אמרי בינה (שות)· רבי יחיאל הלוי רוזנפלד
סימן ו
לחכם אחד נ"י. מכתבו רצוף בתוך מכתב זקינו הרב הג' נ"י השגתי לנכון. והנה האריך כבודו ליישב קושית השעה"מ פ"ה מה' יסוה"ת לדברי המהרש"א ז"ל בפסחים כו' ע"ד התוס' שם ד"ה שאני היכל דלאביי גם במעילה מוכח איסור שלכדה"נ ממה דלא כתיב אכילה בגופה כמו דס"ל שם כן לענין בב"ח וכלאי הכרם למה לא אמר אביי הכל מודים במעילה שלוקין עלי' אפי' שלכדה"נ כמו דאמר שם דף כ"ד הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהם אפי' שלכדה"נ. וכתב כבודו שיש ליישב את זה. דהנה בלא"ה יש להבין לפי הסכמת המחברים ז"ל דכל איסורין דכתיב בהו אכילה אפי' איסורא בעלמא ליכא בשלכדה"נ וכמו שהאריכו בזה המ"ל והשעה"מ שם מנ"ל לאביי גם בכלאי הכרם לומר דהכל מודים שלוקין עליהם אפי' שלכדה"נ ממה דלא כתיב אכילה בגופייהו והרי דילמא להכי לא כתיב אכילה בהו כי היכא דליתסרי בשלכדה"נ אבל לא לענין מלקות ועכצ"ל דכיון דעכ"פ מוכח איסורא בעלמא ממה דלא כתיב אכילה גבייהו. שוב אית לן למימר אהדרוני' לאיסורי' וה"ה בכלל האזהרה גופה ללקות גם בשלכדה"נ כשם שלוקין בכדה"נ מכח האזהרה זו. וכ"ז יתכן דוקא בכלאי הכרם דאם אמנם לא כתיב בהו אכילה מ"מ הרי כתיב בהו אזהרה שיש לכלול במשמעותה גם שלכדה"נ כמו בכדה"נ והיינו הלאו דפן תוקדש המלאה משא"כ במעילה דלולא הגז"ש מתרומה לא אשכחן שום אזהרה למעילה ובהאזהרה דתרומה אכילה כתיבה דהיינו דרך הנאה דוקא. ומש"ה גם לאביי לא מוכח באמת במעילה ממה דלא כתיב אכילה בגופה כ"א איסורא בעלמא לא לענין עונש מלקות. ואין להקשות לפי"ז הא דאמר אביי שם גם לענין בב"ח ואליבא דאיסי בן יהודה דנ"ל איסור אכילה בב"ח מגז"ש מנבלה דאכילה כתיב בה דלהכי לא כתיב אכילה בגופי' לומר שלוקין עלי' אפי' שלכדה"נ דמנ"ל הא ודלמא ה"ד לאיסורא בעלמא. דהנה התוס' שם ד"ה כלאי הכרם הקשו בשם הרשב"א ז"ל דהוא גופה ניליף במ"מ מכלאי הכרם שילקו על בב"ח שלכדה"נ ואומר ר"י דליכא למיליף משום דאיכא לומר שור הנסקל וחמץ שעבר עליו הפסח יוכיח עכ"ל וכ"ז ניחא לאידך דקא מותיב לי' לאביי וסובר דממה דלא כתיב אכילה בגופייהו לא מוכח אף איסורא בעלמא בשלכדה"נ. משא"כ לאביי כיון דלדידי' מוכח עכ"פ איסורא בעלמא בשלכדה"נ ממה דלא כתיב אכילה בגופייהו. שוב שפיר יש ללמוד גם מלקות לאוכל בב"ח שלכדה"נ במ"מ מכלאי הכרם דל"ש תו לומר שור הנסקל וחמץ שעבר עליו הפסח יוכיח אחר שכבר מוכח דחמיר איסורי' דבב"ח משור הנסקל וחמץ לענין גוף איסורי' דלכדה"נ. וע"ד שכתבו התוס' שם ד"ה אמרת ק"ו. עכת"ד:
ואם אמנם דבר חכמה דיבר בזה. ובעיקר סברתו דמה דלא כתיב אכילה בגופי' לא הוי הוכחה כ"א לענין איסורא בעלמא אבל לא לענין מלקות. ומה שפירש בכוונת אביי דאמר גם לענין בב"ח דלהכי לא כתיב אכילה בגופי' לומר שלוקין עלי' אפי' שלכדה"נ. כיוון לדעת הגדול רבינו עקיבא איגר זצ"ל בחדושיו היקרים בפסחים שם עיי"ש ובס' גינת ורדים כלל א' וכלל ס'. אמנם יקשה לפי"ז דלאביי עיקר מה דהוי פשיטא לי' לאיסי בן יהודה דגם בב"ח לוקין שלכדה"נ ומש"ה אלים לי' הק"ו לאיה"נ בב"ח מערלה וחמץ וכלאי הכרם היינו רק מכח המ"מ מכלאי הכרם וקשה קושית הר"י בתוס' שם ד"ה כלאי הכרם יוכיחו דהוי מצי למיליף גם איה"נ גופה במ"מ מכלאי הכרם לחודי' דמה כלאי הכרם שכן נעבדה בה עבירה ואסורה באכילה ובהנאה אף אני אביא בב"ח כו'. ומה שתירץ הר"י שם דניחא לי' למיליף מכל הני בק"ו דאלים טפי בודאי ל"ש לומר כ"א באם נאמר דהק"ו לא צריך להמ"מ משא"כ בכה"ג דהק"ו לא אלים כ"א מכח המ"מ דלולא המ"מ מכלאי הכרם שלוקין בב"ח אפי' שלכדה"נ הוי הק"ו לענין איה"נ בב"ח ק"ו פריכא היא וכדקא מותבינין לי' לאביי דנפרוך מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהם אפי' שלכדה"נ. ותו לא ידעינן כלל איה"נ בב"ח דאין לומר ערלה תוכיח וחזר הדין ולמיליף במה הצד דאיכא למימר מה להנך שכן גידולי קרקע וכדאמרי' בחולין קט"ו וכיון דאך מכח המ"מ אלים לי' הק"ו בודאי לא עדיף ק"ו זה מהמ"מ שאתה דן אותה ממנה. ואי לא הא לא קיימא הא וז"ב ופשוט והדק"ל למה לא יליף איסי בן יהודה איה"נ גופה במ"מ מכלאי הכרם. איברא דלפי קושית הר"י ותירוצו הנזכר יש ליישב היטב קושית הרשב"א ז"ל הנ"ל דהיא גופה ניליף כו' ור"ל דלמא איסי בן יהודה הכי יליף ולא קשה קושית אידך דקא מותיב לי' לאביי. והרי ע"כ מוכח דלא יליף איסי בן יהודה הוא גופה במ"מ מכלאי הכרם שילקו על בב"ח שלכדה"נ משום דאל"כ הדק"ל דלמה לא יליף גם איה"נ גופה במ"מ מכה"כ וכאמור. ומיהו מה שתירץ הר"י ז"ל בעצמו קושית הרשב"א ז"ל באופן אחר וכנ"ל י"ל משום דעדיפא מינה משני דליכא למילף כלל משום דאיכא למימר שור הנסקל וחמץ שעבר עליו הפסח יוכיח. אבל לפמ"ש כבודו בכוונת אביי קשה טובא. ובלא"ה היא דוחק במשמעות לשון אביי דמשמע דממה דלא כתיב אכילה בגופי' אתא להורות מלקות גופה בשלכדה"נ. וא"כ הדק"ל מנ"ל לאביי להוכיח כולי האי ממה דלא כתיב אכילה בגופי' לומר שלוקין עלי' אפי' שלכדה"נ ודילמא ה"ד לאיסורא בעלמא לא לענין עונש מלקות:
ואולם אנכי בחדושי אמרתי ליישב קושיא זו דמנ"ל לאביי להוכיח גם מלקות בשלכדה"נ ממה דלא כתיב אכילה בגופי' ודילמא ה"ד לאיסורי' בעלמא. ב' מה שהקשה בס' שיורי כנסת הגדולה או"ח על קושית התוס' בשם הרשב"א ז"ל דהוא גופא ניליף במ"מ מכלאי הכרם שילקו על בב"ח שלכדה"נ. והרי אין מזהירין גם ממה מצינו וכמו שכתבו התוס' והר"ן ז"ל נדרים ד' ד"ה ותיתי במ"מ עיי"ש. ובתוס' חולין קט"ו ד"ה מה לחמץ שכן בכרת. כתבו וכרת גופה ל"ש למיליף ור"ל במ"מ מחמץ משום דאין עונשין מהדין. מבואר דגם עונשין אין עונשין ממה מצינו וכמ"ש המש"ל פ"ב מה' נזירות ואם כי כבר כתבו שאין להקשות דברי התוס' ממסכת זו למסכת אחרת ויכול להיות דהתוס' דהכא סוברים באמת דעונשין ומזהירין במה מצינו וכמו שנראה כן גם מדברי התוס' יומא ס"ג ד"ה זריקת דמים וכמ"ש המש"ל שם. מ"מ הדבר הקשה עלינו הוא במה שלא העמיד הרשב"א ז"ל קושיתו אהא דאמרי' לעיל מה לחמץ שכן בכרת דהיא גופה ניליף במ"מ שיתחייב כרת האוכל בב"ח וכמ"ש התוס' כן בחולין שם ותירוצם לא ס"ל להתוס' דהכא. ג'. מה שהקשו המפורשי' ז"ל בחולין שם על הש"ס גופה בהא דאקשינן בחולין שם לאיסי בן יהודא למה לי' הגז"ש לאיסור אכילה בב"ח וקל וחומר לאיה"נ ליתי כולה איסור אכילה והנאה בק"ו. והרי אין מזהירין מהדין אליבא דכ"ע וכדילפינן מקראי במכות ה' ומש"ה עדיפא לי' לאיסי בן יהודא ללמוד איסור אכילה בב"ח בגז"ש להיות עונשין ומזהירין על האכילה עכ"פ:
ואמרתי ליישב כ"ז בחדא מחתא. עפ"י מה שכתב הלח"מ ז"ל בפ"ט מהמ"א במ"ש הרמב"ם ז"ל שם וז"ל לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול. כלומר ואפי' בישולו אסור ואצ"ל אכילתו וכמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת עכ"ל. והוא מהמדרש רבה ויקרא. ותמה הלח"מ שם דלכאורה נראה מכאן דרבינו ז"ל לא פסק כשום אחד מהני תנאי ואמוראי דבפרק כל הבשר. ובספר המצות קפ"ו וקפ"ז מבואר דפוסק כתנא דבי ר' ישמעאל. דנאמר בתורה לא תבשל ג' פעמים אחד לאיסור בישול ואחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה והאריך שם בישיבה של דבר. ותוכן כוונתו דבודאי רבינו ז"ל פוסק כתנא דבי ר' ישמעאל דנאמר בתורה לא תבשל כו'. ורק כיון דאתא לפי"ז איסור אכילה והנאה אך באם אין ענין לבישול תנהו ענין לאכילה והנאה. ס"ל להרמב"ם ז"ל דמכח זה אין לחייב מלקות על האכילה והנאה כיון דלא אתא רק באם אין ענין. והוי קשיא לי' להרמב"ם ז"ל מהא דמבואר בכמה דוכתי דחייב מלקות האוכל בב"ח. ומזה הוכיח לומר דע"כ גם תנא דבי ר' ישמעאל אית לי' הדרשה דהמדרש רבה הנזכר דאיסור אכילה נפקא שפיר מאיסור בישול. ורק דלא סגי לי' בההיא דרשה בלחוד כיון דעיקר כרבא לגבי דאביי בסנהדרין ע"ו דגם בבתו מאנוסתו לולא דהגז"ש דהנה הנה לא הוי עונשין עלי' מק"ו דבת בתו אע"ג דבת בתו לא אתא אלא מכח קורבא דבתו וכפרש"י ז"ל שם. ומכ"ש איסור אכילה דגב"ח דאתא מק"ו מאיסור בישול דאין מהראוי לענוש עלי' ומש"ה איצטריך נמי ליתורא דלא תבשל הב' דאתא ג"כ דאם אין ענין לבישול תנהו ענין לאכילה. ואהני לי' הדרשה דהמדרש רבה לענין זה להיות איסור אכילה עכ"פ כמבואר כבר מה"ת מאיסור בישול. למייתי תו מלקות מכח היתור דלא תבשל הב' דאתא ג"כ לאיסור אכילה באם אין ענין לבישול. אע"ג דמכח היתורא בלחוד דאתא אך באם אין ענין לאכילה אין לחייב מלקות. והוא ע"ד שכתב הרב המגיד ז"ל בפ"ב מהמ"א. דכל היכא שהאיסור כבר מבואר מה"ת מייתינא שוב שפיר מלקות מק"ו אע"ג דקיי"ל דאין עונשין ואין מזהירין מהדין. ואה"נ בענין דבר דאתא באם אין ענין דאין לוקין עליו ה"ד היכא שאין גוף האיסור מבואר בלא"ה כבר מה"ת. משא"כ היכא שהאיסור כבר מבואר מה"ת שפיר מייתינן מלקות גם באם אין ענין עכת"ד בתוס' ביאור עייש"ה. ובהגהות מש"ל פ"ה מה' יסה"ת תמה על הלח"מ מהא דאמרינן בשבועות כ"א מנ"ל דנשבע לשקר לוקה נאמר לשוא לשוא שני פעמים אם אין ענין לשוא תנהו ענין לשקר הרי דגם ע"ד האתא באם אין ענין לוקין שפיר והינוח בתימה עיי"ש. ולא ידעתי למה. שהרי גם שם גוף האיסור שבועת שקר כבר מבואר מה"ת באזהרה מפורשת לא תשבעו בשמי לשקר. רק דה"א דאין לוקין על שבועות שקר משום דהוי לאו שאין בו מעשה. ומש"ה שפיר לוקין עליו שוב מכח היתורא דשוא דאתא באם אין ענין לשקר. ודו"ק:
והנה הקרבן אהרן שמיני פ"ב פ"ג כתב להסביר דברי הרב המגיד בפ"ב מהמ"א הנ"ל. דהא דאין מזהירין מהדין ה"ד היכא כשאין לנו שום איסור בהלימוד הזה ואנו רוצין ללמדו בק"ו לזהו נאמר שאין הק"ו לתת לו ב' מדרגות דהיינו עצם האיסור והאזהרה אבל כשיש לאו הבא מכלל עשה אזי מזהירין שפיר מהדין משום דאל"כ הק"ו למאי אתא עכ"ל. ועפי"ז חידש בספר גינת ורדים כלל נו"ן דה"ד היכא שאנו רוצין ללמוד להלמד הזה שגוף איסורו כבר מבואר מה"ת עונש מלקות או עונש מיתה בידי אדם דקיי"ל דחייבי מיתות ב"ד פטורין ממלקות. וא"כ ליכא כ"א עונש אחד והוא עונש המיתה ושייך שפיר להוכיח דע"כ הק"ו אתא לענין העונש שאתה רוצה ללמדו בק"ו משום דאל"כ הק"ו למאי אתא משא"כ באם אנו רוצין ללמוד עונש כרת דקיי"ל דחייבי כריתות ישנם בכלל מלקות ארבעים שוב אזדא לי' ההוכחה דע"כ הק"ו אתא לענין העונש כרת משום דאל"כ למאי אתא. דהרי שפיר י"ל דאתא לענין עונש הב' והיינו עונש מלקות. ומש"ה אין עונשין כרת בכל גוונא אף היכא שגוף האיסור כבר מבואר מה"ת עיין שם. והוא סברא פשוטה ונכונה מאוד:
ועפי"ז יש ליישב היטב קושית המפורשים הנ"ל בהא דאקשינן בחולין שם לאיסי בן יהודא למה לי' הגז"ש ליתי כולה בק"ו והרי גז"ש עדיפה לי' להיות עונשין על האכילה עכ"פ. והוא די"ל דהוי פשיטא לי' להש"ס בחולין שם דבודאי גם איסי בן יהודה מודה שפיר בההיא דרשה דהמדרש רבה הנ"ל דאיסור אכילה נפקא שפיר מאיסור בישול דאין על הלימוד הזה שום פירכא. והא דאיצטרך איסי בן יהודא לגז"ש דקודש לאיסור אכילה בב"ח היינו רק לענין שיתחייב גם מלקות על האכילה משום דהלימוד איסור אכילה מאיסור בישול לא מחייב מלקות על האכילה וכנ"ל אליבא דתנא דבי ר' ישמעאל מש"ה שפיר מקשו הש"ס שם למה לי' הגז"ש לאיסור אכילה ליתי כולה בק"ו. ואי משום דאין מזהירין מהדין הרי בכה"ג שהאיסור אכילה בלא"ה כבר מבואר מה"ת מאיסור בישול שפיר מזהירין מהדין ומה"ט נמי סגי לי' לתנא דבי ר' ישמעאל למיגמר מלקות מיתורא דלא תבשל הב' דאתא באם אין ענין לאיסור אכילה אע"ג דאין לוקין על דבר האתא באם אין ענין וכמש"ל. ולפי"ז יש ליישב היטב גם קושת השיורי כנה"ג הנ"ל דבאמת י"ל דס"ל גם להתוס' דהכא דאין עונשין ואין מזהירין גם ממה מצינו וכדעת התוס' והר"ן בנדרים הנ"ל ומ"מ מקשו התוס' שפיר בשם הרשב"א ז"ל דהוא גופה ניליף במ"מ שילקו על בב"ח שלכדה"נ והיא משום דהנה בהך הוכחה איסור אכילה מאיסור בישול לא מבואר כדרך הנאה דוקא ויש במשמעותה שפיר גם שלכדה"נ ודו"ק. ובכה"ג דגוף האיסור כבר מבואר בלא"ה שפיר מזהירין מהדין משום דאל"כ הק"ו למאי אתא. ואולם כ"ז ל"ש לו' כ"א היכא שאנו רוצין ללמוד לדבר הזה שגוף איסורו מבואר כבר מה"ת עונש מלקות משא"כ עונש כרת וכמש"ל בשם הגינת וורדים ז"ל ומש"ה לא העמיד הרשב"א ז"ל קושיתו אהא דאמרי' לעיל מה לחמץ שכן בכרת דהוא גופה ניליף מחמץ שיתחייב כרת האוכל בב"ח משום דהתם י"ל באמת כמ"ש התוס' שם משום דאין עונשין מהדין. וממילא לק"מ גם מה שהקשינו למעלה דמנ"ל לאביי להוכיח דלוקין בב"ח אפי' שלכדה"נ ממה דלא כתיב אכילה בגופי' ודילמא ה"ד לאיסור דעלמא משום דהרי איסורא בעלמא שפיר מבואר כבר מה"ת מאיסור בישול. ודו"ק:
עוד נלע"ד כעת ליישב קושיא הנ"ל דמנ"ל לאביי להוכיח ממה דלא כתיב אכילה בגופי' דבב"ח לומר שלוקין עליו אפי' שלכדה"נ ודלמא ה"ד לאיסורא בעלמא. עם מה שנודע קושית העולם. דמנ"ל אף לאיסורא בעלמא דלמא מש"ה לא כתיב אכילה בגופי' כי היכא דלא להוי משתמע איסור הנאה בלשון אכילה. וכדר' אבהו דאמר ר' אבהו כ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. ואי משום דאיכא ק"ו לאיסור הנאה. הרי עיקר הק"ו תלוי אך בזה שנאמר דלהכי לא כתיב אכילה בגופי' לו' שלוקין עלי' אפי' שלכדה"נ. דאל"כ איכא למיפרך מה לכלאי הכרם שלוקין עליו אפי' שלכדה"נ. והשתא דנאמר דמה דלא כתיב אכילה בגופי' אינו מורה שלוקין עלי' אפי' שלכדה"נ אזדא לי' הק"ו לאיסור הנאה:
ונלע"ד ליישב את זה עפ"י מה שראיתי לאחד מהאחרונים ז"ל מדבר נכבדות בענין הא דקיי"ל דכל היכא דאיכא לאקשויי לחומרא ולקולא לחומרא מקשינין. דלאו מתורת ספק דשמא יפגע באיסור תורה קיי"ל הכי וכדמחמרינן בכל שאר ספיקי דאורייתא ודלפי"ז היכא דהוי חומרא דאתא לידי קולא לענין הקולא לא נאמר לאקשויי לחומרא ולאקולי בה אלא לאקשויי לקולא ולאחמורי בה משום דספיקא דאורייתא לחומרא. וזה אינו. אלא דמתורת ודאי אתינא עלה. והיא דכיון שהתורה הולידה לנו הספק הזה מאשר לא ביארה לנו אם כוונתה לאקשויי לחומרא או לקולא. נראה מזה דדעת התורה הי' באמת לאקשויי לחומרא דוקא. דלו הי' דעתה לאקשויי לקולא דוקא הי' לה לבאר שנקיש לקולא. כיון שאנו מעצמינו לא נקיש לקולא. לא מבעיא למ"ד ספיקי דאורייתא מה"ת לחומרא. אלא אף למ"ד ספיקי דאורייתא מה"ת לקולא מ"מ ה"ד בספק התלוי במציאות כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן. משא"כ בספק התלוי בחסרון ידיעה דעת התורה באיזה דבר בודאי לא נאמר להקל באיסורין מספק ומש"ה לו הי' דעת התורה לאקושיי לקולא דוקא הי' לה לבאר שנקיש לקולא. וכיון דלא ביארה והניחה הדבר על היקש סתמא מוכח דדעת התורה הי' באמת לאקשויי לחומרא. ומש"ה ממילא אהני לי' שפיר גם לענין הקולא דאתא מכח החומרא לאקולי בה. כיון דאין כאן ספק כלל והוי"ל כאלו אמרה התורה בפירוש לאקשויי לחומרא. עכת"ד והיא נכון מאוד ודו"ק
ובדרך הזה נאמר ליישב גם קושיתינו הנ"ל והיא דכיון שהתורה הולידה לנו גם ספק הזה מאשר לא ביארה לנו כוונתה באשר לא כתבה אכילה בגופי' דבב"ח אם היא לקולא בכדי שלא יהי' משתמע גם איסור הנאה בלשון אכילה וכדר' אבהו. או לחומרא ללקות בשלכדה"נ אכילה. וממילא יהי' אלים הק"ו לאיסור הנאה. ע"כ מוכח דדעת התורה הי' באמת לחומרא ללקות בשלכדה"נ. דהגם דלענין מלקות גופה בשלכדה"נ אכילה לא הי' צריך התורה לבאר באם לא הי' כוונתה באשר לא כתבה אכילה בגופה לו' לך שלוקין עליו אפי' שלכדה"נ רק בכדי שלא יהי' משתמע גם איסור הנאה בלשון אכילה. כיון דגם בלא"ה בודאי לא נקל ללקות מספק חסרון ידיעה בדעת התורה אם היתר כוונתה ללקות בשלכדה"נ אכילה. מ"מ כיון דאנו נחמיר מכח ספק זה לענין איסור הנאה עכ"פ מחמת הק"ו שיהי' אלים עי"ז שנאמר דלהכי לא כתיב אכילה בגופה לו' שלוקין עלי' אפי' שלכדה"נ שוב הי' צריך התורה לבאר באם היתה כוונתה להיפך להתיר הנאה בבב"ח. וכיון דלא ביארה ע"כ מוכח דדעת התורה הי' באמת לחומרא לו' לך שלוקין עלי' אפי' שלכדה"נ אכילה. ודממילא יהי' אלים הק"ו לאיסור הנאה בבב"ח. ודו"ק:
וארויחנא בזה ליישב דברי התוס' בפסחים שם בד"ה הכל מודים. דהא דלא אמר אביי הכל מודים בבב"ח שלוקין עלי' אפי' שלכדה"נ שמא משום דאין מזהירין מהדין. ותמהו כולם על דבריהם ז"ל אלו. דהא אביי עצמו קאמר בהדיא לקמן דלהכי לא כתיב אכילה בגופה דבב"ח לו' לך שלוקין עלי' אפי' שלכדה"נ. ועיין במהרש"א ז"ל שם כתב ליישב את זה. דמה דאמר אביי לקמן דלהכי לא כתיב אכילה בגופה לומר שלוקין עלי' אפי' שלכדה"נ מיירי לענין שלכדה"נ אכילה. דעיקר איסור אכילה בבב"ח נפקא לן בגזירה שוה דנבילה דשפיר מזהירין עלי'. ומה דאמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עלי' אפי' שלכדה"נ מיירי לענין שלכדה"נ הנאה. ודכוותי' הקשו נמי בתוס' דלימא אביי הכל מודים בבב"ח שלוקין עליה אפי' שלכדה"נ הנאה. דעיקר איסור הנאה בבב"ח נפקא לן מק"ו ושפיר תירצו התוס' ע"ז דמה דלא אמר אביי הכי משום דאין מזהירין מהדין עיי"ש. ואולם הפ"י ז"ל תמה ע"ז דהרי לענין שלכדה"נ הנאה מעיקרא לק"מ קושית התוס' דלימא אביי הכל מודים בבב"ח שלוקין עלי' אפי' שלכדה"נ הנאה. דהרי איכא ר"ש דמתיר הנאה בבב"ח לגמרי אפי' כדרך הנאה וכדאיתא בחולין קט"ו. ונמצא דלאו הכל מודים אפי' בגוף איסור הנאה בכדרך הנאה. ומש"ה לא הוי מצי אביי לו' כלל דהכל מודים בב"ח כו'. עוד הקשה המשנה למלך בפ"ה מה' יסודי התורה לשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' מאכלות אסורות דכל מאכל שאסור בהנאה אם נהנה ולא אכל אינו לוקה. וכמו כן פסק לענין בב"ח וכלאי הכרם וכנראה מדבריו שם פ"ט הלכה א"ב ובפ"י ה"ו. וא"כ ע"כ צריכין לפרש דמה דאמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהם אפי' שלכדה"נ. דהיינו שלכדה"נ אכילה. דעל הנאה גופה אף שהיא בכדרך הנאה אין לוקין. וא"כ הדרי קושית התוס' לדוכתה דלימא אביי הכל מודים בבב"ח שלוקין עלי' אפי' שלכדה"נ אכילה. דע"ז ל"ש תירוץ התוס' משום דאין מזהירין מהדין. דאיסור אכילה גופה נפקא לן מגז"ש דנבילה ושוב שפיר שייך ללקות אפי' בשלכדה"נ אכילה ממה דלא כתיב אכילה בגופי' וכדאמר אביי בהדיא לקמן והניח בצ"ע:
ולפמ"ש יש ליישב היטב. דהנה הפ"י ז"ל הקשה עוד שם ממ"ש התוס' שם לעיל מיני' בד"ה אמרת ק"ו תימה היכא אלים ק"ו לאפוקי מגז"ש דניליף מנבילה בגז"ש שלא תיאסר בהנאה כמו נבילה כו' ואומר ר"ת דבההוא קרא דאנשי קודש כתיב בי' נמי איסורי הנאה דמבשר בשדה דרשינן קדשים שיצאו חוץ למחיצתן וגלי לן ק"ו דגמרינן מקדשים ולא מנבילה עכ"ל. ולפי"ז גם על איסור הנאה דבב"ח מהראוי שפיר ללקות. כיון דנפקא לן בגז"ש כמו איסור אכילה והק"ו לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא דהגז"ש היא לדמותה לקדשים שיצאו חוץ למחיצתן דאסורין בהנאה ג"כ ולא לנבילה דמותרת בהנאה. ול"ש תירץ התוס' במה דלא אמר אביי הכל מודים בבב"ח שלוקין עלי' אפי' שלכדה"נ משום דאין מזהירין מהדין גם לענין שלכדה"נ הנאה. ומיהו זאת הקושיא לק"מ דהנה בתוספתא דשבועות בפרק שבועות העדות איתא שמעה מפי אחרים מפי עצמו מנין ת"ל כי תחטא דברי ר"ש:
ר"י בן בתירא אומר א"צ ק"ו היא ומה מפי אחרים חייב מפי עצמו לא כ"ש. אמר ר"י נמיתי לפני ר"י בן בתירא וכי עונשין מהדין כו' עיי"ש. ומבואר בהדיא דגם היכא דהק"ו לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא דהקרא איירי בכל ענין. וכמו התם דהק"ו לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא דהקרא דושמעה קול אלה איירי בכל ענין ופירושו גם מפי עצמו. פליגי. וס"ל לר"י דגם בכה"ג אין עונשין ומזהירין מהדין. ונראה דה"ט נמי דר"ש דלא רצה לידון בק"ו דשמעה מפי עצמו חייב כמו ר"י בן בתירא משום דס"ל גם הוא דגם בכה"ג אין עונשין ומזהירין מהדין. וממילא ה"נ בענין איסור הנאה דבב"ח דאע"ג דהק"ו לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא סבירא להו דאין עונשין ומזהירין עליו. וא"ש היטב תירוץ התוס' לענין שלכדה"נ הנאה עכ"פ דמה דלא אמר אביי דהכל מודים בבב"ח דלוקין עלי' משום דאין מזהירין מהדין אפי' בכה"ג דהק"ו לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא. והיינו אליבא דר"י ור"ש עכ"פ דמש"ה תו לא הוי מצי אביי לומר דהכל מודים כו' כיון דאיכא איזה מ"ד דלא ס"ל הכי. אם כי באמת קיי"ל להלכה דבכה"ג דהק"ו לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא עונשין ומזהירין שפיר מהדין. וכמו שהוכיח הר"ש מקינין ז"ל בחלק ה' הנקרא לשון למודים שער ג' אות קי"ב. ועפי"ז ולפמש"ל ממילא א"ש היטב תירוץ התוס' גם לענין שלא כדה"נ אכילה דמה דלא אמר אביי דהכל מודים בבב"ח דלוקין עליו משום דאין מזהירין מהדין דהגם דעיקר איסור אכילה בב"ח נפקא לן שפיר מגז"ש ושלכדה"נ אכילה ממה דלא כתיב אכילה בגופי' וכדאמר אביי בהדיא לקמן מ"מ זהו גופה דמוכח ממה דלא כתיב אכילה בגופי' דלוקין עלי' אפי' שלכדה"נ אכילה היינו רק מכח הק"ו לאיסור הנאה. דלולא הק"ו לאיסור הנאה הוי אמרי' דלהכי לא כתיב אכילה בגופי' בכדי שלא יהי' משתמע איסור הנאה בלשון אכילה וכדר' אבהו וכמש"ל וכיון דאך הק"ו מגלה לי'. ממילא לר"י ור"ש דס"ל דגם היכא שהק"ו לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא אין עונשין ומזהירין עליו. ה"נ דאין לחייב מלקות בשלכדה"נ אכילה דבב"ח כיון דאך הק"ו מגלה לי'. ומש"ה לא הוי מצי אביי לומר דהכל מודים בבב"ח שלוקין עלי' אפי' שלכדה"נ אכילה כיון דאיכא איזה מ"ד דלא ס"ל הכי. אם כי לאביי גופה ס"ל באמת שלוקין עליו אפי' שלכדה"נ אכילה וכדאמר אביי בהדיא לקמן. ולפי"ז ממילא לא צריכנא תו למה שפירוש המהרש"א דמה שהקשו התוס' דלימא אביי הכל מודים בבב"ח דלוקין עלי' אפי' שלכדה"נ דמיירי משלכדה"נ הנאה. דשפיר יש לפרש דמיירי משלכדה"נ אכילה. וגם מוכרח לפרש כן באמת דלפירוש המהרש"א ז"ל יקשה קושית הפ"י ז"ל דהרי איכא ר"ש דמתיר בב"ח בהנאה לגמרי ומעיקרא לק"מ קושית התוס' וכנ"ל ומ"מ שפיר תירצו דמה דלא אמר אביי הכי משום דאין מזהירין מהדין וכאמור. וממילא לק"מ גם קושית המש"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל הנ"ל ודו"ק היטב:
ומה שנתקשה כ"ת בפרש"י ז"ל בפסחים כ"ג ע"ב בהא דאמרי' התם מכדי אותבינהו כל הני קראי ושנינהו חזקי' ורבי אבוהו במה פליגי כו' דאין לך איסורי הנאה בדבר שנאמר בו לאו באכילתו שלא נאמר בו פרט להיתר אלא הנך שני דברים דכתיב בהם לא יאכל כגון שור הנסקל וחמץ בפסח ובין למר ובין למר אסורין איכא בינייהו חולין שנשחטו בעזרה. חזקי' סבר לא יאכל למעוטי הני אותו למעוטי חולין שנשחטו בעזרה. ר' אבוהו סבר אותו למעוטי הני חולין שנשחטו בעזרה לאו דאוריי' ופרש"י ז"ל וכי אמר רבי אבוהו לא יאכל איסור הנאה במשמע אליבא דר' מאיר אמרה דלית לי' לדברים ככתבן הוא דאתא ומדאיצטרך למישרי נבילה מכלל דשאר איסורין כגון חמץ ושור הנסקל אסורין ולאו משום שינוי הלשון שאין חילוק בין לא יאכל ללא יאכל לרבי אבוהו אלא מדאיצטרך למישרי נבילה ואותו לרבי מאיר למעוטי חולין בעזרה עכ"ל. ומבואר דאליבא דר' יהודא דנפקא לן אליבא דר' אבוהו איסור הנאה בחמץ ושור הנסקל מאותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חמץ ושור הנסקל דאסורין בהנאה. לא הוי האיסור הנאה במשמעות לשון אכילה אליבא דר' אבהו. וכן מבואר עוד בתוס' חולין קי"ד בד"ה עד שיפרט לך הכתוב כו'. וע"ז הקשה כ"ת דהנה הצל"ח שם הקשה מה דלא קאמר הש"ס איכא בינייהו דלחזקי' דנפקא לי' מלא יאכל א"כ איסור הנאה היא בלאו כמו איסור אכילה ולוקין גם על איסור הנאה. משא"כ לר' אבוהו דיליף איסור הנאה מאותו הוי רק לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין עלי'. ומזה הוכיח דהעיקר כשיטת הרמב"ם ז"ל דאין לוקין על איסור הנאה אפי' היכא דהוי במשמעות הלאו כמו בבב"ח וכלאי הכרם. ומש"ה שוב ליכא נפקותא כלל בזה דלחזקי' הוי האיסור הנאה בלאו ולר' אבוהו לא הוי רק לאו הבא מכלל עשה. אמנם הפ"י ז"ל בפסחים כ"ד ע"ב בד"ה בגמ' אמר ר' אבוהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם כו' אלא דרך הנאתן למעוטי מאי אמר רב שימי בר אשי למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהיא פטור כו' הקשה ג"כ כעין קושית הצל"ח על ר' אבוהו גופה דלכאורה משמע דדוקא שלכדה"נ היא דלא לקי אבל בכדה"נ לקי שפיר כמ"ש התוס' בכמה דוכתי וכדמשמע נמי בלשונם בסמוך בד"ה הכל מודים [ובאמת כי כ"נ גם מפרש"י ז"ל שם בד"ה חלב אין דרך הנאתו אלא בהבערה ולמשוח עורות ולא לרפואה כו' עכ"ל ומבואר דמפרש דמה דפטר ר' אבוהו באם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו ה"ד משום דאין דרך הנאת הנאתו בכך. אבל אם הי' מבעיר בו או הי' משח בו עורות דדרך הנאתו בכך הי' חייב. היפך דעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל דס"ל דאין לוקין על שום הנאה. משום דבדבר הראוי לאכילה כל הנאות בלעדי הנאת אכילה הוי שלכדה"נ ואין לוקין עלי' וכמ"ש הה"מ בפ"ח מהמ"א שם דלשיטתי' עכצ"ל דל"ד נקט רב שימי בר אשי אליבא דר' אבוהו דאתא למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהיא פטור. דה"ה נמי אם הבעיר או משח בו עורות שהיא פטור אלא נקט רפואה לרבותא דאעפ"י דהיא הנאת גופו פטור וע"י במש"ל פ"ה מה' יסוה"ת הנ"ל] והא ר' אבוהו גופה מסיק לעיל דאיסור הנאה בחמץ ושור הנסקל לא ידעינן אליבי' דר' יהודא דקיי"ל כוותי' אלא ממיעוטא דאותו כו' א"כ לא הוי אלא לאו הבא מכלל עשה דקיי"ל דאין לוקין עלי'. וכתב ליישב דאפשר לו' דהאי דרשה דאותו לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא. והכי קאמר קרא דוקא בהאי לא יאכל דטרפה הוא דשרי בהנאה משא"כ בכל מקום שנאמר לא יאכל ולא תאכל הוי איסור הנאה בכלל לשון לא יאכל כו' א"כ שפיר קאי הלאו דלא יאכל נמי אאיסור הנאה עכ"ל. ועפי"ז ממילא לק"מ גם קושית הצל"ח הנ"ל. ואולם לפי מה דמבואר בפרש"י ותוס' חולין הנ"ל דלר' יהודא דנפקא לן איסור הנאה בחמץ ושור הנסקל מאותו לא הוי האיסור הנאה במשמעות לשון אכילה אליבא דר' אבוהו הדק"ל. גם יש להתבונן בפרש"י ותוס' דלמה לא רצו לפרש כמ"ש הפ"י ז"ל דגם אליבא דר' יהודא דנפקא לן איסור הנאה בחמץ ושור הנסקל מאותו הוי שפיר איסור הנאה במשמעות לשון אכילה אליבא דר' אבוהו. דלפי"ז לא נצטרך לדחוק ולו' דמה דאמר ר' אבוהו כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע לאו אליבא דהלכתא קאמר לה. דאנן קיי"ל כר' יהודא והוא אמר למילתי' דיש במשמעות איסור אכילה איסור הנאה אליבא דר' מאיר דוקא. אלא דעיקר מילתא דר' אבוהו לפלוגי אדחזקי' ולו' דאין חילוק כלל בשינוי לשון ולמאן דיש איסור הנאה במשמעות לא יאכל ס"ל דגם במשמעות לא תאכל ולא תאכלו יש איסור הנאה. ויותר נכון לכאורה לפרש כמ"ש הפ"י ז"ל וצל"ע בכ"ז עכת"ד. ידידי יפה תמה ויפה הערה:
ואמנם נלע"ד ליישב כ"ז היטב בס"ד. והוא בשנחקור מקודם בעיקר הסברא דבאיסור אכילה יש במשמעות איסור הנאה לר' אבוהו אליבא דר"מ עכ"פ. גם בהסברא דחזקי' ור' אבוהו במה פליגי. ואומר הנה כבר ביאר לנו הרמב"ם ז"ל בספר המצות ל"ת קפ"ז הסברא דר' אבוהו וז"ל. לפי שהנאה והאכילה ענין אחד. כי האכילה מין ממיני הנאה היא. ואמרו בדבר שהיא לא יאכל אמנם היא דמיון מדמיוני הנאה. והכוונה שהיא לא יהנה בו לא באכילה ולא בזולתו. והיא אמרם כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עכ"ל. ולפי"ז עכצ"ל לענ"ד דהנאה שלא ע"י אכילה בדבר הראוי לאכילה מיחשב כדרך הנאה. דאל"כ לא הוי הנאה שלא ע"י אכילה דמיון כלל להנאת אכילה הנאמר בקרא דהיינו דרך הנאה דוקא. עדי שנאמר דנקט הנאת אכילה וה"ה נמי הנאה שלא ע"י אכילה דמה לי הנאה זו או הנאה זו. ואדרבה י"ל דהנאה שלא ע"י אכילה כיון דמיחשב שלכדה"נ נימעט מלשון אכילה הנאמר בקרא כמו דנמעוט הנאת אכילה שלכדה"נ דמה לי הנאה זו או זו כיון שהכל שלכדה"נ היא והתורה הקפידה על דרך הנאה דוקא. אלא ודאי גם הנאה שלא ע"י אכילה מיחשב כדרך הנאה לר' אבוהו ומש"ה שפיר אמר דכל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וממילא מובן היטב סברת חזקי' דס"ל דאיסור הנאה לא הוי במשמעות סתם לשון אכילה הנאמר בקרא. והיינו משום דס"ל כסברת הרב המגיד ז"ל הנ"ל דדבר הראוי לאכילה כל הנאות שלא ע"י אכילה מיחשב שלכדה"נ. ומש"ה הרי נמעוט באמת איסור הנאה מלשון סתם אכילה הנאמר בקרא כמו דנמעיט הנאת אכילה שלכדה"נ. ובזה נבין היטב כוונת התוס' בד"ה ור"ש במ"ש שם וז"ל וא"ת תקשה לחזקי' מר"ש דס"ל דלא תאכל איסור הנאה במשמע מדאסר גיה"נ בהנאה וי"ל דכיון דסבר אין בגידין בנותן טעם סברא היא דכי אסר בהנאה נמי אסר עכ"ל. ולכאורה אין הבנה כלל לדברים אלו. ולפמ"ש מובן היטב דכיון דכל עיקר מה דס"ל לחזקי' דאיסור הנאה לא הוי בכלל איסור אכילה הנאמר בקרא היינו אך משום דבלשון אכילה הקפידה התורה על דרך הנאה דוקא. והנאה שלא ט"י אכילה מיחשב שלכדה"נ. ומש"ה אדרבה הרי נמעוט איסור הנאה מלשון אכילה הנאמר בקרא כמו דנמעוט הנאת אכילה שלכדה"נ. וכ"ז שייך שפיר לו' בדבר שיש בו טעם באכילתו. משא"כ בדבר שאין בו טעם והנאה כלל כמו גיה"נ ואפ"ה אסרו התורה. הרי נראה שלא הקפידה התורה בו שיהי' בדרך הנאה דוקא. שהרי כל עיקר אכילתו שלכדה"נ היא. ומש"ה שוב שפיר הוי במשמעות איסור אכילה דידי' גם איסור הנאה אפי' לחזקי' ודוק.
ועפי"ז נלע"ד ליישב היטב מה שתמהו התוס' בד"ה איכא בינייהו בשם הרשב"א ז"ל דלימא דאיכא בינייהו חמץ נוקשה וחמץ דגן גמור ע"י תערובות דמרבינן בריש אלו עוברין מכל מחמצת לא תאכלו דלחזקי' מותר בהנאה ולר' אבוהו כל מקום שנאמר לא תאכלו משמע נמי איסור הנאה והניחו בתימה עיי"ש. ואמנם לפמ"ש יתיישב היטב קושית הרשב"א ז"ל עפ"י שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' חמץ ומצה. כפי מה שהבינו הטור והב"י באו"ח סי' תמ"ב והראב"ד ז"ל בהשגות שם דעתו היפך דעת האלפסי ז"ל בענין תערובות חמץ. דלדעת הרי"ף ז"ל עיקר פלוגתייהו דר' אליעזר ורבנן. דרבנן לא דרשו כל וס"ל דעל ערובו בלא כלום ור' אליעזר דריש כל וס"ל דעל ערובו בלאו היינו היכא דמישטר קשטיר לי' ואכלו כדרך אכילה וטעמייהו דרבנן משום דלית בי' כזית בכדי אכילת פרס באכילה זו ופוסק כרבנן. אבל היכא דקשריף ואכיל לי' בעינא כזית בכדי אכילת פרס בטלה דעתו אצל כל אדם דלא הוי דרך אכילה בכך ופטור לכ"ע. והרמב"ם ז"ל מפרש להיפך דעיקר פלוגתייהו דר' אליעזר ורבנן היכא דקשריף ואכיל לי' בעינא כזית בכדי אכילת פרס אע"ג דהוי שלכדה"נ מרבי לי' ר' אליעזר מכל מחמצת דחייב ופוסק כר' אליעזר. ועיין בלח"מ שם. וא"כ לפי שיטת הרמב"ם ז"ל לק"מ קושית הרשב"א ז"ל דכיון דכל עיקר איסור אכילת חמץ גמור ע"י תערובות לר' אליעזר דדריש כל וכ"ש נוקשה בעינא בשלכדה"נ היא ממילא הוי שפיר איסור הנאה בכלל לשון איסור אכילה דידהו גם לחזקי' כמו באיסור גיה"נ אליבא דר"ש דס"ל אין בגידין בנותן טעם ומש"ה אין נ"מ כלל בין חזקי' לר' אבוהו בענין חמץ גמור ע"י תערובות ונוקשה בעינא אליבא דר' אליעזר דמרבינן לי' מכל מחמצת לא תאכלו דלכ"ע הוי שפיר איסור הנאה בכלל לשון אכילה דידהו דכל מחמצת לא תאכלו. ואולם דעת התוס' והרשב"א י"ל שהוא כדעת האלפסי ז"ל ומש"ה שפיר תמהו בזה. ודו"ק:
ומה מאוד יתיישב היטב בזה מה שתמהו על הרמב"ם ז"ל דבפ"ז מה' ע"ז הלכה י"ד פוסק כר' יהודא לגבי ר"מ דלדברים ככתבן הוא דאתא. ופוסק נמי דהמקדש בחולין שנשחטו בעזרה דאינה מקודשת. וע"כ היינו משום דס"ל דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא. וכמו שהוכיח הכ"מ בפ"ב מה' שחיטה ה"ג. והיינו ע"כ משום דפוסק כחזקי'. דלר' אבוהו אליבא דר' יהודא מסקינן בש"ס דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וכן פסק בהדיא כחזקי' בפ"א מה' חמץ ומצה עיי"ש. ובפ"ח מה' מאכלות אסורות הביא דברי ר' אבוהו. והרי"ף ז"ל לא הביא אלא דברי חזקי' ותו לא מידי. ולפמ"ש א"ש היטב דהרמב"ם ז"ל לשיטתי' דס"ל דבעינן חמץ דגן גמור ע"י תערובות. וחמץ נוקשה דמרבינן לי' מכל מחמצת לא תאכלו גם לחזקי' הוי שפיר איסור הנאה במשמעות לשון אכילה. מש"ה אם אמנם דפוסק כחזקי' מ"מ הביא גם דברי ר' אבוהו דנ"מ לענין חמץ דגן גמור ע"י תערובות דמרבינן לי' מכל מחמצת לא תאכלו ומ"מ הוי שפיר איסור הנאה במשמעות לשון אכילה גם לחזקי' ונקט לשון ר' אבוהו כולו כדרכו בכל מקום למינקט לשון הש"ס. כיון דא"א למיטעי בי' במידי אחרינא לו' דאיסור הנאה הוי במשמעות לשון אכילה. דאין לך דבר שנאמר בו לאו באכילתו שלא נאמר בו פרט להיתר הנאה אלא הנך שני דברים כגון שור הנסקל וחמץ בפסח ובין למר ובין למר אסורין בהנאה. והרי"ף ז"ל לשיטתי' ומש"ה לא הביא אלא דברי חזקי' בלבד. ודו"ק:
ואמנם מה דס"ל לר' אבוהו דגם הנאה שלא ע"י אכילה מיחשב כדרך הנאה והוי במשמעות איסור אכילה. אם כי יש סברא לומר להיפך וכמ"ש הרב המגיד ז"ל לפי האמת היינו רק מכח הוכחה מדאיצטרך קרא למישרי נבילה בהנאה אע"ג דלא נאמר בה כ"א איסור אכילה בלבד. מזה מוכח דגם הנאה שלא ע"י אכילה מיחשב כדרך הנאה מה"ת. ומש"ה לולא דפרט היתר הנאה הוי האיסור הנאה במשמעות לשון אכילה. וכ"ז אליבא דר"מ דלית לי' דלדברים ככתבן היא דאתא. משא"כ לר' יהודא דכיון דס"ל דלדברים ככתבן היא דאתא. אם אמנם כי שפיר מוכח גם אליבי' איסור הנאה בחמץ בפסח ושור הנסקל ממיעוט דאותו. מ"מ לא מוכח עדיין דהנאה שלא ע"י אכילה מיחשב כדרך הנאה עדי שנאמר דהוי במשמעות לשון אכילה דהיינו דרך הנאה דוקא. דשפיר י"ל דהנאה שלא ע"י אכילה מיחשב שלכדה"נ וכמ"ש הרב המגיד ז"ל דסברא טובה היא וממילא לא הוי הנאה בכלל איסור אכילה כמו דלא הוי אכילה בשלכד"נ בכלל. אלא דגזה"כ היא בלאו הבא מכלל עשה דעל שלכדה"נ זו ה"ה עובר בלאו ומש"ה שפיר פרש"י ותוס' ז"ל דמה דאמר ר' אבוהו כ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע אליבא דר"מ אמרי' ולא אליבא דר' יהודא ודו"ק:
אפס דלכאורה קשה לפי"ז קושית הפ"י והצל"ח ז"ל הנ"ל. ואולם נלע"ד ליישב גם קושיתם ז"ל עפ"י מה שנאמר בשיטת רש"י ותוס' ז"ל דס"ל דהגם דאין לוקין בשלכד"נ מ"מ איסורא מיהו איכא מה"ת גם בשלכדה"נ כמו בחצי שיעור. וכמ"ש המשנה למלך בפ"ה מה' יסוה"ת הנ"ל בדעת הרב המגיד ז"ל עיי"ש. ועפ"י מש"ל בשם הרב המגיד והלח"מ ז"ל דכל היכא דאיסור כבר מבואר מה"ת שוב מייתינא מלקות מק"ו וה"ה בדבר דאתא באם אין ענין. משום דאל"כ למאי אתא וכמו כן אף אנו נאמר לענין לאו הבא מכלל עשה דכל היכא דהאיסור כבר מבואר בלא"ה מה"ת לוקין שפיר גם על לאו הבא מכלל עשה משום דאל"כ למאי אתא דמ"ש. ועפי"ז ממילא לק"מ. דכיון דכל עיקר מה דלא הוי הנאה שלא ע"י אכילה במשמעות איסור אכילה לר' אבוהו אליבא דר' יהודא משום די"ל דהנאה שלא ע"י אכילה מיחשב שלכדה"נ. וממילא אימעט מאיסור אכילה כמו דאימעט אכילה שלכדה"נ. הנה עכ"פ הוי בכלל אכילה שלכדה"נ דאיסורא מיהו איכא דלענין שלכדה"נ עכ"פ שייך שפיר סברת הרמב"ם ז"ל בספר המצות הנ"ל גם אליבא דר' יהודא דמה לי שלכדה"נ זו או זו ושוב מייתינן שפיר מלקות לאיסור הנאה מלאו הבא מכלל עשה דאותו משום דאל"כ למאי אתא כיון דגוף האיסור הנאה בדבר שלא נאמר בו פרט להיתר הנאה כבר מבואר בלא"ה מה"ת במשמעות איסור אכילה שלכדה"נ. ודו"ק היטב: