אור ברסלב

אמרי בינה (שות)· רבי יחיאל הלוי רוזנפלד

סימן ח

סימן ז

בביאור דברי הירושלמי שהביאו הראשונים ז"ל. בהא דאמר רבא אמר רב נחמן בקידושין מ"ג האומר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו כו' אמר רב אבין נראין הדברים בשקרש בשטר אבל בכסף נעשה כנוגעין בעדותן אמר רבי יוסי מכיון שהאמינם תורה אפי' בכסף נמי ומשמע בירושלמי שם דכן הלכתא כרבי יוסי וע"ז תמהו ז"ל דהרי דברי ר' יוסי תמוהים מאוד דנהי דמה"ת מהימן מ"מ כיון דתיקנו רבנן שבועות היסת נמצא נוגעין בעדותן וכדאמרי' בש"ס דילן שם בהא דאמר רב נחמן וכן בדיני ממונות וצריכא דאי אשמועינן בקידושין כו' אבל ממונא אימא הני מופלג פליגי צריכא מאי קסבר אי קסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים הני נוגעין בעדותן הם דאי אמרי לא פרעני אמר להם פרעוני אלא לעולם קסבר המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ומגו דיכלי למימר אהדריני' ללוה יכולין למימר פרענו למלוה והשתא דתיקון רבנן היסת משתבע הני עדים דיהבינא לי' ומשתבע מלוה דלא שקל לי' ופרע לי' לוה למלוה ופירוש רש"י ז"ל והשתא דתיקון רבנן שבועות היסת שאפי' מי שאין מודה במקצת הטילו עלי' שבועה מהשתא אפי' אי סבירא לן המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים אפ"ה נוגעין בעדותן הן דאי אמרי אהדריני' ניהלך בעי אשתבועי לפיכך הן מעידין שקיבל מלוה מידן כדי שיפטרו מהשבועה ונוח הוא להן להפסיד הממון להמלוה מלהשבע בשקר דאע"ג דחשידי אממונא לא חשידי אשבועתא הילכך בממון לא אמרי' הן הן עדיו וכיון דעדים לא הוי הרי הדין הזה כדין הקצוב בשבועות גבי חנוני על פנקסו כו' עכ"ל. ולפי"ז ה"ה בקידושי כסף לא אמרי' הן הן שלוחיו הן הן עדי' דמאי שנא. ועיין בתוס' שם ד"ה וכן בדיני ממונות תימא דאמר בירושלמי הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא וי"ל דההיא לבתר דתקינו רבנן היסת עכ"ל והוא תמוה לכאורה דהרי לפי"ז דהירושלמי מיירי לבתר דתקינו ר כן היסת אכתי תקשה סיפא דברי הירושלמי שם במה דאמר ר' יוסי מכיון שהאמינם תורה אפי' בכסף נמי וכאמור. וביותר תמהו על הרמב"ם ז"ל דבפ"א מה' שלוחין ושותפין פ"ז כתב השולח מעות שבידו ביד שלוחו ואמר לו הולך מנה לפלוני שאני חייב לו והלך ונתן לו שלא בעדים השליח אומר נתתי ובעל חוב אומר לא לקחתי והרי שלשתן עומדין השליח נשבע היסת שנתן כו' ואפי' הי' שנים אין עדותן מועילה מפני שהן נוגעין בעדותן שהרי חייבין לשבע היסת עכ"ל. והיינו כמסקנת הש"ס דילן בקידושין שם ודלפי"ז ה"ה בקידושי כסף אין עדותן מועילה כו' דמ"ש וכנ"ל ובפ"ג מה' אישות הלכה ט"ז פסק בסתם השליח נעשה עד ולפיכך אם עשו שני שלוחים לקדש לו אשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו ואין צריכין לקדשה לו בפני שנים אחרים עכ"ל ולא חילק כלל בין קידושי כסף לקידושי שטר ומשמע דס"ל דבכל גוונא אמרינן הן הן שלוחיו הן הן עדיו והיינו כמסקנת הירושלמי שם כרבי יוסי דאמר כיון שהאמינם תורה אפי' בכסף נמי ודלפי"ז ה"ה בממונא דעלמא אמרי' הן הן שלוחיו הן הן עדיו דמ"ש היפך ממה דמסקינן בש"ס דילן וממה שפסק הרמב"ם ז"ל בעצמו בפ"א מה' שילוחין ושותפין הנ"ל:

ונלענ"ד ליישב כ"ז על נכון בס"ד. דהנה הפ"י ז"ל בד"ה אבל ממונא אימא הני מיפליג פליגי הקשה דמה סברא הוא לחוש דהני מיפליג פליגי בתורת גזל דא"כ בכל עדות ממון שבעולם ניחוש שמא נטלו שכר ע"מ להעיד שקר אע"כ דתרי לא חשידי ומוקמינין להו בחזקת כשרות וה"נ אמאי נחוש לזה ייע"ש ונלענ"ד ליישב את זה דבאמת לדידן ה"ה נאמנים בעדותן כשאר עדים דעלמא דמוקמינן להו בחזקת כשרות ורק כיון דהכא מיירי בש"ס שמסר להם הממון בעדים ונראה דהלוה בעצמו לא האמינהו להני שילוחים לזה י"ל דנהי דלדידן מהמני מה"ת כשאר עדים דעלמא מ"מ כיון דלגבי הלוה בעצמו לא מהימני הוי"ל טענתו לגבי המלוה טענת שמא דא"י אם פרעתיך דדילמא הני מיפליג פליגי בממון ולא נתפרע המלוה עדיין מחובו שחייב לו וחייב הלוה לפרוע לי' להמלוה כדין הטוען א"י אם פרעתיך דקיי"ל דחייב ומש"ה שפיר צריכא למימר וכן בדיני ממונות אמרי' דהן הן שלוחיו הן הן עדיו ומיפטר הלוה בעדותייהו כי פרעו למלוה אע"ג דהלוה בעצמו לא האמינהו מתחילה והיינו מטעמא דמפרשינן בש"ס שם דמיגו דיכלי למימר אהדרינ' ללוה יכולין למימר פרענו למלוה והיינו משום דמכח המגו דיכלי למימר אהדרינ' ללוה מוכח דבודאי קושטא קאמרי בזה דפרענו להמלוה ומכח זה הוי"ל תו טענות הלוה לגבי המלוה טענות ברי דכופר הכל דפטור ומה מאוד א"ש בזה מה דהוכיחינן בש"ס שם דקסבר ר"נ המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים ולכאורה קשה טובא דמאי פסקא דילמא לעולם קסבר ר"נ המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים ומה דס"ל לר"נ דנאמנים השלוחין למימר פרענו למלוה היינו משום דמיירי ר"נ בשלא מסר להן הממון בעדים כלל ומש"ה שפיר אית להו מגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה כיון דלא מסר להן הממון בעדים ועי' בפירש"י והריטב"א ז"ל שם ולפמ"ש א"ש היטב דהנה באמת עיקר הצריכותא דר"נ לומר וכן בדיני ממונות עכצ"ל דהיינו רק משום דגבי ממונא אימא הני מיפליג פליגי וקשה קושית הפ"י ז"ל דמאי סברא היא לחוש דהני מיפליג פליגי בתורת גזל דא"כ בכל עדות ממון דעלמא נחוש שמא נטלו שכר ע"מ להעיד כו' ועכצ"ל דמיירי ר"נ שמסר להם הממון בעדים דבכה"ג יש סברא טובא לחוש דדילמא הני מיפליג פליגי לענין שחייב הלוה לפרוע שנית להמלוה כיון דלגבי הלוה בעצמו לא מהימני וכמ"ש. ושפיר מוכח נמי דס"ל לר"נ המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים דאי קסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים הני נוגעין בעדותן הן דאי אמרי לא פרענו יאמר להם פרענו ולא מוכח דקושטא קאמרי דפרענו להמלוה וקשה באמת בטעמא מאי דאמר ר"נ דנאמנים הני שילוחים לומר פרענו להמלוה כיון דלגבי הלוה בעצמו לא מהימני אלא לעולם קסבר כו' וכ"ז קודם שתיקנו רבנן שבועות היסת משא"כ לאחר שתיקנו רבנן שבועות היסת תו לא מוכח דבודאי קושטא קאמרי דפרענו להמלוה מגו דיכלי למימר אהדריניה ללוה די"ל דלא רצו למימר אהדריניה ללוה כדי שיפטרו מהשבועה ונוח הוא להם להפסיד ממון המלוה מלהשבע בשקר כו' כפירש"י ז"ל. ולפי"ז אה"נ בקידושי כסף לא אמרי' באמת הן הן שלוחיו הן הן עדיו והיינו נמי דקאמר רבי אבין בירושלמי שם נראין הדברים בשקידש בשטר אבל בכסף נעשה כנוגעין בעדותן משום דמיירי ג"כ לבתר דתיקנו רבנן היסת וכמ"ש התוס' הנ"ל. ועפי"ז מובן ומתיישב היטב גם סיפא דברי הירושלמי שם במה דפליג ר' יוסי ואמר כיון שהאמינם תורה אפי' בכסף נמי והיינו משום דבאמת לא הוי ניחא לי' לר' יוסי סברת ר' אבין והש"ס דילן הנזכר למיחוש דדילמא הני מיפליג פליגי בתורת גזל וכקושית הפ"י ז"ל הנ"ל והיינו דאמר כיון שהאמינם תורה ור"ל כיון דמשורת הדין ה"ה נאמנים ולא חיישינן להו דדילמא הני מיפליג פליגי כמו דלא חיישינן לשאר עדים דעלמא דילמא נטלו שכר ע"מ להעיד והיינו משום דמוקמינן להו בחזקת כשרות [ומ"ש כיון שהאמינם תורה אין ר"ל דאע"ג דמדרבנן אינם נאמנים דבאמת גם מדרבנן ה"ה נאמנים אלא דגם מה שהם נאמנים אפי' מדברי סופרים האמינם תורה קרי] אפי' בכסף נמי ול"ש לחייב את הלוה מטעם דהוי"ל כטוען א"י אם פרעתיך דקיי"ל דחייב כיון שהתורה אמרה לאוקמינן להו חזקת כשרות ודבודאי קושטא קאמרי דפרענו להמלוה ודהלוה פטור מלפרוע שנית להמלוה. ודאף אם יפרענו שנית יוכל לחזור ולתבוע את המלוה עפ"י אותן העדים דכשרים מה"ת כדין הטוען בספק עפ"י עד דקיי"ל בחו"מ סי' ע"ה דמשביעו שבועה דאורייתא כאילו הי' טוענו טענות ברי ובודאי אה"נ בטענו בספק עפ"י שני עדים דהלוה חייב לשלם וכמ"ש הש"ך שם בס"ק ס"ב וז"פ וא"כ הפוכי מטרתא למה לי. וגם בענין קידושי כסף דל"ש למימר הכי מ"מ שפיר אמרינן דהן הן שלוחיו הן הן עדיו גם לבתר דתיקון רבנן היסת אע"ג דלית להו מגו ולא מוכח דקושטא קאמרי שקידשו לו את האשה ונתנו לה הכסף קידושין ששלח על ידיהן ומ"מ שפיר אמרינן דהן הן עדיו כיון שהתורה מעידה עליהן דבודאי קושטא קאמרי מכח חזקת כשרות שיש להן והאשה זו מקודשת להמשלח ודו"ק:

והנה לכאורה קשה טובא על מה דקיי"ל כמסקנת הש"ס בקדושין שם דלבתר דתיקון רבנן שבועות היסת לא אמרי' הן הן שלוחיו הן הן עדיו משום דחיישינן שפיר דשמא הני מיפליג פליגי בהממון כיון דלית להו שוב מיגו דיכלו למימר אהדרינהו ללוה דאם יאמרו אהדרינהו ללוה בעי אשתבועי לפיכך הן מעידין שקיבל מלוה מידן כדי שיפטרו מהשבועה ונוח הוא להם להפסיד ממון להמלוה מלהשבע בשקר דאע"ג דחשידי אממון לא חשידי אשבועתא וכפירש"י ז"ל ומשתבע הני עדים דיהיבנא לי' כו'. ולכאורה קשה טובא ע"ז מהא דאמרי' בב"מ ה' זה ישבע שאין לה פחות מחציו כו' וכי מאחר שזה תפוס ועומד וזה תפוס ועומד שבועה זו למה אמר ר' יוחנן שבועה זו תקנת חכמים הוא שלא יהא כל אחד ואחד תוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא ונימא מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא דאי לא תימא הכי האי דאמר רחמנא מודה במקצת הטענה ישבע נימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא התם אשתמוטי קא משתמיט כדרבה כו' אי הכי הכופר בפקדון אמאי פסול לעדות נימא אשתמוטי קא משתמיט סבר עד דבחישנא ומשכחנא לי' כי אמרי' הכופר בפקדון פסול לעדות כגון דאתי סהדא ואסהידו בי' דההיא שעתא איתא לפקדון בבית' והוי ידע א"נ דהוי נקט לי' בידי' כו' ואלא הא דאמר רב נחמן משביעין אותו שבועות היסת נימא מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא כו' ותו הא דאמר רב ששת שלש שבועות משביעין אותו שבועה שלא פשעתי בה שבועה שלא שלחתי בה יד שבועה שאינה ברשותי נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא אלא לא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא אביי אמר חיישינן שמא מלוה ישינה יש לו עליו אי הכי נשקול בלא שבועה אלא חיישינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו ולאו אמרי' תפיס ממונא מספקא משתבע נמי מספק אמר ששת פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא מ"ט ממונא איתא בחזרה שבועה ליתא בחזרה עכת"ד הש"ס שם הצריך לעניינינו. ואנן קיי"ל כאביי מרי' שפיר מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא א דמשביעינן להשנים אוחזין בטלית ולא אמרי' מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא היינו רק משום חיישינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו. וא"כ גם תר דתיקון רבנן שבועות היסת הו"ל למימר שפיר דהן שלוחיו הן הן עדיו ולא ניחוש דדלמא הני מיפליג פליגי הממון מכח המיגו דיכלו למימר אהדרינהו ללוה. דאין מר דלית להו מיגו דיכלו למימר אהדרינהו ללוה ני לאשתבועי לפיכך הן מעידין שקיבל מלוה מידו י שיפטרו מהשבועה ונוח היא להם להפסיד ממון מלוה מלהשבע בשקר דאע"ג דחשידי אממון לא שידי אשבועתא וכפרש"י ז"ל. דהרי קיי"ל באמת אמרי' שפיר מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא תו הוי"ל שפיר מיגו דיכלו למימר אהדרינהו ללוה השבע בשקר ואין לומר דאנן מפרשינן באמת החששא דלמא הני מיפליג פליגי בהממון מכח המלוה ישינה יש להם על המלוה. דא"כ גם קודם שתיקנו רבנן בועות היסת לית להו מיגו כלל דאי בעי יכלו למימר הדרינהו ללוה דהרי מש"ה לא יכלו למימר אהדרינהו לוה לפי שאין להם שום ספק מלוה ישינה על הלוה כלל. וכמו שהקשה באמת הפ"י ז"ל בהא דאמרי' בש"ס קודם שתיקנו רבנן שבועות היסת מיגו דיכלו למימר הדרינהו ללוה יכולין למימר פרענו למלוה והרי למאי מסיק אביי שם דהא דמשבעינן להן להשנים אוחזין בטלי' לא אמרי' מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא היינו רק משום דחיישינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו אליו וכתבו כל הפוסקים דהכי קיי"ל וא"כ מאי מיגו איכא הכא דאדרבה אין לנו להוציא העדים מחזקתן אחזקינהו ברשיעי אלא שיש לנו לחוש שמא ספק מלוה שינה יש להן על המלוה ומש"ה יאמרו פרענ' להמלוה לא בעי למימר אהדריני' ללוה לפי שאין להם על הלוה שום ספק מלוה ישינה עיי"ש:

אמנם נלע"ד ליישב קושית הפ"י ז"ל עפ"י מה שכבר נודע דעת הש"ך בחו"מ סי' ע"ה ס"ק כ"ז דספק פרעון קודם הלואה הוי"ל כאינו יודע אם פרעתיך וחייב עיי"ש והנה יש להתבונן טובא בזה ומ"ש מטוען א"י אם הלויתני דקיי"ל דפטור ומפרשינן ועמא בש"ס בב"ק קי"ח דכיון דספיקא היא מספיקא לא מפקינן ממונא ואוקי ממונא בחזקת נרי' וא"כ ה"נ כיון דספק הוא אם נתחייב להמלוה כלום מחמת הספק פרעון קודם הלואה נוקי ממונא בחזקת מרי' ולא דמי לטוען א"י אם פרעתיך דקיי"ל דחייב ולא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מרי' דשאני התם דאין הספק שנולד עכשיו מגרע כלום להחויב דמעיקרא ומש"ה אדרבה אית לן למימר אוקמינא לי' בחזקת חיוב גמור שהי' מתחילה קודם הספק משא"כ בספק פרעון קודם הלואה דל"ש למימר הכי דהרי על הלואה והחיוב דמעיקרא גופה אנו מסופקין אם נתחייב מעולם להמלוה מכח הספק פרעון שהי' קודם הלואה אית לן למימר אוקי ממונא בחזקת מרי' ונראה לענ"ד ברור דגם הש"ך ז"ל לא קאמר דספק פרעון קודם הלואה הוי"ל כא"י אם פרעתיך וחייב כ"א היכא שהספק פרעון נודע עכ"פ אחר שכבר התחייב הלוה את עצמו בהלואה בחיוב גמור להמלוה דבכה"ג י"ל כיון דעכשיו נולד הספק אית לן למימר מוקמינן לי' אחזקתי' שהי' בו מתחלה קודם הספק שנתחזק אז בחזקת חיוב ושעבוד גמור וכמ"ש הטו"ז שם סעי' כ"ה לענין מי שפרע לחבירו סך מעות ואחר הפרעון בא המלוה והראה לו מטבע אחד מזוייפת מתוכם ואמר קבלתי ממך בפרעון חובי והלוה השיב א"י אם הי' מטבע זו באותן המעות הלא כבר הייתי מסולק ממך בשעת הפרעון בחזקת מעות טוב ועכשיו א"י דפטור הלוה מה"ט דאמרן דכיון דעכשיו נולד הספק אחר הפרעון מוקמינן אחזקתי' שהי' תחלה קודם הספק בחזקת פרוע אע"ג דהספק שנולד עכשיו מגרע להחזקה זו דפרעון שהי' מתחלה עיי"ש וה"נ בספק פרעון קודם הלואה שנודע אחר הלואה אוקמינן אחזקה שהי' מתחילה קודם הספק בחזקת חיוב גמור ואדרבה בזה י"ל דגם המהרשד"ם ז"ל שהביא הש"ך בחו"מ סי' רל"ב ס"ק שפסק בנידון זה ממש שהביא הטו"ז הנזכר במי שפרע לחבירו כו' דהוי"ל כא"י אם פרעתיך וחייב ולא אמרינן אוקי אחזקה שהי' מתחילה קודם הספק בחזקת פרוע עיי"ש ומודה בספק פרעון קודם הלואה דהוי"ל דא"י אם פרעתיך וחייב ועד כאן לא ס"ל התם לאוקמינן אחזקה שהי' מתחלה קודם שנולד הספק כיון שהספק הזה היא בעצם הפרעון והחזק' שהי' מתחלה בחזקת פרוע ועלה אנו דנין אם התחיל מעולם משא"כ בספק פרעון קודם הלואה דאין הספק בעצם הלואה שהרי הלואה ודאית היא רק אנו רוצין לדחות ההלואה מפני הספק פרעון שנולד עכשיו בזה שפיר אמרי' ברי ושמא ברי עדיף ואזלינן בתר השתא עת שנולד הספק ואוקמינן לי' אחזקה שהי' מתחלה קודם שנולד הספק בחזקת חיוב ודאי והוי"ל כא"י אם פרעתיך וחייב. ובזה לא יסתרו דברי הש"ך ז"ל אהדדי ממה שפסק בסי' רל"ב כמהרשד"ם ז"ל וכאן פסק דספק פרעון קודם הלואה הוי"ל כא"י אם פרעתיך משא"כ היכא דנודע הספק פרעון קודם הלואה דנמצא דלא נתחייב ונשתעבד הלוה כלל מעולם להמלוה בחיוב ובשיעבוד ברור הוי"ל באמת כא"י אם הלויתני ופטור מה"ט דאוקי ממונא בחזקת מרי'. וכה"ג מחלק החתם סופר חו"מ סי' קפ"ז וז"ב:

איברא דמהראי' שהביאו לדברי הש"ך בשם התומים ז"ל מהא דאקשינן בב"מ שם לאביי דאמר חיישינן שמא מלוה ישינה יש לו עליו אי הכי נשקול בלא שבועה ומשני אלא חיישינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו ואם נאמר דספק פרעון קודם הלואה הוי"ל כא"י אם הלויתני ופטור א"כ עדיין קשה אי הכי נשקול בלא שבועה דהא הוי ספק פרעון קודם ההלואה אלא ודאי דספק פרעון קודם הלואה הוי"ל כא"י אם פרעתיך וחייב עיי"ש. וא"כ מוכח משם לכאורה היפך מדברינו הנ"ל ודגם היכא דהספק הפרעון נודע קודם ההלואה וכמו התם דהספק פרעון קודם שתפס זה בהטלית ואך משום הכי תפס בה לאשר ספק מלוה ישינה יש לו על חבירו הוי"ל כא"י אם פרעתיך וחייב. ואמנם באמת עיקר ראיות התומים ז"ל לאו ראי' כלל דהרי התם לא הוי הלה מוחזק כלל עדיין במה שתפס בטליתו של חבירו מכח ספק מלוה ישינה שיש עליו עדי שנאמר דהוי"ל כספק פרעון קודם הלואה ומיפטר מלהחזיר הטלית כטוען א"י אם הלויתני דקיי"ל דפטור מלהחזיר להמלוה מעותיו משום דמספיקא לא מפקינן ממונא שהרי אך כעת הוא רוצה להתחזק וחבירו מעכב על ידו ומחזיק בו כמו כן ולו ידענו דרק מכח הספק מלוה ישינה שיש לו עליו תפס בהטלית זה בודאי הי' מחויב להחזיר הטלית מה"ט גופה דמספיקא לא מפקינן ממונא דמה שהוא תפס כעת במקצת הטלית בודאי לא חשיב מוחזק כ"כ נגד חזקת מי שהטלית שלו הוא וז"ב ופשוט לענ"ד ושפיר משני בש"ס אלא חיישינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו אף באם נאמר דספק פרעון קודם הלואה הוי"ל כאינו יודע אם הלויתני ופטור ולק"מ קושית התומים ז"ל ותו דשאני התם דלא הוי"ל כא"י אם הלויתני כיון שתפס וה"ה חייב בודאי להחזיר גוף החפץ עכ"פ ולא מצי לעכובי בנפשי' בחובו ושיהא שלו דמאן שם לך כדאמרינן בפרק אלמנה נזונות צ"ח וכמ"ש בנמוקי יוסף בב"מ שם וכמו דקיי"ל בחו"מ סי' ע"ב סעי' י"ז דבתופס חפץ שעומד להחזיר בעינו לבעלי' מיחשיב המלוה כאלו בא להוציא מידו דהלוה ובודאי בטוען טענת ספק חייב להחזיר החפץ לבעליו ולא חשיב כספק פרעון קודם הלואה ובזה נסתר כ"כ מה דלכאורה יש להוכיח כדברי הש"ך ז"ל מהא דהוקשה בש"ס שם מהא דמשבעינן להשומרים שבועה שאינה ברשותיה נימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועא וע"ז משני אביי דחיישינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו ואם נאמר דספק פרעון קודם הלואה הוייל כא"י אם הלויתני ופטור קשה א"כ נשקול בלא שבועה ולפמ"ש לק"מ משום דסתם פקדון היינו חפץ ובחפץ ל"ש לומר כן וכאמור. אולם יש להוכיח כדברי הש"ך ז"ל מהא דמקשינן בש"ס שם מהא דמשבעינן להשומרים שבועה שלא שלחתי בה יד נימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא וע"ז משני אביי חיישינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו והרי בשבועה זו אנו חיישינן שמא שלח בה יד והחפץ ליתא תו בעיני' ורק הוא חייב לשלם ממון ביד החפץ והוא כופר בשביל הספק מלוה ישינה שיש לו עליו ורוצה לנכות חיוב ממון זה שחייב לשלם לחבירו בעד החפץ בשביל הספק מלוה ישינה שיש לו עליו והשתא אם נאמר דספק פרעון קודם הלואה הוי"ל כא"י אם הלויתיך ופטור קשה טובא ליפטר בלא שבועה משום דהוי"ל ספק פרעון קודם הלואה ומהוכחה זו ליכא סתירה כלל למ"ש בדעת הש"ך ז"ל דהיכא דהספק פרעון נודע בתחילת הלואה והחייב מודה דהוי"ל כא"י אם הלויתני ופטור דהתם כבר הי' בחזקת חיוב גמור בעת שקבל עליו שמירת הפקדון בעינו או לשלם ממון עבורו כאשר ישלח בו יד ומש"ה לא הוי כא"י אם הלויתני רק כא"י אם פרעתיך וחייב ודו"ק. שוב עיינתי בספר אורים ותומים וראיתי שם הג"ה אחת על דברי התומים הנ"ל בס"ק וא"ו מהרב הג' מוה' משה זאב מו"צ דק"ק דובנא ושם נאמר דלדידי' נראה להוכיח איפכא ממה דס"ל להתומים והש"ך ז"ל דספק פרעון קודם הלואה הוי"ל כא"י אם הלויתני מדפסקינן דהיכא דטענו בספק עפ"י העד דמשבעינן לי' שבועה דאורייתא ומסתימת כל הפוסקים משמע דצריך לשלם הכל אם אינו רוצה לשבע ונחתינן לנכסי' וקשת דהלה הלוה יכול לתבוע אחר הפרעון להמלוה שלקח ממונו בחנם כי לא חייב לו מעולם וטענת הלוה אינו אלא ספק כי הוא א"י כ"א עפ"י העד וא"כ אי אמרי' דהיכא דהספק פרעון קודם הלואה הוי כא"י אם פרעתיך מחמת דאין ספק מוציא מידי ודאי א"כ הכא נמי הוי טענת המלוה כא"י אם פרעתיך וחייב לחזיר לו מעותיו ואין העד פוטרו כי אין ע"א קם לממון כמ"ש הרא"ש בריש בב"מ על הא דיש מקשין משומר שמסר לשומר עיי"ש וא"כ הפוכי מטרתא למה לן כו' אעכצ"ל כיון דהספק נולד קידם שנתן לו הוי"ל כא"י אם התחייבתי לך ואינו חייב רק לצאת י"ש ובזה אין יד פוטרו. ועוד יש להוכיח כו' עיי"ש. מבואר שהבין נ"ש דיש לחלק בשעה שנולד הספק פרעון אם תיכף מחילת החיוב והלואה או קודם לו דבכה"ג הוי"ל כא"י אם הלויתני ופטור ובין אם הספק פרעון נולד אחר הלואה והחיוב גמור דבכה"ג יש סברא לומר דהוי"ל א"י אם פרעתיך וחייב. ולענ"ד נראה דכן הוא גם בדעת הש"ך ז"ל וא"ש שיטתו ולק"מ ודו"ק:

כמש"ל דמהא דמשבעינן להו להשומרים שבועה שאינה ברשותו לא מוכח כלל כדעת ש"ך ז"ל דספק פרעון קודם הלואה הוי"ל כא"י אם פרעתיך וחייב כ"א מהא דמשבעינן להו להשומרים שבועה שלא שלחתי בה יד נלענ"ד דענין זה דספק פרעון קודם הלואה אי הוי לי' כא"י אם פרעתיך וחייב ו כא"י אם הלויתני ופטור במחלוקת רש"י ותוס' ז"ל ומש"ה פירש רש"י ז"ל שם באמת דעיקר קושית הש"ס שם מהא דמשבעינן להו שבועה שאינה ברשותי היפך פירוש התוס' שם ג' ד"ה ובכולה בעי דלודי דקושית ש"ס שם הוא מהא דמשבעינן להו שבועה שלא שלחתי בה היד עיי"ש והוא משום דא"כ תקשה על אביי דמשני חיישינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו אי הכי יפטר בלא שבועה דהא הוי ספק פרעון קודם הלואה דהוי"ל כא"י אם הלויתני ופטור אלא ע"כ דעיקר קושיות הש"ס וי' אך ממה דמשבעינן להו שבועה שאינה ברשותי דבכה"ג לא הוי כא"י אם הלויתני אבל ממה דמשבעינן להו שבועה שלא שלחתי בה יד לא מקשו הש"ס כלל ונימא מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא משום דהתם י"ל אשתמוטי קא משתמיט עד דהוי לי' זוזי ופרענא לי' בעד החפץ ששלח בו יד וכמ"ש המפורשים מדברי התוס' שם לדעת פרש"י ז"ל. ובזה יש ליישב היטב פרש"י ז"ל בהא דאמר רבא בב"מ ג' מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו והאי בכולי' בעי דנכפרי' והא דלא כפרי' משום דאין אדם מעיז פניו והאי בכולי בעי דלודי לי' והא דלא אודי לי' אשתמוטי קא משתמיט סבר עד דהוי לי' זוזי ופרענא לי' ואמר רחמנא רמי לי' שבועה כי היכי דלודי לי' בכולי' ופרש"י ז"ל והאי בכולי בעי דלודי וכי תימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא וכו' לא חשיד אממונא לפי שברצונו הי' מודה בכולה אלא שאין בידו לפרוע וסבר עד דהוי לי' זוזי פרענא לי' ותמהו התוס' שם בד"ה בכולה בעי דלודי לי' אפרש"י ז"ל דהא מסיק לקמן דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא עיי"ש ובפ"י ז"ל שם דאע"ג דבתר הכי מסיק אביי חשיד אממונא חשיד אשבועתא והא דמשבעינן להשנים אוחזין בטלית ולא אמרי' מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא היינו משום דחיישינן שמא ספק מלוה ישינה לו עליו מ"מ רבה ע"כ לא ס"ל כאביי דא"כ תיקשה מאי האי דקאמר מפני מה אמרה תורה ישבע ולא חשבינן לי' כמשיב אבידה כפרש"י ז"ל או דלהימן במגו כפירוש התוס' שם והרי לאביי ל"ש לומר כן דקושטא דמילתא הוא דאנן לא חיישינן להאי גברא ברשע כלל אלא דאמרינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו כפי הממון שכופר בו עתה וא"כ ל"ש מגו דאי בעי כופר הכל דלמה יוכפר בכולה כיון שאין הספק מלוה ישינה עולה כנגד כל התביעה ולהכי רמי רחמנא שבועה עליו ולא צריך רבה לטעמא דידי' עיי"ש היטב. ולפמ"ש י"ל דרש"י לשיטתי' דס"ל דספק פרעון קודם הלואה הוי"ל כא"י אם הלויתני ופטור ומש"ה שפיר י"ל דרבה כאביי דמסתמא אביי בשיטת רבה רבו אמרה למילתא דידי' דחיישינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו דגם רבה מודה לה"ט בהא דמשבעינן להו להשנים אוחזין בטלית ואמנם ה"ט ל"ש כ"א בתפס חפץ כההוא דשנים אוחזין בטלית דל"ש לומר דהוי"ל ספק פרעון קודם הלואה והוי כא"י אם הלויתני ופטור וכמש"ל משא"כ בהלואת ממון ל"ש ה"ט דחיישינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו ומש"ה כופר במקצת א"כ תיקשה ניפטרי' בלא שבועה כלל דהא הוי"ל ספק פרעון קודם הלואה דהוי כא"י אם הלויתני ופטור ומש"ה שפיר אצטריך רבה דוקא לטעמא דידי' דהאי בכולה בעי דלודי לי' והא דלא אודי לי' אשתמוטי קא משתמיט כו'. ואולם התוס' לשיטתי' דהש"ס מקשה לקמן כ"כ מהא דמשבעינן להו להשומרים שבועה שלא שלחתי בה יד נימא מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא וע"ז משני אביי דחיישינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו דלפי"ז מוכח שפיר דספק פרעון קודם הלואה הוי"ל כא"י אם פרעתיך וחייב וכמש"ל וממילא מוכח שפיר דע"כ רבה לא ס"ל כאביי דאל"כ לא הוי צריך לטעמא דידי' להא דאמרה התורה מודה מקצת הטענה ישבע דהרי שפיר י"ל דה"ט משום ספק מלוה ישינה יש לו עליו והוי"ל כא"י אם פרעתיך וחייב ומש"ה אמר רחמנא רמי לי' שבועה כי היכי דלודי. ודו"ק:

ואמנם נלענ"ד ליישב קושית התוס' לפרש"י ז"ל הנ"ל גם לשי' הש"ך ז"ל דספק פרעון קודם הלואה הו"ל כא"י אם פרעתיך וחייב עפ"י מה שכבר נודע שיט' התוס' ורוב הפוסקים דהא הכופר הכל פטור מה"ת היינו בין במלוה ובין בפקדון ולאפוקי משיטת רש"י ז"ל בב"ק ק"ז דהא הכופר הכל פטור מה"ת משום דחזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ה"ד בהלואה דעשה עמו המלוה טובה שהלוהו משא"כ בפקדון דלא עשה עמו שום טובה שפיר מעיז וחייב שבועות התורה גם בכופר הכל עיי"ש ובטובש"ע חו"מ סי' פ"ז ועפמ"ש בשיטה מקובצת בב"מ דף וא"ו בשם הר"ש דיודיש דה"ט דהכופר בפקדון פסול לעדות גם לאביי ולא אמרינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו משום דחזקה דדייק איניש אצל מי יפקוד ובתר הכי מפקיד דמה לו להפקיד מדעתו אצל מי שיש לו עמו דררא דממונא וכשיחשוב אצל מי יפקוד מן הסתם יזכור אם יש אצלו איזה ספק מלוה ישינה כו' עיי"ש דלפי"ז לאו דוקא בנמצא כפרן בפקדון הוא דלא חיישינן דשמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו אלא דגם במודה במקצת הפקדון ל"ש לומר דשמא מכח ספק מלוה ישינה שיש לו על המפקיד כפר במקצתו מכח סברא זו דחזקה דייק איניש אצל מי יפקוד כו' וא"כ שוב שפיר י"ל כפירוש רש"י ז"ל דגם רבה ס"ל כאביי ומ"מ שפיר הוצטריך רבה לטעמא דידי' בהא דאמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע ולא סגי לי' בטעמא דאביי משום דחיישינן ספק מלוה ישינה יש לו עליו דאכתי תקשה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע גם בפקדון והרי בפקדון ל"ש האי חששא דספק מלוה ישינה יש לו עליו וכאמור ובזה לק"מ מ"ש הפ"י ז"ל על הפוסקים שהביאו הך דרבה והביאו ג"כ הא דאביי לפסק הלכה ולפמ"ש התוס' פליגי אהדדי אף לשי' הש"ך ז"ל דספק פרעון קודם הלואה הוי"ל כא"י אם פרעתיך וחייב. אולם דעת התוס' ז"ל י"ל דהוא כשיטת הרמב"ן ז"ל שהביא השיטה מקובצת שם דמש"ה שאני הכופר בפקדון מכל הני דאמרינן להו לאביי האי חששא דספק מלוה ישינה דכיון דעכ"פ ה"ה הוחזק כפרן בטענתו להד"ם או החזרתי דהרי יש עדים שישנו תחת ידו וממילא איתרע לי' חזקת כשרות שיהי' לו עד כה ומחמת האי חששא דסמ"י אין להעמידו בחזקת הראשונה ולומר עליו איש זה בחזקת כשר הי' עומד ומספק אל תוציאנו כיון שחזקתו הראשונה כבר איתרע לי' ומש"ה אין אנו מוציאין ממון ע"י עדותו של זה דאין ספק כשר מוציא מידי חזקת ודאי דממונא בחזקת מרי' עומד ודה"ט נמי בגזלן בעלמא דלא מכשירינן לי' מכח האי סברא דשמא סמ"י יש לו עליו מכיון דכבר איתרע לי' חזקת כשרות דידי' במה דתפיס בדרך גזלנותא משא"כ בכל הני וכגון שנים אוחזין בטלית דלא איתרע כלל חזקת כשרות דידהו די"ל דשנים אגביהו באמת עכת"ד עיי"ש ובתוס' ד"ה סמ"י כו' אבל אם גזלן ודאי וכופר בפקדון אין להכשיר מטעם דשמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו עכ"ל נראה דס"ל ג"כ כשיטת הרמב"ן ז"ל האמורה דחד טעמא לגזלן ודאי וכופר בפקדון דלא אמרי' בהו האי חששא דשמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו מכיון דכבר איתרע חזקת כשרות דידהו ודלפי"ז אם לא נמצא כפרן כלל רק דמעצמו הודה במקצת וכפר במקצת שייך שפיר האי חששא דסמ"י ומכח זה כפר במקצת ומש"ה שפיר הקשו על פרש"י ז"ל דע"כ רבה לא ס"ל כאביי דחיישינן שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו דאל"כ לא הי' צריך כלל לטעמא דידי' להא דאמרה תורה עודה במקצת הטענה ישבע בין במלוה ובין בפקדון כאמור. ודו"ק:

ועפימ"ש בדעת הש"ך ז"ל דהיכא דספק פרעון נודע תיכף בהתחלת החיוב וההלואה מודה הש"ך דהוי"ל כא"י אם הלויתני ופטור יש ליישב היטב קושית הפ"י ז"ל הנ"ל בהא דאמרי' בש"ס דקודם שתיקנו רבנן שבועות היסת מיגו דיכלו למימר אהדריני' ללוה יכולין למימר פרענו למלוה והרי יש לחוש דשמא מכח ספק מלוה ישינה שיש להם על המלוה יאמרו פרענו למלוה ולא בעי למימר אהדריני' ללוה לפי שאין להם על הלוה שום ספק מלוה ישינה כלל. ולפמ"ש יש ליישב היטב דכיון דבודאי לענין חיובי דהשלוחים גופייהו ליכא האי חששא דשמא מכח סמ"י שיש להם על המלוה הני מיפליג פליגי בהממון זה משום דהרי לו האמת כן הוא הוי ספק פרעון קודם הלואה בענין דהוי מיפטרי מהשלוחים א"ע בטענה זו מהמלוה וכ"כ מהלוה כיון דמעולם לא נתחייבו א"ע בבירור לתת הממון להמלוה או להחזירו להלוה דתיכף שבא הממון לידם החזיקו לעצמם הממון מכח הסמ"י שיש להם על המלוה דבכה"ג הוי"ל שפיר כא"י אם נתחייבתי לך נגד המלוה וכ"כ נגד הלוה משום דדלמא אמת הוא שחייב להם המלוה אותו סמ"י שמסופקין בה עתה וחייב הלוה לתת להם ממון זה שחייב להמלוה בתורת שעיבודא דר' נתן באין להמלוה נכסים אחרים ומש"ה תו לא חיישינן להאי חששא דשמא מכח הספק מלוה ישינה שיש להם על המלוה הני מיפליג פליגי בהממון גם לענין חיובא דהלוה והמשלח אע"ג דבודאי לא מיפטרי מהמלוה לו הוי האמת כן הוא דהחזיקו לעצמם הממון מחמת סמ"י שיש להם על המלוה משום דיכול המלוה לומר לו הפסדתני מעותי במה שמסרתם ליד מי שאיני יכול להוציא מידו ולולא אתה שמסרת הממון לידם לא הי' יכולין להוציא מידי ומה גם מידך בתורת שעבודא דר"נ כיון דהוי טענתם רק טענת ספק מלוה ישינה דקיי"ל בחו"מ סי' ע"ה סעי' י"ז דאף אין משביעין על טענת ספק ומכ"ש דאין מוציאין ממונא בטענות ספק ומ"מ לא חיישינן להאי חששא דסמ"י גם לענין חיובי דלוה כיון דהשלוחים עכ"פ הוי מיפטרי א"ע בטענת זו מוכח דבאמת לאו משום סמ"י תפסו הממון לעצמן דאל"כ למה לא טענו הכא בהדיא. וא"ל משום דהמלוה הוי מכחישן ולומר דברי לו שאין חייב להן מעולם כלום וכל היכא דהמלוה מכחיש להו קיי"ל בחו"מ סי' קכ"ה סעי' ג' דחייבין להחזיר הממון להמשלח אפי' באין להמלוה נכסים אחרים עיי"ש. דהרי מה לו להמלוה להכחישם כיון דבין כך ובין כך יתחייב לו הלוה לפרוע שנית משום שיכול לומר לי' הפסדתני מעותי כו' א"כ מוטב לו ביותר להמלוה להיות מודה לדברי השלוחים דסת"י יש להם עליו ויפטר א"ע בזה מלקבל עכ"פ ב"ח סתם נגד השלוחים בטענת סמ"י שיש להם ומש"ה בודאי לא יכחיש המלוה אותם לו הוי טענו בהדיא הכי דמכח סמ"י שיש להם על המלוה תפסו הממון זה לעצמן והוי מיפטר השלוחים א"ע בטענה זו מהמלוה וכ"כ מהלוה. וכיון דלא טענו הכי בהדיא ע"כ מוכח דבאמת לית להו שום ספק מלוה ישינה ודו"ק:

ואולם כ"ז ניחא שפיר קודם שתקנו רבנן היסת משא"כ לאחר שתקנו רבנן היסת שוב אזדא לי' ההוכחה הנזכר דע"כ לית להו שום סמ"י דאל"כ הוי טענו הכי בהדיא והוי ספק פרעון קודם הלואה בענין דהוי כא"י אם הלויתני דקיי"ל דפטור די"ל דמש"ה לא הוי טענו הכי בהדיא בכדי לפטור א"ע משבועות היסת עכ"פ דהי' חייבין לישבע כדין הטוען א"י אם הלויתני גופה דחייב לישבע היסת עכ"פ. וממילא תו איכא האי חששא דשמא מכח הסמ"י שיש להם על המלוה תפסו בממון זה ומש"ה יאמרו פרענו להמלוה ול"ש להאמינם תו מכח מגו דיכלו למימר אהדריני' ללוה יכולין למימר נמי פרענו להמלוה דהרי לא יכלו למימר אהדריני' להלוה לפי שאין להם על הלוה שום סח"י כלל וכקושית הפ"י ז"ל הנ"ל. ועפי"ז ממילא יש ליישב היטב קושיתינו הנ"ל לפי מה דקיי"ל כאביי בב"מ שם דאמרי' שפיר מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא והא דמשבעינן להשנים אוחזין בטלית ול"א מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא דחיישינן דשמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו א"כ איך פסקו כמסקנת הש"ס דהכא דבתר דתיקון רבנן שבועות היסת לא אמרינן תו הן הן שלוחיו הן הן עדיו והיינו משום דחיישינן שפיר דשמא הני מיפליג פליגי בתורת גזלנותא ותו לית להו מיגו דיכלו למימר אהדריני' ללוה משום דנוח הוא להם להפסיד הממון להמלוה מלהשבע בשקר דאע"ג דחשידי אממונא לא חשידי אשבועתא כו' וכפרש"י ז"ל והרי אנן פסקינן דחשיד אממונא חשיד אשבועתא וא"כ שפיר אית להו מגו גם לבתר דתקינו רבנן היסת דהוי יכלו למימר אהדריני' להלוה ולהשבע בשקר. ולפמ"ש י"ל דבאמת אנן מפרשינן הא דאמרי' בש"ס והשתא דתיקנו רבנן היסת כו' דלא כפרש"י ז"ל. דחשדינן לה ברשע דהני מיפליג פליגי בתורת גזלנותא אלא לבתר דתיקנו רבנן היסת תו חיישינן שפיר להאי חששא דשמא מכח סמ"י שיש להם על המלוה תפסו הממון זה לעצמם דל"ש תו להאמינם מכח מיגו דיכלו למימר אהדריני' להלוה דדילמא אין להם על הלוה שום ספק מלוה ישינה כלל וכאמור ודו"ק:

ועפי"ז ממילא א"ש היטב דעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל. דהנה כ"ז יתכן שפיר בענין שליחות ממון הלוה להמלוה דאע"ג דעדיין לא הגיעו ליד המלוה יכולים לתפוס אותו הממון בשביל ספק מלוה ישינה שיש להם על המלוה משום דתיכף כשבא הממון לידם זכו לי' לאותו הממון בשביל המלוה מטעם דהולך כזכי דמי והרי הם מעות של המלוה ויכולים לתפוס שוב באותו הממון בשביל הספק מלוה ישינה שיש להם על המלוה ובזה מדוקדוק היטב לשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' שלוחין ושותפין הנ"ל במ"ש ואמר לו הולך מנה לפלוני שאני חייב לו כו' וכמו כן יכולים לתפוס באותו הממון מתורת שעבודא דר' נתן וכנ"ל. משא"כ בענין שליחות ממון לקדושי אשה דאין המשלח חייב כלל להאשה וכ"ז שלא הגיע הממון ליד האשה ונתקדשה להמשלח אותו הממון הרי הם עדיין של המשלח ואינם יכולים לתפוס באותו הממון כלל בשביל הספק מלוה ישינה שיש להם על האשה לא מטעם דהולך כזכי דמי ולא מתורת שעבודא דר"נ אמרי' באמת דהן הן שלוחיו והן הן עדיו גם לבתר דתיקון רבנן שבועות היסת ולא חיישינן כלל דדלמא הני מיפליג פליגי בהממון מכח המיגו דיכלו למימר אהדרינהו להמשלח ולישבע שקר דמיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא. ושפיר פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' אישות הנ"ל בסתם דאמרי' הן הן שלוחיו הן הן עדיו בקדושין ולא חילק כלל בין קידושי כסף או שטר משום דבאמת בכל גוונא אמרי' שפיר בקידושין דהן הן שלוחיו הן הן עדיו גם למסקנת הש"ס דילן וכאמור ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

אמרי בינה (שות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה