה בהקדישו אמרי' דבודאי גמר ומקדיש בכל לבו משא"כ בתרומה דאינו עושה מצוה כלל בתרומתו קודם שבא לעולם דהמצות לתרום היא אך משיביאו הפירות שליש מש"ה י"ל שפיר דלא גמר ומקדיש] ועפי"ז ממילא א"ש היטב מה דמדמינן בסוגיא בקדושין שם המקדש עובר אשת חבירו לתורם מפירות שלא הביאו שליש דהגם דבאמת עובר חשוב שפיר כדבר שבא לעולם לענין עצם חלות שם קדושין ורשות המקדש דשפיר יש לחול עליו גם למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אע"ג דעדיין לא בא לעולם כיון דמ"מ כבר בא מקצתו לעולם ובזה לא דמי כלל לתורם מפירות שלא הביאו שליש דגם לענין עצם חלות שם תרומה עליו הוי כדבר שלבל"ע דכ"ז שלא הביאו פירות שליש א"א לחול כלל שם תרומה על הפירות ולא מהני אליבא דמ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ לענין הסברא דלא סמכה דעתו ולא גמר ומקנה חשוב שפיר כדבר שלא בא לעולם כמו בפירות שלא הביאו שליש אליבא דמ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דמ"מ לא מהני התרומה מה"ט דלא סמכה דעתו ולא גמר ומקנה וה"נ בעובר אע"ג דחשוב שפיר כדבר שבא לעולם לענין עצם חלות שם קדושין עלי' מ"מ לענין הסברא דלא סמכה דעתו ולא גמר ומקנה חשיב שפיר כדבר שלא בא לעולם דכיון שלא בא עדיין לעולם לגמרי י"ל שפיר דלא סמכה דעתו ולא גמר ומקנה וכדס"ל לר' יוחנן ורב הונא ור"מ דהמזכה לעובר לא קנה מה"ט. אלא דלראב"י דס"ל דגם בפירות שלא הביאו שליש כל היכא דאיכא שחת או אגם עכ"פ שוב שפיר סמכה דעתו וגמר ומקנה אע"ג דעדיין איכא הרבה ספיקות אם יבואו הפירות בגמר בישולן לעולם ממילא ה"ה נמי במקדש עובר אשת חבירו בהשהוכר עוברה דדמי לשחת או אפי' בשלא הוכר עוברה לר' יוסף דדמי לאגם עכ"פ אמרי' דשוב שפיר סמכה דעתו וגמר ומקדש וכדס"ל נמי לרב נחמן לענין המזכה לעובר לכשתלד דקנה ולא אמרי' דלא סמכה דעתו ולא גמר ומקנ' ומקדש אע"ג דאיכא הרבה ספיקות אם יבא העובר לכלל קנין וקדושין כלל. משא"כ לר' יוחנן ורב הונא דס"ל דהמזכה לעובר לא קנה מה"ט דלא סמכה דעתו ולא גמר ומקנה כיון דאיכא הרבה ספיקות אם יבא העובר לכלל קנין כלל ממילא ה"ה לענין המקדש עובר אשה חבירו ס"ל דלא הוי קדושין אף בשהוכר עוברה מה"ט דלא סמכה דעתו ולא גמר ומקדש וע"כ נמי הוי פשיטא לי' להש"ס שפיר דר"ח דאמר ל"ש אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין אליבא דראב"י דוקא אמרה והיינו לענין מה דס"ל לראב"י בכל היכא דכבר בא מקצתו לעולם שוב שפיר סמכה דעתו וגמר ומקדיש דמש"ה ממילא גם לענין המקדש עובר אשת חבירו כל היכא דאשתו כבר מעוברת י"ל דשפיר סמכה דעתו וגמר ומקדש וממילא מהני תו הקדושין גם למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כיון דלענין עצם חלות שם קדושין עלי' הוי כדבר שבא לעולם ממש משא"כ לר' יוחנן ורב הונא ור"מ דס"ל דכל היכא דאיכא הרבה ספיקות אם יבא הדבר כלל לכלל קנין לא סמכה דעתו ולא גמר ומקנה ממילא ה"ה לענין המקדש עובר אשת חבירו אפי' באשתו מעוברת לא אמר כלום מה"ט דלא סמכה דעתו ולא גמר ומקנה עכ"פ. ושפיר קשקיל וטריא הש"ס תו דכמאן פריש ר"ח מילתא דראב"י אי כרבה או כר' יוסף. ודו"ק:

וממילא א"ש ומובן היטב גם שיטת הרמב"ם ז"ל ומ"ש בפירוש המשניות הנ"ל שנתחזק אצלו דמ"ש אבל אם היתה אשת חבירו מעוברת דבריו קיימין היינו רק להחמיר עלי' שהיא נעשית אשת איש אבל לא להקל שלא יצטרך עוד לקדש אותה פעם שנית אחר שנולדה לפי שמן העיקרים שבידינו אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ור"ל אפי' אם כבר בא מקצתו לעולם דשפיר יש לחול שם קנין ורשות הקונה על החפץ מ"מ לא מהני הקנין מה"ט עכ"פ דלא סמכה דעתו ולא גמר ומקנה דשייך שפיר הך סברא אפי' היכא שכבר בא מקצתו לעולם וכר' יוחנן ורב הונא ור"מ דס"ל דהמזכה לעובר בכל ענין לא קנה מה"ט אפי' בשהוכר עוברה ועל כן עכצ"ל דמ"ש אבל אם היתה אשת חבירו מעוברת דבריו קיימין היינו רק להחמיר עלי' שהיא נעשית כאשת איש דלחומרא דאיסורא דאשת איש חיישינן שפיר שמא סמכה דעתו וגמר ומקדש וכראב"י ור"נ דס"ל הכי [וה"ד בשהוכר עוברה וכרבה דקיי"ל כרבה לגבי ר' יוסף עיין בב"ב קמ"ד ע"ב ובהרא"ש ז"ל בפ"ב דב"מ סי' י"ז] אבל צריך שיקדש אותה פעם שנית אחר שנולדה ואז דוקא מותר לבא עלי' לפי שמן העיקרים שבידינו דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אפי' היכא דכבר בא במקצתו לעולם מה"ט דלא סמכה ולא גמר ומקנה ומקדיש אפי' בשהוכר עוברה. וכ"ז לענין המקדש עובר אשת חבירו דלענין עצם חלות שם קדושין עליו הוי שפיר כדבר שבא לעולם דשפיר יש לחול עלי' שם קדושין אפי' למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כיון דכבר בא מקצתו לעולם רק לענין הסברא דלא סמכה דעתו ולא גמר ומקדיש בלבד הוא דחשוב כדבר שלא בא לעולם ובהמקנה והקונה תליא מילתא דכיון דעדיין לא בא לעולם ואיכא הרבה ספיקות אם יבא כלל לכלל קנין וקדושין י"ל דלא סמכה דעתייהו ולא גמרו ומקנו אהדדי וכיון דבהמקנה והקונה תליא מילתא יש לחוש שפיר לחומרא דאיסורא דאשת איש דשמא שפיר סמכו דעתייהו כיון שכבר בא מקצתו לעולם וגמרו ומקנה אהדדי וכראב"י ור"נ דס"ל הכי באמת. משא"כ לענין התורם מפירות שלא הביאו שליש דחשיב לגמרי כדבר שלא בא לעולם גם לענין עצם חלות שם תרומה עליהם דכ"ז שלא הביאו שליש א"א לחול עליהם שם תרומה כלל אין לחוש כלל גם לחומרא דאיסורא דתרומה שיהי' עכ"פ על מה שכבר הופרש שם תרומה וכראב"י ויהי' אסור לזרים ויפריש שנית אחר שכבר הביאו של"ש כיון דאנן קיי"ל דאין אדם יכול להקנות ולהקדיש דבר שא"א לחול שם קנין והקדש על החפץ בשעת ההקנאה וההקדש שיהי' חל ונגמר ההקדש אחר שיהי' ראוי לחול על החפץ שם קנין והקדש וראב"י לשיטתי' דס"ל דאדם מקנה ומקדיש דבר שלא בא לעולם ועל כן שפיר פסק הרמב"ם ז"ל בענין תורם מפירות שלא הביא שליש דלא אמר כלום דלא כראב"י אם כי פסק בענין המקדש עובר אשת חבירו והוכר עוברה לחומרא כראב"י דנעשית כאשת איש ולק"מ. ודו"ק:

ומעתה לפמ"ש דעובר חשוב שפיר דבר שבא לעולם לענין עצם חלות שם קנין ורשות הקונה עליו דשפיר יש לחול עליו גם למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כיון שכבר בא מקצתו לעולם וכל עיקר מה דחשוב עובר דבר שלא בא לעולם היינו רק לענין הסברא דלא סמכה דעתו ולא גמר ומקנה דשייך שפיר לומר הך סברא אע"ג דכבר בא מקצתו לעולם כיון דמ"מ עדיין לא בא לגמרי לעולם ואיכא הרבה ספיקות אם יבא לגמרי לעולם דמש"ה לא סמכה דעתו ולא גמר ומקנה ממילא י"ל שפיר דבנ"ד לא חל קדושת בכור כלל על הולד אף אם נאמר דמה שמכר העכו"ם הפרה להישראל באופן זה שיתן הישראל להעכו"ם הולד כשיהי' חי שיורא הוי ששייר העכו"ם הולד לעצמו ולא מכר להישראל כ"א הפרה לבד ולא דמי כלל למה דקיי"ל בענין המוכר פירות דקל לחבירו ושייר מפירותיו לפניו דלא הי' מהני השיור ששייר פירותיו לעצמו כיון דהוין דבר שלא בא לעולם לולא ה"ט דכל לגבי נפשי' בעין יפה שייר דבעכו"ם ל"ש ה"ט וכנ"ל דשאני התם דהפירות הם דבר שלא בא לעולם ממש דא"א לחול עליהם כלל שם שיור ורשות המקנה כמו דא"א לחול עליהם באם מכרם בפ"ע לאחר שם קנין ורשות הקונה מכיון שעדיין לא באו לעולם כל עיקר ומש"ה ממילא הרי הם של הקונה הדקל כיון דמיני' דידי' הוא דקא רבו משא"כ בענין שיור העובר דשפיר יש לחול עליו שם שיור ורשות המקנה כמו דיש לחול עליו שם קנין ורשות הקונה באם מכרו בע"ע לאחר והיינו על אותו המקצת שכבר בא לעולם עכ"פ וכל עיקר מה שי"ל דלא מהני השיור ששייר העכו"ם הולד לעצמו היינו רק מכח הסברא די"ל דלא סמכה דעתו ולא גמר ומשייר כמו דלא מהני הקנין באם מכרו בפ"ע לאחר מה"ט הנה עכ"פ ל"ש לומר כמו כן דמש"ה הרי היא ממילא של הישראל הקונה כיון דמ"מ הרי ל"ש לומר כמו כן להיפך דכיון דלא סמכה דעתו גמר ומקנה דא"כ לא הו"ל להתנות השיור ששייר לעצמו הולד כלל וכיון דהותנה עכצ"ל דלא גמר ומקנה עכ"פ וכיון דלא גמר ומקנה ממילא לא יצא אותו מקצת הולד שכבר בא לעולם מרשות העכו"ם כלל במה שהותנה בפירוש שהולד אינו מוכר לו באם נאמר דשיורא הוי והרי הוא של עכו"ם ולא חל עליו קדושת בכור כלל. ודו"ק:

ואמנם בר מן דין נלע"ד דליכא למימר דמה שמכר העכו"ם הפרה להישראל באופן זה שיתן הישראל להעכו"ם הולד כשיהי' חי שיורא הוי דכ"ז הוי יתכן לומר שפיר באם הי' מוכר לו באומן שהולד הי' שייך לו בכל ענין בין אם יהי' חי או מת והיינו משום שלא מכר להישראל מעתה כ"א הפרה בלבד והעובר שכבר בא מקצתו לעולם שייר לעצמו יהי' מה שיהי' בין חי בין מת משא"כ בנ"ד שמכר לו באופן דהולד יהי' שייך לו כשיהי' חי דוקא זה מורה ביותר דתנאה הוי והיינו שלעת עתה מוכר העכו"ם להישראל גם העובר שכבר בא מקצתו לעולם אלא שמתנה עמו תנאי שיחזיר לו הולד אח"כ כשיהי' חי וממילא לא חל קדושת בכור על הולד כיון שיש חיוב ושיעבוד על הישראל לתת הולד להעכו"ם כשיהי' חי מחמת התנאי שהותנה עמו והו"ל יד נכרי באמצע ופטורה מבכורה וכנ"ל. אלא דצ"ע מ"ש הרמ"א ביו"ד סי' ש"ך סעי' זיי"ן בשם פסקי מהרי"א סי' ק"ל בעכו"ם בעל חוב שקיבל בהמה מישראל לגדלה והי' חפץ חלק בולדות והישראל אמר ליתן לו דמים ומאחר שיד ישראל היתה תקופה על בעל חובו בטח שע"כ של עכו"ם יצטרך ליקח מעות מ"מ פטורה מהבכורה הואיל והעכו"ם לא רצה ליטפל בה רק בחלק ולדות ומבואר שם בש"ך סק"ט טעמו של המהרי"א ז"ל הואיל והי' כאן משיכה ומעות דכיון דברשות העכו"ם הוי בשעת התנאי קנה לו רשותו במקום משיכה ומעות נמי נתן במה שקיבל עליו להאכילה וליטפל בה מה אית לך למימר דבר שלא בא לעולם הוא יש להביא ראי' מפרק המפקיד כו' דאמרי' נעשה כאומר לו קנה פרה לולדותי' עיי"ש. ומבואר לכאורה דמחמת החיוב והשיעבוד לבד שמחויב ומשעובד הישראל לתת להעכו"ם חלק בהולדות מחמת התנאי שהותנה עמו מתחלה לא מהני להיות פטורה מהבכורה כ"א מכח מה דאמרי' דכבר זכה העכו"ם בגוף הולדות הואיל והי' כאן משיכה ומעות כו'. והגם דלכאורה אין נ"מ בזה לנ"ד דהרי גם בנ"ד י"ל שפיר דכבר זכה העכו"ם בגוף הולד דנעשה כאומר לו קנה בהמה או מקצת העובר שכבר בא לעולם בחזרה לולדה והי' גם כאן משיכה ומעות כיון דברשות העכו"ם הוי בשעת התנאי ומעות נמי נתן לו במה שפיחת לו מדמי מחיר הבהמה אלא די"ל דלפי"ז נ"ד גרע מעובדא דמהרי"א במה שבנ"ד הי' התנאי שיתן לו הולד כשיהי' חי דוקא ודמש"ה י"ל דלא מהני משום דהוי אסמכתא ואסמכתא לא קניא וכמו שחשש לזה הנו"ב במהדו"ת סי' קצ"א בעסק בכור שבעל הבהמה אמר להעכו"ם קודם שילדה דאם תלד בהמה זו זכר יהי' שייך לו במתנה די"ל דלא מהני מה"ט דהוי אסמכתא כיון שהותנה שאינו נותן לו רק אם תלד זכר דוקא עיי"ש ואין לומר דמה שהוצרך המהרא"י לה"ט דוקא דכבר זכה העכו"ם בגוף הולדות משום דבנ"ד הישראל לא הסכים להתנאי שהותנה העכו"ם עמו שיתן לו חלק בולדות דוקא ואמר לו ליתן דמים דא"כ נאמר דג"כ לא זכה העכו"ם בגוף הולדות כי לא הוי דעת הישראל המקנה שיתן לו חלק בולדות דוקא ושיזכה בהם מעתה. שוב ראיתי בספר באר יעקב ביו"ד שם תשובת הגאון בעל זכרון יוסף ז"ל הביא מ"ש עוד המהרי"א בתשובה שם וז"ל אבל מה שכתבת שאף אם הי' ברצון העכו"ם שיתן לו דמיהם אפ"ה כל כמה דלא סלקי' שיעבודא דנכרי עלוי' וידו באמצע ודמית אותו לבהמות ארנונא כו' לא דמי דהתם ארנונא מוטלת רק על הולדות עצמן אלא שכך היא דגר המלך ודתו שכל מי שירצה לתת דמיהם יקבלם ממנו במקום הולדות ולכך כל כמה דלא סילק לי' ידו שייכי בגוי' אבל בנ"ד מעולם לא הו"ל לכותי שותפות בולדות כלל רק שצריך ליתן לו דמיהם איכא למימר דבכה"ג לא מיקרי יד כותי באמצע ואשר הבאת ראי' מהמקבל צאן ברזל כו' התם גוף הבהמה של הכותי היתה כו' עכ"ל. ומבואר דס"ל דאף מה דקיי"ל כלישנא בתרא דרבא בפסחים שם דבהמות ארנונא פטורה מהבכורה אף היכא דמצי לסלק לי' בזוזי היינו רק מטעם משום דללישנא בתרא גם היכא דמצי לסלק לי' בזוזי מ"מ גוף הולד היא של המלך בגזירתו ומה דמצי לסלק לי' בזוזי היא רק בתורת לקיחה הולד מאת המלך כי כן יסד המלך שיהי' הולד מעשר עצמו שלו אלא שאם ירצה בעליו לפדותו וליקחו ממנו בדמים ידועים הרשות בידו ונמצא דכל כמה דלא סלקי' בזוזי הוי גופו של המלך בגזירתו דדינא דמלכותא דינא מש"ה פטורה מהמעשר משא"כ היכא דל"ש הגוף לכותי כלל רק שיעבוד בעלמא יש לו עליו באם לא יתן לו הישראל ממון לא מיקרי באמת יד כותי באמצע. ולא דמי להמקבל צאן ברזל מהעכו"ם דאעפ"י שברשות ישראל הם והרי הם כקנינו מ"מ הואיל ויש להעכו"ם שיעבוד עליהם דאם לא ימצא העכו"ם לגבות ממון מהישראל יגבה מהבהמות אלו ומולדותיהם הוי יד עכו"ם באמצע ופטורה מהבכורה וכמבואר בבכורות ט"ו ובטוש"ע יו"ד שם סעי"ז. דשאני התם דהבהמה הי' מתחלה בהמות כותי ולהכי כל כמה דאית לי' שיעבוד עלי' לא נפקא מרשותו משא"כ בנידן דידי' דהוי מתחלה של הישראל אמרי' דאכתי ברשותי' קיימא לענין בכורה אע"ג שיש להכותי שיעבוד עלה. ועיקר חילוק זה מבואר באמת גם בתוס' פסחים שם בד"ה התם דמצי לסלק לי' ובב"מ ע' בד"ה ואי לא משכח ובבכורות ט"ז בד"ה אין מקבלין ואע"ג דהתוס' לא כתבו כן אלא ללישנא קמא דרבא דבהמות ארנונא פטורה מבכורה דוקא היכא דלא מצי מסלק לי' בזוזי משא"כ היכא דמצי לסלק לי' בזוזי חייבת בבכורה והיינו משום דבכה"ג לא הוי אלא שיעבוד הגוף בלבד ולא מיקרי יד עכו"ם באמצע וקשה לכאורה ממה דקיי"ל בהמקבל צאן ברזל מהעכו"ם דפטורה מבכורה ועל כן ע"כ צריכין אנו לחלק כנ"ל משא"כ לפי מה דקיי"ל כלישנא בתרא דרבא דאף היכא דמצי לסלק לי' בזוזי פטורה מבכורה מוכרח לכאורה דאף היכא דלא הוי אלא שיעבוד הגוף בלבד מיקרי יד עכו"ם באמצע ופטורה מהבכורה ולק"מ מההוא דהמקבל צאן ברזל דפטורה מהבכורה וליתא כלל לחילוק הנ"ל. מ"מ י"ל דבאמת כל עיקר הטעם דלישנא בתרא דרבא דבהמות ארנונא פטורה מבכורה אף היכא דמצי לסלק לי' בזוזי היינו רק משום דגם בכה"ג גוף הולד של המלך בגזירתו היא וכנ"ל אבל היכא דלא הוי אלא שיעבוד בעלמא לא מיקרי יד עכו"ם באמצע וחייבת בבכורה ותו קשה מההוא דהמקבל צאן ברזל דפטורה מבכורה. ושפיר ע"כ צריכין אנו לחלק כנ"ל גם ללישנא בתרא דרבא. וכ"כ שתבין כן גם הגאון הנ"ל בתשובה שם דעת המהרי"א ז"ל עיי"ש. ובזה יש ליישב קושית התוס' בפסחים שם בד"ה בהמות ארנונא ללישנא בתרא דרבא דבהמות ארנונא פטורה מהבכורה אף היכא דמצי לסלק לי' בזוזי ממה דתניא בהדיא בתוספתא דבהמות ארנונא חייבת בבכורה. ולפמש"ל י"ל דהתם מיירי דגזירת המלך הי' באופן דלא הוי אלא שיעבוד הגוף בעלמא אבל לא שיהי' הגוף הולד של המלך. ועפי"ז ממילא גם בנ"ד כיון שהבהמה והעובר שכבר בא מקצתו לעולם וחשוב עכ"פ כאבר אחד מהבהמה היתה של העכו"ם מתחלה מש"ה כיון שיש להעכו"ם עכ"פ שיעבוד הגוף על העובר שיהי' שייך לו כשיהי' חי מחמת התנאי שהותנה כן עם הישראל בשעת המכירה י"ל שפיר דעדיין לא נפקא מרשותו כמו בהמקבל צאן ברזל וחשיב שפיר לכ"ע כיד עכו"ם באמצע ופטורה מהבכורה. הנלע"ד כתבתי להלכה ולא למעשה ודו"ק היטב כי דברי נכונים בעזהשי"ת להמעיין ומדקדק בהם היטב. יחיאל הלוי רוזינפעלד חופ"ק הנ"ל

תם ונשלם ספר אמרי בינה בעזה"י

סוף הספר

תוכן העניינים

אמרי בינה (שות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה