אמרי בינה (שות)· רבי יחיאל הלוי רוזנפלד
סימן ה
ע"ד השו"ב אשר נפגע בחולי ח"נ ר"ל. וזה שנה שיצא עליו קול רינון בזו החולי. אך כפי מאמרו לא ידע בעצמו מה הי' לו. עד עת הזאת זה שלשה חדשים. אשר קרהו לפני כמה אנשים שראו בעיניהם כובד חולי הזו עליו ל"ע. ועוד פעם שנית ושלישית אחר איזה ימים אחרים בלא עת קבוע
הנה התב"ש סי' א' סעי' כ"ט כתב וז"ל. ובחו"מ סי' ל"ה נתבאר דהפתאים ביותר מתולדותם או המשתגעים ביותר והנכפים בעת כפייתם כולם בכלל שוטה ועיי"ש כל הדינים לענין עדות וה"ה לענין שחיטה עכ"ל. וזה פשוט ומבואר מהברייתא ר"ה כ"ח. מי שהוא עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים ה"ה כפקח לכל דבריו וכשהוא שוטה ה"ה כשוטה לכל דבריו ומשמע דהיינו גם לענין שחיטה דמ"ש. ומי שהוא עתים חלים עתים שוטה היינו כגון אלו הנכפים. וכמבואר בחו"מ סי' רל"ה סעי' כ"א ומוכח בש"ס שם. ומהתם ילפינן כל דיני הנכפים המבוארים בכל מקום בטוש"ע ובפוסקים. ועי' בחו"מ סי' רל"ה שם נתבאר דצריכים העדים לחקור הדבר היטב. שמא בסיף שטותו או בתחלת שטותו עשה מה שעשה. ונראה שלזה כיוונו גם בח"מ סי' ל"ה במ"ש שם. וצריכים להתיישב בעדות הנכפים הרבה עיי"ש. ומבואר דלאו דוקא לעת שהוא שוטה ממש צריכין לחוש. אלא גם לתחלת שטותו וסוף שטותו. דבעתים הללו ג"כ אין דעתו צלולה ומיושבת עליו. ואף לא ניכר בו כ"א אחר החקירה היטב וההתיישבות הרבה. וא"כ ממילא ה"ה לענין שחיטה. לעולם צריכין לחוש גם לתחלת שטותו וסוף שטותו. ובודאי אין היתר למסור לו לשחוט ע"י חש"ו. כ"א באחר בר דעת עומד ע"ג. ויודע להתבונן בו בחקירה היטב וההתיישבות הרבה. אם הוא בריא לגמרי מתחלת השחיטה ואחרי'. דמאן מפיס להאי שיעורא דתחלת שטותו וסוף שטותו. דלא נצטרך לחוש להו בכל פעם ששוחט. ומה גם בנכפה תמיד בלא עת קבוע. וכמו בנ"ד. דלעולם צריכין לחוש גם לעיקר שטותו. ואפי' לענין דיעבד נ"ל פשוט דאין להתיר שחיטתו. בעת שהכרנו בו שהי' ברי לגמרי ולא ידענא בו מאז שום ריעותא עד עתה. מטעם דנאמר דאוקמינן לי' אחזקה דמעיקרא שהכרנו בו שהי' ברי. ואחזקה דהשתא שהוא ברי לפנינו. וכמ"ש התוס' בכתובות כ'. בההוא בר שטיא זבין נכסי. אתו בי תרי אמרו כשהוא שוטה זבין. ואתו בי תרי אמרו כשהוא חלים זבין. אמר רב אשי אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא. וכתבו בתוס' שם. דהכא ל"ש למימר כדאמרי' בב"ב קנ"ג. אם ש"מ עליהם להביא ראי' שבריא הי' כו'. דבר שטיא כיון דעתים חלים עתים שוטה. אין ראי' ממה שהיא עכשיו עיי"ש. ולאו דוקא ממה שהוא עכשיו אין ראי'. אלא גם ממה שהי' מעיקרא אין ראי'. וחד טעמא להן. משום דהוי חזקה העשוי להשתנות דלא הוי חזקה עכ"פ היכא דאיכא חזקה אחרת כנגדה חזקת ממון כי התם. או חזקת איסור כי הכא דאיכא חזקת איסור שאינו זבוח. וכמו שהאריך בענין זה בשב שמעתתא שמעתא ג' עיי"ש וכמבואר גם בש"ע יו"ד סי' ר"א סעי' ס"ה והיא מתשובת הר"ן סי' ע"ג. לענין מקוה שהחזיק להיות מימיו מתמעטין מלעמוד על פחות מארבעים סאה. שאין לסמוך על חזקתה הראשונה. אעפ"י שעכשיו ג"כ נמצאת שלמה. וצריכה לחזור ולטבול עיי"ש. וא"כ ממילא ה"ה בנ"ד ל"ש להתיר שחיטתו אפי' בדיעבד. מטעם דמוקמינן לי' אחזקה דמעיקרא שהכרנו בו שהי' ברי. ואעפ"י שעכשיו ג"כ נמצא ודו"ק:
והנה לכאורה הי' נראה להתיר למסור לו אפי' לכתחלה לשחוט ואפי' באין אחר עומד ע"ג כלל. והיא עפ"י מה שכתב הב"י ביו"ד סי' א' בביאור דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות שחיטה. דבמי שאין ידוע אם יודע ה"ש כתב דאם שחט בינו לבין עצמו שואלין אותו אם יודע ה"ש. ובמי שאין ידוע אם הוחזק שאינו מתעלף כתב בסתם דשחיטתו כשירה. ולא כתב כלל שצריך לשאלו אם כבר הוחזק שאינו מתעלף. והנה התב"ש סק"ד כתב בטעם הרמב"ם ז"ל. דכיון דצריך בתחלה להתחזק בפני חכם שאינו מתעלף. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שם. דהיודע ה"ש ה"ז לא ישחוט בינו לבין עצמו עד שישחט בפני חכם פעמים רבות עד שיהא רגיל וזריז. א"כ בלא ידעינן בי' אם נתחזק כבר בפני חכם. איכא תרי רובא. חדא דרוב בני אדם אינם שוחטים אא"כ הוחזקו מתחלה בפני חכם שאינו מתעלף. ועוד דרוב בני אדם אינם מתעלפים. וכל היכא דאיכא תרי רובא א"צ לברר כלל אפי' ע"י שאלה. משא"כ במי שאין ידוע לנו אם יודע ה"ש. דליכא אלא חדא רובא. רוב מצוין א"ש מומחין הם. כל היכא דאפשר לברר ולשאלו צריכין לברר ולשאלו דוקא ועפי"ז העלה שם בסעיף כ"ב כ"ג דגם לענין חששא דעלופי. אם אנו יודעין בו בודאי שעדיין לא הוחזק בפני חכם. ושחט בינו לבין עצמו. דכיון דליכא שוב בהא ג"כ אלא חדא רובא. רוב בני אדם אינם מתעלפים. לא סמכינן אחדא רובא לכתחלה בדאיתא קמן ואפשר לברר ולשאלו. וצריך לברר ולשאלו דוקא. ובמי שאנו יודעין בו שדרכו להתעלף. דליכא שום רובא. אפי' בדליתא קמן וא"א לברר ולשאלו. אסור לאכול משחיטתו עד שיתברר שלא נתעלף דהיינו שיאמר ברי לי שלא נתעלפתי עיי"ש. ואולם הב"י ז"ל כתב בטעם הרמב"ם ז"ל. דמש"ה בענין חששא דעלופי א"צ לברר כלל ולשאלו אפי' בדאיתא קמן ואפשר לשאלו משום דאחר שזה יודע ה"ש בודאי אלו נתעלף הי' מגיד לנו. וזהו הפירוש נמי לעלופי לא חיישינן דאמרי' בגמ' עיי"ש. ועפי"ז כתב שם דלפי"ז אפי' ידעינן בי' שהוא רגיל להתעלף אפשר דמותר לאכול משחיטתו בלי שאלה כלל. מה"ט גופה דבודאי אלו נתעלף הי' מגיד לנו. ומה דמספקא לי' להרב"י ז"ל הוי פשיטא לי' להרב רמ"א ז"ל בד"מ שם סק"י. דלדעת הרמב"ם ז"ל אפי' בכה"ג שהוא רגיל להתעלף א"צ שום שאלה כלל מה"ט דמאחר שיודע ה"ש בודאי אלו נתעלף הי' מגיד לנו. אלא שבהגהות הש"ע חזר בו. וכתב ומי שדרכו להתעלף ואנו יודעים בו שאינו מוחזק ושחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי נאמן מאחר דיודע ה"ש עכ"ל. ומבואר דאין היתר לאכול משחיטתו עד שיאמר דוקא ברי לי שלא נתעלפתי. ומ"ש דמאחר דיודע ה"ש. ר"ל דמש"ה מהני באומר ברי לי עכ"פ. ולא הוי מילתא דלא רמי' עלי'. ולאפוקי ממי שאין יודע ה"ש דנתבאר שם לעיל מיני' דלא מהני אפי' באומר ברי לי. מה"ט דהוי מילתא דלא רמי' עלי'. וכבר הגיהו עליו באמת הש"ך והפר"ח ז"ל שם בסקי"ז. דה"ה אפי' שותק ואינו אומר כלום. דמאחר שיודע ה"ש אלו נתעלף לא הי' שותק ולא הי' מאכילה לנו ע"ש. ולענ"ד נראה העיקר כטעם הב"י ז"ל. עפ"י מ"ש הרשב"א ז"ל במשמרת הבית שער א' ליישב קושית הראשונים ז"ל. בהא דסמכינן בדיעבד ארוב מצוין א"ש מומחין הם. ואמאי לא נימא סמוך מיעוטא לחזקה דאיסור שאינו זבוח. והו"ל פלגא ופלגא. ותירץ הרשב"א ז"ל שם. דשאני התם. דהמיעוט אינו מתנגד כלל לההיתר שאנו רוצים להתיר מכח הרוב מצוין א"ש מומחין הם. דהרי אף המיעוט דאינם מומחין יכול להיות דשחטו שפיר. ומש"ה אינה מצטרף להחזקה חזקת איסור שאינו זבוח. להיות פלגא ופלגא עיי"ש. והנה כ"ז ל"ש בענין רוב בני אדם אינם מתעלפים. דהמיעוט המתעלפים מתנגד שפיר לההיתר שאנו רוצים להתיר מכח הרוב שאינם מתעלפים. דהרי כל שאתה אומר דהוא מהמיעוט המתעלפים בשחיטה. הרי בודאי לא שחט שפיר. דכל שנתעלף הרי בודאי שהה או דרס. כמו דקיי"ל בענין שחיטת חש"ו דרוב מעשיהם מקולקלים ובודאי לא שחטו שפיר. ושוב שפיר סמכינן הך מיעוטא דמתעלפים לחזקה שאינה זבוח ולא הו"ל כ"א פלגא ופלגא. ולא נשאר כ"א הרוב מצוין א"ש מוחזקין הם בלבד. והי' מהראוי שפיר להתחייב לברר ע"י שאלה אם כבר הוחזק שאינו מתעלף. אם לא מכח סברת הב"י ז"ל. דמאחר שזה יודע ה"ש בודאי אלו נתעלף הי' מגיד לנו. ולפי"ז ממילא ה"ה בנ"ד הי' מותר לכאורה למסור לשחוט אפי' באין אחר עומד ע"ג. ועכ"פ בדיעבד שחיטתו כשירה. מכח סברא זו דמאחר שזה יודע ה"ש בודאי אלו הי' שוטה אז הי' מגיד לנו. דלא גרע ממי שדרכו להתעלף דמותר לאכול משחיטתו בלי שאלה כלל. עפ"י פסק הרמ"א בד"מ והש"ך והפר"ח ז"ל:
אמנם כן לענ"ד נראה ליישב היטב דעת הרמ"א ז"ל. במה שחזר בהגהות הש"ע ממה שכתב בד"מ. וכמו כן דעת הרב"י ז"ל במה דמספקא לי' בזה. אם כי לכאורה מסתבר טובא כמ"ש הרמ"א בד"מ והש"ך והפר"ח ז"ל. דבכל ענין שייך הך סברא דבודאי אלו נתעלף הי' מגיד לנו. דהעיקר באמת כפסק הרמ"א בהגהות הש"ע. דל"ש הך סברא לענין מי שדרכו להתעלף ואנו יודעין בו שאינו מוחזק ואסור לאכול משחיטתו עד שיאמר דוקא ברי לי שלא נתעלפתי. והיא דהנה באמת כעין סברת הב"י ז"ל דאלו נתעלף הי' מגיד לנו. מבואר בש"ס בכורות כ"א. דאתמר שם מצינו לוקח מעכו"ם לוקח מישראל מהו. אמר רב בכור ודאי דאם איתא דביכרה אישתבחו הוי מישתבח ושמואל אמר בכור ספק סבר לשחיטה קבעי לי'. בי' יוחנן אמר חולין ודאין מ"ט דכיון דאיכא איסורא אודיעו הוי מודע לי'. הרי מבואר בדברי ר' יוחנן כסברת הב"י ז"ל. והנה אמרי' עוד שם בש"ס תני' כוותי' דר' יוחנן. דאמר בחולין [פ"ג בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט כו' תנא] אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע לימא תהוי תיובתא דרב ושמואל. התם במוכר תליא מילתא הכא בלוקח תליא מילתא וכתבו בתוס' שם התם במוכר תליא מילתא שיודע המוכר בהלוקח שקונה לשחוט ועובר בלאו דלפני עור באם אינו מודיעו דלוקח לא איבעי לי' לאסוקי אדעתי' שמכר אמה או בתה ומלה לא איבעי לי' לאסוקי אדעתי' שכתבו התוס' משמע דאף מהדין א"צ כלל לחקור אח"ז. וכן הבין ג"כ התב"ש סי' ט"ז ס"ק י"ב בדעת התוס' עיי"ש והיינו ע"כ מטעם שכתב הרא"ש בחולין שם. לענין דאף אם קונה מתגר עכו"ם דאינו מודיעו אם מכר אמה או בתה. מ"מ הלוקח א"צ לחוש ולחקור אח"ז כלל ולאפוקי מדעת רב אחאי שהביא שם. והיינו משום דמילתא דלא שכיחי הוא ואחזוקי איסורא לא מחזקינין עיי"ש ומ"ש דמילתא דלא שכיחי הוא. אם כי באמת בסתם תגר בודאי הוי או"ב גופה מיעוט המצוי עכ"פ דצריכין לחוש לה. מ"מ עם מציאות זה שימכרו שניהם לשחטם ביום אחד הוי מילתא דלא שכיחי טובא והיינו משום דאיכא בזה ספיקא טובא שמא אין אם או בת לזו כלל ואת"ל יש לה שמא לא מכרה עדיין. ואת"ל מכרה שמא מקודם כמה ימים. וע"ד שכתב הר"ן ז"ל בחולין שם ומבואר גם בש"ע יו"ד סי' ט"ז. הטעם לענין דאף אם קונה בשאר ימות השנה דהמוכר אינו חייב להודיעו אז אם מכר אמה או בתה. מ"מ הלוקח א"צ לחוש ולחקור אח"ז כלל. ולאפוקי מדעת הרמב"ן והר' ירוחם ז"ל. עיי"ש ובמעיו"ט על הרא"ש בחולין שם ודו"ק] הכא בלוקח תליא מילתא שעליו לחקור בבהמתו אם היא חייבת בבכורה עכ"ל. ומבואר מפשטות האי שנוי' דהתם במוכר תליא מילתא וכפירוש התוס' ז"ל. דבאמת גם רב ושמואל מודים שפיר בהך סברא דר' יוחנן. דכיון דאיכא איסורא אודיעו הוי מודע לי' בודאי. ואולם סבירא להו לחלק דל"ש הך סברא כ"א בכגון התם דבמוכר תליא מילתא שעליו מהדין להודיעו והיינו משום דיש להלוקח צד היתר לסמוך עליו דלא איבעי לי' לאסוקי אדעתי' חששא זו. באופן שיוכל הלוקח לבא לידי מכשול באם לא יודיענו המוכר שיש איסור בדבר. ודמש"ה במוכר תליא מילתא דהרי הוא מוזהר בהאזהרה דלאו דלפני עור להודיעו. ודבכה"ג שפיר הסברא דכיון דאיכא איסורא בודאי אודיעו הוי מודע לי'. והיינו בכדי שלא יבא הלוקח לידי מכשול ויעבור הוא אלאו דלפ"ע. משא"כ היכא שאין להלוקח שום צד היתר לסמוך עליו. וכמו בענין בכורה דבלוקח תליא מילתא שעליו לחקור בבהמתו אם היא חייבת בבכורה. ולאו דוקא מהדין אלא לטובת עצמו. דאל"כ יהי' חייב להפריש ולד אשר יולד לו ראשון מבהמה זו לקדושת בכורה מספק. ולא מצי למיפטרי' נפשי' דבכה"ג אין המוכר מוזהר תו בלאו דלפ"ע להודיעו. כיון שגם בלעדי הודעתו לא יבא הלוקח לידי מכשול ממילא ל"ש תו הסברא דכיון דאיכא איסורא אודיעו הוי מודע לי' בודאי. מכיון שלא הי' מוזהר ומוטל עליו כלל להודיעו. וכ"ז מבואר ומובן להמעיין היטב. ומעתה ממילא מבואר ומובן היטב ג"כ החילוק לענין סברת הב"י ז"ל. בין מי שאנו יודעין בו שאינו מוחזק וכ"ש במי שאנו יודעין בו שדרכו להתעלף ובין מי שאין אנו יודעין בו אם כבר הוחזק ודל"ש הך סברא דבודאי אלו נתעלף הי' מגיד לנו. אלא במי שאין אנו יודעין בו אם כבר הוחזק. דכיון דבכה"ג יש צד היתר לבעה"ב לאכול משחיטתו עכ"פ בדליתא קמן דנישיילי'. והיינו מטעם רוב מצוין א"ש מוחזקין הם. וממילא הרי השוחט מוזהר בודאי באזהרה דלפ"ע להודיעו באם נתעלף. והיינו בכדי שלא יבא בעה"ב לידי מכשול. באם אלו לא יהי' בידו לברורי ולשאלו ויתירנה מספק מחמת הרוב. וממילא שייך שפיר תו הסברא דבודאי אלו נתעלף הי' מגיד לנו. והיינו בכדי שלא יבא בעה"ב לידי מכשול ויעבור הוא אלאו דלפ"ע. לענין דאף אם איתא קמן ואפשר לשאלו מ"מ א"צ תו לשאלו מכח סברא זו בודאי אלו נתעלף הי' מגיד לנו. משא"כ במי שאנו יודעין בו שעדיין לא הוחזק. דליכא שום צד היתר לסמוך עליו להתיר שחיטתו אפי' בדליתא קמן דנישיילי'. דהרוב בני אדם אינם מתעלפים לא מהני מידי וכנ"ל. ומכ"ש במי שאנו יודעים בו שדרכו להתעלף דליכא שום רובא דבכה"ג בודאי אין השוחט מוזהר כלל באזהרה דלפ"ע להודיעו אם נתעלף. אחר דגם בלעדי הודעתו לא יבאו הבעלים לידי מכשול וממילא אזדי לי' תו הסברא דבודאי אלו נתעלף הי' מגיד לנו. ואולם כ"ז אליבא דרב ושמואל בבכורות שם. משא"כ אליבא דר' יוחנן דס"ל שם דבכל ענין שייך הסברא דכיון דאיכא איסורא אודיעו הוי מודע לי'. ממילא ה"ה גם לענין חששא דעלופי שייך הסברא דאלו נתעלף הי' מגיד לנו. ומעתה ממילא לק"מ על הרמ"א ז"ל ממה שחזר בהגהות הש"ע ממה שכתב בד"מ. והיא דבאמת אין כאן חזרה כלל. דבד"מ לא כתב כן דבכל ענין שייך הסברא דאלו נתעלף הי' מגיד לנו. כ"א לדעת הרמב"ם ז"ל דפוסק כר' יוחנן בבכורות שם. והעתיקו המחבר ביו"ד סי' שט"ז סעי' וא"ו. דבכל ענין שייך הסברא דכיון דאיכא איסורא אודיעו הוי מודע לי'. ממילא ה"ה גם לענין חששא דעלופי בכל ענין שייך הסברא דאלו נתעלף הי' מגיד לנו. משא"כ לפי מה דפסק הרמ"א בהגהות הש"ע שם כשמואל דהוי ספק בכור ממילא שפיר פסק תו כמו כן בהגהות הש"ע ביו"ד סי' א' לענין חששא דעלופי. דמי שדרכו להתעלף ואנו יודעין בו שאינו מוחזק דצריך שיאמר דוקא ברי לי שלא נתעלפתי. ודו"ק היטב:
וליישב גם דעת הרב"י ז"ל במה דמספקא לי' בזה לדעת הרמב"ם ז"ל. אם כי לכאורה נכון היטב דעת הרמב"ם ז"ל כמ"ש הרמ"א בד"מ וכאמור. נלע"ד דהוא משום די"ל דבאמת כמו כן ר' יוחנן מודה שפיר בהך סברא דרב ושמואל. דל"ש הך סברא דכיון דאיכא איסורא אודיעו הוי מודע לי'. כ"א היכא דיש לחברו איזה צד היתר. באופן שיוכל לבא עי"כ לידי מכשול באם לא יודיענו האיסור וכנ"ל. אלא דס"ל דגם בענין בכורה. הגם דעל הלוקח לחקור בבהמתו אם היא חייבת בבכורה. וגם מספק יהי' חייב אח"כ להפריש הולד הראשון מבהמה זו לבכורה וכנ"ל. מ"מ יוכל לפעמים לבא לידי מכשול. והיינו באם יולד לו אח"כ עוד איזה ספק שיצטרף עם ספק זה דשמא כבר ביכרה כגון אם תלד הבהמה תאומים זכר ונקבה ויש ספק באם הנקבה נולדה ראשון. ויהי' נפטר תו להפריש לבכורה מטעם ס"ס. ועי' ביו"ד סי' שט"ז ובש"ך סי' ק"י בכללי ס"ס אות י"א ומש"ה תו מוזהר המוכר באזהרה דלפ"ע להודיעו דעדיין לא ביכרה. שלא יוכל הלוקח לבא לידי מכשול לעולם. וממילא שייך שפיר ג"כ הסברא דכיון דאיכא איסורא אודיעו הוי מודע לי'. ואם כי באמת ענין זה שיולד לו אח"כ עוד איזה ספק ויהי' נפטר מטעם ס"ס וכנ"ל מילתא דלא שכיחי טובא הוא. מ"מ ס"ל לר' יוחנן דכל היכא דאפשר לברר בקל דהיינו ע"י הודעה צריכין לברר. אפי' היכא דהוי מילתא דלא שכיחי טובא. ובזה עיקר פלוגתייהו באמת דר' יוחנן ורב ושמואל. היכא דהוי מילתא דלא שכיחי אי חייב לברר ע"י הודעה או לא וע"ד דפליגי הפוסקים הנ"ל לענין הקונה בשאר ימות השנה ומתגר עכו"ם דאיכא ספקא טובא והוי מילתא דלא שכיחי. אי חייב לברר ע"י שאלה וכנ"ל. (וי"ל דשיטת הרמב"ן בחולין שם דחייב לברר ע"י שאלה מוכרח באמת עפ"י מה דפסק כר' יוחנן בבכורות שם דחייב לברר ע"י הודעה) ובזה א"ש היטב מה דנראה מדברי הש"ס בבכורות שם דהך שנוי' דהתם במוכר תליא מילתא כו'. היינו אך אליבא דרב ושמואל דלא תהוי תיובתא עליהם. אבל לר' יוחנן גופה הוי ראי' משם באמת. ועי' רמב"ן ז"ל בהלכות בכורות שם לא העתיק כ"א עיקר הפלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן ומה דאמרי' עלה בגמ' תני' כוותי' דר' יוחנן ותו לא מידי והיינו משום דבאמת מה דמחלק הש"ס שם אח"כ ומשני התם במוכר תליא מילתא כו'. ה"ד אליבא דרב ושמואל דס"ל דמילתא דלא שכיחי א"צ לברר כלל משא"כ אליבא דר' יוחנן דהלכתא כוותי' וכאמור. וכ"ז בענין או"ב ובכורה. משא"כ בענין חששא דעלופי. באמת גם לר' יוחנן יש לחלק שפיר בין מי שאין אני יודעין בו אם כבר הוחזק ובין מי שאנו יודעין בו שעדיין לא הוחזק ומכ"ש מי שאנו יודעין בו שדרכו להתעלף. ודל"ש הך סברא דבודאי אלו נתעלף הי' מגיד לנו. לענין שלא נצטרך לשאלו כלל אם לא נתעלף כ"א במי שאין אנו יודעין בו אם כבר הוחזק. דאיכא רובא דרוב מצוין א"ש מוחזקין הן וכנ"ל. וממילא לק"מ מה שהקשה התב"ש לטעם הב"י לדעת הרמב"ם ובפירוש' מה דאמרי' בגמ' לעלופי לא חיישינן משום דבודאי אלו נתעלף הי' מגיד לנו וכנ"ל א"כ מנ"ל להרמב"ם ז"ל דהשוחט גופה עכ"פ מצוה שלא ישחוט לכתחלה עד שיתחזק בפני חכם שאינו מתעלף. ודלמא מהאי סברא גופה דאלו נתעלף הי' מגיד לנו א"צ כלל להתחזק בפני חכם שאינו מתעלף. ולפמ"ש לק"מ דבאמת זה תלוי בזה וכל עיקר הסברא דאלו נתעלף הי' מגיד לנו ל"ש כ"א באם נאמר דצריך מתחלה להתחזק בפני חכם שאינו מתעלף. ואיכא רובא דרוב מצוין א"ש מוחזקין הם כדינן דצריכין מתחלה להתחזק בפני חכם שאינם מתעלפים וא"כ מזה גופה דאמרי' בש"ס לעלופי לא חיישינן ומשמע דא"צ לשאלו כלל על עילוף אפי' בדאיתא קמן והיינו מטעם דבודאי אלו נתעלף הי' מגיד לנו שפיר הוציא הרמב"ם ז"ל דינו דהשוחט גופה עכ"פ מצוה שלא ישחוט בתחלה עד שיתחזק בפני חכם שאינו מתעלף. ודו"ק היטב:
ומה מאוד יומתק בזה ליישב קושית הגאון בעל אור חדש ז"ל. על הרמב"ם ז"ל בפ"א מהפה"מ הלכה א"ב שפסק דטמא במוקדשין לא ישחוט ואם עבר וטחנו הזבח כשר. ולא הזכיר כלל ששואלין אותו אם נגע. והרי בש"ס ריש חולין באוקומתא דרבה בר עולא. מבואר דצריך שיאמר דוקא ברי לי שלא נגעתי בבשר. ובדליתא קמן בעינן דוקא אחרים רואין אותו שלא נגע. והגאון בעל נו"ב ז"ל בחלק יו"ד סי' ד' רצה ליישב קושיא זו. עפ"י מה שהוקשו בתוס' שם ד"ה דליתא קמן דנישיילי' אם נגע בבשר. והלא עזרה ר"ה הוא וא"כ אפי' בדליתא קמן דנישיילי' הי' לנו לטהר מספק טומאה בר"ה דטהור. וא"כ י"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל לתרץ זאת. דרבה בר עולא ס"ל באמת דעזרה רה"י הוא. דאין הכרח לומר דעזרה ר"ה הוא. כ"א לשנוי' דר"א בפסחים י"ט. ומש"ה לדידן דקיי"ל באמת דעזרה רה"י היא. שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דא"צ לו' ברי לי. אלא שעמד נגדו דהרי התוס' לא הקשו קושיתם רק במה דמסיק דליתא קמן דנישיילי'. דמשמע שאם אין אחרים רואין אותו וליתא קמן דנישיילי'. אפי' בדיעבד אסור. ע"ז הקשו התוס' והלא עזרה ר"ה הוא. אבל בראשית דברי רבה בר עולא דקאמר ואם שחט ואמר ברי לי לא הקשו קושיא זו והלא עזרה ר"ה היא ולא יצטרך לומר כלל ברי לי. והיינו טעמא דמה דספק טומאה בר"ה טהור בודאי לא עדיף מדבר שיש לו חזקת היתר. דקיי"ל דאין סומכין על החזקה במקום דיכולין לברר. וא"כ אכתי תקשה על הרמב"ם ז"ל למה לא הוצרך לברר בדאיתא קמן עכ"פ לשאלו אם נגע בבשר עיי"ש:
ולפמ"ש יתיישב היטב. עם מה שהקשו האחרונים ז"ל. על אוקומתא דרבה בר עולא גופה. במה שהוצרך לומר דוקא ברי לי שלא נגעתי בבשר. והרי לפי מ"ש הב"י בטעם הרמב"ם ז"ל ובמה דאמרי' בגמ' לעלופי לא חיישינן. משום דבודאי אלו נתעלף הי' מגיד לנו. א"כ גם לענין החשש דשמא נגע השוחט בטמא במוקדשין. אמאי לא אמר ג"כ כי הך סברא דבודאי לא נגע שאם הי' נוגע בודאי הי' מודיע לנו. אחר שזה יודע בודאי הדין זה דטמא פוסל קדשים בנגיעה. ולא נצטרך לשאלו כלל אם נגע. ועי' בנוב"ת סי' י"ב. ולפמ"ש יתיישב היטב קושית האחרונים ז"ל. וקושית הגאון בעל אור חדש ז"ל הנ"ל. והיא עפ"י דברי הגאון בעל נו"ב ז"ל באמת. די"ל דרבה בר עולא סובר באמת דעזרה רה"י היא. ומש"ה ל"ש סברת הב"י ז"ל דבודאי אלו נגע הי' מודיע לנו. דהרי לא הי' מוזהר ומוטל עליו להודיע כלל. אחר דגם בלא"ה לא נבא לידי מכשול לטהר מספק. דהרי ספק טומאה ברה"י הוא דספקו טמא. ומש"ה שפיר הוצרך שיאמר דוקא ברי לי שלא נגעתי בבשר. משא"כ לדידן דקיי"ל דעזרה ר"ה היא. וספק טומאה בר"ה טהור. הרי השוחט מוזהר שפיר באזהרה דלפ"ע להודיע אם נגע בבשר שלא נבא לידי מכשול לטהר מספק. וממילא שייך שפיר סברת הב"י ז"ל דבודאי אלו נגע הי' מודיע לנו. והיינו בכדי שלא נבא לידי מכשול ויעבור הוא אלאו דלפ"ע. ומש"ה שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דאם עבר ושחט הזבח כשר. ולא הזכיר כלל דצריך לשאלו. והיינו משום דבאמת א"צ לשאלו כלל. מה"ט גופה דבודאי אלו נגע הי' מודיע לנו. ודו"ק היטב:
ואחר שבארנו דהעיקר כפסק הרמ"א בהגהות הש"ע. דלא מהני הך סברא דבודאי אלו נתעלף הי' מגיד לנו. כ"א במי שאין אנו יודעין בו אם כבר הוחזק שאינו מתעלף. משא"כ במי שאנו יודעין בו שעדיין לא החזיק. ומכ"ש במי שאנו יודעין בו שדרכו להתעלף. ל"ש הך סברא. וצריך שיאמר דוקא ברי לי שלא נתעלפתי. א"כ ממילא ה"ה בנ"ד שאנו יודעין בו שדרכו להיות עתים שוטה. מחמת הח"כ שהוחזק בו ר"ל. ל"ש סברת הב"י ז"ל. דאלו שוטה הי' בשעת השחיטה בודאי הי' מגיד לנו. ואדרבה נלע"ד דנ"ד עוד גרע טפי ולא מהני אפי' באומר ברי לי שהי' דעתו צלולה בשעת השחיטה. דהא דסמכינן אהבחנת האדם בעצמו ה"ד לענין עילוף בעלמא. דכל אדם יוכל להרגיש בעצמו אם נתעלף באותו שחיטה או לא. משא"כ לענין שטות וחסרון דעת. בודאי אין שום שוטה וחסר דיעה מכיר בשטותו וחסרון דעתו. והרי לעינינו נידן זה בעצמו לא ידע מה הי' לו עד עת הזאת אשר קרהו לפני כמה אנשים וראו כובד החולי זו עליו ל"ע. ולכן בודאי אין היתר בנ"ד כ"א באחד עומד ע"ג להתבונן בו בחקירה היטב וההתיישבות הרבה אם הוא ברי לגמרי בכל פעם ששוחט וזה דבר שאין הציבור יכולין לעמוד בה בשוחט הקבוע במתא וע"כ בודאי יכולין בני העיר לקבל לעצמם שו"ב אחר במקומו ולסלקו ברצי כסף כפי יכולתם וכפי ערך המעמד. כנלע"ד ברור ונכון בעזהשי"ת